אני מכורה לבדיקת אימייל

כבר שנים שבאופן הפגנתי אני בוחרת להיות לא זמינה. מעולם לא היה לי טלפון נייד, אני לא בפייסבוק, לא מצייצת ולא מעלה תמונות באינסטגרם. אני אוהבת לחשוב על עצמי כטיפוס שחי בכאן ועכשיו – אם אני לא בבית, למה שאדבר בטלפון? אני מן הסתם עסוקה במשהו אחר. טלפונים ניידים נראים לי מגוחכים, ועל אחת כמה וכמה טלפונים ניידים שהם למעשה מחשבים ניידים קטנים ולא נוחים, מצלמות לא משהו ונגני מוזיקה עם רמקולים לא משהו. אפשר להגיד שיש בהחלטה הזאת שלי משהו מאוד מיושן. אבל היא נובעת ממשהו שעד כה לא חשפתי לציבור. אם יהיה לי טלפון גורלי נחרץ. למה? כי אני מכורה לבדיקת אימייל.

זאת לא הפתעה גדולה למי שמכיר אותי. לרוב אני עונה לאימיילים בתוך כמה דקות מרגע שראיתי אותם. אני בודקת אימיילים בצורה כפייתית. מכיוון שאני ממילא עובדת ליד מחשב רוב היום ויש לנו מחשב בכל אחד מחדרי הבית (אבל לא טלוויזיה! השקרים הקטנים שאנחנו מספרים לעצמנו…), אין סיכוי שיצוץ אימייל בתיבת הדואר שלי ואני לא אפתח אותו מיד ואכתוב תגובה. הרבה יותר נוח לי לתקשר בכתב מאשר בעל פה. אני שונאת לדבר בטלפון. תמיד ידעתי שאני מכורה, אבל המצב רק מחמיר עם הזמן ומה שנראה לי סוג של גיק-שיק עם סוג של חן, נראה לי היום כמו סכנה של ממש.

לקח לי זמן להבין את גודל הצרה, כי בדרך כלל אני דווקא לא טיפוס מתמכר, לפחות לא לדברים הרגילים. בתור סטודנטית שתיתי המון המון המון קפה. ואז מישהי אמרה לי שזה לא טוב לעור הפנים, והפסקתי מיד ולא הבטתי לאחור. אני אפילו לא שותה תה עם קפאין. היתה תקופה שעישנתי, ואז נהיה לי חבר אסטמתי והפסקתי בלי עניינים. בתיכון עישנו גראס בכמויות מסחריות, אבל אז החלטתי שזה הרגל גרוע, והמנהג נעלם מחיי. פעם אכלתי ערימות של שוקולד, אבל אז החלטתי לעבור לאוכל בריא. וכמובן, אני טבעונית, מה שאומר שבאופן כללי אני לא יכולה סתם להתנפל על דברים לפני שקראתי את האותיות הקטנות. קל לי להימנע. עד שזה מגיע לבדיקת אימייל.

רגע ההתפכחות הגיע בחופשת חג המולד / השנה האזרחית החדשה. כמה מכורות לעבודה המשיכו לשלוח אימיילים עם התנצלויות והצטדקויות, ואחת מהן חתמה את המכתב שלה בשורה:  also not at work but is a card-carrying member of Emailers Anonymous. שנון, כאילו. אבל אני כבר הרגשתי שאני לגמרי באותה סירה, ושזה לא מצחיק אותי. השלב הראשון בגמילה הוא להבין שאת מכורה. השלב השני הוא כנראה להבין שזה גרוע.

ואז לפני יומיים ישבתי ליד לילה בזמן שהיא גמרה בעצלתיים את ארוחת הערב שלה. אני כבר מזמן גמרתי את שלי והתחלתי לחוש חוסר נחת גובר. מה עם האימייל??? לא בדקתי כבר איזה חצי שעה. ואולי משהו ממש חשוב או מעניין או דחוף או מלחיץ או משמח נחת שם בינתיים? לילה המשיכה לאכול ולפטפט ואני קלטתי שאני בכלל לא מקשיבה לה. הדבר היחיד שעניין אותי הוא להשיג את המנה הבאה. הסתכלתי על עצמי מהצד – אמא שמעדיפה ריצה אל המחשב על פני שיחה נינוחה עם הבת שלה. אמא שלא מחכה שכולם יגמרו לאכול לפני שהיא הולכת לבדוק אימייל. מזעזע.

אז היום החלטתי בכלל לא לפתוח את ג'ימייל בזמן העבודה. נראה לכם שהצלחתי להתרכז בעריכה? תסמיני גמילה סטנדרטיים לגמרי, כנראה. אני לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר. המחשבה הטורדנית על כך שמישהו רוצה להגיד לי משהו ועכשיו נאלץ לחכות מונעת ממני להבין מה אני קוראת בכלל. אני מנסה להבין מה יש בתיבת הדואר שכל כך מושך אותי. הרצון להיות בסדר עם כולם, שלא יחכו לי. המסירות שלי לעבודה. המפלט הנוח מעבודה משעממת. כל אלה נראים לי חלקיים. אולי אנסה לכתוב עוד פוסט על זה בהמשך.

ואם בא לכם לדבר איתי על זה, אולי לשם שינוי תרימו טלפון?

ראש השנה היהודי

יום שני ידוע לשמצה בכל המדינות שנופשות ביום ראשון ובורכו בסופשבוע ארוך. הפעם, מכיוון שביום שני חל ראש השנה, יכולתי לפטור את כליל מיום בית ספר בנימוק שנועד לעולם פוליטיקלי קורקט: חופשה מטעמי דת. אלא שאנחנו לא דתיים, וגם חשבתי שעוד יום בבית קצת יפגום בניסיונות שלי לעזור לכליל להתרגל לגן/בית ספר החדש שלה (זאת הרי בדיוק ההשפעה של יום שני, שהוא מוציא משגרה). אז בהשפעת ש', שלחתי עם כליל לגן גם תפוחים וצנצנת דבש, וקצת הסברים שהכנתי לגויים על מה זה בדיוק ראש השנה של היהודים. המורות שמחו לשתף פעולה.

לא בדיוק מסוג הדברים שהייתי עושה בישראל, בלשון המעטה. אבל נדמה לי שאני קצת מתענגת על ההזדמנות שלי להיות חלק ממיעוט אקזוטי, עם מסורות מיוחדות בשפה זרה וכן הלאה. וגם  וחשבתי שמשהו מוכר, שנשלח מהבית, יעשה לכליל טוב. וכן ,גם רציתי הזדמנות להיות מעורבת קצת במה שנעשה בגן, כי זה הרי ידוע שילדים שהוריהם בקשר רצוף עם המורים זוכים לתשומת לב מיוחדת (זה לא אומר שהאחרים בהכרח מוזנחים, אבל זה בטח לא מזיק). אז התחפשתי להורה משקיענית.

כשבאתי לקחת אותה מהגן הגדלתי לעשות וקפצתי אל המנהלת כדי לאחל לה שנה טובה (אבי שאל את כליל איך המורה שלה אמרה את זה, והיא ענתה במבטא בריטי: שנה טווובה). היא מצדה דאגה לספר לי שהיא כבר ידעה שהיום ראש השנה ואפילו ניסתה להגיד את זה בעברית (לא הלך, אבל העיקר הכוונה). ואז היא דילגה מחדר המנהלת אל החדר הסמוך באותה הליכה מקצועית שאני סיגלתי לעצמי בימי כמורה – מין הליכה כזאת דלגנית שמזכירה קצת את אדית באנקר. היא אותתה לי בידה שאציץ בכיתה שליד, ושם על הלוח החכם עדיין ריצדה המצגת על חגי תשרי של היהודים. וואו.

חוץ מזה, עדכון קצר: בזמן שאני מתייסרת ומתחבטת, אתמול כליל סיפרה לי שיש לה חברים בכיתה, בערב הודיעה שהיא אוהבת את בית הספר החדש שלה, והיום היא דילגה לשם בעליצות. ילדים, אי אפשר להבין אותם, כנראה.

יום שני

בזמן שכליל כנראה מסתגלת למקום החדש, אני עדיין בסרטים. בין השאר בגלל ההשפעה הידועה של יום שני ובהשפעת החופשה הקצרה שלי בישראל (כן, התכוונתי לכתוב גם על זה ולא הספקתי. אוי). איכשהו בסופשבוע כמו מתנערים מהכישוף ולא מצליחים להבין איך זה שעשינו את הדברים המטורפים האלה שעשינו במשך השבוע, הדברים התפלים והמשמימים שהם לא ממש האני האמיתי והמרגש שלנו.

