להיות תיירת בישראל (ושני סלטים מדהימים)

חזרתי הביתה אחרי ביקור מולדת של שבועיים וחצי. חשבתי שלא אחזור על הטירוף של השנה שעברה, שבה ניסיתי לפגוש את כולם בשבוע והגעתי לימים האחרונים באפיסת כוחות ועצבנית להדהים מהניסיון לתאם את כל המפגשים האלה (ועוד בלי טלפון סלולרי או רישיון נהיגה). אז חשבתי.

הביקור הזה היה, במובנים מסוימים, מודל מוקטן של החיים שלי בכלל: תמיד מנסה לתפוס את המרובה וגומרת עם הלשון בחוץ. כי למרות הטבלה המוקפדת שלי, שהצחיקה נורא את חברי הישראלים (לקבוע שעה לפגישה שבועיים מראש??? נו, באמת) והצחיקה נורא חברי האנגלים (לקבוע תוכנית רק שבועיים מראש? נו, באמת), לחיים היו תוכניות משלהם. אחרות.

התוצאה העגומה היתה שלמרות הלו"ז המוקפד עדיין לא הצלחתי לראות כמעט אף אחד מחברי למספיק זמן. ואולי שום מפגש לא היה משביע אותי? הצלחתי לגרד כמה מפגשים ממש טובים, אבל התשוקה שלי לשיחות נפש היתה גדולה יותר ממש שהנסיבות יכלו לספק. יש אנשים אהובים שלא הצלחתי לפגוש בכלל, ואני בטוחה שהביקור הזה לא רק תסכל אותי אלא גם העליב כמה אנשים שלבי נחמץ מהמחשבה על זה שלא ראיתי הפעם. את חברי האהוב א' הצלחתי לפגוש לשעתיים וגם זה בדוחק. מה כבר אפשר להפסיק בשעתיים??

תכנון ביקורי מולדת הוא אמנות שטרם רכשתי. אבל ברור לי שאת הביקורים הבאים שלי אני חייבת לתכנן בגישה שונה לגמרי. בגילי אני כבר אמורה להבין שאי אפשר הכל. כמו שאמרה לי בתבונה נ', אי אפשר לפגוש את כולם, אבל חברות טובה היא כזאת שלא מחייבת מפגש בכל הזדמנות. היא יכולה לחכות. מה, באמת? ימים יגידו.

אחת המסקנות המדהימות מהביקור הזה הוא שחרף הדימוי העצמי שלי כאדם ביישן, מסוגר ונטול חברים, העובדה היא שיש בישראל מספר גדול להדהים של אנשים שיקרים ללבי מאוד ואני מחשיבה כחברים טובים ממש. וקבלת הפנים החמה של החברים שלי חיממה את לבי וגרמה לי להפוך לאדם טוב יותר – כי אם אנשים כל כך מופלאים הם החברים שלי, ברור שיש איזה חסד בעולם. אין שיעור להכרת התודה שלי לכל מי שאירח אותי והאכיל אותי וסיפר לי והקשיב לי. תודה!

תל אביב, העיר הטבעונית
הנקודה החלשה בעושר האנושי המרהיב הזה היא שהוא גרם לי להחמיץ את הרנסנס הטבעוני שעובר על תל אביב. אני קוראת בלוגים טבעוניים מישראל והבנתי שמשהו מדהים קרה בדיוק כשעזבתי את העיר, אבל לא שיערתי את גודל המהפכה. א' ניסה לתאר לי קווים לדמותה בעיניים בורקות והדגימות הקטנות שלי אישרו את הפלא. בגלידריה הסיציליאנית העובד הטבעוני ממש שמח לשמוע שגם אני טבעונית (הוא אפילו נתן לי מין כִּיף כזה של טבעונים, מה שלא קרה לי בחיים עד אז) והתגאה שרוב העובדים בגלידריה המושלמת הזאת הם טבעונים. ואני, בפרץ סנובי שמזמן לא גאה בי, חשבתי לעצמי "אה, גם אתה טבעוני… חמוד מאוד. אני בטח טבעונית מאז שאתה בגן". אתם מבינים את האבסורד? ברור ששמחתי שסוף סוף משהו זז, אבל במקום להתלהב מהסולידריות שהבחור החמוד הזה הפגין, התחלתי לתפוס עליו תחת בגלל הפז"ם הטבעוני שלי. אני הייתי שם לפני הטרנד. איפה הייתם ב-48'?? מזעזעת.

ולמרות זאת, היתה בי תשוקה אדירה לתיירות קולינרית בתל אביב הטבעונית. כמו ההומו הטבעוני השמן מלונדון, שאת הבלוג שלו אני קוראת בדבקות, אחד הדברים שהכי רציתי לעשות הוא להסתובב בעיר ולאכול אוכל טבעוני טעים שמישהו אחר הכין. בסופו של דבר העדפתי לדבר ולא לאכול. וכאשר כן הצלחתי לדגום משהו מההמלצות המשתפכות של הבלוגים, קצת התאכזבתי. למשל, במזה המקסימה מגישים מזה שנים אוכל צמחוני טעים ויפה באווירה נהדרת. כששמעתי שמגישים שם גם ארוחת בוקר טבעונית, שכנעתי את אמא שלי ולילה להצטרף אלי בדרך חזרה לכפר סבא. מה אומר לכם? זה דומה מאוד, דומה מדי לארוחות הבוקר שאני אוכלת כל הזמן בבית (אם כי הלחם יותר טעים). זה לא דבר רע – ארוחות הבוקר המאוחרות שלנו הן לפעמים גורמה אמיתי, כך שזה אפילו סוג של מחמאה. אבל זה לא מה שרציתי.

קראתי פעם מומחית לפרסום שקבלה על הרדיפה אחר דברים שיהממו אותנו. משהו יכול להיות מעולה, אבל… "לא נפלתי". למה צריך ליפול? לא ברור. אבל אחרי ארוחת הבוקר המצוינת ההיא, הרגשתי שלא נפלתי. עכשיו אני שוקעת בהרהורים על הביקור הבא שלי, שבחלומי יהיה קצר ויתמקד באכילה ולא בניסיון נואש לפגוש את כולם. בטח.

לפגוש את תל אביב מחדש, או: להרגיש בבית
בשנה שעברה כשבאתי לתל אביב הרגשתי שחזרתי הביתה, וגם נדהמתי מהעליבות הנוראית של העיר המוזנחת והמלוכלכת הזאת, שחושבת שהיא ניו יורק וברלין גם יחד. תל אביב היא ניצחון הרוח על החומר. גרים במזרח התיכון המיוזע ומרגישים כמו בירה תרבותית. היצירתיות והאנרגיה של העיר הזאת גבוהים פי שמונים מאלו של לידס המנומנמת והנקייה. תל אביב היא זעה ובתים מתקלפים ולכלוך, כפכפים עם שמלות מעצבים, חומוס וקפוצ'ינו, שדרות אופנתיות עם עצים אפריקאים, בתי קפה, תנועה, אנשים ברחוב כל שעות היום, עיר כל כך חדשה שדברים בני מאה הם בשבילה עתיקות, עיר מספיק קטנה שמי שגר במרכזה מזהה את הפנים של כולם. וזאת העיר שאהבתי ובה גרתי מגיל 18 ועד לא מזמן, ובכל זאת, באופן משונה, לא הרגשתי בבית. הלכתי ברחובות שבכל אחד מהם הכרתי בניין אחד מבפנים – כי גרתי בו, או כי הכרתי מישהו שגר. עברתי ליד בתי קפה שישבתי בהם ובשדרות שהלכתי בהן עם לילה התינוקת ועם חברים, ובמקומות שהיו לי בהם שיחות דרמטיות נורא. והרגשתי "זה מקום שאני מכירה ממש טוב", אבל כמעט לא הרגשתי בבית. וזה אפילו לא העציב אותי.

מה שדווקא היה עצוב הוא שהרגעים שבהם הרגשתי בבית היו דווקא עם זרים: נהגי מונית, מגישי גלידות. איתם הרגשתי שאי אפשר לנחש שאני לא מפה. כי אני כל כך שייכת שאני יודעת להגיד בדיוק את הדבר הנכון, במבטא הנכון ובמשלב הנכון ובנימה הנכונה. שאני יודעת למה הם מצפים ומותר לי להפתיע אותם – כי אני מקומית, אז ברור שאני יודעת את הכללים ומפרה אותם מעמדת שליטה ולא מתוך בורות. הנינוחות הזאת של הטקסטים הקלילים, היומיומיים, הלא מחייבים שחושפים את הזהות שלי כמהגרת בכל משפט בלידס – אלו המשפטים שגרמו לי להרגיש בבית בתל אביב. וכשהחלקתי כיפים עם מוכר הגלידה, לרגע הרגשתי שאולי יהיה דווקא כיף לגור שוב בתל אביב.

אבל די מהר נזכרתי למה רצינו לעזוב.

כשנסענו לצפון ברכבת לילה נראתה מוטרדת מאוד ולחשה לי משהו (באנגלית, כי זה היה אחד הימים הראשונים שלנו והיא עדיין לא עברה לעברית. לשמחתי, די מהר היא חזרה לגמרי לעברית. איזו הקלה!). היא אמרה "אני לא יכולה להפסיק להסתכל על הרובה הזה". כי בכיסא שמעבר למעבר ישב חייל חמוש. בשביל לילה זה היה מפחיד ומטריד, כי היא גדלה בסביבה נורמלית שבה אנשים לא מסתובבים חמושים סתם ככה.

ועכשיו היא באה לישראל בתור מקום עם שמש שהולכים בו לבריכה כל יום ואוכלו בו גלידה, מקום לפגוש בו את סבא וסבתא לימי כיף משוגעים ולהתפנק. את הבית שבו נולדה היא לא מזהה, אבל את רחבת הבימה – כן. אני לא יודעת מה אני מרגישה בקשר לזה.

