ראש השנה היהודי

יום שני ידוע לשמצה בכל המדינות שנופשות ביום ראשון ובורכו בסופשבוע ארוך. הפעם, מכיוון שביום שני חל ראש השנה, יכולתי לפטור את כליל מיום בית ספר בנימוק שנועד לעולם פוליטיקלי קורקט: חופשה מטעמי דת. אלא שאנחנו לא דתיים, וגם חשבתי שעוד יום בבית קצת יפגום בניסיונות שלי לעזור לכליל להתרגל לגן/בית ספר החדש שלה (זאת הרי בדיוק ההשפעה של יום שני, שהוא מוציא משגרה). אז בהשפעת ש', שלחתי עם כליל לגן גם תפוחים וצנצנת דבש, וקצת הסברים שהכנתי לגויים על מה זה בדיוק ראש השנה של היהודים. המורות שמחו לשתף פעולה.

לא בדיוק מסוג הדברים שהייתי עושה בישראל, בלשון המעטה. אבל נדמה לי שאני קצת מתענגת על ההזדמנות שלי להיות חלק ממיעוט אקזוטי, עם מסורות מיוחדות בשפה זרה וכן הלאה. וגם  וחשבתי שמשהו מוכר, שנשלח מהבית, יעשה לכליל טוב. וכן ,גם רציתי הזדמנות להיות מעורבת קצת במה שנעשה בגן, כי זה הרי ידוע שילדים שהוריהם בקשר רצוף עם המורים זוכים לתשומת לב מיוחדת (זה לא אומר שהאחרים בהכרח מוזנחים, אבל זה בטח לא מזיק). אז התחפשתי להורה משקיענית.

כשבאתי לקחת אותה מהגן הגדלתי לעשות וקפצתי אל המנהלת כדי לאחל לה שנה טובה (אבי שאל את כליל איך המורה שלה אמרה את זה, והיא ענתה במבטא בריטי: שנה טווובה). היא מצדה דאגה לספר לי שהיא כבר ידעה שהיום ראש השנה ואפילו ניסתה להגיד את זה בעברית (לא הלך, אבל העיקר הכוונה). ואז היא דילגה מחדר המנהלת אל החדר הסמוך באותה הליכה מקצועית שאני סיגלתי לעצמי בימי כמורה – מין הליכה כזאת דלגנית שמזכירה קצת את אדית באנקר. היא אותתה לי בידה שאציץ בכיתה שליד, ושם על הלוח החכם עדיין ריצדה המצגת על חגי תשרי של היהודים. וואו.

חוץ מזה, עדכון קצר: בזמן שאני מתייסרת ומתחבטת, אתמול כליל סיפרה לי שיש לה חברים בכיתה, בערב הודיעה שהיא אוהבת את בית הספר החדש שלה, והיום היא דילגה לשם בעליצות. ילדים, אי אפשר להבין אותם, כנראה.

יום שני

בזמן שכליל כנראה מסתגלת למקום החדש, אני עדיין בסרטים. בין השאר בגלל ההשפעה הידועה של יום שני ובהשפעת החופשה הקצרה שלי בישראל (כן, התכוונתי לכתוב גם על זה ולא הספקתי. אוי). איכשהו בסופשבוע כמו מתנערים מהכישוף ולא מצליחים להבין איך זה שעשינו את הדברים המטורפים האלה שעשינו במשך השבוע, הדברים התפלים והמשמימים שהם לא ממש האני האמיתי והמרגש שלנו.

יש קטע אדיר בתנינה שבו סמדם הטורפת מסבירה לתנינה שהיא בכלל לא אוהבת לטרוף, והיא כבר אמרה את זה לעצמה המון פעמים, אבל זה שהיא אומרת לעצמה לא אומר שהיא גם מקשיבה:

אחת שתיים, שלוש / בדרך מהפה לראש / משהו מתרחש / משהו משתבש.

וזה בדיוק מה שקרה לי. אני הרי בכלל לא אוהבת בתי ספר, ולדעתי הרעיון הזה הוא מזימה קפיטליסטית מסוכנת שנועדה לאלף לקונפורמיות וצייתנות – בדיוק כפי שניסח זאת בצורה מופתית סלין: "אז, בתקופה שעבדתי בשביל 'חברת הסחר פורדיריר', עבדו במטעים ובמחסנים שלה, כבר אמרתי, הרבה מאוד כושים ולבנים קטנים מהסוג שלי. הילידים, אלה לא זזים בכלל עד שלא מכים אותם באלות, עד כדי כך עוד יש להם כבוד, אבל הלבנים, שמערכת החינוך שיכללה אותם, פועלים מעצמם" (לואי פרדינן-סלין, מסע אל קצה הלילה).

פי ולבי שווים. זה הגוף שלא משתף פעולה. עובדה, אף על פי שאמרתי שזה נוראי והלב נשבר, איכשהו לקחתי את כליל לבית הספר. אף על פי שאני מתעבת חלק ניכר מהעבודות שאני עושה, אני ממשיכה לעשות אותן. אני משקיעה שעות בכל יום בענייני פרנסה, אבל מדברת בשבחה של הבטלה. רוב הירקות שלנו כבר לא אורגניים ואנחנו אפילו קונים בסופרמרקט – משהו שבישראל לא עשינו אף פעם.

כשהגענו לפה מצאתי את עצמי עושה המון דברים כאלה, שבישראל לא עשיתי וגם לא הייתי עושה. זה חלק מההסתגלות, כנראה. אולי לפני שאני יכולה לחזור למקומי הטבעי בשוליים הסהרוריים אני צריכה קודם להבין איפה המרכז במקום הזה. אבל העובדה היא שחיי הפרברים נותנים בי את אותותיהם, ואני מרגישה שאני חיה על אש קטנה. ועכשיו אחרי הביקור בישראל, שבו פגשתי המון אנשים נפלאים ממש שיש לי הזכות להיות חברה שלהם, אני חושבת שהגיע הזמן לצאת מהקונכייה, או לפחות לחשוב איך לחיות עם הפער הזה בין סוף השבוע ליום שני.

ללכת לבית הספר או לברוח עם הקרקס?

זה משפיל לפיל / עודד בורלא

הפילים בקרקס הם תמיד עצובים.
הם עושים להטים, הם שוכבים, הם יושבים.
מניפים את חדקם, מריעים ותוקעים –
אך בפנים – הפילים עצובים.