יש קטע אדיר בתנינה שבו סמדם הטורפת מסבירה לתנינה שהיא בכלל לא אוהבת לטרוף, והיא כבר אמרה את זה לעצמה המון פעמים, אבל זה שהיא אומרת לעצמה לא אומר שהיא גם מקשיבה:

אחת שתיים, שלוש / בדרך מהפה לראש / משהו מתרחש / משהו משתבש.

וזה בדיוק מה שקרה לי. אני הרי בכלל לא אוהבת בתי ספר, ולדעתי הרעיון הזה הוא מזימה קפיטליסטית מסוכנת שנועדה לאלף לקונפורמיות וצייתנות – בדיוק כפי שניסח זאת בצורה מופתית סלין: "אז, בתקופה שעבדתי בשביל 'חברת הסחר פורדיריר', עבדו במטעים ובמחסנים שלה, כבר אמרתי, הרבה מאוד כושים ולבנים קטנים מהסוג שלי. הילידים, אלה לא זזים בכלל עד שלא מכים אותם באלות, עד כדי כך עוד יש להם כבוד, אבל הלבנים, שמערכת החינוך שיכללה אותם, פועלים מעצמם" (לואי פרדינן-סלין, מסע אל קצה הלילה).

פי ולבי שווים. זה הגוף שלא משתף פעולה. עובדה, אף על פי שאמרתי שזה נוראי והלב נשבר, איכשהו לקחתי את כליל לבית הספר. אף על פי שאני מתעבת חלק ניכר מהעבודות שאני עושה, אני ממשיכה לעשות אותן. אני משקיעה שעות בכל יום בענייני פרנסה, אבל מדברת בשבחה של הבטלה. רוב הירקות שלנו כבר לא אורגניים ואנחנו אפילו קונים בסופרמרקט – משהו שבישראל לא עשינו אף פעם.

כשהגענו לפה מצאתי את עצמי עושה המון דברים כאלה, שבישראל לא עשיתי וגם לא הייתי עושה. זה חלק מההסתגלות, כנראה. אולי לפני שאני יכולה לחזור למקומי הטבעי בשוליים הסהרוריים אני צריכה קודם להבין איפה המרכז במקום הזה. אבל העובדה היא שחיי הפרברים נותנים בי את אותותיהם, ואני מרגישה שאני חיה על אש קטנה. ועכשיו אחרי הביקור בישראל, שבו פגשתי המון אנשים נפלאים ממש שיש לי הזכות להיות חברה שלהם, אני חושבת שהגיע הזמן לצאת מהקונכייה, או לפחות לחשוב איך לחיות עם הפער הזה בין סוף השבוע ליום שני.

ללכת לבית הספר או לברוח עם הקרקס?

זה משפיל לפיל / עודד בורלא

הפילים בקרקס הם תמיד עצובים.
הם עושים להטים, הם שוכבים, הם יושבים.
מניפים את חדקם, מריעים ותוקעים –
אך בפנים – הפילים עצובים.

גם בגן החיות הפילים עצובים,
הם הולכים וחוזרים והולכים ושבים,
מושיטים את חדקם, מבקשים הם בוטנים,
אך בפנים – הפילים עצובים.

רק פילי יערות, ערבות, מישורים
הם פילים חופשיים, אדירים וגאים.
צועדים בבטחה, הם אינם יראים –
הפילים שבשבי – הם פילים עצובים.

שלשום לילה הלכה לבית הספר. היא התעוררה בהתרגשות כבר בחמש בבוקר, ספרה את הדקות, לבשה את התלבושת האחידה ואמרה בנהרה "הפעם זה לא תחפושת, הפעם זה באמת!" (היא הרי מדדה את התלבושת הזאת כל הקיץ והתחפשה לילדת בית ספר). בדרך לבית הספר היא רצה ודילגה בהתרגשות, והיתה הראשונה שנכנסה לכיתה. אני יצאתי משם בדמעות התרגשות.

כשחזרתי לקחת אותה התברר שדווקא היה די קשה. היא טענה שהיה כיף, אבל שהיא בכתה ורצתה אותי. אחר הצהריים כבר אמרה שהיא לא רוצה ללכת שוב. למחרת לא הסכימה ללכת. היא בכתה. "ככה זה, אמא. מרוב שמתרגשים בסוף בוכים". והיא גם היתה מנוזלת, אז סיכמנו שנבוא רק לביקור, אבל אז כבר איכשהו המורות טענו בתוקף שהיא ממש בסדר גמור, והיא נשארה עד סוף היום. כל אחר הצהריים היא אמרה שהיא לא רוצה ללכת לבית הספר. למעשה, היא התחננה לא ללכת.

הלב נשבר. הרי אני בעצמי לא אוהבת בתי ספר, אבל בעקבות ניסיוני עם הגן פה יש לי תחושה חזקה שבשביל כליל זה יכול להיות תענוג אמיתי. כל הקיץ אמרתי לעצמי "טוב, כליל כל כך רוצה את זה, אז למה לא?". אלא שעכשיו היא צריכה להתרגל. אז ביקשתי שיתנו לי לשבת בפינה ולחכות בכיתה עד סוף היום, כמו שעשיתי בגן. הן לא הסכימו. בעצם רציתי פשוט לקחת אותה הביתה, ואפילו אמרתי שתיכף נלך, אבל אלהים יודע איך, החלטתי שעדיף לא לקומם עלי את המורות כבר בשבוע הראשון ולהיות מהאמהות המעצבנות האלה… בכל מקרה שלחו אותי לשיחה עם המנהלת, שהיתה תקיפה ונחושה מאוד, בדרכה המנומסת והמתחשבת. אז הרכנתי את ראשי, ואחרי שעה נפרדתי מכליל, שהיתה עסוקה בציור בגואש (למעשה הן חשבו שזה רעיון טוב שפשוט אלך, אבל לפחות הבינו שאני לא יכולה להיעלם ככה בלי לתאם את זה איתה). הן הבטיחו שיתקשרו אם תהיה בעיה, ואמרתי לכליל שאם היא חייבת – שתבקש אותי ויתקשרו אלי. אבל לא התקשרו. האם זה בגלל שהן מאמינות שהכל בסדר? ואולי היא פשוט בסדר?

אני יושבת בבית ויש לי המון זמן פנוי לעבודה, אבל למי יש ראש לעבוד עכשיו. מכרתי את הבת שלי למערכת לטובת שעות עבודה שקטות. החרטה גואה בי. אני שוקלת את האפשרויות: איך להציע לה אופציה טובה של חינוך ביתי בלי לוותר לחלוטין על המאוויים שלי? ואיך אני אמורה להצליח להתפרנס כשהיא פה כל הזמן? איך למצוא לה חברים פה בעיר בשעות הבוקר הארוכות (להזכירכם, בי"ס פה זה עד שלוש וחצי!)? ואולי היא פשוט צריכה קצת זמן ואני באמת אמא היסטרית?

ילדי הלונה פארק

ביום ראשון, רגע לפני הכניסה לבית הספר, הלכנו ללונה פארק הנודד. היו שם מתקני טלטול וסיבוב וסחרור בשפע והילדים נהנו נורא (אני זוכרת שפעם גם אני אהבתי את זה. כנראה באמת הזדקנתי). אבל יותר מהמתקנים משכו את עיני אנשי הלונה פארק. הם היו קצת חבוטים. חלקם מקועקעים מאוד, חלקם סתם טיפה מוזנחים וכולם נראו מחוספסים כאלה. במתקן אחד הם הלכו על הבימה המסתובבת בזמן שהמתקן הסתחרר ודחפו את הקרונות כדי שיסתובבו מהר יותר. היה משהו נוגע ללב בשילוב הזה בין אדם למכונה. הם ובני משפחתם נכנסו מפעם לפעם למתחם הקרוואנים שבהם הם כנראה גרים ונודדים ממקום למקום. והיו הילדים.

הם עלו על המתקנים בלי לשלם, כמו בפנטזיה של יהודה אטלס על הבן של המכולת. אחד מהם ניהל בצורה אדנותית למדי את קרוסלת התינוקות והלך בין הסוסים והמכוניות המסתובבים אפילו שאסור. די ברור שהם לא הולכים לבית הספר מחר וגם לא מחרתיים. בעוד כמה ימים הם כנראה יעלו על הקראוון ויסעו לאתר אחר, שבו אנשים ישלמו להורים כסף כדי שיסובבו אותם ויטלטלו אותם. כמה זמן הם בדרכים? האם הם באמת אוכלים צ'יפס וממתקים יותר מילדים אחרים? מה הם עושים כשהלונה פארק בדרכים? האם הם מקנאים בילדים הבורגנים שמבקרים בלונה פארק, או שהם גאים להיות חלק מהלונה פארק? מה הם יעשו כשיגדלו? כמה מהילדות כבר יהיו אמהות בגיל 15? האם כל ההורים נפגשים בערב לעשן ולפטפט, או שהם ספונים בקרוואנים? לא יודעת, אבל כרגע מתחשק לי לברוח עם הקרקס.

