לגור בקואופרטיב דיור #3

כתבתי על התיאוריה של קואופרטיבים וכתבתי על השיפוצים בבית הקואופרטיבי שלנו , אבל עדיין לא כתבתי על החיים עצמם. הפוסט הזה הוא ניסיון ראשון לכתוב על החיים בקואופרטיב.

יש משהו מיתולוגי בחיים בקואופרטיב. לכאורה אנחנו פשוט גרים ליד שכנים נחמדים בהסדר יוצא דופן של בעלות על הבית. למעשה אנחנו חלק מתנועה קואופרטיבית, מנסים לחיות לפי הערכים שלנו באופן מודע, יוצרים מסורות ומשתפים פעולה. ואולי להיפך? לכאורה מלים גדולות ובפועל חיי השגרה? לפעמים זה נראה מאולץ. למה צריך לעשות כזה עניין מזה שאנחנו שומרים את כל כלי העבודה שלנו באותו חדר? אבל לפעמים זה נחמד שיש עוד אנשים שאחראים על תחזוקת הבית, ואחרי שעובדים עם מישהו בעבודה פיזית מאומצת נוצרת תחושת שותפות.

למשל, כשנכנסנו לבית רוב החצר האחורית היתה תפוסה בצריף עץ ענק ומכוער, שהסתיר את אור השמש בחלון חדר העבודה שלנו והיה ממש מפגע אסתטי. חוץ מזה, רצינו לשים במקום הזה את הטרמפולינה של ילדי הקואופ כדי שהשכנים יוכלו לקבל את הדשא שלהם בחזרה. יום אחד הזמנו מכולה לפסולת בניין ויצאנו להשמיד את הצריף.

תמונה

שלב ראשון: לנקות מהחצר את פסולת הבניין שמילאה אותו כדי שיהיה מקום להריסות המחסן 

תמונה

שלב שני: לפנות את המחסן ולפרק את לוחות העץ. זה יותר קל מכפי שזה נראה (לשם שינוי עבודה שאינה מפרכת יותר ממה שדמיינו!).

בשלב הזה התגלו כמה מציאות די מדהימות. למשל, הקשישה הערירית עם הטעם האקסצנטרי שגרה פה לפנינו היתה מודל ציור. במחסן היה רישום עירום. מהגב, לא להיבהל. ובכל זאת. אולי זאת היא? שמרנו אותו. נראה אם יהיה לי אומץ לתלות אותו בבית.

תמונה

זהו, פירקנו את כל הקירות. נור הוריד את יריעות הזפת מהגג הרעוע. אפשר להפיל את הצריף. 

תמונה

נפילתו של הצריף. דחפנו אותו יחד מהגדר של השכנים.

עכשיו התוכנית היא להרוס את חומת הלבנים הנמוכה שמפרידה בין הבתים כדי שתהיה לנו חצר משותפת גדולה ולא נצטרך להקיף את הבית כדי להגיע זה אל זה. זה די נחוץ, כי כאמור עכשיו הטרמפולינה בצד שלנו והאופניים בחדר האופניים שבמרתף שבבית השני – כי הרי הרסנו את המחסן… להרוס גדר לבנים נראה יותר קשה מלפרק צריף עץ רעוע, ולכן זה עדיין מחכה. אבל זה יגיע, חייב להגיע. גם אני רוצה קצת דשא!

הלאה.

לאכול יחד

אחד הדברים שהחלטנו עליהם מיד כשעברנו הוא שנאכל יחד פעם בשבוע, כל פעם בבית אחר. זה כיף. בהתחלה כמובן השקענו מאוד ועם הזמן עברנו לארוחות קצת פחות פורמליות וחגיגיות ובעיקר השקענו פחות בסידור הבית לקראת האורחים, כי אנחנו כבר לא ממש אורחים. אז בכל יום שישי אנחנו אוכלים יחד ארוחת ערב ומנסים לתאם כדי שהארוחה לא תהיה אקלקטית מדי. היום פ' אמר שהוא מכין קארי, אז החלטתי להכין אורז ומרק גזר. המרק הוא הגרסה הפרטית שלי בעקבות השראה מהאינטרנט ויצא ממש טעים. מה שמיוחד בו הוא שבניגוד להרגלי לא השתמשתי בתבלינים בכלל. זה פשוט הטעם של המרכיבים.הוא הולך ככה:

מרק גזר עם חלב קוקוס
מה צריך?
2 בצלים קצוצים דק
5 גזרים (לפחות) בקוביות
1 אגודל שורש ג'ינג'ר
חצי דלורית קטנה
לימונית (אני השתמשתי במיובשת, כזאת שמכינים ממנה תה)
1 פחית חלב קוקוס
קצת פסאטה עגבניות (נגיד, רבע כוס)
חופן כוסברה טרייה

מה עושים?
מטגנים את הבצל עד שמתחיל להזהיב
מוסיפים את הירקות
מטגנים קלות
מוסיפים מיץ עגבניות וג'ינג'ר מגורר בפומפייה
שופכים את פחית חלב הקוקוס
בינתיים מרתיחים מים ומכינים חליטת לימונית ארומטית וטעימה. אלה נוזלי המרק. שופכים אותם לסיר.
מוסיפים חופן כוסברה לא קצוצה – מוציאים אותה לפני הסוף.
מבשלים עד שכל הירקות רכים מאוד.
טוחנים בבלנדר יד.
טדאם!
מרק גזר עם חלב קוקוס