גם בגן החיות הפילים עצובים,
הם הולכים וחוזרים והולכים ושבים,
מושיטים את חדקם, מבקשים הם בוטנים,
אך בפנים – הפילים עצובים.

רק פילי יערות, ערבות, מישורים
הם פילים חופשיים, אדירים וגאים.
צועדים בבטחה, הם אינם יראים –
הפילים שבשבי – הם פילים עצובים.

שלשום לילה הלכה לבית הספר. היא התעוררה בהתרגשות כבר בחמש בבוקר, ספרה את הדקות, לבשה את התלבושת האחידה ואמרה בנהרה "הפעם זה לא תחפושת, הפעם זה באמת!" (היא הרי מדדה את התלבושת הזאת כל הקיץ והתחפשה לילדת בית ספר). בדרך לבית הספר היא רצה ודילגה בהתרגשות, והיתה הראשונה שנכנסה לכיתה. אני יצאתי משם בדמעות התרגשות.

כשחזרתי לקחת אותה התברר שדווקא היה די קשה. היא טענה שהיה כיף, אבל שהיא בכתה ורצתה אותי. אחר הצהריים כבר אמרה שהיא לא רוצה ללכת שוב. למחרת לא הסכימה ללכת. היא בכתה. "ככה זה, אמא. מרוב שמתרגשים בסוף בוכים". והיא גם היתה מנוזלת, אז סיכמנו שנבוא רק לביקור, אבל אז כבר איכשהו המורות טענו בתוקף שהיא ממש בסדר גמור, והיא נשארה עד סוף היום. כל אחר הצהריים היא אמרה שהיא לא רוצה ללכת לבית הספר. למעשה, היא התחננה לא ללכת.

הלב נשבר. הרי אני בעצמי לא אוהבת בתי ספר, אבל בעקבות ניסיוני עם הגן פה יש לי תחושה חזקה שבשביל כליל זה יכול להיות תענוג אמיתי. כל הקיץ אמרתי לעצמי "טוב, כליל כל כך רוצה את זה, אז למה לא?". אלא שעכשיו היא צריכה להתרגל. אז ביקשתי שיתנו לי לשבת בפינה ולחכות בכיתה עד סוף היום, כמו שעשיתי בגן. הן לא הסכימו. בעצם רציתי פשוט לקחת אותה הביתה, ואפילו אמרתי שתיכף נלך, אבל אלהים יודע איך, החלטתי שעדיף לא לקומם עלי את המורות כבר בשבוע הראשון ולהיות מהאמהות המעצבנות האלה… בכל מקרה שלחו אותי לשיחה עם המנהלת, שהיתה תקיפה ונחושה מאוד, בדרכה המנומסת והמתחשבת. אז הרכנתי את ראשי, ואחרי שעה נפרדתי מכליל, שהיתה עסוקה בציור בגואש (למעשה הן חשבו שזה רעיון טוב שפשוט אלך, אבל לפחות הבינו שאני לא יכולה להיעלם ככה בלי לתאם את זה איתה). הן הבטיחו שיתקשרו אם תהיה בעיה, ואמרתי לכליל שאם היא חייבת – שתבקש אותי ויתקשרו אלי. אבל לא התקשרו. האם זה בגלל שהן מאמינות שהכל בסדר? ואולי היא פשוט בסדר?

אני יושבת בבית ויש לי המון זמן פנוי לעבודה, אבל למי יש ראש לעבוד עכשיו. מכרתי את הבת שלי למערכת לטובת שעות עבודה שקטות. החרטה גואה בי. אני שוקלת את האפשרויות: איך להציע לה אופציה טובה של חינוך ביתי בלי לוותר לחלוטין על המאוויים שלי? ואיך אני אמורה להצליח להתפרנס כשהיא פה כל הזמן? איך למצוא לה חברים פה בעיר בשעות הבוקר הארוכות (להזכירכם, בי"ס פה זה עד שלוש וחצי!)? ואולי היא פשוט צריכה קצת זמן ואני באמת אמא היסטרית?

ילדי הלונה פארק

ביום ראשון, רגע לפני הכניסה לבית הספר, הלכנו ללונה פארק הנודד. היו שם מתקני טלטול וסיבוב וסחרור בשפע והילדים נהנו נורא (אני זוכרת שפעם גם אני אהבתי את זה. כנראה באמת הזדקנתי). אבל יותר מהמתקנים משכו את עיני אנשי הלונה פארק. הם היו קצת חבוטים. חלקם מקועקעים מאוד, חלקם סתם טיפה מוזנחים וכולם נראו מחוספסים כאלה. במתקן אחד הם הלכו על הבימה המסתובבת בזמן שהמתקן הסתחרר ודחפו את הקרונות כדי שיסתובבו מהר יותר. היה משהו נוגע ללב בשילוב הזה בין אדם למכונה. הם ובני משפחתם נכנסו מפעם לפעם למתחם הקרוואנים שבהם הם כנראה גרים ונודדים ממקום למקום. והיו הילדים.

הם עלו על המתקנים בלי לשלם, כמו בפנטזיה של יהודה אטלס על הבן של המכולת. אחד מהם ניהל בצורה אדנותית למדי את קרוסלת התינוקות והלך בין הסוסים והמכוניות המסתובבים אפילו שאסור. די ברור שהם לא הולכים לבית הספר מחר וגם לא מחרתיים. בעוד כמה ימים הם כנראה יעלו על הקראוון ויסעו לאתר אחר, שבו אנשים ישלמו להורים כסף כדי שיסובבו אותם ויטלטלו אותם. כמה זמן הם בדרכים? האם הם באמת אוכלים צ'יפס וממתקים יותר מילדים אחרים? מה הם עושים כשהלונה פארק בדרכים? האם הם מקנאים בילדים הבורגנים שמבקרים בלונה פארק, או שהם גאים להיות חלק מהלונה פארק? מה הם יעשו כשיגדלו? כמה מהילדות כבר יהיו אמהות בגיל 15? האם כל ההורים נפגשים בערב לעשן ולפטפט, או שהם ספונים בקרוואנים? לא יודעת, אבל כרגע מתחשק לי לברוח עם הקרקס.