3 הערות על המצב (ומתכון)

רסיסי רעיונות שאין לי צורך להרחיב, אבל יש לי חשק לשתף.

1. "נו, מה עוד חדש?"

התגובה הצינית, המסוכנת, שכבר ראתה הכל ושום זוועה חדשה של מדינת ישראל כבר לא מפתיעה אותה. זו התגובה הצינית ששום הידרדרות נוספת של ישראל במדרון הפשיסטי לא מעניינת אותה, לא מזיזה לה. "הממשלה פועלת נגד ארגוני זכויות אדם? נו, מה חדש". "הממשלה שותלת שופטים שתומכים בעמדותיה בבית המשפט העליון? נו, מה חדש". "הממשלה גורמת לפיטורים של אנשי תקשורת שלא אולפו לגמרי בתחום הצנזורה העצמית? נו, מה חדש".

טוב, אולי זה חדש ואולי לא, אבל זה גרוע, גרוע מאוד.

כאשר הדברים מתפוררים, לפעמים נוח לחשוב שהם בעצם מוכרים. כשאנחנו כבר ממילא ביקורתיים כלפי ישראל, לפעמים נוח להרגיש ש"הכל אותו דבר" – ישראל ממילא מזעזעת, אז באמת – מה חדש? טריק האנלוגיות הידוע תמיד מאפשר למצוא דמיון בין כל דבר לכל דבר, וישראל הרי מעולם לא הצטיינה בסובלנות או אחוות עמים (במלים אחרות, זאת מדינה די גזענית ולאומנית בכל מקרה). אז אפשר להגיד שזה גרוע כמו תמיד, ולהמשיך לצקצק. אבל האם זה ישפר את המצב? הציניות היא עמדתם של חסרי התקווה.

מה שמצער הוא, שזה קרה לי השבוע. למשל כשיוסי גורביץ התקומם על הקריאה לחיילים דתיים לא להתגייס מפאת השתתפותן של נשים מזמרות בטקסים צבאיים. ברגע של ציניות חשבתי (ועוד כתבתי את זה באימפולסיביות כטוקבק!!) "נו, שלא יתגייסו. זה רק מועיל לכולם שפחות אנשים יתגייסו". אבל הוא צודק, והציניות שלי לגמרי לא במקום. אני מקווה למלא מחדש את לבי בתקווה, אבל מודה שאחרי צום חדשות ממושך, הקריאה על ישראל היא לא התפריט המתבקש למי שמחפש תקווה.

2. ארץ יושביה

איזה רעיון יפה – במקום להיצמד לפרדיגמה המיושנת של "שתי מדינות לשני עמים", לפרוץ את הגבולות שציירו הקולוניאליסטים האירופאים על חשבון כולנו ולחיות במרחב הזה יחד, במדינה דו לאומית ושוויונית. במקום להתנגד לגירוש אך לגרש מתנחלים מבתיהם, לאפשר לכל אדם לגור איפה שהוא רוצה. בלי גזל אדמות, בלי גדרות, בלי אלימות. עם זכות שיבה לפלסטינים וזכות מגורים לכל אדם באשר הוא. אני באמת, באמת תומכת בזה.

אבל אני חושבת שאתמוך ברעיון הזה בלב שלם יותר לו יצטרפו לתנועה קצת יותר פלסטינים כבושים. כרגע היוזמה החכמה, האנושית הזאת, עדיין בשלב שבו האורחים  שזה מקרוב באו משכנעים את המארחים שהם יכולים להישאר יחד בדירה שלהם. לחלוק. למה לא?

כשיתברר לי שפלסטינים בשטחים מוכנים לקבל את היהודים כשותפים שווים, זה יהיה רגע מרגש באמת. אבל האם זה ככה? לא פגשתי המון פלסטינים שתמכו ברעיון הזה. אבל מצד שני, גם לא פגשתי הרבה יהודים שתמכו בו. אולי הוא קצת מקדים את זמנו (כלומר, לא מתאים לנפשות הפועלות).

חברנו א' נוהג לומר "אתה תעשה את זה ישר. עקום זה יצא בכל מקרה". אני חושבת ש"ארץ יושביה" מכוונים לכיוון הנכון. אמנם ריאלי וחכם יותר לקדם את פתרון שתי המדינות, אבל צודק יותר לקדם את הפתרון הזה. אם הוא מקובל על כל הצדדים.

http://www.youtube.com/watch?v=hNbmKPiMkD8

רבקה זוהר שרה את השיר האולטימטיבי של עקורי 48'.

3. HASBARA

הנה, רק אתמול דיברתי עם חברי א', והוא אמר לי ברוגע טיפוסי "ביבי סתם מאיים, כל החוקים העלק-מפחידים שלו תקועים בוועדות, וכלום לא השתנה". עד לא מזמן, חודש נובמבר היה מוקדש לאזכרות המייגעות האלה ליצחק רבין ולדיונים על "הדמוקרטיה בישראל בראי הרצח הפוליטי". אוי, כמה זה מעייף לדבר על דמוקרטיה. השנה זה נעשה מרענן: באבחה אחת, אושרו החוקים המבהילים להשתקת הביקורת, העיתונאים החצופים מפוטרים אבל נערי תג מחיר משתוללים בירושלים באין מפריע.

אתם יודעים שזה הולך לקרות. זה כבר קורה.

בינתיים, בשער בית הספר תלוי שלט "האוהל הגדול של ישראל", שבו מציעים ליהודי התפוצות ללמוד איך לענות לאנטישמים האלה שעושים דה לגיטימציה לישראל. אני די סקרנית מה מלמדים אותם שם, ואיזו הסברה כבר יכולה להציל את ישראל מעצמה. הרי אפילו הסיקור הכי יבשושי שמציג את החוקים החדשים, או את הבנייה בשטחים (שלא לדבר על הסקרים שחושפים את הממדים המסוכנים של עמדות גזעניות ולאומניות בקרב יהודים) – אפילו זה נחשב היום "דה לגיטימציה". אני תוהה אם יהיה לי לאן לחזור מהגלות מרצון שלי.

נעמה כרמי מתקוממת כשאנשים קוראים לשמאלנים לעזוב את הארץ אם לא נאה להם, ומתקוממת כששמאלנים מיואשים שוקלים לעזוב את הארץ כי לא נאה להם, וכי מייאש ונורא להם. ואני חושבת איך תמיד משמיצים את אריך קסטנר, ההומניסט וסופר הילדים המופלא והחכם, על שנשאר בגרמניה הנאצית ולא עזב, ועוד העז להמשיך לפרסם את ספריו תחת המשטר המפלצתי. כנראה כשכוחות האופל מעורבים, אין דרך לצאת איתם בסדר. אולי עדיף שבשאלה איפה לחיות כל אחד יכריע בשביל עצמו (ראו "ארץ יושביה").

4. אטריות אורז עם "אטריות" צבעוניות

כדי לא לסיים בטון כה נוגה (אם כי אולי זה צו השעה), אני מציעה מתכון קל ומהיר שעיקרו האסתטיקה (בואו נקרא לזה מחווה ל"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון").

מה צריך?

אטריות אורז שטוחות ורחבות

גזר

קישוא (רצוי זוקיני)

סומסום לבן ושחור

נבטים

בטטה או דלעת

סלק (לא חייבים)

רוטב סויה

שמן סומסום

צ'ילי חריף-מתוק

קצת פלפל שחור

קצת ג'ינג'ר מגורר

גיוון: אפשר להוסיף תערובת 5 תבלינים סינית, או לחלופין כפית משחת קארי ירוק.

מה עושים?

מבשלים קלות את האטריות עד המידה הטעימה.

"מקלפים" את הירקות לסרטים ארוכים בעזרת קולפן

מקפיצים ברוטב ושמן ומוסיפים את האטריות כאשר הירקות רכים ונגיסים.

בוזקים מעל סומסום בכל הצבעים (אפשר גם קצח) ומגררים ג'ינג'ר.

מגישים חם. אפשר להוסיף מעל כמה עלי בזיליקום טריים, חתוכים גס.