ויש עוד המון מה לומר, אבל הפוסט הזה כבר מתארך נורא. אז אספר לכם שאמנם לא יצאתי למסע קולינרי במסעדות, אבל אכלתי שני סלטים מהממים שאני מוכנה לחלוק עם קוראי הנאמנים (וגם עם המזדמנים):

סלט שכולו מפרי הגן של לורה ועודד

הסלט הזה נוצר כאלתור כשהחלטנו לארגן פתאום ארוחה גדולה בבית של אחי.

לורה מטפחת גן ירק מקסים שהניב השנה כמות דמיונית של עגבניות מתוקות, אדומות, טעימות להדהים, מגודל של עגבניית שרי ועד עגבנייה גדולה כמו אגרוף. מתקפת העגבניות כבר הובילה אותם להכין כל מה שאפשר והשיחים עדיין כורעים תחת השפע. המקרר שלהם כבר כולל צ'טני עגבניות, עגבניות מיובשות, סלט עגבניות, רוטב עגבניות קפוא ופשטידת עגבניות ועוד היד נטויה. במלים אחרות, לא היה צריך להתלבט בנוגע למרכיב העיקרי בסלט הזה.

בקדמת הבית צומחים שיחי תבלין עצומים בגודלם, שמציעים כמות פראית של ניחוחות לכל תה וסלט.  לפני שמגיעים לבית עוברים בבוסתן של עצי פרי, שממנו הגיע הלימון לסלט, ומאחור גדלים עצי זית, שהניבו השנה את השמן הראשון שאחי ומשפחתו כבשו בעצמם בבית בד. די מדהים שכל השפע הזה הוא תוצאה של מעין תחביב לשעות הפנאי למשפחה העסוקה הזאת, ששני המבוגרים בה עובדים מעלות החמה עד אמצע הלילה.

זה כנראה המטבח שהכי כיף לבשל בו, כי כל מה שרוצים אפשר פשוט לקטוף מהחצר, מרחבי הבישול עצומים והכלים יפהפיים. ואפילו יצא טעים (בטמטומי הוספתי לסלט בורגול אח"כ, אבל תעזבו את זה. אין צורך. הוא הכי מוצלח ככה). אז תודות למשפחת ארבל וקדימה למתכון.

צילום: ירון

עגבניות שרי חצויות

נענע טרייה קצוצה

כוסברה טרייה קצוצה

אורגנו טרי

זוטא טרייה

שמן זית (מהעצים שבגן!)

קצת מלח

לימון

הגרסה שלי לסלט של לורה

אותה ארוחה שחרגה מכל פרופורציה התחילה בסלט מעולה שהכינה לורה. זה למעשה סלט שהוא ארוחה בפני עצמו, וכעבור כמה ימים ניסיתי לשחזר אותו בגרסה משלי בבית של אמא.

מה צריך

אדממה מבושלים ומצוננים

לקט עלי בייבי (עם רוקט!!)

פיסטוקים

צנוברים

גרעיני דלעת

חמוציות

חצי בצל סגול

לרוטב:

שמן זית

מייפל או אגבה

חרדל דיז'ון

מלח

לימון

המרכיב הסודי והחשוב בסלט הוא שומשום שמטוגן בשמן עד שלשמן יש טעם של שומשום. אני מניחה שאפשר פשוט להשתמש בשמן שומשום ולפזר מלמעלה שומשום לא מחומם, אבל בעניין הזה הלכתי בעקבות לורה ויצא מעולה, אז למה לשנות?

מי חוגג את חנוכה?

המורה של לילה רוצה לדבר איתי בסוף היום. אוי, לא. זה בטח לא סימן טוב, נכון? נכון, אבל לא מהסיבה שתיארתי לי. היא תוהה אם אסכים לבוא לדבר עם ילדי כיתה א' על חנוכה, מכיוון ש"היא יודעת שאני מאוד חזקה באמונתי". השתדלתי מאוד לשמור על ארשת מכובדת והפטרתי בנימוס אגבי שבעצם ממש לא, ולמעשה אנחנו לא ממש חוגגים את חנוכה בבית, אבל אין לי התנגדות לבוא ולספר על חנוכה לילדים בשכבה שמעל כליל. פניה נופלים אך היא מתעודדת במהירות ומציעה שאספר על איך המשפחה שלי חוגגת את חנוכה בישראל, אם אפשר בליווי תמונות. בשלב הזה אני מבינה עד כמה כל זה אקזוטי ומתחילה לחשוב איך לספר לילדים שאינם יודעים במה מדובר מה זה חנוכה.

אז הלכתי לשוטט באינטרנט ולראות מה מציעים שם במדורי הגיל הרך. גיליתי מבחר רחב מאוד של הצעות, כולל כמה עמודים בגישה מאוד הומניסטית שמנסים להתמודד עם המורשת הקנאית והלוחמנית שהותירו אחריהם המכבים. אחד האתרים של משרד החינוך ממליץ לוותר על סיפורים כמו חנה ושבעת בניה או האלימות המטורפת שמפגין מתתיהו במגוון הזדמנויות, אלא להיצמד למנהיגות החיובית של יהודה המכבי ולערכים של חופש דת, למשל. אני תוהה אם גדעון סער יודע איזה חתרנות הולכת אצלו במשרד…

בכל מקרה, ביום המיועד התייצבתי בכיתה עם דיסק און קי ועליו תמונות קלאסיות של חנוכה – ילדים עם סביבונים ומטבעות שוקולד, חנוכייה, סביבונים וכן הלאה. המורה קיבלה את פני בלבביות והילדים התיישבו על השטיח ואמרו לי בטון האוניברסלי של ילדי בית ספר "גוד מוווורנינג מיסיז ארבל". המורה סיפרה שהשבוע חוגגים את חנוכה. מישהו יודע איזו דת חוגגת את חנוכה? ילד אחד מצביע מיד. "סיקים". המורה מחייכת ואומרת "ניסיון יפה. עוד מישהו?" ילד אחר מנסה "מוסלמים". "ניחוש טוב, אבל זאת דת אחרת". "נוצרים?" המורה ממשיכה לפרגן ולא אומרת את המלה "לא" אפילו פעם אחת לנוכח מבול הניחושים באפלה. ילדה אחת מציעה "אנגלים?", והפעם המורה אומרת "אנגליה היא ארץ ולא דת. באנגליה יש כל מיני דתות". "אולי סקוטים?". בשלב הזה המורה מגלה להם שמדובר ביהודים.

אני מודה שהופתעתי. כלומר, ידעתי שאין שפע של יהודים בבית הספר של כליל, ואחוז היהודים באנגליה כולה הוא 0.5%. ובכל זאת, גדלתי בישראל והתרגלתי לחשוב שהיהודים הם עם ממש מרכזי בתרבות העולם. אני גם הולכת ומבינה עד כמה היהדות היא לא רק דת אלא גם קבוצה אתנית, סוג של שבט שאי אפשר באמת להתנתק ממנו גם אם מפסיקים לעבוד את אלהים.

אולי לא הייתי צריכה להיות מופתעת. רק יומיים קודם לכן שאלה אותי מ', שכנתי הנוצרייה, אם אנחנו חוגגים את חג המולד. כשענינו שלא, היא שאלה אם אנחנו חוגגים את מותו של ישו. ניסינו להסביר לה שאין לנו שום עניינים עם ישו, אבל אני חושבת שזה נראה לה קצת משונה. בכל מקרה כרסמנו יחד לביבות (כן, הצפת המתכונים בבלוגים הטבעוניים הפילה גם אותי ברשת), אז אפשר להגיד שלפחות חגגנו את חנוכה.

לנסות לחיות עם מעוז צור
בסופו של דבר יצא שדווקא חגגנו את חנוכה ממש כהלכתו, עם שירים ונרות וכן הלאה, כי התארחנו בביתם המלא שמחה של ש' וא' ובנותיהם המתוקות. בסופו של דבר הגיע הרגע הבלתי נמנע של "מעוז צור", שאתו כזכור יש לי חשבון כבר שנים. אבל להפתעתי, מהסידור הרפורמי שבו קראנו (כן כן, היה סידור על השולחן!) נשמטו המשפטים שבדרך כלל מזעזעים אותי במיוחד. זה הולך ככה: במקום "לעת תכין מטבח" כתוב "לעת תשבית מטבח". בהערת השוליים מסבירים שזה תיקון שהציע הרב הראשי הרץ, שמונה לתפקיד ב-1913. במקום אחר קראתי שאחרי השואה חזרו רוב היהודים לנוסח צמא הדם המקורי, אבל מתברר שהרפורמים נשארו נאמנים לנוסח רודף השלום – ולא בפעם הראשונה.

זה לא שהשלמתי עם מזמורי החג: שירי התהילה לאלהים הגדול עדיין מביכים אותי, ותחושה עזה של צביעות מלווה אותי, אפילו כשאני לא שרה. כאילו כולם מתחנפים לילד הכי מקובל בכיתה ואני עומדת מהצד ולא אומרת מלה.

חברתי פ', שחזרה לחיק היהדות הרפורמית אחרי סיבוב ארוך ומפותל, אומרת שיש ביהדות הרבה דברים מזעזעים והרבה דברים יפים, והרפורמים מתרכזים במה שטוב (מנקודת מבט הומניסטית ומודרנית). אבל לי נמאס להסתפק בשאריות. בכל דבר יש יופי, אבל אני לא פוליאנה ובמקום למצוא את היתרונות של קביים אני מעדיפה להשיג לי איזו חפיסת שוקולד.

יום הולדת שמח, ישו

אבל האמת היא שחנוכה הוא החג האחרון שאפשר לחשוב עליו כשמסביב רוגשת קדחת הכריסטמס. אי אפשר להיכנס לחנות בלי לשמוע את אותו דיסק של שירי חג, אי אפשר לצאת לרחוב בלי להתפעל מנורות החג שתלויות בכל מקום, כולם שולחים ומקבלים כרטיסי ברכה וקשה מאוד להתעלם מטרפת הקניות שאוחזת בכל האנשים מסביב, שהולכים לכל מקום עם שקיות מלאות. יש גם צדדים פחות צרכניים לחג הזה, כמו עצי האשוח שפזורים במקומות אסטרטגיים בעיר ובמבני הציבור ומכוסים בנוריות קטנטנות, שנראות בדיוק כמו הכפור הנוצץ על העצים בימים קרים במיוחד.

