קציצת עדשים טבעונית

בשבועיים האחרונים קרו כמה דברים שהרחיקו אותי מהמטבח. האחד הוא שנאלצתי לעבוד בפאניקה על כמות בלתי נתפסת של טקסט, השני הוא שבאותו זמן אבי עבד בפאניקה על התזה שלו, עד הדקה האחרונה של הדדליין (אבל עכשיו זה נגמר. הידד!), והשלישי הוא שהילדים בחופשה. במלים אחרות, לא היה לנו זמן לסדר את הבית, לנקות או להשקיע בחיי המשפחה ובחינוך הילדים. אבל יום אחד הלכנו למ' ושרצנו שם שעות כדי שאבי יוכל להתפנות לכתיבה. ואכלנו שם מרק עדשים כל כך טעים, שהייתי חייבת לקטוע את רצף הפסטה-אורז-קוסקוס לעצלנים שאיפיין את השבוע הקודם, ולנסות בבית (הסוד של מ' – היא עדינה עם התבלינים ומערבבת עדשים חומות עם עדשים כתומות, שנמסות ומעניקות למרק מרקם סמיך ומנחם. גאוני).

בכל מקרה, איך שנכנסתי למטבח הדדליין התחיל לשרוט את הדלת וליילל, ואני נעשיתי עצבנית ודעתי היתה מוסחת, וכך קרה שהכנסתי לסיר בערך פי שניים מכמות העדשים שיכולה להתנפח בתוכו בנחת ועוד להשאיר מקום לנוזלי מרק. במלים אחרות, היה לי סיר שעולה על גדותיו עם עדשים. הוצאתי מחצית מהעדשים לקערה וחשבתי לי שכבר אמצא מה לעשות בהן אחר כך (כי הרי לא זורקים אוכל). בסוף יצא אלתור ממש מהמם של קציצות עדשים, שהיה כנראה תוצאה בלתי נמנעת של מבול הקציצות והלביבות שמציף באחרונה את הבלוגוספירה הטבעונית והתודעה שלי (ובעיקר הטיפ הגאוני של נופר עם הלביבות הטבעוניות, ההמבורגר המהמם של נעה שהבטחתי לנסות מתישהו, והתובנה הגאונית של אורי שביט בנוגע לעדשים)

ומכיוון שהייתי עסוקה ולא היה לי כוח להיות יצירתית, ומכיוון שכעבור כמה ימים ביקר אצלנו חברנו האהוב ר', שידוע בסובלנותו למזון בריא וטבעוני, הכנתי שוב את הקציצות. אלא שכמקובל במקרים כאלה, גרסת האלתור יצאה הרבה יותר מוצלחת מהשידור החוזר. לא נורא, ר' טען שזה דווקא טעים ועובדה שעד סוף ארוחת הערב לא נותרה אפילו קציצה אחת על הצלחת. אגב, הן הלכו ממש טוב עם באבא-גנוש.

זה הולך ככה:
מה צריך?

בצל
גזר
עדשים חומות
עדשים כתומות
קמח חומוס
תפוחי אדמה
מלח
כמון
כורכום
פלפל שחור

מה עושים?
מטגנים בצל ומעט גזר ומלח,
מוסיפים עדשים חומות וכתומות ומבשלים במעט מים עד שיתרככו ויהיו נגיסות אבל לא ממש מבושלות.
מסננים היטב מהמים
טוחנים בבלנדר לקבלת עיסה חלקה

מניחים מסננת מעל קערה, ולתוכה מגררים בפומפייה דקה בערך 2 תפוחי אדמה (תלוי בכמות העדשים שיש לכם. אני מעריכה שצריך יחס של 1.5:1 לטובת העדשים).
סוחטים את הרסק טוב טוב לתוך הקערה שמתחת למסננת, עד שהתפוחים המרוסקים די יבשים.
שופכים בעדינות את המים מתוך הקערה, אבל שומרים על העמילן (כלומר הקצף הלבן וכל מה שהצטבר למטה ונראה כמו קורנפלור).
מוסיפים את תערובת העדשים לתפוחי האדמה והעמילן, מוסיפים בערך כף וחצי קמח חומוס.
מתבלים לפי הטעם,
מגלגלים בידיים קציצות ואופים בחום גבוה בערך 20 דקות.
לא לשכוח להפוך בשליש האחרון של האפייה, כדי שיהיו יפות ושחומות משני הצדדים.
הן מחזיקות כמו גדולות, טעימות לאללה ומזינות למדי.
בתיאבון!

בין שתי ערים: הנחה בארנונה בתל אביב ובלידס

מתי בפעם האחרונה העירייה דחקה בכם לקבל הנחה בארנונה? אם אתם גרים בתל אביב, אני מניחה שהתשובה היא: מעולם לא. בחודשים האחרונים סוגיות ארנונה כואבות מעסיקות אותנו, הן בגלל סיפור ישן ויקר שרדף אותנו מתל אביב עד לפה, והן בגלל סיפור חדש וזול שפגשנו פה, לשמחתנו ולהפתעתנו.

דיור בר השגה בתל אביב

סיפור ישן ויקר

לפני שנים רבות חתמו א' ונ' על חוזה שכירות לדירה בשם עמותה שבה היו פעילות. מקץ שנים רבות, רבות מאוד, גילתה נ' לזוועתה שהעירייה נזכרה שהדירה ההיא סוחבת חוב ארנונה שצבר מאז ריביות ומה לא ותפח לממדים מפלצתיים בני ארבע ספרות. מיותר לציין שאיש לא ידע על זה דבר במשך כל השנים הללו.

