הגזענות כפי שלימדה אותי בתי

לרגל מותו של נלסון מנדלה הוצבה תמונתו על שולחן קטן בבית הספר של לילה. במפגש הביתספרי המכונה כאן Assembly שלושה מורים סיפרו לילדים על מנדלה שלהם: המנהלת סיפרה כיצד הפגינה למען שחרורו כשהיתה סטודנטית באוניברסיטה, המורה של כיתה א' סיפרה על הביקור שלה בתא הכלא שלו (אחרי, כמובן) והמורה של כיתה ג' סיפר כיצד ראיין את מנדלה כאשר היה כתב של סוכנות הידיעות אי-פי. כשסיפרתי על כך (די בגאווה) לחברים מקומיים, אמא של א' לא התרשמה במיוחד ואמרה לי: "אני בטוחה שזה מה שעשו בכל בתי הספר בעולם". לי היו ספקות משלי בקשר לבתי הספר בישראל, והן רק התגברו כששמעתי שביבי החליט להיות פתאום חסכן ולוותר על השתתפות בהלוויה של מנדלה. האמת, אני מבינה אותו. לייצג את ישראל וההפרדות שלה בנסיבות האלה באמת עלול להיות די מביך, אולי אפילו יותר מביך מלהיעדר בצורה כה הפגנתית.

אבל לא על זה רציתי לכתוב.

Image

לילה חזרה מבית הספר וסיפרה לי שמנדלה היה איש טוב מאוד, כי הוא רצה שיתייחסו לכולם באותה צורה. ואז היא סיפרה לי בטון מלא פליאה והשתאות על משהו אקזוטי מאוד ששייך לעבר הרחוק והקדמוני: "אמא, את יודעת שבימים עברו* – אפילו פה באנגליה!! – לא התייחסו לאנשים באותה צורה רק בגלל שהם נראים אחרת או שיש להם צבע עור שונה!!". ולפני שהספקתי להאיר את עיניה בנוגע לעובדות המרות, היא אמרה: "How stupid is that! הרי אין בעולם אפילו שני אנשים שהם אותו דבר..".

* היא אמרה את זה באנגלית והשתמשה בביטוי הסנטימנטלי והמעורפל In the olden days.

בגיל שש, לכליל יש עדיין עיוורון צבעים בריא. מבחינתה צבע עור או דת הם מאפיינים ניטרליים. יש לה חברות ממבחר דתות, כולל הינדואיזם, נצרות, איסלאם, יהדות ועוד כמה. יש לה חברות וחברים ממבחר גדול יחסית של צבעים וארצות. הרבה יותר גדול מהמבחר שעמד לרשותי בתור ילדה וגם גדול יותר מהמבחר שעמד לרשות תלמידי במרכז תל אביב. במערכת החינוך של לידס (ובמידה מסוימת באנגליה בכלל), חינוך לסובלנות ונגד גזענות הוא הלחם והחמאה וגם כוס התה. הנה, רק אתמול קיבלתי מכתב ממשטרת לידס (!!!) שמבשר על פתיחתו של פרויקט חדש: המשטרה תכשיר בני נוער בדיווח ומאבק בפשעי שנאה וגזענות. המשטרה, כן? מדהים. או תראו למשל את הסרטון הזה:

 Image

לא היה לי לב לגלות לכליל יותר מדי על האמת בנוגע לגזענות והסתפקתי באמירה שגם היום וגם באנגליה מפלים אנשים לרעה בגלל צבע העור שלהם. הסכמתי איתה שזה ממש טיפשי ולא התאפקתי ואמרתי לה גם שלא כל האנשים מבינים את מה שהיא מבינה.

כמה ימים לאחר מכן הנושא עלה מחדש באופן אחר, כאשר חברתי ש' רטנה שבתה בת ה-6 חיה בבועה. שאלו אותה בשיעור מה היא היתה משנה בעולם כדי להפוך אותו למקום טוב יותר, והיא ענתה שהיתה הופכת את האוטו שלהם לקרוואן. אני לא התרגשתי והצבתי לכליל את אותה השאלה. היא חשבה כמה שניות לפני שענתה: לא הייתי משנה כלום.

באמת??

כן, העולם טוב כמו שהוא.

וואו. באמת, זה מקסים. כי היא עוד קטנה כל כך שהעוולות והסבל פשוט לא חודרים לתודעה שלה. אמרתי לה שאני שמחה שהיא אוהבת את העולם שלה כפי שהוא. אבל הבועה הזאת הציקה לי, ולמחרת אמרתי לה שמי שממש טוב לו בעולם כפי שהוא, יכול עכשיו לעזור לאחרים שבשבילם העולם לא כל כך מוצלח. הזכרתי לה את העבודה שלי עם פליטים, לילה נזכרה שיש אנשים חסרי בית. היא הציעה שכשנעבור לבית החדש (זה יקרה בקרוב ואני מתכוונת לכתוב על זה כל הזמן ודוחה בלי סוף) ניתן להם את הדירה הזאת. או שאולי נבנה להם משהו במקום יפה בקאנטרי-סייד…? אולי ליד נהר? (זה ללא ספק בהשראת הספר שאני קוראת לה עכשיו, The Faraway Tree, שבו הגיבורים כל כך שמחים לעבור מהעיר לכפר). חשבנו אולי לארח מישהו בבית החדש, שיהיה בו חדר אורחים.

מבחינת התודעה הפוליטית שלה, הרגשתי שהשגנו איזו התקדמות. ממש קטנה. יותר חינוך לצדקה מאשר מודעות לאי צדק חברתי. אבל מבחינת התודעה הצחה והתמימה שלה אני לא בטוחה מה עדיף. יש לה חיים שלמים להתמודד עם עוולות העולם. וכמה מקסים להאמין שגזענות היא משהו בלתי נתפס שעבר מן העולם. בחינוך צריך לפעמים להתנהג כאילו האוטופיה כבר כאן. אולי מספיק לצייד אותה בתובנות האלה, וכשתגדל היא כבר תדע מה לעשות?

מודעות פרסומת

מסע הנעליים ההזוי, חלק 2

כבר כתבתי פה באריכות על הקשיים הכרוכים בהשגת נעליים שיעמדו בכל התנאים המגוחכים שלי. וכבר הסתכלתי במראה וגיליתי שאני מתחסדת חסרת תקנה. אבל מה לעשות, הסלידה שלי מרכישת בגדים חדשים בכלל ונעליים חדשות בפרט כבר האמירה לדרגות חסרות תקדים. בשבועות האחרונים האובססיה הזאת הובילה אותי למסע הזוי במיוחד, שאני הראשונה שתעיד שהוא דבילי ואידיוטי. הנה זה מגיע: המסע לרכישת נעלי בית ספר חדשות לכליל.

בבית הספר של לילה, כמו ברוב המכריע של בתי ספר אנגלים, נהוגה תלבושת אחידה הכוללת נעליים שחורות, ובימים שאינם גשומים מאוד או קפואים מאוד (או בימים שהם עד כדי כך קפואים עד שבאים במגפי גומי מרופדים ובכיתה מחליפים לנעליים רגילות), הילדות נועלות נעלי בובה שחורות. למה? ככה.