 רכב משותף

לרוב חברי הקואופרטיב שלנו אין רכב פרטי. אחרי שעברנו לפה הצטרפנו גם אנחנו לקבוצת הרכב המשותף. בקבוצת המכוניות יש 14 חברים ושלוש מכוניות: שתיים קטנות ואחת גדולה. מי שרוצה להשתמש במכונית צריך להזמין אותה מראש בגוגל דוקס, ומי שנוסע צריך לרשום כמה מיילים נסע וכמה זמן. פחות או יותר אותה שיטה ששירתה אותנו בנאמנות בתל אביב, אבל עם יותר מכוניות ויותר משתתפים. דרך טובה להכניס בקטנה לתרבות הצריכה, לעודד אנשים לחסוך בשימוש ברכב פרטי, לחסוך בכסף על ביטוח ותיקונים ולתכנן את הנסיעות.

אז מה, זה מאוד מיוחד לגור בקואופרטיב? כן ולא. נחמד שיש לנו קהילה של אנשים שלילה מוכנה להתחבק איתם (זה לא דבר של מה בכך במקרה שלה!) ושכיף לנו לחלוק איתם דברים, פשוט כי אנחנו בקואופ. אבל אנחנו גם חברים, אז מה בעצם ההבדל? נראה לי שבכל זאת, לבעלות משותפת על דברים יקרים כמו בתים ומכוניות יש משמעות. זו רמה אחרת של אמון וערבות הדדית. עדיין לא החלטתי מה אני חושבת על זה. מה שכתבתי כאן הוא בהחלט רק הצצה. נראה מה יהיה בהמשך.

 

 

מודעות פרסומת

תיירות קולינרית בלונדון

לפני שבוע רטנתי איך העדפתי את החברים שלי על פני תיירות קולינרית בתל אביב הטבעונית. כשחזרתי דיברתי עם ליאת על כמה קשה לאכול במסעדה ממוצעת כשרגילים לאכול בבית אוכל ממש טעים, ואיך מצפים לחוויה מהממת ובסוף פשוט אוכלים אוכל טעים (במקרה הטוב). אבל אז, כמה ימים אחרי ששבתי לאנגליה, הלכתי לפגוש את אחי ומשפחתו בלונדון. הו!!

ביומנו הראשון בבירה הלכנו לבקר את חברתנו האהובה מ' בביתה הנאה של קרובתה בנוטינג היל. הלכנו אליה דרך הייד פארק, שם התפעלנו מהמזרקה לזכרה של הנסיכה דיאנה, שקצת מוזר לקרוא לה מזרקה כי היא למעשה מיצב יפהפה וחווייתי שבו המבקרים מוזמנים לטבול את הרגליים במים. מדובר במעגל גדול שבו זורמים מים בעוצמה משתנה וקרקעיתו חצובה בדגמים משתנים. ההליכה במעגל הזה בטוח תרטיב לכם את המכנסיים אבל היא מין סוג של פרפורמנס זיכרון מדיטטיבי – או לפחות עשוי להיות כזה לולא המקום היה מלא בילדים צווחים ובאמהות שרודפות אחריהם בניסיון נואש למנוע מהם להרטיב את המכנסיים…

לאחר שחצינו את הייד פארק, חשבנו לתומנו שבתוך כמה דקות נגיע לבית, אז למה שלא נקפוץ למעדנייה המהוללת של יותם אוטולנגי, השף הפופולרי שאת ספר הבישול הצמחוני שלו, Plenty, אני קוראת כמו שקוראים ברומן פורנוגרפי – עם דופק מואץ וסומק בלחיים. אז קפצנו. זה לקח חצי שעה, הקפיצה הזאת, ואחרי שחצינו את כל הייד פארק עם לילה, היא היתה מתישה במיוחד. מזל שהצטיידנו בג'יפיאס שקיבלנו מד'!

בסופו של דבר ההחלטה להמשיך ללכת למעדנייה למרות השעה המאוחרת התגלתה כהשקעה משתלמת. אמנם היינו מותשים, אבל האוכל היה מהמם ואפילו יותר חשוב, זכינו ללכת בשכונת מגורים ולא רק באזורים לתיירים.

וכעת אני יכולה ללכת בדרכו של ההומו הטבעוני השמן שהזכרתי בערגה בפוסט הקודם, ולספר לכם באריכות מה אכלנו.

ארוחה מלכותית

מהמעדנייה הבאנו ארבעה סלטים, פוקצ'ה מהממת עם זיתים שחורים ושני קינוחים שלילה בחרה. כשהגענו גילינו שמ' לא טמנה את ידה בצלחת (או דווקא כן. זה לא ביטוי שמתאים לתחרות בין טבחים), והכינה כמה וכמה מאכלים מופלאים ביותר.

ממטבחה של מ' זכינו לאכול:

סלט גזר וסלק טרי עם שמן זית וחומץ, שהיה יפהפה ופלואורסנטי.