בתיאבון ובהצלחה

וידוי: אני קורבן אופנה (טיפים לקניית נעליים)

אני קורבן אופנה. אמנם לא קורבן רציני כמו האנשים שתופרים את רוב הבגדים בעולם, או כמו המערכת האקולוגית שכורעת תחת ייצור היתר הזה, אבל  בדרכי הקטנה, אני קורבן אופנה. עובדה, בשנתיים האחרונות הצלחתי להעביר שעות רבות מספור בחיפוש אחר נעליים. זה לא קל, כשהן צריכות לעמוד בסטנדרטים החמורים שלי:

• לא מעור
• לא מסדנאות יזע
• נוחות (במקרה שלי זה גם אומר – בלי עקבים)
• עמידות לגשם
• יפות (לטעמי)
• כלולות בתקציב (הדל) שלי

אני כותבת את הפוסט הזה כי נדמה לי שהמסע שלי הגיע לסופו (הזמני). בתום מאמצים מרובים, מצאתי (כנראה) נעליים. איזה אנטי קליימקס! אם יש לכם זמן פנוי בשפע, הבו ואספר לכם על קורות תלאותי בחיפוש אחר נעליים שמתחשבות בזכויות עובדים ובעלי חיים אחרים, באיכות הסביבה, בשיקולי בריאות ונוחות ובצו האופנה (מי אמר רחל טל שיר?).

באמשלך תעזבי אותי מהפוסט הארוך הזה

בשנים האחרונות הבחנתי שהמוטו האידיאולוגי שלי הוא "לגרום כמה שפחות נזק". לא הירואי במיוחד, אני יודעת, ובכל זאת לשם התגלגלתי. לפעמים זה יכול להיראות קטנוני, נוקדני, טהרני, מייגע וצדקני, אבל שכה אחיה, לפעמים אורח החיים הזה יכול להיות מקור להשראה לאנשים אחרים ולהרחבת המודעות שלי על בחירותי בעולם הזה. אפשר לעשות את זה בצורה יותר גרנדיוזית ממני, אולי, כמו שעשתה שרה בונג'ורני כשהכריזה על שנה בלי תוצרת סין (וגם כתבה על זה ספר). אבל אני כנראה לא טיפוס כל כך גרנדיוזי כמו שחשבתי (להיפך, עם השנים אני נעשית יותר ויותר קאמרית).

חורף תל אביבי בסימן אולסטאר

מסע הנעליים ההזוי שלי התחיל בשנה שעברה, שבה לחרדתי התפרקו לי הנעליים המעולות שהיו לי עד אז, ובצחוק אכזרי של הגורל לא התגלגלו לפתחי נעליים יד שנייה מתאימות, כמו שקרה לי עד אז. נו, בתל אביב זה לא כזה אסון. ממילא יש עשרה ימי גשם בשנה, ואני לא חייבת לקפץ בשלוליות דווקא בהם. דבקתי בנעלי האולסטאר שלי ובינתיים צעדתי בין חנויות הנעליים בחיפוש אחר משהו שיענה על כל דרישותי. פעמיים אפילו נרטבו לי הגרביים.

השנה ההיא כללה כמה אירועים דרמטיים, כולל הפעם שבה סולקתי מהחנות קטלינה שבקינג ג'ורג', אחרי שחקרתי את המוכר המבוגר וקצר הרוח למוצאן של מגפי הגומי, שעל פי השמועה הגיעו מקיבוץ דפנה. חשבתי שהייתי מנומסת ושנוכחותה של תינוקת בת שנתיים תכמיר את לבו של המוכר הקשוח, אבל הוא סירב למכור לי את הנעליים או לספק מידע על היצרן. נתתי בהן מבט אחרון של צער ויצאתי מהחנות בראש מורם ובנעלים מבד (לתלמידתי א' היו כאלה בצבע השערורייתי סגול, ואני מודה שתמיד חשתי מידה של קנאה כשראיתי אותה בהן).

בשנה שלאחר מכן כולם התלוננו על בצורת, אבל כבעלת נעלי בד אני יכולה לומר לכם שירד לא מעט גשם. מצאתי נעליים ממש נוחות ברחוב, אבל אחרי כמה חודשים גיליתי שהחומר הזה היה כנראה עור, וזה כמובן הוציא לי את החשק לנעול אותן. חבל, הן היו נוחות ויפות ביותר, ובאותו מעמד שבו גיליתי שהן מעור התברר שהן אפילו מתוצרת ישראל.

הנעליים האלה העלו את הסוגייה החבוטה "האם נעילת נעלי עור מיד שנייה יכולה להיחשב בחירה מוסרית", אבל האמת היא שבלי יותר מדי נימוקים (באופן רציונלי אני מניחה שהתשובה היא שכנראה כן, כי לא נגרם נזק לשום פרה ולא ממש נגרמה תועלת כלכלית לשום חברה), פשוט לא רציתי לנעול נעליים ממשהו מת.

שבתי אפוא לשיטוטי. מצאתי מספר מדהים של נעליים טבעוניות בעיצובים מעולים – כולם מסין. כמה מבעלי החנויות שפגשתי התרעמו על ההכללה חסרת הרגישות שאני נוקטת: במפעל שהם מייבאים ממנו תנאי העבודה ממש מעולים. הם ביקרו שם! טוב, מאיפה לי לדעת מה מעולה בעיני בעלי החנויות, או אם הם דוברים אמת, או כמה בעצם הם יודעים על תנאי העבודה של הסינים שהם ראו שם. האם יש להם זכויות סוציאליות כלשהן? האם בכלל משלמים להם? תמהני.

לצד אלו היו בעלי החנויות שבמקום נעלים מסין הציעו לי נעלים מווייטנאם או מהודו (אף על פי שיש שם מיליוני ילדים עבדים, שעמלים בשביל חברות נקיות כמו GAP). המחנכים שבכם ודאי יתעניינו במערך שיעור על עבודת ילדים בהודו, או בפרויקט חינוכי מרתק שיגלה לכם הרבה עובדות שלא רציתם לדעת. תשמעו, זה אמנם לא היה קל, אבל תמיד היה מרתק. ובשם המחקר המדעי זכיתי לראות המון המון נעליים. איזה כיף!

Made in India

החנות הטבעונית באבן גבירול כבר נסגרה בשלב הזה (וממילא הם החזיקו שם גם נעליים מסין וגם נעלים יקרות להדהים, שבשלב ההוא עוד לא הסכמתי לרכוש). להרחיק עד עיצובי מנגו ביפו ולקנות נעלים לא זולות אבל בעיצוב אישי מהמם – התעצלתי והתקמצנתי. בינתיים לילה כבר נכנסה לקבוצת משחק/גן הורים, ואני זכיתי לבוקר חופשי ראשון שאותו למרבה האירוניה הקדשתי לשופינג, וכך בסופו של דבר מצאתי נעליים לא רעות בכלל וזולות להדהים, אם כי בעיצוב קצת ספורטיבי וכסוף מדי לטעמי, בחנות של JOSEF ברחוב דיזנגוף (קצת אחרי פרישמן). הם מייצרים את הנעליים באיטליה (או כך לפחות נשבעה המוכרת, וזה מה שהיה כתוב על הקופסה), והן די עמידות למים (לפחות בשנה הראשונה).

בצהרי אותו יום נכנסתי לברר מה הסיפור עם נעלי הסירה "בעיצוב מקורי" שגדשו פתאום את החלון של קטלינה, וגיליתי שם בחור חמוד להדהים, שניסה לרסן את סבו רע המזג ולפלרטט עם כל הקונות תוך שהוא מציג את הנעלים שהוא עיצב בעצמו ודאג לתפור בישראל מבדים שבחר בנחלת בנימין. וואו! יצרן יותר קטן ומקומי מזה באמת קשה למצוא. בהמשך התברר לי שהוא באמת עילוי, הבחור, וכאשר התברר שהוא עומד לרשת את החנות המשפחתית הוא החל לעצב נעליים בלי לימודים מסודרים, ובכל זאת להגיע לכמה דגמים ממש מוצלחים, באיזה גוון ומרקם שתבחרי. והוא כזה חמוד. ברור שקניתי זוג. אין לו אפילו זוג אחד מעור.

Made in Israel

וכך חזרתי עם שקית הקניות שלי הביתה, ובמקום להיות מרוצה תהיתי אם ההתעסקות האובססיבית שלי בקניות מועילה למישהו חוץ מהטהרנות המעיקה שלי. הרי אני מנסה להתמודד בדרכי היתושית מול מפלצת הצריכה שמכלה את העולם, וצורת המחאה שלי היא בעצמה קניות. הנה, אפילו אני מגדירה את עצמי באמצעות החפצים שאני רוכשת (או לא). אבי טוען שאני מחמירה עם עצמי שלא בצדק. עובדה, אף על פי שאני אוהבת לבחור בגדים בלתי שגרתיים, הצלחתי לגדוש את כל הארון שלנו רק בבגדים מיד שנייה. רק עם נעליים זה קשה.

