לאכול עם טבעונים ושאר יפי נפש

אתם יודעים איך זה שקורים המון דברים מעניינים אבל יותר קל להיטפל לזוטות? אז הנה, כבר בסוף ינואר עברנו דירה והצטרפנו לקואופרטיב דיור, ואני סוף סוף חוזרת לבלוג הנטוש שלי כדי לכתוב על אוכל.אבל לא סתם אוכל. בזמן האחרון יצא לי להשתתף בכמה אירועי מזון מהממים בזכות האידיאלים הקצת תמוהים שלי. אז חזרתי לדווח.

1. קאפקייקס טבעוניים משתלטים על העולם #1

לפני שבועיים ליאת ואני הלכנו לשפוט בתחרות אפייה טבעונית. מממ….

תמונה

איך ייתכן שהעוגה היפהפייה הזאת עם הקרם החלומי לא זכתה בשום פרס?!

שוב מתברר שמאחורי החזות המנומנמת של לידס קורים בה המון דברים מרתקים ומגניבים. למשל, פעם בחודש מתקיימת באחד הפאבים בעיר תחרות אפיית קאפקייקס. החודש התמה היתה אפייה טבעונית, והאופים והאופות (בעיקר אופות) פשוט התעלו על עצמם. קיבלנו טבלה עם שלושה פרמטרים לשיפוט: טעם, מראה וסגנון. הסתובבנו, טעמנו, סימנו והתלבטנו. בינתיים האופים הלחוצים ישבו בפינה ונשנשו עוגות טבעוניות בלי להקשיב לדברים המגעילים או המחמיאים שנאמרים לאורך שולחנות התצוגה.

אכלתי שבע (!!) קאפקייקס ורובן היו מעולות. אבל ממש מעולות. אחת מהן העלתה דמעות התרגשות בעיני – היא היתה למעשה בראוני חמאת בוטנים עם קרם חמאת בוטנים אוורירי וקל כפלומת אפרוח וגם צהוב כמוהו, ולמעלה היה ממתק תוצרת בית של שוקולד מריר ממולא בחמאת בוטנים, וכל הדבר היה פשוט מדהים לחלוטין. מקום ראשון בלי היסוסים בכלל, ולא בגלל שהשאר היו גרועים.
בסוף, כשליאת ואני רצנו להתחנף לאופה ולבקש את המתכון, התברר שהוא גם נטול גלוטן. מדהים.

גם מהממת, גם טבעונית וגם נטולת גלוטן

גם מהממת, גם טבעונית וגם נטולת גלוטן

הלאה. לאט לאט מתברר שרוב האופים אינם טבעונים בעצמם, מה שהפך את זה איכשהו לעוד יותר מגניב. ומכיוון שהם בריטים, ומכיוון שמדובר בקאפקייקס, לא היה זה כלל וכלל אירוע של מזון בריאות. למעשה, המחשבה על כמות השומנים המוקשים שאכלתי באותו יום מעבירה בי חלחלה. מצד שני, תראו איזה יופי של קאפקייק בצורת חמנייה, עם מרקם אוורירי שאין כדוגמתו ונקודות של זרעי פרג, פשוט תענוג לעין ולחך, ואפילו יש מתכון:

זאת העוגית שזכתה במקום הראשון בסגנון. ממש בצדק, לא?

זאת העוגית שזכתה במקום הראשון בסגנון. ממש בצדק, לא?

הדבר היחיד שלא ברור לי הוא למה הבריטים הביזארים האלה הצביעו למקום הראשון בתחרות המראה לעוגה שללא ספק היתה הכי מכוערת בתחרות, וגם לא טעימה ברמות שהיא פשוט בלתי אכילה. מזעזע ממש, לא יודעת מה קרה להם. אולי זה ההומור המעוות שלהם. באמת, תראו בעצמכם:

potty cupcakeאבל מספיק עם ההשמצות. בואו נעבור לאירוע השני.

2. יין סחר הוגן

האירוע השני היה שונה לגמרי, אם כי גם הוא כלל שתיית אלכוהול (בכל זאת, אנגליה). היה מצחיק וביזארי. לרגל השבועיים של סחר הוגן בעיר (לידס הוכרזה כעיר סחר הוגן לפני כמה שנים), התקיימו פה מגוון אירועים ובהם אירוע טעימת יינות סחר הוגן. אנחנו הגענו לשם כי אבי מעורב בחנות סחר הוגן שהעמידה דוכן בחדר הסמוך.
גם שאר הלוגמים היו אנשים שהגיעו בעיקר כי הם תומכים בעקרונות הסחר ההוגן ולא ממש מעורים בתרבות היין, אם לומר זאת בעדינות. מה שהיה מצחיק הוא הפער בין הסגנון הקצת מהוה של הקהל לסגנון המלוטש והמהוקצע של מגישי היין ומעל הכל, לסגנון השנון, המתוחכם, הידעני והאנין של המנחה. היא דיברה איתנו על גוף ועל טאנינים, על שגיאות נפוצות בשילוב יינות עם מנות מסוגים שונים ("אנשים רבים חושבים שבתור יין קינוח כדאי לבחור ביין מתוק, אבל זו לאו דווקא הבחירה הנכונה. כדי להדגיש את טעמו של השוקולד, כדאי דווקא לבחור ביין עשיר ומעט יבש, כמו למשל…" ואז היא הפליגה בהבדלים הדקים-לכאורה אך המשמעותיים למעשה בין היין הצרפתי בכוס שהחזקנו ביד ימין ליין האוסטרלי שהחזקנו ביד שמאל.

האם מיותר לציין שאף אחד מהנוכחים לא התלבט מעולם בשאלה איזה יין מתאים לאיזו מנה? הטועמים החליפו ביניהם מבטים נבוכים וניסו להשתתף כמיטב יכולתם. היה הורס, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיינות שטעמנו היו יינות די רגילים, שאפשר למצוא בחנויות של הקואופ במחירים שווים לכל נפש, שלא לומר פשוט בזול. כמה כבר אפשר לדבר על יין בחמישה פאונד?!

זה הזכיר לי את הרגע שבו הבנתי למה עושים כזה עניין מיין. זה היה כשהלכנו לבקר את טל בפירנצה, שבה הוא למד בישול. התלמידים ירקו לכיורים יינות בשווי עשרות יורו, ואני טעמתי את השאריות מהכוסות שהם הותירו אחריהם. בחיי, רמזים של חבית אלון ואדמה. ניחוח פירות יער. ארומת דבש. הכל נכון, אם יש לכם כסף.

(אגב, אח"כ הלכתי לברר מה הסיפור של הייננית הזאת וגיליתי שיש לה סיפור חיים מדהים. למשל, שעד לפני עשר שנים היא היתה כומר. יש אנשים אמיצים בעולם).

3. בית קפה סחר הוגן, קאפקייקס טבעוניות משתלטות על העולם #2
והכי בלתי צפוי, אולי, הוא שהזמינו אותי לתרום עוגות טבעוניות לקפה הסחר הוגן השנתי בעיר. אתם מבינים, הם רצו להתחשב בכל הדיאטות האפשריות, כולל בלי אגוזים-בלי גלוטן-בלי חלב-לטבעונים בלבד ועוד ועוד. האתגר היה להכין את העוגות מרכיבי סחר הוגן בלבד. באנגליה זה די קל, כי יש מהכל, כולל וניל סחר הוגן. אגב, רק לפני שנה נודע לי שהסיפור מאחורי פולי הווניל מזעזע וכולל, כמו הרבה מתעשיית המותרות שלנו, עבודת ילדים. בעצם אולי זה מזל שרוב האנשים לא משתמשים בווניל אמיתי.