בשורת הקולוניאליזם של המלך בבר

כבר שנים יש לי חשבון עם המלך בבר – כנראה ספר הילדים הכי קולוניאליסטי שהכרתי בילדותי (אם לא מביאים בחשבון את רובינזון קרוזו וששת עבדו הנאמן והדביל). אבל חשבתי שאין טעם להכביר מלים על העניין הזה, כי הרי כל מי שעיניו בראשו מבין במה מדובר. אבל היום התגלגלו העניינים כך שאבי שאל אותי "את בטוחה שבבר לא נכתב מלכתחילה כסאטירה אנטי קולוניאלית?", ואני כבר לא הייתי בטוחה. זה קורה לי יותר ויותר, שהמציאות נראית כל כך מופרכת עד שאני משתכנעת שמי שהמציא את זה לא התכוון ברצינות.

הספק אחז בי, ורצתי לאינטרנט לבדוק, והעליתי שני ממצאים מפתיעים. האחד – זו לא סאטירה בכלל, והספרים האלה היו פופולריים להדהים בצרפת ובאנגליה ברגעיו האחרונים של עידן הקולוניאליזם, כלומר בראשית שנות השלושים. השני – הרשת העברית לא מציעה בכלל קריאה ביקורתית של הספר שנהפך לסדרת קאלט (לפחות לא אם כותבים בגוגל המלך בבר וקולוניאליזם). אז החלטתי להעלות את תרומתי הצנועה לדיון בעברית, כי מתברר שבאנגלית דווקא היו כמה אנשים שעשו את זה (אבל אני מודה במבוכה שטרם הספקתי לקרוא מה הם כתבו...).

מה יש לך מבבר? 

לטובת אלו מקוראי ששכחו את הפרטים, תנו לי להתחיל בתיאור יבש של העלילה, ונראה אם יישארו ספקות.

Image

בחליפה ונעלי פטנט, ואל תשכחו את המגבעת!

תחילת הסיפור נשמעת כמו ביקורת קטלנית על היחסים בין אפריקה למערב: בבר הפיל האינטליגנטי נמלט מהג'ונגל לאחר שציידים הורגים את אמו. בצעד קלאסי של הזדהות עם התוקפן, הוא בורח מן הג'ונגל אל העיר הגדולה, ושם מאומץ על ידי זקנה צרפתייה עשירה וטובת לב שמלמדת אותו את דרכם של בני האדם (תנו לי לנחש: היא לא צמחונית). בבר הפרא האציל מאמץ את תרבות המערב בהתלהבות, לומד לקרוא ולהשתמש ברהיטים, לובש חליפה ומגבעת ויוצא חזרה אל הג'ונגל להביא את בשורת הקדמה לחבריו הפילים. מעמדו כפיל שהתחנך באירופה מעניק לו מיד את הזכות למשול בכולם ולהקים חצר שבה מקורביו זוכים בג'ובים נחשקים. האם קודם לכן היה בכלל מלך לפילים? אם כן, לא מוזכר אם כוח אנושי נאור הוריד אותו מכסאו לטובת הפיל בחליפה.

כך או כך, בבר מושל בפילים נטולי החליפות בלי שום איום פוליטי על מעמדו. האשה הזקנה מקימה נציגות של כבוד ובאה לגור בג'ונגל (לפקח? להפריח את השממה?). מזל שהיא שם כדי לעורר השראה במונרך הנאור, כי בגבול הממלכה גרים הקרנפים – פראים כאלה שמנהלים רפובליקת בננות בלי שום חינוך אירופי. המלך רטקסס, בניגוד לבבר האזרחי, לובש תמיד מדים כמו כל עריץ אפריקאי מתחיל. המלחמה המתמדת בין שתי הממלכות בלתי נמנעת.

שאר הסדרה מתארת את הרפתקאותיהם של בבר ובני משפחתו האריסטוקרטים החדשים בחיי הנוחות שלהם ובתלאות המרתקות שעוברות עליהם במיטב האופנה הפריזאית.

Image

כל הסיפור בבגדים: הדיקטטור הצבאי מול המלך בחליפה

אבל הוא חמוד! הוא אפילו עושה יוגה!

עדיין לא החלטתי מה יותר מסוכן – חמידות או הנטייה שלי לחשוב שכל דבר מסוכן ומפחיד הוא סתם סאטירה שנונה (זה כבר קרה לי פעם עם ספר ילדים אחר) או מין אמצעי רטורי שלא מתכוונים אליו ברצינות. כך או כך, העובדה שדורות של קוראים צעירים מחבבים את דמותו הבעייתית של בבר ומיטיבתו הלבנה מטרידה אותי. מצד שני, גם שטף הביקורת הפוליטיקלי קורקט על ספרים מטריד אותי מאוד, בפרט כאשר במקרים קיצוניים הוא מוביל למצבים אבסורדיים כמו צנזורה על הקלברי פין בטענה שהוא גזעני ולא מספיק פוליטיקלי קורקט (וזה ספר מובהק נגד העבדות!).

Image

אז למען אלו שזקוקים להסברים ברורים, החשבון שלי עם בבר פשוט: סיפורי בבר מצדיקים בדרכי נועם חמודות את ההיגיון הקולוניאליסטי והגזעני: הילידים האהבלים זקוקים להנחיה של האדם הלבן והעשיר, אחרת אין להם סיכוי להסתדר; שגשוג ורווחה נמדדים אך ורק על פי המדד המערבי (למה פילים זקוקים לחליפות? הספר לא מטריח את הקוראים בזוטות כאלה); כאשר הילידים מעזים לחיות כפראים, בני האדם טובחים בהם כבחיות פרא בלי סנטימנטים (ר' הלקח שלמד בבר כשראה את אמו נהרגת); וכמובן, זה סיפור הצלחה קולוניאליסטי כי הילידים מקבלים באהבה ובהערצה את ההשתלטות התרבותית והפוליטית הזאת, ובני האדם לא צריכים בכלל לשלוח נשק וסיוע דיפלומטי וכלכלי לפיל ששלחו למשול בג'ונגל.

אנא, הורים, בחרו ספרים אחרים לילדיכם.

והפעם בפינתנו רק באנגליה

אמנם קצת הזנחתי באחרונה את הפינה הזאת, אבל אם כבר לתקוע סיכה ביומרות המערב, הרשו לי לנפץ מיתוס קטן בנוגע לאנגלים.