פירה אפונה צהובה, נימוח ומנחם, שאין סיכוי שאוותר עליו בחורף המתקרב אלינו. בחיים לא אכלתי שום דבר מאפונה צהובה, ומרחוק חשבתי שזה חומוס. אבל הטעם…

סלט לוביה עם עגבניות ועשבי תיבול

וקינואה עם תרד, שמ' טענה שהיא מבושלת מדי אבל היה טעים נורא.

ממטבחו של אוטולנגי אכלנו:

סלט של תפוחי אדמה קטנים צלויים עם ממרח זיתים, כרישה, משהו שנראה כמו אספרגוס אבל קטן יותר, עלי חמציצים, צנוניות, עולש ולימון משומר בקוביות קטנטנות, ואולי גם חתיכות זעירות של קליפת לימון..?

סלט כרובית סגולה וצהובה עם שקדים, גרעיני רימון ורוטב הדרים

סלט שעועית ירוקה וצהובה עם אפונה, גרידת לימון, שום, עשבי תיבול ונבטי אפונה

ברוקולי בגריל עם צ'ילי ושום, שהיה קצת חריף מדי לי ולכליל, אבל אבי ממש אהב.

וגם, כאמור, פוקצ'ה מהממת עם זיתים שחורים ותבלינים,

ולקינוח לילה בחרה שני קינוחים לא טבעוניים לטובת שאר הסועדים: עוגיית שוקולד צ'יפס שמנמנה ועוגת שוקולד, שאוהבי עוגות השוקולד אמרו שהיא מעולה.

אבל לא נשארתי נטולת קינוח, כי מ' המדהימה הכינה לנו במקום את הקינוח האולטימטיבי: סורבה אננס ותות מקושט בפטל טרי ועלה נענע, שהיא טחנה בבלנדר שנייה לפני ההגשה. איך עושים? טוחנים בבלנדר אננס קפוא ותות קפוא עם חלב קוקוס (רק החלק הלבן, בלי המים. אם יש לכם קרם, השתמשו בקרם). יאם!!!

lila and puddings

לילה, שמדגימה עדיין שיזוף ישראלי, עושה פרצופים למצלמה ליד סורבה מושלם וחלקה בעוגות

בשלב הקינוח כולם כבר היו מעולפים (לילה נרדמה שנייה אחרי שצילמנו אותה) ואני עדיין המשכתי לנבור בקרקעית הצלחות בחיפוש אחר שבריר אחרון של טעם. הארוחה הזאת היא כנראה פתרון חלקי לבעיית התיירות התל אביבית שלי: להיפגש בבית אבל לאכול אוכל מדהים מבחוץ. הא!

(ונכון שזה מצחיק שהאוכל שאכלתי בלונדון הוא דווקא אוכל די ישראלי של שף ישראלי, אבל איזה אוכל, בחיי!)

למחרת פגשנו את אחי ואשתו בבית של אמא של לורה לארוחת בוקר, שכללה לחם נהדר שהם הביאו מפאריז, שם ביקרו יום קודם. איזה לחם! שוטטנו בפארק עם הילדים ובילינו יום משפחתי נפלא שעורר געגועים עזים, וסיימנו את היום בארוחה. לא כולנו, לצערי הרב: לילה הטילה וטו על שינה בבית של סבתא של רועי ואבי הסכים, באצילות, ללכת איתה לאכסנייה בזמן שאני יוצאת לארוחה עם עודד ולורה ואחיה, א'. ואיזו ארוחה זו היתה!

קודם כל, המסעדה עצמה. היא מהסוג שכמעט אף פעם לא יוצא לי לפקוד, ולולא אחיה המעודכן של לורה גם לא היה יוצא לי. זאת מסעדה אופנתית ויקרה של שף נחשב, ושמה Grain Store. מקומות כאלה מעוררים בי אי נחת ומבוכה. אנשים אוכלים שם ארוחה אחת בתקציב שמספיק לאוכל ביתי טוב לשבוע. זאת חוויה מענגת, אבל גם הדוניסטית וחסרת אחריות, איכשהו. אבל יצאתי במטרה לתייר דרך החך, ואפילו שהציעו לי במקומה מסעדה יפנית סטנדרטית (בסטנדרטים לונדוניים), לא יכולתי לסרב כשהבטיחו לי שהמסעדה הזאת היא חוויה.

והם צדקו. היא מסודרת, במפתיע, עם שולחנות מרכזיים גדולים שבהם זרים מוחלטים יושבים זה לצד זה, כמו בחומוסייה. מול הסועדים – מטבח פתוח, שבו צוות נינוח ואלגנטי מלהטט עשרות מנות בקצב מסחרר בקור רוח בלתי נתפס ועם חיוך על הפנים. הם אפילו לא הולכים מהר, יש משהו כל כך נינוח בסגנון העבודה שלהם שאפשר לחשוב שהם רק סטטיסטים ומישהו אחר בעצם מנהל את המקום העצום הזה. יש משהו מקסים במיומנות. כשמישהו ממש טוב במה שהוא עושה, אני יכולה להסתכל עליו ולא לשבוע, לא משנה בכלל מה הדבר שהוא עושה (טוב, אולי להסתכל במתמטיקאי או מתכנת זה קצת משעמם, אבל לעומת זאת קדר, חשמלאי, גרפיקאי, צבע או טבח…). אחי ואני צפינו בהם והעלינו זכרונות מסביבות עבודה מלחיצות שעבדנו בהם: חדרי מיון, דסק חדשות.. נראה שאחרי כמה זמן העבודה מפסיקה להיות מלחיצה ופשוט זורמים עם מה שצריך לעשות במין תענוג של מקצוענים.

