איך לבחור שירי ערש לילדים

חלק א' – שירי ערש למהגרים

שירי ערש הם עניין מסורתי. מרחב של מפגש אינטימי בין האם לילדיה, שבו עוברת המסורת המשפחתית. אינספור אנשים מכירים שירי ערש או שירי משחק בשפה שהם אינם דוברים, או מתרבות שכבר אינה קיימת. לחברי א' היה במזוודה שיר פולני על אווזים, ולי יש את אז-א-ספ ההונגרי.

אצלנו בבית נהגו לתרגם לנכדים "מי יפה, מי יפה, מי שהעיניים שלו כחולות", ודאי תסכימו איתי שאין פה הרבה תשומת לב לצד הפואטי. אז ניסיתי לתרגם מחדש כמיטב יכולתי, אבל הביאו בחשבון שאני לא יודעת הונגרית ושניסיתי לשמור על המקצב:

מה יפות, מה יפות
העיניים הכחולות
העיניים הכחולות.

אבל עיני, אבל עיני שחורות כהות
איני יפה מספיק בשביל אהוב לבי

מה יפות, מה יפות
העיניים הכחולות
העיניים השחורות.

אפשר למצוא ברשת שלל ביצועים לשיר ההונגרי הידוע, כולל מחווה ישראלית של בן מהגרים, או ביצוע ממש ממש הזוי של KISS בהופעה בבודפשט. בשבילי יש לשיר הזה טוויסט מעניין, כי במשפחה שלי תמיד שרו רק את הבית הראשון. טוב, לסבא שלי ולדוד באמת היו עיניים כחולות, אבל בהתחשב בנסיבות המחרידות שהביאו אותם לישראל היה משהו צורם בשיר הזה. אם מכירים רק את הבית הראשון, הוא נשמע קצת כמו פרופגנדה ארית, לא? רק אחרי שנים רבות מאוד התברר לי שלשיר יש דווקא סיום לא גזעני בכלל שבו האהבה מנצחת. אני לא יודעת למה סבתא שרה תמיד את הבית הראשון. היא בטח תכחיש את כל העניין, ובכל מקרה חיית במה היא מעולם לא היתה.

מכל העולם לבניין שלי

לפני כמה ימים התכנסו רוב השכנים וחלק נכבד מחבריה של שכנתי מ' לחגוג את יום ההולדת של בנה. היו שם אנשים מהמון ארצות: איטליה, קוסובו, ניגריה, דרום אפריקה, גמביה, רואנדה, אוגנדה, ישראל, אנגליה, הודו (הם יגידו קשמיר) ועוד כמה שבטח שכחתי. השיחה התגלגלה כך ששתי נשים נפגשו במטבח וגילו ששתיהן ממוצא רואנדי, ושתיהן לא נוהגות לדבר על זה. ס' הסבירה לי שבגלל המלחמה, כשהרואנדים פשטו בעולם הם העדיפו לנטוש את שפתם ולא להבליט יותר מדי את העובדה שהם פליטים. ההורים של ס' רצו להתערות בקניה והיום היא לא יודעת לדבר רואנדית, אף על פי שהיא יודעת כמה שפות אפריקאיות אחרות. הנהנתי בהבנה. גם אני הייתי שם (לא ברואנדה, בהתכחשות לארץ שממנה ברחו הסבים).

לשכנתי א', שהגיעה מקוסובו, אין לבטים: היא מדברת עם ילדיה אך ורק באלבנית. אנגלית הם כבר ילמדו בגן. נכון, לחלקם זה קשה, אבל כולם לומדים בסוף (יש לה ארבעה ילדים, מה שמקנה מעט אמינות סטטיסטית לקביעה הזאת).

