שפת אם

אני מגישה לכליל סנדויץ' קלאסי עם טחינה וסילאן – הממרח האהוב עליה. את שניהם קניתי בחנות ה"קונטיננטלית", שבה קונים המהגרים שלא מוצאים את האוכל מבית אמא בסופר הרגיל. ככה זה כשנאחזים בהרגלים הישנים. לפחות אני זו שנאחזת, כי בינתיים הפרחחית עונה לי בנימוס: "Thanks mum".

אני לא מצליחה להתרגל לעניין הזה. בכל זאת, פחות משנה אנחנו כאן והילדה מדברת איתי כמעט רק באנגלית, ועוד במבטא המקומי הזה (כשהוגים את ה-U בצורה פונטית, והאינטונציה מוסיפה לכל משפט סימן שאלה מתנגן). "לילה, דברי אתי עברית בבקשה", אני מתחננת. לילה לא מבינה למה אני מתעקשת: "!But mum, we're in England".

היא מוחה, ובצדק מבחינתה. היא הרי הולכת בדרכי אביה, ששפת אמו היתה בכלל ספניולית אבל בגיל 3 עבר לדבר עברית כמו צבר מצוי. היא גם הולכת בדרכי סבתה, ששפת אמה היתה הונגרית והיא התכחשה לה למען הציונות, שלא לדבר על הסיפור המצמרר על הנסיעה ההיא באוטובוס, שבה היא התפדחה לשבת ליד סבתא כי היא התעקשה לדבר בהונגרית בקולי קולות. יופי, יש לנו מסורת. אלא שכליל לא כל כך הולכת בדרכי, וכשאני חושבת על העברית המצוחצחת שאיתה הגיעה לאנגליה, לבי נחמץ. כשעברנו הנה אמר לי חברי א' שהגורל היהודי הוא לנדוד, ומה לי כי אלין – כל דור שני חייב לראות את הוריו כאילו הם זרים בארצו.

לכליל יש שפת אם, עברית. יש לה גם אמא. אני. לא צריך להיות פרויד כדי להבין שההתנכרות של כליל לשפת אמה יוצרת בינינו סוג של זרות. אני יצאתי מישראל בשמחה ובהקלה, אבל ישראל לא יצאה ממני ולא מראה סימנים שהיא מתכוונת לעזוב. כליל יצאה מישראל וישראל כבר נשמטת ממנה כמו קורי שינה. והדבר הזה שהולך ונעלם ממנה הוא הדבר שאני הענקתי לה – המקום שבו נולדה, התרבות שבה גדלתי. פחות משנה באנגליה, והבת שלי גורמת לי לחוש את חוויית ההגירה בעוצמה יותר גדולה מאשר במגעי עם העולם האנגלי שם בחוץ.

החבר'ה אשמים

שנים לפני שנעשיתי אם נתקלתי בספר שנכתב, כנראה, כדי לפטור הורים מתחושת האשמה שמלווה אותם בנוגע לילדיהם. התזה העיקרית שלו תקפה את המיתוס שהדמויות המשפיעות ביותר על ילדים הם הוריהם. במקום זה טענה המחברת שהחברים, בית הספר, החברה בכלל ובעצם כל השאר משפיעים הרבה יותר. עובדה, תראו איך הילד שלכם מדבר, אילו ערכים חשובים לו ואיך הוא מתלבש. הוא לא למד את זה בבית.

בזמנו זה נראה לי שטחי ומטופש. היום אני קולטת בחלחלה שאף על פי שכליל מבלה חלקים נכבדים מהיום עם הוריה דוברי העברית, יותר נוח לה לדבר באנגלית. היא כבר מתחילה לחשוב באנגלית, ומפעם לפעם אומרת לי כל מיני ביטויים מחרידים כמו הטרוניות "אני רוצה מישהו לשחק עם" (I want someone to play with), או "אני לא רוצה לשים על סוודר" (to put on a jumper), שנאמרות כמו כל דבר עם צלו ש סימן שאלה בסוף.

אתמול ראינו הצגה שחבר שלנו השתתף בה בבית האבות בשכונה. הם העלו את "סינדרלה" עם עיבוד מיוחד לרגל יובל המלכה: הנשף הנחשק היה נשף לרגל יובל היהלום של המלך והמלכה (שניהם!), והכל היה מלא בדגלי אנגליה. בסוף, כשכולם התחתנו (בגרסה שראינו לא הסתפקו בסינדרלה והנסיך וחיתנו את כל הרווקים בבת אחת, שיהיה), הם שרו את ההמנון לרגל היובל. כל הקהל נעמד. אני ישבתי. לא מתאים לי לשיר אל החבר הדמיוני שישמור על המלכה. אני גם לא רויאליסטית וגם לא אוהבת פטיש לאומי. אבל לילה האנגלייה הקטנה עמדה על הברכיים שלי יחד עם כולם.

רק לא בישראל: חגיגות היובל למלכה

אז כשכל הממלכה לקחה סופשבוע ארוך (מאוד מאוד ארוך) לרגל יובל היהלום של המלכה, ארגנו פה בשכונה אירוע חגיגי לכל המשפחה, עם המון מתקנים מתנפחים ואוהל עם בירה ומיני דוכני צדקה, וכל ההכנסות מהאירוע הלכו להוספיס השכונתי ולעוד איזה ארגון צדקה. הם ממש אוהבים צדקה, האנגלים.

הנתינים חוגגים

אבל לא זה העיקר. נכנסנו לשטח האירוע בנועם. האנשים המתינו בסבלנות בתור למתקנים והסתדרו מיוזמתם בטור בלי שמישהו סידר מחסומי מתכת מחוברים באזיקונים לפני הכניסה למתקן. בכניסה לפארק לא היה מאבטח. למעשה, לא היו שם בכלל מאבטחים. המבוגרים (כלומר, כמעט כל מי שמעל גיל 18, כולל דודות מבוגרות באמת) לגמו בירה באוהל הבירה. שטח הפארק נותר חף מכוסות פלסטיק או עטיפות של חטיפים. אחרי שעתיים בערך הבנתי שאחד הדברים שהופכים את האירוע הדי המוני הזה לנחמד הוא שאין בו מוזיקה בקולי קולות. למעשה, אין בו מוזיקה בכלל.

אבי הסביר לי שבישראל חייבים להחזיק מערכת כריזה באירוע המוני, כדי שבמקרה חירום תהיה אפשרות לאדם אחד לפקוד על כל הקהל להסתדר בשלשות, או כל דבר אחר. ומכיוון שממילא יש מערכת כזאת, כבר מנצלים אותה להשמעת מוזיקה בפול ווליום. פה לא מתכוננים למקרי חירום ובאמת הרבה יותר שלו.

רק באנגליה: מה נסגר עם המתנות

ולסיום בפינתנו רק באנגליה, הרשו לי לשתף אתכם בסוגייה אידיוטית מחיינו פה. ברוב החנויות, אם קונים מתנה אי אפשר לארוז אותה בחנות. למעשה, רק בחנויות יומרניות במיוחד יטרחו לארוז לך את המתנה. שאר האנשים קונים גליל של נייר עטיפה ועוטפים בבית.

ואיך אפשר בלי איזה טויסט של צדקה? לא תאמינו, אבל אני קניתי מאמהות מהגן של כליל נייר עטיפה למתנות שהוא סוג של מעשה צדקה. לא רק שהרווחים עוברים לארגוני צדקה למען ילדים, אחת ממטרות הארגון היא לחנך את הילדים לצדקה. על עמדותי בענייני צדקה אכתוב פעם אחרת, כי יש לי הרבה יותר מדי מה לומר בעניין.

להשיג פספורט בקלות (לחברי מועדון בלבד)

לילה חזרה השבוע מהגן (היהודי) עם יצירה מחרידה במיוחד, שנראתה במבט ראשון כמו כרטיס ברכה. היא נופפה בה מולי בגאווה, ואני התאפקתי ככל יכולתי ושיבחתי את כתב ידה המסודר ואת הדיוקן העצמי המרהיב שציירה בפנים. מהעיקר התעלמתי. על חזית הכרטיס התנוסס לו דגל ישראל, ומעליו הכיתוב "פספורט ישראלי". "נשמי עמוק", פקדתי על עצמי: "בשנה הבאה היא תלמד בבית ספר רגיל".

אז בערך 30 ילדים בריטים חזרו הביתה עם הרעיון המעניין שגם להם יכול להיות דרכון ישראלי. ברוב המקרים, קבלת אזרחות חדשה היא תהליך קשה ומורכב. למה? בזכות המנגנון המאפיונרי שנקרא מדינות הלאום, ששומרות על גבולותיהן כמו שודדי דרכים על גשר – בקנאות, שרירות לב, אלימות וחמדנות.