אז הכנתי קאפקייקס בננה וחמאת בוטנים עם זיגוג שהעתקתי מהקאפקייק המצטיינת שאכלתי בתחרות (לא התקרבתי אפילו למרקם והטעם המדהים שלה!). ואז הכנתי גם קאפקייק שוקולד עם קצפת וניל. וזה מדהים שהקמח אורגני, והסוכר הוגן, והשוקולד הוגן, והבננות הוגנות והווניל הוגן והתפוחים לרסק שנותן לעוגה לתפוח גדלים פה בחווה לא רחוק מהבית, והשמן מקואופרטיב מקומי (ובכבישה קרה!) ובאופן כללי אפשר להכין כאן עוגות כאלה חסודות ומוסריות שאפשר כמעט לשכוח שהעוגות האלה הן, בסופו של דבר, כמות אדירה של ג'אנק-פוד…

אם מישהו היה אומר לי לפני שנה שאני אגיש עוגות עם קצפת, לא הייתי מאמינה

אם מישהו היה אומר לי לפני שנה שאני אגיש עוגות עם קצפת, לא הייתי מאמינה

מודעות פרסומת

שנתיים לבלוג

זהו, אנחנו פה כמעט שנתיים, אבל את הבלוג הרי פתחתי חודש לפני שנחתנו, ותיכף תיכף מגיע יום ההולדת השני שלו. הגיע הזמן לסיכומים.

השנה כתבתי משמעותית פחות מאשר בשנה שעברה. זה קשור בין השאר לעובדה שהשנה הייתי עסוקה יותר מאשר בשנה שעברה, גם בעבודה וגם בכל השאר. בשנה שעברה, כשרק הגענו הנה, חזרתי למשלח היד הקודם שלי כעורכת אחרי כמעט עשור בתור מורה. הקמתי עסק והתחלתי לעבוד וכדרכם של עסקים מתחילים, היה לי יחסית הרבה זמן פנוי. לשמחתי, השנה העניינים קיבלו תאוצה והגעתי למצב שאני נאלצת לסרב להצעות עבודה מעניינות כי אין לי פנאי.

חוץ מזה, בשנה שעברה הייתי חדשה באנגליה ולא התחלתי אפילו להשתלב בעיסוקים מקומיים חוץ מלאכול בלי הפסקה את המעדנים של ליאת, שגרה מעבר לכביש. מי שהציץ בבלוג הזה יודע שהשנה השנייה שלי פה התאפיינה במעורבות רבתי בעניינים מקומיים ועוד היד נטויה. אני מקווה לכתוב על זה בהרחבה בסיכום השנה השנייה שלנו, אבל לא מבטיחה (כי גם בסיכום השנה הקודמת התכוונתי לסכם את השנה הראשונה ובסופו של דבר לא עשיתי את זה).

וחוץ מזה ומזה, בשנה הראשונה הבטתי בהכל בפליאה ורצתי להשוות ולכתוב כדרך לעבד את כל מה שחדש. השנה הרגשתי כאן יותר בבית, והצורך הדוחק שלי להבין מה קורה קצת שכך וכך גם הצורך לרוץ לספר לחבר'ה.
אבל אני רוצה לסכם את הבלוג ולא את החיים באנגליה. אז נעבור למספרים.

חמשת הפוסטים הפופולריים ביותר השנה הם:

באמשלך תעזבי אותי מהפוסט הארוך הזה

באמשלך תעזבי אותי מהפוסט הארוך הזה

1. וידוי: אני קורבן אופנה (טיפים לקניית נעליים)
2. כשהגזענים באים להפגין מה יעשו התושבים
3. איך לבחור שירי ערש לילדים, חלק ב'
4. לדעת לוותר
5. למה שירי הילדים באנגליה כל כך מורבידיים?

מניתוח התוצאות עולה שהפוסט הכי פופולרי של השנה הוא בכלל פוסט משנה שעברה. זה מעודד, כי זה אומר שיש הרבה אנשים בישראל שמנסים להשיג נעליים טבעוניות – מלת החיפוש שממשיכה להוביל אנשים לפוסט הזה. וזה משמח, כי זה אומר שהפוסטים שלי לא נעלמים לפח האשפה של ההיסטוריה שבוע לאחר שנכתבו.

שניים מהפוסטים הפופולריים ביותר שלי עוסקים בשירי ילדים. וזה משמח, כי אני מאוד אוהבת שירי ילדים וספרי ילדים וכיף לדעת שהקוראים שלי חולקים איתי תחומי עניין. מה היה כל כך מוצלח בחלק ב' לעומת חלק א' וחברו, חלק ג'? אני מניחה שסוד קסמו, כמו הפוסט הפופולרי ביותר בבלוג הזה, הוא בפרקטיות שלו. יש בו רשימה ארוכה למדי של שירים עם קליפים מיו-טיוב, והוא עוסק בשאלה שמעסיקה הרבה מאוד הורים שלא יכולים יותר לשיר את נומי נומי והילדים שלהם מסרבים להירדם. האם זה אומר שאני צריכה להתמקד בפוסטים פרקטיים? מצטערת, זה לא עומד לקרות.

הפוסט השני בפופולריות שלו עוסק בשינוי זווית – אני רגילה להיות בצד של השמאלנים מהסוג שתמיד רואה גזענות בכל מקום, תמיד מסתכל על התמונה הגדולה ולפעמים מחמיץ את הסיפור האישי. המצעד הגזעני בשכונה שלי לימד אותי שיעור חשוב באמפתיה.

ובדיוק באמצע החמישייה הפותחת נמצא הפוסט הראשון שכתבתי בשנה החדשה הזאת, רגע אחרי סיכום השנה שעברה. בשבילי הוא בעצם פוסט מהשנה הקודמת. מה שלא מופיע בבלוג הזה הוא הדיכאון המצמית שנכנסתי אליו כשהגיע המועד המשוער של לידת התינוק שלא נולד וכמה היה קשה למשוך את עצמי מתוכו. אני מקווה לכתוב על זה מתישהו.

ועכשיו, על אף שהחמישייה הזאת לא רעה בכלל, אני רוצה לבחור חמישה משלי, כי חביבי הקהל הם לאו דווקא חביבי ההנהלה.
חמשת הפוסטים האהובים עלי הם
ללכת לבית הספר או לברוח עם הקרקס?

הפוסט האנגלי הראשון שלי

מי חוגג את חנוכה?

עבדות מודרנית פה מעבר לפינה

מסע הנעליים ההזוי, חלק 2

הראשון הוא נושא לא פתור אצלי. לילה התחילה ללכת לבית הספר. לפעמים היא מתה על זה. לפעמים היא שונאת את זה. אני בדרך כלל שונאת את זה, ונראה לי שהיא קלטה אותי כבר. אבל מה לעשות עם זה? אני רוצה לחיות באופן שמבטא את האמונות שלי. אבל גם רוצה לחיות באופן שמאפשר לי להתפרנס ולכליל לפגוש כמה חברות שהיא רוצה. ואני נהנית מזה שהיא יודעת לקרוא ממש טוב, אבל לפעמים מרגישה שזה ממש מטופש בגילה הצעיר, והנה עובדה שבישראל יש המוני ילדים נבונים בני חמש שלא יודעים לקרוא ואף אחד לא מתרגש. ואני נהנית מזה שהיא מציצה אל התרבות הבריטית כמו שאני לעולם לא אוכל, ואפילו חושבת שזאת התנסות חשובה בשבילה. אבל אני גם מרגישה שבסופו של דבר הגיע הזמן להפסיק ללמוד על הבריטים ולהתחיל להיות אנחנו באנגליה.

וזה בדיוק הנושא של הפוסט השני, שאהוב עלי בגלל שהוא נקודת אור אופטימית בשנה שהיו בה הרבה ירידות. כי לפעמים אני מסתכלת על החיים שלי ומגלה שהמטרות שהצבתי לי בשנה שעברה הושגו. וזה נחמד. אלא שבינתיים יש כמה מטרות חדשות.

את מסע הנעליים ההזוי אני אוהבת כי הוא סוג של חשבון נפש. אני מרגישה שאני מתבגרת מההחרמה הגורפת שלי ומבינה את המשמעות הפוליטית והרוחנית של הצעד הזה באופנים חדשים. אני ממשיכה להחרים תוצרת עבדות כמיטב יכולתי וגם חושבת שזה נושא חשוב מאין כמוהו. בגלל זה גם בחרתי בפוסט על העבדות המודרנית כאחד החביבים עלי. אבל אני לא יכולה להעלים את התחושה שיש בכל זה משהו נרקיסיסטי מאוד.

ואת הפוסט על חנוכה אני פשוט אוהבת. לא כל דבר צריך לנתח.