בכל מקרה, ברור שהבחירה בשירי ערש היא בחירה חינוכית ואידיאולוגית ממעלה ראשונה. הם נכנסים עמוק לתודעה כשהילדים במצב הטראנס של לפני השינה, הם קשורים בחוויות המכוננות ביותר, של חיבוק ופינוק לפני השינה, של קרבה להורים. חוזרים עליהם שוב ושוב וזוכרים אותם בעל פה.

ובאמת לפני שעברנו לפה, שרתי לכליל שירי ערש בעברית ובאנגלית. היום אני שרה לה רק בעברית. שיישאר לה משהו יפה מהעברית. שתלמד את העברית היפה של לאה גולדברג בעל פה. שיישאר בה חלק מהילדות שלי.

על השירים שאני שרה היום ועל אלו שבחרתי לשיר בישראל – בחלק ב'.

על שירי ערש פוליטיים תוכלו לקרוא בחלק ג'

מודעות פרסומת

הלו, תפסיקו כבר עם המלחמה הזאת!

אני לא קוראת הרבה חדשות מישראל בזמן האחרון. ולכן, כאשר לפני כמה ימים אבי שאל אותי אם שמעתי מה קורה, עניתי שלא. הוא הציע לי לנחש. אז ניחשתי שלרגל הבחירות, ביברק מלבים איזו מלחמה.

כמה הצטערתי לגלות שצדקתי. כמה נורא שהאמירה הכי צינית וגועלית שלי היא המציאות הישראלית.

היפים והאמיצים, עם רון מוס במרכז

בחיים, כמו בטלנובלה, אין חדש תחת השמש

החדשות הטרגיות בישראל הן כמו טלנובלה – לא משנה לכמה פרקים עזבת את הסדרה, אם תחזרי לצפות עדיין תמצאי את אותו זוג מתלבט אם להתחתן או לא, ואת אותה חותנת זוממת מזימות מאותו סוג. לפעמים נכנסת איזו דמות חדשה, או ששחקן ותיק עוזב ושחקן חדש ממלא את תפקידו. קצת מוזר, אבל ככה זה בפוליטיקה וגם בטלנובלה – יש משבצות שחייבים לאייש. אלא שהפעם מדובר באנשים אמיתיים, ותחושת החוסר נמנעות הנוראית הזאת פשוט נוסכת בי ייאוש.

חשבתי שברחתי מספיק רחוק. חשבתי שלפחות הילדים שלנו יהיו בטוחים, ואמצא בזה נחמה. אבל מה זה עוזר לי כשסבתא שלי גרה באשקלון ואפילו בתל אביב יש אזעקות? אז הלכתי לשוחח על זה באינטרנט עם בלוגרים שאינם בשמאל האוטומטי, ונחרדתי לגלות שהרעיון של פתרון סכסוכים במשא ומתן רחוק מלהתקבל על דעתם. אפילו ציטטתי את החייל האחרון שנשאר בחיים אחרי מלחמת העולם הראשונה (!!), ומת לפני כמה שנים בגיל 111. הוא כתב: "בשביל מה נלחמנו? המלחמה נגמרה סביב שולחן המשא ומתן. למה לעזאזל לא יכלו לנהל את השיחות מראש לפני שמיליונים אבדו?". לחרדתי, את קהל הקוראים הישראלי שלי זה לא הרשים. איכשהו ממקום רחוק ובטוח זה נראה אפילו יותר מטורף.

ומעניין לעניין באותו עניין – לרגל יום הזיכרון הבריטי, מתענגים פה על שנות השלום הארוכות. איזה חסד. כמה נפלא שאומות שהסתערו זו על צווארה של האחרת מסוגלות היום לשתף פעולה באיחוד אירופי, שלא היה עולה על הדעת לפני שבעים שנה. המבוגרים מתבשמים בשלום שלהם בהכרת תודה אמיתית. לצעירים זה כנראה מובן מאליו.

ואני? מנסה למצוא נחמה והשראה במה שקרה לאירופה, אבל לא מצליחה להצטרף לחגיגת הנחת מהשלום המקומי. במקום שממנו באתי לפה עדיין יש מלחמה, ועוד איך. כמה עצוב.