בישראל הדבר נכון שבעתיים בנוגע לפליטים פלסטינים, שאף שהתביעה שלהם לשוב לבתיהם ולקבל אזרחות כתושבי עבר נראית על פניו קבילה יותר משל שאר המועמדים, הסיכויים שלהם אפסיים למדי. אפילו חתונה עם ישראלי לא תעזור ("'זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית'"). אבל אין צורך להרחיק עד אזרחות. רוב המדינות יערמו קשיים גם בפני אנשים שסתם רוצים לבקר ולתייר, או לעבוד, או להימלט מסכנת חיים (וזה כל כך מרגיז אותי, שלא נמאס לי לכתוב על זה עוד ועוד)

לא כך הדבר בנוגע לזאטוטים הבריטים שחזרו הביתה עם הפספורט-צעצוע שלהם. תכלס, בשבילם מספיק להוכיח שהם יהודים והדרכון בדרך אליהם. מדינת ישראל הרי רואה בכל יהודי העולם אזרחים פוטנציאליים וגם תומכים אוטומטיים (ואם הם לא תומכים, זאת בעיה רצינית. לקהילה היהודית פה יש חוק שהכל יודו בו בגלוי: לא משנה מה, תמיד תומכים בישראל).

הלוואי שתהיה לילדים האלה, כשיגדלו, הזדמנות לשוחח עם מישהו כמו מ' האמריקאי וס' הבריטי: שניהם עם שורשים יהודיים איפשהו בשושלת ושניהם בני זוג של חברות ישראליות שלנו. כל אחד מהם הודיע בזמנו לבת זוגו שלא יעלה על דעתו להתאזרח בישראל: איך הם יכולים לטעון לזכות של אלפיים שנה כדי לקבל אזרחות, שעה שאנשים שגרו ביפו לפני שני דורות לא יכולים לחזור לשם?

כל שעשועי הדרכון הישראלי האלה רק מקניטים אותי יותר לנוכח הקנאות שבה הבריטים עצמם שומרים על גבולותיהם. כדי להיבחן במבחן האזרחות שהנהיגו פה לפני שנתיים, צריך לשלם להם 400 פאונד. בשביל האזרחות עצמה צריך לשלם 1000 פאונד. המבחן עצמו הוא מהסוג שבריטי מן השורה אינו יכול לעבור, כפי שהראו גם בתוכנית המדוברת "להפוך את ברדפורד לבריטית".

למה הציונות הופכת את יהודי העולם לגיס חמישי?

עדיין לא הבנתי עד כמה זה ידוע לציבור האנגלי שהיהודים פה רואים בעצמם גם חלק מלאום אחר. כמעט בכל משפחה יהודית בלידס יש מישהו שגר בישראל עכשיו או בעבר. אבל הציונות מתעקשת לייצג את כל היהודים, בין אם הם רוצים בכך ובין אם לאו. בשביל יהודים בישראל זה בכלל לא מוזר. הרי במיינסטרים היהודי בישראל די ברור מאליו שיש רק אידיאולוגיה לגיטימית אחת – האידיאולוגיה של האליטה השלטת, שלה שייכות המפלגות היחידות שמגיעות לשלטון. מפלגה לא ציונית היא מפלגה שבמובן החמור של המלה אסור לה בכלל להיכנס לכנסת.

אז לאיזה לאום אתה שייך, הבריטי או היהודי? הצגתי את השאלה הזאת למלווין, המארח שלנו. אני באמת הייתי סקרנית לברר איך הוא מיישב את הציונות שלו עם הנאמנות למדינה הבריטית, אבל הוא כמו יהודי אמיתי השיב בשאלה: אם נבחרת אנגליה משחקת מול נבחרת ישראל, את מי תעודד? אז את מי תעודד? כאשר דחקתי בו, הוא השיב: בכל מקרה אני אשמח.

ולסיום: מתכון לאורז צבעוני

אורז צבעוני

באחרונה אנחנו מקבלים את הירקות שלנו (לפחות את חלקם) בארגז משלוחים אורגני. הירקות יפים וכרגיל בארגזים כאלה כוללים הפתעות בלתי שגרתיות (שורש סלרי ענק, למשל. כמה ענק? דמיינו גודל של כרוב בינוני). עם כל משלוח מגיע גם דף המלצות ומתכונים. אחד מהם כלל את ההצעה להניח מקל קינמון באורז, ועורר בי השראה לאורז הצבעוני הזה, שאמנם שונה מאוד מאוד מהמקור, אבל טעים לאללה וגם יפה.

מה צריך?
אורז
בצל
גזר
פלפל ירוק
מקל קינמון
כוכב אניס
ציפורן (שלמות או אבקה)
לימון
פטרוזיליה
שמן זית

מה עושים?
להזהיב/להשקיף בצל
להוסיף:
פלפל ירוק קצוץ דק-דק-דק (אפשר אפילו לטחון קלות אם יש בלנדר)
גזר קצוץ דק
מקל קינמון
כוכב אניס
לבזוק ציפורן (או לשים 4-5 שלמות, אם יש לכם. שלי נעלמו…)
להוסיף מלח
לערבב עד שמתרכך מעט

להוסיף כוס אורז ולבחוש עם המרכיבים (בשלב הזה אפשר להוסיף עוד קצת שמן זית)
לצקת 2 כוסות מים
להרתיח בחצי כיסוי
להנמיך חום ולבשל עם מכסה

כשהאורז מתרכך, להוסיף גרד לימון וחופן פטרוזיליה קצוצה, ולערבב.

בתיאבון

[בגלל שהפוסט הזה ארוך, ויתרתי הפעם על הפינה "רק באנגליה". בפעם הבאה מבטיחה משהו מיוחד באמת]

אורז אדום, סלט ירוק, ספר צבעוני

ושוב אנחנו מעלעלות בספרי פעוטות באנגלית בסיסית (החדשות הטובות: סוף סוף התחלנו לקרוא את פו הדב!). בשבועיים האחרונים יש לכליל אהבה חדשה: טופסי וטים. מתברר שזאת קלאסיקה מאז שנות החמישים, ושבאחרונה איירו את הספרים מחדש כדי לקרוץ לקהל הצעיר (לא ברור למה. לשמחתנו הבשורה לא הגיעה לגן של כליל, שממנו שאלנו כמה מספרי הסדרה באיורים ה"מיושנים". בחיי, מה הדחף הזה "לחדש"?! נו, לפחות לא ניסו לאייר מחדש את פיטר ארנבון).

בכל מקרה, הפעם מדובר בסדרת ספרים ארוכה למדי ונטולת עניין, אבל בעולם שמצטייר בעדו – יש ויש עניין (לפחות בשבילי). העלילה היא כזאת: התאומים טופסי וטים קמים בבוקר ומנופפים למיילדת שצועדת מול ביתם. "אני קצת ממהרת", היא אומרת ונכנסת לבית השכנים. לאחר מכן אמא שלהם נעלמת באופן מסתורי, ואבא לוקח אותם לקבוצת המשחק. כשהם חוזרים, אמא לוקחת אותם להציץ בשכן החדש – התינוק שנולד לשכנה היום בבוקר.

הפתעה: אמא שלנו היא דולה!

ובכן, מדובר כאמור בסדרה נורמטיבית, דידקטית ופופולרית ביותר. אבל המציאות המתוארת פה בנונשלנט כוללת אמא שהולכת לסייע לשכנה ללדת, לידת בית, ילדים שמכירים מיילדת, חינוך ביתי ומשחק בבוץ עם תולעים (בסצינה הכי חמודה בספר, שבה טופסי ממציאה שיר לתולעת שמצאה בגינה).

בישראל זה היה נחשב ספר היפי והזוי. באנגליה זה רב מכר היסטרי כבר שנים.
מה זה אומר? היום בדיוק פגשתי מיילדת, שאמרה לי שלידות הבית באנגליה לא נפוצות במיוחד – רק 3% בערך (בוויילס 4%), אבל הממשלה – שימו לב!! – מנסה לעודד נשים ללדת בבית. זה כל כך קל פה, שזה מביך. כדי ללדת בבית את צריכה פחות או יותר רק להיות בריאה ולהגיד למיילדת שמלווה אותך שאת רוצה ללדת בבית. הנה, תראו.

האם מיותר לציין שישראל מתעקשת להקשות גם פה, ודווקא מחמירה את התנאים ללידת בית, שגם כך חמורים, וכוללים בין השאר עונשים ליולדות בית. אני, למשל, לא קיבלתי מענק לידה כי ילדתי בבית ולא רצתי אחר כך לבית חולים (אחרי הלידה? השתגעתי?). אם זה מרגיז גם אתכן, אתן מוזמנות להיכנס לפה ולחתום על עצומה בעניין.

הלאה. חינוך ביתי. פה זה מאוד נפוץ שילדים נשארים בבית לפחות עד הגיל המופלג 3, שבישראל כבר מעורר תהיות כבדות בנוגע ליכולת של ההורים "לשחרר".

באתר ההרשמה לבתי ספר בלידס כתוב כך:

Your child must be in school the term following their fifth birthday. This is unless you decide to educate them at home, in which case you must contact the Admissions Team who will advise you on what to do.

זהו. פשוט, לא? ועל פי השמועה אפילו משלמים להורים קצבה אם הם מחנכים בבית. איפה זה ואיפה ישראל. (שלא לומר, איפה זה ואיפה אני, שיושבת פה ליד המחשב שעוווות ואיפה הייתי בלי הביביסיטר בחינם הזה, מה גם שילדתי הקונפורמיסטית פשוט אוהבת את זה. >אנחה< אבל זה נושא לפוסט נפרד).

