הזקנים של היום הם לא מה שהיה פעם

אבי ואני יצאנו אתמול יחד לתיאטרון, כנראה לראשונה מזה מיליארד שנה. באולם הכניסה התגודדו צופים בעלי מראה אלטרנטיבי שאת חלקם הכרנו, ובמלים אחרות – זאת הצגה לשמאלנים. אבל איזו הצגה!

להצגה קוראים "הדור שלי" (My generation) וכתבה אותה אליס נאטר מצ'מבוואמבה (!!), שנהפכה בשנים האחרונות לתסריטאית. ההצגה עוסקת בקורותיה של משפחה רדיקלית לאורך ארבעה עשורים ומתרחשת כולה בלידס, מסיבות שברורות למעריצים ותיכף יובהרו גם לשאר הקוראים (שימו לב למבטא היורקשירי המובהק של המרואיינים בסרטון!).

לידס היא כידוע עיר מנומנמת מאוד עם אווירה פרברית מובהקת וסצינה קטנה למדי של אקטיביסטים באווירה די מתונה בסך הכל. אולי אנחנו גרים כאן מעט מדי זמן, אבל קשה להגיד שיש אווירה רדיקלית בלידס. אין פה כמעט גרפיטי, אין פה הרבה פוסטרים  מגניבים של הופעות ומועדונים, כמעט לא מחלקים פה פליירים פוליטיים והפגנות נורמליות יש פה פעמיים בשנה בערך. וזה לא בגלל שהמצב טוב. להיפך, הוא נעשה רע יותר. אבל לידס היא גם העיר של צ'מבוומבה, הלהקה שדי הערצתי בנעורי ואהובה עלי מאוד גם היום. וכאשר הלהקה קמה וגם בחלק מהשנים הרבות שבהן היא פעלה, חברי הלהקה גרו בסקוואט באחת השכונות בלידס! כן, כן, מתברר שעד תחילת שנות התשעים היתה פה סצינת פאנק וסקוואטים תוססת. היום אין פה סצינת פאנק אדירה וגם טבעונים יש פה בקושי, סקוואטים הם מחוץ לחוק ויש בעיר הענקית הזאת שני קואופרטיבי דיור ממש פוליטיים. זה לא בגלל שלידס משעממת במיוחד. זה בגלל שככה זה היום (חברתנו המקומית כ' עוד תספר לנו על זה בהמשך, ואם יהיה מעניין אשתף אתכם). מה שהיה פעם תנועה רחבה והמונית הוא היום כיסי התנגדות, תרבות נגד קטנה. עוד נגיע לזה בהמשך הפוסט.

צ'מבוואמבה היא להקה פשוט אדירה. הסיפור שלהם נפלא, המוזיקה שלהם מעולה, הם מצחיקים, כיפיים, חכמים, נועזים, בלתי שגרתיים, לא מפחדים להתנסות ולהשתנות ותומכים בעמדות שאני מסכימה איתן – מה עוד אפשר לבקש? כשהייתי בת 15 חברתי האהובה ע' הכירה לי אותם – בקסטות, כמובן. וכל קסטה היתה קצת שונה. לפעמים הם היו להקת פאנק, לפעמים להקת פולק עם שירי א-קאפלה, לפעמים להקת פופ עם סולן ולפעמים להקה ששרה בלדות גיטרה נוגעות ללב עם סולנית. אבל תמיד המסר היה אנרכיסטי, חוגג את הזכות להיות שונה ולזרוק לפח את כל  מה שרקוב ונצלני, כולל משפחת המלוכה, בעלי בתים ומרגרט תאצ'ר. עם צ'מבוואמבה אפשר להיות שמאלני בלי לוותר על חוש ההומור ופמיניסטית בלי להחמיץ פנים.

Ugh! Your ugly houses!

אני אהבתי אותם בכל צורה. השירים היותר פאנקיסטיים אף פעם לא היו הארדקור מדי בשבילי, כמו חלק מהשירים שחברים שלי הופיעו איתם בגדה השמאלית – והמלה "שירים" באמת קצת מחמיצה את הפואנטה כאן, כי הארדקור פאנק מהסוג שאני חושבת עליו עכשיו הוא כל כך מהיר שאי אפשר להבין מלה מהמלים הפוליטיות הנשכניות שננבחות אל המקרופון, וכל שיר נמשך בערך דקה וחצי. עם צ'מבוומבה יכולתי להרגיש שיש לי מקום בסצינה המוזיקלית האנרכיסטית.

חלק מהשירים שלהם שילבו שמחת חיים ועוקצנות פוליטית רדיקלית שיכולתי לרקוד איתם בחדר כשאף אחד לא הסתכל:

וחלק מהשירים היו בסגנון פולקי ועתיק, כמו השירים באלבום שירי המחאה האנגליים מהמאה ה-14 ואילך. הפוזה האינטלקטואלית הרדיקלית הזאת התאימה לי כמו כפפה. וגם שירי א-קפלה לא היסטוריים מאוד עשו לי את זה, כמו למשל:

The day the Nazi died

וכשהייתי הולכת ברחובות כפר סבא עם הווקמן הנצחי שלי, הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי חוץ מ, אולי, צ'מבוואמבה, שהוציאו את Swingin' with Raymond, שצד אחד שלו היה בלדות גיטרה יפהפיות והצד השני להיטי דיסטורשן פראיים (תופעות שקשורות לתקליטים, לך תסביר את זה לדור הצעיר). :

This Girl

הרסטורציה מנצחת (בינתיים)

כל זה נורא סנטימנטלי אבל לא לשם כך טרחתי לפתוח את הרשומה הזאת אחרי שתיקה כה ממושכת (טוב, זה גם הודות לסיומו המוצלח של פרויקט שתפס את כל זמני עד לפני שבוע. אספר לכם בהזדמנות אחרת). העניין הוא שישבתי בתיאטרון ולא יכולתי להפסיק לחשוב איך הולך ופוחת הדור. כשהייתי קטנה האמנתי שכל המבוגרים הם שמרנים והנוער הוא מרדני וזוהי דרכו של עולם. אמנם שוב ושוב נתקלתי בהוכחות להיפך עד שנאלצתי להתפכח, אבל אני חושבת שהרבה אנשים עדיין מאמינים בשטות הזאת על מרד הנעורים.

הרבה אקטיביסטים מאמינים בסתר לבם שההיסטוריה היא טלאולוגית ושהיא לצדם, אולי בהשפעת התפיסה ההיסטורית של הרנסנס (ימי הביניים החשוכים) והמהפכה הצרפתית (הנאורות תנצח את כוחות החשכה ואת האמונות התפלות) ואולי זה סתם בגלל מארקס. אבל כוחות הנאורות לא הולכים במסלול ישר. רגע אחד נראה שכולם הבינו שמדינת רווחה היא רעיון טוב, והנה שוב בוחרים בשמרנים. כבר במאה ה-14 איכרים באנגליה התמרדו נגד האצולה, אבל גם היום בית המלוכה הבריטי פופולרי להדהים. ההישגים של הסיקסטיז נראים היום הזויים. כשמסתכלים איך ההישגים של פעם נשחקים, איך אפשר להגיד שהדורות הקודמים היו שמרנים והנוער מרדני?