רגעי קסם

יש לפעמים רגעים קסומים. הנה, לפני שבועיים. שלג יורד, נושר בעדינות, והפתיתים הולכים וגדלים, ולילה אומרת בלחיים לוהטות ועיניים זורחות "את חייבת לצאת החוצה!!"

דימוי

לילה מתאמנת בכתיבה. "תראי! האות b נראית כמו אמא עם תינוק בבטן!"

סנטה בסיינסבורי

מה מתאים יותר ליום חורף מאשר סיר חמין מהביל? יום אחד לפני כשבוע שוטטה לה חברתי ליאת (שהעניקה לי אישור לפטור אותה מאנונימיות בבלוג) בסופר השכונתי, והנה – קדירת חרס לבנה במחיר מבצע מגוחך ניצבת לה על המדף. ברור שהיא קנתה. אלא שממש כשיצאה מפתח החנות והובילה את העגלה על מהמורות הכביש, רעדה העגלה, והקדירה החדשה נפלה והתנפצה על הכביש. אבוי!
מיד הקיפו אותה זקנות טובות לב וניחמו אותה. "רק רציתי להכין קדירה", אמרה ליאת בחוסר אונים, מביטה בצער בשברים המנופצים על הכביש השחור. והנה, מבין הזקנים והזקנות מגיח זקן באפודה אדומה וזקן לבן, ושיער תלתלים לבן, והבעה חביבה. "חזרי לחנות, אולי הם יתנו לך חדש. אחרי הכל, זהו חג המולד!" (חג המולד הוא תקופה די ממושכת פה, מתברר). הוא חייך בחום כזה, שליאת החליטה לראות בכך אות משמים, ושבה לחנות נבוכה. בעומדה תוהה מול עמדת שירות הלקוחות, תפסה אותה אחת העובדות ושאלה כיצד תוכל לעזור. ליאת מלמלה משהו על הקדירה השבורה, וההיא – בצעד מרהיב של נדיבות על חשבון המעביד – לקחה אותה מיד למדף המתאים והעניקה לה בו במקום מכסה חדש במקום זה שנשבר.
ליאת, שידעה שהעובדת היא למעשה יהודייה, סחה לה בחום "אולי את תביני אותי. רציתי להכין למשפחה שלי חמין לשבת". "הו!", קפצה המוכרת בשמחה יתרה, "לא ידעתי שאת יהודייה!"
בצאתה, נופף סנטה קלאוס לליאת ואיחל לה חג מולד שמח. הוא כנראה מחלק נסים גם לאתאיסטים ממוצא יהודי.

התקליט השבור תוקן
ובאותו סופרמרקט, ביום אחר, ליאת ואני עומדות בקופה. לקופאים יש כובעים מצחיקים וברקע מתנגנים שירי כריסטמס בלי הפסקה. אחד מהם הוא השיר היפה של ג'ון לנון, אליל נעורי. אבל רגע, משהו פה ממש משונה…
המשהו קשור לתקליט ששמעתי אינספור פעמים בנעורי (וגם הוקלט על קסטה שנטחנה עד דק, פשוטו כמשמעו, בתוך הווקמן שהוצמד לאוזני בגיל 12 ולא הוסר מהן עד גיל 17 בערך). הוא היה שרוט בדיוק בקטע המרגש של המודולציה בפזמון עם מקהלת הילדים של הרלם, ואז במין אנטיקליימקס חזר על עצמו שוב ושוב עד שהתעשתתי והזזתי את המחט, אבל זה כבר הוקלט ככה.

אז התרגלתי לשמוע את השיר תקוע, וככה הוא נשאר לי. ומכיוון שבישראל זה לא שיר שמשמיעים ברדיו, ומכיוון שבכל מקרה בתחנות הרדיו שאני כבר שומעת לא משמיעים כאלה שירים (106 FM?!), פשוט לא יצא לי לשמוע את השיר הזה בגרסה תקינה. והנה – נס קטן.