מכיוון שהיתה חתומה על החוזה ההוא, לא יכלה נ' לחתום עכשיו על חוזה חדש. איפה היתה העירייה במשך יותר מעשור? אולי חיכתה בשקט לריבית, מי יודע. בכל מקרה, אחרי משא ומתן מסוים עם נ' ושאר הדיירים שהיו פעילים בעמותה, שילמנו את החוב העצום מהכסף שאין לנו, בשל האחריות המינהלית שלנו לעמותה שכבר אינה פעילה. הניסיונות לקבל איזו הנחה בהתחשב בנסיבות עלו בתוהו.

לא יצאו חודשים, והנה א' גילתה שחשבונה עוקל (!!) בגלל שאריות ריבית של אותו חוב עצמו, שכבר שילמנו, כזכור. אצנו רצנו לשלם גם את השיירים האלה ולחלץ את א' מטלפיה של העירייה החמדנית.
אחרי זמן מה הם השיתו עליה קנס נוסף, ריבית פיגורים או משהו (תכלס, זה באמת די מפגר שהאזרחים צריכים לשלם כסף בגלל הפיגור של העירייה). בשלב הזה כבר נחלצו כמה וכמה אנשים נוספים לחלוק בעול, שגם הגיע סוף סוף לגודל של שלוש ספרות.

ככה זה בעיריית תל אביב. אבל אנחנו, כזכור, בלידס. פה המנהגים המקומיים קצת שונים.

הנחת סטודנט בארנונה: סיפור חדש לגמרי

אנחנו גרים פה פחות משנה, אבל אני כבר הספקתי לקבל מהעירייה שני מכתבים עם הכותרת "את יכולה להפחית את תשלומי העירייה שלך!" והם מתכוונים לזה.

הם מציעים הנחות משמעותיות ביעילות שאין כמותה. בתל אביב, כדי לקבל "הנחת סטודנט" צריך לעבור דרך חתחתים מייגעת, שכוללת כמה וכמה טפסים שאפשר להגיש רק אחרי עמידה בתור בעירייה בימים מסוימים (או בירידי אגודת הסטודנטים), וגם זה רק אם משתכרים פחות משכר מינימום (כלומר, למעשה ההנחה ניתנת רק לסטודנטים שממילא נתמכים על ידי הוריהם… שוב המעמד השבע דואג לבניו)!

בלידס, לעומת זאת, מסתפקים בטופס אחד, שנשלח אלינו הביתה מיוזמתה של העירייה, ובו עלינו לכתוב אם יש בבית סטודנטית, ואיפה היא לומדת (או הוא). זהו. בתום מילוי הטופס הקצר הזה מקבלים פטור מלא מארנונה (ולא הנחה מגוחכת כמו בתל אביב). בנוסף ניתנת הנחה בארנונה או פטור מוחלט לאנשים צעירים (אל תשכחו שפה גומרים תיכון בגיל 16), למתמחים, לחיילים, לדיירים יחידים וגם למשפחות חד הוריות, לאנשים שגרים בדירות במצב נוראי וכו' וכו'. משמח. מוזר, אבל אף על פי שזה קורה במקום שבו אני גרה, אני עדיין חשה קנאה בתושבי לידס ובאנגלים בכלל. בתור ישראלית? בשם חברי? לכו תבינו.

ולקינוח: פסטה ברוטב עגבניות לאמהות עצלניות וילדים חסרי סבלנות
באחרונה אבי קונה אטריות כמעט מבושלות באריזת וואקום. הן מגיעות בכל הסוגים (אטריות אורז, אטריות חיטה, אטריות צ'ילי ועוד ועוד) ומושלמות להקפצה, אם כי אני לא קונה אותן מטעמי התחסדות (האריזות האלה נראות לי מוגזמות מבחינת טביעת הרגל שלנו, ומה הבעיה לבשל אטריות בעצמי). האמת היא שהסוג הזה פשוט מעולה למוקפצים וגם למקרים שבהם ממש ממש לא מתחשק לי לעמוד ולבשל. גם זה קורה לפעמים.
אז היום לילה היתה רעבה כשאני הייתי עייפה, והתוצאה היתה ממש מוצלחת וכל העסק לקח חמש דקות. לא שיא האנינות, אבל רחוק מלהיות רוטב מוכן מצנצנת. הכמויות פה מספיקות בערך לשתי מנות.

פסטה אצל המלכה (באדיבות רותו מודן והמשפחה של אביגיל)

מה צריך

גזר
רבע קישוא
שמן זית
עגבנייה (אני הלכתי על חצי עגבנייה כי זה מה שנשאר במקרר…)
רסק עגבניות
טימין ופפריקה
סילאן (לא חובה)
אטריות מבושלות לעצלנים

מה עושים

מחממים קצת שמן זית ומלח
מוסיפים גזר מגורר דק-דק בפומפייה
מוסיפים מעט קישוא מגורר דק-דק בפומפייה
מוסיפים עגבנייה מרוסקת דק-דק בפומפייה
מוסיפים כמה כפיות רסק עגבניות פושטי (פה מוכרים אותו בשפופרת כמו של משחת שיניים)
מוסיפים מים "כמה שלוקח"
בוזקים מעט טימין ופפריקה
מבשלים על אש גבוהה עד שזה כמעט נראה כמו רוטב.
מוסיפים את האטריות המוכנות ומערבבים עד שהן מתרככות וסופגות את הרוטב.
מורידים מהכירה וטועמים. אם זה חמצמץ מדי, מזליפים מעט מעט סילאן.

זהו. חמש דקות. הילדה מרוצה, אני חוזרת לספה, ואפילו יש בזה ירקות.

כיבוד למסיבה (הפעם מדובר בחתונה. טבעונית)

אבי הסגיר את נישואי הנוחות שלנו בתכתובת אימייל ומיד כל חבריו מהאוניברסיטה ומלוויו מרוטרי התרגשו נורא. אז החלטנו להזמין אותם אלינו ולחגוג. אני שמחתי על ההזדמנות לבשל, מה גם שאנשים הביאו איתם יין ובירה!

