לא מתייאשים

יש אנשים שפשוט לא מתייאשים. אני לא יודעת איך הם עושים את זה; אולי מהצד אפשר לחשוב שגם אני לא מתייאשת כל כך בקלות (תמיד אני עסוקה באיזו פעילות). אני לא יודעת איך אנשים יכולים להיות פעילים פוליטית במשך שנים כשהמצב הולך מדחי אל דחי, בעיקר במקום מייאש כמו ישראל. אבל בעקבות הפוסט התבוסתני שלי מלפני כמה ימים, נזכרתי שבשנה שעברה ניצלתי את הלימודים שלי כדי להתמודד עם השאלה הזאת באופן קצת יותר מובנה והלכתי לראיין ארבעה אנשים מלידס שהצליחו להישאר אקטיביסטים לאורך עשרות שנים. מכיוון שכתבתי על זה עבודה לקורס בשיטות מחקר איכותניות, נשארו לי המון ציטוטים מעוררי השראה שאולי יביאו תועלת גם לאנשים אחרים. הנה כמה מהם.

אחד הדברים שהתבררו לי די מהר הוא שהאנשים האלה, שבחרו באקטיביזם כדרך חיים, אימצו יחס מאוד מעניין לעתיד. מצד אחד הם כמובן מאמינים שהטובים ינצחו בסופו של דבר ושבסך הכל העתיד לצדם, אבל מצד שני הם אפילו לא מנסים לחזות את תוצאות המעשים שלהם. מה שנראה מועיל עלול להתברר בדיעבד כמזיק, ופעולה שנראית ככישלון בטווח הקצר עשויה להתגלות כהצלחה בטווח הארוך. ופעולה שנראית קטנה יכולה להפוך לאפקט פרפר מטורף. אולי זה משהו שבא עם הגיל (המרואיין הכי צעיר שלי הוא בן 62). אחד מהם אמר לי: "למעשה אין לך דרך לדעת בוודאות… במובן הישן, הניוטוני של המילה, פעולה מובילה לתוצאה; אבל בעולם הממשי, מי יודע מה תהיה התוצאה של הפעולה הקטנה והמקומית שלך?" יש בזה משהו יפה, שמצד אחד את רק טיפה בים, ומצד שני – יש לך כוח בל יאומן.

mosquito_making a difference מישהו אחר אמר לי שעם הזמן הוא מבין שאי אפשר באמת לדעת מה נחשב הצלחה. "הכוונות הנכונות זה עניין אחד, אבל להצליח לעשות משהו מועיל זה כבר עניין אחר. אבל את יכולה להשליך אבן לאגם. את לא יודעת לאן האדוות יגיעו ואת אפילו לא יודעת לאן בדיוק האבן צוללת בקרקעית, אבל את מנסה להשליך את האבן הכי טובה שיש לך למקום הנכון. לפעמים דברים טובים וארוכי טווח צומחים ממה שבהתחלה נראה ככישלון".

הנחישות שלהם להמשיך הזכירה לי איך פעם נעצרתי בהפגנה ולכמה מאתנו היתה תחושה מעיקה שזה היה לחינם. התקשורת לא התעניינה, הפעולה הצבאית שקיווינו לעכב לא ממש ניזוקה ואנחנו העברנו לילה במעצר (ועוד שנה וחצי בביקורים בבית המשפט). אבל א' שנעצרה איתנו אמרה: "לא הלכנו להפגין בשביל התקשורת, אלא בגלל שזה היה הדבר הנכון לעשות עכשיו". היה בזה משהו טמיר בעיני, אבל לקח לי שנים להבין את עומק החכמה שבאמירה הזאת. ואני עדיין לומדת אותה, כשאני חסרת סבלנות ורוצה תוצאות ולא רק כוונות.

בשלב מסוים חשדתי ששלוות הנפש של האקטיביסטים הבריטים שדיברתי איתם נובעת מכך שלי ולהם יש רקע מאוד שונה. הם אמנם התמודדו עם דברים מעיקים ומייאשים כמו מרגרט תאצ'ר (או טוני בלייר) ואלימות משטרתית מחרידה, אבל בעיני זה לא דומה למישהו שהלך להפגין בשטחים וברח מגז מדמיע או ממתנחלים אלימים, שראה חברים מאבדים בית וחוטפים מכות נוראות. ואולי לא..? כמה מחברי הטובים נשארים פעילים פוליטית בישראל כבר עשרות שנים. כנראה לומדים להנמיך ציפיות, או לפחות להיפרד מהתחושה המתעתעת שהנה תיכף מגיע הניצחון: "את יכולה להשלות את עצמך, להיתפס לכל מאבק ולחשוב, את יודעת, 'זה הדבר האמיתי, זה באמת הולך לאחד את מעמד הפועלים ולדחוף את הכל קדימה'… אבל כנראה די מהר הבנו שזה לא הולך לקרות, בטח לא בתקופת תאצ'ר. אבל זה רק אמר שאת יכולה להמשיך ולהתנגד".