חג שמח ודי למלחמות

השיר עצמו דווקא נראה לי די אופטימי, אבל לא יכולתי להתאפק כאשר מצאתי את הקליפ הסופר מדכא ואירוני הזה, ונזכרתי במשהו שקרה לנו לפני שבועיים, במסיבת הכריסטמס התמוהה להדהים של אנשי רוטרי, בכנסייה האוניטרית בלידס.
היתה זו מסיבה שהזכירה יותר מכל התכנסות של בית אבות. רוב הקרואים היו מעל גיל 70, ורובם היו בני המעמד הבינוני שהסתדרו כלכלית ורוצים לתרום לחברה. החבורה הזאת, עם סוודרים וסיכות רוטרי, נראית כמו האחרונים שהייתי מתארת לי שיתעניינו בבניית מרפאה ניידת בקונגו (ההתרמה האחרונה שלהם עד כה). למעשה, לו הייתי פוגשת אותם רק באירוע הזה, הייתי מתארת לי שהם יתעניינו בעיקר בשתיית תה. התוכנית האמנותית של הערב כללה זמרת אופרה ששרה להיטי איסט-אנד וברודווי קלילים בסגנון אופראי. במחרוזת הפתיחה שלה היא הזמינה את הקהל להצטרף, והקהל נענה בהתלהבות. אני פרצתי בבכי. היא שרה את My Favortite Things, שהתקלקל אצלי לעד כנראה בגלל הרשע שבבמאים, לארס פון טרייר. אני משתתפת בצערה של כל אחת מכן (וגם בצערם של הבחורים) שישבה כמוני באולם קולנוע מלא בצופים מתייפחים. הנה מה שנשאר לי מהנזירה החיובית מריה:


מה עשית לי, לארס פון טרייר!

ואם כבר נוצרים, נסיים במשהו קצת יותר חיובי ומשעשע, כי בכל זאת שוב חגים. אתמול בא אלינו מלווין ונתן לנו חנוכייה (וגם נרות!). לילה ואני העמדנו אותה על אדן החלון (כי זה מה שעושים עם חנוכיות, לא?). שעה לאחר מכן הופיעו אבי ונור עם עץ אשוח קטן מפלסטיק (אחרי שהוציאו אותו מהקופסה התברר גם שהוא בגוון כסף). שמנו גם אותו על אדן החלון. הילדים קישטו את החדר. את החנוכייה, כצפוי, לא הדלקנו (וכך גם לא שרנו את השיר צמא הדם "מעוז צור", שבדרך זוועתית ובלתי נמנעת נדבק לברכת הדלקת הנרות). אבל עכשיו גם לנו יש עץ חג מולד. סליחה, "חנוכה בּוּש".

היהודים מקנאים בשכנים

שיח חנוכה ושיח חג המולד בעצם די דומים: בשניהם הסיפור הוא על דתות קטנות שנרדפות על ידי האימפריה השלטת

ולסיום סיומי באמת
באמת מזמן כבר לא חילקתי פה מתכונים, אבל היום אכלנו ארוחה מעוררת השראה לחלוטין במסעדה הודית שרוב התפריט שלה טבעוני – ובכל זאת היא זכתה בתחרות הארצית של המסעדות ההודיות באנגליה. אז נכון, היה חריף לאללה, אבל הקינוח היה עוגה טבעונית עם גלידה טבעונית.
אני חושבת שהעוגה הזאת הולכת ככה:

עוגת חג מולד מהמסעדה ההודית
מה צריך?
1 כוס אגוז פקאן קצוץ גס
2 כוסות קמח מלא
1 1/2 כוסות קמח לבן
1 כפית מלח
1 כפית קינמון
4 כפות אבקת קקאו (פה אפשר להשיג אותן סחר הוגן בכל סופר!)
1 כף אבקת אפייה
1 כף חומץ (עדיף תפוחים)
1 כוס שמן
3/4 כוס מייפל (אפשר דבש או סילאן)
1/2 כוס חלב סויה או מים
4 כוסות גזר מגורד
1 כוס שבבי שוקולד מריר (אפשר קצת יותר)

מה עושים?
לחתם תנור ל 180
לערבב חומרים יבשים ואגוזים
להוסיף חומרים רטובים ושוקולד.
לערבב רק עד איחוד (לא יותר מדי)
לשמן תבנית גדולה (20על 30)
הבלילה צריכה להיות בגובה 4-3 ס"מ
לאפות 45-60 דקות.
לחכות שהעוגה תתייצב, ולהגיש עם גלידה וניל טבעונית.

3 הערות על המצב (ומתכון)

רסיסי רעיונות שאין לי צורך להרחיב, אבל יש לי חשק לשתף.

1. "נו, מה עוד חדש?"

התגובה הצינית, המסוכנת, שכבר ראתה הכל ושום זוועה חדשה של מדינת ישראל כבר לא מפתיעה אותה. זו התגובה הצינית ששום הידרדרות נוספת של ישראל במדרון הפשיסטי לא מעניינת אותה, לא מזיזה לה. "הממשלה פועלת נגד ארגוני זכויות אדם? נו, מה חדש". "הממשלה שותלת שופטים שתומכים בעמדותיה בבית המשפט העליון? נו, מה חדש". "הממשלה גורמת לפיטורים של אנשי תקשורת שלא אולפו לגמרי בתחום הצנזורה העצמית? נו, מה חדש".

טוב, אולי זה חדש ואולי לא, אבל זה גרוע, גרוע מאוד.

כאשר הדברים מתפוררים, לפעמים נוח לחשוב שהם בעצם מוכרים. כשאנחנו כבר ממילא ביקורתיים כלפי ישראל, לפעמים נוח להרגיש ש"הכל אותו דבר" – ישראל ממילא מזעזעת, אז באמת – מה חדש? טריק האנלוגיות הידוע תמיד מאפשר למצוא דמיון בין כל דבר לכל דבר, וישראל הרי מעולם לא הצטיינה בסובלנות או אחוות עמים (במלים אחרות, זאת מדינה די גזענית ולאומנית בכל מקרה). אז אפשר להגיד שזה גרוע כמו תמיד, ולהמשיך לצקצק. אבל האם זה ישפר את המצב? הציניות היא עמדתם של חסרי התקווה.

מה שמצער הוא, שזה קרה לי השבוע. למשל כשיוסי גורביץ התקומם על הקריאה לחיילים דתיים לא להתגייס מפאת השתתפותן של נשים מזמרות בטקסים צבאיים. ברגע של ציניות חשבתי (ועוד כתבתי את זה באימפולסיביות כטוקבק!!) "נו, שלא יתגייסו. זה רק מועיל לכולם שפחות אנשים יתגייסו". אבל הוא צודק, והציניות שלי לגמרי לא במקום. אני מקווה למלא מחדש את לבי בתקווה, אבל מודה שאחרי צום חדשות ממושך, הקריאה על ישראל היא לא התפריט המתבקש למי שמחפש תקווה.

2. ארץ יושביה

איזה רעיון יפה – במקום להיצמד לפרדיגמה המיושנת של "שתי מדינות לשני עמים", לפרוץ את הגבולות שציירו הקולוניאליסטים האירופאים על חשבון כולנו ולחיות במרחב הזה יחד, במדינה דו לאומית ושוויונית. במקום להתנגד לגירוש אך לגרש מתנחלים מבתיהם, לאפשר לכל אדם לגור איפה שהוא רוצה. בלי גזל אדמות, בלי גדרות, בלי אלימות. עם זכות שיבה לפלסטינים וזכות מגורים לכל אדם באשר הוא. אני באמת, באמת תומכת בזה.