אז החלטתי להכין כמה דברים. כצפוי הדברים קצת יצאו משליטה והכנתי כמה וכמה דברים. במרוצת תכנון התפריט חשבתי שיהיה נחמד אם, אף על פי שאין לי זמן ויש לי וירוס מעצבן דווקא השבוע והמון דברים אחרים לעשות ותקציב לא גדול, הארוחה הזאת תהיה הזדמנות לעשות קצת יחסי ציבור לאוכל טבעוני.

וזה עבד! ט', שנמצאת עכשיו בלנט ולכן ממילא לא אוכלת בשר או חמאה מטעמי דת, אמרה לי שהארוחה הזאת ממש פקחה את עיניה, כי מילא צמחונות, אבל טבעונות? זה תמיד מתקשר אצלה למגבלות, והנה כאן יש כל כך הרבה אפשרויות… (אגב שיחות על לנט, למדנו היום שבפברואר חל היום בעל השם המפתה "יום הפנקייק", המכונה בשפה הרשמית shrove tuesday).

אז הנה מה שהיה שם:

עלי גפן ממולאים

כבר הכנתי אותם למסיבה הקודמת, אז אין צורך במתכון נוסף.

טרין אנטיפסטי

הכנתי גם את טרין החצילים המשובח מהבלוג של יהודית מהלל, שזכה לתשבוחות.

תמונה קצת דרמטית, אז מה

פטריות ממולאות

רציתי למלא פטריות כמו אבישג (לפי המתכון שהופיע אצל אורי שביט), אבל ברגע האמת התברר שאין לי בורגול. אז אילתרתי מילוי אחר, והוא יצא ממש טעים.


מה צריך
פטריות טעימות (פה יש פטריות מדהימות, עם צבע אגוזי וטעם מהמם ומרק קשיח ופריך, שהן לא בדיוק פורטבלו ולא בדיוק שמפיניון).
שמן זית
שבבי סויה (מה שמכונה "בונזו סויה", אבל בשבבים כמו של בולונז)
בצל
שום
חופן גדול של פטרוזיליה וכוסברה
עגבניות חלוטות
טיפה רוטב סויה
חומץ בלסמי
מוסקט
פפריקה
מלח
כמון (ממש מעט)

מה עושים
מרוקנים את הפטריות מרגליהן באמצעות כפית
קוצצים דק-דק את הרגליים
מחממים את הבצל עם מעט מלח עד שייעשה שקוף
מוסיפים את רגלי הפטריות
כשמתרכך ומגיר מיצים, מוסיפים עגבניות מרוסקות
מוסיפים את שבבי הסויה
מוסיפים חופן-שניים פטרוזיליה קצוצה דק
מתבלים לפי הטעם (בתבלינים והרטבים שברשימה, או לפי מה שמתחשק לכם)
מוסיפים שום קצוץ (לפי הטעם. אני שמתי 2 שיניים ל-12 פטריות לא גדולות)
מוסיפים מים לפי הצורך
ממלאים את הפטריות
מסדרים אותן בתבנית
יוצקים שמן זית
אופים בחום בינוני עד שהפטריות נראות מוכנות (רכות אך יציבות, טובלות בנוזלים טעימים)

כנראה אפשר להגיש גם חם. אני הגשתי קר והיה מעולה.

אפונת שלג מוקפצת
המתכון הכי קל בעולם וממש ממש טעים.


מה צריך?
אפונת שלג (מתוקה, שטוחה, עם אפונים קטנטנים בתרמילים מתוקים)
זנגביל
לימון
רוטב סויה
מלח
שמן זית
מה עושים?
מחממים בשמן גרד זנגביל וגרד לימון לפי הטעם (אני הלכתי על גרד של לימון שלם ל-4 חופנים של אפונה, ובערך 2 אצבעות זנגביל מגורר)
מוסיפים מעט מלח
מוסיפים את האפונה ומקפיצים עד שהיא מקבלת צבע ירוק מרהיב
מוסיפים מעט מים ומעט רוטב סויה
מחממים עד שהיא רכה מספיק לטעמכם.
מתיזים מעט לימון.
להגיש חם או קר.

סלט קטניות (ידוע גם כסלט קטניות של בשמת)
פעם לפני מיליון שנה, בימים שבהם בשעות היום ניזונתי מקפה ומרציפן ובלילה אכלנו פסטה ישר מהסיר, למדנו מתכון ממש מעולה מאמא של חבר. היו לנו כמה מתכונים מוצלחים בימים ההם, שכאמור לא הצטיינו בתזונה מעודנת במיוחד בימים רגילים, אבל זה ללא ספק מהמוצלחים שבהם.
אני מניחה שיש לו די הרבה גרסאות, אבל הפעם הגשתי את הגרסה הזאת:


מה צריך
פול טרי חלוט ומקורר
גרגרי חומוס מבושלים ומקוררים (לא רכים מדי, נגיסים ויציבים)
ענבים סגולים וירוקים
מעט פטרוזיליה
בצל סגול
שמן זית
מלח
פלפל
לימון

מה עושים
חולטים את הפול ומקררים
מבשלים חומוסים ומקררים
חוצים את הענבים לשניים
קוצצים פטרוזיליה דק-דק
קוצצים 1/3 בצל סגול דק-דק
מתבלים במלח-פלפל-שמן-לימון

סלט פסטה
פעם הייתי מכינה סלט פסטה עם זיתים שחורים מקומטים ורכים, שהיו צובעים את הרוטב בשחור והופכים את המנה לעילאית ממש. פה יותר קשה להשיג אותם. אפשר, אבל יותר קשה. פעם גם הייתי מכינה את המנה הזאת עם מעט יין אדום, וזה היה מעמיק את הטעמים והופך את הסלט לעשיר יותר. הפעם לא עשיתי את זה, אבל אתם מוזמנים לשחזר את הצלחות העבר. כי למרות הכל, היה טעים וגם יפה.