אבל אני התחלתי להרגיש שמבצע הצרכנות הצדקנית שלי רק מעיד על גודל הפריבילגיה שלי. המחשבה הזאת היכתה בי במלוא עוזה כאשר התחילו ההפגנות הקבועות במאהל של משפחת אבו עיד בלוד. הנשים והנערות שגרו שם נראו כאילו יצאו מהז'ורנל, מצוחצחות ומטופחות כמו שאני לא נראית גם כשאני הולכת לחתונה (ובטח לא כמו שהייתי נראית לו ישנתי יותר מיום אחד באוהל). ברור שכל הבגדים שהן לבשו הגיעו מסין, אין פה בכלל שאלה. אבל מול הריסות הבית הרגשתי מעין בושה – מה פה חשוב באמת ומה הוא סתם דקדודי עניות של חברת השפע. על מה לעזאזל הוצאתי את כל הזמן הזה? מצד שני, מכיוון שאני באמת בעלת פריבילגיות, עלי לגלות אחריות, לא? בכל שבוע חזרתי עם בוץ על נעלי ההוגנות וטעם מר בפי.

שנה אחת, שמלה אחת

צריכת יתר היא בעיה עולמית מסוכנת כמעט מכל בחינה, אבל אפשר להתמודד איתה בכמה דרכים. פשטות מרצון וחיי חברה משמעותיים הם אפיק אחד. דרך צבעונית ומעוררת השראה אופנתית יותר, כנראה, נמצאת פה, כמו שאפשר לראות בקליפ הזה:

אז נכון, זה גימיק ששוחה עמוק בתוך השיח של עולם האופנה, וכל הפרויקט מבוסס על שילוב בין יצירתיות לצדקה ופילנתרופיה, שקשה להגדיר כאלמנטים מקיימים (כשאומרים באנגלית sustainable זה נשמע הרבה יותר ברור, לא?). ובכל זאת, נהניתי מזה. לא רק שאני קורבן אופנה, אני גם ממש ממש אוהבת את זה.

מי שלא רוצה התרמות ותצלומי אופנה מרהיבים מוזמן אפוא להציץ באלטרנטיבה הצדקנית, שהיא גרסת האופנה לרחל טל שיר: מורה אמריקאית לפילאטיס שהחליטה ללבוש במשך שנה את אותה שמלה ולא לרכוש בכלל בגדים, כדי לבחון בצורה חווייתית את האופן שבו עולם האופנה משפיע עליה ולמחות כנגד תרבות הצריכה. לצערי, אני חושבת שהמחאה הזאת (שדומה באופן מדאיג למחאה הלא מתועדת שלי) מעוררת בעיקר השראה איך לא להתנהג.

דוגמה מצמררת במיוחד מופיעה בפוסט הזה, שעוסק ישירות בסוגיית הנעליים, או ליתר דיוק בשאלה איך אחרי שהכותבת טרחה ומצאה נעליים טבעוניות של יצרנית קטנה ומקומית, שהן גם חמודות, אבל למרבה הצער אין להן סוליה, היא לא קנתה לה נעליים נורמליות כי היא כבר בצום קניות, אבל המשיכה להתחבט ובסוף קנתה זוג חדש, אף על פי שיש לה נעליים סגורות בקופסה בבית, שהיא לא משתמשת בהן כדי להוכיח שהיא מתנזרת מאופנה. כמה מייגע!

האם נהפכתי לזה? אכן, סכנות אורבות בכל פינה למי שמחליט להתייחס לדברים בכובד ראש. כמו באוטובוס חזרה מלוד, גם למקרא הבלוג הזה הרגשתי שאני והמורה הזאת לפילאטיס, יש לנו כנראה יותר מדי זמן פנוי ופחות מדי דאגות דוחקות. אבל אני לא מצליחה להפסיק. האמת היא, שהמחשבה על קניית מוצרים שיוצרו בסדנאות יזע פשוט דוחה אותי. אני מרגישה שבאיזשהו אופן זה גורר איתו קארמה רעה. יש יותר מדי שיקולים שברגע שנעשים מודעים אליהם אי אפשר להתעלם מהם. קניות בזול על חשבון כל השאר? מצטערת, לא בא לי על זה.

רגע האמת: באנגליה באמת אי אפשר בלי מגפיים

כשהגיעה השעה לעקור לאנגליה פינטזתי, בין מילוי טופס אחד למשנהו, על הרגע שבו איאלץ לרכוש מגפיים כדי להתמודד עם האקלים הבריטי הידוע לשמצה. פה, בארץ המתקדמת, בטח אמצא המון אפשרויות ואתן דרור לתאות הנעליים המרוסנת שלי. הו, תמימות קדושה. בחנויות הנעלים של לידס התגלגלו מצחוק כששמעו מה אני מבקשת. עקבים זה אופנתי, עור הוא חיוני וסין היא לחם חוקם של כל סוחרי העולם. החנות הטבעונית היחידה בעיר בדיוק מתכוננת לעבור ללונדון, ולכן לא טורחת להחזיק בסטוק מגפיים (האם ציינתי שהסתיו הבריטי הוא מה שמכונה בישראל אמצע החורף?). אז מה את ממליצה, שאלתי אותה. היא נאנחה קלות וסיכמה בחמידות: "אני חוששת שאין ממש אפשרויות פה למי שרוצה לשמור גם על זכויות אדם וגם על זכויות בעלי חיים".

אחרי כמה וכמה שעות שיטוטים בעיר, אני חושבת שהיא די צודקת. מצאתי שתי חנויות של נעלים רגילות שמחזיקות נעלים לא מעור שיוצרו בפורטוגל (!), אבל הן פשוט לא היו זה. אחרי כל המאמץ שאני משקיעה, אני רוצה לפחות שהנעליים יהיו קצת פחות ממגפיים שחורים משעממים. אלא שבינתיים הגשם זינב בי ובנעלי הספורט שלי, ולא הותיר לי פנאי להתלבט. חזרתי לאתר המוכר של Vegetarian shoes, לא לפני שהצצתי לרגע או שניים בכמה אתרים אחרים…

מוסף מיוחד למי שהגיע עד הנה:

המדריך ה(כמעט) שלם לרכישת נעליים טבעוניות ברשת

כשפניתי לאינטרנט גיליתי שמי שהפרוטה מצויה בכיסו (ליתר דיוק, מי שמאות פאונדים מצויים בכיסו) יכול בהחלט למצוא אפשרויות רבות לרכישה מוסרית של גחמות אופנתיות – אם אוקסימורון כזה באמת אפשרי. הרשת גדושה בנעלי מעצבים טבעוניות בעיצובים אופנתיים מדי ומחירים לא הגיוניים מדי, כמו אלו של סטלה מקרטני, olsen haus או Cri de Coeur למשל. מיותר לציין שרוב החברות יושבות בארה"ב, ומן הסתם יטיסו את הנעליים האקולוגיות האלה עד אירופה (או ישראל).

219 דולר והמגפיים הטבעוניים האלה יכולים להיות שלך

טבעונים אקולוגים ושוחרי זכויות עובדים שבאמת נכנסים לעניין בכובד ראש יכולים למצוא ברשת גם חברות עם קטלוג לא רע, שלא מוכרות לצרכנים אלא רק לחנויות (כמו NOVACASA), או חברות שחושבות שטבעונים הם אנשים נעדרי שיק שאוהבים פשטות, או חברות שפונות לאנשים שאוהבים להוציא המון כסף על משחקי עיצוב נעליים, שבהם אפשר לבחור גם חומרים שאינם עשויים מחיות מתות, או פשוט קטלוג שאין לו סוף, עם פחות או יותר כל הנעליים הטבעוניות שאפשר להזמין באינטרנט. תאמינו לי, זה מבט מאוד מביך ומסחרר על תרבות הצריכה.

30 דולר והמגפיים הטבעוניים האלה שלך. אבל למה שתרצי אותם?

מי שרוצה לקצר הליכים ולא לחפש לינקים בעצמו יכול להיעזר באחד המדריכים של PETA או במדריך האופנתי הזה. לנשים שבאמת אוהבות אופנה עכשווית ומוכנות לשלם תמורתה בכסף ובכאבי גב, רשימה ממצה של מעצבים עכשוויים בסגנון מיינסטרימי-ערוץ האופנה שמתחשבים בטבעונים (אבל מחזיקים כנראה בתפיסה מאוד משוחררת ביחס לזכות האשה ליחס בלתי מחפצן או לחופש תנועה).