והאוכל… יפה, טעים, מפתיע. אבל הצוות ידידותי לצמחונים וטבעונים ובתפריט מסומנות בבירור מנות צמחוניות וטבעוניות, והם גם מוכנים לטבען מנות אם אפשר – כל עוד אתם לא מבקשים ארוחת טעימות טבעונית בלי להזמין מקום מראש.

פתחנו במנות ראשונות. לורה ואחיה אכלו סלקים צלויים עם בצלים מוחמצים ולבנה וגנחו מרוב אושר. אני הזמנתי סלט רוקפור בלי הרוקפור (כי מנת הפתיחה הטבעונית הרשמית היא פוקצ'ה עם שמן זית ומטבלים. נו באמת…).

brunos salad

סלט רוקפור אמנם בלי בלי הרוקפור, אבל עם: אנדיב, אגס, שעועית ירוקה, ריבת פלפל מעושן (וואו!!!), אגוזי לוז קלוייים (מהמם!). מה רע? ריבת הפלפלים הזאת והאגוזים הקלויים הפכו את הסלט הכביכול פשוט הזה ליצירת אמנות.

אחי החמוד בחר במנת פתיחה ממנות היום המיוחדות: ריזוטו עם פטריות כמהין וכמהין מגורר מעל. טבעוני, אם לא מגישים אותו עם פרמזן מלמעלה. וטעים כמו מעט דברים שאכלתי מימי. אני לא יודעת אם אוכל לשחזר משהו שאפילו מתקרב לזה, אבל מכיוון שבאנגליה שמן כמהין נמכר במחיר שווה לכל נפש, אני בהחלט מתכוונת לנסות.

brunos rissotto

בזמן שחברי לשולחן אכלו מנות מהממות אבל לא טבעוניות (אז לא טרחתי לצלם אותן…) אני הזמנתי למנה עיקרית את האפשרות הטבעונית היחידה בתפריט: צ'ילי ירקות עם אורז חום. אוי, נשמע משעמם. אבל מה יכולתי לעשות?
brunos chilli1

ואז הופיעה על השולחן קדרת אמייל כתומה קטנה ולצדה קדירת אורז. אני לא מאמינה שהם תיארו את המנה הזאת בצורה כל כך יבשושית בתפריט. ה"אורז חום" היה למעשה אורז בשלושה צבעים – לבן, מלא ופרא, כולל עשבי תיבול עדינים. והצ'ילי היא מתקתק ואוורירי, לא יציקת השעועית החריפה שאני רגילה לחשוב עליה בתור צ'ילי. השעועית היתה כנראה מיניאטורית, או מבושלת מאוד. אני לא יודעת מה הם עשו לצ'ילי הזה, אבל הוא היה ללא ספק הצ'ילי הכי טעים שאכלתי מימי.

brunos chilli2לקינוח אכלנו סורבה מוצלח בשלושה טעמים (מנגו, פסיפלורה ואננס).

איזה כיף!

אז נכון, היו בלונדון עוד דבר או שניים ראויים לציון, והיא עוררה בי מחשבות רבות, אבל עליהן אספר לכם אולי בפעם אחרת.

העולם החדש והמופלא של גוגל

באחרונה התווספה לפנתיאון שלי אלילה חדשה (גם לה קוראים אסטריד), שבין שאר השנינויות שלה גם הסבירה למה החתול של שרדינגר הוא המטאפורה הגרועה בעולם. בזכות אסטריד יצא לי שוב לחשוב על תיאוריית הקוונטים, שהעסיקה אותי כל כך בנעורי, וכך הגעתי למסקנה שהחתול של שרדינגר הוא דווקא מטאפורה לא כל כך גרועה למשהו שקרה לי ולמיליוני אנשים אחרים בעולם: מדיניות הפרטיות החדשה של גוגל.
מה הקשר? אסוציאטיבי, כהרגלי. העניין טמון בכך שכל זמן שלא מסתכלים, מכניקת הקוונטים מאפשרת לנו, תיאורטית (כי התיאוריה בעצם תקפה רק לחלקיקים קטנים מאוד), להיות בשני מצבים בבת אחת. אבל בעולם החדש שלנו, עם תקנות ה"פרטיות" של גוגל, אנחנו חייבים להיות כל הזמן משהו אחד. כי כל הזמן מסתכלים עלינו.

כבר כתבתי פה בעבר על הקושי להתקיים בעולם עם סט אחד של פרצופים – וזה בדיוק המהלך שגוגל מקדמים. למטרות פרסום, כמובן. הרבה יותר קל למכור לנו דברים בכל הערוצים כשיודעים מה הפרופיל שלנו ומה אנחנו עשויים לקנות. זה די מבהיל, לא? עצם הניסיון ליצור לנו זהות אחידה ועקבית מעורר בי אי שקט. מי אמר שאני רוצה שתציגו ביו-טיוב אילו סרטים חלקתי בגוגל+? משטרת הקונפורמיות תמיד חלמה על כלי כזה, והנה גוגל תיכנתה אותו. שלא לדבר על השימושים המרושעים שרשויות המדינה יכולות לעשות בכזה כלי. אז אמנם לא כולם מרכינים את הראש וממשיכים בחיים, אבל בואו נודה באמת: רובנו כן.