מה צריך
פסטה קצרה (ברגים, פרפרים, מה שתרצו)
שום
3 פלפלים ב-3 צבעים
עגבניות יבשות
עגבנייה טרייה
בצל
צרור גדול של בזיליקום
טימין
חופן גדול של זיתים שחורים
פטריות

מה עושים
קוצצים את הפלפלים לחתיכות די קטנות
(השאירו 2 חצאים בצבעים שונים לאח"כ, נשתמש בהם טריים בסוף)
קוצצים בצל
כותשים שום. הרבה שום.
מטגנים את הבצל בשמן זית, מוסיפים את הפלפלים הקצוצים ונותנים להם להגיר את מיציהם ולהתרכך.
מוסיפים שום כתוש לטעמכם.
מוסיפים עגבניות מיובשות עם שמן הזית המתובל והטעים שבו אתם שומרים אותם.
ממליחים, מוסיפים חומץ בלסמי לפי הטעם (ואם יש לכם ממש מעט יין אדום, מה טוב).
מוסיפים בזיליקום.
כשהכל נראה די רך אבל לא סמרטוטי, להוריד מהאש ולצנן.
בינתיים אפשר לבשל את הפסטה לדרגת אל-דנטה.
הוסיפו את הרכיבים לפסטה ותקנו תיבול (אל תהססו להוסיף חומץ בלסמי).
צננו.
זמן מה לפני ההגשה הוסיפו קוביות קטנות של עגבניה טריה, את שני חצאי הפלפלים הצבעוניים ששמרתם, בזיליקום טרי, עוד קצת זיתים וכמה פטריות קטנות (אני הוספתי אותן בסוף ההקפצה, וזה גם יצא מאוד טעים).
אפשר להוסיף צנוברים.
לפני ההגשה כדאי להזליף עוד קצת שמן זית, אם המנה נראית יבשה מדי.

לפני שאני פורשת מאגף הסלט, תזכורת לשני סלטים נוספים שהיו על השולחן.

אחד הוא סלט הפריקה עם המון ירוקים, שכבר הזכרתי בבלוג שלי פעם אבל הנה המתכון שלו שוב:

מה צריך

כוס פריקה יבשה

צרור כוסברה

צרור נענע

צרור פטרוזיליה

עגבנייה טרייה

1/3 בצל סגול

חופן זיתים שחורים

לימון, שמן זית, מלח, מעט מעט כמון

מה עושים

מבשלים את הפריקה כמו אורז, בסיר שבו טיגנתם קודם מעט בצל לבן עד שנעשה שקוף (לא להזהיב בבקשה!), מצננים.

קוצצים דק-דק את כל הירקות.

מערבבים את הכל ומתבלים.

סלט סלק וכוסברה

הסלט השני הוא סלט שאנשים רציניים כמוכם לא צריכים מתכון בשבילו. לאנשים הלא רציניים: מבשלים מעט את הסלקים, מקלפים, פורסים לפרוסות דקות מאוד, כותשים הרבה שום וקוצצים הרבה כוסברה, ומערבים עם מעט לימון, מלח ושמן זית. המהדרין משתמשים במלח גס. מומלץ להכין יום קודם, כדי לתת לסלק לספוג את הטעמים. יש המוסיפים מעט חומץ בלסמי ממש טוב, אבל אני לא אחת מהם.

סיגרים מבצק אגרול
זאת מנה די פשוטה שהיתה מין בדיחה שעברה מעל הראש של השכנים הבריטים שלנו. אחרי הכל, מהי חתונה של ישראלים בלי סיגרים כמנת פתיחה? פה אפשר לקנות כמות גדולה למדי של בצק אגרול ממש מגניב בזיל הזול, שעשוי מקמח חיטה, שמן קוקוס ומים. חציתי את החתיכות לחצי כדי לקבל גודל מתאים לסיגרים, וגלגלתי עם פירה שלו הוספתי בצל מטוגן.
במקום לטגן בשמן עמוק, חס ושלום, משחתי את הסיגרים בשמן זית ואפיתי בתנור עד שהם השחימו. לא היה ממש צורך להפוך אותם, אבל הפכתי בכל זאת. הם הכי טעימים מיד כשמוציאים אותם מהתנור, כי אז הם הכי פריכים.


המילוי האלטרנטיבי
כשנגמר לי הפירה אבל נשארו לי עלים, החלטתי להכין מילוי מאולתר, שהתעלה על המקור:

מה צריך?
בצל
עגבניות חלוטות מקולפות
שבבי סויה
מעט סירופ אגבה
בהרט
פפריקה
שמן זית

מה עושים?
מטגנים בצל,
מוסיפים עגבניות
מוסיפים את שבבי הסויה
מתבלים
טועמים.
כשהכל מקבל מרקם של בולונז, ממלאים.

אצבעות בצק עלים
כן כן, הכנתי גם מנה מבצק עלים, בתור נשנוש. כי זה קל נורא וטעים נורא, אם כי לא שיא הבריאות.