כמה חודשים לפני שהגענו לאנגליה קיבלנו קובץ מדהים שיכין אותנו לתרבות החדשה שאליה ננחת (הרוטריאנים האלה הם כנראה האנשים הכי מאורגנים בעולם. מיכא"ל נראה לידם כמו חפלה בדווית ספונטנית). אחד הדברים שהודגשו שם (במידת האנדרסטייטמנט המתבקשת) היא העבודה שהבריטים לעולם אינם מאחרים, אינם סובלים איחורים, וכדי להיות מנומסים יש להודיע מראש על איחור של יותר מדקה. על איחור של דקה יש להתנצל. אנסה לבקש רשות להראות לכם את הקובץ הזה, שבו הבריטים מנסים לפענח את תרבותם לטובת המבקרים הזרים. זה פשוט אדיר.

בכל מקרה, צר לי לאכזב את הרוטריאנים, אבל כנראה העובדה הזאת נכונה לבריטים ממועדוני רוטרי בלבד. למעשה, רוב הבריטים שקבעתי איתם פגישה לשעה מסוימת לא הגיעו בזמן. לקח לי די הרבה זמן לקלוט את זה, כי לפעמים מפתה לחוות את המציאות דרך הציפיות והנחות המוצא שלנו. למעשה, נדמה לי שלעתים קרובות זה המצב (מה שמכונה "אל תבלבלו אותי עם העובדות"). אבל בשלב מסוים אי אפשר שלא להתפכח. חברים, הם מאחרים ברבע שעה ואפילו לא מתנצלים. הידד, הם אנושיים!

הערה לסיום

בשבועות האחרונים אני מנסה להיאבק בהרגל לקרוא עיתונים מישראל. בכל פעם שאני מתחילה לכתוב בשורת הדפדפן ויינט או הארץ, אני כופה על עצמי להקליד "גרדיאן". אני מקבלת מספיק עדכונים על הזוועות בישראל – האלימות המשטרתית, המחאה החברתית המוצדקת, ההתעמרות בפלסטינים, הגזענות כלפי פליטים ומי לא… הבלוגים שאני קוראת לא מספקים הרבה חדשות טובות. אז אני מתאפקת ולא כותבת את דעתי על המחאה החברתית שהתחדשה לרגל חופשת הקיץ. נראה כמה זמן זה יחזיק.

בפעם הבאה מבטיחה גם מתכון.

שפת אם

אני מגישה לכליל סנדויץ' קלאסי עם טחינה וסילאן – הממרח האהוב עליה. את שניהם קניתי בחנות ה"קונטיננטלית", שבה קונים המהגרים שלא מוצאים את האוכל מבית אמא בסופר הרגיל. ככה זה כשנאחזים בהרגלים הישנים. לפחות אני זו שנאחזת, כי בינתיים הפרחחית עונה לי בנימוס: "Thanks mum".

אני לא מצליחה להתרגל לעניין הזה. בכל זאת, פחות משנה אנחנו כאן והילדה מדברת איתי כמעט רק באנגלית, ועוד במבטא המקומי הזה (כשהוגים את ה-U בצורה פונטית, והאינטונציה מוסיפה לכל משפט סימן שאלה מתנגן). "לילה, דברי אתי עברית בבקשה", אני מתחננת. לילה לא מבינה למה אני מתעקשת: "!But mum, we're in England".

היא מוחה, ובצדק מבחינתה. היא הרי הולכת בדרכי אביה, ששפת אמו היתה בכלל ספניולית אבל בגיל 3 עבר לדבר עברית כמו צבר מצוי. היא גם הולכת בדרכי סבתה, ששפת אמה היתה הונגרית והיא התכחשה לה למען הציונות, שלא לדבר על הסיפור המצמרר על הנסיעה ההיא באוטובוס, שבה היא התפדחה לשבת ליד סבתא כי היא התעקשה לדבר בהונגרית בקולי קולות. יופי, יש לנו מסורת. אלא שכליל לא כל כך הולכת בדרכי, וכשאני חושבת על העברית המצוחצחת שאיתה הגיעה לאנגליה, לבי נחמץ. כשעברנו הנה אמר לי חברי א' שהגורל היהודי הוא לנדוד, ומה לי כי אלין – כל דור שני חייב לראות את הוריו כאילו הם זרים בארצו.

לכליל יש שפת אם, עברית. יש לה גם אמא. אני. לא צריך להיות פרויד כדי להבין שההתנכרות של כליל לשפת אמה יוצרת בינינו סוג של זרות. אני יצאתי מישראל בשמחה ובהקלה, אבל ישראל לא יצאה ממני ולא מראה סימנים שהיא מתכוונת לעזוב. כליל יצאה מישראל וישראל כבר נשמטת ממנה כמו קורי שינה. והדבר הזה שהולך ונעלם ממנה הוא הדבר שאני הענקתי לה – המקום שבו נולדה, התרבות שבה גדלתי. פחות משנה באנגליה, והבת שלי גורמת לי לחוש את חוויית ההגירה בעוצמה יותר גדולה מאשר במגעי עם העולם האנגלי שם בחוץ.

החבר'ה אשמים

שנים לפני שנעשיתי אם נתקלתי בספר שנכתב, כנראה, כדי לפטור הורים מתחושת האשמה שמלווה אותם בנוגע לילדיהם. התזה העיקרית שלו תקפה את המיתוס שהדמויות המשפיעות ביותר על ילדים הם הוריהם. במקום זה טענה המחברת שהחברים, בית הספר, החברה בכלל ובעצם כל השאר משפיעים הרבה יותר. עובדה, תראו איך הילד שלכם מדבר, אילו ערכים חשובים לו ואיך הוא מתלבש. הוא לא למד את זה בבית.

בזמנו זה נראה לי שטחי ומטופש. היום אני קולטת בחלחלה שאף על פי שכליל מבלה חלקים נכבדים מהיום עם הוריה דוברי העברית, יותר נוח לה לדבר באנגלית. היא כבר מתחילה לחשוב באנגלית, ומפעם לפעם אומרת לי כל מיני ביטויים מחרידים כמו הטרוניות "אני רוצה מישהו לשחק עם" (I want someone to play with), או "אני לא רוצה לשים על סוודר" (to put on a jumper), שנאמרות כמו כל דבר עם צלו ש סימן שאלה בסוף.