ובכן, אחרי שהילדים גומרים לשחק בקבוצת המשחק ומשחקים בבוץ ומגלים שאמא שלהם היא תומכת לידה במובן הכי טבעי ונינוח של המילה, הם מנופפים מהחלון לשכן החדש.

הלוואי שחיי היומיום היו נראים ככה באמת. אבל נחמד לגור במקום שבו לפחות יוצאים כאלה ספרים.

אורז אדום עם חצילים

אבי אוהב אורז רטוב. אני אוהבת אותו אחד-אחד, די יבש.

והפעם הרי בכלל תיכננתי להכין תבשיל רטוב שילווה את עלי הגפן של ארוחת הערב (זה שוס בפני עצמו: דווקא באנגליה הכנתי עלי גפן ממולאים בפריקה. זה טעים!! איפה לעזאזל מצאתי פריקה באנגליה? בסופר הכשר של המוסלמים בברדפורד, כמובן).

אז כמו שקורה כשמבשלים בלי תכנונים, קודם כל הזהבתי בצל ושקעתי בהרהורים. ואז הוספתי קוביות חצילים וטיגנתי אותם (כן כן) עד שהתרככו וקצת הזהיבו, ובזמן הזה שלפתי גזר וקצצתי לקוביות קטנטנות (מילימטר רבוע), והתחלתי להרהר בתיבול. מתישהו בתהליך הבישול של הקדירה עלה בדעתי שהיא תלך טוב על מצע של אורז לבן. ובעצם, למה לא לערבב? זה יצא טעים לאללה, וזה הולך ככה (זה לא בדיוק מתכון מדויק, אלא יותר תיאור של מה שקרה במטבח):

מה צריך?
1 בצל קצוץ
1 חציל בקוביות
2 שיני שום קצוצות
1 גזר בינוני קצוץ דק-דק
כוסברה טרייה לפי הטעם
קצת שמיר
אורז בסמטי (כמה שרוצים. אני הלכתי על כוס גדולה אחת)
1 קופסת עגבניות חלוטות וקלופות עם מיץ
(האמת היא שאני די נבוכה מזה, אבל באנגליה העגבניות יקרות למדי, אז במקום לאכול מקומי הידרדרתי שוב לשימוש בשימורים…)

בהרט
כורכום
פפריקה (בנדיבות)
מלח

מה עושים
בסיר בינוני, להזהיב-להשקיף בצל (אני מוסיפה מלח כבר בשלב הזה, כי הוא מוציא את הנוזלים מהבצל יותר מהר)
להוסיף קוביות חציל
כשהן די רכות, להוסיף קוביות גזר
להוסיף שום
להוסיף מעט מים
לבשל זמן מה
להוסיף עגבניות
לתבל
לבשל זמן מה
להוסיף אורז
לצקת מים שיכסו את האורז היטב, בכמות שלא תאפשר לאורז לספוח את כל הנוזלים.
אפשר לפתוח את המכסה ולהוסיף מים באמצע הבישול.
לבשל עד שהאורז רך ונגיס, וחלק מנוזלים לא נספחו לתוכו עדיין.

זהו. בתיאבון.

>אפילו כליל סרבנית החצילים אכלה מזה בהתלהבות<

אגב, אני חושבת שזה עשוי ללכת טוב עם סלט אחר שהתהווה פה בבוקר אחד בלי מלפפונים, שהולך ככה:

סלט ירוק מאוד
מה צריך?
הרבה כוסברה קצוצה דק מאוד
הרבה פטרוזיליה קצוצה דק מאוד
הרבה נענע קצוצה דק מאוד
מעט עגבניות טריות קצוצות דק
מעט עגבניות מיובשות
בצל סגול (כן, קצוץ דק)
שמן זית
מלח
לימון (אפשר להוסיף מעט מהקליפה. קצוצה דק, כמובן…)

* אפשר להוסיף את שאריות הפריקה שנשארו מעלי הגפן. זה מוסיף להכל את הטעם המעושן המופלא הזה, וגם הופך את הסלט ליותר משביע. אפשר גם זיתים שחורים.

והפעם בפינתנו "רק ביורקשיר"

בין הבתים יש מעברים קטנים, שמובילים לפעמים למקומות נסתרים וקסומים (למשל, מהכביש המהיר לפארק קטן עם פלג קטנטן). הייתם בטח קוראים לזה Alley. אבל לא, פה ביורקשיר קוראים לזה ginnel.

נאצים וכרישים אחרים (רק בספרי ילדים)

ביקרנו היום בספרייה השכונתית הקטנה, ושוב התקנאתי למראה ספרי הילדים המקומיים. גם כשהעלילה שלהם דבילית לגמרי, האיורים מופלאים ויש תשומת לב אמיתית לכל פרטי העיצוב, מהגופנים ועד התוספות הקטנות שמראות שהתיחסו לספר ולקוראים בכבוד. או שלא. היום נתקלנו בספר כל כך מופרך, שהוא כבר על גבול המסוכן.

קוראים לו "הכרישים שאמרו תודה" (The thanking you sharks), ומסופר בו על כרישים גסי רוח שנהגו לטרוף בחמדנות את כל הדגיגים הקטנים ולתקוע גרפסים בלי שום בושה אחרי הטרף, עד שיום אחד הופיע כריש ואמר להם שלדעתו, אחרי שטורפים את הקטנים (אחרי הכל, אנחנו כרישים ולא נשנה ממנהגינו), יותר יפה להגיד "תודה". זה ייתן לדגים הקטנים תחושה טובה של כבוד והם ישמחו להיטרף. ואכן, מאותו רגע כל הכרישים, כמעט תמיד, אמרו תודה לדגים שאכלו.

הו, תודה שאכלת אותי!

זה כל כך בריטי להוציא ספר שכותרת המשנה שלו היא "סיפור על נימוסים טובים". וזה כל כך מבחיל לספר לילדים על הרעיון שאם הורגים מישהו ברכות הפשע נסלח יותר. מה נסלח, אצילי ממש. זה מזכיר לי את המערכון הקודר ההוא של חנוך לוין ("פעולת תגמול באביב"? לא זוכרת איך קראו לו והספרייה שלי בישראל, אז אשמח אם תרעננו את זכרוני), שבו חייל בא להרוס בית של פלסטיני בנימוס בל יתואר ובנועם הליכות.

לרגע שקלתי את האפשרות ששוב החמצתי את דקויות ההומור הבריטי וכל ילדון אנגלי יבין מיד שזה נכתב באירוניה מתוחכמת. אבל אז נכנסתי לדף הבית של הסופר, וקראתי שהקים את הוצאת "עולם שמח" כדי לעודד את הילדים לאמץ חשיבה חיובית מגיל צעיר וליצור עולם טוב יותר. בהתחלה זה דווקא הצחיק אותי, אבל הצחוק נגמר לי.

הגישה הצדקנית זאת היא הקצנה של עיקרון המכבסה האהוב, שמשמש כבר שנים את חברות המכוניות שמוכרות מכוניות היברידיות: במהלך קלאסי של גרין ווש, אנשים שמתים על תרבות הצריכה אבל גם מתרגשים מהטרנד הירוק משתכנעים לרכוש בהון אדיר חפץ חדש בעולם שממילא מלא במכוניות. החפץ הזה שונע לקצוות תבל באופנים מזהמים, יוצר במפעלים תוך שימוש בהמון חומרים בלתי מתכלים ומזהמים, ואחרי שנוסעים בו, הוא עדיין ממשיך לפלוט זיהום לאוויר (אבל פחות) ולהכניס כסף לחברת המכוניות (אבל יותר. כי זה היברידי). כאילו אם אנחנו נוסעים ומבקשים מהעולם סליחה על הזיהום, זה משנה משהו לשכבת האוזון או לאסטמה של השכנים.

אסור להשוות
עניין הפגיעה ברגשותיו העדינים של הציבור העסיק כנראה גם את הוצאת "עם עובד", שהוציאה באחרונה גרסה מחודשת לספר הפעוטות "מי מכיר את בילבי בת גרב". הגרסה החדשה לא שונה מאוד מהמקור (אם כי לכריכה שלה נוסף מר נילסון הקוף החמוד, שתלוי הפעם בחינניות על האות ל'). למעשה, היא כמעט לא שונתה בכלל.

עדיין מטגנת לביבות

אני לא אוהבת להשמיץ עבודות של עורכים ומתרגמים. כל כך קל לעמוד מהצד ולמצוא פגמים ובעיות. אבל במקרה הזה הגיעו מים עד נפש. עמודים שלמים נותרו כשהיו, או שהוכנסו בהם שינויים קלים שגרעו מהחן המקורי של הטקסט בלי שום הצדקה. שינויים נחוצים, לעומת זאת, לא נעשו. אפילו לפנקייקס שבילבי מכינה לטומי ואניקה עדיין קוראים פה לביבות ולא חביתיות, משום מה (אני, כמו הורים אובססיביים רבים, פשוט משכתבת תוך כדי קריאה).