והפעם במדור "רק באנגליה"

פעם הכרזתי על מדור ואז נמאס לי ממנו, אבל נשארו לי בטיוטות כל מיני דברים דוקוא חמודים. אז הנה מדור מורחב לרגל חיסולו (בלי נדר).

פקצות אימייל: X בסוף מכתב

אתם מכירים את זה שפקצות צעירות חותמות מכתבים ואסמסים בנשיקות x? ובכן, כשרק הגעתי לכאן התחלתי לקבל אימיילים ומסרונים עם האיקס הזה וחשבתי לעצמי "אלהים אדירים, הגעתי לשכונה הכי פרחית בעולם!". לקח זמן עד שהבנתי שפה לא רק פקצות צעירות אלא גם נשים בגיל 40 פלוס ואפילו סבתות קשישות ממש חותמות מכתבים בנשיקות. גם במכתבים לא ממש פורמליים לנשים שהן בקושי מכירות, כמוני למשל. המגדילות לעשות משתמשות ב-0 לחיבוק. עניין של בנות, כמובן. בחורים לא עושים את זה.

חלוקים

the cat in the robeאנשים פה לובשים חלוקים בחורף. אפשר להבין אותם, כי קר מאוד. אבל בישראל בחיים לא ראיתי מישהו לובש חלוק צמרירי אם הוא לא חולה או זקן עירקי. פה גם נשים נורמטיביות לגמרי לובשות חלוקי בית רכים. וגם חתולים. לפעמים. באינטרנט הבריטי.

שירות לקוחות

באנגליה תמיד אפשר להחזיר מוצר ולקבל כסף מיד, בלי ויכוחים ובלי עניינים ובלי עודף במסטיקים, כמו שבעל הקיוסק ליד בית הספר היסודי שלי נהג לעשות עד שהדבר התגלה להורים אחרי שנים.  וזה קורה לא רק ברשתות אלא אפילו בשוק. ולא צריך להסביר או לתרץ. פשוט מחזירים את המוצר ומקבלים כסף. נחמד.

חנויות יד שנייה

הן בכל מקום. אין רחוב חצי ראשי באיזשהי שכונה שאין בו לפחות שלוש חנויות יד שנייה. אלו חנויות צדקה, שכל מה שנמצא שם נתרם וכל הכסף הולך לאגודה שהקימה את החנות. ויש פה המון ארגוני צדקה. ואצל חלקם אפשר לקנות דברים מעולים בזיל הזול.

אייג'יזם

זה לא ממש "רק באנגליה", אבל תראו את מדור האופנה הקבוע של הטלגרף, עם דוגמניות (כן, רזות נורא) בכל הגילים. גם מעל גיל 30.
אופנת חורף:
http://fashion.telegraph.co.uk/galleries/TMG9760237/The-Browser-Apres-Ski.html

אופנת קיץ:
http://fashion.telegraph.co.uk/galleries/TMG10183663/The-Browser-Summer-dresses.html

ולקינוח: הטרדה מינית והאקלים הקריר
בשבוע שעבר היה כאן גל חום. אללי, הטמפרטורות הגיעו עד 28 מעלות! את ה"פחחחחחח" של קוראי הישראלים אפשר לשמוע עד לפה, אבל הבריטים השתגעו ונשאו חוורונם אל האור בצימאון שרק מי שחי בארץ גשומה ואפורה יכול להבין.
כל הגברים הורידו את החולצות. כל הנשים לבשו גופיות. לכולם פתאום היו סנדלים ומשקפי שמש. אנשים בשכונה שלי עשו על האש ושתו בירה ביחד, ואנחנו וגם השכנים אכלנו חצי מהארוחות על הדשא בפיקניקים משותפים. היה כיף.

אבל יום אחד הלכתי לי ברחוב ליד חבורה של ערסים ששתו בירה ועשו על האש בחצר הבית, ופתאום התחילו להגיד לי משהו בסגנון "הי בובה", שחשבתי שכבר שכחתי ממנו. כן כן, האקלים החם מוציא מהאנשים התנהגויות ים תיכוניות כאלה, חסרות נימוסים ופולשניות. זאת הפעם הראשונה בשנתיים שהוטרדתי מינית באנגליה, בטח ובטח שלא נתקלתי במשהו כל כך ישיר ואגרסיבי. שקלתי לרגע להעמיד אותם במקומם, אבל ויתרתי. האקלים כבר יטפל בזה.

פשטות מרצון ולזניה טבעונית לעצלנים

לפעמים אני נעשית סנטימנטלית לכל מיני דברים שבישראל היה לי קל לעשות ופה קשה לי. למשל – הלחם. בשנתיים האחרונות שלנו בישראל לא אכלתי כמעט בכלל לחם קנוי, וכמעט תמיד היה בבית לחם שלי (בעיקר סביב הימים של הגן הורים). נכון, לא אכלתי הרבה לחם. וחוץ מזה, בישראל חם. הבצק תופח מהר ובקלות, וגם אפשר ללוש בצק ללחם עשר דקות והוא כבר נעשה גמיש ונוח למדי.
באנגליה הכל שונה. הקמח שונה, קשה יותר. וקר; כדי להגיע לבצק במרקם מתקבל על הדעת צריך ללוש בנחישות במשך חצי שעה לפחות, אבל בעצם רצוי ארבעים דקות ומעלה. היו ימים שאמרתי בלבי "אמנם לא תרגלתי יוגה הבוקר, אבל לפחות אני עושה פעילות גופנית מאומצת!"
וכדי להחמיר את המצב, הלחם בחנויות באנגליה מזעזע. במכולת נורמלית בתל אביב אפשר להשיג כמה סוגים טובים מאוד של לחם שיפון רוסי או לחם מלא עם דגנים והפתעות, שלא לדבר על מאפיות הגורמה שהיו במרחק הליכה מהבית שלי או שוק הכרמל. פה גם הלחם המלא ספוגי ורכרוכי ונטול טעם, אני בכלל לא מסוגלת לאכול אותו לפני שהוא קופץ מהטוסטר. אני לא רוצה לדבר בכלל על רשימת הרכיבים שמופיעה על שקית הניילון הבלתי מתמחזרת שהלחם האנגלי עטוף בו.

אז לפני כמה חודשים גמרתי אומר בלבי להפסיק עם התירוצים ולחזור ללחם ביתי. אני מרגישה טוב יותר כשאני אוכלת לחם שאני יודעת מה יש בו, איך הכינו אותו וגם גאווה על זה שאני עושה בעצמי את מה שאני יכולה. אני אוהבת להיות עצמאית. אני אוהבת דברים שעשיתי לבד, אפילו הם קצת מצ'וקמקים כמו כריות הינשופים שתפרתי באחרונה. בגלל שהם עבודת יד, זה נחשב חינני. באמת. וכשאני אוכלת אוכל ביתי, לובשת משהו שסבתא שלי תפרה או רוכבת על אופניים שאבי הרכיב משלושה זוגות שונים, אני מרגישה שיש בחיים שלי משהו אותנטי, מיוחד, משמעותי. שהדברים שסביבי הם חלק ממרקם של אהבה ותשומת לב. שהם שלי, ולא איזה מוצר מדף אוטומטי שהגו באיקאה. מה גם שלחם ביתי הוא לא רק יותר כיפי ושוויצרי, אלא באמת באמת הרבה יותר טעים ואין לי ספק שגם יותר בריא.

כדי ליצור מקדם פדיחה שימנע ממני לסגת, הודעתי למשפחה שמעתה אכין לחם לכולם. אפיתי לחם לבן לאבי ונור ולחם מלא לי ולכליל. השתדלתי מאוד ולשתי המון זמן וגם התפחתי כל הלילה. את הלחם הלבן הכנתי מבצק הפיצה העילאי של "לחמים" וכדררתי ללחמניות, שאת חלקן הטמנתי מיד בפריזר. התוצאה היתה מענגת, אך מחרידה. מכיוון שקשה מאוד לעמוד בפני לחם טרי מהתנור, צריכת הלחם שלנו ביום ההוא גדלה פי שבעה, ורוב הלחם שאפיתי חוסל. הלחמניות מהפריזר נעלמו כעבור יומיים. ההחלטה הדרמטית שלי החזיקה מעמד בערך שבועיים.