ואם מפסידים בקרב לניאו-ליברליזם אפשר לפחות להיות ציניים ולשמור על חוש הומור. גם זה משהו.

לא במפתיע, היכולת להתמודד עם חוסר השלמות היא עוד משהו שהיה משותף לכל האקטיביסטים שדיברתי איתם. "אני אנטי-קפיטליסט, אבל אם תסתכלי בחשבון הבנק שלי, אני 90% קפיטליסט, וככה זה, וזה בסדר בחוסר השלמות והסתירות שבתוכי. אני סותר את הדברים שאני פועל למענם – אבל זה לא סותר את האקטיביזם שלי".

כי מה שכולם אמרו לי, בדרכים שונות, הוא שמי שמחפש שלמות מפסיק להיות אדם עגול ושלם ונהפך לפלקט נטול אנושיות. "נייר הלקמוס לפעילות פוליטית הוא 'האם הפעילות הזאת מפתחת את האנושיות שבאנשים או שוללת מהם את האנושיות?'. נורא חשוב לפעול בצורה שמפתחת את האנושיות שלך בצורה עגולה ומלאה".

אז מה עכשיו? יש אמרה קווייקרית שאהובה עלי במיוחד, שקצת קשה לתרגם לעברית: Let your life speak. מעשים ולא דיבורים. אבל יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להגיד, אני לא יודעת איך להכניס את כולם לחיים שלי. זה כנראה אומר שאני זקוקה לחיים גדולים מהחיים.

מודעות פרסומת

שפת אם

אני מגישה לכליל סנדויץ' קלאסי עם טחינה וסילאן – הממרח האהוב עליה. את שניהם קניתי בחנות ה"קונטיננטלית", שבה קונים המהגרים שלא מוצאים את האוכל מבית אמא בסופר הרגיל. ככה זה כשנאחזים בהרגלים הישנים. לפחות אני זו שנאחזת, כי בינתיים הפרחחית עונה לי בנימוס: "Thanks mum".

אני לא מצליחה להתרגל לעניין הזה. בכל זאת, פחות משנה אנחנו כאן והילדה מדברת איתי כמעט רק באנגלית, ועוד במבטא המקומי הזה (כשהוגים את ה-U בצורה פונטית, והאינטונציה מוסיפה לכל משפט סימן שאלה מתנגן). "לילה, דברי אתי עברית בבקשה", אני מתחננת. לילה לא מבינה למה אני מתעקשת: "!But mum, we're in England".

היא מוחה, ובצדק מבחינתה. היא הרי הולכת בדרכי אביה, ששפת אמו היתה בכלל ספניולית אבל בגיל 3 עבר לדבר עברית כמו צבר מצוי. היא גם הולכת בדרכי סבתה, ששפת אמה היתה הונגרית והיא התכחשה לה למען הציונות, שלא לדבר על הסיפור המצמרר על הנסיעה ההיא באוטובוס, שבה היא התפדחה לשבת ליד סבתא כי היא התעקשה לדבר בהונגרית בקולי קולות. יופי, יש לנו מסורת. אלא שכליל לא כל כך הולכת בדרכי, וכשאני חושבת על העברית המצוחצחת שאיתה הגיעה לאנגליה, לבי נחמץ. כשעברנו הנה אמר לי חברי א' שהגורל היהודי הוא לנדוד, ומה לי כי אלין – כל דור שני חייב לראות את הוריו כאילו הם זרים בארצו.

לכליל יש שפת אם, עברית. יש לה גם אמא. אני. לא צריך להיות פרויד כדי להבין שההתנכרות של כליל לשפת אמה יוצרת בינינו סוג של זרות. אני יצאתי מישראל בשמחה ובהקלה, אבל ישראל לא יצאה ממני ולא מראה סימנים שהיא מתכוונת לעזוב. כליל יצאה מישראל וישראל כבר נשמטת ממנה כמו קורי שינה. והדבר הזה שהולך ונעלם ממנה הוא הדבר שאני הענקתי לה – המקום שבו נולדה, התרבות שבה גדלתי. פחות משנה באנגליה, והבת שלי גורמת לי לחוש את חוויית ההגירה בעוצמה יותר גדולה מאשר במגעי עם העולם האנגלי שם בחוץ.