בישראל אולי היה בזה משהו. דור ההורים שלי גדל לתוך שכרון הניצחון של ששת הימים וקיבל ציונות ומיליטריזם ישר לווריד. אבל בינתיים באירופה המציאות היתה קצת שונה. הסטודנטים בצרפת התמרדו כשההורים שלי שרו בדמעות את "ירושלים של זהב", באנגליה ובארה"ב היפים פיתחו תפיסות עולם אלטרנטיביות בכל עניין כמעט וכשאני עוד לא נולדתי באנגליה הסתובבו פאנקיסטים חצופים ושרו בגיטרות צורמות נגד כל מה שמכובד וממסדי.

האנשים האלה הם היום בגיל של ההורים שלי, אם לא יותר. את חלקם אני מכירה מפעילות ההתנדבות שלי. חלק מהמבוגרים שיוצא לי לפגוש פה בלידס הם אנשים רדיקליים מאוד שהשתתפו בייסוד של תרבות מחאה אלטרנטיבית. לפעמים גם לי קשה להתנער מהנחת היסוד שלי שגיל מבוגר מעיד על שמרנות, אבל הם לא נותנים לי לשכוח ליותר מדי זמן. איזה אנשים!

והנוער? נו, מה יש לומר. זוכרים את "קשרי משפחה" מהאייטיז, עם מייקל ג'י פוקס בתור הבן הקפיטליסט של זוג הורים היפים? אז זהו, שזה מה שקרה. רוב הנוער של היום חומרני יותר, צרכני יותר, פוליטי פחות ומרדני פחות. נכון, גם המיינסטרים השתנה קצת. דברים שנאבקו עליהם לפני כמה עשורים כמו מיחזור, סחר הוגן וחקיקה אנטי גזענית שתשמור על שוויון הזדמנויות נכנסים לתודעה הציבורית. אפשר לסלוד מתרבות הפוליטיקלי קורקט, אבל היא בסך הכל מראה שמשהו כן זז. לאט מאוד. ולא לכיוון שרציתי. כי הקואופטציה של המסרים הרדיקליים הורגת אותם, מחלישה אותם כמו חיסון שהחברה בוחרת להזריק מרצונה הטוב כדי לשמור על הגוף כמו שהוא. ברשת הסופרמרקטים סיינסבורי מתגאים בכך שהם מוכרים רק בננות סחר הוגן. ומה עם העידוד הבלתי פוסק לצרכנות שמכלה את העולם ומנצלת עובדים? עזבו אתכם, אנחנו הרי מוכרים גם סוכר וקפה סחר הוגן למי שרוצה.

זה לא שחור לבן ולא פשוט. המיינסטרים משתנה קצת ותנועת המחאה משתנה מאוד. מסרים רדיקליים שהוטחו בפרצופה של המדינה לא מתקבלים היום ביותר אהבה. וגם פחות משמיעים אותם. כאילו תנועת המחאה עצמה מעדיפה לא להעליב את העשירים, את הפוליטיקאים, את האצילים (מדהים שהם עדיין קיימים), את הצבא ואת חברות הענק הבינלאומיות.

גם אני חלק מהשיח הפוליטי החדש הזה. אני לא אוהבת להתנצח ולהעליב גם כשהמצב הקיים יורק בפרצופי. אני לא אוהבת להתריס, זה נראה לי מטופש. אבל אולי עודף המודעות העצמית הזאת לוקח לנו את כל האנרגיה מהמאבק למען חברה צודקת? אולי החשש להשתמש במלים גדולות כמו חברה צודקת מוציא את הרוח מהמפרשים? לא יודעת. יש מי שיגידו שאחרי ההצלחה המסחרית הקצרה של צ'מבוומבה, אפילו עליהם כבר אי אפשר לסמוך יותר. אבל אני לא מקשיבה להם. להיט ענק אחד לא הופךך אף אחד לצבוע.

הלהיט הגדול הזה יצא כשהייתי בת 16, אבל מבחינתי הוא חדש מאתמול. סימן מובהק שהזדקנתי

להיות תיירת בישראל (ושני סלטים מדהימים)

חזרתי הביתה אחרי ביקור מולדת של שבועיים וחצי. חשבתי שלא אחזור על הטירוף של השנה שעברה, שבה ניסיתי לפגוש את כולם בשבוע והגעתי לימים האחרונים באפיסת כוחות ועצבנית להדהים מהניסיון לתאם את כל המפגשים האלה (ועוד בלי טלפון סלולרי או רישיון נהיגה). אז חשבתי.

הביקור הזה היה, במובנים מסוימים, מודל מוקטן של החיים שלי בכלל: תמיד מנסה לתפוס את המרובה וגומרת עם הלשון בחוץ. כי למרות הטבלה המוקפדת שלי, שהצחיקה נורא את חברי הישראלים (לקבוע שעה לפגישה שבועיים מראש??? נו, באמת) והצחיקה נורא חברי האנגלים (לקבוע תוכנית רק שבועיים מראש? נו, באמת), לחיים היו תוכניות משלהם. אחרות.

התוצאה העגומה היתה שלמרות הלו"ז המוקפד עדיין לא הצלחתי לראות כמעט אף אחד מחברי למספיק זמן. ואולי שום מפגש לא היה משביע אותי? הצלחתי לגרד כמה מפגשים ממש טובים, אבל התשוקה שלי לשיחות נפש היתה גדולה יותר ממש שהנסיבות יכלו לספק. יש אנשים אהובים שלא הצלחתי לפגוש בכלל, ואני בטוחה שהביקור הזה לא רק תסכל אותי אלא גם העליב כמה אנשים שלבי נחמץ מהמחשבה על זה שלא ראיתי הפעם. את חברי האהוב א' הצלחתי לפגוש לשעתיים וגם זה בדוחק. מה כבר אפשר להפסיק בשעתיים??

תכנון ביקורי מולדת הוא אמנות שטרם רכשתי. אבל ברור לי שאת הביקורים הבאים שלי אני חייבת לתכנן בגישה שונה לגמרי. בגילי אני כבר אמורה להבין שאי אפשר הכל. כמו שאמרה לי בתבונה נ', אי אפשר לפגוש את כולם, אבל חברות טובה היא כזאת שלא מחייבת מפגש בכל הזדמנות. היא יכולה לחכות. מה, באמת? ימים יגידו.

אחת המסקנות המדהימות מהביקור הזה הוא שחרף הדימוי העצמי שלי כאדם ביישן, מסוגר ונטול חברים, העובדה היא שיש בישראל מספר גדול להדהים של אנשים שיקרים ללבי מאוד ואני מחשיבה כחברים טובים ממש. וקבלת הפנים החמה של החברים שלי חיממה את לבי וגרמה לי להפוך לאדם טוב יותר – כי אם אנשים כל כך מופלאים הם החברים שלי, ברור שיש איזה חסד בעולם. אין שיעור להכרת התודה שלי לכל מי שאירח אותי והאכיל אותי וסיפר לי והקשיב לי. תודה!