לפני תחילת השנה רכשתי לה נעליים שחורות מיד שנייה במצב מעולה, והן החזיקו מעמד יפה עד שנשחקו כדרכן של נעלי ילדות. היא גם גדלה, שתהיה בריאה. למראה הבלוי משהו של הנעליים, אצתי רצתי לאיביי לחפש לה נעליים חדשות. על הנעליים שלה אין מידה, אז הסתכלתי על נעלי החורף שלה ורכשתי נעליים גדולות בחצי מידה, שיהיה. אלו היו נעליים בעיצוב שמוצא חן במיוחד בעיני כליל, עם לשונית באמצע. אני אפילו לא מנסה להתווכח איתה כשיש לה העדפות בענייני אופנה.

אלא שהנעליים האלה היו גדולות להחריד. הן פשוט נפלו לה מהרגליים במידה כזאת שאפילו לא שקלתי לנסות לגרוב לה עוד זוג גרביים – מה שהגיוני בכל מקרה בעונה הזאת, שבה אמור להיות אביב אבל למעשה עד לפני שבועיים עוד ירד פה שלג…

בקיצור, החלטתי לאפסן את הנעליים האלה לשנה הבאה ולרכוש זוג נוסף. אתם כבר מבינים שמה שמוביל אותי בהתעקשות לרכוש נעליים מיד שנייה הוא לא קמצנות חולנית אלא הזוועה שאני חשה כלפי 1) רכישת נעליים  מעור 2) רכישת נעליים שיוצרו על ידי עבדים 3) צריכה מיותרת שמזהמת את העולם 4) חומרנות וחינוך ילדים לקנייה בחנויות.

מקץ כמה ימים מצאתי באיביי את זוג מספר שתיים, הפעם במידה אחת יותר קטנה.

הן הגיעו די מהר, והן היו גדולות מדי. וואאהה! זה כבר באמת נעשה מגוחך: המידה המסומנת עליהן קטנה בחצי מידה מנעלי החורף שעליהן הסתמכתי בהרפתקה הזאת. מה זה אמור להיות?

בשלב הזה התחלתי לברר מה המחיר המלא של נעליים חדשות. יקר, ולא רק בכסף (אם כי גם בכסף. נעליים מחברה נחשבת, שאני גם יודעת שיחזיקו מעמד ויהיו טובות, עולות כמה מאות שקלים). כתבתי לכמה חברות שאני יודעת שמייצרות נעליים טובות, וכולן השיבו שהן מייצרות בסין, או בהודו (חוץ מאחת, שיש לה גם מפעלים בספרד ובפורטוגל, כלומר בפיקוח תנאי העבודה של האיחוד האירופי). בכל מקרה, המחשבה על קניית נעלי עור די דחתה אותי – אפילו אם זה קורבן למען בתי הקטנה. לא מצאתי נעלי ביתספר אתיות וצמחוניות – אולי לא השתדלתי מספיק, ואולי גם בעיני יצרני הנעליים יש סתירה בין אתיקה לבתי ספר, ולו מבחינת השיק. אז אחרי שגמרתי להתעצבן משירות הלקוחות בחברות שהתחמקו מהשאלות שלי על זכויות עובדים (למשל קלארקס וקיקרס), חזרתי לנבור באיביי.

בשלב הזה כבר הרגשתי ממש, אבל ממש, אהבלה. הבטחתי לעצמי ולבני המשפחה שזאת הפעם האחרונה. ורכשתי את הנעליים שכליל הכי אהבה, שנראו במצב מעולה ואכן היו כאלה כשהגיעו אלינו בחבילה ארוזה היטב.

נחשו מה? הן היו קטנות מדי. ממש בקצת, אבל לוחצות במידה שאי אפשר לנעול. אלהים ישמור. ועוד הבטחתי להפסיק. כתבתי לעוד כמה חברות, שוטטתי באינטרנט, אבל האמת היא שידעתי מה הולך לקרות עכשיו. כן, ניחשתם נכון.

חזרתי לאיביי.

רכשתי נעליים גדולות בחצי מידה. היום הלכנו לקחת אותן (כן, במקרה המוכרת מלידס), והן מתאימות. המוכרת, שאולי הרגישה שמשהו מטורף עבר עלינו עד שהגענו אליה, נתנה לנו עוד זוג במתנה, במצב קצת פחות מחדש שאי אפשר באמת למכור באיביי, אך בהחלט אפשר לגלגל הלאה.

אבל אתם יודעים מה? אני חושבת שהן ממש ממש בדיוק. (ט-ט-ט-דההההה!)

איך להביא את השלום בלי להתחסד

כבר סיפרתי פה על חיבתי לקווייקרים, שמעסיקה אותי די הרבה בחודשים האחרונים. אחד העקרונות החשובים לקוויקרים הוא השלום. רובם פציפיסטים ובעיקרון אמורים לבטא את השליחות שלהם לשלום בהיבטים שונים בחיי היומיום שלהם, ולא רק בהיבט הפוליטי.

והנה לפני שבוע קראתי את הפסקה הבאה, מתוך ספרון קטן על השליחות הקוויקרית לשלום (מה שמכונה באנגלית The Peace Testimony). בדרכם הישירה, התמציתית והלא מתחכמת הם מציגים חמש נקודות עיקריות על קוויקרים ושלום, על פחות מעמוד 4A אחד. סעיף 3 נכתב ממש בשבילי. שימו לב, בתרגום חופשי:

העניין בעדות השלום של הקוויקרים הוא לא להיות אדם טהור, להתרחק מאלימות, לנקות את הידיים של עצמכם ולשכוח מהצרות של כל השאר. האלימות היא חלק מאתנו בכל פעם שאנחנו שותים מכוס פלסטיק וזורקים אותה למטמנה. הידיים שלנו כבר מלוכלכות. ניקוי זוג ידיים אחד מועיל רק במעט אלא אם הוא עוזר לנקות את הידיים של כולם.

במלים אחרות, מה את עושה כזה עניין מנעלי בית הספר של הבת שלך כשמסביב העולם עולה בלהבות. תשקיעי אנרגיה במה שחשוב ותפסיקי להתחסד. תכלס, צודקים. אבל למרבה הצער אני פשוט לא מצליחה. טוב, אני לא תמיד עד כדי כך דפוקה. רק לפני חודש קנינו לה מגפיים חדשים בחנות הכי זולה וזהו – כי היינו זקוקים להם מהר ואחרי שחיפשנו בעשר חנויות יד שנייה ולא מצאנו, פשוט נסענו לסופר. אין בכלל ספק שהמגפיים האלה הגיעו מסין ואין לי תקוות רבות מדי בנוגע למחויבות של טסקו לזכויות עובדים. אבל נעליים – נעליים קל להשיג מיד שנייה אם רק מתאמצים קצת.