ומה בסוף?

היום קיבלתי הודעה באימייל שהנעליים שלי בדרך. הסכמתי להתפשר על הסעיף האחרון וקניתי נעליים די יקרות (אם כי לא מאוד מאוד יקרות), שבמצב רגיל וללא מתנה מאמא שלי כנראה לא הייתי מעזה לרכוש. הן בצבע אדום. הן אמורות להיות עמידות לגשם. אין להן עקב. הן מחומר סינתטי, והן מיוצרות בפורטוגל. אני רק מקווה שהן יהיו נוחות.

לעזאזל, במה אני הולכת להתעסק עכשיו?

<אולי במקום לצמצם נזקים אנסה גם להביא קצת יותר תועלת…>

זהו, אנחנו בלידס!

זהירות – פוסט ארוך! (הסברים והתנצלויות בסוף)

אחרי שחשבתי שהשתחררתי מעול החפצים: המזוודות!

אף על פי שארזתי את כל המזוודות כבר לפני חודש, כמה ימים לפני שעזבנו נאלצתי לפתוח את כל המזוודות ולהתחיל מחדש, בסד המשקל שהתחייבנו לו. חשבתי שאחרי חודש הנדודים שלנו, יהיה לי קל לוותר על הרבה מהדברים שנכנסו למזוודות, אבל גיליתי שזה לא כל כך פשוט. ויתרתי על חצי מהספרים של לילה שהתכוונו לקחת, וביקשתי מאמא לשלוח אותם אלינו בהמשך.

נור קיבל משלוח אימתני של בגדים חדשים מסבתא, ונאלצתי לפתוח את כל המזוודה שלו ולבחור רק את המיטב שבמשובח שיזכו לראות את הארץ הירוקה. מהמזוודה שלי הוצאתי בלי חשבון בערך רבע מהבגדים והצעיפים שהיו בה (וזה אחרי שביום האריזה הרשמי, לפני חודש, הזעקתי את יועצת האופנה שלי, נתליה, לסייע לי במיון הבגדים שילכו איתנו, וכבר השלכנו כעשרים אחוז מהבגדים שנכנסו למזוודה). חשוב לציין שאת מבצע האריזה הסופי ביצענו בסלון של אחי וגיסתי, שבדיוק שבה מביקור משפחה באנגליה ודיווחה: "קפוא שם!!". ארזנו בהתאם.

את כל המזוודות שקלנו, אחת אחת, על המשקל הביתי. עשיתי מאמצים הירואיים להיפרד מחפצים שמעבירים אותנו לתחום האובר-וייט. שיכנעתי את אבי – באמצעים שאפילו השב"כ לא מאשר -להיפרד מכלי עבודה יקרים ללבו ומחלקי מחשב כבדים מדי, כמו כרטיס מסך, או מה שזה לא היה.

בדרך הייתי בטוחה שאיבדנו את נרתיק התכשיטים שלי (ובו תכשיטי כסף שאמא שלי יצרה בעצמה), את תיק הרופא של לילה (הצעצוע שאין בלתו, פרט לבובה החשובה לוסי), המונקאפ שלי, ועוד כמה פריטים שאובדנם מעורר פלצות או סתם אומר שעוד פרק נגמר.

הגענו לנמל התעופה אחוזי יראה. ומה עם משהו ישתבש עם הוויזה, או עם הדרכון, או עם חלקי המחשב שהחזקנו בכיסים, או התיק הנוסף שאיכשהו נהיה לנו עם כל הסנדוויצ'ים שהכנתי לשעות הציפייה והטיסה? העלמה בעמדת השקילה היתה חביבה ונימוסית וניסתה בעיקר להתמודד עם בעיה טכנית שהתעוררה במכשיר, ואולי זה מה שגרם לכך שאף על פי שהיינו (חרף משטר האימים שהטלתי בבית) בחריגת משקל של קצת יותר מחמישה קילו, המשכנו בדרכנו כביכול היינו חוקיים למהדרין.

איזו הקלה!

ברוכים הבאים לפרברים (או: כך נהפכנו ליהודים)

ואז זה התחיל. איך שיצאנו מהארץ הפסקנו להיות שמאלנים עוכרי ישראל ונהפכנו ליהודים או ישראלים, במובן שמאפשר לכל דכפין לקשור איתנו קשר חם ובלתי אמצעי. לידי ישבה אשה צעירה וידידותית עם שני ילדים, פעוט ותינוקת. חרדית מאזור ניו-קאסל, שבעלה החמוד להדהים שוחח עם אבי ארוכות לקראת סוף המסע. הוזמנו, כמובן, לארוחת שבת. באמצע המטוס ישבה ישראלית לשעבר עם שני ילדים (אחד צעיר מכליל אבל בגודל של ילד ממוצע בן חמש. אבא שלו הולנדי). נור התיידד עם ילדיה עוד בנמל התעופה, כשהם התפעלו מתרגילי הקפוארה שלו בזמן התורים. חצי מהטיסה נור צפה עם הילדה בסרטים. הוזמנו, כמובן, לביקור.

את פנינו קיבלו המארחים הרשמיים שלנו מטעם רוטרי, יהודים חמים ולבביים – מלווין ופאם סמרוי (שיודעים ששם המשפחה שלהם קצת משונה, ושומרים במטבח אוסף ממוסגר של כל המכתבים שנשלחו אליהם עם שגיאות כתיב בשמותיהם. יש שם עשרות פריטים). הם בערך בגיל של ההורים שלנו, ואולי מכיוון שיש להם נכדים בישראל גילו כלפינו יחס חם במיוחד (או שהם פשוט נורא נורא נחמדים). לא יכולנו לחלום על נחיתה יותר רכה. למחרת נחיתתנו יצאתי עם לילה לטיול בשכונה והתענגנו על מזג האוויר – השמש זרחה ברכות והכל היה ירוק ורענן מסביב. הסתפקנו בחולצה ארוכה דקיקה והתענגנו על האוויר הצלול. אחרי סיפורי האימה ששמענו על האקלים הבריטי, היינו לא רק מופתעים לטובה, אלא ממש אסירי תודה. שום מכונית לא נסעה. קטפנו שזיף מתוק וטעים להדהים מהעץ של השכנים. מעבר לכביש משתרע יער קטן. בגינה מקפץ סנאי. עברנו לפרברים.

בהמשך היום כבר יצאנו להיפגש עם המשפחה הישראלית שאבי כבר פגש בביקור הגישושים שלו לפני חצי שנה. בניגוד לחוויית האירוח אצל המארחים החמים והמסורים עד אינקץ, שעוררו בנו את התחושה שאנחנו חייבים להיות מנומסים ומחונכים, אצל א' נכנסנו ובתוך דקה הרגשנו בבית. יש לנו היסטוריה של חוויית קליטה עם א', שעוד לפני חודשיים יצאה לראות בשבילנו דירות ואפילו טרחה וצילמה אותן שוב, כי תצלומי הסוכנות אינם האמינים שבתצלומים. נור כבר שהה שם בזמן שאנחנו (אין לי מילה טובה יותר) בזזנו את בית אמה של פמלה, שבדיוק עברה לבית אבות. לקחנו משם כמעט את כל ציוד המטבח שהיינו צריכים, ועוד כמה חפצים מועילים. נחתנו אצל א' ואף על פי שמעולם לא פגשתי אותה, הבנתי איך זה שישראלים מתחברים בחו"ל. תראו, א' היא גם אשה מאוד מקסימה, רגישה וטובת לב, אז ייתכן בהחלט שאני קופצת למסקנות נמהרות. אבל אין ספק שעוד בטרם עמדתי על תכונותיה הסגוליות הרגשתי שיש בינינו הבנה. אנחנו מאותו הכפר, איכשהו. קבענו שניפגש לארוחה, וקיבלנו מיליון עצות מועילות לקראת בית הספר של נור, איפה לקנות לו תלבושת אחידה (שכוללת עניבה וגם תיק!), איפה להשיג רהיטים יד שנייה, וגם – קיבלנו אופניים לאבי וכורסאות לסלון (יש בהחלט משהו מצחיק בעובדה שעשינו כאלה מאמצים להיפטר מהרכוש שלנו עד לפני כמה ימים, ועכשיו אנחנו צוברים מחדש).