אז למה אני עדיין שם??? טוב, סתם מסיבות בורגניות. כי מכתבים וקבצים שלי מרוב העשור האחרון נמצאים שם. כי זה נוח. והכי מביך: כי אין לי מה להסתיר (החיים שלי כנראה משעממים מדי).

ובכל זאת זה מעורר בי דחייה. למה הם אוספים את כל המידע הזה? ולמה הם מקטלגים אתו כך שמי שירצה משום מה לדעת עלי משהו, ידע בבת אחת הכל: אילו ביטויים אני לא יודעת באנגלית (ובדקתי בגוגל טרנסלייט), אילו סרטונים ראיתי ביו-טיוב, מה חיפשתי ברשת, לאן תכננתי ללכת (ולכן השתמשתי במפת גוגל) מה הדעות שלי בגוגל+, מי החברים שלי ברשימת המכותבים בג'ימייל, מה קראתי בגוגל-בוקס ומה לבשתי ביומולדת של הבת שלי בפיקסה. גוגל הוא סוכנות הביון הכי שקופה שיש, כנראה. וזה לא מרגיע אותי בכלל.

בעולם שבו תאגידים תפסו את מקומן של מדינות, הידיעה שיש תאגיד פרטי שמחזיק בכל כך הרבה מידע צריכה להטריד כל אחד. אבל לעזאזל, הם נותנים שירות כל כך משכנע… (ככה זה עם תרבות הצריכה: הם משכנעים אותך שאת צריכה אותם).

המפה הכי גדולה בעולם

באותה האימפריה התפתחה אומנות שרטוט המפות לדרגת שכלול ושלמות כה גבוהה, עד כי מפה של מחוז בודד הגיעה לממדים של עיר שלמה, ואילו מפת האימפריה הקיפה את המחוז כולו. עם הזמן, מפות חסרות מידה כגון אלה שוב לא הניחו את הדעת ועל כן בתי הספר לקרטוגרפיה הפיקו מפה של האימפריה, שגודלה כגודלה של האימפריה עצמה.
הדורות הבאים, הלהוטים במידה פחותה מקודמם אחר לימוד הקרטוגרפיה, הבינו שמפה אדירת ממדים שכזו חסרת תועלת, וזנחו אותה ללא רחם לאכזריותם של השמש והחורפים. במדבריות המערב שורדות עדיין חורבות מקוטעות של המפה, שורצות חיות ופושטי יד. ובמדינה כולה אין שריד אחר למדעים הגיאוגרפיים.

(בורחס, על הדיוק במדע)

לפני כמה זמן חיפשנו איך להגיע לאנשהו בעזרת המפה המפורסמת של גוגל, וכשהגענו זיהינו את הבית המבוקש כי חנה לצדו הוואן שהופיע גם במפה באינטרנט. זה היה רגע די מטריד.

וגוגל? אולי מכיוון שהם גם מייצרים מידע וגם אחראים על החיפוש שלו (החתול של שרדינגר והשמנת), מעניין לגלות שכאשר כותבים בגוגל stop following me, לא תמצאו תמונות של מחאה על המעקב הפולשני-משהו אחר אנשים ברחובות, אלא את הקריקטורה הממש ממש מצחיקה הזאת:

הומו ספיינס ידע מה הוא רוצה

למעשה, אני חיפשתי משהו שידגים את חוסר הנחת שלי מפולשנות התאגידים לחיי. משהו יותר דומה לזה:

מה גוגל עושים עם התמונות המקוריות, לפני שמרטשים אותן?

טוב, מה אומר ומה אגיד. הרי אפילו את טרוניות הפרטיות שלי אני מעלה בבלוג ציבורי. בכל זאת, גם אני יצירת התקופה, ובכל זאת, זה עניין ציבורי.

אחד המורים שלנו בחוג להיסטוריה ניסה פעם לפתות את חברי ט' לבחור במגמת העת העתיקה, בנימוק הסקסי שבמגמה הזאת, הוא יוכל להכיר את כל המקורות הראשוניים, כי יש להם מספר סופי והוא לא מפחיד מדי. אנסה להתנחם בכך שלהיסטוריוני העתיד תהיה בעיה שונה לגמרי משל היסטוריוני יוון העתיקה (או ימי הביניים הקדומים). לא יחסרו להם מקורות ראשוניים. הם רק יצטרכו למיין אותם איכשהו.

העולם הוא כפר קטן. או שלא
ולעניין דומה אך שונה. אמנם מנסים לומר לנו שהאינטרנט גורם לכולם להכיר את אותם דברים, אבל באחרונה מתחשק לי לחלוק אתכם את הדברים שחייבים לגור באנגליה כדי לדעת.