תל אביב, העיר הטבעונית
הנקודה החלשה בעושר האנושי המרהיב הזה היא שהוא גרם לי להחמיץ את הרנסנס הטבעוני שעובר על תל אביב. אני קוראת בלוגים טבעוניים מישראל והבנתי שמשהו מדהים קרה בדיוק כשעזבתי את העיר, אבל לא שיערתי את גודל המהפכה. א' ניסה לתאר לי קווים לדמותה בעיניים בורקות והדגימות הקטנות שלי אישרו את הפלא. בגלידריה הסיציליאנית העובד הטבעוני ממש שמח לשמוע שגם אני טבעונית (הוא אפילו נתן לי מין כִּיף כזה של טבעונים, מה שלא קרה לי בחיים עד אז) והתגאה שרוב העובדים בגלידריה המושלמת הזאת הם טבעונים. ואני, בפרץ סנובי שמזמן לא גאה בי, חשבתי לעצמי "אה, גם אתה טבעוני… חמוד מאוד. אני בטח טבעונית מאז שאתה בגן". אתם מבינים את האבסורד? ברור ששמחתי שסוף סוף משהו זז, אבל במקום להתלהב מהסולידריות שהבחור החמוד הזה הפגין, התחלתי לתפוס עליו תחת בגלל הפז"ם הטבעוני שלי. אני הייתי שם לפני הטרנד. איפה הייתם ב-48'?? מזעזעת.

ולמרות זאת, היתה בי תשוקה אדירה לתיירות קולינרית בתל אביב הטבעונית. כמו ההומו הטבעוני השמן מלונדון, שאת הבלוג שלו אני קוראת בדבקות, אחד הדברים שהכי רציתי לעשות הוא להסתובב בעיר ולאכול אוכל טבעוני טעים שמישהו אחר הכין. בסופו של דבר העדפתי לדבר ולא לאכול. וכאשר כן הצלחתי לדגום משהו מההמלצות המשתפכות של הבלוגים, קצת התאכזבתי. למשל, במזה המקסימה מגישים מזה שנים אוכל צמחוני טעים ויפה באווירה נהדרת. כששמעתי שמגישים שם גם ארוחת בוקר טבעונית, שכנעתי את אמא שלי ולילה להצטרף אלי בדרך חזרה לכפר סבא. מה אומר לכם? זה דומה מאוד, דומה מדי לארוחות הבוקר שאני אוכלת כל הזמן בבית (אם כי הלחם יותר טעים). זה לא דבר רע – ארוחות הבוקר המאוחרות שלנו הן לפעמים גורמה אמיתי, כך שזה אפילו סוג של מחמאה. אבל זה לא מה שרציתי.

קראתי פעם מומחית לפרסום שקבלה על הרדיפה אחר דברים שיהממו אותנו. משהו יכול להיות מעולה, אבל… "לא נפלתי". למה צריך ליפול? לא ברור. אבל אחרי ארוחת הבוקר המצוינת ההיא, הרגשתי שלא נפלתי. עכשיו אני שוקעת בהרהורים על הביקור הבא שלי, שבחלומי יהיה קצר ויתמקד באכילה ולא בניסיון נואש לפגוש את כולם. בטח.

לפגוש את תל אביב מחדש, או: להרגיש בבית
בשנה שעברה כשבאתי לתל אביב הרגשתי שחזרתי הביתה, וגם נדהמתי מהעליבות הנוראית של העיר המוזנחת והמלוכלכת הזאת, שחושבת שהיא ניו יורק וברלין גם יחד. תל אביב היא ניצחון הרוח על החומר. גרים במזרח התיכון המיוזע ומרגישים כמו בירה תרבותית. היצירתיות והאנרגיה של העיר הזאת גבוהים פי שמונים מאלו של לידס המנומנמת והנקייה. תל אביב היא זעה ובתים מתקלפים ולכלוך, כפכפים עם שמלות מעצבים, חומוס וקפוצ'ינו, שדרות אופנתיות עם עצים אפריקאים, בתי קפה, תנועה, אנשים ברחוב כל שעות היום, עיר כל כך חדשה שדברים בני מאה הם בשבילה עתיקות, עיר מספיק קטנה שמי שגר במרכזה מזהה את הפנים של כולם. וזאת העיר שאהבתי ובה גרתי מגיל 18 ועד לא מזמן, ובכל זאת, באופן משונה, לא הרגשתי בבית. הלכתי ברחובות שבכל אחד מהם הכרתי בניין אחד מבפנים – כי גרתי בו, או כי הכרתי מישהו שגר. עברתי ליד בתי קפה שישבתי בהם ובשדרות שהלכתי בהן עם לילה התינוקת ועם חברים, ובמקומות שהיו לי בהם שיחות דרמטיות נורא. והרגשתי "זה מקום שאני מכירה ממש טוב", אבל כמעט לא הרגשתי בבית. וזה אפילו לא העציב אותי.

מה שדווקא היה עצוב הוא שהרגעים שבהם הרגשתי בבית היו דווקא עם זרים: נהגי מונית, מגישי גלידות. איתם הרגשתי שאי אפשר לנחש שאני לא מפה. כי אני כל כך שייכת שאני יודעת להגיד בדיוק את הדבר הנכון, במבטא הנכון ובמשלב הנכון ובנימה הנכונה. שאני יודעת למה הם מצפים ומותר לי להפתיע אותם – כי אני מקומית, אז ברור שאני יודעת את הכללים ומפרה אותם מעמדת שליטה ולא מתוך בורות. הנינוחות הזאת של הטקסטים הקלילים, היומיומיים, הלא מחייבים שחושפים את הזהות שלי כמהגרת בכל משפט בלידס – אלו המשפטים שגרמו לי להרגיש בבית בתל אביב. וכשהחלקתי כיפים עם מוכר הגלידה, לרגע הרגשתי שאולי יהיה דווקא כיף לגור שוב בתל אביב.

אבל די מהר נזכרתי למה רצינו לעזוב.

כשנסענו לצפון ברכבת לילה נראתה מוטרדת מאוד ולחשה לי משהו (באנגלית, כי זה היה אחד הימים הראשונים שלנו והיא עדיין לא עברה לעברית. לשמחתי, די מהר היא חזרה לגמרי לעברית. איזו הקלה!). היא אמרה "אני לא יכולה להפסיק להסתכל על הרובה הזה". כי בכיסא שמעבר למעבר ישב חייל חמוש. בשביל לילה זה היה מפחיד ומטריד, כי היא גדלה בסביבה נורמלית שבה אנשים לא מסתובבים חמושים סתם ככה.