מה צריך?
בצק עלים
עגבניות חלוטות (בכל המנות האלה השתמשתי בעגבניות מאותה קופסה, כי צריך ממש מעטן מהן)
2 שיני שום כתוש
מעט סירופ אגבה
טימין
מלח

מה עושים
מפשירים את בצק העלים לגמרי כמה שעות מראש
מערבבים את כל חומרי המלית – אפשר לטחון הכל בבלנדר. אין צורך לבשל.
מותחים את הבצק עד שייעשה דק (או מרדדים עם מערוך, איך שנוח לכם)
מורחים על הבצק את המלית
מתחילים לגלגל, וכשמגיע לקוטר שנראה לכם מוצלח, פורסים.
פורסים את הגליל שנותר לכמה חתיכות, ומלפפים סביב עצמו כמו בורג.
חוזרים על הפעולה עד שנגמר הבצק.
אופים עד שמזהיב.
אם אתם מכינים המון מנות לבד לאותה ארוחה, אפשר להכין את המנה הזאת מראש, לשמור במקרר ולאפות ממש כשהאורחים נכנסים.

גם נור הכין מנת נשנוש מגניבה לאורחים: ירקות חתוכים על קיסמים, כמו שיפודים צבעוניים. הוא גם סידר אותם בצורה דקורטיבית על הצלחת. תראו:

חוץ מזה הכנתי עוד כמה דברים כמו עוגיות קינמון, מוס שוקולד מחלב קוקוס ושוקולד מריר מספר המתכונים של עדי (שהגשנו בגביעי גלידה כי אין לנו מספיק כלי הגשה וזה פתרון נורא אקולוגי – כלים אכילים!), כמה מטבלים וסלט ירוק, שאתם בטח לא זקוקים למתכון כדי להכין.

אז שתינו, קצרנו שבחים וקיבלנו, כאמור, המון בקבוקי יין. כיף לנו.

ולילה, שנעשית בריטית יותר מדקה לדקה, שאלה אותי אתמול בדאגה: אמא, את עדיין לא מיסיז, נכון? רק מחר אחרי המסיבה של החתונה את תהיי מיסיז. נכון?! (היא מאוד נעלבה כשהתברר לה שהתחתנו מאחורי גבה ולא הזמנו אותה).

אגב, מכיוון שאין לנו כמעט בכלל כלי הגשה ורוב אלה שיש לנו לא ממש מתאימים, את המאכלים הגשתי בכלים של ליאת. תודה ליאת!

יום הולדת, יום כיפור

אני בת 32. כל החיים לפני, אבל גם כברת דרך מסוימת מאחורי. קשה להימלט מזה: ימי ההולדת שלי הם מעין ימי כיפור קטנים, של חשבון נפש, הבטחות לעתיד ואכילה של מאכלים טעימים עם חברים אהובים (ככה זה ימי כיפור אצל חילונים).

ממרום גילי אני מתחילה להבחין בדפוסים. מתי אני מאבדת אנרגיה ומתי ואיך אני מקבלת יותר ממנה. כל כמה זמן מתחשק לי להמציא את עצמי מחדש וכמה זמן לוקח עד שזה באמת קורה. מתברר שאני מסתגלת לשינויים די לאט. לא קל לקבל את זה.

בגיל מופלג כשלי, כבר אי אפשר להסתכל כמקור השראה על אלה ש"עשו את זה" בגיל צעיר, ומתחילים להתנחם באלו שזכו בתהילה דווקא על הדברים שעשו אחרי אמצע החיים. אז כבר לא יהיה לי דוקטורט בגיל 30, אבל אולי מתישהו אגמור כבר את המאסטר. לכליל כבר לא יהיו כנראה אחים שקרובים אליה בגיל. בהישג הגדול שלי עד כה (בכל זאת, השתתפתי בהקמה של בית ספר) אני כבר קצת מתביישת. ועכשיו אני בפרברי לידס, בהפסקה. מתפרנסת כמעט רק מעבודה סתמית, באופן זמני. אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים, אבל עכשיו אני במקום שבו מחכים, כמו שניסח זאת אבי האלים, ד"ר סוס.

כבר מזמן הפסקתי לשאול את עצמי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, והחלפתי את השאלה הזאת בשאלה מי אני עכשיו, מה האיכות שצומחת בי עכשיו, שנכון לה להתבטא עכשיו. מה הצליל המדויק שלי בהרמוניה של העולם? כאשר הכוונון הזה עובד, הכל יושב במקומו ואין דבר מופלא יותר בעולם כולו. אבל באחרונה אני מתקשה להקשיב בריכוז. אני שומעת צלילים שלא קיימים, הקו מקוטע וגם אין לי סבלנות להקשיב.

ארוחת יומולדת

אז זו אולי לא התקופה הכי מכווננת בחיי, אבל יש דברים שברורים לי לגמרי. למשל, כשליאת שאלה אותי מה אני רוצה ליומולדת, לא היו לי בכלל לבטים. תאכילי אותי, ליאת! ולא הצטערתי. אתמול בערב הלכנו להתפטם באוכל טבעוני משובח ויפהפה. עדיין אין מתכונים, אבל כבר יש תמונות:
מנה ראשונה: מרק אדום אדום!


אנחנו אכלנו את המרק עם לחם מלא דגנים. הילדים אכלו את הלחם עם המרק.

אחרי המרק מילאו את השולחן מנות יפהפיות, טעימות ומשביעות. הנה, תראו:

כשהגענו מיד שלפתי את המצלמה וצילמתי את החצילים הקלויים, המחכים לתורם:

הם נהפכו לדבר היפהפה והטעים להדהים הזה, עם רוטב של טחינה וסילאן ועוד כמה דברים שרק ליאת יודעת.

מנת הדגל היא כנראה עלי הגפן הממולאים, עם אורז אחד אחד מתובל.
אצל ליאת הם לא מתקווצ'צ'ים כמו שקורה לי לפעמים, כשאני ממלאת ביותר מדי אורז…

אפילו מנת נשנוש ליד היין והבירה ששתינו עד דלא ידע יכולה להשתדרג בידיים הנכונות. למשל זיתים ירוקים ושחורים עם תערובות זרעי כוסברה טחונים ושמן זית. ואיך אפשר בלי סלט מרענן, עם זרעי דלעת וחמניה קלויים ורוטב נפלא עם סילאן ושמן זית ומה לא:

כאילו שכל אלה לא מספיקים, נשלפה פתאום מהתנור תבנית שהדיפה ריח מתקתק והוסיפה עוד צבע לשולחן העמוס: בטטה אפויה עם שמן זית וחומץ בלסמי, אפויה בדיוק במידה שבה היא פריכה מבחוץ ונימוחה מבפנים.