הפעם, למשל, אספר לכם שלא שואלים פה How are you, כמו שלימדו אותנו בישראל, אלא You all right?? (במין נגינה כזאת בצליל שנעשה דק יותר ויותר, שבעברית נשמעת כך:יואראאאאאאייי? (הוגים את זה באותה מנגינה שאומרים בה בישראל "מה באמת???"). סתם, שתדעו.

אה, ולצ'יפס קוראים פה קריספס, ואם לא נזהרים הם בטעם חומץ. זה יכול להיות גרוע יותר, תאמינו לי.

רגעי קסם

יש לפעמים רגעים קסומים. הנה, לפני שבועיים. שלג יורד, נושר בעדינות, והפתיתים הולכים וגדלים, ולילה אומרת בלחיים לוהטות ועיניים זורחות "את חייבת לצאת החוצה!!"

דימוי

לילה מתאמנת בכתיבה. "תראי! האות b נראית כמו אמא עם תינוק בבטן!"

סנטה בסיינסבורי

מה מתאים יותר ליום חורף מאשר סיר חמין מהביל? יום אחד לפני כשבוע שוטטה לה חברתי ליאת (שהעניקה לי אישור לפטור אותה מאנונימיות בבלוג) בסופר השכונתי, והנה – קדירת חרס לבנה במחיר מבצע מגוחך ניצבת לה על המדף. ברור שהיא קנתה. אלא שממש כשיצאה מפתח החנות והובילה את העגלה על מהמורות הכביש, רעדה העגלה, והקדירה החדשה נפלה והתנפצה על הכביש. אבוי!
מיד הקיפו אותה זקנות טובות לב וניחמו אותה. "רק רציתי להכין קדירה", אמרה ליאת בחוסר אונים, מביטה בצער בשברים המנופצים על הכביש השחור. והנה, מבין הזקנים והזקנות מגיח זקן באפודה אדומה וזקן לבן, ושיער תלתלים לבן, והבעה חביבה. "חזרי לחנות, אולי הם יתנו לך חדש. אחרי הכל, זהו חג המולד!" (חג המולד הוא תקופה די ממושכת פה, מתברר). הוא חייך בחום כזה, שליאת החליטה לראות בכך אות משמים, ושבה לחנות נבוכה. בעומדה תוהה מול עמדת שירות הלקוחות, תפסה אותה אחת העובדות ושאלה כיצד תוכל לעזור. ליאת מלמלה משהו על הקדירה השבורה, וההיא – בצעד מרהיב של נדיבות על חשבון המעביד – לקחה אותה מיד למדף המתאים והעניקה לה בו במקום מכסה חדש במקום זה שנשבר.
ליאת, שידעה שהעובדת היא למעשה יהודייה, סחה לה בחום "אולי את תביני אותי. רציתי להכין למשפחה שלי חמין לשבת". "הו!", קפצה המוכרת בשמחה יתרה, "לא ידעתי שאת יהודייה!"
בצאתה, נופף סנטה קלאוס לליאת ואיחל לה חג מולד שמח. הוא כנראה מחלק נסים גם לאתאיסטים ממוצא יהודי.

התקליט השבור תוקן
ובאותו סופרמרקט, ביום אחר, ליאת ואני עומדות בקופה. לקופאים יש כובעים מצחיקים וברקע מתנגנים שירי כריסטמס בלי הפסקה. אחד מהם הוא השיר היפה של ג'ון לנון, אליל נעורי. אבל רגע, משהו פה ממש משונה…
המשהו קשור לתקליט ששמעתי אינספור פעמים בנעורי (וגם הוקלט על קסטה שנטחנה עד דק, פשוטו כמשמעו, בתוך הווקמן שהוצמד לאוזני בגיל 12 ולא הוסר מהן עד גיל 17 בערך). הוא היה שרוט בדיוק בקטע המרגש של המודולציה בפזמון עם מקהלת הילדים של הרלם, ואז במין אנטיקליימקס חזר על עצמו שוב ושוב עד שהתעשתתי והזזתי את המחט, אבל זה כבר הוקלט ככה.

אז התרגלתי לשמוע את השיר תקוע, וככה הוא נשאר לי. ומכיוון שבישראל זה לא שיר שמשמיעים ברדיו, ומכיוון שבכל מקרה בתחנות הרדיו שאני כבר שומעת לא משמיעים כאלה שירים (106 FM?!), פשוט לא יצא לי לשמוע את השיר הזה בגרסה תקינה. והנה – נס קטן.