ועכשיו היא באה לישראל בתור מקום עם שמש שהולכים בו לבריכה כל יום ואוכלו בו גלידה, מקום לפגוש בו את סבא וסבתא לימי כיף משוגעים ולהתפנק. את הבית שבו נולדה היא לא מזהה, אבל את רחבת הבימה – כן. אני לא יודעת מה אני מרגישה בקשר לזה.

ויש עוד המון מה לומר, אבל הפוסט הזה כבר מתארך נורא. אז אספר לכם שאמנם לא יצאתי למסע קולינרי במסעדות, אבל אכלתי שני סלטים מהממים שאני מוכנה לחלוק עם קוראי הנאמנים (וגם עם המזדמנים):

סלט שכולו מפרי הגן של לורה ועודד

הסלט הזה נוצר כאלתור כשהחלטנו לארגן פתאום ארוחה גדולה בבית של אחי.

לורה מטפחת גן ירק מקסים שהניב השנה כמות דמיונית של עגבניות מתוקות, אדומות, טעימות להדהים, מגודל של עגבניית שרי ועד עגבנייה גדולה כמו אגרוף. מתקפת העגבניות כבר הובילה אותם להכין כל מה שאפשר והשיחים עדיין כורעים תחת השפע. המקרר שלהם כבר כולל צ'טני עגבניות, עגבניות מיובשות, סלט עגבניות, רוטב עגבניות קפוא ופשטידת עגבניות ועוד היד נטויה. במלים אחרות, לא היה צריך להתלבט בנוגע למרכיב העיקרי בסלט הזה.

בקדמת הבית צומחים שיחי תבלין עצומים בגודלם, שמציעים כמות פראית של ניחוחות לכל תה וסלט.  לפני שמגיעים לבית עוברים בבוסתן של עצי פרי, שממנו הגיע הלימון לסלט, ומאחור גדלים עצי זית, שהניבו השנה את השמן הראשון שאחי ומשפחתו כבשו בעצמם בבית בד. די מדהים שכל השפע הזה הוא תוצאה של מעין תחביב לשעות הפנאי למשפחה העסוקה הזאת, ששני המבוגרים בה עובדים מעלות החמה עד אמצע הלילה.

זה כנראה המטבח שהכי כיף לבשל בו, כי כל מה שרוצים אפשר פשוט לקטוף מהחצר, מרחבי הבישול עצומים והכלים יפהפיים. ואפילו יצא טעים (בטמטומי הוספתי לסלט בורגול אח"כ, אבל תעזבו את זה. אין צורך. הוא הכי מוצלח ככה). אז תודות למשפחת ארבל וקדימה למתכון.

צילום: ירון

עגבניות שרי חצויות

נענע טרייה קצוצה

כוסברה טרייה קצוצה

אורגנו טרי

זוטא טרייה

שמן זית (מהעצים שבגן!)

קצת מלח

לימון

הגרסה שלי לסלט של לורה

אותה ארוחה שחרגה מכל פרופורציה התחילה בסלט מעולה שהכינה לורה. זה למעשה סלט שהוא ארוחה בפני עצמו, וכעבור כמה ימים ניסיתי לשחזר אותו בגרסה משלי בבית של אמא.

מה צריך

אדממה מבושלים ומצוננים

לקט עלי בייבי (עם רוקט!!)

פיסטוקים

צנוברים

גרעיני דלעת

חמוציות

חצי בצל סגול

לרוטב:

שמן זית

מייפל או אגבה

חרדל דיז'ון

מלח

לימון

המרכיב הסודי והחשוב בסלט הוא שומשום שמטוגן בשמן עד שלשמן יש טעם של שומשום. אני מניחה שאפשר פשוט להשתמש בשמן שומשום ולפזר מלמעלה שומשום לא מחומם, אבל בעניין הזה הלכתי בעקבות לורה ויצא מעולה, אז למה לשנות?

איך לבחור שירי ערש לילדים, חלק ב'

שירים ששרתי לכליל

לחצו כאן לחלק הראשון של הפוסט, על שירי ערש למהגרים.

או כאן, לפוסט על שירי הילדים המורבידיים של הבריטים.

***

לפני שעברנו לאנגליה יכולתי להרשות לעצמי לשיר לכליל גם באנגלית. היו חודשים שבהם שני השירים האהובים ביותר עלינו היו Swing low ו-the river is flowing.

.

טוב להתפלל למישהו לפני השינה, גם אם לא מאמינים שיש בשמים דוד כזה שקוראים לו אלהים. מה גם שהיא לא הבינה את המלים ואין דבר יותר מערסל משירי גוספל. אני אוהבת לשיר גוספל. לפני שעברנו לאנגליה, יכולתי לשיר לה בלי חשבון שירים של הביטלס, של בוב דילן ושל לאונרד כהן. מצא חן בעיני הרעיון שהאוצרות שנחשפתי אליהם בגיל ההתבגרות ילוו אותה מגיל העריסה. ואלו גם באמת שירים יפים שכיף לשיר. היום אני גוזרת על עצמי התנזרות משירים באנגלית ודבקה בשירים בשפת אמי, כמו שאמהות מהגרות ברחבי העולם מתעקשות לעשות. זה חינוך, מה לעשות.

גם בישראל רוב השירים שלה היו, כמובן, בעברית. אלא שיש לי אוורסיה נוראית לרוב שירי הילדים הקאנוניים. "נומי נומי" דוחה אותי עוד הרבה לפני שמגיעים לשורה על אבא עם השעות הנוספות שלו והמתנות. עם ההימנון ליקינטון הגעתי ליחסים סבירים ברבות השנים. אז מה לעשות? לשמחתי יש כמה מציאות של ממש בפנתיאון הישראלי. כמובן, שירי הכבש הששה עשר עם הלחנים המופלאים של יוני רכטר, אבל גם כמה משירי "הילד הזה הוא אני" ובראשם הפייבוריט האירוני והחד כתער "אני מוכן", בביצוע נוגה של דיויד ברוזה הצעיר ובלחן המורכב של אבנר קנר.

בכבש הששה עשר, השיר הכי אפקטיבי מבחינת מהירות ההרדמה היה ללא ספק "רעמים וברקים", שעבד אפילו כמרגיע בנסיעות. את "הילדה הכי יפה בגן" תמיד קצת התקשיתי לשיר, כי מרגע שעמדה על דעתה היא שאלה אותי אם מדובר בה, והרי כל הפואנטה של השיר היא ש1) לא ו-2) היא בכלל לא הלכה לגן. וכמובן הלהיט "מה עושות האיילות בלילות", שמקורות יודעי דבר טוענים שיוני רכטר אומר שרוב האנשים מזייפים כשהם שרים אותו, והשיר שאין לו סוף "לילה טוב", שתמיד קיוויתי שהיא תירדם לפני שאגמור לשיר אותו, ותמיד התבדיתי.

אולי זה בגלל העייפות הכרונית שאופיינית להורים לפעוטות ואולי בגלל שנעשיתי סנטימנטלית והתגעגעתי לימי נעורי, אבל העובדה היא שלצד להיטי הילדים שרתי בעיקר שירי רוק ומשירי חווה אלברשטיין ומתי כספי.