אבל החג נכנס ממש לתוך ביתנו כבר לפני חודש, כאשר לילה החלה להתכונן להצגת חג המולד. לפי המסורת הביתספרית, ילדי גן חובה אחראים על הפקת חג המולד. המורה למוזיקה כותבת בכל שנה מחזה עם שירים לא רעים בכלל, והילדים מתחפשים בתחפושות מרהיבות למדי ומציגים במשך יותר מחצי שעה (!!!) את סיפור הולדת ישו. מדובר בילדים בני 4-5, כן? התיאטרון הבריטי, כנראה זה לא מגיע משומקום. בגן של קהילה היינו ממש גאים בילדים שהצליחו בברדק גדול וחינני להופיע במשך 15 דקות.

בכל מקרה, לא יכולתי שלא להבחין שהמחזה הקפיד לנפות את האלמנטים הדתיים מהסיפור. כלומר, יש בו בהחלט מלאכים, אבל אין בו מזמורי דת מסורתיים, בשום מקום לא נקבע שישו הוא המושיע או בנו של אלהים, והמלה אלהים לא מוזכרת בו אפילו פעם אחת. מין סיפור אגדה על הולדתו של "מלך תינוק", עם המון קטעים ושיגועים על הגמלים שלא זזים והרועים שלא מתעוררים. זו בחירה מעניינת בארץ שבה 70% מהתושבים הם נוצרים, ורבים אחרים הם אנשים ממוצא נוצרי שמעדיפים לומר לסקרים שאין להם דת.

למה שירי הילדים באנגליה כל כך מורבידיים?

לילה משחקת בבובות שלה ושרה:

Wall flowers, wall flowers

growing up so high

we're all pretty maids and

we all have to die

except from little Lila,

she's the youngest one.

hop and shake, hop and shake,

turn your back to the wall again.

מה??

ובכן, מתברר שזאת גרסה אחת מני רבות, רבות מאוד, של שיר משחק ידוע שבו מסתובבים במעגל ומשמיעים מני מלים מחרידות. הגרסה של כליל היא הגרסה היורקשירית שנמצאת באזור לפחות מאז שנות החמישים, כפי שהעידה קשישה מקומית באחד הפורומים הרבים שעוסקים בשירי ילדים אנגלים.

מה הסיפור של האנגלים עם שירים מדכאים, אלימים ומורבידיים? אני, שגדלתי במדינה מודרנית על שירי ילדים מהמאה העשרים, רגילה לשירים נאיביים שנכתבו לילדים במובן הכי מודרני של המילה. שירים חינוכיים, מתוקים ונטולי תסביכים (חוץ מלילה לילה של אלתרמן, אבל זה הרי לא באמת שיר ילדים). האנגלים, לצערם או לשמחתם, מחזיקים במטען עצום של שירים מכל הדורות שאפשר לזכור. חלקם הגדול, לדעתי, לא נכתבו בכלל לילדים. וחלק גדול להדאיג מהם עוסק בנושאים מדכאים למדי. אז יצאתי לסקור את השורשים המורבידיים של שירי הילדים הבריטיים והעליתי כמה ממצאים מעניינים. חלקם מדרשים בדיעבד שלא ממש קשורים לעובדות, אבל עם יד הלב – נראה לכם שאפשר להמציא כאלה דברים מחרידים על "קן לציפור" או על "נומי נומי?".

ורדים בכיסים, בסוף כולם נופלים

השיר הראשון שהעביר בי צמרמורות מאז שעברנו לכאן הוא Ring a ring a roses, עוד משחק מעגל תמים לכאורה, שגורם רק להורים חשדנים כמוני לזקוף אוזניים בחרדה למשמע השורה

A-chew! A-chew!

we all fall down.

למה נופלים? מה קרה? כשרצתי ליו-טיוב גיליתי שיש השרים "טישו, טישו, כולם נופלים" או אפילו "אפר, אפר, כולם נופלים"(!). בקיצור, חשוד. מתברר שהשיר הזה הוא שיר די ישן, שנכתב הרבה לפני עידן הפוליטיקלי קורקט, ונושא בחובו צללים עתיקים. יש אפילו הסבורים שהוא מתאר את מגפת הדבר  שקטלה מיליונים באירופה במאה ה-14. יש הסבורים שממש לא.

מחנה הזוועות מפרש כך: הטבעת הוורודה התמימה שמופיעה על העור היא התסמין הראשון של מחלת הדבר. מכיוון שהחולים מתחילים להרקיב בעודם בחיים, ומכיוון שבמאה ה-14 האמינו שהסוואת הריח יכולה למנוע הידבקות מהמחלה, הסתובבו אנשים עם כיסים מלאי פרחים, ולפעמים גם עם מסכות מיוחדות דמויות ציפור שבהן יש מקום לפרחים לפני האף. אבל מה, בסוף זה לא עוזר וכולם נופלים (במציאות זה היה יותר קרוב ל-40%, אבל תסכימו איתי שזה בהחלט נותן תחושה שכולם מתים, לא?).

המאזינים האופטימיים מפנים את תשומת לבו של הקהל לעובדה שאין עדויות כתובות לשיר הזה לפני המאה ה-19, כלומר מאות שנים אחרי המגפה, וגם לעובדה שיש לשיר גרסאות אחרות, הרבה יותר משובבות נפש. עם זאת, ההסבר החדש כולל צל משלו, בדמות האיסור על ריקודים בקהילות פרוטסטניות, שהוביל להמצאת משחקי מעגל כדי לפרוק את הצורך הנואש לרקוד יחד. אל תתעצלו לקרוא בעצמכם.

הכבשים דורשות צדק חברתי

מכירים את הכבשה השחורה?

למי שלא: היא מניבה 3 שקים מלאים צמר ומחלקת אותם לאדון, לגבירה ולילד שבקצה השדרה. מקורות יודעי דבר טוענים שהשיר נכתב במאה ה-13 (!!) כמחאה על החוק המלכותי הקובע ששליש מתוצרת הצמר יועבר לאדון המקומי, שליש לכנסייה (גברתנו) ורק שליש למשפחת החוואי עצמו, או – כדי לעורר רחמים – לילדים.

המפטי דמפטי נופל מהחומה

הוא כנראה ישב על החומה הרבה לפני שאליס פגשה אותו, וגם התרסק שנים רבות לפני כן.

גם לכם נראה שזה קצת יותר עצוב מ"רצתי רצתי ונפלתי"? ובכן, מתברר שגם כאן מסתתרת שמחה לאיד פוליטית. המפטי המקורי היה כנראה תותח שהוצב על חומות מגדל הכנסייה בקולצ'סטר בזמן מלחמת האזרחים. אלא שהתותח יורט באש תותחי היריבים והתרסק. מיותר לציין שכל אנשי המלך וכל פרשיו לא יכלו להחזירו למקומו.

אפילו תחום הנונסנס מלא בהומור שחור. דוגמה אחת מני רבות:

There was an old lady who swallowed a fly,
I don't know why she swallowed a fly.
Perhaps she'll die!

ויש כמובן את השיר העליז על ההתמוטטות של גשר לונדון, שלדעתי היא בכלל לא חומר לשירים עליזים. אתם יכולים לדמיין את השיר "גשר המכבייה מת-מו-טט"? לא ממש. ולא בכדי. אבל אין מה להכביר מלים על העניין הזה.

בחצר האחורית של מרי

את הזוועה האמיתית שמרתי לסוף. אחד השירים הכי תמהוניים בעיני הוא השיר Mary, Mary, Quite contrary. מה זה אומר? למה היא מתעקשת להיות ההיפך? ואיך זה קשור לגינון?

למי ששכח או למי שטרם נתקל, זה הולך ככה:

Mary, Mary, quite contrary,

How does your garden grow?

With silver bells, and cockle shells,
And pretty maids all in a row.

ובכן, מול התמונה המצטיירת של ילדה-בילבי שעודרת בגינה מופיעה המסורת הבריטית במלוא יפעתה המפוקפקת ומציעה סיפור אימים אלטרנטיבי. את הסיפור הזה סיפרו לי חברי א' וש', שגדלו פה ועליהם זה לא עושה רושם מיוחד. למעשה נדמה לי שבעיניהם זה מצחיק, או שיש פה אפילו איזו עילה לגאווה בביזאריות שהתרבות שלהם יכולה להציע.

ובכן, מתברר שמרי מהשיר היא מרי טיודור – "בלאדי מרי" בשבילכם, שהיתה, להכעיס, קתולית אדוקה ונהגה לענות פרוטסטנטים במגוון מחריד של מכשירי עינויים ולערוף את ראשם אם התעקשו לדבוק באמונתם (כלומר, היא נהגה לצוות על אנשים אחרים לבצע את כל אלו).

פעמוניות וצדפות

מתברר שהגן ההולך וגדל הוא חלקת הקברים המשגשגת שהותירה אחריה מרי; פעמוני הכסף והצדפות הם שמות של מכשירי עינויים (מצבטי בהונות, אם אתם ממש מתעקשים להיכנס לפרטים הפלסטיים), והעלמות שעומדות בשורה הן הגיליוטינות. למה? כי לגיליוטינה, באקט מיזוגני טיפוסי, קראו The Maiden. ואת השיר הזה שרים בגן של כליל לא מעט, עם תנועות ידיים חמודות נורא. הלוואי שיכולתי להראות לכם.

כל זה קצת מורבידי מדי. אבל יודעים מה? אתם מכירים את השיר "למרי היה כבש קטן?" ובכן, זה שיר אמריקאי, ולכן אין לו סבטקסט. מתברר שהוא נכתב על ילדה אמיתית ושמה מרי, שהיה לה… כבש (קטן!).