שאלון העבדות

אחד הדברים שמעסיקים אותי סביב עניין הצריכה האתית הוא המיתוס על ביטול העבדות. המאבק בעבדות נחשב אחד השיאים של התנועה לזכויות האדם – איך אנשים מכל העולם הצליחו למגר את העבדות בדרכים יצירתיות ובאלימות, בהקרבה ומסירות וטוב לב ובמאמרים נוקבים. לפעמים מזכירים שגם אחרי מיגור העבדות סבלו השחורים בארה"ב מאפליה זוועתית ממש, ולמעשה בחלק מארצות הדרום המשיכו לעבוד כמשרתים בשכר מגוחך עוד עשרות שנים אחרי הביטול הרשמי של העבדות. אבל לעתים נדירות מזכירים את העובדה המחרידה שהעבדות פשוט לא פסה מן העולם בכלל. קוראים לה משום מה "עבדות מודרנית", כאילו שזה משהו אחר, או כאילו שיש משהו מודרני במלאכת כפיים נוראית בשדות ובמכרות ובמפעלים חשוכים. נכון, העבדות כבר אינה חוקית בהרבה מדינות. אבל היא עדיין חיה ובועטת (בעיקר בנשים ובילדים, אבל גם בגברים ובאסירים פוליטיים). ודי ברור שעד שלא תהיה חקיקה בינלאומית שאוסרת על חברות להעסיק עבדים גם דרך קבלני משנה, כלום לא ישתנה. כי מה זה עוזר שאסור להעסיק עבדים במערב, אבל חלק עצום  מהסחורות שנמכרות במערב יוצרו על ידי עבדים?

אז אני לא ממש רוחצת בניקיון כפי בעניין הנעליים של כליל, כי אני יודעת שזאת סתם נוירוזה קטנה שלי ואין לי שום אשליות שהצלתי עכשיו את העולם. כי יש עוד די הרבה מוצרים אחרים שאינם עומדים באור הזרקורים בדרך כלל. וגם כי עבדות היא לא רק עניין למדינות עניות ונחשלות. לא צריך לחזור שוב על הסיפור של ישראל והעובדים הזרים, כי ישראל הרי ידועה ברגישות העל שלה לזכויות אדם. הנה, גם באנגליה הצדקנית יש עבדים (בחקלאות, תעשייה זעירה ומה לא), ובעיקר שפחות (בדיוק מה שנדמה לכם). אז אל תתעצלו, מלאו את השאלון הזה כדי לגלות כמה עבדים עבדו בשבילכם לאחרונה. קדימה, היכנסו עכשיו.

איך לבחור שירי ערש לילדים, חלק ג'

והפעם – שירי ערש פוליטיים.

את חלק א' על שירי ערש למהגרים תוכלו לקרוא כאן.

את חלק ב' על שירי ערש ששרתי לכליל תוכלו לקרוא כאן.

האמת היא שלא תיכננתי לכתוב את החלק השלישי הזה, אבל את סוף השבוע האחרון העברנו במקום מיוחד במינו עם אנשים מיוחדים במינם. נסענו ממש עד קצה אנגליה, רגע לפני שהיא נהפכת לסקוטלנד, וביקרנו בחווה אורגנית מרוחקת במיוחד ששמה Low Luckens. בחווה גרים רות ומייק, בני שבעים ומשהו, שעובדים במרץ שהלוואי עלי ומנהלים את החווה האורגנית הענקית, שבעשור האחרון כוללת גם מרכז חינוכי. נוסף להיותם אידיאליסטים וחדורי אמונה, הם מטפחים את הדור הצעיר של מגדלי המזון המקומי והאורגני, מחנכים חוואים צעירים וילדי בית ספר מעיירות נחשלות ועניות באזור ומספיקים גם לטייל באתלטיות שלא תאמינו על הגבעות התלולות שסביב החווה וגם לשיר במקהלה. מעוררי השראה.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

בזמן האחרון יוצא לי לפגוש די הרבה אנשים שעברו מזמן את גיל הפרישה הרשמי ולא נראים כאילו הם קרובים לפרישה. המפגש שלי עם אנשים מבוגרים נעשה נקודת התיחסות בשבילי, הזדמנות לשאול מה אני רוצה להיות וגם ללמוד מניסיונם וחוכמת החיים שלהם, הזדמנות להיזכר שאף פעם לא מאוחר וגם השראה לעשות את הטוב כאן ועכשיו בלי פחד. מייק ורות הם אנשים מפוכחים שראו דבר או שניים בחייהם. יש להם ידיים של איכרים ועמדות של מהפכנים רדיקלים. אנחנו מדברים על התסכול שלנו מישראל והם נדים בהבנה. גם הם מתוסכלים, ולפעמים נראה שהכל נעשה גרוע, אבל פשוט צריך לעשות מה שצריך לעשות. כששומעים את זה מאנשים שקמים גם ביום ראשון להסיע את החציר במריצה לפרות ולשרוף את הגזם מהגדרות לאורך השדה, זה נשמע אחרת.

הם מנהלים את החווה בלי שום בזבוז. חוטבים עצים ושומרים את השבבים להצתת האח. מחזיקים קומפוסט אבל שומרים את קליפות הביצים בשביל לגרוס ולהעשיר את הסידן בתערובת הזרעים של התרנגולות. תשומת הלב לפרטים הכי קטנים מקסימה אותי, ואני הולכת אחריהם בחווה כמו ברווזה קטנה ולא מפסיקה להשתאות מול היקף הדברים שהם חייבים להביא בחשבון. החווה עצומה בגודלה ודורשת הרבה יותר תחזוקה מהבית הפרטי שלי, שאין צורך להכביר מלים על הציון שלו בסדר וניקיון. כל שיח ועץ שם מטופל, גם במרחק חצי שעה הליכה מהבית. כבר ציינתי שהם בני שבעים ומשהו?

איך הגענו לשם? ובכן, רות ומייק פגשו את אבי בהרצאה שנשא על סחר הוגן לפני כמה חודשים, והזמינו אותו לבוא להתארח עם המשפחה. אז באנו לשני לילות. ישנו בביתם, אכלנו על שולחנם אוכל אורגני שבישלנו במטבח המרהיב שלהם ושמענו אינספור סיפורים. בלילה, אחרי שהילדים נעלמו, ישבנו ליד האח המבוערת ופטפטנו. בבוקר השווצתי שאבי מנגן די טוב בגיטרה, ומייק מיהר להזמין חבר שישאיל לו גיטרה וכך בלילה השני מצאנו את עצמנו מחליפים שירים בכלל ושירי ערש בפרט. אפילו העזתי לשיר להם כמה וכמה שירים בעברית, ואתם יודעים שזה לא עניין של מה בכך בשבילי.

רות שרה לי שיר ערש שאמה נהגה לשיר לה בחווה שלהם. בשיר, הכוכבים הגדולים הם כבשים והקטנים הם בטח טלאים, והלבנה היא הרועה העדינה. כשאת באמת רועה כבשים בבוקר, השיר נשמע אחרת לגמרי מהשירים של פניה ברגשטיין באוזניים של ילדים עירוניים.

השירים של רות

(באדיבות הפייסבוק של אבי וסאונדקלאוד)

השיר השני, שקראתי לו "שיר פוליטי", הוא "שיר האב" של הסקוטי יואן מק'קול. אמנם הגרסה של רות נוגעת ללב ומלאת עוצמה, אבל הגרסה של מק'קול פשוט מופלאה, והמלים כל כך חזקות שלא התאפקתי מלהציע תרגום חפוז לעברית, ששומר על המשקל אבל מחמיץ פה ושם את האלגנטיות של המקור.

father's song:

שיר האב (יואן מק'קול)

בן, הנה עוד יום נגמר, עצום עיניים

הירח רץ אחרי ענן בשמיים

לך לישון ואל תפחד בן

כי אמך ואבא כאן, בן

והענקים הם רק צל על קיר.