אתמול ראינו הצגה שחבר שלנו השתתף בה בבית האבות בשכונה. הם העלו את "סינדרלה" עם עיבוד מיוחד לרגל יובל המלכה: הנשף הנחשק היה נשף לרגל יובל היהלום של המלך והמלכה (שניהם!), והכל היה מלא בדגלי אנגליה. בסוף, כשכולם התחתנו (בגרסה שראינו לא הסתפקו בסינדרלה והנסיך וחיתנו את כל הרווקים בבת אחת, שיהיה), הם שרו את ההמנון לרגל היובל. כל הקהל נעמד. אני ישבתי. לא מתאים לי לשיר אל החבר הדמיוני שישמור על המלכה. אני גם לא רויאליסטית וגם לא אוהבת פטיש לאומי. אבל לילה האנגלייה הקטנה עמדה על הברכיים שלי יחד עם כולם.

רק לא בישראל: חגיגות היובל למלכה

אז כשכל הממלכה לקחה סופשבוע ארוך (מאוד מאוד ארוך) לרגל יובל היהלום של המלכה, ארגנו פה בשכונה אירוע חגיגי לכל המשפחה, עם המון מתקנים מתנפחים ואוהל עם בירה ומיני דוכני צדקה, וכל ההכנסות מהאירוע הלכו להוספיס השכונתי ולעוד איזה ארגון צדקה. הם ממש אוהבים צדקה, האנגלים.

הנתינים חוגגים

אבל לא זה העיקר. נכנסנו לשטח האירוע בנועם. האנשים המתינו בסבלנות בתור למתקנים והסתדרו מיוזמתם בטור בלי שמישהו סידר מחסומי מתכת מחוברים באזיקונים לפני הכניסה למתקן. בכניסה לפארק לא היה מאבטח. למעשה, לא היו שם בכלל מאבטחים. המבוגרים (כלומר, כמעט כל מי שמעל גיל 18, כולל דודות מבוגרות באמת) לגמו בירה באוהל הבירה. שטח הפארק נותר חף מכוסות פלסטיק או עטיפות של חטיפים. אחרי שעתיים בערך הבנתי שאחד הדברים שהופכים את האירוע הדי המוני הזה לנחמד הוא שאין בו מוזיקה בקולי קולות. למעשה, אין בו מוזיקה בכלל.

אבי הסביר לי שבישראל חייבים להחזיק מערכת כריזה באירוע המוני, כדי שבמקרה חירום תהיה אפשרות לאדם אחד לפקוד על כל הקהל להסתדר בשלשות, או כל דבר אחר. ומכיוון שממילא יש מערכת כזאת, כבר מנצלים אותה להשמעת מוזיקה בפול ווליום. פה לא מתכוננים למקרי חירום ובאמת הרבה יותר שלו.

רק באנגליה: מה נסגר עם המתנות

ולסיום בפינתנו רק באנגליה, הרשו לי לשתף אתכם בסוגייה אידיוטית מחיינו פה. ברוב החנויות, אם קונים מתנה אי אפשר לארוז אותה בחנות. למעשה, רק בחנויות יומרניות במיוחד יטרחו לארוז לך את המתנה. שאר האנשים קונים גליל של נייר עטיפה ועוטפים בבית.

ואיך אפשר בלי איזה טויסט של צדקה? לא תאמינו, אבל אני קניתי מאמהות מהגן של כליל נייר עטיפה למתנות שהוא סוג של מעשה צדקה. לא רק שהרווחים עוברים לארגוני צדקה למען ילדים, אחת ממטרות הארגון היא לחנך את הילדים לצדקה. על עמדותי בענייני צדקה אכתוב פעם אחרת, כי יש לי הרבה יותר מדי מה לומר בעניין.

להשיג פספורט בקלות (לחברי מועדון בלבד)

לילה חזרה השבוע מהגן (היהודי) עם יצירה מחרידה במיוחד, שנראתה במבט ראשון כמו כרטיס ברכה. היא נופפה בה מולי בגאווה, ואני התאפקתי ככל יכולתי ושיבחתי את כתב ידה המסודר ואת הדיוקן העצמי המרהיב שציירה בפנים. מהעיקר התעלמתי. על חזית הכרטיס התנוסס לו דגל ישראל, ומעליו הכיתוב "פספורט ישראלי". "נשמי עמוק", פקדתי על עצמי: "בשנה הבאה היא תלמד בבית ספר רגיל".

אז בערך 30 ילדים בריטים חזרו הביתה עם הרעיון המעניין שגם להם יכול להיות דרכון ישראלי. ברוב המקרים, קבלת אזרחות חדשה היא תהליך קשה ומורכב. למה? בזכות המנגנון המאפיונרי שנקרא מדינות הלאום, ששומרות על גבולותיהן כמו שודדי דרכים על גשר – בקנאות, שרירות לב, אלימות וחמדנות.

בישראל הדבר נכון שבעתיים בנוגע לפליטים פלסטינים, שאף שהתביעה שלהם לשוב לבתיהם ולקבל אזרחות כתושבי עבר נראית על פניו קבילה יותר משל שאר המועמדים, הסיכויים שלהם אפסיים למדי. אפילו חתונה עם ישראלי לא תעזור ("'זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית'"). אבל אין צורך להרחיק עד אזרחות. רוב המדינות יערמו קשיים גם בפני אנשים שסתם רוצים לבקר ולתייר, או לעבוד, או להימלט מסכנת חיים (וזה כל כך מרגיז אותי, שלא נמאס לי לכתוב על זה עוד ועוד)

לא כך הדבר בנוגע לזאטוטים הבריטים שחזרו הביתה עם הפספורט-צעצוע שלהם. תכלס, בשבילם מספיק להוכיח שהם יהודים והדרכון בדרך אליהם. מדינת ישראל הרי רואה בכל יהודי העולם אזרחים פוטנציאליים וגם תומכים אוטומטיים (ואם הם לא תומכים, זאת בעיה רצינית. לקהילה היהודית פה יש חוק שהכל יודו בו בגלוי: לא משנה מה, תמיד תומכים בישראל).

הלוואי שתהיה לילדים האלה, כשיגדלו, הזדמנות לשוחח עם מישהו כמו מ' האמריקאי וס' הבריטי: שניהם עם שורשים יהודיים איפשהו בשושלת ושניהם בני זוג של חברות ישראליות שלנו. כל אחד מהם הודיע בזמנו לבת זוגו שלא יעלה על דעתו להתאזרח בישראל: איך הם יכולים לטעון לזכות של אלפיים שנה כדי לקבל אזרחות, שעה שאנשים שגרו ביפו לפני שני דורות לא יכולים לחזור לשם?