אבל אני חושבת שאתמוך ברעיון הזה בלב שלם יותר לו יצטרפו לתנועה קצת יותר פלסטינים כבושים. כרגע היוזמה החכמה, האנושית הזאת, עדיין בשלב שבו האורחים  שזה מקרוב באו משכנעים את המארחים שהם יכולים להישאר יחד בדירה שלהם. לחלוק. למה לא?

כשיתברר לי שפלסטינים בשטחים מוכנים לקבל את היהודים כשותפים שווים, זה יהיה רגע מרגש באמת. אבל האם זה ככה? לא פגשתי המון פלסטינים שתמכו ברעיון הזה. אבל מצד שני, גם לא פגשתי הרבה יהודים שתמכו בו. אולי הוא קצת מקדים את זמנו (כלומר, לא מתאים לנפשות הפועלות).

חברנו א' נוהג לומר "אתה תעשה את זה ישר. עקום זה יצא בכל מקרה". אני חושבת ש"ארץ יושביה" מכוונים לכיוון הנכון. אמנם ריאלי וחכם יותר לקדם את פתרון שתי המדינות, אבל צודק יותר לקדם את הפתרון הזה. אם הוא מקובל על כל הצדדים.

http://www.youtube.com/watch?v=hNbmKPiMkD8

רבקה זוהר שרה את השיר האולטימטיבי של עקורי 48'.

3. HASBARA

הנה, רק אתמול דיברתי עם חברי א', והוא אמר לי ברוגע טיפוסי "ביבי סתם מאיים, כל החוקים העלק-מפחידים שלו תקועים בוועדות, וכלום לא השתנה". עד לא מזמן, חודש נובמבר היה מוקדש לאזכרות המייגעות האלה ליצחק רבין ולדיונים על "הדמוקרטיה בישראל בראי הרצח הפוליטי". אוי, כמה זה מעייף לדבר על דמוקרטיה. השנה זה נעשה מרענן: באבחה אחת, אושרו החוקים המבהילים להשתקת הביקורת, העיתונאים החצופים מפוטרים אבל נערי תג מחיר משתוללים בירושלים באין מפריע.

אתם יודעים שזה הולך לקרות. זה כבר קורה.

בינתיים, בשער בית הספר תלוי שלט "האוהל הגדול של ישראל", שבו מציעים ליהודי התפוצות ללמוד איך לענות לאנטישמים האלה שעושים דה לגיטימציה לישראל. אני די סקרנית מה מלמדים אותם שם, ואיזו הסברה כבר יכולה להציל את ישראל מעצמה. הרי אפילו הסיקור הכי יבשושי שמציג את החוקים החדשים, או את הבנייה בשטחים (שלא לדבר על הסקרים שחושפים את הממדים המסוכנים של עמדות גזעניות ולאומניות בקרב יהודים) – אפילו זה נחשב היום "דה לגיטימציה". אני תוהה אם יהיה לי לאן לחזור מהגלות מרצון שלי.

נעמה כרמי מתקוממת כשאנשים קוראים לשמאלנים לעזוב את הארץ אם לא נאה להם, ומתקוממת כששמאלנים מיואשים שוקלים לעזוב את הארץ כי לא נאה להם, וכי מייאש ונורא להם. ואני חושבת איך תמיד משמיצים את אריך קסטנר, ההומניסט וסופר הילדים המופלא והחכם, על שנשאר בגרמניה הנאצית ולא עזב, ועוד העז להמשיך לפרסם את ספריו תחת המשטר המפלצתי. כנראה כשכוחות האופל מעורבים, אין דרך לצאת איתם בסדר. אולי עדיף שבשאלה איפה לחיות כל אחד יכריע בשביל עצמו (ראו "ארץ יושביה").