אז מה עושים?
נזכרתי שכמה פעמים אכלתי לחם ממש טעים ממכונת לחם. ואז עלתה השאלה הטורדנית והטהרנית: האם מכונת לחם היא צעצוע שמתאים כמתנת חתונה, או פתרון אמיתי לאנשים שרוצים לחם תוצרת בית אבל לא מוכנים ללוש שעה בכל יום? והאם כל הקטע של לחם ביתי הוא לא המרכיבים אלא העבודה שהושקעה בו? למזלנו, ביקרנו בשוק יד שנייה ומצאנו מכונת לחם חדשה במחיר מציאה מגוחך ממש ופטרנו את עצמנו מהצורך להתלבט.

אלא שעל הלחם הראשון שיצא נור אמר: "הלחם שאת מכינה בעצמך הרבה יותר טעים". מה, את זה לא הכנתי בעצמי..? כנראה שלא. והוא באמת לא היה משהו.
אחרי כמה וכמה ניסיונות הגעתי לכמה מסקנות. למשל, שקמח חיטה מלאה הוא קמח מעפן שמכביד על הלחם ולא ממש טעים. בלחמניות שהכנו לגן הורים היה תמיד קמח מלא והן היו מעולות. אבל באנגליה, כאמור, הכל אחרת. ואז ו' המליצה לי להשתמש בקמח קמוט, ומאז לא הבטתי לאחור. זה קמח מלא עם טעם מוצלח ומרקם אבקתי וצבע צהבהב כך שכאשר מכינים איתו דברים, הסועדים טועמים משהו קליל ובהיר לא קולטים שהלחם למעשה מקמח מלא. הא!

אז התחלנו להכין לחם במכונה והגעתי למתכון מוצלח למדי, ואפילו שזה דורש חמש דקות עבודה, אני עדיין מתעצלת להשקיע את הזמן המועט הזה. קנינו את המכונה לפני חודש בערך, אבל הכנו בערך 5 כיכרות לחם. למה? לא יודעת. אולי צריך להתרגל.

חוב ישן: הנעליים של לילה

אם כבר בענייני פשטות מרצון, כבר סיפרתי פה על הסאגה של רכישת נעלי בית ספר לכליל. בסוף, מאוחר מדי, התברר לי שאני לא המופרעת היחידה באנגליה עם ההפרעה הזאת, ומצאתי את הבלוג הזה שעוסק בסוגיית נעלי בית ספר אתיות להורים טרחנים כמוני.

טוב, זה נחמד. אבל אתם הרי יודעים שאין, פשוט אין על חנויות יד שנייה. זה ללא ספק הדבר האמיתי.

ולקינוח: לזניה לטבעונים עצלנים
OLYMPUS DIGITAL CAMERA
לפעמים מתחשק אוכל מדהים ומושקע עם ים של טעמים ומרקמים והמון ירקות וויטמינים. אבל לפעמים רוצים פשוט אוכל משביע וכיפי שהילדים יאכלו בלי תלונות. למקרה הראשון יש לי את המתכון של ג' ללזניה טבעונית עם שכבות של חצילים קלויים, קישואים קלויים, פלפלים קלויים, פסטו ומה לא. למקרה השני המצאתי את לזניית הבטטה.

מה צריך?
1 חבילת דפי לזניה בלי ביצים
800 ג' עגבניות מרוסקות
גזר בינוני, קצוץ דק מאוד
בצל בינוני, קצוץ דק
שמן זית
קצת מיורן
בטטה בינונית
תפוח אדמה בינוני
זיתים
סירופ אגבה

מה עושים
למילוי:
בעזרת קולפן, מקלפים את הבטטה ותפוח האדמה ואז ממשיכים לקלף סרטים רחבים עד שלא נשאר כלום.

לרוטב:
משקיפים את הבצל
מוסיפים גזר ומקפיצים קלות.
מוסיפים מלח, עגבניות, אגבה ומיורן
מבשלים עד שהגזר הקטנטן די רך

בזמן שהרוטב מתבשל:
משמנים תבנית פיירקס בשמן זית
מורחים את עלי הלזניה בשמן ומסדרים בשורה.

מורחים שכבת רוטב עגבניות.
מסדרים שכבה של סרטי בטטה על הרוטב.
מסדרים עוד עלי לזניה משוחים בשמן.
מסדרים שכבה של רוטב עגבניות ועליה תפוחי אדמה.
ואז שוב, עם שכבת זיתים.
ואז ממשיכים עד שנגמרים הרכיבים או המקום בתבנית.
מסדרים יפה רוטב וקישוטים מלמעלה.
אפשר להשפריץ קצת רסק עגבניות פושטי בצדדים, אם רוצים. פה הוא מגיע בשפופרת אז זה ממש מתבקש.

מוסיפים מים מהצדדים שיגיעו עד למעלה.

מכסים בנייר כסף ואופים על חום בינוני-גבוה עד שמזלג ננעץ עד הקצה די בקלות, כלומר עד שהפסטה רכה.

מורידים את נייר הכסף ומחזירים לתנור למכת חום שתהפוך את הציפוי לקריספי.

מגישים חם, או קר (אם נשאר משהו. לרוב לא נשאר).
בתיאבון.

קישור

לפני כמה ימים השתתפתי בכנס מרתק ומצמרר, שבו חוקרים מאוניברסיטת לידס (ובהם ה', שהכרתי בהתנדבות עם ארגוני פליטים בעיר) הציגו את ממצאיהם בקשר לפליטים ומבקשי מקלט שעובדים בעבודות כפייה מסוגים שונים. הממצאים הכו אותי בתדהמה ושלחו אותי לחשבון נפש רציני.

לפני שאגש לתגליות, רקע קצרצר על מדיניות כלפי מבקשי מקלט. באנגליה, כמו בישראל, החליטו לפני כמה שנים לאסור על מבקשי מקלט לעבוד עד שבקשתם למעמד פליטות תאושר. בינתיים (בניגוד לישראל), הם מקבלים קצבה בסיסית שאמורה להספיק לכל צרכיהם. מבקשי מקלט מקבלים דיור (לרוב – גרוע) וסיוע מהמדינה לתקופת הדיון בבקשתם, שעלולה להימשך שנים ולרוב מסתיימת בדחייה (אבל שליש מבקשות הערעור מתקבלות. כלומר, גם לשיטתם הדחייה הראשונה היא סוג של שיטת מצליח מצד המדינה). הסיוע שניתן למבקשי מקלט הוא בשיעור 70% מקצבת המינימום הנמוכה ממילא של אזרחים אנגלים וכולל תלושי מזון במקום כסף מזומן. ארגוני הסיוע חישבו שמדובר בערך ב-5 פאונד ליום לאדם לכל צרכי המחיה. זה כמעט שום דבר. מבקשי מקלט רבים נאלצים להמתין שנים לאישור בקשתם ובינתיים אסור להם לפרנס את עצמם ומשפחתם, או לעבוד כדי להרגיש איזו זיקה למקום שבו הם חיים.
צרפו לזה את האיסור לעבוד והסיכוי להיות מועברים לדירה אחרת בהתראה קצרה מאוד על פי שיקולי העירייה, להיות מבקש מקלט באנגליה זו התנסות מזעזעת, במיוחד לאנשים שהתאמצו מאוד להגיע לכאן כדי להתאושש מטראומה בארץ המוצא שלהם וגילו שמסת יסוריהם לא נגמרה בכלל. גורמי טיפול פה אומרים שהטראומה המשנית הזאת יכולה להיות הקש שישבור את רוחם.
[[בישראל, כידוע, מבקשי מקלט אינם זכאים לקצבאות או סיוע ממשלתי וגם לא בוער לה לאשר בקשות למעמד פליטות. למעשה, ישראל היא שיאנית עולמית באי טיפול בבקשות ובסירוב להעניק למבקשים מעמד של פליטים. זה מחריד ואכזרי, אבל לא זה הנושא שלי הפעם. ]]

וזה עוד כלום בהשוואה לגורלם של מבקשי מקלט שבקשתם לא אושרה. לפעמים מדובר באנשים שנמלטו ממדינות מסוכנות שעל פי החוק הבינלאומי אסור להחזיר אליהן אנשים. זה לא אומר שהם מקבלים מעמד של פליט (!), אבל הם בכל זאת תקועים באנגליה. אנשים כאלה מידרדרים לעתים קרובות מדי לחיים בחוסר כל, גרים ברחוב ותלויים לחלוטין בטוב לבם של זרים.