וגם סלט שומר טרי עם זעתר. שילוב מפתיע שעובד מדהים!

בסוף אכלנו בננה מטוגנת, מסודרת בצורת סמל השלום, עם נרות דולקים. חבל שאין לי את התמונה, לאן היא נעלמה??? תאמינו לי, עם סירופ מייפל אמיתי זה היה פשוט מעדן.

האוכל אמנם היה תענוג, אבל החברה היא הדבר החשוב באמת. לא?


ואיך אפשר בלי השילוב המושלם של בירה, ילדים וסלט?

בתור מתנה העניק לי אבי הזמנה לבילוי בלי ילדים, מחוץ לבית ממש. זה לא שאני לא אוהבת את הילדים שלנו, אבל קשה לי לחשוב על משהו מענג יותר. אולי הדמיון שלי קצת דל באחרונה.

ולסיום בפינתנו "רק באנגליה": גברת, יש לך מים בברז?

בלי שום קשר ליומולדת, החלטתי לדבוק בפינה ויהי מה, אז הנה לכם.
אחד הסטריאוטיפים הנפוצים בנוגע לאנגלים קשור לתחכום. כמה הופתעתי לגלות שדווקא פה נפוץ עד טירוף המנהג המשונה לעבוד על אנשים בטלפון. זה התחיל מטלפונים עם הודעות מוקלטות – בעיקר כאלה שמציעות לך הזדמנות מזהירה לקבל פיצויים על הלוואות, או משהו בסגנון (לא טרחתי להקשיב). כאלה מגיעות לנו הביתה לפחות פעמיים ביום. יש שירותים מיוחדים לחסימה שלהם.

אבל הסוג המעניין יותר הוא האנשים האמיתיים, שמתקשרים ומנסים לברר עליך פרטים ("הלו, זה הבית של מיסטר ריצ'רדס? אה, לא? אז איך קוראים לך, בבקשה?") או מנסים לשתול לך סוסים טרויאנים במחשב ("שלום, מדברים מחברת וירג'ין מדיה"), או משהו אחר, שאני לא יודעת מהו כי לא הארכתי בשיחה. הגדילה לעשות זו שהתקשרה אלינו לפני כמה ימים עם משפט הפתיחה ששום דביל לא היה קונה אותו "שלום, מדברים מספקית האינטרנט שלך". א-הה.
תהיתי אם אפשר להתקשר אליהם בחזרה אחרי כמה דקות, בשם החברה שנשאו את שמה לשווא, ולהפחיד אותם קצת ("שלום, מדברים מחברת וירג'ין מדיה ודווח לנו שנעשה שימוש לא הולם בשם החברה שלנו מהמספר הזה"). או לשאול בסקרנות את הטלפנים אם הם עובדים בחברה או עצמאים, ואם אפשר לעבוד גם כן בלעבוד על אחרים בטלפון. בינתיים אני רק אומרת בנימוס "תודה, אני לא מעוניינת", ושוקעת בפנטזיות נקמניות.

חתונה מאוחרת

זהו, התחתנו! ועוד קיבלנו לגמרי במקרה יום מיוחד למדי, שחל רק אחת לארבע שנים: 29 בפברואר. מלווין ציין שכך נוכל לחגוג את יום הנישואין שלנו רק לעתים רחוקות, ולי נראה שזה רק מוכיח שבכל זאת יש מידה של צדק בעולם. בדרך לעירייה התברר לנו שהיום הזה אפילו מיוחד יותר מכפי שחשבנו, כי באנגליה נהוג שביום הזה, גם אשה יכולה לשאת גבר, ולא רק להיפך כפי שנהוג בכל שאר ימות השנה. מתאים לנו.

בתור צעד שהיה אמור לחלץ אותנו מעיסוק יתר בבירוקרטיה, השקענו בזה טיפה יותר ממה שהתכוונו. אחרי שבניסיון הקודם גורשנו בבושת פנים, נאלצתי לתרגם לאנגלית תעודת גירושין (ההזרה שיוצר התרגום הופכת את הטקסט השוביניסטי בארמית לנורא במיוחד), ובזכות פקידה שיודעת קומבינה מהי, אישרו לנו את התרגום אף על פי שאני עשיתי אותו ולא צד שלישי נטול אינטרסים. אז עכשיו אנחנו נשואים, ובחיי שלא פגשנו שום רב (אם כי בעקיפין אפשר לומר שהם שלחו את ידם הארוכה גם לחתונה החילונית הזאת). יופי. לא עוד הוכחות זוגיות שדורשות עשרים חשבונות ארנונה מחמש השנים האחרונות.

נסענו העירה עם עדינו הנאמנים – ליאת וסיימון, ובתם השקטה להחשיד שלא הפריעה אפילו פעם אחת חרף גילה השערורייתי (שנתיים ורבע!). לפני שנכנסו לפקידים רצנו לחפש "מתנות חתונה", שנוכל להחליף בשלב הטבעות. חשבו שיהיה מצחיק להחליף ממתקים, ואמנם בפיצוצייה הקרובה ביותר לעירייה התגלו חטיפי שוקולד אורגניים סחר הוגן (מריר ולבן), שעוררו רושם אדיר באשה הלבבית שהנחתה את הטקס (היא התפעלה מהבחירה בקול רם כמה וכמה פעמים. האם זו דרכה האנגלית להגיד שזה משונה?).