4. אטריות אורז עם "אטריות" צבעוניות

כדי לא לסיים בטון כה נוגה (אם כי אולי זה צו השעה), אני מציעה מתכון קל ומהיר שעיקרו האסתטיקה (בואו נקרא לזה מחווה ל"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון").

מה צריך?

אטריות אורז שטוחות ורחבות

גזר

קישוא (רצוי זוקיני)

סומסום לבן ושחור

נבטים

בטטה או דלעת

סלק (לא חייבים)

רוטב סויה

שמן סומסום

צ'ילי חריף-מתוק

קצת פלפל שחור

קצת ג'ינג'ר מגורר

גיוון: אפשר להוסיף תערובת 5 תבלינים סינית, או לחלופין כפית משחת קארי ירוק.

מה עושים?

מבשלים קלות את האטריות עד המידה הטעימה.

"מקלפים" את הירקות לסרטים ארוכים בעזרת קולפן

מקפיצים ברוטב ושמן ומוסיפים את האטריות כאשר הירקות רכים ונגיסים.

בוזקים מעל סומסום בכל הצבעים (אפשר גם קצח) ומגררים ג'ינג'ר.

מגישים חם. אפשר להוסיף מעל כמה עלי בזיליקום טריים, חתוכים גס.

בתיאבון ובהצלחה

לאן נעלם הפרג הפציפיסטי?

שבוע-שבועיים לפני יום הזיכרון הבריטי (11 בנובמבר), העיר התמלאה באנשים שעונדים פרגים מנייר, או מחלקים פרגים מנייר . אפילו שחקני הכדורגל ענדו פרגים על חולצות הנבחרת הבריטית, וחוללו מיני-שערורייה.

כדורגלנים למען המולדת

למה שמישהו ירצה לתרום ללגיון הבריטי בימים טרופים אלה, כשהלגיון המהולל משחית את זמנו באפגניסטן? שאלה מצוינת. בחוצפתי הישראלית פשוט נטפלתי לאנשים שאני מכירה (וגם לרבים שאני לא מכירה, סתם בבית קפה או בקבוצת משחק לפעוטות) ושאלתי אותם מה הם מרגישים בקשר לפרגים האלה, ולמה הם עונדים אותם.

מתברר שבשביל חלק ניכר מהבריטים, זה בכלל לא אקט לאומני אלא יותר מחווה לזכר הנופלים, במובן האנושי והאישי של המלה. חלק ניכר מהאנשים שאיתם דיברתי על זה  מצטערים שאנשים נהרגו ונפצעו במלחמה. כן, זאת נקודה. הם מצטערים ובזה נגמר העניין, ולא מצטערים אבל גאים באלו שמתו למען המולדת, ודוחקים בדור הצעיר ללכת בעקבותיהם, כמו שנהוג בישראל. לא. הפרגים האלה מזכירים להם את מלחמת העולם הראשונה, המלחמה הנוראית, המחרידה, שבעטיה גם החליטו שלא יגויסו שני אחים לאותה מחלקה, כי מחלקות שלמות פשוט נמחו ונהרגו. המלחמה שהיתה אמורה "לשים קץ למלחמות", אבל שמה קץ בעיקר לחייהם של הרבה יותר מדי אנשים.

הלו, לא למדתם כלום ממלחמת העולם??

פעם, כשלימדתי היסטוריה של מלחמות העולם, הילדים שאלו אותי בבלבול "אז מי היו הטובים בלמחמה הזאת?". כשעניתי שהיו בה מעצמות, ולא מוסר, שאלה אותי תלמידתי ע' בחלחלה: "מה, אז זו הם פשוט נלחמו על כסף וכוח?!". ילדים (ואזרחים), הם כל כך נאיביים לפעמים.