טוב, זה לא היה ממש קצר, אבל על קצה המזלג זה הרקע לניצול המחפיר של מבקשי מקלט באנגליה שמחפשים עבודה בניגוד לחוק. כצפוי, גם ההתעקשות שלהם לעבוד לא משפרת את המוניטין שיצאו להם כסחטני קצבאות וטפילים.

ובחזרה לכנס. מתברר ששיעור גבוה מאוד ממבקשי המקלט מנסים לעבוד בכל זאת, אבל מכיוון שזה לא חוקי, הם נאלצים לעבוד שחור ולהרכין את ראשם מול ניצול, כי אין להם למי להתלונן. למעשה, המעבידים יכולים בכל רגע להלשין על העובדים אם הם מעזים להתחצף (ולדרוש שכר, למשל), וכך קורה שהם גומרים עם עבר פלילי וגם אם בקשת הפליטות שלהם מאושרת ומותר להם לעבוד, מי כבר יעסיק אותם?

כמו רבים ששמעו משהו על התחום של עבדות מודרנית ועבודת כפייה, הנחתי שהתחומים העיקריים שהם הן מתקיימות הם ענפי המין והחקלאות. מאז שנכנסתי למגזר הפליטים בלידס, שמעתי כבר כמה פעמים על ילדים שמוברחים מהפיליפינים כדי לעבוד בחוות קנאביס, למשל. שמעתי הרבה על הברחת נשים לעבודה בזנות בכל מיני תואנות ותרמיות. אבל לא שמעתי עד עכשיו מה שסיפרו לי בכנס.

מתברר שעבודות כפייה מתקיימות במרחב העירוני ובענפים היומיומיים ביותר: חלוקת פליירים, שטיפת מכוניות, טיפול וסיעוד, ניקיון, מסעדנות וקייטרינג, אריזת מזון, בניין… מתברר שלא מדובר רק בנשים וילדים, אלא בתופעה חוצת גבולות גיל ומין: גברים צעירים וגברים מבוגרים מאוד, נשים בכל גיל וכן, גם ילדים. פה, באנגליה המתקדמת, הנאורה כביכול.

גם סוכנויות עובדים מעסיקות עבדים. דרך קבלן משנה, כמובן.

גם סוכנויות עובדים מעסיקות עבדים. דרך קבלן משנה, כמובן.


לאנשים במצבים פגיעים קל לקבל עבודות דחק. החוקרים דיווחו שאף אחד מהמרואיינים שלהם לא ציפה לקבל שכר מינימום. חלקם לא ידעו עליו, וחלקם האמינו שזה לא רלוונטי להם – הם הרי מחוץ לחוק ומחוץ לצדק. השכר הממוצע לעובדים כאלה הוא פחות מחצי משכר המינימום, ולעתים קרובות להבהיל הוא לא משולם לעובדים כלל. מי יכריח את המעביד לשלם?

שעות נוספות רבות מאוד, עיכוב שכר או התחמקות מתשלום, שינוי הגדרת העבודה לאחר התחלת ההעסקה, עומס עבודה מתיש ועבודה קשה ומסוכנת, איומים גלויים ומרומזים, אלימות פיזית ורגשית, סחטנות, השפלה – כל אלה מאפיינים את העבודה של עובדים רבים בעיר שבה אני גרה. אלו החיים של אנשים שאני רואה כל יום ברחוב (אם נותנים להם לצאת מהבית שבו הם עובדים בסיעוד).

הגבול הדק שבין עובדים לעבדים
לאחר שהחוקרים הציגו את ממצאיהם המדכדכים, נפתח פאנל שבו השתתפה נציגת ארגון ההתנגדות לעבדות באנגליה (כבר הזכרתי אותם כאן). מה שהיא אמרה זעזע אותי ביותר. היא דיברה על הפער בין אנשים שאינם יכולים לנהל משא ומתן על תנאי עבודתם לאנשים שיכולים. בעולם העבודה הנורמטיבי, היא אמרה, לאנשים יש בחירה. הם יכולים להתמקח על השכר ועל התנאים, לבחור עבודה אחרת, להתפטר. בעולם הצללים, לאנשים אין באמת אפשרות.

במלים אחרות, זה משהו שקורה למישהו אחר, בסיטואציה קיצונית. אבל לי דווקא נראה שבאקלים הכלכלי הנוכחי אפשרות המיקוח של העובד הממוצע נשחקת עד דק. נכון, בתור עצמאית יש לי לפעמים את הזכות לדחות עבודות לא משתלמות או אפילו סתם משעממות. אבל קרה לי גם, בתקופות פחות זוהרות של העסק, שקיבלתי עבודות משעממות בתעריף נמוך מאוד כי לא מצאתי עבודה אחרת. ללא ספק נתקלתי בניסיונות לניצול ובחברה שעד היום לא שילמה לי על שירותי טקסט בזויים. תעריפי התרגום והעריכה אינם גבוהים, בין השאר בגלל שלרוב מתרגמים ועורכים מסרבים בתוקף לחשוף את התעריף שלהם לציבור הרחב או לעמיתיהם. אבל זה קיים גם בתחומים אחרים. יש בחוץ מיליון עובדים שמוכנים לעוט על המשרה שלך בכל שנייה. בעולם שלנו, בלי קביעות, עם חוזים אישיים, כמה מרחב תמרון באמת יש לעובדים?

גם תופעות אחרות שקיימות בהיקפים נרחבים בעולם העבודה הכפויה קיימות במינונים קטנים יותר בשוליים הלגיטימיים של עולם העבודה: הלנת שכר, שינוי חוזה והרעת תנאים. אחד המרואיינים במחקר העיד שבאופן קבוע התקבל לעבודה שנראית נורמטיבית, ואחרי שבועיים שלושה התחילו לדרוש ממנו בנחרצות גוברת להישאר לשעות נוספות, לשטוף את האוטו של הבוס ולספוג השפלות ואיומים. בחלק מהמקרים הוא גם לא קיבל שכר. תגידו לי שזה לא מוכר לכם מהניסיון התעסוקתי שלכם. חוזה שהתחיל כמשימה קטנה ונהפך לפרויקט ענק בתעריף המקורי, בוס שהתגלה כרודן מטורף… כן, זה בגבולות הלגיטימי. אבל כמה קל ליפול בין הקווים.

לקריאת דו"ח המלא

איפה פה שוטפים ידיים?
העניין השני שהכריח אותי לחשוב מחדש קשור למדיניות הצרכנות האתית שלי. אני שואפת לצמצם את טביעת הרגל האכזרית שלי עד כמה שניתן. מסרבת לקנות ברשתות שידועות כמנצלות עובדים ובאופן כללי קונה כמה שפחות. אנחנו קונים אוכל אורגני כשידנו משגת, וכן הלאה.
אלא שחוק האצבע שלי הוא במידה רבה לאומי: סין היא לא אופציה, וגם לא הודו או בנגלדש או לטביה. אני מעדיפה לקנות דברים מתוצרת מקומית או אירופית (וכשאני בארץ – תוצרת ישראל). איכשהו אני מאמינה שבמדינות שיש בהן ועדי עובדים חזקים וחוקי עבודה אמינים, זה לא יקרה. איכשהו, היה לי נוח להאמין שסדנאות יזע הן משהו שהמערב מחזיק בחצר האחורית שנקראת העולם השלישי. הא! טעות!

סדנת יזע של חברת האופנה הבריטית "נקסט"

סדנת יזע של חברת האופנה הבריטית "נקסט"

מתברר שבכמעט חצי מהמקרים, האנשים שעובדים בתנאי כפייה מקבלים תלושי שכר וכסף לבנק, ורשומים כחוק – על שם של מישהו אחר. הכסף מגיע לחשבון של מישהו אחר, ולעתים נדירות מגיע למי שעובד, ובטח לא בשלמותו. לפני שנתיים חוקקו חוק חדש לטיפול בעבודות כפייה באנגליה, אבל האכיפה שלו אפסית. ואיך בכלל אפשר לאכוף חוק כזה כשאין עדויות לעבירה?