ב

לך לישון וכשתקום יאיר האור

אין סיבה לפחוד בלילה השחור

אין הוא כמו חשכת השחור, בן

של נפשם של אנשים, בן,

שדוחים את אור השמש בכל יום.

ג

שכב בנוח במיטה ותגדל טוב

תזדקק לכל הכוח בקרוב

בקרוב תצא לדרך,

תיאבק יום-יום בקרב, בן

מול אויב שחושב שהעולם שלו.

ד

אל תבכה בן, אייבש את דמעתך

שום מפלצת לא תבוא לתפוס אותך.

אין שדים או מכשפות,

רק כלבים ובני זונות

שמתכננים איך לנצל אותך.

ה

אל תמכור ואל תשפיל את עצמך,

שלא ינצלו ויזרקו אותך.

אם תבלע את השקרים, בן

ירמו אותך למוות

עד שלא תזכור מה זה להיות חי.

ו

די דיברנו בן, הגיע זמן לישון

יש תשובות לשאלות – אך לא היום.

המשך לשאול, המשך לגדול, בן.

שאל הרבה עד שתדע, בן

שלח את תשובותיך לעולם כולו.

*

זה אולי נשמע הזוי, אבל שרנו כל הלילה והגענו לכמה שירים מאוד מעניינים, ובעיקר שירים של כורים. למה לכורים יש כל כך הרבה שירים? מייק ורות בטוחים שזה בגלל שתנאי החיים של הכורים היו הגרועים ביותר ולכן היו פשוט חייבים לשיר על זה. אני לא השתכנעתי, אבל זה רק מראה עד כמה המוזיקה היא חלק משמעותי בחייהם.

משירי הכורים הגענו לשיחה על זכויות עובדים ושמענו על היחס הגרוע שמקבלים מהגרי העבודה הלטבים באזור החקלאי של רות ומייק. מתברר שהרבה כפריים לטבים מיומנים להדהים עברו לאזורים הכפריים של צפון אנגליה ועובדים בתנאים לא הוגנים ותוך ניצול של חוסר ההיכרות שלהם עם השפה והזכויות המגיעות להם. אחרי שחזרנו לתנאי העבודה הנוראים של הכורים ולסיפורים על תאצ'ר, רות שרה לנו עוד שיר עצוב: "סגור את דלת המכרה, בחור, יש דם בפנים, יש עצמות בפנים, יש ילדים בפנים". למי שרוצה לקרוא את כל המלים המזעזעות הן פה. ואם תהיתם – bairns הם ילדים.

כשחזרנו הביתה המשכתי לחפש שירי כורים, ומצאתי כמה אוצרות איומים ומופלאים כמו שיר ערש סקוטי של כורים: Coorie doon, ואלה המלים שלו.

וגם שיר קינה ואבל של אלמנת כורים, שנקרא "שיר ערש לכורה". בלינק יש הסברים, מלים וקישור לשיר ביו-טיוב. למי שאין סבלנות לדיבורים, השיר מתחיל ב-1:50 בערך.

המסורת של שירי מחאה לילדים לא ממש מפותחת בישראל (אם כי אולי יש תקווה). אולי זה בגלל כור ההיתוך, אולי בגלל תחושת המצור וההתכנסות השבטית שאופיינית לישראל, ואולי זה בגלל הסיבה שכבר דשתי בה, שישראל היא מדינה מודרנית שרוב שירי הילדים שלה הם בסך הכל די רכים ונאיביים. מצד שני, אחרי כל הסיבוב הזה של חינוך פוליטי סביב העריסה, הגעתי למסקנה ש"שחקי שחקי" יכול להיות שיר ערש לא רע.

איך לבחור שירי ערש לילדים, חלק ב'

שירים ששרתי לכליל

לחצו כאן לחלק הראשון של הפוסט, על שירי ערש למהגרים.

או כאן, לפוסט על שירי הילדים המורבידיים של הבריטים.

***

לפני שעברנו לאנגליה יכולתי להרשות לעצמי לשיר לכליל גם באנגלית. היו חודשים שבהם שני השירים האהובים ביותר עלינו היו Swing low ו-the river is flowing.

.

טוב להתפלל למישהו לפני השינה, גם אם לא מאמינים שיש בשמים דוד כזה שקוראים לו אלהים. מה גם שהיא לא הבינה את המלים ואין דבר יותר מערסל משירי גוספל. אני אוהבת לשיר גוספל. לפני שעברנו לאנגליה, יכולתי לשיר לה בלי חשבון שירים של הביטלס, של בוב דילן ושל לאונרד כהן. מצא חן בעיני הרעיון שהאוצרות שנחשפתי אליהם בגיל ההתבגרות ילוו אותה מגיל העריסה. ואלו גם באמת שירים יפים שכיף לשיר. היום אני גוזרת על עצמי התנזרות משירים באנגלית ודבקה בשירים בשפת אמי, כמו שאמהות מהגרות ברחבי העולם מתעקשות לעשות. זה חינוך, מה לעשות.

גם בישראל רוב השירים שלה היו, כמובן, בעברית. אלא שיש לי אוורסיה נוראית לרוב שירי הילדים הקאנוניים. "נומי נומי" דוחה אותי עוד הרבה לפני שמגיעים לשורה על אבא עם השעות הנוספות שלו והמתנות. עם ההימנון ליקינטון הגעתי ליחסים סבירים ברבות השנים. אז מה לעשות? לשמחתי יש כמה מציאות של ממש בפנתיאון הישראלי. כמובן, שירי הכבש הששה עשר עם הלחנים המופלאים של יוני רכטר, אבל גם כמה משירי "הילד הזה הוא אני" ובראשם הפייבוריט האירוני והחד כתער "אני מוכן", בביצוע נוגה של דיויד ברוזה הצעיר ובלחן המורכב של אבנר קנר.

בכבש הששה עשר, השיר הכי אפקטיבי מבחינת מהירות ההרדמה היה ללא ספק "רעמים וברקים", שעבד אפילו כמרגיע בנסיעות. את "הילדה הכי יפה בגן" תמיד קצת התקשיתי לשיר, כי מרגע שעמדה על דעתה היא שאלה אותי אם מדובר בה, והרי כל הפואנטה של השיר היא ש1) לא ו-2) היא בכלל לא הלכה לגן. וכמובן הלהיט "מה עושות האיילות בלילות", שמקורות יודעי דבר טוענים שיוני רכטר אומר שרוב האנשים מזייפים כשהם שרים אותו, והשיר שאין לו סוף "לילה טוב", שתמיד קיוויתי שהיא תירדם לפני שאגמור לשיר אותו, ותמיד התבדיתי.

אולי זה בגלל העייפות הכרונית שאופיינית להורים לפעוטות ואולי בגלל שנעשיתי סנטימנטלית והתגעגעתי לימי נעורי, אבל העובדה היא שלצד להיטי הילדים שרתי בעיקר שירי רוק ומשירי חווה אלברשטיין ומתי כספי.