דברו אלי בפרחים

מכיוון שאני עסוקה מאוד בשאלות של הנצחה וזיכרון, עטתי על הפרגים כמוצאת שלל רב. אבא של ס', איש שמאל שהיה בעבר מנהל בית ספר בלידס, סיפר לי שבילדותו הפציפיסטים נהגו לענוד פרגים לבנים, אבל עם השנים המנהג הזה דעך. לא ברור אם בגלל שזה נעשה פחות פוליטי ויותר כללי, או בגלל שהאנשים נעשו יותר שמרנים. ובעוד שקרנם של הפציפיסטים יורדת, שוחרי זכויות בעלי החיים מתהדרים בפרגים סגולים, לזכר בעלי החיים שנהרגו בגלל הגחמות הלוחמניות של בני האדם.

אבל המנהל-בגמלאות, שאינו עונד פרג מטעמים פוליטיים, סיפר לי גם שכאשר ניהל את בית הספר הוא נהג לקיים ביום הזיכרון מפגש כללי על אי אלימות והתנגדות למלחמה. איך הגיבו ההורים? שאלתי בסקרנות. הם חשבו שזה חשוב, הוא השיב בפליאה. סיפרתי לו שכאשר עשיתי דבר דומה ביום הזיכרון בבית הספר שלי (שנשא מסר מינורי בהרבה), זה נתפס כחתרני, נועז ואלטרנטיבי מאוד. הוא השתומם. ככה זה, בישראל הדרך לזכור את המלחמות היא להתכונן למלחמה הבאה. במבט מרחוק זה נשמע אפילו עוד יותר מוטרף ומפחיד מאשר מבפנים.

אחרי שהתברר לי שזיכרון לאומי יכול לקבל ממד אישי, הסיפור הסתבך, כמובן. קבוצה מוסלמית העזה לשרוף את הפרגים המקודשים במחאה על מעללי הצבא הבריטי. נבחרי העם תהו אם לאסור בחוק על שריפת הפרגים (למרות הזעם הציבורי ולמרות ממשלת הימין, החליטו לא לעשות את זה, כי זו סתימת פיות. לתשומת לבם של קברניטי מדינת ישראל). בסופו של דבר החליטו להסתפק בצעד ההומני של הוצאת הקבוצה הזאת מהחוק, כאילו שזה באמת כזה הבדל גדול.

היו גם אנשים שהתלוננו שהפרגים בכל מקום מוזילים את זכרם של הנופלים, כי זו כבר יותר הצהרת קונפורמיות (כל המגישים בטלוויזיה עונדים את זה, ובחלק מבתי הקפה מחייבים את העובדים לענוד פרגים), או – יותר מחריד – אמירה אופנתית. הטענה הזאת נשמעה לי מופרכת, עד שראיתי אשה עם מעיל אדום עונדת פרג נייר על הכובע (תוך הפרה בוטה של כללי האתיקה של הפרגים).

אמירה אופנתית

יש משהו מאוד מופנם ואנדר-סטייטד בגישה הבריטית לזיכרון. הם לא מניפים דגלי בריטניה בכל מקום, ולא מתפארים במדינה. נכון, הם זוכרים את המתים בהקשר הקיטשי של שדות הפרגים (שכיסו על שדות הקטל בשיר המפורסם), אבל איכשהו הבחירה במלחמת העולם הראשונה כנקודת התייחסות לזיכרון נראית לי שיעור טוב למדינה. יותר אכזרי, קטלני ומפלצתי מזה באמת קשה להשיג.

הבחירה הזאת מזכירה לי את המאמר הקולע של מורי הנערץ גדי אלגזי, שהמשפט הכה-מדויק שמופיע בו מלווה אותי כבר שנים: לסיסמה "טוב למות בעד ארצנו" יש יתרונות ברורים על סיסמה כגון "טוב להיפצע". כשהבריטים מתמקדים במלחמת העולם הראשונה, נדמה לי שלשם הם מכוונים.

אסיים אפוא בשיר הזיכרון שלי (כלומר, של יצחק לאור):