בפוסט הבא: איך לבחור שירי ערש לילדים.

ללכת לבית הספר או לברוח עם הקרקס?

זה משפיל לפיל / עודד בורלא

הפילים בקרקס הם תמיד עצובים.
הם עושים להטים, הם שוכבים, הם יושבים.
מניפים את חדקם, מריעים ותוקעים –
אך בפנים – הפילים עצובים.

גם בגן החיות הפילים עצובים,
הם הולכים וחוזרים והולכים ושבים,
מושיטים את חדקם, מבקשים הם בוטנים,
אך בפנים – הפילים עצובים.

רק פילי יערות, ערבות, מישורים
הם פילים חופשיים, אדירים וגאים.
צועדים בבטחה, הם אינם יראים –
הפילים שבשבי – הם פילים עצובים.

שלשום לילה הלכה לבית הספר. היא התעוררה בהתרגשות כבר בחמש בבוקר, ספרה את הדקות, לבשה את התלבושת האחידה ואמרה בנהרה "הפעם זה לא תחפושת, הפעם זה באמת!" (היא הרי מדדה את התלבושת הזאת כל הקיץ והתחפשה לילדת בית ספר). בדרך לבית הספר היא רצה ודילגה בהתרגשות, והיתה הראשונה שנכנסה לכיתה. אני יצאתי משם בדמעות התרגשות.

כשחזרתי לקחת אותה התברר שדווקא היה די קשה. היא טענה שהיה כיף, אבל שהיא בכתה ורצתה אותי. אחר הצהריים כבר אמרה שהיא לא רוצה ללכת שוב. למחרת לא הסכימה ללכת. היא בכתה. "ככה זה, אמא. מרוב שמתרגשים בסוף בוכים". והיא גם היתה מנוזלת, אז סיכמנו שנבוא רק לביקור, אבל אז כבר איכשהו המורות טענו בתוקף שהיא ממש בסדר גמור, והיא נשארה עד סוף היום. כל אחר הצהריים היא אמרה שהיא לא רוצה ללכת לבית הספר. למעשה, היא התחננה לא ללכת.

הלב נשבר. הרי אני בעצמי לא אוהבת בתי ספר, אבל בעקבות ניסיוני עם הגן פה יש לי תחושה חזקה שבשביל כליל זה יכול להיות תענוג אמיתי. כל הקיץ אמרתי לעצמי "טוב, כליל כל כך רוצה את זה, אז למה לא?". אלא שעכשיו היא צריכה להתרגל. אז ביקשתי שיתנו לי לשבת בפינה ולחכות בכיתה עד סוף היום, כמו שעשיתי בגן. הן לא הסכימו. בעצם רציתי פשוט לקחת אותה הביתה, ואפילו אמרתי שתיכף נלך, אבל אלהים יודע איך, החלטתי שעדיף לא לקומם עלי את המורות כבר בשבוע הראשון ולהיות מהאמהות המעצבנות האלה… בכל מקרה שלחו אותי לשיחה עם המנהלת, שהיתה תקיפה ונחושה מאוד, בדרכה המנומסת והמתחשבת. אז הרכנתי את ראשי, ואחרי שעה נפרדתי מכליל, שהיתה עסוקה בציור בגואש (למעשה הן חשבו שזה רעיון טוב שפשוט אלך, אבל לפחות הבינו שאני לא יכולה להיעלם ככה בלי לתאם את זה איתה). הן הבטיחו שיתקשרו אם תהיה בעיה, ואמרתי לכליל שאם היא חייבת – שתבקש אותי ויתקשרו אלי. אבל לא התקשרו. האם זה בגלל שהן מאמינות שהכל בסדר? ואולי היא פשוט בסדר?

אני יושבת בבית ויש לי המון זמן פנוי לעבודה, אבל למי יש ראש לעבוד עכשיו. מכרתי את הבת שלי למערכת לטובת שעות עבודה שקטות. החרטה גואה בי. אני שוקלת את האפשרויות: איך להציע לה אופציה טובה של חינוך ביתי בלי לוותר לחלוטין על המאוויים שלי? ואיך אני אמורה להצליח להתפרנס כשהיא פה כל הזמן? איך למצוא לה חברים פה בעיר בשעות הבוקר הארוכות (להזכירכם, בי"ס פה זה עד שלוש וחצי!)? ואולי היא פשוט צריכה קצת זמן ואני באמת אמא היסטרית?

ילדי הלונה פארק

ביום ראשון, רגע לפני הכניסה לבית הספר, הלכנו ללונה פארק הנודד. היו שם מתקני טלטול וסיבוב וסחרור בשפע והילדים נהנו נורא (אני זוכרת שפעם גם אני אהבתי את זה. כנראה באמת הזדקנתי). אבל יותר מהמתקנים משכו את עיני אנשי הלונה פארק. הם היו קצת חבוטים. חלקם מקועקעים מאוד, חלקם סתם טיפה מוזנחים וכולם נראו מחוספסים כאלה. במתקן אחד הם הלכו על הבימה המסתובבת בזמן שהמתקן הסתחרר ודחפו את הקרונות כדי שיסתובבו מהר יותר. היה משהו נוגע ללב בשילוב הזה בין אדם למכונה. הם ובני משפחתם נכנסו מפעם לפעם למתחם הקרוואנים שבהם הם כנראה גרים ונודדים ממקום למקום. והיו הילדים.

הם עלו על המתקנים בלי לשלם, כמו בפנטזיה של יהודה אטלס על הבן של המכולת. אחד מהם ניהל בצורה אדנותית למדי את קרוסלת התינוקות והלך בין הסוסים והמכוניות המסתובבים אפילו שאסור. די ברור שהם לא הולכים לבית הספר מחר וגם לא מחרתיים. בעוד כמה ימים הם כנראה יעלו על הקראוון ויסעו לאתר אחר, שבו אנשים ישלמו להורים כסף כדי שיסובבו אותם ויטלטלו אותם. כמה זמן הם בדרכים? האם הם באמת אוכלים צ'יפס וממתקים יותר מילדים אחרים? מה הם עושים כשהלונה פארק בדרכים? האם הם מקנאים בילדים הבורגנים שמבקרים בלונה פארק, או שהם גאים להיות חלק מהלונה פארק? מה הם יעשו כשיגדלו? כמה מהילדות כבר יהיו אמהות בגיל 15? האם כל ההורים נפגשים בערב לעשן ולפטפט, או שהם ספונים בקרוואנים? לא יודעת, אבל כרגע מתחשק לי לברוח עם הקרקס.

שפת אם

אני מגישה לכליל סנדויץ' קלאסי עם טחינה וסילאן – הממרח האהוב עליה. את שניהם קניתי בחנות ה"קונטיננטלית", שבה קונים המהגרים שלא מוצאים את האוכל מבית אמא בסופר הרגיל. ככה זה כשנאחזים בהרגלים הישנים. לפחות אני זו שנאחזת, כי בינתיים הפרחחית עונה לי בנימוס: "Thanks mum".

אני לא מצליחה להתרגל לעניין הזה. בכל זאת, פחות משנה אנחנו כאן והילדה מדברת איתי כמעט רק באנגלית, ועוד במבטא המקומי הזה (כשהוגים את ה-U בצורה פונטית, והאינטונציה מוסיפה לכל משפט סימן שאלה מתנגן). "לילה, דברי אתי עברית בבקשה", אני מתחננת. לילה לא מבינה למה אני מתעקשת: "!But mum, we're in England".

היא מוחה, ובצדק מבחינתה. היא הרי הולכת בדרכי אביה, ששפת אמו היתה בכלל ספניולית אבל בגיל 3 עבר לדבר עברית כמו צבר מצוי. היא גם הולכת בדרכי סבתה, ששפת אמה היתה הונגרית והיא התכחשה לה למען הציונות, שלא לדבר על הסיפור המצמרר על הנסיעה ההיא באוטובוס, שבה היא התפדחה לשבת ליד סבתא כי היא התעקשה לדבר בהונגרית בקולי קולות. יופי, יש לנו מסורת. אלא שכליל לא כל כך הולכת בדרכי, וכשאני חושבת על העברית המצוחצחת שאיתה הגיעה לאנגליה, לבי נחמץ. כשעברנו הנה אמר לי חברי א' שהגורל היהודי הוא לנדוד, ומה לי כי אלין – כל דור שני חייב לראות את הוריו כאילו הם זרים בארצו.

לכליל יש שפת אם, עברית. יש לה גם אמא. אני. לא צריך להיות פרויד כדי להבין שההתנכרות של כליל לשפת אמה יוצרת בינינו סוג של זרות. אני יצאתי מישראל בשמחה ובהקלה, אבל ישראל לא יצאה ממני ולא מראה סימנים שהיא מתכוונת לעזוב. כליל יצאה מישראל וישראל כבר נשמטת ממנה כמו קורי שינה. והדבר הזה שהולך ונעלם ממנה הוא הדבר שאני הענקתי לה – המקום שבו נולדה, התרבות שבה גדלתי. פחות משנה באנגליה, והבת שלי גורמת לי לחוש את חוויית ההגירה בעוצמה יותר גדולה מאשר במגעי עם העולם האנגלי שם בחוץ.

החבר'ה אשמים

שנים לפני שנעשיתי אם נתקלתי בספר שנכתב, כנראה, כדי לפטור הורים מתחושת האשמה שמלווה אותם בנוגע לילדיהם. התזה העיקרית שלו תקפה את המיתוס שהדמויות המשפיעות ביותר על ילדים הם הוריהם. במקום זה טענה המחברת שהחברים, בית הספר, החברה בכלל ובעצם כל השאר משפיעים הרבה יותר. עובדה, תראו איך הילד שלכם מדבר, אילו ערכים חשובים לו ואיך הוא מתלבש. הוא לא למד את זה בבית.