אז מה אני אמורה לעשות עכשיו? אין שום מקום בטוח. הפתרון היחיד לחיים אתיים ואחראיים הוא לקנות אך ורק יד שנייה או מיצרנים שאני מכירה באופן אישי – כמו שקנינו ירקות בתל אביב מהחקלאי שהכרנו, וביקרנו בשדות שלו. זה יצמצם דרמטית את ההיצע ויבסס את התזונה שלנו על שיבולת שועל וכרוב ניצנים בעונות מסוימות. אני לא בטוחה שאני בשלה לזה.

אולי הגיע הזמן להודות שהמחאה הצרכנית שלי נועדה לכישלון, ולהפנות את מאמצי לכיוון אחר. יש עוד דרכים לחיות חיים של פשטות מרצון. אחת מהן היא הנושא של הפוסט הבא.

מסע הנעליים ההזוי, חלק 2

כבר כתבתי פה באריכות על הקשיים הכרוכים בהשגת נעליים שיעמדו בכל התנאים המגוחכים שלי. וכבר הסתכלתי במראה וגיליתי שאני מתחסדת חסרת תקנה. אבל מה לעשות, הסלידה שלי מרכישת בגדים חדשים בכלל ונעליים חדשות בפרט כבר האמירה לדרגות חסרות תקדים. בשבועות האחרונים האובססיה הזאת הובילה אותי למסע הזוי במיוחד, שאני הראשונה שתעיד שהוא דבילי ואידיוטי. הנה זה מגיע: המסע לרכישת נעלי בית ספר חדשות לכליל.

בבית הספר של לילה, כמו ברוב המכריע של בתי ספר אנגלים, נהוגה תלבושת אחידה הכוללת נעליים שחורות, ובימים שאינם גשומים מאוד או קפואים מאוד (או בימים שהם עד כדי כך קפואים עד שבאים במגפי גומי מרופדים ובכיתה מחליפים לנעליים רגילות), הילדות נועלות נעלי בובה שחורות. למה? ככה.

לפני תחילת השנה רכשתי לה נעליים שחורות מיד שנייה במצב מעולה, והן החזיקו מעמד יפה עד שנשחקו כדרכן של נעלי ילדות. היא גם גדלה, שתהיה בריאה. למראה הבלוי משהו של הנעליים, אצתי רצתי לאיביי לחפש לה נעליים חדשות. על הנעליים שלה אין מידה, אז הסתכלתי על נעלי החורף שלה ורכשתי נעליים גדולות בחצי מידה, שיהיה. אלו היו נעליים בעיצוב שמוצא חן במיוחד בעיני כליל, עם לשונית באמצע. אני אפילו לא מנסה להתווכח איתה כשיש לה העדפות בענייני אופנה.

אלא שהנעליים האלה היו גדולות להחריד. הן פשוט נפלו לה מהרגליים במידה כזאת שאפילו לא שקלתי לנסות לגרוב לה עוד זוג גרביים – מה שהגיוני בכל מקרה בעונה הזאת, שבה אמור להיות אביב אבל למעשה עד לפני שבועיים עוד ירד פה שלג…

בקיצור, החלטתי לאפסן את הנעליים האלה לשנה הבאה ולרכוש זוג נוסף. אתם כבר מבינים שמה שמוביל אותי בהתעקשות לרכוש נעליים מיד שנייה הוא לא קמצנות חולנית אלא הזוועה שאני חשה כלפי 1) רכישת נעליים  מעור 2) רכישת נעליים שיוצרו על ידי עבדים 3) צריכה מיותרת שמזהמת את העולם 4) חומרנות וחינוך ילדים לקנייה בחנויות.

מקץ כמה ימים מצאתי באיביי את זוג מספר שתיים, הפעם במידה אחת יותר קטנה.

הן הגיעו די מהר, והן היו גדולות מדי. וואאהה! זה כבר באמת נעשה מגוחך: המידה המסומנת עליהן קטנה בחצי מידה מנעלי החורף שעליהן הסתמכתי בהרפתקה הזאת. מה זה אמור להיות?

בשלב הזה התחלתי לברר מה המחיר המלא של נעליים חדשות. יקר, ולא רק בכסף (אם כי גם בכסף. נעליים מחברה נחשבת, שאני גם יודעת שיחזיקו מעמד ויהיו טובות, עולות כמה מאות שקלים). כתבתי לכמה חברות שאני יודעת שמייצרות נעליים טובות, וכולן השיבו שהן מייצרות בסין, או בהודו (חוץ מאחת, שיש לה גם מפעלים בספרד ובפורטוגל, כלומר בפיקוח תנאי העבודה של האיחוד האירופי). בכל מקרה, המחשבה על קניית נעלי עור די דחתה אותי – אפילו אם זה קורבן למען בתי הקטנה. לא מצאתי נעלי ביתספר אתיות וצמחוניות – אולי לא השתדלתי מספיק, ואולי גם בעיני יצרני הנעליים יש סתירה בין אתיקה לבתי ספר, ולו מבחינת השיק. אז אחרי שגמרתי להתעצבן משירות הלקוחות בחברות שהתחמקו מהשאלות שלי על זכויות עובדים (למשל קלארקס וקיקרס), חזרתי לנבור באיביי.

בשלב הזה כבר הרגשתי ממש, אבל ממש, אהבלה. הבטחתי לעצמי ולבני המשפחה שזאת הפעם האחרונה. ורכשתי את הנעליים שכליל הכי אהבה, שנראו במצב מעולה ואכן היו כאלה כשהגיעו אלינו בחבילה ארוזה היטב.

נחשו מה? הן היו קטנות מדי. ממש בקצת, אבל לוחצות במידה שאי אפשר לנעול. אלהים ישמור. ועוד הבטחתי להפסיק. כתבתי לעוד כמה חברות, שוטטתי באינטרנט, אבל האמת היא שידעתי מה הולך לקרות עכשיו. כן, ניחשתם נכון.

חזרתי לאיביי.

רכשתי נעליים גדולות בחצי מידה. היום הלכנו לקחת אותן (כן, במקרה המוכרת מלידס), והן מתאימות. המוכרת, שאולי הרגישה שמשהו מטורף עבר עלינו עד שהגענו אליה, נתנה לנו עוד זוג במתנה, במצב קצת פחות מחדש שאי אפשר באמת למכור באיביי, אך בהחלט אפשר לגלגל הלאה.

אבל אתם יודעים מה? אני חושבת שהן ממש ממש בדיוק. (ט-ט-ט-דההההה!)

איך להביא את השלום בלי להתחסד

כבר סיפרתי פה על חיבתי לקווייקרים, שמעסיקה אותי די הרבה בחודשים האחרונים. אחד העקרונות החשובים לקוויקרים הוא השלום. רובם פציפיסטים ובעיקרון אמורים לבטא את השליחות שלהם לשלום בהיבטים שונים בחיי היומיום שלהם, ולא רק בהיבט הפוליטי.

והנה לפני שבוע קראתי את הפסקה הבאה, מתוך ספרון קטן על השליחות הקוויקרית לשלום (מה שמכונה באנגלית The Peace Testimony). בדרכם הישירה, התמציתית והלא מתחכמת הם מציגים חמש נקודות עיקריות על קוויקרים ושלום, על פחות מעמוד 4A אחד. סעיף 3 נכתב ממש בשבילי. שימו לב, בתרגום חופשי:

העניין בעדות השלום של הקוויקרים הוא לא להיות אדם טהור, להתרחק מאלימות, לנקות את הידיים של עצמכם ולשכוח מהצרות של כל השאר. האלימות היא חלק מאתנו בכל פעם שאנחנו שותים מכוס פלסטיק וזורקים אותה למטמנה. הידיים שלנו כבר מלוכלכות. ניקוי זוג ידיים אחד מועיל רק במעט אלא אם הוא עוזר לנקות את הידיים של כולם.

במלים אחרות, מה את עושה כזה עניין מנעלי בית הספר של הבת שלך כשמסביב העולם עולה בלהבות. תשקיעי אנרגיה במה שחשוב ותפסיקי להתחסד. תכלס, צודקים. אבל למרבה הצער אני פשוט לא מצליחה. טוב, אני לא תמיד עד כדי כך דפוקה. רק לפני חודש קנינו לה מגפיים חדשים בחנות הכי זולה וזהו – כי היינו זקוקים להם מהר ואחרי שחיפשנו בעשר חנויות יד שנייה ולא מצאנו, פשוט נסענו לסופר. אין בכלל ספק שהמגפיים האלה הגיעו מסין ואין לי תקוות רבות מדי בנוגע למחויבות של טסקו לזכויות עובדים. אבל נעליים – נעליים קל להשיג מיד שנייה אם רק מתאמצים קצת.