השיר הראשון שקלטתי שהוא למעשה שיר ערש הוא "איש קטן בטלוויזיה" של טאטו – לא בדיוק התפריט הרגיל של שירי ערש, ודורש גמישות מסוימת בשורה על ממתקים מידי זרים. זה גם לא בדיוק משהו שקל למצוא ביו-טיוב. הנה גרסה מאוחרת מהופעה:

באותו אזור, אחד השירים האהובים על כליל לפני השינה הוא "פרח שחור" של כרמלה-גרוס-וגנר, שבו יש גם מוות וגם קיטש וגם אפלה וגם אור וגם לחן כזה רגוע וערן צורי שבדיוק מתאים למטרה:

כשהיא היתה פיצית נהגתי לשיר לה גם את "בערב ב' כסלו", אבל אני חושבת שאבי רמז לי שזה קודר מדי. למזלנו, יש שיר אופטימי בטירוף ומקסים ממש – שיר ערש דינוזאורי ("לך לישון דינוזאור פיצפון / דינוזאור קטן רק חצי טון"), שמשום מה לא נמצא ביו-טיוב אבל הוא פשוט יצירת מופת עם מלים מקסימות ולחן מופלא ועדין שהייתי לוקחת איתי לפה לו רק לא היה מוקלט על קסטה (כן, כן) מאז שנת 1994 בערך…

לרגעים הקיטשיים באמת, ואחרי שהפעוטה המרדנית סירבה להירדם לפני שמיציתי את הרפרטואר שלי, הייתי שומרת את אילנה, שיר האהבה הכי נאיבי בעולם.

עם השנים עברתי לשירים איטיים אחרים, שהזכירו לי תמיד את הקומיקס של עידו אמין:

אמא: הו, כמה יפה ששוב מנגנים את שירי ארץ ישראל הישנה. הו, חורשת האקליפטוס… מה אתה אומר, הדור הצעיר סוף סוף מעריך את השירים היפים של פעם?

הבן (באדישות): היה פיגוע.

< אמא פוערת פה בחוסר אמון וזעזוע>

אז כן, שרתי לה את "ימי בנימינה" ואת לילות הקיץ החמים ואת שלל שרב, והיא אהבה לבקש את השיר על הילד שדיבר עם כוכבים, ולפעמים היתה שואלת אותי מה בעצם קרה לו, וזה באמת דבר שקצת קשה להסביר לילדה בת שנתיים וחצי, או לאמא שלה ששואלת את עצמה את אותה שאלה לעתים קרובות מדי.

כשעברנו לאנגליה נעשיתי מודעת מאוד לעובדה שהעברית של לילה כבר אינה משובחת כשהיתה. מיהרתי לקרוא לעזרי את לאה גולדברג, מהמשוררות האהובות עלי בעברית ואולי בכלל. חלק מהשירים שלה הם בשבילי מטריושקה של דימויים, שאפשר לקרוא גם כסיפור על ממלכה אמיתית במרחב הפיזי, וגם על ממלכת הנפש הפנימית הבודדה, שמתישהו מישהו כבר יעלה אליה לרגל ובחכמה טובה ייפתח לו השער.

(עכשיו לכו תסבירו לאנשים שלא גדלו בישראל למה את כל השירים הסנטימנטליים הישנים האלה שרים אנשים במדים. בעצם, אולי לכו תסבירו את זה קודם כל למישהו שגדל בישראל…)

חוץ מזה השאירה לי לאה גם את שירי ארץ אהבתה, שיש האומרים שהיא ליטא ויש האומרים שהיא ישראל.  לשיר הזה יש הצלחה אדירה אצלנו, אבל גם מחיר בדמות הפדנטיות האינסופית של כליל, שלמעשה מסרבת להירדם עד שאגיע לבית השלישי והיא תוודא שלא התבלבלתי במלים (כי בפזמון השלישי יש היפוך: במקום "למלכה אין בית, למלך אין כתר" שרים "למלך אין בית, למלכה אין כתר". וזה מאוד מאוד חשוב לא להתבלבל).

(כולל הביצוע הדרמטי – יש שיאמרו דרמטי מדי – של רות דולורס וייס)

לפני די מעט זמן, בעקבות סיבוב האלימות האחרון בישראל ופלסטין, התחלתי לשיר לה גם את "האומנם", שביטא בדיוק את רגשותי בעניין. בלילות הראשונים הייתי על סף דמעות, אבל עם הזמן התחשלתי. מוצא חן בעיני שכליל אומרת "שלפי שיבולים".

מה קורה כשמקשיבים למלים

גם לאבי יש רפרטואר גדול ועשיר של שירי לילה טוב, שונה מאוד משלי. הוא כולל שירים כמו "ערב של שושנים", למשל. לפני שנה הוא התחיל לשיר לה את ערב כחול עמוק. אני מודה שאף פעם לא הקשבתי למלים של השיר לפני שהוא נעשה בן בית אצלנו, וגם מתוודה שהנחתי על ריטה כל מיני הנחות לא מבוססות בלי לברר מי כתב לה את המילים (מאיר אריאל). במלים אחרות, לא ציפיתי לשיר כל כך ממזרי, עסיסי ומלא רמיזות מיניות. כשהבנתי את מה שבין השורות קצת נעשה לי לא נעים לשיר לה את זה. לדעתנו, מדובר באשה חרמנית לעת ערב, שעסוקה בהזיות מיניות על מאהב ללילה אחד, שכנראה כבר לא ישוב.

אבל מה זה לעומת הזעזוע שהכה בי כשהואלתי להקשיב למלים של "ליל חניה". הכל בגלל י', שפירסמה לינק לאיזה שיר ישן של חנן יובל, שאף פעם לא סבלתי. אבל הייתי במצב רוח נוסטלגי ולחצתי על קליק, ואז זרמתי עם ההצעות האחרות של יו-טיוב עד שהגעתי אל "ליל חניה". את הלחן זכרתי בסוג של חיבה. יש בו משהו שמזכיר שדה אביב או את תחושת ההדר של נוף שנפרש אחרי שמטפסים על הר מכוסה בעצים סבוכים. בכל מקרה, לולא הכרתי קצת את התרבות הישראלית לא הייתי מנחשת שזה שיר על מלחמה. כל כך הרבה ישראלים קשורים איכשהו לצבא ולמלחמות: עצובים, נלהבים לקרב, נושאים עיניהם לניצחון ולתהילת הלוחמים. השילוב של נשים במקהלה של "ליל חניה" רק הופך את חדוות המלחמה למחליאה יותר. זה נוף ילדותי.

 ומכאן קצרה הדרך לסיום הפוסט הזה, עם שיר שלא שרו לי מעולם כילדה אבל מרגע שנחשפתי לעצבות המגויסת שלו לא יכולתי להתעלם ממנו יותר. באתר הזה תוכלו לשמוע את איה כורם שרה את "שכב בני" ("כשתגדל תהיה פועל!") ולהתפעל מאוסף של גופיות לבנות באיורים מראשית היישוב. למי שלא רווה מהשיר העצוב מדי של אביתר בנאי, שדרכו הכרתי את השיר הזה, אפשר להתרפק על עוד ביצוע, גם הפעם של אמא אמיתית, מהסרט "ילדי השמש" http://www.youtube.com/watch?v=dHzY9ExBDXM.