תכלס, יכולנו לשלוח מישהו אחר. אפילו לא ביקשו מאתנו תעודה מזהה. אבל היה משעשע. במיוחד נהניתי לראות את הזוג שנכנס אחרינו – פרק ב' מובהק, הוא בחליפה שחורה והיא בשמלה סגולה, חייכנים ומלווים בעדים שהתלבשו ממש יפה. אני לבשתי את המכנסיים הנוחים שלבשתי בתור פיג'מה…

למראית הדז'וו

העדים שלנו לאו דווקא רצו לבוא בקז'ואל. ליאת התקשרה אלי יומיים לפני האירוע והציעה להשאיל לי שמלה. אני חושבת שקצת איכזבתי אותה כשהופעתי בג'ינס והפקעתי ממנה את ההזדמנות להתגנדר. עובדה: היא באמת היתה לבושה הרבה יותר יפה ממני לאירוע הנוצץ.

מה שמצחיק הוא, שבישראל אין כמעט אנשים שמתחתנים רק במשרדי הרבנות, אבל בצירוף מקרים די מדהים אנחנו פגשנו בדרך את שתי השכנות שלנו, ושתיהן איחלו לנו את מיטב האיחולים והודו שגם הן התחתנו ככה, בעירייה ובלי מהומה. זה נורא יקר לעשות טקס…
האירוע עצמו היה מצחיק להדהים. בחדרון פקידי עירייה קלאסי היו גבר ואשה לבושים בבגדי חג שחורים ועוטים מבטים נרגשים (במיוחד האשה, שהיתה במצב אקסטטי ורגשני להדאיג). ברחבי המשרדון היו כמה זרים של פרחי פלסטיק, ששיוו נופך נוגע ללב לכל המעמד.

הכרזנו על נישואינו בפני העדים. כולנו חתמנו. בתוך 4 דקות זה נגמר.

פרחי פלסטיק על ארונית תיוק. ככה זה כשפקידים נדרשים להיות מעצבי פנים

לקראת סיום: פינתנו "רק באנגליה"

כשגמרנו להתחתן וגם לשתות שוקו על חלב סויה (וקפה לגדולים) עלעלנו בשעשוע בצהובון סלבריטאים נחות במיוחד שמצאנו בבית הקפה. הוא באמת היה נחות במיוחד, תאמינו לי. והיה בו גם מדור מתכונים. הוא כלל עוגת גבינה טופו עם לימונצ'לו. טופו? לרגע קצר שקלתי לתת לצהובון כמה נקודות זכות, עד שנפלו עיני על הכותרת "אולי אחזור ללבוש בגדי עור!" (לא, זה לא על כוכבנית שעברה לטבעונות).

וזה מזכיר לי מעשה שהיה במסעדה סינית משפחתית בברדפורד לפני שבוע. הילדים כבר מותשים ומזמינים מהתפריט האנגלי צ'יפס. אני רוצה את המנה שלי עם טופו. בתפריט המלה הזאת לא מופיעה. עם זאת, יש הצעה לפריט אקזוטי שאפשר להוסיף למנה בתשלום סמלי ממש. Bean curd. אני מחליטה להיות הרפתקנית, ומגלה שזה… טופו. איך לא זכרתי שגם סויה היא סוג של bean.

ומתכון לסיום: שמחת עניים

מתאים לאכילה כשמחכים לגודו וגם סתם כך

מכיוון שאי אפשר לסיים בלי מתכון, ומכיוון ששום חתונה אינה שלמה בלי אוכל טעים, הנה מתכון מפתיע מהצנוע שבירקות – הלפת. נכון, לפת הוא כנראה ירק השורש הכי פחות סקסי בעולם, עם מוניטין של מזון בהמות או אוכל לפולנים עניים. במשך שנים הצידוק היחיד לקיומו בעיני היה הופעתו המזהירה ב"מחכים לגודו". אבל הגיע הזמן לומר: הלפת היא קורבן לאי צדק משווע. הנה מתכון לא הכי בריאותי אבל כזה שמוציע מהלפת את המיטב: בניגוד לחזותה הדוחה, ללפת יש טעם עדין ומיוחד, והצלייה הזאת מוציאה אותו והופכת את הלפת למעדן נימוח.

מה צריך
פרוסות דקות וארוכות של לפת (נגיד, שני מילימטר עובי ו-3 ס"מ אורך לפחות).
שמן
אבקת קארי
זרעי כוסברה טחונים
מלח

מה עושים
בסיר עם כמות נדיבה של שמן (נגיד, עומק של חצי סנטימטר) וחצי כפית מלח מטגנים את הלפת.
(כן, זה עולה לי בבריאות רק לכתוב את זה, אבל זה מה שעשיתי)
כשהיא משחימה ומתרככת, מוסיפים קצת מים, שלא יכסו אותה.
מוסיפים מעט קארי ואבקת זרעי כוסברה – לא להגזים עם התיבול!
להמשיך לבשל עד שהשמן מקבל צבע של קארי והלפת רכה לגמרי.
לאכול ככה, או לפזר מעל פירה רך ואוורירי עם הרבה שמן זית ומעט מלח.

בתיאבון ומזל טוב!

אורז אדום, סלט ירוק, ספר צבעוני

ושוב אנחנו מעלעלות בספרי פעוטות באנגלית בסיסית (החדשות הטובות: סוף סוף התחלנו לקרוא את פו הדב!). בשבועיים האחרונים יש לכליל אהבה חדשה: טופסי וטים. מתברר שזאת קלאסיקה מאז שנות החמישים, ושבאחרונה איירו את הספרים מחדש כדי לקרוץ לקהל הצעיר (לא ברור למה. לשמחתנו הבשורה לא הגיעה לגן של כליל, שממנו שאלנו כמה מספרי הסדרה באיורים ה"מיושנים". בחיי, מה הדחף הזה "לחדש"?! נו, לפחות לא ניסו לאייר מחדש את פיטר ארנבון).