כל שעשועי הדרכון הישראלי האלה רק מקניטים אותי יותר לנוכח הקנאות שבה הבריטים עצמם שומרים על גבולותיהם. כדי להיבחן במבחן האזרחות שהנהיגו פה לפני שנתיים, צריך לשלם להם 400 פאונד. בשביל האזרחות עצמה צריך לשלם 1000 פאונד. המבחן עצמו הוא מהסוג שבריטי מן השורה אינו יכול לעבור, כפי שהראו גם בתוכנית המדוברת "להפוך את ברדפורד לבריטית".

למה הציונות הופכת את יהודי העולם לגיס חמישי?

עדיין לא הבנתי עד כמה זה ידוע לציבור האנגלי שהיהודים פה רואים בעצמם גם חלק מלאום אחר. כמעט בכל משפחה יהודית בלידס יש מישהו שגר בישראל עכשיו או בעבר. אבל הציונות מתעקשת לייצג את כל היהודים, בין אם הם רוצים בכך ובין אם לאו. בשביל יהודים בישראל זה בכלל לא מוזר. הרי במיינסטרים היהודי בישראל די ברור מאליו שיש רק אידיאולוגיה לגיטימית אחת – האידיאולוגיה של האליטה השלטת, שלה שייכות המפלגות היחידות שמגיעות לשלטון. מפלגה לא ציונית היא מפלגה שבמובן החמור של המלה אסור לה בכלל להיכנס לכנסת.

אז לאיזה לאום אתה שייך, הבריטי או היהודי? הצגתי את השאלה הזאת למלווין, המארח שלנו. אני באמת הייתי סקרנית לברר איך הוא מיישב את הציונות שלו עם הנאמנות למדינה הבריטית, אבל הוא כמו יהודי אמיתי השיב בשאלה: אם נבחרת אנגליה משחקת מול נבחרת ישראל, את מי תעודד? אז את מי תעודד? כאשר דחקתי בו, הוא השיב: בכל מקרה אני אשמח.

ולסיום: מתכון לאורז צבעוני

אורז צבעוני

באחרונה אנחנו מקבלים את הירקות שלנו (לפחות את חלקם) בארגז משלוחים אורגני. הירקות יפים וכרגיל בארגזים כאלה כוללים הפתעות בלתי שגרתיות (שורש סלרי ענק, למשל. כמה ענק? דמיינו גודל של כרוב בינוני). עם כל משלוח מגיע גם דף המלצות ומתכונים. אחד מהם כלל את ההצעה להניח מקל קינמון באורז, ועורר בי השראה לאורז הצבעוני הזה, שאמנם שונה מאוד מאוד מהמקור, אבל טעים לאללה וגם יפה.

מה צריך?
אורז
בצל
גזר
פלפל ירוק
מקל קינמון
כוכב אניס
ציפורן (שלמות או אבקה)
לימון
פטרוזיליה
שמן זית

מה עושים?
להזהיב/להשקיף בצל
להוסיף:
פלפל ירוק קצוץ דק-דק-דק (אפשר אפילו לטחון קלות אם יש בלנדר)
גזר קצוץ דק
מקל קינמון
כוכב אניס
לבזוק ציפורן (או לשים 4-5 שלמות, אם יש לכם. שלי נעלמו…)
להוסיף מלח
לערבב עד שמתרכך מעט

להוסיף כוס אורז ולבחוש עם המרכיבים (בשלב הזה אפשר להוסיף עוד קצת שמן זית)
לצקת 2 כוסות מים
להרתיח בחצי כיסוי
להנמיך חום ולבשל עם מכסה

כשהאורז מתרכך, להוסיף גרד לימון וחופן פטרוזיליה קצוצה, ולערבב.

בתיאבון

[בגלל שהפוסט הזה ארוך, ויתרתי הפעם על הפינה "רק באנגליה". בפעם הבאה מבטיחה משהו מיוחד באמת]

אורז אדום, סלט ירוק, ספר צבעוני

ושוב אנחנו מעלעלות בספרי פעוטות באנגלית בסיסית (החדשות הטובות: סוף סוף התחלנו לקרוא את פו הדב!). בשבועיים האחרונים יש לכליל אהבה חדשה: טופסי וטים. מתברר שזאת קלאסיקה מאז שנות החמישים, ושבאחרונה איירו את הספרים מחדש כדי לקרוץ לקהל הצעיר (לא ברור למה. לשמחתנו הבשורה לא הגיעה לגן של כליל, שממנו שאלנו כמה מספרי הסדרה באיורים ה"מיושנים". בחיי, מה הדחף הזה "לחדש"?! נו, לפחות לא ניסו לאייר מחדש את פיטר ארנבון).

בכל מקרה, הפעם מדובר בסדרת ספרים ארוכה למדי ונטולת עניין, אבל בעולם שמצטייר בעדו – יש ויש עניין (לפחות בשבילי). העלילה היא כזאת: התאומים טופסי וטים קמים בבוקר ומנופפים למיילדת שצועדת מול ביתם. "אני קצת ממהרת", היא אומרת ונכנסת לבית השכנים. לאחר מכן אמא שלהם נעלמת באופן מסתורי, ואבא לוקח אותם לקבוצת המשחק. כשהם חוזרים, אמא לוקחת אותם להציץ בשכן החדש – התינוק שנולד לשכנה היום בבוקר.

הפתעה: אמא שלנו היא דולה!

ובכן, מדובר כאמור בסדרה נורמטיבית, דידקטית ופופולרית ביותר. אבל המציאות המתוארת פה בנונשלנט כוללת אמא שהולכת לסייע לשכנה ללדת, לידת בית, ילדים שמכירים מיילדת, חינוך ביתי ומשחק בבוץ עם תולעים (בסצינה הכי חמודה בספר, שבה טופסי ממציאה שיר לתולעת שמצאה בגינה).

בישראל זה היה נחשב ספר היפי והזוי. באנגליה זה רב מכר היסטרי כבר שנים.
מה זה אומר? היום בדיוק פגשתי מיילדת, שאמרה לי שלידות הבית באנגליה לא נפוצות במיוחד – רק 3% בערך (בוויילס 4%), אבל הממשלה – שימו לב!! – מנסה לעודד נשים ללדת בבית. זה כל כך קל פה, שזה מביך. כדי ללדת בבית את צריכה פחות או יותר רק להיות בריאה ולהגיד למיילדת שמלווה אותך שאת רוצה ללדת בבית. הנה, תראו.