לילה טוב.

איך לבחור שירי ערש לילדים

חלק א' – שירי ערש למהגרים

שירי ערש הם עניין מסורתי. מרחב של מפגש אינטימי בין האם לילדיה, שבו עוברת המסורת המשפחתית. אינספור אנשים מכירים שירי ערש או שירי משחק בשפה שהם אינם דוברים, או מתרבות שכבר אינה קיימת. לחברי א' היה במזוודה שיר פולני על אווזים, ולי יש את אז-א-ספ ההונגרי.

אצלנו בבית נהגו לתרגם לנכדים "מי יפה, מי יפה, מי שהעיניים שלו כחולות", ודאי תסכימו איתי שאין פה הרבה תשומת לב לצד הפואטי. אז ניסיתי לתרגם מחדש כמיטב יכולתי, אבל הביאו בחשבון שאני לא יודעת הונגרית ושניסיתי לשמור על המקצב:

מה יפות, מה יפות
העיניים הכחולות
העיניים הכחולות.

אבל עיני, אבל עיני שחורות כהות
איני יפה מספיק בשביל אהוב לבי

מה יפות, מה יפות
העיניים הכחולות
העיניים השחורות.

אפשר למצוא ברשת שלל ביצועים לשיר ההונגרי הידוע, כולל מחווה ישראלית של בן מהגרים, או ביצוע ממש ממש הזוי של KISS בהופעה בבודפשט. בשבילי יש לשיר הזה טוויסט מעניין, כי במשפחה שלי תמיד שרו רק את הבית הראשון. טוב, לסבא שלי ולדוד באמת היו עיניים כחולות, אבל בהתחשב בנסיבות המחרידות שהביאו אותם לישראל היה משהו צורם בשיר הזה. אם מכירים רק את הבית הראשון, הוא נשמע קצת כמו פרופגנדה ארית, לא? רק אחרי שנים רבות מאוד התברר לי שלשיר יש דווקא סיום לא גזעני בכלל שבו האהבה מנצחת. אני לא יודעת למה סבתא שרה תמיד את הבית הראשון. היא בטח תכחיש את כל העניין, ובכל מקרה חיית במה היא מעולם לא היתה.

מכל העולם לבניין שלי

לפני כמה ימים התכנסו רוב השכנים וחלק נכבד מחבריה של שכנתי מ' לחגוג את יום ההולדת של בנה. היו שם אנשים מהמון ארצות: איטליה, קוסובו, ניגריה, דרום אפריקה, גמביה, רואנדה, אוגנדה, ישראל, אנגליה, הודו (הם יגידו קשמיר) ועוד כמה שבטח שכחתי. השיחה התגלגלה כך ששתי נשים נפגשו במטבח וגילו ששתיהן ממוצא רואנדי, ושתיהן לא נוהגות לדבר על זה. ס' הסבירה לי שבגלל המלחמה, כשהרואנדים פשטו בעולם הם העדיפו לנטוש את שפתם ולא להבליט יותר מדי את העובדה שהם פליטים. ההורים של ס' רצו להתערות בקניה והיום היא לא יודעת לדבר רואנדית, אף על פי שהיא יודעת כמה שפות אפריקאיות אחרות. הנהנתי בהבנה. גם אני הייתי שם (לא ברואנדה, בהתכחשות לארץ שממנה ברחו הסבים).

לשכנתי א', שהגיעה מקוסובו, אין לבטים: היא מדברת עם ילדיה אך ורק באלבנית. אנגלית הם כבר ילמדו בגן. נכון, לחלקם זה קשה, אבל כולם לומדים בסוף (יש לה ארבעה ילדים, מה שמקנה מעט אמינות סטטיסטית לקביעה הזאת).

בכל מקרה, ברור שהבחירה בשירי ערש היא בחירה חינוכית ואידיאולוגית ממעלה ראשונה. הם נכנסים עמוק לתודעה כשהילדים במצב הטראנס של לפני השינה, הם קשורים בחוויות המכוננות ביותר, של חיבוק ופינוק לפני השינה, של קרבה להורים. חוזרים עליהם שוב ושוב וזוכרים אותם בעל פה.

ובאמת לפני שעברנו לפה, שרתי לכליל שירי ערש בעברית ובאנגלית. היום אני שרה לה רק בעברית. שיישאר לה משהו יפה מהעברית. שתלמד את העברית היפה של לאה גולדברג בעל פה. שיישאר בה חלק מהילדות שלי.

על השירים שאני שרה היום ועל אלו שבחרתי לשיר בישראל – בחלק ב'.

על שירי ערש פוליטיים תוכלו לקרוא בחלק ג'

מי חוגג את חנוכה?

המורה של לילה רוצה לדבר איתי בסוף היום. אוי, לא. זה בטח לא סימן טוב, נכון? נכון, אבל לא מהסיבה שתיארתי לי. היא תוהה אם אסכים לבוא לדבר עם ילדי כיתה א' על חנוכה, מכיוון ש"היא יודעת שאני מאוד חזקה באמונתי". השתדלתי מאוד לשמור על ארשת מכובדת והפטרתי בנימוס אגבי שבעצם ממש לא, ולמעשה אנחנו לא ממש חוגגים את חנוכה בבית, אבל אין לי התנגדות לבוא ולספר על חנוכה לילדים בשכבה שמעל כליל. פניה נופלים אך היא מתעודדת במהירות ומציעה שאספר על איך המשפחה שלי חוגגת את חנוכה בישראל, אם אפשר בליווי תמונות. בשלב הזה אני מבינה עד כמה כל זה אקזוטי ומתחילה לחשוב איך לספר לילדים שאינם יודעים במה מדובר מה זה חנוכה.

אז הלכתי לשוטט באינטרנט ולראות מה מציעים שם במדורי הגיל הרך. גיליתי מבחר רחב מאוד של הצעות, כולל כמה עמודים בגישה מאוד הומניסטית שמנסים להתמודד עם המורשת הקנאית והלוחמנית שהותירו אחריהם המכבים. אחד האתרים של משרד החינוך ממליץ לוותר על סיפורים כמו חנה ושבעת בניה או האלימות המטורפת שמפגין מתתיהו במגוון הזדמנויות, אלא להיצמד למנהיגות החיובית של יהודה המכבי ולערכים של חופש דת, למשל. אני תוהה אם גדעון סער יודע איזה חתרנות הולכת אצלו במשרד…

בכל מקרה, ביום המיועד התייצבתי בכיתה עם דיסק און קי ועליו תמונות קלאסיות של חנוכה – ילדים עם סביבונים ומטבעות שוקולד, חנוכייה, סביבונים וכן הלאה. המורה קיבלה את פני בלבביות והילדים התיישבו על השטיח ואמרו לי בטון האוניברסלי של ילדי בית ספר "גוד מוווורנינג מיסיז ארבל". המורה סיפרה שהשבוע חוגגים את חנוכה. מישהו יודע איזו דת חוגגת את חנוכה? ילד אחד מצביע מיד. "סיקים". המורה מחייכת ואומרת "ניסיון יפה. עוד מישהו?" ילד אחר מנסה "מוסלמים". "ניחוש טוב, אבל זאת דת אחרת". "נוצרים?" המורה ממשיכה לפרגן ולא אומרת את המלה "לא" אפילו פעם אחת לנוכח מבול הניחושים באפלה. ילדה אחת מציעה "אנגלים?", והפעם המורה אומרת "אנגליה היא ארץ ולא דת. באנגליה יש כל מיני דתות". "אולי סקוטים?". בשלב הזה המורה מגלה להם שמדובר ביהודים.