שאלון העבדות

אחד הדברים שמעסיקים אותי סביב עניין הצריכה האתית הוא המיתוס על ביטול העבדות. המאבק בעבדות נחשב אחד השיאים של התנועה לזכויות האדם – איך אנשים מכל העולם הצליחו למגר את העבדות בדרכים יצירתיות ובאלימות, בהקרבה ומסירות וטוב לב ובמאמרים נוקבים. לפעמים מזכירים שגם אחרי מיגור העבדות סבלו השחורים בארה"ב מאפליה זוועתית ממש, ולמעשה בחלק מארצות הדרום המשיכו לעבוד כמשרתים בשכר מגוחך עוד עשרות שנים אחרי הביטול הרשמי של העבדות. אבל לעתים נדירות מזכירים את העובדה המחרידה שהעבדות פשוט לא פסה מן העולם בכלל. קוראים לה משום מה "עבדות מודרנית", כאילו שזה משהו אחר, או כאילו שיש משהו מודרני במלאכת כפיים נוראית בשדות ובמכרות ובמפעלים חשוכים. נכון, העבדות כבר אינה חוקית בהרבה מדינות. אבל היא עדיין חיה ובועטת (בעיקר בנשים ובילדים, אבל גם בגברים ובאסירים פוליטיים). ודי ברור שעד שלא תהיה חקיקה בינלאומית שאוסרת על חברות להעסיק עבדים גם דרך קבלני משנה, כלום לא ישתנה. כי מה זה עוזר שאסור להעסיק עבדים במערב, אבל חלק עצום  מהסחורות שנמכרות במערב יוצרו על ידי עבדים?

אז אני לא ממש רוחצת בניקיון כפי בעניין הנעליים של כליל, כי אני יודעת שזאת סתם נוירוזה קטנה שלי ואין לי שום אשליות שהצלתי עכשיו את העולם. כי יש עוד די הרבה מוצרים אחרים שאינם עומדים באור הזרקורים בדרך כלל. וגם כי עבדות היא לא רק עניין למדינות עניות ונחשלות. לא צריך לחזור שוב על הסיפור של ישראל והעובדים הזרים, כי ישראל הרי ידועה ברגישות העל שלה לזכויות אדם. הנה, גם באנגליה הצדקנית יש עבדים (בחקלאות, תעשייה זעירה ומה לא), ובעיקר שפחות (בדיוק מה שנדמה לכם). אז אל תתעצלו, מלאו את השאלון הזה כדי לגלות כמה עבדים עבדו בשבילכם לאחרונה. קדימה, היכנסו עכשיו.

איך לבחור שירי ערש לילדים, חלק ג'

והפעם – שירי ערש פוליטיים.

את חלק א' על שירי ערש למהגרים תוכלו לקרוא כאן.

את חלק ב' על שירי ערש ששרתי לכליל תוכלו לקרוא כאן.

האמת היא שלא תיכננתי לכתוב את החלק השלישי הזה, אבל את סוף השבוע האחרון העברנו במקום מיוחד במינו עם אנשים מיוחדים במינם. נסענו ממש עד קצה אנגליה, רגע לפני שהיא נהפכת לסקוטלנד, וביקרנו בחווה אורגנית מרוחקת במיוחד ששמה Low Luckens. בחווה גרים רות ומייק, בני שבעים ומשהו, שעובדים במרץ שהלוואי עלי ומנהלים את החווה האורגנית הענקית, שבעשור האחרון כוללת גם מרכז חינוכי. נוסף להיותם אידיאליסטים וחדורי אמונה, הם מטפחים את הדור הצעיר של מגדלי המזון המקומי והאורגני, מחנכים חוואים צעירים וילדי בית ספר מעיירות נחשלות ועניות באזור ומספיקים גם לטייל באתלטיות שלא תאמינו על הגבעות התלולות שסביב החווה וגם לשיר במקהלה. מעוררי השראה.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

בזמן האחרון יוצא לי לפגוש די הרבה אנשים שעברו מזמן את גיל הפרישה הרשמי ולא נראים כאילו הם קרובים לפרישה. המפגש שלי עם אנשים מבוגרים נעשה נקודת התיחסות בשבילי, הזדמנות לשאול מה אני רוצה להיות וגם ללמוד מניסיונם וחוכמת החיים שלהם, הזדמנות להיזכר שאף פעם לא מאוחר וגם השראה לעשות את הטוב כאן ועכשיו בלי פחד. מייק ורות הם אנשים מפוכחים שראו דבר או שניים בחייהם. יש להם ידיים של איכרים ועמדות של מהפכנים רדיקלים. אנחנו מדברים על התסכול שלנו מישראל והם נדים בהבנה. גם הם מתוסכלים, ולפעמים נראה שהכל נעשה גרוע, אבל פשוט צריך לעשות מה שצריך לעשות. כששומעים את זה מאנשים שקמים גם ביום ראשון להסיע את החציר במריצה לפרות ולשרוף את הגזם מהגדרות לאורך השדה, זה נשמע אחרת.

הם מנהלים את החווה בלי שום בזבוז. חוטבים עצים ושומרים את השבבים להצתת האח. מחזיקים קומפוסט אבל שומרים את קליפות הביצים בשביל לגרוס ולהעשיר את הסידן בתערובת הזרעים של התרנגולות. תשומת הלב לפרטים הכי קטנים מקסימה אותי, ואני הולכת אחריהם בחווה כמו ברווזה קטנה ולא מפסיקה להשתאות מול היקף הדברים שהם חייבים להביא בחשבון. החווה עצומה בגודלה ודורשת הרבה יותר תחזוקה מהבית הפרטי שלי, שאין צורך להכביר מלים על הציון שלו בסדר וניקיון. כל שיח ועץ שם מטופל, גם במרחק חצי שעה הליכה מהבית. כבר ציינתי שהם בני שבעים ומשהו?

איך הגענו לשם? ובכן, רות ומייק פגשו את אבי בהרצאה שנשא על סחר הוגן לפני כמה חודשים, והזמינו אותו לבוא להתארח עם המשפחה. אז באנו לשני לילות. ישנו בביתם, אכלנו על שולחנם אוכל אורגני שבישלנו במטבח המרהיב שלהם ושמענו אינספור סיפורים. בלילה, אחרי שהילדים נעלמו, ישבנו ליד האח המבוערת ופטפטנו. בבוקר השווצתי שאבי מנגן די טוב בגיטרה, ומייק מיהר להזמין חבר שישאיל לו גיטרה וכך בלילה השני מצאנו את עצמנו מחליפים שירים בכלל ושירי ערש בפרט. אפילו העזתי לשיר להם כמה וכמה שירים בעברית, ואתם יודעים שזה לא עניין של מה בכך בשבילי.

רות שרה לי שיר ערש שאמה נהגה לשיר לה בחווה שלהם. בשיר, הכוכבים הגדולים הם כבשים והקטנים הם בטח טלאים, והלבנה היא הרועה העדינה. כשאת באמת רועה כבשים בבוקר, השיר נשמע אחרת לגמרי מהשירים של פניה ברגשטיין באוזניים של ילדים עירוניים.

השירים של רות

(באדיבות הפייסבוק של אבי וסאונדקלאוד)

השיר השני, שקראתי לו "שיר פוליטי", הוא "שיר האב" של הסקוטי יואן מק'קול. אמנם הגרסה של רות נוגעת ללב ומלאת עוצמה, אבל הגרסה של מק'קול פשוט מופלאה, והמלים כל כך חזקות שלא התאפקתי מלהציע תרגום חפוז לעברית, ששומר על המשקל אבל מחמיץ פה ושם את האלגנטיות של המקור.

father's song:

שיר האב (יואן מק'קול)

בן, הנה עוד יום נגמר, עצום עיניים

הירח רץ אחרי ענן בשמיים

לך לישון ואל תפחד בן

כי אמך ואבא כאן, בן

והענקים הם רק צל על קיר.