אבל משהו מהותי אחד דווקא שונה, כנראה ברוח הצעת החוק החדשה של משטרת המחשבות, האוסר על שימוש בסמלים נאצים. לאיש החזק שבקרקס כבר לא קוראים אדולף החזק, כמו במהדורה הקודמת וכמו במהדורה השוודית המקורית. לא, אדולף זה מעליב מדי, וזה גם עלול להכניס לקוראים רעיונות מוזרים אם ילדה נונקונפורמיסטית אחת יכולה לנצח גבר שקוראים לו אדולף. אז בגרסה החדשה קוראים לו דווקא אולוף החזק. כן, למה לא? אולוף נשמע די שוודי, בעצם. ומה הילדים כבר מבינים בסאטירה, ואז מה עם כתוב לו A על החולצה, ואז מה אם סופרת הומניסטית כמו אסטריד לינדגרן בטח בחרה במלוא תשומת הלב את השם הזה (זה ניחוש, אבל הוא די מושכל).

וכל עניין ההשוואה לשואה הזה כבר נמאס עלי לגמרי. מה, אתם באמת חושבים שאם תהיו קצת פחות מזוועה טהורה ומזוקקת אז הכל עדיין בסדר? מה, אם הגשתי אוכל רקוב ושרוף זה בסדר רק בגלל שגם לא הרעלתי אותו בציקלון בי? אני פונה בזאת לחברי הכנסת ומבקשת שיפסיקו להתעלל בפליטים, לרדוף פעילים פוליטיים, לחוקק חוקים גזעניים ולחרחר מלחמה על מרחב מחיה, כי זה פוגע ברגשותי כצאצאית לניצולי שואה. בעצם, כבר יש חוק שאוסר על הממשלה להתנהג באופן כזה, שעלול להזכיר לאנשים עם רגישויות מסוימות משטרים מסוג מסוים. קוראים לזה דמוקרטיה. אבל כמו שהודה בני קצובר לאחרונה, הדמוקרטיה בישראל סיימה את תפקידה ועליה לפנות מקום ליהדות במובנה המכוער ביותר של המלה.

האם אני מגדלת את קורבן האונס הבאה?

לילה שונאת נשיקות. לדאבונה, אני מתה על נשיקות, ובפרט נשיקות שמיועדות לה. אז היא מעווה את הפרצוף וממאנת, ואני לא מצליחה להתאפק ומנשקת אותה בעל כורחה, או מתחננת, או מנהלת משא ומתן.

תן נשיקה לאמא, תן נשיקה לדודה

היום, תוך כדי ניהול משא ומתן ("אז רק נשיקה אחת"), חזרו אלי תמונות מימי נעורי הפרועים בקרבתם של בחורים וגברים חצופים וחרמנים ("אז רק נשיקה אחת"). האם אני למעשה מחנכת את לילה להתרגל לדינמיקה המחליאה הזאת (מה שנקרא בעילגות אקדמית אופיינית "עושה לה סוציאליזציה")?

תני נשיקה לדוד

ומאידך גיסא, היא הבת שלי! נכון, יש לה זכות על גופה והיא אדם שלם בעל זכויות, אבל היא אפילו עוד לא בת ארבע, והיא מתוקה כמו סילאן (כמו שאומרים אצלנו בבית). אז מה עושים? מתאפקים, אני מניחה.

אוף.

המחשבות על חינוך לקורבנוּת ולקבלת דין החזקים והחצופים הזכיר לי משהו שקרה לנו ימים אחדים לפני שעזבנו את ישראל.

מכיוון שאת הדירה שלנו נאלצנו, כזכור, לעזוב חודש לפני הנסיעה, השתכנו באותו ערב אצל אמי בעיר השינה כפר סבא – העיר שבה גדלתי. אז יצאנו למין ערב עלק-נוסטלגי ברחבי העיר, קנינו בירה בפיצוצייה ולגמנו ממנה במדרחוב השומם למדי, שפעם היה מעוז הפריקים העירוני ונקרא בשם הרומנטי "נרניה" (המהדרין קראו לזה "הנרניה"). בתום אותו ערב משעשע ועצל על הדשא שליד קרית ספיר הלכנו ברחוב הראשי לכיוון בית אמי ובהחלטה נועזת ופתאומית החלטנו ללכת עם ההמון ולאכול פיצה. כן, כן, אחד הדילים האלה של שתי פיצות גרועות במחיר אחת, עם מיליארד מתבגרים מסביב.

הזמנו פיצה (הם התמודדו בקלות מפתיעה עם הדרישה לפיצה בלי גבינה) ואני פניתי לחדר השירותים, הצמוד למטבח. בעודי עסוקה בענייני, הבחנתי מלמעלה בחלון קטן, וממנו מציצה יד האוחזת בטלפון! קמתי בזריזות והבטתי למעלה, אך היד חמקה לה אל הצללים. "פתטי!" קראתי בקול, והוספתי משהו מעליב ותוקפני בסגנון "שום בחורה לא תיתן לך להתקרב יותר מזה".

הרגעים הקסומים של נערים ללא חיי מין

מיהרתי החוצה וראיתי בחור זוחל ממחסן במעלה המטבח. הוא אחז, כמובן, בטלפון מאותו דגם בדיוק. נכנסתי למטבח בלי לבקש רשות ותבעתי לראות את הטלפון. האשמתי אותו בהצצה, דרשתי לדבר עם אחראי המשמרת (בחור צעיר להכאיב, שאחריות כנראה ממנו והלאה) ובקיצור – עשיתי סצינה.

ה"אחראי" הבטיח לבדוק, והעלה ש… לא קרה כלום. "מה??" אמרתי באי אמון. "הרי אמרתי לך שזה מה שקרה הרגע. למה לי להמציא כזה דבר?" דרשתי בדיקה רצינית יותר והתנצלות. אחראי המשמרת הדביל סירב להתנצל באמת ואמר שהוא מצטער, אבל למיטב ידיעתו לא קרה כלום (האם הוא כבר היה בצבא? אולי הוא היה בדובר צה"ל?). העובדים נתנו לי להציץ בטלפון ולוודא שאין שם תמונות כאלה בכלל. ואז זה קרה. שני העובדים החליפו ביניהם מין חיוך כזה של שותפים לפשע. וזה היה הרגע המטריד מכולם.

באמת, אני לא כזאת פוריטנית והמחשבה שאיזה מתבגר שואב סיפוק מתמונות מציצנות עלובות כאלה מעוררת בי בעיקר התנשאות וזלזול. אז זה לא עצם הצילום שפגע בי, אלא הקשר שקשרו שם, בפיצרייה העלובה הזאת, להטריד את הקונות.

אז מה היתה עושה במצבי נערה צעירה, מהסוג שגודש את המקום העלוב הזה, שלו רק זכרתי את שמו הייתי מזהירה אתכם מפניו (לא שיש סיכוי שתגיעו לפיצרייה עלובה בכפר סבא, לא?) האם היתה בורחת מהמקום בדמעות, בלוויית חברתה הטובה? האם היתה צורחת? האם היתה שותקת? נדמה לי שמעטות הנערות שהיו עושות משהו פומבי בעניין, אבל לעומת זאת מעטות הנערות שלא היו חשות שכבודן חולל, ושהתמונה החושפנית שלהן תפורסם תיכף בכל הרשתות החברתיות שבהן נקבע מעמדן בכיתה.

אשרי שבגרתי ולמדתי לא לעשות עניין משטויות וכן לעשות עניין מדברים רציניים.

אבל האם זה יציל את לילה מנשיקות? מסופקתני.

איך בוחרים ספרי ילדים

כשהייתי בת 11 השתתפתי באירוע שהותיר בי רושם טראומטי לשארית חיי ועיצב במידה רבה את התפיסה שלי בנוגע לאישיותי ויכולותי. היה זה מפגש מיוחד לכיתת המחוננים שלמדתי בה, שבו פסיכולוג אורח צייר את ארבעת הבסיסים של האישיות על הלוח, ואז סימן בעיגול גדול את הפינה הימנית העליונה – הפינה של האינטליגנציה הקוגניטיבית. ברגע הזה נחרץ גורלי.

"כמו בעגלה, כדי לנוע ביציבות יש צורך בארבעה גלגלים שווי גודל. כאשר אחד הגלגלים גדול מדי (וכאן הוא שב והצביע על הגלגל הבעייתי שלנו, הילדים האינטלגנטיים-מדי), העגלה מתחילה לקרטע. בדרך כלל הגלגל הגדול בא על חשבון גלגל אחר (וכעת הוא סימן בעיגול קטן את הגלגל השמאלי התחתון) – האינטליגנציה הרגשית* (טדאאאאם!!)

מובן שאז עוד לא המציאו את ריבוי האינטליגנציות, אז הוא בטח התנסח בצורה טיפה שונה, אבל אתם מבינים את העיקרון.

בקיצור, השורה התחתונה היתה שאנחנו חייבים להיות מתוסבכים – שלא לומר נכים רגשית – בגלל העגלה העקומה שלנו, ושתפקידם של מורינו היקרים לסייע לנו להתמודד עם המשוכה הזאת. בשלב הזה אני וחברת נפשי מ' יצאנו נסערות מהחדר, אני חושבת. דבר לא יהיה עוד כשהיה. תראו, זה לא שקודם חשבתי שאני ילדה מאוד נורמטיבית, אבל איכשהו ההחלטה חסרת הטאקט להציג לנו את המרצה הזה העניקה לי מבט מאוד מסוים על היחס בין רגש לשכל.