בזמנו זה נראה לי שטחי ומטופש. היום אני קולטת בחלחלה שאף על פי שכליל מבלה חלקים נכבדים מהיום עם הוריה דוברי העברית, יותר נוח לה לדבר באנגלית. היא כבר מתחילה לחשוב באנגלית, ומפעם לפעם אומרת לי כל מיני ביטויים מחרידים כמו הטרוניות "אני רוצה מישהו לשחק עם" (I want someone to play with), או "אני לא רוצה לשים על סוודר" (to put on a jumper), שנאמרות כמו כל דבר עם צלו ש סימן שאלה בסוף.

אתמול ראינו הצגה שחבר שלנו השתתף בה בבית האבות בשכונה. הם העלו את "סינדרלה" עם עיבוד מיוחד לרגל יובל המלכה: הנשף הנחשק היה נשף לרגל יובל היהלום של המלך והמלכה (שניהם!), והכל היה מלא בדגלי אנגליה. בסוף, כשכולם התחתנו (בגרסה שראינו לא הסתפקו בסינדרלה והנסיך וחיתנו את כל הרווקים בבת אחת, שיהיה), הם שרו את ההמנון לרגל היובל. כל הקהל נעמד. אני ישבתי. לא מתאים לי לשיר אל החבר הדמיוני שישמור על המלכה. אני גם לא רויאליסטית וגם לא אוהבת פטיש לאומי. אבל לילה האנגלייה הקטנה עמדה על הברכיים שלי יחד עם כולם.

רק לא בישראל: חגיגות היובל למלכה

אז כשכל הממלכה לקחה סופשבוע ארוך (מאוד מאוד ארוך) לרגל יובל היהלום של המלכה, ארגנו פה בשכונה אירוע חגיגי לכל המשפחה, עם המון מתקנים מתנפחים ואוהל עם בירה ומיני דוכני צדקה, וכל ההכנסות מהאירוע הלכו להוספיס השכונתי ולעוד איזה ארגון צדקה. הם ממש אוהבים צדקה, האנגלים.

הנתינים חוגגים

אבל לא זה העיקר. נכנסנו לשטח האירוע בנועם. האנשים המתינו בסבלנות בתור למתקנים והסתדרו מיוזמתם בטור בלי שמישהו סידר מחסומי מתכת מחוברים באזיקונים לפני הכניסה למתקן. בכניסה לפארק לא היה מאבטח. למעשה, לא היו שם בכלל מאבטחים. המבוגרים (כלומר, כמעט כל מי שמעל גיל 18, כולל דודות מבוגרות באמת) לגמו בירה באוהל הבירה. שטח הפארק נותר חף מכוסות פלסטיק או עטיפות של חטיפים. אחרי שעתיים בערך הבנתי שאחד הדברים שהופכים את האירוע הדי המוני הזה לנחמד הוא שאין בו מוזיקה בקולי קולות. למעשה, אין בו מוזיקה בכלל.

אבי הסביר לי שבישראל חייבים להחזיק מערכת כריזה באירוע המוני, כדי שבמקרה חירום תהיה אפשרות לאדם אחד לפקוד על כל הקהל להסתדר בשלשות, או כל דבר אחר. ומכיוון שממילא יש מערכת כזאת, כבר מנצלים אותה להשמעת מוזיקה בפול ווליום. פה לא מתכוננים למקרי חירום ובאמת הרבה יותר שלו.

רק באנגליה: מה נסגר עם המתנות

ולסיום בפינתנו רק באנגליה, הרשו לי לשתף אתכם בסוגייה אידיוטית מחיינו פה. ברוב החנויות, אם קונים מתנה אי אפשר לארוז אותה בחנות. למעשה, רק בחנויות יומרניות במיוחד יטרחו לארוז לך את המתנה. שאר האנשים קונים גליל של נייר עטיפה ועוטפים בבית.

ואיך אפשר בלי איזה טויסט של צדקה? לא תאמינו, אבל אני קניתי מאמהות מהגן של כליל נייר עטיפה למתנות שהוא סוג של מעשה צדקה. לא רק שהרווחים עוברים לארגוני צדקה למען ילדים, אחת ממטרות הארגון היא לחנך את הילדים לצדקה. על עמדותי בענייני צדקה אכתוב פעם אחרת, כי יש לי הרבה יותר מדי מה לומר בעניין.

עיר מקלט לפליטים ואירוע מלכותי

לפני כחודש ביקר מורי האהוב אביעד קליינברג בלונדון, וחזר משם עם התובנה שאין ממש טעם בהשוואה בין תל אביב ללונדון. זה פרובינציאלי, זה מיותר, ובעיקר – אפשר ורצוי להימנע מזה.

אבל לפעמים קשה להתאפק, כי כמו שכתב אביעד העניין הוא לא אם הדשא של לידס ירוק יותר מהדשא בתל אביב – כי איזו מין תחרות זאת בכלל – אלא "העניין הוא להיות טובים מספיק – לא טובים מספיק לחופשה, אלא לחיים האמתיים, לכל אותם דברים המטרידים את המקומיים ושהתייר אדיש אליהם לחלוטין, כשהוא מסתובב ללא דאגה באזורים היפים והמוארים ביותר של העיר".

והנה נקרתה בדרכי הזדמנות לדון במשהו כזה בדיוק. כי מה שמטריד מאוד את המקומיים בקשר לחיים האמיתיים בישראל הוא, למשל, סוגיית הפליטים ומבקשי המקלט. מה זה מטריד, מסעיר. ובמקרה, גם באנגליה יש הרבה מאוד פליטים ומבקשי מקלט. אלא שפה משתמשים במונח הזה בצורה מדויקת יותר, כי בניגוד למשרד הפנים הישראלי, שמסרב לבדוק את מעמדם של הפליטים ומעדיף להתרכז בכליאה, גירוש והסתה, באנגליה כל בקשה נבדקת לגופה, ועשרות אלפים מהן מאושרות. מההשוואה הזאת אפשר אולי ללמוד משהו.

עיר מקלט

ולמה אני מטריחה אתכם בזה? אני הרי יודעת שגם ככה קשה לכם, שישראל נעשית גזענית ואלימה יותר מיום ליום ומגיעה שוב לתחתיות שלא שיערנו שנראה בימינו. ובכן, הסיבה היא שאתמול השתתפתי במפגש מרגש ומפתיע במועצה המקומית לטיפול בפליטים בלידס. בעיר פועל ארגון "עיר מקלט", שמטרתו להפוך את העיר למקום ידידותי יותר לפליטים ומבקשי מקלט. באחרונה הם רוצים להחיות פרויקט שהחל בשנה שעברה ונקטע באבו, ושמו "Schools of Sanctuary". המטרה היא לעודד את בתי הספר ללמוד על הפליטים ומבקשי המקלט, לנקוט צעדים חיוביים לטובתם ולהפיץ את המסר בקרב בתי ספר אחרים. בתי ספר שיעמדו בתנאים יזכו בכבוד לקבל מעמד של Schools of Sanctuary. בדיוק פרויקט מהסוג שמתאים לי להשתתף בו.

ואז, חרף אזהרותיו של אביעד, לא יכולתי שלא להשוות. הרי רק בשנה שעברה עבדתי עם חברתי ע' ועם תלמידינו למען זכויות הפליטים בישראל. למדנו על הנושא, שמענו הרצאות, קראנו והפגנו נגד כליאת משפחות של מבקשי מקלט בכלא. התגובות נעו בין אהדה (הידד, חינוך להומניזם!) לביקורת נוקבת (פוליטיקה בבית הספר, הטפה שמאלנית וכו'). לכולם היה ברור שבבית ספר דמוקרטי בלב תל אביב קל להתגייס למטרה כזאת, ושהתגייסות כזאת היא עניין לאשכנזים השבעים של לב העיר. למי בכלל אכפת שחלק מהתלמידים שהשתתפו בהפגנה גרו בשכונת שפירא או ביפו, ושהמוצא שלהם היה מגוון למדי. זה לא שיח חדש, אבל בעקבות אלימות האספסוף בדרום תל אביב נכתבו על ההפרד-ומשול המכעיס הזה בין אשכנזים למזרחים יותר מדי הבלים גזעניים ומעט דברי טעם.

ילדות קהילה מפגינות, 2011

אבל אנשי הפרויקט בלידס מרוצים ומחייכים. הבעיה שלהם היא לא לשכנע את בתי הספר שזה חשוב, "הרי כל בית ספר יסכים שזאת מטרה ראויה"; השאלה היא אם יש לבתי הספר פנאי ואנרגיה להתמסר לזה, בין יריד הסחר ההוגן שמתקיים באחרונה בכל בתי הספר, לבין ההכנות לבחינות הסיום. אז אולי לא כדאי להשוות, ובכל זאת התקשיתי לא לחשוב איזו עזרה הגישו פעילים ישראלים לילדי פליטים בשבוע שעבר, לעומת התמיכה שמציעים לפליטים וילדיהם פה בלידס  (לעצלנים: בתל אביב ליוו השבוע ילדים חזרה מהגן כדי שבריוני השכונה שלא יתקיפו אותם ואת הוריהם לקול מצהלותיו של ח"כ שאין לי חשק לעשות לו עוד יחסי ציבור).

אז סירבתי להאמין. טוב, ברור שבשכונות הלבנות והבורגניות מקבלים תגובות אוהדות והמון צדקה נוצרית מתחסדת. אבל מה עם המעמדות שמתחרים על אותם משאבים שהפליטים מתחרים עליהם – הקצבאות, הדיור הציבורי, העבודות לעובדים לא מיומנים? כששאלתי את א', פליט שמרצה בבתי ספר ברחבי העיר, איך הוא מתקבל בבתי ספר שבהם לומדים פליטים, או בשכונות שבהן יש פליטים, הוא אמר שאמנם לפעמים יש שם סטיגמות על פליטים, אבל הן נובעות מבורות. כאשר הוא מספר להם את סיפורו ומסביר להם את העניין, התגובות כמעט תמיד אוהדות. וכשהן לא אוהדות, זה בגלל שהילדים אדישים. אין להם חשק לשמוע על סבלם של אחרים, יש להם מספיק משלהם. לפעמים קורה שהוא מספר את הסיפור ואז אחד הילדים מבין שהוא בעצמו בן למשפחת פליטים. במשפחה שלו לא מדברים על זה. אותן עדויות חזרו גם מהפעילים האחרים בחדר, עד שהתביישתי להמשיך לפקפק ביחסם של תושבי לידס כלפי הפליטים ומבקשי המקלט.