השיר הראשון שקלטתי שהוא למעשה שיר ערש הוא "איש קטן בטלוויזיה" של טאטו – לא בדיוק התפריט הרגיל של שירי ערש, ודורש גמישות מסוימת בשורה על ממתקים מידי זרים. זה גם לא בדיוק משהו שקל למצוא ביו-טיוב. הנה גרסה מאוחרת מהופעה:

באותו אזור, אחד השירים האהובים על כליל לפני השינה הוא "פרח שחור" של כרמלה-גרוס-וגנר, שבו יש גם מוות וגם קיטש וגם אפלה וגם אור וגם לחן כזה רגוע וערן צורי שבדיוק מתאים למטרה:

כשהיא היתה פיצית נהגתי לשיר לה גם את "בערב ב' כסלו", אבל אני חושבת שאבי רמז לי שזה קודר מדי. למזלנו, יש שיר אופטימי בטירוף ומקסים ממש – שיר ערש דינוזאורי ("לך לישון דינוזאור פיצפון / דינוזאור קטן רק חצי טון"), שמשום מה לא נמצא ביו-טיוב אבל הוא פשוט יצירת מופת עם מלים מקסימות ולחן מופלא ועדין שהייתי לוקחת איתי לפה לו רק לא היה מוקלט על קסטה (כן, כן) מאז שנת 1994 בערך…

לרגעים הקיטשיים באמת, ואחרי שהפעוטה המרדנית סירבה להירדם לפני שמיציתי את הרפרטואר שלי, הייתי שומרת את אילנה, שיר האהבה הכי נאיבי בעולם.

עם השנים עברתי לשירים איטיים אחרים, שהזכירו לי תמיד את הקומיקס של עידו אמין:

אמא: הו, כמה יפה ששוב מנגנים את שירי ארץ ישראל הישנה. הו, חורשת האקליפטוס… מה אתה אומר, הדור הצעיר סוף סוף מעריך את השירים היפים של פעם?

הבן (באדישות): היה פיגוע.

< אמא פוערת פה בחוסר אמון וזעזוע>

אז כן, שרתי לה את "ימי בנימינה" ואת לילות הקיץ החמים ואת שלל שרב, והיא אהבה לבקש את השיר על הילד שדיבר עם כוכבים, ולפעמים היתה שואלת אותי מה בעצם קרה לו, וזה באמת דבר שקצת קשה להסביר לילדה בת שנתיים וחצי, או לאמא שלה ששואלת את עצמה את אותה שאלה לעתים קרובות מדי.

כשעברנו לאנגליה נעשיתי מודעת מאוד לעובדה שהעברית של לילה כבר אינה משובחת כשהיתה. מיהרתי לקרוא לעזרי את לאה גולדברג, מהמשוררות האהובות עלי בעברית ואולי בכלל. חלק מהשירים שלה הם בשבילי מטריושקה של דימויים, שאפשר לקרוא גם כסיפור על ממלכה אמיתית במרחב הפיזי, וגם על ממלכת הנפש הפנימית הבודדה, שמתישהו מישהו כבר יעלה אליה לרגל ובחכמה טובה ייפתח לו השער.

(עכשיו לכו תסבירו לאנשים שלא גדלו בישראל למה את כל השירים הסנטימנטליים הישנים האלה שרים אנשים במדים. בעצם, אולי לכו תסבירו את זה קודם כל למישהו שגדל בישראל…)

חוץ מזה השאירה לי לאה גם את שירי ארץ אהבתה, שיש האומרים שהיא ליטא ויש האומרים שהיא ישראל.  לשיר הזה יש הצלחה אדירה אצלנו, אבל גם מחיר בדמות הפדנטיות האינסופית של כליל, שלמעשה מסרבת להירדם עד שאגיע לבית השלישי והיא תוודא שלא התבלבלתי במלים (כי בפזמון השלישי יש היפוך: במקום "למלכה אין בית, למלך אין כתר" שרים "למלך אין בית, למלכה אין כתר". וזה מאוד מאוד חשוב לא להתבלבל).

(כולל הביצוע הדרמטי – יש שיאמרו דרמטי מדי – של רות דולורס וייס)

לפני די מעט זמן, בעקבות סיבוב האלימות האחרון בישראל ופלסטין, התחלתי לשיר לה גם את "האומנם", שביטא בדיוק את רגשותי בעניין. בלילות הראשונים הייתי על סף דמעות, אבל עם הזמן התחשלתי. מוצא חן בעיני שכליל אומרת "שלפי שיבולים".

מה קורה כשמקשיבים למלים

גם לאבי יש רפרטואר גדול ועשיר של שירי לילה טוב, שונה מאוד משלי. הוא כולל שירים כמו "ערב של שושנים", למשל. לפני שנה הוא התחיל לשיר לה את ערב כחול עמוק. אני מודה שאף פעם לא הקשבתי למלים של השיר לפני שהוא נעשה בן בית אצלנו, וגם מתוודה שהנחתי על ריטה כל מיני הנחות לא מבוססות בלי לברר מי כתב לה את המילים (מאיר אריאל). במלים אחרות, לא ציפיתי לשיר כל כך ממזרי, עסיסי ומלא רמיזות מיניות. כשהבנתי את מה שבין השורות קצת נעשה לי לא נעים לשיר לה את זה. לדעתנו, מדובר באשה חרמנית לעת ערב, שעסוקה בהזיות מיניות על מאהב ללילה אחד, שכנראה כבר לא ישוב.

אבל מה זה לעומת הזעזוע שהכה בי כשהואלתי להקשיב למלים של "ליל חניה". הכל בגלל י', שפירסמה לינק לאיזה שיר ישן של חנן יובל, שאף פעם לא סבלתי. אבל הייתי במצב רוח נוסטלגי ולחצתי על קליק, ואז זרמתי עם ההצעות האחרות של יו-טיוב עד שהגעתי אל "ליל חניה". את הלחן זכרתי בסוג של חיבה. יש בו משהו שמזכיר שדה אביב או את תחושת ההדר של נוף שנפרש אחרי שמטפסים על הר מכוסה בעצים סבוכים. בכל מקרה, לולא הכרתי קצת את התרבות הישראלית לא הייתי מנחשת שזה שיר על מלחמה. כל כך הרבה ישראלים קשורים איכשהו לצבא ולמלחמות: עצובים, נלהבים לקרב, נושאים עיניהם לניצחון ולתהילת הלוחמים. השילוב של נשים במקהלה של "ליל חניה" רק הופך את חדוות המלחמה למחליאה יותר. זה נוף ילדותי.