למחרת נפגשנו עם ל' וס', שגרים במרחק שלוש דקות הליכה מהבית שלנו, ומגדלים שלוש בנות מתוקות שהתיידדו מיד עם לילה (הידועה כטיפוס קוצני למדי ביומיום). את ל' כבר ראיתי בסקייפ כמה פעמים, אבל עד שלא נפגשנו פנים אל פנים לא הבנתי עד כמה היא בלתי אמצעית, חמה וחמודה. בזמן שהבנות נעלו מגפיים ויצאו לקפץ בשלוליות ולרכוב בתוכן על אופניים, או להתחפש בתחפושות של בנות, אנחנו פטפטנו על מיליון ואחד דברים, גילינו שכבר אחרי יומיים אנחנו יודעים דבר או שניים על חברים בקהילה היהודית הקטנה והצפופה שגרה בלידס, וחלקנו את עמדותינו הפוליטיות הדומות (וכמובן השתכרנו ואכלנו אוכל ממש ממש טעים). כמו א', גם ל' פרשה עלינו את חסותה ועשתה ככל יכולה כדי להקל עלינו את הנחיתה. ביום שבאנו היא וס' כבר הסיעו אלינו שולחן אוכל, כסאות ומזרון זוגי. הישראלים האלה, תמיד נדבקים זה לזה. אבל איזה כיף!

רגע פסטורלי

אחד הדברים הראשונים שמשכו את תשומת לבנו בדירה החדשה הוא שיח הפטל השחור העצום בגודלו שצומח בכניסה. אחרי שביררנו שהוא אכיל, קטפנו ממנו בהתלהבות (ואפילו הזמנו את השכנה שממול, שבדיוק תלתה כביסה). למחרת ל' הזמינה אותנו לקראמבל (טבעוני!) עם תפוחים מעץ התפוחים שלה, ובלקבריז מהשכונה. ראיתי אותה מלקטת אותם – היא הופיעה אצלנו עם שקית בלקבריז ככה פתאום, באמצע הגשם השוטף (כן, כן, יש פה גם רגעים גשומים לאללה, כמובן. מה שמצחיק הוא, שאין פה מזג אוויר של יום שלם, אלא תחלופה בלתי פוסקת). אנחנו חושדים שהשיח השני הוא שיח חמוציות, אבל אין לנו אומץ לבדוק. השכונה הזאת היא גן עדן ללקטים עירוניים.

הילדים קוראים להם Blackberries

אתמול שוטטתי עם הילדים בשכונה. השוטטות כללה גם בתים אנגליים עם אינספור פרחים ומדשאות, וגם, פתאום, חורשות ענק יעריות שנראו כמו הדרך לקמלוט (לפחות למישהי כמוני, שלא מורגלת בעצי אלון בגובה של אקליפטוסים גבוהים במיוחד). אחד היערות הקטנים נמצא במרחק שתי דקות הליכה מהבית שלנו. עברנו לפרברים, זוכרים?

השכנים

כבר ביום הראשון למעבר נור התיידד עם ילדי השכנים, ששיחקו בחוץ במשחק מארבים ויריות עם מקלות וצעצועי פלסטיק (אף אחד מהם לא אחז בצעצוע דמוי אקדח, מה שמיד חיבב אותם עלי. זה, והעובדה שבחבורה הרב גילאית היו בנים ובנות). הם השתובבו בחוץ שעווות, וכאשר נור חזר הביתה כבר הקישו בדלת לברר אם הוא יורד, ומתי זה קורה כבר.

ביום השני שלנו בבניין קיבלנו ממשפחה ישראלית שבדיוק עוזבת קורקינטים לנור וכליל, ונור אף זכה באופנים ובמשאת נפשו – מוט הקפיצה המהולל. מכיוון שמזג האוויר היה נאה להדהים, כל ילדי הבניין רצו החוצה ושיחקו בכביש השומם (אנחנו בפרברים).

אחר הצהריים הכנו עוגיות (מתכון בסוף) ויצאנו לחדר המדרגות לחלק אותן לשכנים ולהגיד שלום. בתוך דקה התברר שחצי מהשכנים נמצאים בדירה שמולנו, וכפי שאמרה אנה, השכנה האיטלקייה מלמעלה: "זה בניין מאוד חברותי. כולם חברים של כולם, לא כמו בבניינים האחרים". השכנים ממול, שכבר הספיקו להתיידד עם נור, הם במקור מדרום אפריקה. השכן החדש לידם מניגריה (פגשנו רק את אחותו, אשה גבוהה ומרשימה עד מאוד), אנה מאיטליה והשכנה לידה היא חברתה הטובה, מוסלמית מקוסובו. בניין בינלאומי. אנה כבר הבטיחה לנו לזניה, וקבענו לצאת עם השכנים מחר לקרנבל.

הגשם והרוח לא מפריעים לבחורות המחופשות בבביקיני

הסברים והתנצלויות

במצב מתוקן, הפוסט הזה היה עולה בחתיכות במשך הימים האחרונים, אלא שרק אתמול הצלחנו להתחבר לאינטרנט. זו סאגה די מייגעת, אבל כדי לעשות לכם שמח, דעו שבישראל הרבה יותר קל להתחבר לספקית אינטרנט. לאדם הממוצע לוקח שבועיים (!!) לקבל חיבור לרשת. לאדם כמונו, שעדיין לא אוחז בכרטיס אשראי מקומי, אין בעצם סיכוי להתחבר לרשת. כרטיס בינלאומי לא מתאים לעסקה כזאת. אז עכשיו יש לנו מין חיבור זמני, ולכן גם אין לי זמן לחפש תמונות ולהשקיע בלינקים, או לספר על המון דברים מגניבים אחרים שכבר קרו. תתאפקו, אני אנסה לשפר את הפוסט בהמשך.

מתכון

העוגיות שהכנו לשכנים הן בעצם גרסה לעוגיות טחינה, למדינות שבהן לא כל כך פשוט להשיג טחינה.

מצרכים

1/2 כוס חמאת בוטנים

1 וחצי כוס קמח

חצי כוס סוכר

אבקת קקאו

חצי שקית אבקת אפייה

שוקולד צ'יפס לפי הטעם

תמצית וניל (פה מוכרים בסופר תמצית מווניל אמיתי!)

100 ג' מרגרינה (כן, אפשר גם עם שמן, אבל אז זה מתפורר יותר)

חצי בננה

מה עושים?

כלום, בעצם. מערבבים טוב טוב, אופים ב-180 מעלות עד שזה כבר לא כל כך רך (קצת פחות מעשר דקות, תלוי בתנור ובכמה זמן הוא כבר חם), ואז מוציאים לקירור למשך עשר דקות, עד שהעוגיות נוקשות ויציבות.

איך הקונסוליה הבריטית גרמה לי להרגיש כמו פלסטינית

סוף סוף קיבלנו ויזה!
כמה טפסים מילאנו. עם כמה מומחים ובעלי מקצועות הזויים (מישהו אמר נוטריון?) נפגשנו. כמה פעמים תכננתי לשרוף את בניין הקונסוליה והתאפקתי. כמה שרירות, אבסורד וחוסר אונים מול בירוקרטיה אימתנית וקשיחה. אבל בסוף הצלחנו להוכיח את מה שהיה צריך – שאנחנו באמת בני זוג ובאמת מתכוונים לעבור לאנגליה יחד. זה דרש רק שלושים מסמכים, עשר תמונות משפחתיות, פגישה עם עו"ד מומחית לוויזה והגירה (וכמה וכמה התכתבויות ושיחות טלפון איתה), מפגש עם נוטריון (אדם עם משלח יד מדהים, אבל גם איש ממש נחמד), התכתבות אימייל עם חברת הייעוץ לענייני ויזה (גם בבריטניה מפריטים. למה שעובדי הציבור יענו על שאלות הציבור?), תרגום סיטונאי לאנגלית של כל הניירת הרשמית שלנו (למדתי המון מושגים) והגשה אחת, מאוחרת ונרגשת, של הטפסים שלנו. שנשלחו לטורקיה (העונש הקולקטיבי הקטן שהבריטים נוקטים אחרי שישראל השתמשה בדרכון בריטי כדי לרצוח את אל מבחוח. טורקיה! באמת יש להם הומור מושחז, הבריטים האלה). ובמרוצת כל התהליך המתיש הזה לא יכולתי שלא לחשוב: אם שועלי ניירת מיומנים כמונו נתקלים בכאלה צרות בהליך פשוט כמו בקשת ויזה, מה יגידו אזובי הקיר (או, נאמר, מהגרי עבודה עניים שאינם דוברי אנגלית?)

מצטער, אדוני, לא מילאת טופס ב/12

העיסוק המתיש בבקשת רשיון מעבר ושהייה העביר אותי באבחה חדה ממעמדי כבעלת פריבילגיות – בת לעם האדונים במדינת אפרטהייד – למעמד של אזרחית זרה בלי ניירות, שצריכה להתחנן כדי לעבור בגבול, או סתם לדבר עם איזה פקיד שיסביר לי מה לעשות. או במלים אחרות, החוויה היומיומית של פלסטיני.