חג שמח ודי למלחמות

השיר עצמו דווקא נראה לי די אופטימי, אבל לא יכולתי להתאפק כאשר מצאתי את הקליפ הסופר מדכא ואירוני הזה, ונזכרתי במשהו שקרה לנו לפני שבועיים, במסיבת הכריסטמס התמוהה להדהים של אנשי רוטרי, בכנסייה האוניטרית בלידס.
היתה זו מסיבה שהזכירה יותר מכל התכנסות של בית אבות. רוב הקרואים היו מעל גיל 70, ורובם היו בני המעמד הבינוני שהסתדרו כלכלית ורוצים לתרום לחברה. החבורה הזאת, עם סוודרים וסיכות רוטרי, נראית כמו האחרונים שהייתי מתארת לי שיתעניינו בבניית מרפאה ניידת בקונגו (ההתרמה האחרונה שלהם עד כה). למעשה, לו הייתי פוגשת אותם רק באירוע הזה, הייתי מתארת לי שהם יתעניינו בעיקר בשתיית תה. התוכנית האמנותית של הערב כללה זמרת אופרה ששרה להיטי איסט-אנד וברודווי קלילים בסגנון אופראי. במחרוזת הפתיחה שלה היא הזמינה את הקהל להצטרף, והקהל נענה בהתלהבות. אני פרצתי בבכי. היא שרה את My Favortite Things, שהתקלקל אצלי לעד כנראה בגלל הרשע שבבמאים, לארס פון טרייר. אני משתתפת בצערה של כל אחת מכן (וגם בצערם של הבחורים) שישבה כמוני באולם קולנוע מלא בצופים מתייפחים. הנה מה שנשאר לי מהנזירה החיובית מריה:


מה עשית לי, לארס פון טרייר!

ואם כבר נוצרים, נסיים במשהו קצת יותר חיובי ומשעשע, כי בכל זאת שוב חגים. אתמול בא אלינו מלווין ונתן לנו חנוכייה (וגם נרות!). לילה ואני העמדנו אותה על אדן החלון (כי זה מה שעושים עם חנוכיות, לא?). שעה לאחר מכן הופיעו אבי ונור עם עץ אשוח קטן מפלסטיק (אחרי שהוציאו אותו מהקופסה התברר גם שהוא בגוון כסף). שמנו גם אותו על אדן החלון. הילדים קישטו את החדר. את החנוכייה, כצפוי, לא הדלקנו (וכך גם לא שרנו את השיר צמא הדם "מעוז צור", שבדרך זוועתית ובלתי נמנעת נדבק לברכת הדלקת הנרות). אבל עכשיו גם לנו יש עץ חג מולד. סליחה, "חנוכה בּוּש".

היהודים מקנאים בשכנים

שיח חנוכה ושיח חג המולד בעצם די דומים: בשניהם הסיפור הוא על דתות קטנות שנרדפות על ידי האימפריה השלטת

ולסיום סיומי באמת
באמת מזמן כבר לא חילקתי פה מתכונים, אבל היום אכלנו ארוחה מעוררת השראה לחלוטין במסעדה הודית שרוב התפריט שלה טבעוני – ובכל זאת היא זכתה בתחרות הארצית של המסעדות ההודיות באנגליה. אז נכון, היה חריף לאללה, אבל הקינוח היה עוגה טבעונית עם גלידה טבעונית.
אני חושבת שהעוגה הזאת הולכת ככה:

עוגת חג מולד מהמסעדה ההודית
מה צריך?
1 כוס אגוז פקאן קצוץ גס
2 כוסות קמח מלא
1 1/2 כוסות קמח לבן
1 כפית מלח
1 כפית קינמון
4 כפות אבקת קקאו (פה אפשר להשיג אותן סחר הוגן בכל סופר!)
1 כף אבקת אפייה
1 כף חומץ (עדיף תפוחים)
1 כוס שמן
3/4 כוס מייפל (אפשר דבש או סילאן)
1/2 כוס חלב סויה או מים
4 כוסות גזר מגורד
1 כוס שבבי שוקולד מריר (אפשר קצת יותר)

מה עושים?
לחתם תנור ל 180
לערבב חומרים יבשים ואגוזים
להוסיף חומרים רטובים ושוקולד.
לערבב רק עד איחוד (לא יותר מדי)
לשמן תבנית גדולה (20על 30)
הבלילה צריכה להיות בגובה 4-3 ס"מ
לאפות 45-60 דקות.
לחכות שהעוגה תתייצב, ולהגיש עם גלידה וניל טבעונית.

האנגלים האלה

לפעמים הם ממש מוזרים.

מאז שהגענו אני נתקלת בכל פעם במשהו קטן ושקוף, שקשה להאמין שהוא שונה ממקום למקום כי הוא כל כך… ובכן, קטן ושקוף. למשל, כדי להוריד את המים פה באסלה לא מספיק להוריד את הידית. צריך ללחוץ כמה פעמים, כמו במשאבה. זה ככה גם כשמדובר בכפתור שקבוע בקיר. מוזר, לא? ואני חשבתי שבעידן הסטנדרטיזציה הגלובלית כולם משתינים אותו דבר.

או, למשל, מה נחשב קוּל בקרב ילדים. החבורה הקשוחה של כיתה ו' יצאה לטיול של חמישה ימים, כולל זחילה במערות תת קרקעיות רטובות עם פנסי ראש ואיסור להתקשר הביתה או לקחת טלפון סלולרי. ובכן, לאותו טיול שנתי מסמר שיער המליצו לילדים והילדות של כיתה ו' להביא דובון. הוא הופיע ברשימת החפצים לאריזה שנשלחה להורים, ואני חשבתי שזה שוב ההומור הבריטי הידוע לשמצה וצחקקתי. כשנור חזר, התברר שכל הבנות (וגם חלק מהבנים, כנראה) הצטיידו בבובת פרווה. וזה, כמו שאומר חתול תעלול, עוד לא הכל. מתברר שפה זה לגמרי לגיטימי ומקובל להיראות בנוכחות בני הכיתה בפיג'מת אוברול מלאה עם ציורים. ואני חשבתי שנור יתפדח מנעלי הבית הרכות ששלחתי איתו… (מזל שהוא התעקש, ילד חכם ובעל עמוד שדרה שכמוהו!).