וכך, ולא בפעם הראשונה, נאלצתי להתמודד עם העובדה שביורקשיר פשוט יש פחות גזענות מאשר בישראל. זה לא שאין פה גזענות. אבל היא על אש קטנה יותר, ומטופלת טוב יותר. למשל, א' מהפסקה הקודמת הוא בוגר אוניברסיטה פה באנגליה ולא שוטף כלים. למשל, יש לא מעט בתי ספר שעמלים כדי לזכות בפרס סטיבן לורנס, שניתן לבתי ספר שעומדים בקריטריונים מחמירים לשוויון בין גזעי. לא קל לקבל את הפרס, אבל בתי הספר מתאמצים. הפרס, שהחל בלידס כפרויקט עירוני, הוא סיפור הצלחה ובאחרונה נהפך לפרויקט ארצי. העניין הוא שאף על פי שהבעיה קיימת, מישהו בהנהלה החליט לעשות משהו בקשר לזה. לא כדאי להשוות, אבל בכל זאת, לא זכור לי שבישראל מחלקים פרס כזה.

טוב, ברור שלא הכל ורוד, וגם חשוב לזכור שהרבה אנשים מגיעים לאנגליה ולא מקבלים מעמד של פליטים, ומצבם בכי רע. ככה זה בעולם שבו העשירים שומרים על גבולות מדינותיהם בקנאות מפני הצד העני של העולם (לא, לא יכול להיות שיש לנו ולתרבות הצריכה שלנו אחריות לעוני ולמלחמה באפריקה…). מצד שני, אלו שכן הצליחו לקבל תעודת פליט, יכולים להתחיל חיים חדשים ובטוחים יותר. לא בישראל.

אני כמובן פקפקתי באופטימיות של הפעילים ורצתי לחפש נתונים סותרים על עמדות האנגלים ביחס לפליטים ומבקשי המקלט. במחקר תוכלו לקרוא על מצב הפליטים בהרחבה, ועל עמדות הציבור תוכלו לקרוא בפרק 7, שמצטט תוצאות מסקרים (מסכנים האנגלים, נאלצים להסתמך על סקרים ולא על קול ההמון הזועם והאלים). מבזק מהתוצאות: העוינות כלפי פליטים זהה לעוינות כלפי צוענים; 10% מהנסקרים יחושו אי נוחות אם בן משפחה שלהם יתחתן עם אסיאתי, שחור, סיני או יהודי. כבר הצגתי מתישהו בבלוג את הנתון שמראה שאנגליה היא המדינה בעלת שיעור הנישואים הבין-גזעיים מהגבוהים בעולם (אוי, אני שונאת את הביטוי הזה). בישראל, לעומת זאת, ההתנגדות לנישואי יהודים-ערבים נעה בין 81% בסקר אחד לבין 64% בסקר אחר. טוב, באמת אי אפשר להשוות. בישראל המצב הרי לגמרי אחר. טוב, אולי אי אפשר, אבל קצת קשה להימנע.

מאז הפגישה ועד עכשיו התקשרו אלינו מעוד בית ספר, שמתברר שעבד בשנה האחרונה במרץ לקראת הפיכתו לבית ספר ידידותי לפליטים. הם אמנם לא יצרו קשר עד כה, אבל רוצים מאוד להראות לנו מה עשו בינתיים. חברה של לילה (שהיא גם בת של חברה שלי) לומדת שם. אני מבטיחה לדווח מהשטח.

והפעם בפינתנו רק באנגליה: יובל היהלום של המלכה

ולעניין אחר לגמרי.

האנגלים משתגעים לחלוטין מהעובדה שאליזבת יושבת על הכס כבר 60 שנה. האהדה למשפחת המלוכה נסקה לשיא שלא נודע מזה שנים. אמנם יש כמה שמתעקשים להחמיץ פנים, ולכן הגרדיאן מציע לקוראיו הרפובליקאים אפשרות ללחוץ על כפתור ולקבל קצת פחות סיקור של חגיגות היובל (הנה, תראו:)

כל השאר מנסים לקבל מנות יובל גדושות ככל האפשר. מהיום צפוי לנו סופשבוע ארוך במיוחד (5 ימים), שבו מתקיימים בכל הממלכה "מסיבות רחוב", הופעות, ברביקיו, צעדות, ובעצם כל אירוע שהוא נצבע בצבעי הדגל ומתייצב לצד המלכה.

בבית הספר חגגו בשמחה ובצהלה, ואף חילקו לילדים מזכרות: ספל יובל היהלום. מנהל בית הספר סיפר לתלמידים שהוא נוצר את הספל שקיבל בבית הספר ביובל הכסף, ומעולם לא שתה ממנו. החנויות מלאות במזכרות מהיובל, וכשהבנתי שבית הספר בחר את הספל המסוים הזה מבין מאות ספלים אפשריים, הסתחררתי. הנחנו את הספל בוויטרינה. בכל זאת, יובל היהלום.

זה הספל שיש אצלנו. מאחור מוסבר שזה ספל ג'ובילי, למי שפספס

אורז אדום, סלט ירוק, ספר צבעוני

ושוב אנחנו מעלעלות בספרי פעוטות באנגלית בסיסית (החדשות הטובות: סוף סוף התחלנו לקרוא את פו הדב!). בשבועיים האחרונים יש לכליל אהבה חדשה: טופסי וטים. מתברר שזאת קלאסיקה מאז שנות החמישים, ושבאחרונה איירו את הספרים מחדש כדי לקרוץ לקהל הצעיר (לא ברור למה. לשמחתנו הבשורה לא הגיעה לגן של כליל, שממנו שאלנו כמה מספרי הסדרה באיורים ה"מיושנים". בחיי, מה הדחף הזה "לחדש"?! נו, לפחות לא ניסו לאייר מחדש את פיטר ארנבון).

בכל מקרה, הפעם מדובר בסדרת ספרים ארוכה למדי ונטולת עניין, אבל בעולם שמצטייר בעדו – יש ויש עניין (לפחות בשבילי). העלילה היא כזאת: התאומים טופסי וטים קמים בבוקר ומנופפים למיילדת שצועדת מול ביתם. "אני קצת ממהרת", היא אומרת ונכנסת לבית השכנים. לאחר מכן אמא שלהם נעלמת באופן מסתורי, ואבא לוקח אותם לקבוצת המשחק. כשהם חוזרים, אמא לוקחת אותם להציץ בשכן החדש – התינוק שנולד לשכנה היום בבוקר.

הפתעה: אמא שלנו היא דולה!

ובכן, מדובר כאמור בסדרה נורמטיבית, דידקטית ופופולרית ביותר. אבל המציאות המתוארת פה בנונשלנט כוללת אמא שהולכת לסייע לשכנה ללדת, לידת בית, ילדים שמכירים מיילדת, חינוך ביתי ומשחק בבוץ עם תולעים (בסצינה הכי חמודה בספר, שבה טופסי ממציאה שיר לתולעת שמצאה בגינה).

בישראל זה היה נחשב ספר היפי והזוי. באנגליה זה רב מכר היסטרי כבר שנים.
מה זה אומר? היום בדיוק פגשתי מיילדת, שאמרה לי שלידות הבית באנגליה לא נפוצות במיוחד – רק 3% בערך (בוויילס 4%), אבל הממשלה – שימו לב!! – מנסה לעודד נשים ללדת בבית. זה כל כך קל פה, שזה מביך. כדי ללדת בבית את צריכה פחות או יותר רק להיות בריאה ולהגיד למיילדת שמלווה אותך שאת רוצה ללדת בבית. הנה, תראו.

האם מיותר לציין שישראל מתעקשת להקשות גם פה, ודווקא מחמירה את התנאים ללידת בית, שגם כך חמורים, וכוללים בין השאר עונשים ליולדות בית. אני, למשל, לא קיבלתי מענק לידה כי ילדתי בבית ולא רצתי אחר כך לבית חולים (אחרי הלידה? השתגעתי?). אם זה מרגיז גם אתכן, אתן מוזמנות להיכנס לפה ולחתום על עצומה בעניין.

הלאה. חינוך ביתי. פה זה מאוד נפוץ שילדים נשארים בבית לפחות עד הגיל המופלג 3, שבישראל כבר מעורר תהיות כבדות בנוגע ליכולת של ההורים "לשחרר".

באתר ההרשמה לבתי ספר בלידס כתוב כך:

Your child must be in school the term following their fifth birthday. This is unless you decide to educate them at home, in which case you must contact the Admissions Team who will advise you on what to do.

זהו. פשוט, לא? ועל פי השמועה אפילו משלמים להורים קצבה אם הם מחנכים בבית. איפה זה ואיפה ישראל. (שלא לומר, איפה זה ואיפה אני, שיושבת פה ליד המחשב שעוווות ואיפה הייתי בלי הביביסיטר בחינם הזה, מה גם שילדתי הקונפורמיסטית פשוט אוהבת את זה. >אנחה< אבל זה נושא לפוסט נפרד).

ובכן, אחרי שהילדים גומרים לשחק בקבוצת המשחק ומשחקים בבוץ ומגלים שאמא שלהם היא תומכת לידה במובן הכי טבעי ונינוח של המילה, הם מנופפים מהחלון לשכן החדש.

הלוואי שחיי היומיום היו נראים ככה באמת. אבל נחמד לגור במקום שבו לפחות יוצאים כאלה ספרים.

אורז אדום עם חצילים

אבי אוהב אורז רטוב. אני אוהבת אותו אחד-אחד, די יבש.