ישנן צרות גדולות יותר

ולי עוד היה מזל. הרי בזכות ההחלטה האסטרטגית המשפחתית לתבוע זכות שיבה להונגריה ולהחזיר לנו את האזרחות שנגזלה בידי הצורר הנאצי, יכולתי להרעיף על אבי ושני ילדינו את הסטטוס שלי כאזרחית האיחוד האירופי (אמנם מדרג ב'), וכך חסכנו אלפי שקלים בבקשת הוויזה שלנו. כן, כן, למשפחה של חברי המועדון זה בחינם. לסטודנט ישראלי עולה 1500 שקל רק להגיש את המסמכים לבקשת ויזה (וזה לפני תשלום על חתימות נוטריון לכל התרגומים).

אחרי שהגשנו את כל הניירת הבריטית וישבנו להמתין בחופשה נטולת טרדות, היה לי עוד עניין קטן להסדיר – להנפיק דרכון הונגרי לבתי ולחסוך ממנה השפלות נוספות בעתיד וממני טרדות בירוקרטיות. שלוש פעמים כבר הלכתי לשגרירות, ובכל פעם הסבירו לי מה צריך לעשות. אמא שלי, צדקת שכמוה, נסעה בשבילנו לירושלים להחתים את תעודת הלידה של כליל בחותמת אפוסטיל (חותמת מיוחדת שאפשר למצוא רק במשרד החוץ בירושלים, שמטביעים על מסמכים רשמיים כדי להפוך אותם, כנראה, לעוד יותר רשמיים). סבתא שלי עזרה לי למלא טופס תעודת לידה בשבילה. חברה של אמא שלי תרגמה את התעודות שלה להונגרית. הבאתי את ההונגרייה הקטנה לשגרירות וחשבתי שסוף סוף למדתי משהו, והפעם הכל יהיה בסדר. לא היה.

הר נבו של הבירוקרטיה

כשלילה נולדה לא היה לנו שם בשבילה, ורשמנו אותה בשם זמני עד שנחליט. כעבור כמה חודשים רשמתי אותה בשם כליל. טרחתי והבאתי להונגרים גם את תעודת שינוי השם שלה. מממ… חייכו הפקידים בהנאה מרושעת, והטילו לחיקי טופס נוסף. מצטערים, אי אפשר להנפיק לך דרכון. היא צריכה לעבור תהליך שינוי שם בהונגריה. זה תהליך ארוווך.
"אבל", מחיתי בחוצפה (עם הבריטים המפחידים לא הייתי מעזה, אבל אלה – מזרח אירופאים שכמותם – פחות מאיימים). "אבל היא הרי בכלל לא רשומה בהונגריה. מה יש לשנות? פשוט תרשמו אותה עם השם הנוכחי!"
"אלה התקנות", פסקו שני הפקידים, ושילחו אותי ואת לילה נטולות דרכון (ואפילו יותר גרוע – בלי צילום פספורט, שהיה בעצם גולת הכותרת מבחינת לילה). פרצתי בבכי. לילה חיבקה אותי ואמרה "אמא, תני לי לנחם אותך".

כשרטנתי אצל לורה את תסכולי הבירוקרטיה שלי, היא אמרה כלמודת ניסיון שזו החוויה הבסיסית של מהגר (היא יודעת על זה כמה דברים. האוניברסיטה העברית מאוד התחבטה לפני שהואילה להכיר בתואר שרכשה בעיר השדה הנחשלת והאלמונית לונדון). לעולם את בגדר חשודה, לא מכירה את הז'רגון המקצועי ולא את הנורמות הנהוגות עם הפקידים, ותמיד צריכה להוכיח שאין לך אחות. המרדף הזה אחר התעודה הנכונה הזכיר לי מה קורה לאתיופים שרוצים אזרחות ישראלית והכרה ביהדותם). הגזענות, פנים רבות לה. אבל זו לא רק גזענות (כמו שמוכיח סיפורה של גיסתי הבלונדינית). זו גם ההתנהלות הבלתי אישית עד כאב שאופיינית למערכת הבירוקרטית (אני בהחלט מתכוונת לכתוב על זה עוד בהמשך).

אבל אל תתנו לפוסט הקוטרי הזה להטעות אתכם. עכשיו, כשאני בחופשה שכמוה לא ידעתי מאז גיל 17 בערך, אני מרחפת בחיים כמו פיה. כלום לא מרגיז אותי למשך יותר מדקה. אני מאושרת וקלילה ונטולת דאגות. טרדות היומיום מחליקות מעלי כמו שהיגיון בריא נסוג מפני משרדים ממשלתיים. ובכל זאת, כאשר הלכתי ברחוב עם הדרכון ההונגרי היקר מפז שלי, שהוא המפתח לכל הנסיעה שלנו, הייתי ממש מודאגת מהמחשבה שאאבד אותו. בכלל לא רציתי להוציא אותו מהבית, את האוצר המגיארי שלי. ואז נזכרתי שגם למלכת אנגליה אין דרכון. בעצם, אולי היא במצב קצת שונה משלי.

עולה למטוס בלי דרכון

מרבה נכסים

כל הארץ אוהלים, אוהלים, ואנחנו פינינו את הדירה שלנו – ולא שכרנו דירה אחרת במקומה. ארזנו כמה תיקים – תיק יד לכל חבר משפחה, ותיק גדול משותף. וזהו (בתוך שבוע התברר שגם זה יותר מדי).

איזו הקלה!

כשיצאנו לדרך נדהמנו כשהתברר שהציבור משתתף בצערנו על חיי הנוודות שהתגלגלנו אליהם. אנשים שואלים אותנו מה איתנו, וכשאנחנו עונים בחיוך "ביקרנו בני משפחה וחברים והקמנו אוהל בלוינסקי", הם מנידים בראשם בצער (טוב, עדיין לא הספקנו לישון בו…).

"את חושבת שכל אחד בעצם נכסף להיות במצב של שחרור מהכל?", אבי שואל. שאלה טובה. נדמה לי שלא. החירות היא דבר די מאיים בשביל אדם מן היישוב. מאוד קשה לנהל שגרה נינוחה בתנאים של שינוי בלתי פוסק.

ועכשיו – החופש הגדול באמת. חופש מתוכניות, חופש מרכוש, אפילו כמעט חופש מעבודה (עובדים רק מעט, וממילא אנחנו לא משלמים שכירות). לא שגרה, אבל איזו נינוחות.

זה התחיל באריזות לקראת הנסיעה ופינוי הבית משטויות. זה סוד גלוי שבתים צוברים כמות בלתי נתפסת של שטויות בטכנולוגיה שלקוחה מהארי פוטר – בגומחות ונקיקים  נסתרים ברחבי הבית מסתתרים חפצים שתופסים נפח הרבה יותר גדול מכל הארונות, הבוידעמים והמגירות. זה מין פלא כזה. אלא שכאשר מכניסים דברים לשקיות זבל גדולות וארגזים, הם חוזרים לגודלם האמיתי והאימתני. וכך העפנו מהבית כמויות אדירות של רכוש שנראה מאוד חיוני קודם, כשעוד היינו יושבי קבע.

ציוד חיוני ליושבי קבע

בצעד דרמטי, שעדיין קשה לי לעכל, העפתי לרחוב כשני טון בגדים שלי ושל כליל. בגדים שחשבתי שהם ממש חשובים, ואפילו את המכנסיים בוורוד זרחני! הם פשוט לא נכנסו למזוודות לאנגליה, ונראה לי הזוי לשמור בארץ כל כך הרבה בגדים אחרים שיחכו לי. ובכל זאת, השכם בבוקר, כאשר כבר ישנו בסלון (כי את המיטה של נור ושלנו כבר מסרנו הלאה), התעוררתי בלב נחמץ לשמע פועלי הזבל שמעמיסים את אוסף הבגדים שלי למשאית הזבל. איזה בזבוז. לו רק היה לנו זמן לקחת אותם לוויצו, או לפינת הקחתן שבשדרות לו הייתי רוטשילד. אבל לא היה לנו פנאי.

ככה זה נראה, בערך (בכל זאת, אני דור שלישי)

רק אחרי שהעמסנו את התיקים ויצאנו מהבית – והפעם באופן סופי – הסתכלנו זה בזו וחייכנו. המאוויים שלנו נראו כל כך אפשריים לביצוע, עיתותינו בידינו, וכל מה שיכולנו לעשות למען גורלנו כבר עשינו. עכשיו יוצאים לדרך.