ציוד חיוני לטיול השנתי

הגישה הנינוחה לדברים שבישראל היו עילה להסמקה עד סוף השנה (הרי בבית הספר שלנו ילדים לא היו מוכנים להיראות בפיג'מה רשמית כבר בגיל 8 בערך) לא אומרת שבאנגליה פשוט נותנים לילדים ליהנות מהילדות התמימה. הו לא. כמו שכבר רמזתי בעבר, מספיק מבט חטוף באופנת הגנון של כליל כדי להבין שהמצב קצת יותר מורכב.

בגן של לילה, חצי מהבנות לובשות סקיני ג'ינס או שמלות שהיא היתה לובשת אולי לליל הסדר.

הילדה השמאלית יכולה להיראות בגן של לילה. הימנית - במסיבה

לסקרנים (או, הבה נודה בזאת – לסקרניות) אני מציעה להציץ באתרים של אופנת ילדים שמציגים בגדים מהסגנון שמקובל בגן של כליל, למשל כאן או כאן או כאן. 

כשתהיתי על התופעה הזאת נתקלתי בעוד אחד מאותם דיונים מייגעים בשאלה "האם היית מלבישה את בתך בסקיני ג'ינס?"

אחת התגובות לפוסט הזה היא התגובה הבנלית הבאה:

I hate when people dress kids as mini versions of themselves!
They are people, not dolls!

מה הרעיון של ה"טיעון" הזה? אם הם "בני אדם", צריך להלביש אותם בבגדים מיוחדים ל"בני אדם" – כלומר, בגדי "ילדים"? מרוב מרכאות אני כבר לא מצליחה לחשוב. המצאת הילדות היא אולי רעיון רומנטי, חמוד וטיפשי, אבל בהרבה מקרים כך גם הביקורת על המצאת ה"נעורים המוקדמים" (כמו שכתוב בקטלוג של חברת next, שקטגוריית ה"גדולים יותר" היא לצעירים בגיל 3-16). הנושא הזה כבר באמת נטחן בלי סוף, ואפילו אני הייתי מזועזעת כשגיליתי שקטיגוריית ה-pre-teen של חברות מסוימות מתחילה בגיל 4, ולעומת זאת הגיל שבו מתחילים לעבוד בעבודה של מבוגרים עם קביעוּת נדחה למועד בלתי ידוע (קביעות?? זה נשמע לי קצת קומוניסטי). אבל…

הבעיה עם הביקורת על תרבות הילדים היא שרוב הטרוניות על חינוך הילדים הן פשוט ביקורת על התרבות הכללית, שנוגעת בנקודה רגישה במיוחד. מילא שכולם אוכלים ג'אנק פוד – אבל הילדים?! מילא שנשים הן אוביקט מיני – אבל ילדות?! מילא שהאמהות קונות קנייה אימפולסיבית בסופר – אבל הילדים?! (מי היה בסופר ולא שמע אמא גוערת בבתה "תפסיקי כבר להגיד 'אמא תקני לי!'"?).

ובכל זאת, יש משהו קודר בילדות שלבושות בשחור כל הזמן. כי ילדים וילדות הם יצורים קופצניים ועליזים יותר מרוב המבוגרים. הם רצים ומשחקים ונופלים, ואיכשהו מגפיים בוהקים בשחור ושמלות שחורות הן לא ממש התלבושת המתבקשת בנסיבות האלה. לפחות לא בעיני, שהגעתי מבחוץ ואני עדיין לא מבינה כלום.

שחור זה הוורוד החדש

האירוניה המתוקה-מרירה היא שנשים (למשל האמהות של הילדות האלה) נדרשות לפי צו האופנה להיראות כמו נערות, שנראות כמו ילדות, שנראות כמו נשים קטנות. הנשים הבוגרות צובעות שיער ופנים בניסיון להתכחש לסימני הגיל, הנשים הצעירות לובשות מכנסיים קצרים מאוד מעל טייטס ונראות כמו לוליטות, אבל כשהילדות לובשות את זה, הן נראות… כמו נשים שנראות כמו לוליטות.

אני, מה אכפת לי. לילה לא מרשה לי לבחור לעצמה בגדים, וכך היא הלכה היום לגן עם חולצה סגולה ומעליה חולצת פסים באדום לבן, ועם זה חצאית פרחונית שמתחתיה גרביונים עם לבבות. אני מתנחמת בעובדה שלרוב היא דווקא מתלבשת בטוב טעם (ובשחור היא ממילא לא יכולה, כי אין לה…).

בנסיבות כאלה יש להוקיר את ההזדמנויות הנדירות שנותרו למבוגרים ליהנות ממהלך הפוך ומבורך – כמו של המעצבת האגדות לולי, שפעם תפרה גם למבוגרים בגדים צבעוניים כמו שתפרה לילדים, ובשנים האחרונות תופרת רק למבוגרים בגדים נוחים, צבעוניים, רחבים והגונים.