האם מיותר לציין שישראל מתעקשת להקשות גם פה, ודווקא מחמירה את התנאים ללידת בית, שגם כך חמורים, וכוללים בין השאר עונשים ליולדות בית. אני, למשל, לא קיבלתי מענק לידה כי ילדתי בבית ולא רצתי אחר כך לבית חולים (אחרי הלידה? השתגעתי?). אם זה מרגיז גם אתכן, אתן מוזמנות להיכנס לפה ולחתום על עצומה בעניין.

הלאה. חינוך ביתי. פה זה מאוד נפוץ שילדים נשארים בבית לפחות עד הגיל המופלג 3, שבישראל כבר מעורר תהיות כבדות בנוגע ליכולת של ההורים "לשחרר".

באתר ההרשמה לבתי ספר בלידס כתוב כך:

Your child must be in school the term following their fifth birthday. This is unless you decide to educate them at home, in which case you must contact the Admissions Team who will advise you on what to do.

זהו. פשוט, לא? ועל פי השמועה אפילו משלמים להורים קצבה אם הם מחנכים בבית. איפה זה ואיפה ישראל. (שלא לומר, איפה זה ואיפה אני, שיושבת פה ליד המחשב שעוווות ואיפה הייתי בלי הביביסיטר בחינם הזה, מה גם שילדתי הקונפורמיסטית פשוט אוהבת את זה. >אנחה< אבל זה נושא לפוסט נפרד).

ובכן, אחרי שהילדים גומרים לשחק בקבוצת המשחק ומשחקים בבוץ ומגלים שאמא שלהם היא תומכת לידה במובן הכי טבעי ונינוח של המילה, הם מנופפים מהחלון לשכן החדש.

הלוואי שחיי היומיום היו נראים ככה באמת. אבל נחמד לגור במקום שבו לפחות יוצאים כאלה ספרים.

אורז אדום עם חצילים

אבי אוהב אורז רטוב. אני אוהבת אותו אחד-אחד, די יבש.

והפעם הרי בכלל תיכננתי להכין תבשיל רטוב שילווה את עלי הגפן של ארוחת הערב (זה שוס בפני עצמו: דווקא באנגליה הכנתי עלי גפן ממולאים בפריקה. זה טעים!! איפה לעזאזל מצאתי פריקה באנגליה? בסופר הכשר של המוסלמים בברדפורד, כמובן).

אז כמו שקורה כשמבשלים בלי תכנונים, קודם כל הזהבתי בצל ושקעתי בהרהורים. ואז הוספתי קוביות חצילים וטיגנתי אותם (כן כן) עד שהתרככו וקצת הזהיבו, ובזמן הזה שלפתי גזר וקצצתי לקוביות קטנטנות (מילימטר רבוע), והתחלתי להרהר בתיבול. מתישהו בתהליך הבישול של הקדירה עלה בדעתי שהיא תלך טוב על מצע של אורז לבן. ובעצם, למה לא לערבב? זה יצא טעים לאללה, וזה הולך ככה (זה לא בדיוק מתכון מדויק, אלא יותר תיאור של מה שקרה במטבח):

מה צריך?
1 בצל קצוץ
1 חציל בקוביות
2 שיני שום קצוצות
1 גזר בינוני קצוץ דק-דק
כוסברה טרייה לפי הטעם
קצת שמיר
אורז בסמטי (כמה שרוצים. אני הלכתי על כוס גדולה אחת)
1 קופסת עגבניות חלוטות וקלופות עם מיץ
(האמת היא שאני די נבוכה מזה, אבל באנגליה העגבניות יקרות למדי, אז במקום לאכול מקומי הידרדרתי שוב לשימוש בשימורים…)

בהרט
כורכום
פפריקה (בנדיבות)
מלח

מה עושים
בסיר בינוני, להזהיב-להשקיף בצל (אני מוסיפה מלח כבר בשלב הזה, כי הוא מוציא את הנוזלים מהבצל יותר מהר)
להוסיף קוביות חציל
כשהן די רכות, להוסיף קוביות גזר
להוסיף שום
להוסיף מעט מים
לבשל זמן מה
להוסיף עגבניות
לתבל
לבשל זמן מה
להוסיף אורז
לצקת מים שיכסו את האורז היטב, בכמות שלא תאפשר לאורז לספוח את כל הנוזלים.
אפשר לפתוח את המכסה ולהוסיף מים באמצע הבישול.
לבשל עד שהאורז רך ונגיס, וחלק מנוזלים לא נספחו לתוכו עדיין.

זהו. בתיאבון.

>אפילו כליל סרבנית החצילים אכלה מזה בהתלהבות<

אגב, אני חושבת שזה עשוי ללכת טוב עם סלט אחר שהתהווה פה בבוקר אחד בלי מלפפונים, שהולך ככה:

סלט ירוק מאוד
מה צריך?
הרבה כוסברה קצוצה דק מאוד
הרבה פטרוזיליה קצוצה דק מאוד
הרבה נענע קצוצה דק מאוד
מעט עגבניות טריות קצוצות דק
מעט עגבניות מיובשות
בצל סגול (כן, קצוץ דק)
שמן זית
מלח
לימון (אפשר להוסיף מעט מהקליפה. קצוצה דק, כמובן…)

* אפשר להוסיף את שאריות הפריקה שנשארו מעלי הגפן. זה מוסיף להכל את הטעם המעושן המופלא הזה, וגם הופך את הסלט ליותר משביע. אפשר גם זיתים שחורים.

והפעם בפינתנו "רק ביורקשיר"

בין הבתים יש מעברים קטנים, שמובילים לפעמים למקומות נסתרים וקסומים (למשל, מהכביש המהיר לפארק קטן עם פלג קטנטן). הייתם בטח קוראים לזה Alley. אבל לא, פה ביורקשיר קוראים לזה ginnel.

נאצים וכרישים אחרים (רק בספרי ילדים)

ביקרנו היום בספרייה השכונתית הקטנה, ושוב התקנאתי למראה ספרי הילדים המקומיים. גם כשהעלילה שלהם דבילית לגמרי, האיורים מופלאים ויש תשומת לב אמיתית לכל פרטי העיצוב, מהגופנים ועד התוספות הקטנות שמראות שהתיחסו לספר ולקוראים בכבוד. או שלא. היום נתקלנו בספר כל כך מופרך, שהוא כבר על גבול המסוכן.