וווווש – חזרה להווה

לילה מאזינה לספרים בהתלהבות אדירה. היא גם אוהבת לשנן אותם בעל פה (זה מאוד מועיל בנסיעות ארוכות, כי אז היא למעשה מספרת לעצמה פרקים שלמים מספרים שאין לנו באוטו). בגילה המופלג (כמעט 4) זה אומר שצריך למצוא ספרים שיענו על מספר די גדול של קריטריונים:

  • עם מספיק טקסט  – שלא ייגמר מיד ושיהיה במה להתעסק
  • עם מספיק איורים יפים (מאותה סיבה שאליס מעדיפה אותם ככה)
  • עם סוף שמח, התחלה שמחה ואמצע שמח, ואם יש משהו מותח, מדאיג או מביך – נא להתיר את המתח מהר, רצוי באותה הפִסקה. (מדובר בילדה רגישה במיוחד)
  • בלי שום דבר מפחיד ("דבר מפחיד" הוא טווח די גדול של דברים שאינם ממש נעימים ושמחים. לפני שנה אפילו שרק נחשב מפחיד, בגלל שהוא יורק אש מהנחיריים…)
  • בלי דרישות מופרזות לידע כללי וניסיון חיים (למשל, ב-35 במאי יש המצאה ממש מדהימה: איש שמחזיק טלפון בכיס ומתקשר ממנו הביתה לומר לאשתו שיאחר. אני חושבת שאפילו נור לא הבין מיד כמה הרעיון הזה נראה פנטסטי בשנות השלושים, ועל לילה בכלל אין מה לדבר)

אם זה מזכיר למישהו את סאגת הנעליים שלי, אתם לא לבד. כנראה שאני באמת טיפוס די אובססיבי…

בקיצור, התחלתי לחפש לה ספרים בעזרת כמה מידידי הטובים. כולם מיהרו להציע לי קלאסיקות, והתברר ששלושת חברי מאמינים באותן קלאסיקות. הרוח בערבי הנחל, למשל. טוב, אמנם את התרגום הישן של פו קראנו בהנאה, אבל הרוח בערבי הנחל באמת הגדיש את הסאה לדעתי. מישהו באמת קורא לילדיו את הספר הזה? ר' אפילו הגדיל לעשות והציע את ההוביט (אבל כדאי לקרוא לבת 4 את ההוביט צריך את כישרון הקריאה בקול של ר', שכנראה עליו מבוססת דמותו של מו מלב של דיו). חשבתי על מדיקן, האהובה עלי מילדותי, והתברר שבדיוק עומדת לצאת מהדורה חדשה בעברית, ובינתיים צריך להתאזר בסבלנות.

אז ניסיתי לקרוא לה את המומינים, אבל די מהר התחלתי להפעיל צנזורה חריפה. הגרוק ממש מפחידה, אבל גם הארינמל, שמאיים לטרוף את מומין ואמו, די מפחיד. בכלל, הספר הזה לא בדיוק נאיבי. כמו הרבה ספרים שמבוגרים מעריכים, הוא ספר ילדים שמאוד מותאם למבוגרים. החלטתי לספר לה את הסיפור בדרכי, תוך השמטה גורפת של פרטים שהיא כבר תתוודע אליהם בשלב מאוחר יותר בחייה. זה נעשה מסובך כשאפילו דרמות מינוריות כמו צערו של המיולין על השלמת אוסף הבולים שלו נראה לה כאירוע שעדיף לדלג עליו.

קצת קודר לגיל 4, לא?

זו אגב תופעה מאוד מעניינת, שספרים מורכבים ומסובכים למבוגרים נחשבים "ספרי ילדים", אבל הילדים יכולים להבין אותם רק בעיבוד של דיסני, כמו אליס, למשל. תכלס, גם פו הדב נראה לי מלא ברמיזות שילד לא מסוגל להבין. מצד שני, ההורים אינם עבדים, וגם להם מגיע ליהנות, לא? מזל שיש סופרים גאוניים כמו מיכאל אנדה, אסטריד לינדגרן ונורית זרחי, שמצליחים לרקוד על שתי קצוות העוגה בכל החתונות.

תנינה - הנאה מובטחת לכל הגילאים

35 במאי שעשע אותה מאוד – אבל חצי מהפרקים לא יכולתי לספר לה (אף על פי שבהם יש כמה פנינים של ממש, כולל הפרק המבריק והאנטי מלחמתי על ארץ המצביאים). ומיותר לציין שהבדיחה על חודש בעל 35 ימים עוברת הרחק מעל ראשה.

אז איך כותבים ספר לילדה כזאת, שלדעתי הבלתי משוחדת דווקא בריאה מאוד בנפשה ובכל זאת מיטלטלת לה על עגלה עם גלגל קוגניטיבי עצום ממדים? חברתי הסופרת רבת הזכויות ש' המליצה לי לדבוק בספרים שמתאימים להתפתחותה הרגשית ולהתאזר בסבלנות (למעשה היא ניסחה את הבעיה בצורה קולעת ביותר, כשהתייחסה ל "גיל הזה, שבו האינטיליגנציה משיגה את ניסיון החיים"). אבל דווקא מזה קצת חסר לי, וגם לה.

אז מה בינתיים? בינתיים אנחנו יכולות להמשיך לקרוא את ספריה המבריקים של נורית זרחי, ובראשם תנינה המופלאה, וכמובן להתענג על צפרדי וקרפד, ולנסות ללמוד מהם לקח או שניים על סבלנות (עכשיו זרעים, תתחילו לגדול!).

האנגלים האלה

לפעמים הם ממש מוזרים.

מאז שהגענו אני נתקלת בכל פעם במשהו קטן ושקוף, שקשה להאמין שהוא שונה ממקום למקום כי הוא כל כך… ובכן, קטן ושקוף. למשל, כדי להוריד את המים פה באסלה לא מספיק להוריד את הידית. צריך ללחוץ כמה פעמים, כמו במשאבה. זה ככה גם כשמדובר בכפתור שקבוע בקיר. מוזר, לא? ואני חשבתי שבעידן הסטנדרטיזציה הגלובלית כולם משתינים אותו דבר.

או, למשל, מה נחשב קוּל בקרב ילדים. החבורה הקשוחה של כיתה ו' יצאה לטיול של חמישה ימים, כולל זחילה במערות תת קרקעיות רטובות עם פנסי ראש ואיסור להתקשר הביתה או לקחת טלפון סלולרי. ובכן, לאותו טיול שנתי מסמר שיער המליצו לילדים והילדות של כיתה ו' להביא דובון. הוא הופיע ברשימת החפצים לאריזה שנשלחה להורים, ואני חשבתי שזה שוב ההומור הבריטי הידוע לשמצה וצחקקתי. כשנור חזר, התברר שכל הבנות (וגם חלק מהבנים, כנראה) הצטיידו בבובת פרווה. וזה, כמו שאומר חתול תעלול, עוד לא הכל. מתברר שפה זה לגמרי לגיטימי ומקובל להיראות בנוכחות בני הכיתה בפיג'מת אוברול מלאה עם ציורים. ואני חשבתי שנור יתפדח מנעלי הבית הרכות ששלחתי איתו… (מזל שהוא התעקש, ילד חכם ובעל עמוד שדרה שכמוהו!).

ציוד חיוני לטיול השנתי

הגישה הנינוחה לדברים שבישראל היו עילה להסמקה עד סוף השנה (הרי בבית הספר שלנו ילדים לא היו מוכנים להיראות בפיג'מה רשמית כבר בגיל 8 בערך) לא אומרת שבאנגליה פשוט נותנים לילדים ליהנות מהילדות התמימה. הו לא. כמו שכבר רמזתי בעבר, מספיק מבט חטוף באופנת הגנון של כליל כדי להבין שהמצב קצת יותר מורכב.

בגן של לילה, חצי מהבנות לובשות סקיני ג'ינס או שמלות שהיא היתה לובשת אולי לליל הסדר.

הילדה השמאלית יכולה להיראות בגן של לילה. הימנית - במסיבה

לסקרנים (או, הבה נודה בזאת – לסקרניות) אני מציעה להציץ באתרים של אופנת ילדים שמציגים בגדים מהסגנון שמקובל בגן של כליל, למשל כאן או כאן או כאן. 

כשתהיתי על התופעה הזאת נתקלתי בעוד אחד מאותם דיונים מייגעים בשאלה "האם היית מלבישה את בתך בסקיני ג'ינס?"

אחת התגובות לפוסט הזה היא התגובה הבנלית הבאה:

I hate when people dress kids as mini versions of themselves!
They are people, not dolls!