 ומכאן קצרה הדרך לסיום הפוסט הזה, עם שיר שלא שרו לי מעולם כילדה אבל מרגע שנחשפתי לעצבות המגויסת שלו לא יכולתי להתעלם ממנו יותר. באתר הזה תוכלו לשמוע את איה כורם שרה את "שכב בני" ("כשתגדל תהיה פועל!") ולהתפעל מאוסף של גופיות לבנות באיורים מראשית היישוב. למי שלא רווה מהשיר העצוב מדי של אביתר בנאי, שדרכו הכרתי את השיר הזה, אפשר להתרפק על עוד ביצוע, גם הפעם של אמא אמיתית, מהסרט "ילדי השמש" http://www.youtube.com/watch?v=dHzY9ExBDXM.

לילה טוב.

איך לבחור שירי ערש לילדים

חלק א' – שירי ערש למהגרים

שירי ערש הם עניין מסורתי. מרחב של מפגש אינטימי בין האם לילדיה, שבו עוברת המסורת המשפחתית. אינספור אנשים מכירים שירי ערש או שירי משחק בשפה שהם אינם דוברים, או מתרבות שכבר אינה קיימת. לחברי א' היה במזוודה שיר פולני על אווזים, ולי יש את אז-א-ספ ההונגרי.

אצלנו בבית נהגו לתרגם לנכדים "מי יפה, מי יפה, מי שהעיניים שלו כחולות", ודאי תסכימו איתי שאין פה הרבה תשומת לב לצד הפואטי. אז ניסיתי לתרגם מחדש כמיטב יכולתי, אבל הביאו בחשבון שאני לא יודעת הונגרית ושניסיתי לשמור על המקצב:

מה יפות, מה יפות
העיניים הכחולות
העיניים הכחולות.

אבל עיני, אבל עיני שחורות כהות
איני יפה מספיק בשביל אהוב לבי

מה יפות, מה יפות
העיניים הכחולות
העיניים השחורות.

אפשר למצוא ברשת שלל ביצועים לשיר ההונגרי הידוע, כולל מחווה ישראלית של בן מהגרים, או ביצוע ממש ממש הזוי של KISS בהופעה בבודפשט. בשבילי יש לשיר הזה טוויסט מעניין, כי במשפחה שלי תמיד שרו רק את הבית הראשון. טוב, לסבא שלי ולדוד באמת היו עיניים כחולות, אבל בהתחשב בנסיבות המחרידות שהביאו אותם לישראל היה משהו צורם בשיר הזה. אם מכירים רק את הבית הראשון, הוא נשמע קצת כמו פרופגנדה ארית, לא? רק אחרי שנים רבות מאוד התברר לי שלשיר יש דווקא סיום לא גזעני בכלל שבו האהבה מנצחת. אני לא יודעת למה סבתא שרה תמיד את הבית הראשון. היא בטח תכחיש את כל העניין, ובכל מקרה חיית במה היא מעולם לא היתה.

מכל העולם לבניין שלי

לפני כמה ימים התכנסו רוב השכנים וחלק נכבד מחבריה של שכנתי מ' לחגוג את יום ההולדת של בנה. היו שם אנשים מהמון ארצות: איטליה, קוסובו, ניגריה, דרום אפריקה, גמביה, רואנדה, אוגנדה, ישראל, אנגליה, הודו (הם יגידו קשמיר) ועוד כמה שבטח שכחתי. השיחה התגלגלה כך ששתי נשים נפגשו במטבח וגילו ששתיהן ממוצא רואנדי, ושתיהן לא נוהגות לדבר על זה. ס' הסבירה לי שבגלל המלחמה, כשהרואנדים פשטו בעולם הם העדיפו לנטוש את שפתם ולא להבליט יותר מדי את העובדה שהם פליטים. ההורים של ס' רצו להתערות בקניה והיום היא לא יודעת לדבר רואנדית, אף על פי שהיא יודעת כמה שפות אפריקאיות אחרות. הנהנתי בהבנה. גם אני הייתי שם (לא ברואנדה, בהתכחשות לארץ שממנה ברחו הסבים).

לשכנתי א', שהגיעה מקוסובו, אין לבטים: היא מדברת עם ילדיה אך ורק באלבנית. אנגלית הם כבר ילמדו בגן. נכון, לחלקם זה קשה, אבל כולם לומדים בסוף (יש לה ארבעה ילדים, מה שמקנה מעט אמינות סטטיסטית לקביעה הזאת).

בכל מקרה, ברור שהבחירה בשירי ערש היא בחירה חינוכית ואידיאולוגית ממעלה ראשונה. הם נכנסים עמוק לתודעה כשהילדים במצב הטראנס של לפני השינה, הם קשורים בחוויות המכוננות ביותר, של חיבוק ופינוק לפני השינה, של קרבה להורים. חוזרים עליהם שוב ושוב וזוכרים אותם בעל פה.

ובאמת לפני שעברנו לפה, שרתי לכליל שירי ערש בעברית ובאנגלית. היום אני שרה לה רק בעברית. שיישאר לה משהו יפה מהעברית. שתלמד את העברית היפה של לאה גולדברג בעל פה. שיישאר בה חלק מהילדות שלי.

על השירים שאני שרה היום ועל אלו שבחרתי לשיר בישראל – בחלק ב'.

על שירי ערש פוליטיים תוכלו לקרוא בחלק ג'

רגעי קסם

יש לפעמים רגעים קסומים. הנה, לפני שבועיים. שלג יורד, נושר בעדינות, והפתיתים הולכים וגדלים, ולילה אומרת בלחיים לוהטות ועיניים זורחות "את חייבת לצאת החוצה!!"

דימוי

לילה מתאמנת בכתיבה. "תראי! האות b נראית כמו אמא עם תינוק בבטן!"

סנטה בסיינסבורי

מה מתאים יותר ליום חורף מאשר סיר חמין מהביל? יום אחד לפני כשבוע שוטטה לה חברתי ליאת (שהעניקה לי אישור לפטור אותה מאנונימיות בבלוג) בסופר השכונתי, והנה – קדירת חרס לבנה במחיר מבצע מגוחך ניצבת לה על המדף. ברור שהיא קנתה. אלא שממש כשיצאה מפתח החנות והובילה את העגלה על מהמורות הכביש, רעדה העגלה, והקדירה החדשה נפלה והתנפצה על הכביש. אבוי!
מיד הקיפו אותה זקנות טובות לב וניחמו אותה. "רק רציתי להכין קדירה", אמרה ליאת בחוסר אונים, מביטה בצער בשברים המנופצים על הכביש השחור. והנה, מבין הזקנים והזקנות מגיח זקן באפודה אדומה וזקן לבן, ושיער תלתלים לבן, והבעה חביבה. "חזרי לחנות, אולי הם יתנו לך חדש. אחרי הכל, זהו חג המולד!" (חג המולד הוא תקופה די ממושכת פה, מתברר). הוא חייך בחום כזה, שליאת החליטה לראות בכך אות משמים, ושבה לחנות נבוכה. בעומדה תוהה מול עמדת שירות הלקוחות, תפסה אותה אחת העובדות ושאלה כיצד תוכל לעזור. ליאת מלמלה משהו על הקדירה השבורה, וההיא – בצעד מרהיב של נדיבות על חשבון המעביד – לקחה אותה מיד למדף המתאים והעניקה לה בו במקום מכסה חדש במקום זה שנשבר.
ליאת, שידעה שהעובדת היא למעשה יהודייה, סחה לה בחום "אולי את תביני אותי. רציתי להכין למשפחה שלי חמין לשבת". "הו!", קפצה המוכרת בשמחה יתרה, "לא ידעתי שאת יהודייה!"
בצאתה, נופף סנטה קלאוס לליאת ואיחל לה חג מולד שמח. הוא כנראה מחלק נסים גם לאתאיסטים ממוצא יהודי.