והפעם הרי בכלל תיכננתי להכין תבשיל רטוב שילווה את עלי הגפן של ארוחת הערב (זה שוס בפני עצמו: דווקא באנגליה הכנתי עלי גפן ממולאים בפריקה. זה טעים!! איפה לעזאזל מצאתי פריקה באנגליה? בסופר הכשר של המוסלמים בברדפורד, כמובן).

אז כמו שקורה כשמבשלים בלי תכנונים, קודם כל הזהבתי בצל ושקעתי בהרהורים. ואז הוספתי קוביות חצילים וטיגנתי אותם (כן כן) עד שהתרככו וקצת הזהיבו, ובזמן הזה שלפתי גזר וקצצתי לקוביות קטנטנות (מילימטר רבוע), והתחלתי להרהר בתיבול. מתישהו בתהליך הבישול של הקדירה עלה בדעתי שהיא תלך טוב על מצע של אורז לבן. ובעצם, למה לא לערבב? זה יצא טעים לאללה, וזה הולך ככה (זה לא בדיוק מתכון מדויק, אלא יותר תיאור של מה שקרה במטבח):

מה צריך?
1 בצל קצוץ
1 חציל בקוביות
2 שיני שום קצוצות
1 גזר בינוני קצוץ דק-דק
כוסברה טרייה לפי הטעם
קצת שמיר
אורז בסמטי (כמה שרוצים. אני הלכתי על כוס גדולה אחת)
1 קופסת עגבניות חלוטות וקלופות עם מיץ
(האמת היא שאני די נבוכה מזה, אבל באנגליה העגבניות יקרות למדי, אז במקום לאכול מקומי הידרדרתי שוב לשימוש בשימורים…)

בהרט
כורכום
פפריקה (בנדיבות)
מלח

מה עושים
בסיר בינוני, להזהיב-להשקיף בצל (אני מוסיפה מלח כבר בשלב הזה, כי הוא מוציא את הנוזלים מהבצל יותר מהר)
להוסיף קוביות חציל
כשהן די רכות, להוסיף קוביות גזר
להוסיף שום
להוסיף מעט מים
לבשל זמן מה
להוסיף עגבניות
לתבל
לבשל זמן מה
להוסיף אורז
לצקת מים שיכסו את האורז היטב, בכמות שלא תאפשר לאורז לספוח את כל הנוזלים.
אפשר לפתוח את המכסה ולהוסיף מים באמצע הבישול.
לבשל עד שהאורז רך ונגיס, וחלק מנוזלים לא נספחו לתוכו עדיין.

זהו. בתיאבון.

>אפילו כליל סרבנית החצילים אכלה מזה בהתלהבות<

אגב, אני חושבת שזה עשוי ללכת טוב עם סלט אחר שהתהווה פה בבוקר אחד בלי מלפפונים, שהולך ככה:

סלט ירוק מאוד
מה צריך?
הרבה כוסברה קצוצה דק מאוד
הרבה פטרוזיליה קצוצה דק מאוד
הרבה נענע קצוצה דק מאוד
מעט עגבניות טריות קצוצות דק
מעט עגבניות מיובשות
בצל סגול (כן, קצוץ דק)
שמן זית
מלח
לימון (אפשר להוסיף מעט מהקליפה. קצוצה דק, כמובן…)

* אפשר להוסיף את שאריות הפריקה שנשארו מעלי הגפן. זה מוסיף להכל את הטעם המעושן המופלא הזה, וגם הופך את הסלט ליותר משביע. אפשר גם זיתים שחורים.

והפעם בפינתנו "רק ביורקשיר"

בין הבתים יש מעברים קטנים, שמובילים לפעמים למקומות נסתרים וקסומים (למשל, מהכביש המהיר לפארק קטן עם פלג קטנטן). הייתם בטח קוראים לזה Alley. אבל לא, פה ביורקשיר קוראים לזה ginnel.

ג'יין אייר לא גרה פה יותר

"את תראי שאנגליה מאוד שונה. יש פה אנשים מכל העולם", אמרה לי אשה שהכרנו בשבוע הראשון לבואנו.

אני, ישראלית שכמוני, לא יצאתי חייבת והשבתי "תראי, אני באה מתל אביב, בתל אביב יש אנשים מכל העולם".

היא חייכה בנימוס. "כן, אבל פה האנשים מהמדינות האחרות הם אזרחים".

מה יכולתי לומר? הרי בינינו, חלק גדול מהמגוון התל אביבי המפורסם מורכב מתיירים, "עובדים זרים" משוללי זכויות, פליטים ומבקשי מקלט, או – הכי עצוב – פלסטינים ישראלים או כבושים, זרים בארצם שלהם. שתקתי.

יום אחד הגענו לעיירה קטנה ושמה קיפלי (רק כדי להרגיז, הם כותבים את זה ככה: keighley). שם, על צלע גבעה טובלת בירוק וצופה על נוף מיוער, עלינו בעלייה בין בתים שנראים כמו האיור באנציקלופדיית הקלישאות הגדולה על אנגליה. בתי אבן ישנים כאלה, עם גינות מטופחות ווילונות תחרה בחלונות ועצים שמקיפים אותם מכל עבר, עד שחלקם נראים כמו מין אחוזות קטנות, וחלקם כנראה היו פעם בתי אחוזה (הם היו בגודל של בית מלון קטן), אבל עם השנים בנו בשטחן עוד ועוד בתי מגורים (קצת כמו שעושים בעלי בתים פרטיים באזוּר, שבונים יחידות דיור פצפונות על מה שהיה פעם חצר גדולה עם תרנגולות. טוב, אולי רק קצת).

הבית הזה עדיין למכירה. מישהו מעוניין?

זה היה השבוע השני או השלישי שלנו כאן, ולא ידענו למה לצפות. תיארתי לי שג'יין אייר גרה פה. ואז החלו לצוץ אנשים. לא הרבה מהם. אבל רובם חבשו תרבושים, או לבשו סארי. ג'יין לא גרה פה יותר.

בתור ישראלית שרגילה להפרדה מוחלטת בין קבוצות אוכלוסייה, זה היה הלם רציני בשבילי. המקום הזה נראה כל כך אנגלי. מתברר שגם אנשים ממוצא הודי יודעים לחיות בסגנון אנגלי.

פה בשכונה שלנו אין לדבר הזה גבול. מבית אחד יוצאת אשה עם רעלה ומהבית השכן יוצאת אשה בחצאית מיני, והילדים של כולן אוכלים פיש אנד צ'יפס עם הילדים של האשה בסארי. שיעור הנישואין הבינלאומיים (ובין-"גזעיים") באנגליה הוא מהגבוהים בעולם. ואני חשבתי שתל אביב היא עיר פלורליסטית ושאנגליה היא ארץ המעמדות.

מובן שהמצב לא בדיוק ככה. גם בלידס ההטרוגנית-כביכול אנשים בדרך כלל מחולקים לשכונות לפי מוצא (אם כי לרוב הילדים שלהם נפגשים בבית הספר). האפרו-קריבים בצ'פלטאון, הפקיסטנים בברדפורד, ההודים בעיקר באזור שלנו, ומצפון להם – היהודים, וכן הלאה… זה קצת כמו שבישראל העירקים גרים ברמת גן והתימנים בקרית עקרון, והבולגרים ביפו, וכו' וכו'. האנשים באים ממקומות שונים ותרבויות שונות, אבל זה רשמי – כולם אזרחים.

חברי נ' סיפר לי פעם איך פגש בגרמניה מישהי ממוצא נורא אקזוטי, משהו כמו אמא איראנית ואבא נורווגי. רק למחרת הוא נזכר שבעצם אמא שלו עיראקית, ואבא שלו אשכנזי. איכשהו, המשפט המתחסד "כולנו יהודים" מאפשר לאנשים להשעות במידה מסוימת (לא רבה מדי) את הגזענות, לטובת גזענות רחבה יותר, בדלנית.

פה באזור שלנו, מספר המהגרים הוא הגדול ביותר באנגליה. ואמנם, הפרסומים הרשמיים של העירייה, למשל, מופיעים בשבע-שמונה שפות. זה לא כך בכל מקום. יש באנגליה ערים ועיירות רבות שבהן כולם, אבל כולם, נוצרים לבנים. בשבילם יש פה פרויקט להכרת המגוון התרבותי העשיר שאנגליה יכולה להציע. למעשה, מי שרוצה להתבדל לא צריך לעבור לעיר אחרת. הוא יכול פשוט להצטרף לקהילה אתנית ולשכוח משאר העולם (כמו שעושים חלק מהיהודים פה בקהילה הסגורה של צפון לידס, או חלק מהפקיסטנים, שנמצאים פה כבר עשרות שנים ולא למדו אנגלית).

מי זרק את מי – המדינה את ה(לא)אזרחים, או האזרחים החדשים את המדינה

אבל לא על זה רציתי לדבר. הרי כל אחד יכול לבחור כמה להיטמע, והשיקולים האישיים להיטמעות בחברה חדשה רבים ונרחבים. דודה ז'וז'י, למשל, חיה בישראל כמו סבתא של עמוס עוז, ולא למדה לדבר עברית מתקבלת על הדעת עד יום מותה.

ולכן, כששמעתי על הפקיסטנים באנגליה לא יכולתי שלא לחשוב על מחאת העובדים הזרים בישראל. נקודת הפתיחה שלהם כל כך דומה, ונקודת הסיום – רחוקה כמו המרחק בין בית כלא וגירוש ילדים לבין אזרחות בריטית וזכות לכל הקצבאות הנדיבות שהמדינה הזאת מציעה לאזרחיה. הפקיסטנים יכולים להחליט לא להיטמע, אבל למדינה זה לא משנה. הילדים הפיליפינים רוצים להתגייס לצבא, אבל למדינה זה לא משנה.