מה הרעיון של ה"טיעון" הזה? אם הם "בני אדם", צריך להלביש אותם בבגדים מיוחדים ל"בני אדם" – כלומר, בגדי "ילדים"? מרוב מרכאות אני כבר לא מצליחה לחשוב. המצאת הילדות היא אולי רעיון רומנטי, חמוד וטיפשי, אבל בהרבה מקרים כך גם הביקורת על המצאת ה"נעורים המוקדמים" (כמו שכתוב בקטלוג של חברת next, שקטגוריית ה"גדולים יותר" היא לצעירים בגיל 3-16). הנושא הזה כבר באמת נטחן בלי סוף, ואפילו אני הייתי מזועזעת כשגיליתי שקטיגוריית ה-pre-teen של חברות מסוימות מתחילה בגיל 4, ולעומת זאת הגיל שבו מתחילים לעבוד בעבודה של מבוגרים עם קביעוּת נדחה למועד בלתי ידוע (קביעות?? זה נשמע לי קצת קומוניסטי). אבל…

הבעיה עם הביקורת על תרבות הילדים היא שרוב הטרוניות על חינוך הילדים הן פשוט ביקורת על התרבות הכללית, שנוגעת בנקודה רגישה במיוחד. מילא שכולם אוכלים ג'אנק פוד – אבל הילדים?! מילא שנשים הן אוביקט מיני – אבל ילדות?! מילא שהאמהות קונות קנייה אימפולסיבית בסופר – אבל הילדים?! (מי היה בסופר ולא שמע אמא גוערת בבתה "תפסיקי כבר להגיד 'אמא תקני לי!'"?).

ובכל זאת, יש משהו קודר בילדות שלבושות בשחור כל הזמן. כי ילדים וילדות הם יצורים קופצניים ועליזים יותר מרוב המבוגרים. הם רצים ומשחקים ונופלים, ואיכשהו מגפיים בוהקים בשחור ושמלות שחורות הן לא ממש התלבושת המתבקשת בנסיבות האלה. לפחות לא בעיני, שהגעתי מבחוץ ואני עדיין לא מבינה כלום.

שחור זה הוורוד החדש

האירוניה המתוקה-מרירה היא שנשים (למשל האמהות של הילדות האלה) נדרשות לפי צו האופנה להיראות כמו נערות, שנראות כמו ילדות, שנראות כמו נשים קטנות. הנשים הבוגרות צובעות שיער ופנים בניסיון להתכחש לסימני הגיל, הנשים הצעירות לובשות מכנסיים קצרים מאוד מעל טייטס ונראות כמו לוליטות, אבל כשהילדות לובשות את זה, הן נראות… כמו נשים שנראות כמו לוליטות.

אני, מה אכפת לי. לילה לא מרשה לי לבחור לעצמה בגדים, וכך היא הלכה היום לגן עם חולצה סגולה ומעליה חולצת פסים באדום לבן, ועם זה חצאית פרחונית שמתחתיה גרביונים עם לבבות. אני מתנחמת בעובדה שלרוב היא דווקא מתלבשת בטוב טעם (ובשחור היא ממילא לא יכולה, כי אין לה…).

בנסיבות כאלה יש להוקיר את ההזדמנויות הנדירות שנותרו למבוגרים ליהנות ממהלך הפוך ומבורך – כמו של המעצבת האגדות לולי, שפעם תפרה גם למבוגרים בגדים צבעוניים כמו שתפרה לילדים, ובשנים האחרונות תופרת רק למבוגרים בגדים נוחים, צבעוניים, רחבים והגונים.

סוכני תרבות: כך מפתחים הומור בריטי ותודעה מעמדית

היינו אתמול במסיבת יומולדת. לילה נהנתה נורא. אמו של חתן השמחה (בן 4) הכינה את כל הכיבוד בעצמה, כולל 4 עוגות להורים ואחת לילדים (וואו!). על הבידור היו אחראים בני משפחה אחת – אמא ושני ילדיה המתבגרים. זה כלל איפור פנים, הרקדה (הוקי פוקי עם ההורים!) ומשחקי חברה, סטנדאפ של בובות ספוג ובלונים בצורות (פודלים ורודים לבנות, חרבות לבנים. לילה לקחה משניהם. לשמוח על הדילוג מעל מחסום המגדר, או להתבאס על המשחק בכלי נשק? להורים עם עקרונות יש כל כך הרבה סיבות להתייגע..).

ההצגה/סטנדאפ כללה בדיחות קקי מהסוג הדבילי ביותר, להנאתם הגדולה של הילדים (למה אִיָה תקע את הראש באסלה? כדי לחפש את פוּ! <כי פו זה קקי באנגליה>. איזה משחק מלים גאוני!) הסיפור על פו וחבריו נמשך הרבה יותר מדי זמן לטעמי, אבל אז הבובה גסת הרוח שאלה את בן זוגה למופע "טוב, דיברתי מספיק על עצמי. למה שלא תספר לילדים קצת על עצמך. למשל… איפה אתה עובד?"

"מממ.. אני לא ממש רוצה לספר על זה לילדים".

"נו, קדימה".

הבובה המעצבנת נעלמה מהבמה, ובובת הגרב המפוספסת והענקית שרה את השיר הבא:

מה?? אני רוצה להזכיר לקוראי שהילדים במסיבה היו בני 4. בישראל היו שוקלים (אולי) להשמיע שיר כזה לכיתות הגבוהות יותר בבית הספר היסודי. ומה זה עושה לילדים היהודים מהחלק העשיר של שכונה מעורבת לשמוע שלוזרים עובדים בסאבווי?

אולי הילדים באנגליה מתוחכמים יותר מהילדים בישראל. אולי אני סתם אמא מעצבנת שלא יודעת ליהנות מהחיים. אבל אני בעיקר די מזועזעת.

וזה מוביל אותי לסוגייה השנייה שמעסיקה אותי בעקבות המסיבה הזאת.

לילה, כמו שציינתי, נהנתה לאללה. היא רקדה, שיחקה, אכלה ושתתה והתענגה על בועות הסבון ובלוני ההליום ולהיט הגן : music man (כשהגננת שלה שרה את זה, אפשר לחשוב שזה שיר ממש נחמד ועדין).

איך הילדה שלי, שבתור מתחנכת-בבית תמיד אהבה להיצמד לי למכנסיים ולהימנע מקהלים גדולים, השתלבה בדבר הזה וכל כך נהנתה ממנו? ואיך זה שחשפתי אותה לתרבות מהסוג הזה בכלל? (ועוד לא אמרתי מלה על הבגדים שהילדות לבשו במסיבה הזאת. אולי עדיף שלא אגיד). נכון, רציתי שהיא תלמד אנגלית ושיהיו לה חברים, אבל אלהים אדירים, לא לזה התכוונתי כשהתחלתי לחנך אותה. אז מה עושים עכשיו? התשובה במהופך, ובמקום אחר, שאני לא יודעת כרגע איפה הוא נמצא.

לאן נעלם הפרג הפציפיסטי?

שבוע-שבועיים לפני יום הזיכרון הבריטי (11 בנובמבר), העיר התמלאה באנשים שעונדים פרגים מנייר, או מחלקים פרגים מנייר . אפילו שחקני הכדורגל ענדו פרגים על חולצות הנבחרת הבריטית, וחוללו מיני-שערורייה.

כדורגלנים למען המולדת

למה שמישהו ירצה לתרום ללגיון הבריטי בימים טרופים אלה, כשהלגיון המהולל משחית את זמנו באפגניסטן? שאלה מצוינת. בחוצפתי הישראלית פשוט נטפלתי לאנשים שאני מכירה (וגם לרבים שאני לא מכירה, סתם בבית קפה או בקבוצת משחק לפעוטות) ושאלתי אותם מה הם מרגישים בקשר לפרגים האלה, ולמה הם עונדים אותם.

מתברר שבשביל חלק ניכר מהבריטים, זה בכלל לא אקט לאומני אלא יותר מחווה לזכר הנופלים, במובן האנושי והאישי של המלה. חלק ניכר מהאנשים שאיתם דיברתי על זה  מצטערים שאנשים נהרגו ונפצעו במלחמה. כן, זאת נקודה. הם מצטערים ובזה נגמר העניין, ולא מצטערים אבל גאים באלו שמתו למען המולדת, ודוחקים בדור הצעיר ללכת בעקבותיהם, כמו שנהוג בישראל. לא. הפרגים האלה מזכירים להם את מלחמת העולם הראשונה, המלחמה הנוראית, המחרידה, שבעטיה גם החליטו שלא יגויסו שני אחים לאותה מחלקה, כי מחלקות שלמות פשוט נמחו ונהרגו. המלחמה שהיתה אמורה "לשים קץ למלחמות", אבל שמה קץ בעיקר לחייהם של הרבה יותר מדי אנשים.

הלו, לא למדתם כלום ממלחמת העולם??

פעם, כשלימדתי היסטוריה של מלחמות העולם, הילדים שאלו אותי בבלבול "אז מי היו הטובים בלמחמה הזאת?". כשעניתי שהיו בה מעצמות, ולא מוסר, שאלה אותי תלמידתי ע' בחלחלה: "מה, אז זו הם פשוט נלחמו על כסף וכוח?!". ילדים (ואזרחים), הם כל כך נאיביים לפעמים.