אני מודה שהופתעתי. כלומר, ידעתי שאין שפע של יהודים בבית הספר של כליל, ואחוז היהודים באנגליה כולה הוא 0.5%. ובכל זאת, גדלתי בישראל והתרגלתי לחשוב שהיהודים הם עם ממש מרכזי בתרבות העולם. אני גם הולכת ומבינה עד כמה היהדות היא לא רק דת אלא גם קבוצה אתנית, סוג של שבט שאי אפשר באמת להתנתק ממנו גם אם מפסיקים לעבוד את אלהים.

אולי לא הייתי צריכה להיות מופתעת. רק יומיים קודם לכן שאלה אותי מ', שכנתי הנוצרייה, אם אנחנו חוגגים את חג המולד. כשענינו שלא, היא שאלה אם אנחנו חוגגים את מותו של ישו. ניסינו להסביר לה שאין לנו שום עניינים עם ישו, אבל אני חושבת שזה נראה לה קצת משונה. בכל מקרה כרסמנו יחד לביבות (כן, הצפת המתכונים בבלוגים הטבעוניים הפילה גם אותי ברשת), אז אפשר להגיד שלפחות חגגנו את חנוכה.

לנסות לחיות עם מעוז צור
בסופו של דבר יצא שדווקא חגגנו את חנוכה ממש כהלכתו, עם שירים ונרות וכן הלאה, כי התארחנו בביתם המלא שמחה של ש' וא' ובנותיהם המתוקות. בסופו של דבר הגיע הרגע הבלתי נמנע של "מעוז צור", שאתו כזכור יש לי חשבון כבר שנים. אבל להפתעתי, מהסידור הרפורמי שבו קראנו (כן כן, היה סידור על השולחן!) נשמטו המשפטים שבדרך כלל מזעזעים אותי במיוחד. זה הולך ככה: במקום "לעת תכין מטבח" כתוב "לעת תשבית מטבח". בהערת השוליים מסבירים שזה תיקון שהציע הרב הראשי הרץ, שמונה לתפקיד ב-1913. במקום אחר קראתי שאחרי השואה חזרו רוב היהודים לנוסח צמא הדם המקורי, אבל מתברר שהרפורמים נשארו נאמנים לנוסח רודף השלום – ולא בפעם הראשונה.

זה לא שהשלמתי עם מזמורי החג: שירי התהילה לאלהים הגדול עדיין מביכים אותי, ותחושה עזה של צביעות מלווה אותי, אפילו כשאני לא שרה. כאילו כולם מתחנפים לילד הכי מקובל בכיתה ואני עומדת מהצד ולא אומרת מלה.

חברתי פ', שחזרה לחיק היהדות הרפורמית אחרי סיבוב ארוך ומפותל, אומרת שיש ביהדות הרבה דברים מזעזעים והרבה דברים יפים, והרפורמים מתרכזים במה שטוב (מנקודת מבט הומניסטית ומודרנית). אבל לי נמאס להסתפק בשאריות. בכל דבר יש יופי, אבל אני לא פוליאנה ובמקום למצוא את היתרונות של קביים אני מעדיפה להשיג לי איזו חפיסת שוקולד.

יום הולדת שמח, ישו

אבל האמת היא שחנוכה הוא החג האחרון שאפשר לחשוב עליו כשמסביב רוגשת קדחת הכריסטמס. אי אפשר להיכנס לחנות בלי לשמוע את אותו דיסק של שירי חג, אי אפשר לצאת לרחוב בלי להתפעל מנורות החג שתלויות בכל מקום, כולם שולחים ומקבלים כרטיסי ברכה וקשה מאוד להתעלם מטרפת הקניות שאוחזת בכל האנשים מסביב, שהולכים לכל מקום עם שקיות מלאות. יש גם צדדים פחות צרכניים לחג הזה, כמו עצי האשוח שפזורים במקומות אסטרטגיים בעיר ובמבני הציבור ומכוסים בנוריות קטנטנות, שנראות בדיוק כמו הכפור הנוצץ על העצים בימים קרים במיוחד.

אבל החג נכנס ממש לתוך ביתנו כבר לפני חודש, כאשר לילה החלה להתכונן להצגת חג המולד. לפי המסורת הביתספרית, ילדי גן חובה אחראים על הפקת חג המולד. המורה למוזיקה כותבת בכל שנה מחזה עם שירים לא רעים בכלל, והילדים מתחפשים בתחפושות מרהיבות למדי ומציגים במשך יותר מחצי שעה (!!!) את סיפור הולדת ישו. מדובר בילדים בני 4-5, כן? התיאטרון הבריטי, כנראה זה לא מגיע משומקום. בגן של קהילה היינו ממש גאים בילדים שהצליחו בברדק גדול וחינני להופיע במשך 15 דקות.

בכל מקרה, לא יכולתי שלא להבחין שהמחזה הקפיד לנפות את האלמנטים הדתיים מהסיפור. כלומר, יש בו בהחלט מלאכים, אבל אין בו מזמורי דת מסורתיים, בשום מקום לא נקבע שישו הוא המושיע או בנו של אלהים, והמלה אלהים לא מוזכרת בו אפילו פעם אחת. מין סיפור אגדה על הולדתו של "מלך תינוק", עם המון קטעים ושיגועים על הגמלים שלא זזים והרועים שלא מתעוררים. זו בחירה מעניינת בארץ שבה 70% מהתושבים הם נוצרים, ורבים אחרים הם אנשים ממוצא נוצרי שמעדיפים לומר לסקרים שאין להם דת.

למה שירי הילדים באנגליה כל כך מורבידיים?

לילה משחקת בבובות שלה ושרה:
Wall flowers, wall flowers
growing up so high
we're all pretty maids and
we all have to die
except from little Lila,
she's the youngest one.
hop and shake, hop and shake,
turn your back to the wall again.
מה??
ובכן, מתברר שזאת גרסה אחת מני רבות, רבות מאוד, של שיר משחק ידוע שבו מסתובבים במעגל ומשמיעים מני מלים מחרידות. הגרסה של כליל היא הגרסה היורקשירית שנמצאת באזור לפחות מאז שנות החמישים, כפי שהעידה קשישה מקומית באחד הפורומים הרבים שעוסקים בשירי ילדים אנגלים.
Wall-flowers, Wall-flowers - Mama Lisa's House of English Nursery Rhymes, Intro Image
מה הסיפור של האנגלים עם שירים מדכאים, אלימים ומורבידיים? אני, שגדלתי במדינה מודרנית על שירי ילדים מהמאה העשרים, רגילה לשירים נאיביים שנכתבו לילדים במובן הכי מודרני של המילה. שירים חינוכיים, מתוקים ונטולי תסביכים (חוץ מלילה לילה של אלתרמן, אבל זה הרי לא באמת שיר ילדים). האנגלים, לצערם או לשמחתם, מחזיקים במטען עצום של שירים מכל הדורות שאפשר לזכור. חלקם הגדול, לדעתי, לא נכתבו בכלל לילדים. וחלק גדול להדאיג מהם עוסק בנושאים מדכאים למדי. אז יצאתי לסקור את השורשים המורבידיים של שירי הילדים הבריטיים והעליתי כמה ממצאים מעניינים. חלקם מדרשים בדיעבד שלא ממש קשורים לעובדות, אבל עם יד הלב – נראה לכם שאפשר להמציא כאלה דברים מחרידים על "קן לציפור" או על "נומי נומי?".
ורדים בכיסים, בסוף כולם נופלים