ב

לך לישון וכשתקום יאיר האור

אין סיבה לפחוד בלילה השחור

אין הוא כמו חשכת השחור, בן

של נפשם של אנשים, בן,

שדוחים את אור השמש בכל יום.

ג

שכב בנוח במיטה ותגדל טוב

תזדקק לכל הכוח בקרוב

בקרוב תצא לדרך,

תיאבק יום-יום בקרב, בן

מול אויב שחושב שהעולם שלו.

ד

אל תבכה בן, אייבש את דמעתך

שום מפלצת לא תבוא לתפוס אותך.

אין שדים או מכשפות,

רק כלבים ובני זונות

שמתכננים איך לנצל אותך.

ה

אל תמכור ואל תשפיל את עצמך,

שלא ינצלו ויזרקו אותך.

אם תבלע את השקרים, בן

ירמו אותך למוות

עד שלא תזכור מה זה להיות חי.

ו

די דיברנו בן, הגיע זמן לישון

יש תשובות לשאלות – אך לא היום.

המשך לשאול, המשך לגדול, בן.

שאל הרבה עד שתדע, בן

שלח את תשובותיך לעולם כולו.

*

זה אולי נשמע הזוי, אבל שרנו כל הלילה והגענו לכמה שירים מאוד מעניינים, ובעיקר שירים של כורים. למה לכורים יש כל כך הרבה שירים? מייק ורות בטוחים שזה בגלל שתנאי החיים של הכורים היו הגרועים ביותר ולכן היו פשוט חייבים לשיר על זה. אני לא השתכנעתי, אבל זה רק מראה עד כמה המוזיקה היא חלק משמעותי בחייהם.

משירי הכורים הגענו לשיחה על זכויות עובדים ושמענו על היחס הגרוע שמקבלים מהגרי העבודה הלטבים באזור החקלאי של רות ומייק. מתברר שהרבה כפריים לטבים מיומנים להדהים עברו לאזורים הכפריים של צפון אנגליה ועובדים בתנאים לא הוגנים ותוך ניצול של חוסר ההיכרות שלהם עם השפה והזכויות המגיעות להם. אחרי שחזרנו לתנאי העבודה הנוראים של הכורים ולסיפורים על תאצ'ר, רות שרה לנו עוד שיר עצוב: "סגור את דלת המכרה, בחור, יש דם בפנים, יש עצמות בפנים, יש ילדים בפנים". למי שרוצה לקרוא את כל המלים המזעזעות הן פה. ואם תהיתם – bairns הם ילדים.

כשחזרנו הביתה המשכתי לחפש שירי כורים, ומצאתי כמה אוצרות איומים ומופלאים כמו שיר ערש סקוטי של כורים: Coorie doon, ואלה המלים שלו.

וגם שיר קינה ואבל של אלמנת כורים, שנקרא "שיר ערש לכורה". בלינק יש הסברים, מלים וקישור לשיר ביו-טיוב. למי שאין סבלנות לדיבורים, השיר מתחיל ב-1:50 בערך.

המסורת של שירי מחאה לילדים לא ממש מפותחת בישראל (אם כי אולי יש תקווה). אולי זה בגלל כור ההיתוך, אולי בגלל תחושת המצור וההתכנסות השבטית שאופיינית לישראל, ואולי זה בגלל הסיבה שכבר דשתי בה, שישראל היא מדינה מודרנית שרוב שירי הילדים שלה הם בסך הכל די רכים ונאיביים. מצד שני, אחרי כל הסיבוב הזה של חינוך פוליטי סביב העריסה, הגעתי למסקנה ש"שחקי שחקי" יכול להיות שיר ערש לא רע.

מי צריך ביטחון בחיים?

כבר הרבה זמן אני משעשעת את עצמי בהרהורים על איך ייראה העולם כאשר לסינים יימאס לעבוד בתנאי עבדות ואנשי המערב השבע ייאלצו להתחיל לשלם את המחיר האמיתי על המוצרים החדשים שלהם. אלא שאני הולכת ומבינה שזה לא יהיה כל כך חלק ואלגנטי כמו בספר מדע בדיוני על קריסת האימפריה. לא, יש עוד הרבה, הרבה מדי ארצות שבהן אפשר לנצל עובדים לפני שתרבות הצריכה תביא על עצמה את כליונה. תושבי המערב השבע התרגלו לחיות על חשבון אחרים ולקנות יותר ויותר מוצרים גרועים ומזהמים בזול, במקום כמות הגיונית של מוצרים ששווים משהו ולא הולכים לפח שנייה אחרי שפותחים את אריזת הפלסטיק שלהם.

תחזית אופטימית לגמילה הכואבת של המערב מצרכנות מסוכנת היא עולם שבו קטן זה יפה, שבו יש כבוד לאומנות ולחפצים שנועדו להחזיק מעמד שנים רבות ולא יוצרו בפס ייצור המוני. מין עולם בולו בולו פוסט קפיטליסטי. תחזית פסימית היא התחזית של קריסה פתאומית או הפיכה, שבה מיליוני אנשים במשקל עודף מגלים בן לילה שהשלט של הטלוויזיה לא מעביר ערוצים יותר, והם מתים ברעב משום שהם לא יודעים להכין אוכל בלי מיקרוגל, או נכנסים לדיכאון קליני כי שמו את מבטחם בבנק אבל ביטלו את הכסף, או משהו כזה.

ביטחון הוא צורך אנושי, אבל אף אחד לא יכול לחזות את העתיד (כנראה). באחרונה קראנו מאמר קצר ומבריק של מדען גרעין הודי לשעבר, שבעקבות הפיכת לב נעשה הוגה רדיקלי ומבריק בענייני קואופרטיבים. בין השאר הוא כותב על איך בארה"ב אנשים עובדים כמו מטורפים כדי להתקיים, לחסוך לעתיד וגם לילדים והנכדים, ואילו בברה"מ אנשים חשו ביטחון במערכת ולא צברו רכוש לילדים. תמימים שכמותם, הם לא ידעו מה הולך לקרות בדור הבא. אבל גם האמריקאים לא יודעים (ומכיוון שהם חיים על זמן שאול וצוברים חובות בסכומי עתק, השאננות שלהם נראית כמו הדחקה).

מה יקרה כאשר בעוד כמה זמן הם יגלו שהשקיעו את חייהם במרוץ עכברים בעבודה בלתי נסבלת ובעיקר ישבו בתוך האוטו או מול הטלוויזיה רוב החיים, ועכשיו זה אפילו לא יעניק להם ביטחון כלכלי? זו שאלה מעניינת לא רק מבחינת הפוליטיקה העולמית, אלא גם מבחינה אישית. באילו נסיבות נמשיך להרגיש שעשינו את הדבר הנכון?

באחרונה התוודעתי מקרוב לקוויקרים של לידס. באוסף התובנות שליקטו במאות השנים האחרונות מופיעה העצה הטובה הבאה (כמו חלק מהקוויקרים, אני בוחרת להחליף את המלה "אלהים" במשהו קצת יותר מופשט, אבל אתם מוזמנים לעשות בפסקה הזאת מה שמתחשק לכם):

"חיי בהרפתקנות. כאשר עלייך לבחור, האם את בוחרת בדרך הטומנת בחובה את מרב ההזדמנות להשתמש בכשרונות שניחנת בהם בשירות האל והקהילה? תני לחיים שלך לדבר. כאשר יש לבצע החלטות, האם את מוכנה להצטרף לאחרים בחיפוש אחר בהירות, לבקש את הדרכת האל ולהעניק לזולת עצה ואוזן קשבת?"

(את המקור תוכלו לקרוא כאן, והפסקה הרלוונטית היא מספר 27).

וחוץ מזה: איך יודעים שכליל היא בת של מורה?

ובכן, אתמול התייעצתי איתה מה לעשות בשיעור העברית הקרוב. לילה, כמו כל מורה מלהיבה באמת, מיד חשבה על אמצעי ההמחשה לפני הנושא שהיא רוצה ללמד. איך אני יודעת? ובכן, היא הציעה שנושא השיעור יהיה הצליל סוּש. לקח לי שנייה להבין מהו אמצעי ההמחשה שהיא חומדת. ערמומית, לא?