דברו אלי בפרחים

מכיוון שאני עסוקה מאוד בשאלות של הנצחה וזיכרון, עטתי על הפרגים כמוצאת שלל רב. אבא של ס', איש שמאל שהיה בעבר מנהל בית ספר בלידס, סיפר לי שבילדותו הפציפיסטים נהגו לענוד פרגים לבנים, אבל עם השנים המנהג הזה דעך. לא ברור אם בגלל שזה נעשה פחות פוליטי ויותר כללי, או בגלל שהאנשים נעשו יותר שמרנים. ובעוד שקרנם של הפציפיסטים יורדת, שוחרי זכויות בעלי החיים מתהדרים בפרגים סגולים, לזכר בעלי החיים שנהרגו בגלל הגחמות הלוחמניות של בני האדם.

אבל המנהל-בגמלאות, שאינו עונד פרג מטעמים פוליטיים, סיפר לי גם שכאשר ניהל את בית הספר הוא נהג לקיים ביום הזיכרון מפגש כללי על אי אלימות והתנגדות למלחמה. איך הגיבו ההורים? שאלתי בסקרנות. הם חשבו שזה חשוב, הוא השיב בפליאה. סיפרתי לו שכאשר עשיתי דבר דומה ביום הזיכרון בבית הספר שלי (שנשא מסר מינורי בהרבה), זה נתפס כחתרני, נועז ואלטרנטיבי מאוד. הוא השתומם. ככה זה, בישראל הדרך לזכור את המלחמות היא להתכונן למלחמה הבאה. במבט מרחוק זה נשמע אפילו עוד יותר מוטרף ומפחיד מאשר מבפנים.

אחרי שהתברר לי שזיכרון לאומי יכול לקבל ממד אישי, הסיפור הסתבך, כמובן. קבוצה מוסלמית העזה לשרוף את הפרגים המקודשים במחאה על מעללי הצבא הבריטי. נבחרי העם תהו אם לאסור בחוק על שריפת הפרגים (למרות הזעם הציבורי ולמרות ממשלת הימין, החליטו לא לעשות את זה, כי זו סתימת פיות. לתשומת לבם של קברניטי מדינת ישראל). בסופו של דבר החליטו להסתפק בצעד ההומני של הוצאת הקבוצה הזאת מהחוק, כאילו שזה באמת כזה הבדל גדול.

היו גם אנשים שהתלוננו שהפרגים בכל מקום מוזילים את זכרם של הנופלים, כי זו כבר יותר הצהרת קונפורמיות (כל המגישים בטלוויזיה עונדים את זה, ובחלק מבתי הקפה מחייבים את העובדים לענוד פרגים), או – יותר מחריד – אמירה אופנתית. הטענה הזאת נשמעה לי מופרכת, עד שראיתי אשה עם מעיל אדום עונדת פרג נייר על הכובע (תוך הפרה בוטה של כללי האתיקה של הפרגים).

אמירה אופנתית

יש משהו מאוד מופנם ואנדר-סטייטד בגישה הבריטית לזיכרון. הם לא מניפים דגלי בריטניה בכל מקום, ולא מתפארים במדינה. נכון, הם זוכרים את המתים בהקשר הקיטשי של שדות הפרגים (שכיסו על שדות הקטל בשיר המפורסם), אבל איכשהו הבחירה במלחמת העולם הראשונה כנקודת התייחסות לזיכרון נראית לי שיעור טוב למדינה. יותר אכזרי, קטלני ומפלצתי מזה באמת קשה להשיג.

הבחירה הזאת מזכירה לי את המאמר הקולע של מורי הנערץ גדי אלגזי, שהמשפט הכה-מדויק שמופיע בו מלווה אותי כבר שנים: לסיסמה "טוב למות בעד ארצנו" יש יתרונות ברורים על סיסמה כגון "טוב להיפצע". כשהבריטים מתמקדים במלחמת העולם הראשונה, נדמה לי שלשם הם מכוונים.

אסיים אפוא בשיר הזיכרון שלי (כלומר, של יצחק לאור):

מאפלה לאור גדול

פועה בת מיסכה כרעה בפתח אוהלה והקישה צור באבן חזור והקש. מלאכת הדלקת האש היתה שנואה עליה, ולבה התאווה לנס שידליק את האבוקה במהרה. ולפתע, כמענה לתפילתה החרישית, התגשמה באוויר ברייה בעלת דמות משונה. היה זה גבר נטול זקן. הוא עטה מלבוש מבריק וכל מראיתו מפליאה. הוא הושיט את ידו, ובטרם ידעה פועה מימינה ומשמאלה, מלאו עיניה תוהו ובוהו וראשה סחרחר, וכאשר שבה ופקחה את עיניה, היתה כחולמת. ותעמוד בבית מידות שקירותיו מבהיקים, ואור נוגה מכל עבר. "נורת חשמל", דיבר הגבר שלידה. "מאירה בלחיצת כפתור". ויושיט את ידו וילחץ על הקיר והנה נגוז האור ואיננו, ויושיט ידו בשנית, והנה שב האור כשהיה. "חכי בסבלנות", אמר האיש בחיוך (מרושע? חומל?). "זה יגיע גם אליך".

(אני מתנצלת בפני מכרי הלשונאים על כל המלים והניסוחים הלא מקראיים בעליל. התעצלתי)

תקופת הברונזה. כמה עבודה! (וגם מעמד האשה כנראה לא משהו)

***וווווש…. קולותיה של מנהרת הזמן מסחררים את ראשכם….. ***

2004

שפחתכם הנאמנה מקישה את ראשה בקיר חזור והקש. מערכת החינוך הישראלית כל כך קשה ומייגעת, המתודות הנהוגות בבתי הספר משמימות, עלובות ואוטוריטריות. חוברות עבודה והוראה פרונטלית מושלות בכיפה, מספר הילדים בכיתה נושק ל-40 ומספר המורות בכיתה הוא… אחת (אם לא מדובר בחינוך מיוחד). נושאי הלימוד טבולים במנות גדושות של ציונות ומיליטריזם. האינטלגנציה המטופלת ביותר היא הקוגניטיבית. שיתוף פעולה בין התלמידים מתקיים בעיקר במחתרת, נגד המורים. מעורבות ההורים מתאפיינת באיומים על מורים. העיסוק העיקרי: ציונים (בחולם מלא ובשורוק גם יחד).

בחדרי חדרים מתרקמת מזימה לפתוח בית ספר דמוקרטי-הומניסטי-פרוגרסיבי בתל אביב, ובאמתחתנו רעיון חדשני ומיוחד: מרכזי למידה! הילדים לא ילמדו בכיתות לימוד סתם, אלא בחדרים שמותאמים לתחום שבו הם עוסקים, ויש בו חומרים מתאימים ורעיונות מעוררי השראה לעבודה עצמאית ובקבוצות קטנות, בליווי המורה. הילדים יבחרו במשימה המתאימה להם ויווסתו את הלמידה שלהם לפי ראות עיניהם. התצוגות בחדרים יהיו אינטראקטיביות והילדים יוזמנו לנוע במרחב לכל הכיוונים, ולא רק לצעוד למקומם הקבוע בשורת השולחנות הפונים אל המורה.

2006

אני נהפכת לאחראית מרכז שפה בבית הספר. אבל איך הופכים את המרכז (שהוא למעשה הספרייה והמרכז לאוריינות עברית) למקום מעניין, כיפי ואסתטי? איך יוצרים סביבה מאפשרת, מאתגרת, מגרה? חברתי א' ואני שוברות את הראש על הנושא. בשנה הקודמת הכנתי דפי עבודה (!!) והכנסנו אותם לכיסים. אתם מוזמנים לנחש כמה ילדים שלפו מיוזמתם דפי עבודה. (התשובה היא: 0). לאט לאט למדנו. א' היא אשפית אמיתית בעיצוב בכלל ובעיצוב סביבות למידה בפרט, והעבודה המשותפת שלנו היתה מענגת בשבילי אולי יותר מאשר בשביל הילדים.

2010

הימים חולפים, אני מקבלת השראה מספרים ואתרי אינטרנט ובעיקר מהניסיון עם הילדים, ומתחילה להעביר מפעם לפעם סדנאות על "מרכזי למידה". אל המרכז באות מורות מבתי ספר אחרים שרוצות להתרשם מהרעיון החדש והמעניין והיישום הבלתי שגרתי שלו. המרכז מתפתח ומתרחב, אבל יש עוד כל כך הרבה מה לפתח, לחשוב, לשפר. לא קל להשתחרר ממה שהורגלנו לראות כ"למידה".

בינתיים נפתח בית א-ב בבית הספר. מרחב גדול שבו ילדים צעירים יכולים לעשות כל מיני דברים, כאשר הם לא בשיעורים הרשמיים. במאמצים אדירים מגייסים שני אנשי צוות שישהו במרחב הגדול, ומציידים אותו בכמה חומרים ושולחנות. הוא יפה ורועש להדהים. "מה הם עושים פה? למה הם לא בשיעורים?", חושבים בלבם הורים ומבקרים. "למה המקום הזה כל כך מטונף?", גונחים אנשי הצוות בעודם גוררים ילדים אל שיעור בחדר אחר בבית הספר.

2011

בית ספר שכונתי ציבורי בשכונה של דיור ציבורי בצפון לידס. אני מחפשת בית ספר לכליל לשנה הבאה (הם מאורגנים מראש, האנגלים האלה!), אחרי שקצה נפשי בבית הספר הדתי שאותו היא פוקדת היום, לטובת ההתמודדות עם מחסום השפה. זה לא שהם לא נחמדים (המנהל מקסים, והוא פדגוג בכל רמ"ח ושס"ה). אנחנו פשוט חילונים.