התקליט השבור תוקן
ובאותו סופרמרקט, ביום אחר, ליאת ואני עומדות בקופה. לקופאים יש כובעים מצחיקים וברקע מתנגנים שירי כריסטמס בלי הפסקה. אחד מהם הוא השיר היפה של ג'ון לנון, אליל נעורי. אבל רגע, משהו פה ממש משונה…
המשהו קשור לתקליט ששמעתי אינספור פעמים בנעורי (וגם הוקלט על קסטה שנטחנה עד דק, פשוטו כמשמעו, בתוך הווקמן שהוצמד לאוזני בגיל 12 ולא הוסר מהן עד גיל 17 בערך). הוא היה שרוט בדיוק בקטע המרגש של המודולציה בפזמון עם מקהלת הילדים של הרלם, ואז במין אנטיקליימקס חזר על עצמו שוב ושוב עד שהתעשתתי והזזתי את המחט, אבל זה כבר הוקלט ככה.

אז התרגלתי לשמוע את השיר תקוע, וככה הוא נשאר לי. ומכיוון שבישראל זה לא שיר שמשמיעים ברדיו, ומכיוון שבכל מקרה בתחנות הרדיו שאני כבר שומעת לא משמיעים כאלה שירים (106 FM?!), פשוט לא יצא לי לשמוע את השיר הזה בגרסה תקינה. והנה – נס קטן.

חג שמח ודי למלחמות

השיר עצמו דווקא נראה לי די אופטימי, אבל לא יכולתי להתאפק כאשר מצאתי את הקליפ הסופר מדכא ואירוני הזה, ונזכרתי במשהו שקרה לנו לפני שבועיים, במסיבת הכריסטמס התמוהה להדהים של אנשי רוטרי, בכנסייה האוניטרית בלידס.
היתה זו מסיבה שהזכירה יותר מכל התכנסות של בית אבות. רוב הקרואים היו מעל גיל 70, ורובם היו בני המעמד הבינוני שהסתדרו כלכלית ורוצים לתרום לחברה. החבורה הזאת, עם סוודרים וסיכות רוטרי, נראית כמו האחרונים שהייתי מתארת לי שיתעניינו בבניית מרפאה ניידת בקונגו (ההתרמה האחרונה שלהם עד כה). למעשה, לו הייתי פוגשת אותם רק באירוע הזה, הייתי מתארת לי שהם יתעניינו בעיקר בשתיית תה. התוכנית האמנותית של הערב כללה זמרת אופרה ששרה להיטי איסט-אנד וברודווי קלילים בסגנון אופראי. במחרוזת הפתיחה שלה היא הזמינה את הקהל להצטרף, והקהל נענה בהתלהבות. אני פרצתי בבכי. היא שרה את My Favortite Things, שהתקלקל אצלי לעד כנראה בגלל הרשע שבבמאים, לארס פון טרייר. אני משתתפת בצערה של כל אחת מכן (וגם בצערם של הבחורים) שישבה כמוני באולם קולנוע מלא בצופים מתייפחים. הנה מה שנשאר לי מהנזירה החיובית מריה:

מה עשית לי, לארס פון טרייר!

ואם כבר נוצרים, נסיים במשהו קצת יותר חיובי ומשעשע, כי בכל זאת שוב חגים. אתמול בא אלינו מלווין ונתן לנו חנוכייה (וגם נרות!). לילה ואני העמדנו אותה על אדן החלון (כי זה מה שעושים עם חנוכיות, לא?). שעה לאחר מכן הופיעו אבי ונור עם עץ אשוח קטן מפלסטיק (אחרי שהוציאו אותו מהקופסה התברר גם שהוא בגוון כסף). שמנו גם אותו על אדן החלון. הילדים קישטו את החדר. את החנוכייה, כצפוי, לא הדלקנו (וכך גם לא שרנו את השיר צמא הדם "מעוז צור", שבדרך זוועתית ובלתי נמנעת נדבק לברכת הדלקת הנרות). אבל עכשיו גם לנו יש עץ חג מולד. סליחה, "חנוכה בּוּש".

שיח חנוכה ושיח חג המולד בעצם די דומים: בשניהם הסיפור הוא על דתות קטנות שנרדפות על ידי האימפריה השלטת

ולסיום סיומי באמת
באמת מזמן כבר לא חילקתי פה מתכונים, אבל היום אכלנו ארוחה מעוררת השראה לחלוטין במסעדה הודית שרוב התפריט שלה טבעוני – ובכל זאת היא זכתה בתחרות הארצית של המסעדות ההודיות באנגליה. אז נכון, היה חריף לאללה, אבל הקינוח היה עוגה טבעונית עם גלידה טבעונית.
אני חושבת שהעוגה הזאת הולכת ככה:

עוגת חג מולד מהמסעדה ההודית
מה צריך?
1 כוס אגוז פקאן קצוץ גס
2 כוסות קמח מלא
1 1/2 כוסות קמח לבן
1 כפית מלח
1 כפית קינמון
4 כפות אבקת קקאו (פה אפשר להשיג אותן סחר הוגן בכל סופר!)
1 כף אבקת אפייה
1 כף חומץ (עדיף תפוחים)
1 כוס שמן
3/4 כוס מייפל (אפשר דבש או סילאן)
1/2 כוס חלב סויה או מים
4 כוסות גזר מגורד
1 כוס שבבי שוקולד מריר (אפשר קצת יותר)

מה עושים?
לחתם תנור ל 180
לערבב חומרים יבשים ואגוזים
להוסיף חומרים רטובים ושוקולד.
לערבב רק עד איחוד (לא יותר מדי)
לשמן תבנית גדולה (20על 30)
הבלילה צריכה להיות בגובה 4-3 ס"מ
לאפות 45-60 דקות.
לחכות שהעוגה תתייצב, ולהגיש עם גלידה וניל טבעונית.

איך בוחרים ספרי ילדים

כשהייתי בת 11 השתתפתי באירוע שהותיר בי רושם טראומטי לשארית חיי ועיצב במידה רבה את התפיסה שלי בנוגע לאישיותי ויכולותי. היה זה מפגש מיוחד לכיתת המחוננים שלמדתי בה, שבו פסיכולוג אורח צייר את ארבעת הבסיסים של האישיות על הלוח, ואז סימן בעיגול גדול את הפינה הימנית העליונה – הפינה של האינטליגנציה הקוגניטיבית. ברגע הזה נחרץ גורלי.