החבר'ה אשמים

שנים לפני שנעשיתי אם נתקלתי בספר שנכתב, כנראה, כדי לפטור הורים מתחושת האשמה שמלווה אותם בנוגע לילדיהם. התזה העיקרית שלו תקפה את המיתוס שהדמויות המשפיעות ביותר על ילדים הם הוריהם. במקום זה טענה המחברת שהחברים, בית הספר, החברה בכלל ובעצם כל השאר משפיעים הרבה יותר. עובדה, תראו איך הילד שלכם מדבר, אילו ערכים חשובים לו ואיך הוא מתלבש. הוא לא למד את זה בבית.

בזמנו זה נראה לי שטחי ומטופש. היום אני קולטת בחלחלה שאף על פי שכליל מבלה חלקים נכבדים מהיום עם הוריה דוברי העברית, יותר נוח לה לדבר באנגלית. היא כבר מתחילה לחשוב באנגלית, ומפעם לפעם אומרת לי כל מיני ביטויים מחרידים כמו הטרוניות "אני רוצה מישהו לשחק עם" (I want someone to play with), או "אני לא רוצה לשים על סוודר" (to put on a jumper), שנאמרות כמו כל דבר עם צלו ש סימן שאלה בסוף.

אתמול ראינו הצגה שחבר שלנו השתתף בה בבית האבות בשכונה. הם העלו את "סינדרלה" עם עיבוד מיוחד לרגל יובל המלכה: הנשף הנחשק היה נשף לרגל יובל היהלום של המלך והמלכה (שניהם!), והכל היה מלא בדגלי אנגליה. בסוף, כשכולם התחתנו (בגרסה שראינו לא הסתפקו בסינדרלה והנסיך וחיתנו את כל הרווקים בבת אחת, שיהיה), הם שרו את ההמנון לרגל היובל. כל הקהל נעמד. אני ישבתי. לא מתאים לי לשיר אל החבר הדמיוני שישמור על המלכה. אני גם לא רויאליסטית וגם לא אוהבת פטיש לאומי. אבל לילה האנגלייה הקטנה עמדה על הברכיים שלי יחד עם כולם.

רק לא בישראל: חגיגות היובל למלכה

אז כשכל הממלכה לקחה סופשבוע ארוך (מאוד מאוד ארוך) לרגל יובל היהלום של המלכה, ארגנו פה בשכונה אירוע חגיגי לכל המשפחה, עם המון מתקנים מתנפחים ואוהל עם בירה ומיני דוכני צדקה, וכל ההכנסות מהאירוע הלכו להוספיס השכונתי ולעוד איזה ארגון צדקה. הם ממש אוהבים צדקה, האנגלים.

הנתינים חוגגים

אבל לא זה העיקר. נכנסנו לשטח האירוע בנועם. האנשים המתינו בסבלנות בתור למתקנים והסתדרו מיוזמתם בטור בלי שמישהו סידר מחסומי מתכת מחוברים באזיקונים לפני הכניסה למתקן. בכניסה לפארק לא היה מאבטח. למעשה, לא היו שם בכלל מאבטחים. המבוגרים (כלומר, כמעט כל מי שמעל גיל 18, כולל דודות מבוגרות באמת) לגמו בירה באוהל הבירה. שטח הפארק נותר חף מכוסות פלסטיק או עטיפות של חטיפים. אחרי שעתיים בערך הבנתי שאחד הדברים שהופכים את האירוע הדי המוני הזה לנחמד הוא שאין בו מוזיקה בקולי קולות. למעשה, אין בו מוזיקה בכלל.

אבי הסביר לי שבישראל חייבים להחזיק מערכת כריזה באירוע המוני, כדי שבמקרה חירום תהיה אפשרות לאדם אחד לפקוד על כל הקהל להסתדר בשלשות, או כל דבר אחר. ומכיוון שממילא יש מערכת כזאת, כבר מנצלים אותה להשמעת מוזיקה בפול ווליום. פה לא מתכוננים למקרי חירום ובאמת הרבה יותר שלו.

רק באנגליה: מה נסגר עם המתנות

ולסיום בפינתנו רק באנגליה, הרשו לי לשתף אתכם בסוגייה אידיוטית מחיינו פה. ברוב החנויות, אם קונים מתנה אי אפשר לארוז אותה בחנות. למעשה, רק בחנויות יומרניות במיוחד יטרחו לארוז לך את המתנה. שאר האנשים קונים גליל של נייר עטיפה ועוטפים בבית.

ואיך אפשר בלי איזה טויסט של צדקה? לא תאמינו, אבל אני קניתי מאמהות מהגן של כליל נייר עטיפה למתנות שהוא סוג של מעשה צדקה. לא רק שהרווחים עוברים לארגוני צדקה למען ילדים, אחת ממטרות הארגון היא לחנך את הילדים לצדקה. על עמדותי בענייני צדקה אכתוב פעם אחרת, כי יש לי הרבה יותר מדי מה לומר בעניין.