קוראים לו "הכרישים שאמרו תודה" (The thanking you sharks), ומסופר בו על כרישים גסי רוח שנהגו לטרוף בחמדנות את כל הדגיגים הקטנים ולתקוע גרפסים בלי שום בושה אחרי הטרף, עד שיום אחד הופיע כריש ואמר להם שלדעתו, אחרי שטורפים את הקטנים (אחרי הכל, אנחנו כרישים ולא נשנה ממנהגינו), יותר יפה להגיד "תודה". זה ייתן לדגים הקטנים תחושה טובה של כבוד והם ישמחו להיטרף. ואכן, מאותו רגע כל הכרישים, כמעט תמיד, אמרו תודה לדגים שאכלו.

הו, תודה שאכלת אותי!

זה כל כך בריטי להוציא ספר שכותרת המשנה שלו היא "סיפור על נימוסים טובים". וזה כל כך מבחיל לספר לילדים על הרעיון שאם הורגים מישהו ברכות הפשע נסלח יותר. מה נסלח, אצילי ממש. זה מזכיר לי את המערכון הקודר ההוא של חנוך לוין ("פעולת תגמול באביב"? לא זוכרת איך קראו לו והספרייה שלי בישראל, אז אשמח אם תרעננו את זכרוני), שבו חייל בא להרוס בית של פלסטיני בנימוס בל יתואר ובנועם הליכות.

לרגע שקלתי את האפשרות ששוב החמצתי את דקויות ההומור הבריטי וכל ילדון אנגלי יבין מיד שזה נכתב באירוניה מתוחכמת. אבל אז נכנסתי לדף הבית של הסופר, וקראתי שהקים את הוצאת "עולם שמח" כדי לעודד את הילדים לאמץ חשיבה חיובית מגיל צעיר וליצור עולם טוב יותר. בהתחלה זה דווקא הצחיק אותי, אבל הצחוק נגמר לי.

הגישה הצדקנית זאת היא הקצנה של עיקרון המכבסה האהוב, שמשמש כבר שנים את חברות המכוניות שמוכרות מכוניות היברידיות: במהלך קלאסי של גרין ווש, אנשים שמתים על תרבות הצריכה אבל גם מתרגשים מהטרנד הירוק משתכנעים לרכוש בהון אדיר חפץ חדש בעולם שממילא מלא במכוניות. החפץ הזה שונע לקצוות תבל באופנים מזהמים, יוצר במפעלים תוך שימוש בהמון חומרים בלתי מתכלים ומזהמים, ואחרי שנוסעים בו, הוא עדיין ממשיך לפלוט זיהום לאוויר (אבל פחות) ולהכניס כסף לחברת המכוניות (אבל יותר. כי זה היברידי). כאילו אם אנחנו נוסעים ומבקשים מהעולם סליחה על הזיהום, זה משנה משהו לשכבת האוזון או לאסטמה של השכנים.

אסור להשוות
עניין הפגיעה ברגשותיו העדינים של הציבור העסיק כנראה גם את הוצאת "עם עובד", שהוציאה באחרונה גרסה מחודשת לספר הפעוטות "מי מכיר את בילבי בת גרב". הגרסה החדשה לא שונה מאוד מהמקור (אם כי לכריכה שלה נוסף מר נילסון הקוף החמוד, שתלוי הפעם בחינניות על האות ל'). למעשה, היא כמעט לא שונתה בכלל.

עדיין מטגנת לביבות

אני לא אוהבת להשמיץ עבודות של עורכים ומתרגמים. כל כך קל לעמוד מהצד ולמצוא פגמים ובעיות. אבל במקרה הזה הגיעו מים עד נפש. עמודים שלמים נותרו כשהיו, או שהוכנסו בהם שינויים קלים שגרעו מהחן המקורי של הטקסט בלי שום הצדקה. שינויים נחוצים, לעומת זאת, לא נעשו. אפילו לפנקייקס שבילבי מכינה לטומי ואניקה עדיין קוראים פה לביבות ולא חביתיות, משום מה (אני, כמו הורים אובססיביים רבים, פשוט משכתבת תוך כדי קריאה).

אבל משהו מהותי אחד דווקא שונה, כנראה ברוח הצעת החוק החדשה של משטרת המחשבות, האוסר על שימוש בסמלים נאצים. לאיש החזק שבקרקס כבר לא קוראים אדולף החזק, כמו במהדורה הקודמת וכמו במהדורה השוודית המקורית. לא, אדולף זה מעליב מדי, וזה גם עלול להכניס לקוראים רעיונות מוזרים אם ילדה נונקונפורמיסטית אחת יכולה לנצח גבר שקוראים לו אדולף. אז בגרסה החדשה קוראים לו דווקא אולוף החזק. כן, למה לא? אולוף נשמע די שוודי, בעצם. ומה הילדים כבר מבינים בסאטירה, ואז מה עם כתוב לו A על החולצה, ואז מה אם סופרת הומניסטית כמו אסטריד לינדגרן בטח בחרה במלוא תשומת הלב את השם הזה (זה ניחוש, אבל הוא די מושכל).

וכל עניין ההשוואה לשואה הזה כבר נמאס עלי לגמרי. מה, אתם באמת חושבים שאם תהיו קצת פחות מזוועה טהורה ומזוקקת אז הכל עדיין בסדר? מה, אם הגשתי אוכל רקוב ושרוף זה בסדר רק בגלל שגם לא הרעלתי אותו בציקלון בי? אני פונה בזאת לחברי הכנסת ומבקשת שיפסיקו להתעלל בפליטים, לרדוף פעילים פוליטיים, לחוקק חוקים גזעניים ולחרחר מלחמה על מרחב מחיה, כי זה פוגע ברגשותי כצאצאית לניצולי שואה. בעצם, כבר יש חוק שאוסר על הממשלה להתנהג באופן כזה, שעלול להזכיר לאנשים עם רגישויות מסוימות משטרים מסוג מסוים. קוראים לזה דמוקרטיה. אבל כמו שהודה בני קצובר לאחרונה, הדמוקרטיה בישראל סיימה את תפקידה ועליה לפנות מקום ליהדות במובנה המכוער ביותר של המלה.