ובכן, צועדים במסדרון בית הספר השכונתי. על כל דלת מופיעות תמונות של ילדים, עם הכיתוב "שפות שמדברים בהן בכיתה הזאת". על כל דלת יש אזכור לחמש שפות לפחות. המגוון כולל אורדו, ערבית, השפה ההיא שמדברים בקוסובו, סינית,  יפנית, ספרדית, ניגרית ועוד ועוד. הם מאוד רגישים לרב תרבותיות.

נכנסים לכיתה א' (למעשה, זו לא בדיוק כיתה א' אלא כיתת reception, כלומר לפני כיתה א'). נשימתי נעתקת. אני הולכת כבחלום. בחדר יש כמה עשרות ילדים, אך הוא מלא בהמייה הנפלאה הזאת של ילדים שעסוקים מאוד במשהו שמעניין אותם מאוד. יש שם ארבע (!!!) נשות צוות. החדר עצום בגודלו, ומחולק לפינות שמקיפות את כל האינטליגנציות. עם המורות הם עובדים בקבוצות של חמישה-שישה לכל היותר (בזמן שהייתי שם ישבו שתי קבוצות קטנות:  אוריינות ואמנות. כך מתבצעת פה ההקניה. שאלתי). ובפינות האחרות הם עובדים עם ילדים אחרים בזוגות או שלשות. יש להם שני מחשבים עם מקרן ומסך מגע גדול, שאפשר לשחק בו משחקים דידקטיים באנימציה. אשת הצוות שעורכת את הסיור מבקשת מאחת הילדות להסביר איך משחקים. חברתה מסבירה במקומה. אף על פי ששתיהן לא שולטות ברזי המשחק במאה אחוזים, נותנים להן להתנסות באין מפריע.

הנה הכיתה שהייתי בה, באמצע יום לימודים

בחוץ יש חצר משחקים פרטית לשכבת הגיל הזאת. היא גדולה להדהים. ילדים שרוצים יכולים לשחק שם, בהשגחת שתי נשות צוות (בנוסף לשתיים שבפנים, כן?). המורה שמציגה לנו את בית הספר מדברת על האווירה, על האפשרויות שניתנות לילדים, על פיתוח יכולות. היא לא מדברת על ציונים, או על הישגים, או על הקניה מכל סוג (בסוף שאלתי, כאחרונת האמהות הלחוצות. אני חייבת להבין איך זה מתנהל פה!). רגע, זה מזכיר לי משהו. זה מזכיר לי את מה שבית הספר הדמוקרטי, המתקדם, הייחודי והחלוצי שלנו ניסה להשיג בדרכו הגמלונית, החיוורת ומעוררת הרחמים. אני מרגישה כמו מישהי שניסתה במשך שנים להצית אש באבן צור, ולפתע הציגו בפניה נורה חשמלית.

המחזה הזה נמשך לאורך כל בית הספר. יש להם מטבח, וגינת ירק (הם מבשלים את מה שהם מגדלים). באולם תלויים דגלים של עשרות מדינות, ויש תצוגה של נושא מרכזי בבית הספר: קנו סחר הוגן! (אולי אני חולמת?). רגע, היא אמרה משהו שעשוי לנפץ את האידיליה. משהו על תפילה…? (הרי לא בשביל זה אני נמלטת מבית הספר היהודי). אני חוקרת אותה ומגלה שהתפילה "מאוד כללית, לא לדת מסוימת. אנחנו מכבדים את כל הדתות וגם חסרי דת, וילדים שהוריהם לא מעוניינים בכך לא חייבים להשתתף בתפילה".

אני מנסה להרים את הלסת הניאנדרטלית שלי מהרצפה הממורקת וכושלת אחריה אל אולם הכניסה לבית הספר, שבו יש לצד כורסאות ההמתנה הגדולות גם כורסאות קטנות לילדים, ושלט: "זהו אזור ידידותי להנקה". מה זה אמור להיות???

הסיור נמשך, והמורה המטיילת מספרת לנו שבכל כיתה יש הורים שמתנדבים לבוא ולסייע (כי באמת, צוות של חמש זה מעט מדי, לא?). הם מאוד מחשיבים את נושא הקהילה.

למרבה הזוועה והקנאה, בית הספר החמוד והמקסים שביקרתי בו אינו מזכיר בקידום המכירות שלו אפילו פעם אחת ביטויים כמו "פרוגרסיבי" או "מתקדם" או "קשוב". הם פשוט עושים את עבודתם. והם לא היחידים. אפילו בכיתה ו' בבית הספר היהודי יש שתי מורות והוראה בקבוצות קטנות. עמיתתי וחברתי א', שגדלה באנגליה ולימדה איתי, כבר אמרה לי מזמן שזה ככה. מה שאנחנו חוצבים בכפית מתוך גרניט פשוט זורם בקלילות באנגליה, שזכתה למוניטין כל כך מפוקפק בתחום החינוך בגלל פינק פלויד והחומה הגועלית שלהם.

נו טוב, אומרים הקוראים הספקנים (ומפגינים שוב את נימוסיהם הטובים של אנשי המיינסטרים הישראלי): כל הגישה המתקדמת הזאת לא תוביל את הילדים להצטיינות במובן המכובד של המילה. בואו לא נתחסד ונושיב את הילדים מוקדם ככל האפשר "ללמוד ברצינות", כלומר להתכונן למבחנים הבינלאומיים ולבחינות המיצ"ב (ההצלחה במבחן הזה היא יעד רשמי של משרד החינוך. מישהו הזכיר בלבול בין אמצעים למטרות?). כל המשחקים הלא רציניים האלה הרי לא יובילו את הילדים לשום מקום חשוב. אלא שהם טועים, ובענק. לא רק שהאווירה בכיתה נעימה ואנושית, התלמידים באנגליה גם מגיעים לתוצאות שבישראל רק חולמים עליהן. מה לעשות, יהודים מבינים רק כוח.

יצאתי מהסיור המומה ומזועזעת.

נכון, לא כל בתי הספר באנגליה הם כאלה. ראיתי בהחלט גם בתי ספר שבראש אתר הבית שלהם מוצגים הגרפים של מדדי ההצלחה בבחינות הארציות. ויש ויש פה הסללה, ומערכת ענפה של חינוך פרטי אליטיסטי ויקר אימים (הרבה, הרבה יותר יקר והרבה, הרבה יותר סנובי מאשר בישראל), ותלבושת אחידה אפרורית למראה, ובריונות בין תלמידים, ועוד אלף אתגרים. אבל איזו גישה חינוכית!

הממציא

היה פעם ספר שנורא אהבתי, ופתאום שכחתי מי כתב אותו (השארתי אותו בישראל, כמובן). זה היה ספר ילדים למבוגרים (כמו כל הספרים הטובים באמת), מאת סופר גרמני גאוני ממש. אחד הסיפורים עסק בממציא, שישב ספון בביתו, ניתק את קשריו עם הציוויליזציה והמציא. יום אחד הוא המציא משהו ממש יפה וחשוב ומיוחד. הוא בדק שהשרטוטים נכונים, גלגל אותם תחת בית שחיו ויצא לעיר.

היא קצת השתנתה מאז שהיה בה פעם אחרונה, אבל בגלל שהיה ממציא הבין מהר מאוד כל דבר שראה. הוא הסתכל במכוניות ואמר "אההה". הסתכל ברמזור וחשב "אהה…". הוא הבין איך עולים במדרגות נעות, אבל בגלל שלא ראה אנשים המון זמן לא הבין איך להתנהג עם אנשים. הוא פרש את התוכניות שלו על המדרכה ואמר "המצאתי המצאה!", אבל האנשים צחקו.

עצוב, הוא נכנס למסעדה חצי ריקה ושאל את בעל המסעדה מה לעשות. הוא המציא המצאה נהדרת ומיוחדת, שבעזרתה אפשר לראות דברים שנמצאים במקום אחר. "כבר המציאו את זה. קוראים לזה טלוויזיה. רוצה לראות?" והוא הפעיל את הטלוויזיה במסעדה, אבל הממציא אמר "אני לא רוצה לראות את זה", והשאיר את התוכניות שלו במסעדה.

כשהוא חזר הביתה הוא שרטט את כל הדברים שראה – מכוניות, מדרגות נעות וכל השאר – ולאחר שהמציא אותן מחדש (כי הוא באמת היה ממציא), הוא קימט את השרטוטים וזרק אותם באמרו "לא צריך, כבר המציאו את זה!".

אבל הוא עדיין היה ממציא אמיתי. או לפחות כך נגמר הסיפור, שהוא בכל זאת סיפור קצת אופטימי שמיועד גם לילדים.

הערה מאוחרת:

אחרי שבועיים ביקרתי בעוד בית ספר. זה לא היה מאוד שונה, והפעם גם התרשמתי מכך שמי שניהל את הסיור היו שני תלמידי כיתה ו' (כמו בקהילה, רק בלי הפוזה של "אצלנו ילדים הם שותפים")…