"כמו בעגלה, כדי לנוע ביציבות יש צורך בארבעה גלגלים שווי גודל. כאשר אחד הגלגלים גדול מדי (וכאן הוא שב והצביע על הגלגל הבעייתי שלנו, הילדים האינטלגנטיים-מדי), העגלה מתחילה לקרטע. בדרך כלל הגלגל הגדול בא על חשבון גלגל אחר (וכעת הוא סימן בעיגול קטן את הגלגל השמאלי התחתון) – האינטליגנציה הרגשית* (טדאאאאם!!)

מובן שאז עוד לא המציאו את ריבוי האינטליגנציות, אז הוא בטח התנסח בצורה טיפה שונה, אבל אתם מבינים את העיקרון.

בקיצור, השורה התחתונה היתה שאנחנו חייבים להיות מתוסבכים – שלא לומר נכים רגשית – בגלל העגלה העקומה שלנו, ושתפקידם של מורינו היקרים לסייע לנו להתמודד עם המשוכה הזאת. בשלב הזה אני וחברת נפשי מ' יצאנו נסערות מהחדר, אני חושבת. דבר לא יהיה עוד כשהיה. תראו, זה לא שקודם חשבתי שאני ילדה מאוד נורמטיבית, אבל איכשהו ההחלטה חסרת הטאקט להציג לנו את המרצה הזה העניקה לי מבט מאוד מסוים על היחס בין רגש לשכל.

וווווש – חזרה להווה

לילה מאזינה לספרים בהתלהבות אדירה. היא גם אוהבת לשנן אותם בעל פה (זה מאוד מועיל בנסיעות ארוכות, כי אז היא למעשה מספרת לעצמה פרקים שלמים מספרים שאין לנו באוטו). בגילה המופלג (כמעט 4) זה אומר שצריך למצוא ספרים שיענו על מספר די גדול של קריטריונים:

• עם מספיק טקסט  – שלא ייגמר מיד ושיהיה במה להתעסק
• עם מספיק איורים יפים (מאותה סיבה שאליס מעדיפה אותם ככה)
• עם סוף שמח, התחלה שמחה ואמצע שמח, ואם יש משהו מותח, מדאיג או מביך – נא להתיר את המתח מהר, רצוי באותה הפִסקה. (מדובר בילדה רגישה במיוחד)
• בלי שום דבר מפחיד ("דבר מפחיד" הוא טווח די גדול של דברים שאינם ממש נעימים ושמחים. לפני שנה אפילו שרק נחשב מפחיד, בגלל שהוא יורק אש מהנחיריים…)
• בלי דרישות מופרזות לידע כללי וניסיון חיים (למשל, ב-35 במאי יש המצאה ממש מדהימה: איש שמחזיק טלפון בכיס ומתקשר ממנו הביתה לומר לאשתו שיאחר. אני חושבת שאפילו נור לא הבין מיד כמה הרעיון הזה נראה פנטסטי בשנות השלושים, ועל לילה בכלל אין מה לדבר)

אם זה מזכיר למישהו את סאגת הנעליים שלי, אתם לא לבד. כנראה שאני באמת טיפוס די אובססיבי…

בקיצור, התחלתי לחפש לה ספרים בעזרת כמה מידידי הטובים. כולם מיהרו להציע לי קלאסיקות, והתברר ששלושת חברי מאמינים באותן קלאסיקות. הרוח בערבי הנחל, למשל. טוב, אמנם את התרגום הישן של פו קראנו בהנאה, אבל הרוח בערבי הנחל באמת הגדיש את הסאה לדעתי. מישהו באמת קורא לילדיו את הספר הזה? ר' אפילו הגדיל לעשות והציע את ההוביט (אבל כדאי לקרוא לבת 4 את ההוביט צריך את כישרון הקריאה בקול של ר', שכנראה עליו מבוססת דמותו של מו מלב של דיו). חשבתי על מדיקן, האהובה עלי מילדותי, והתברר שבדיוק עומדת לצאת מהדורה חדשה בעברית, ובינתיים צריך להתאזר בסבלנות.

אז ניסיתי לקרוא לה את המומינים, אבל די מהר התחלתי להפעיל צנזורה חריפה. הגרוק ממש מפחידה, אבל גם הארינמל, שמאיים לטרוף את מומין ואמו, די מפחיד. בכלל, הספר הזה לא בדיוק נאיבי. כמו הרבה ספרים שמבוגרים מעריכים, הוא ספר ילדים שמאוד מותאם למבוגרים. החלטתי לספר לה את הסיפור בדרכי, תוך השמטה גורפת של פרטים שהיא כבר תתוודע אליהם בשלב מאוחר יותר בחייה. זה נעשה מסובך כשאפילו דרמות מינוריות כמו צערו של המיולין על השלמת אוסף הבולים שלו נראה לה כאירוע שעדיף לדלג עליו.

קצת קודר לגיל 4, לא?

זו אגב תופעה מאוד מעניינת, שספרים מורכבים ומסובכים למבוגרים נחשבים "ספרי ילדים", אבל הילדים יכולים להבין אותם רק בעיבוד של דיסני, כמו אליס, למשל. תכלס, גם פו הדב נראה לי מלא ברמיזות שילד לא מסוגל להבין. מצד שני, ההורים אינם עבדים, וגם להם מגיע ליהנות, לא? מזל שיש סופרים גאוניים כמו מיכאל אנדה, אסטריד לינדגרן ונורית זרחי, שמצליחים לרקוד על שתי קצוות העוגה בכל החתונות.

תנינה - הנאה מובטחת לכל הגילאים

35 במאי שעשע אותה מאוד – אבל חצי מהפרקים לא יכולתי לספר לה (אף על פי שבהם יש כמה פנינים של ממש, כולל הפרק המבריק והאנטי מלחמתי על ארץ המצביאים). ומיותר לציין שהבדיחה על חודש בעל 35 ימים עוברת הרחק מעל ראשה.

אז איך כותבים ספר לילדה כזאת, שלדעתי הבלתי משוחדת דווקא בריאה מאוד בנפשה ובכל זאת מיטלטלת לה על עגלה עם גלגל קוגניטיבי עצום ממדים? חברתי הסופרת רבת הזכויות ש' המליצה לי לדבוק בספרים שמתאימים להתפתחותה הרגשית ולהתאזר בסבלנות (למעשה היא ניסחה את הבעיה בצורה קולעת ביותר, כשהתייחסה ל "גיל הזה, שבו האינטיליגנציה משיגה את ניסיון החיים"). אבל דווקא מזה קצת חסר לי, וגם לה.

אז מה בינתיים? בינתיים אנחנו יכולות להמשיך לקרוא את ספריה המבריקים של נורית זרחי, ובראשם תנינה המופלאה, וכמובן להתענג על צפרדי וקרפד, ולנסות ללמוד מהם לקח או שניים על סבלנות (עכשיו זרעים, תתחילו לגדול!).