השיר הראשון שהעביר בי צמרמורות מאז שעברנו לכאן הוא Ring a ring a roses, עוד משחק מעגל תמים לכאורה, שגורם רק להורים חשדנים כמוני לזקוף אוזניים בחרדה למשמע השורה

A-chew! A-chew!

we all fall down.

למה נופלים? מה קרה? כשרצתי ליו-טיוב גיליתי שיש השרים "טישו, טישו, כולם נופלים" או אפילו "אפר, אפר, כולם נופלים"(!). בקיצור, חשוד. מתברר שהשיר הזה הוא שיר די ישן, שנכתב הרבה לפני עידן הפוליטיקלי קורקט, ונושא בחובו צללים עתיקים. יש אפילו הסבורים שהוא מתאר את מגפת הדבר  שקטלה מיליונים באירופה במאה ה-14. יש הסבורים שממש לא.

מחנה הזוועות מפרש כך: הטבעת הוורודה התמימה שמופיעה על העור היא התסמין הראשון של מחלת הדבר. מכיוון שהחולים מתחילים להרקיב בעודם בחיים, ומכיוון שבמאה ה-14 האמינו שהסוואת הריח יכולה למנוע הידבקות מהמחלה, הסתובבו אנשים עם כיסים מלאי פרחים, ולפעמים גם עם מסכות מיוחדות דמויות ציפור שבהן יש מקום לפרחים לפני האף. אבל מה, בסוף זה לא עוזר וכולם נופלים (במציאות זה היה יותר קרוב ל-40%, אבל תסכימו איתי שזה בהחלט נותן תחושה שכולם מתים, לא?).

המאזינים האופטימיים מפנים את תשומת לבו של הקהל לעובדה שאין עדויות כתובות לשיר הזה לפני המאה ה-19, כלומר מאות שנים אחרי המגפה, וגם לעובדה שיש לשיר גרסאות אחרות, הרבה יותר משובבות נפש. עם זאת, ההסבר החדש כולל צל משלו, בדמות האיסור על ריקודים בקהילות פרוטסטניות, שהוביל להמצאת משחקי מעגל כדי לפרוק את הצורך הנואש לרקוד יחד. אל תתעצלו לקרוא בעצמכם.

הכבשים דורשות צדק חברתי

מכירים את הכבשה השחורה?

למי שלא: היא מניבה 3 שקים מלאים צמר ומחלקת אותם לאדון, לגבירה ולילד שבקצה השדרה. מקורות יודעי דבר טוענים שהשיר נכתב במאה ה-13 (!!) כמחאה על החוק המלכותי הקובע ששליש מתוצרת הצמר יועבר לאדון המקומי, שליש לכנסייה (גברתנו) ורק שליש למשפחת החוואי עצמו, או – כדי לעורר רחמים – לילדים.

המפטי דמפטי נופל מהחומה

הוא כנראה ישב על החומה הרבה לפני שאליס פגשה אותו, וגם התרסק שנים רבות לפני כן.

גם לכם נראה שזה קצת יותר עצוב מ"רצתי רצתי ונפלתי"? ובכן, מתברר שגם כאן מסתתרת שמחה לאיד פוליטית. המפטי המקורי היה כנראה תותח שהוצב על חומות מגדל הכנסייה בקולצ'סטר בזמן מלחמת האזרחים. אלא שהתותח יורט באש תותחי היריבים והתרסק. מיותר לציין שכל אנשי המלך וכל פרשיו לא יכלו להחזירו למקומו.

אפילו תחום הנונסנס מלא בהומור שחור. דוגמה אחת מני רבות:

There was an old lady who swallowed a fly,
I don't know why she swallowed a fly.
Perhaps she'll die!

ויש כמובן את השיר העליז על ההתמוטטות של גשר לונדון, שלדעתי היא בכלל לא חומר לשירים עליזים. אתם יכולים לדמיין את השיר "גשר המכבייה מת-מו-טט"? לא ממש. ולא בכדי. אבל אין מה להכביר מלים על העניין הזה.

בחצר האחורית של מרי

את הזוועה האמיתית שמרתי לסוף. אחד השירים הכי תמהוניים בעיני הוא השיר Mary, Mary, Quite contrary. מה זה אומר? למה היא מתעקשת להיות ההיפך? ואיך זה קשור לגינון?

למי ששכח או למי שטרם נתקל, זה הולך ככה:

Mary, Mary, quite contrary,

How does your garden grow?

With silver bells, and cockle shells,
And pretty maids all in a row.

ובכן, מול התמונה המצטיירת של ילדה-בילבי שעודרת בגינה מופיעה המסורת הבריטית במלוא יפעתה המפוקפקת ומציעה סיפור אימים אלטרנטיבי. את הסיפור הזה סיפרו לי חברי א' וש', שגדלו פה ועליהם זה לא עושה רושם מיוחד. למעשה נדמה לי שבעיניהם זה מצחיק, או שיש פה אפילו איזו עילה לגאווה בביזאריות שהתרבות שלהם יכולה להציע.
ובכן, מתברר שמרי מהשיר היא מרי טיודור – "בלאדי מרי" בשבילכם, שהיתה, להכעיס, קתולית אדוקה ונהגה לענות פרוטסטנטים במגוון מחריד של מכשירי עינויים ולערוף את ראשם אם התעקשו לדבוק באמונתם (כלומר, היא נהגה לצוות על אנשים אחרים לבצע את כל אלו).
פעמוניות וצדפות
מתברר שהגן ההולך וגדל הוא חלקת הקברים המשגשגת שהותירה אחריה מרי; פעמוני הכסף והצדפות הם שמות של מכשירי עינויים (מצבטי בהונות, אם אתם ממש מתעקשים להיכנס לפרטים הפלסטיים), והעלמות שעומדות בשורה הן הגיליוטינות. למה? כי לגיליוטינה, באקט מיזוגני טיפוסי, קראו The Maiden. ואת השיר הזה שרים בגן של כליל לא מעט, עם תנועות ידיים חמודות נורא. הלוואי שיכולתי להראות לכם.

כל זה קצת מורבידי מדי. אבל יודעים מה? אתם מכירים את השיר "למרי היה כבש קטן?" ובכן, זה שיר אמריקאי, ולכן אין לו סבטקסט. מתברר שהוא נכתב על ילדה אמיתית ושמה מרי, שהיה לה… כבש (קטן!).

בפוסט הבא: איך לבחור שירי ערש לילדים.