נחזור רגע לעבר. בראשית שנות השישים אנגליה נכנסה לתנופת בנייה לשיקום הקטסטרופה של מלחמת העולם השנייה. אז היא פנתה למדינות שהיו פעם קולוניות שלה והזמינה את תושביהן לבוא לעבוד באי המלכותי. בחור אחד, שהוריו באו מבנגלדש כשהוא היה בן שמונה, סיפר לי שהאנגלים חשו רגש אבהי כלפי מדינות הקומונוולת', ולכן קיבלו אותם בחום וכמובן העניקו להם אזרחות בו במקום. גם הפקיסטנים שבאו לעבוד באותן שנים זכו ליחס דומה. וגם כשהולידו ילדים, והביאו את בני משפחתם מפקיסטן, המשיכו הבריטים להנפיק אזרחויות כאילו אין מחר. והפקיסטנים? כפויי טובה שכמותם, המשיכו ללבוש שרוואלים ולבנות מסגדים וסירבו ללמוד אנגלית. לא כולם. אבל מספיק כדי להפוך למושא לגזענות ולעג.

אז הציבור הבריטי קרא לעולים החדשים "פקיז", אבל הפקידים המשיכו להנפיק אזרחויות (אבל בשנים האחרונות הם כבר דורשים מבחן ידע כללי – באנגלית! – מי שרוצה אזרחות. על שבועת נאמנות לאידיאולוגיה של מפלגת השלטון עוד לא שמעו פה, אבל כן קדים לתמונת המלכה. מי שדתו אוסרת עליו – לא חייב). ומניסיוני עם רשויות ההגירה פה, אני מבטיחה לכם שזה לא עניין של מה בכך בעיניהם.

גיבורי מעמד הפועלים

ועכשיו לנקודה האחרונה – מבטיחה.
בישראל, אם מישהו מנקה את חדר המדרגות בבניין או עובד בבניין, אנחנו כבר יודעים שהוא כנראה לא דובר עברית ילידי. את הבניין שלנו (ששייך לעירייה) מנקים אנגלים עם מבטא יורקשיר כבד. תאמינו לי, הם מקומיים כמו פיש אנד צ'יפס. הם אפילו לא מנסים להסתיר את המבטא שלהם, כי הם ממעמד הפועלים.
עדיין לא ירדתי לגמרי לשורש העניין, אז הנה הספק-ניתוח ספק-השערה שלי, בערבון מוגבל. הנהלת הבלוג שומרת לעצמה את הזכות לבצע שינויים בעמדתה ללא הודעה מוקדמת וללא אחריות על עמדות ישנות, ברגע שתבין יותר טוב מה הולך פה במדינה הזאת.

ובכן, את הקולג' לבניין (שלידו אני עוברת באוטובוס למרכז העיר) גודשים צעירים אנגלים בלונדינים בבגדי עבודה. האם העובדה שאנגליה היא חברה כל כך מעמדית גורמת לכך שאפשר תמיד לשלוח לעבודות הכפיים את האנגלים ממעמד הפועלים, ואין צורך לייבא פועלים זולים מבחוץ?
ואולי מכיוון שפה גם על עבודות כפיים משלמים שכר הוגן למדי, זה לא כל כך בזוי כמו בישראל? ואולי מכיוון שהמהגרים הם גם אזרחים, אי אפשר לנצל אותם בצורה מחפירה, ולכן עדיף כבר להעסיק מישהו מקומי?

ואולי בגלל זה וכמה סיבות אחרות, כששואלים אותי אם אני מתגעגעת לארץ אני נאלצת לומר שהשארתי בתל אביב חברים אהובים מאוד, אבל אני לא מתגעגעת לשנייה אחת לאווירת הפשיזם, הגזענות והאלימות במדינה ששולטת בארץ שלי.

האנגלים האלה

לפעמים הם ממש מוזרים.

מאז שהגענו אני נתקלת בכל פעם במשהו קטן ושקוף, שקשה להאמין שהוא שונה ממקום למקום כי הוא כל כך… ובכן, קטן ושקוף. למשל, כדי להוריד את המים פה באסלה לא מספיק להוריד את הידית. צריך ללחוץ כמה פעמים, כמו במשאבה. זה ככה גם כשמדובר בכפתור שקבוע בקיר. מוזר, לא? ואני חשבתי שבעידן הסטנדרטיזציה הגלובלית כולם משתינים אותו דבר.

או, למשל, מה נחשב קוּל בקרב ילדים. החבורה הקשוחה של כיתה ו' יצאה לטיול של חמישה ימים, כולל זחילה במערות תת קרקעיות רטובות עם פנסי ראש ואיסור להתקשר הביתה או לקחת טלפון סלולרי. ובכן, לאותו טיול שנתי מסמר שיער המליצו לילדים והילדות של כיתה ו' להביא דובון. הוא הופיע ברשימת החפצים לאריזה שנשלחה להורים, ואני חשבתי שזה שוב ההומור הבריטי הידוע לשמצה וצחקקתי. כשנור חזר, התברר שכל הבנות (וגם חלק מהבנים, כנראה) הצטיידו בבובת פרווה. וזה, כמו שאומר חתול תעלול, עוד לא הכל. מתברר שפה זה לגמרי לגיטימי ומקובל להיראות בנוכחות בני הכיתה בפיג'מת אוברול מלאה עם ציורים. ואני חשבתי שנור יתפדח מנעלי הבית הרכות ששלחתי איתו… (מזל שהוא התעקש, ילד חכם ובעל עמוד שדרה שכמוהו!).

ציוד חיוני לטיול השנתי

הגישה הנינוחה לדברים שבישראל היו עילה להסמקה עד סוף השנה (הרי בבית הספר שלנו ילדים לא היו מוכנים להיראות בפיג'מה רשמית כבר בגיל 8 בערך) לא אומרת שבאנגליה פשוט נותנים לילדים ליהנות מהילדות התמימה. הו לא. כמו שכבר רמזתי בעבר, מספיק מבט חטוף באופנת הגנון של כליל כדי להבין שהמצב קצת יותר מורכב.

בגן של לילה, חצי מהבנות לובשות סקיני ג'ינס או שמלות שהיא היתה לובשת אולי לליל הסדר.

הילדה השמאלית יכולה להיראות בגן של לילה. הימנית - במסיבה

לסקרנים (או, הבה נודה בזאת – לסקרניות) אני מציעה להציץ באתרים של אופנת ילדים שמציגים בגדים מהסגנון שמקובל בגן של כליל, למשל כאן או כאן או כאן. 

כשתהיתי על התופעה הזאת נתקלתי בעוד אחד מאותם דיונים מייגעים בשאלה "האם היית מלבישה את בתך בסקיני ג'ינס?"

אחת התגובות לפוסט הזה היא התגובה הבנלית הבאה:

I hate when people dress kids as mini versions of themselves!
They are people, not dolls!

מה הרעיון של ה"טיעון" הזה? אם הם "בני אדם", צריך להלביש אותם בבגדים מיוחדים ל"בני אדם" – כלומר, בגדי "ילדים"? מרוב מרכאות אני כבר לא מצליחה לחשוב. המצאת הילדות היא אולי רעיון רומנטי, חמוד וטיפשי, אבל בהרבה מקרים כך גם הביקורת על המצאת ה"נעורים המוקדמים" (כמו שכתוב בקטלוג של חברת next, שקטגוריית ה"גדולים יותר" היא לצעירים בגיל 3-16). הנושא הזה כבר באמת נטחן בלי סוף, ואפילו אני הייתי מזועזעת כשגיליתי שקטיגוריית ה-pre-teen של חברות מסוימות מתחילה בגיל 4, ולעומת זאת הגיל שבו מתחילים לעבוד בעבודה של מבוגרים עם קביעוּת נדחה למועד בלתי ידוע (קביעות?? זה נשמע לי קצת קומוניסטי). אבל…

הבעיה עם הביקורת על תרבות הילדים היא שרוב הטרוניות על חינוך הילדים הן פשוט ביקורת על התרבות הכללית, שנוגעת בנקודה רגישה במיוחד. מילא שכולם אוכלים ג'אנק פוד – אבל הילדים?! מילא שנשים הן אוביקט מיני – אבל ילדות?! מילא שהאמהות קונות קנייה אימפולסיבית בסופר – אבל הילדים?! (מי היה בסופר ולא שמע אמא גוערת בבתה "תפסיקי כבר להגיד 'אמא תקני לי!'"?).

ובכל זאת, יש משהו קודר בילדות שלבושות בשחור כל הזמן. כי ילדים וילדות הם יצורים קופצניים ועליזים יותר מרוב המבוגרים. הם רצים ומשחקים ונופלים, ואיכשהו מגפיים בוהקים בשחור ושמלות שחורות הן לא ממש התלבושת המתבקשת בנסיבות האלה. לפחות לא בעיני, שהגעתי מבחוץ ואני עדיין לא מבינה כלום.

שחור זה הוורוד החדש

האירוניה המתוקה-מרירה היא שנשים (למשל האמהות של הילדות האלה) נדרשות לפי צו האופנה להיראות כמו נערות, שנראות כמו ילדות, שנראות כמו נשים קטנות. הנשים הבוגרות צובעות שיער ופנים בניסיון להתכחש לסימני הגיל, הנשים הצעירות לובשות מכנסיים קצרים מאוד מעל טייטס ונראות כמו לוליטות, אבל כשהילדות לובשות את זה, הן נראות… כמו נשים שנראות כמו לוליטות.

אני, מה אכפת לי. לילה לא מרשה לי לבחור לעצמה בגדים, וכך היא הלכה היום לגן עם חולצה סגולה ומעליה חולצת פסים באדום לבן, ועם זה חצאית פרחונית שמתחתיה גרביונים עם לבבות. אני מתנחמת בעובדה שלרוב היא דווקא מתלבשת בטוב טעם (ובשחור היא ממילא לא יכולה, כי אין לה…).

בנסיבות כאלה יש להוקיר את ההזדמנויות הנדירות שנותרו למבוגרים ליהנות ממהלך הפוך ומבורך – כמו של המעצבת האגדות לולי, שפעם תפרה גם למבוגרים בגדים צבעוניים כמו שתפרה לילדים, ובשנים האחרונות תופרת רק למבוגרים בגדים נוחים, צבעוניים, רחבים והגונים.