בכל מקרה, הפעם מדובר בסדרת ספרים ארוכה למדי ונטולת עניין, אבל בעולם שמצטייר בעדו – יש ויש עניין (לפחות בשבילי). העלילה היא כזאת: התאומים טופסי וטים קמים בבוקר ומנופפים למיילדת שצועדת מול ביתם. "אני קצת ממהרת", היא אומרת ונכנסת לבית השכנים. לאחר מכן אמא שלהם נעלמת באופן מסתורי, ואבא לוקח אותם לקבוצת המשחק. כשהם חוזרים, אמא לוקחת אותם להציץ בשכן החדש – התינוק שנולד לשכנה היום בבוקר.

הפתעה: אמא שלנו היא דולה!

ובכן, מדובר כאמור בסדרה נורמטיבית, דידקטית ופופולרית ביותר. אבל המציאות המתוארת פה בנונשלנט כוללת אמא שהולכת לסייע לשכנה ללדת, לידת בית, ילדים שמכירים מיילדת, חינוך ביתי ומשחק בבוץ עם תולעים (בסצינה הכי חמודה בספר, שבה טופסי ממציאה שיר לתולעת שמצאה בגינה).

בישראל זה היה נחשב ספר היפי והזוי. באנגליה זה רב מכר היסטרי כבר שנים.
מה זה אומר? היום בדיוק פגשתי מיילדת, שאמרה לי שלידות הבית באנגליה לא נפוצות במיוחד – רק 3% בערך (בוויילס 4%), אבל הממשלה – שימו לב!! – מנסה לעודד נשים ללדת בבית. זה כל כך קל פה, שזה מביך. כדי ללדת בבית את צריכה פחות או יותר רק להיות בריאה ולהגיד למיילדת שמלווה אותך שאת רוצה ללדת בבית. הנה, תראו.

האם מיותר לציין שישראל מתעקשת להקשות גם פה, ודווקא מחמירה את התנאים ללידת בית, שגם כך חמורים, וכוללים בין השאר עונשים ליולדות בית. אני, למשל, לא קיבלתי מענק לידה כי ילדתי בבית ולא רצתי אחר כך לבית חולים (אחרי הלידה? השתגעתי?). אם זה מרגיז גם אתכן, אתן מוזמנות להיכנס לפה ולחתום על עצומה בעניין.

הלאה. חינוך ביתי. פה זה מאוד נפוץ שילדים נשארים בבית לפחות עד הגיל המופלג 3, שבישראל כבר מעורר תהיות כבדות בנוגע ליכולת של ההורים "לשחרר".

באתר ההרשמה לבתי ספר בלידס כתוב כך:

Your child must be in school the term following their fifth birthday. This is unless you decide to educate them at home, in which case you must contact the Admissions Team who will advise you on what to do.

זהו. פשוט, לא? ועל פי השמועה אפילו משלמים להורים קצבה אם הם מחנכים בבית. איפה זה ואיפה ישראל. (שלא לומר, איפה זה ואיפה אני, שיושבת פה ליד המחשב שעוווות ואיפה הייתי בלי הביביסיטר בחינם הזה, מה גם שילדתי הקונפורמיסטית פשוט אוהבת את זה. >אנחה< אבל זה נושא לפוסט נפרד).

ובכן, אחרי שהילדים גומרים לשחק בקבוצת המשחק ומשחקים בבוץ ומגלים שאמא שלהם היא תומכת לידה במובן הכי טבעי ונינוח של המילה, הם מנופפים מהחלון לשכן החדש.

הלוואי שחיי היומיום היו נראים ככה באמת. אבל נחמד לגור במקום שבו לפחות יוצאים כאלה ספרים.

אורז אדום עם חצילים

אבי אוהב אורז רטוב. אני אוהבת אותו אחד-אחד, די יבש.

והפעם הרי בכלל תיכננתי להכין תבשיל רטוב שילווה את עלי הגפן של ארוחת הערב (זה שוס בפני עצמו: דווקא באנגליה הכנתי עלי גפן ממולאים בפריקה. זה טעים!! איפה לעזאזל מצאתי פריקה באנגליה? בסופר הכשר של המוסלמים בברדפורד, כמובן).

אז כמו שקורה כשמבשלים בלי תכנונים, קודם כל הזהבתי בצל ושקעתי בהרהורים. ואז הוספתי קוביות חצילים וטיגנתי אותם (כן כן) עד שהתרככו וקצת הזהיבו, ובזמן הזה שלפתי גזר וקצצתי לקוביות קטנטנות (מילימטר רבוע), והתחלתי להרהר בתיבול. מתישהו בתהליך הבישול של הקדירה עלה בדעתי שהיא תלך טוב על מצע של אורז לבן. ובעצם, למה לא לערבב? זה יצא טעים לאללה, וזה הולך ככה (זה לא בדיוק מתכון מדויק, אלא יותר תיאור של מה שקרה במטבח):

מה צריך?
1 בצל קצוץ
1 חציל בקוביות
2 שיני שום קצוצות
1 גזר בינוני קצוץ דק-דק
כוסברה טרייה לפי הטעם
קצת שמיר
אורז בסמטי (כמה שרוצים. אני הלכתי על כוס גדולה אחת)
1 קופסת עגבניות חלוטות וקלופות עם מיץ
(האמת היא שאני די נבוכה מזה, אבל באנגליה העגבניות יקרות למדי, אז במקום לאכול מקומי הידרדרתי שוב לשימוש בשימורים…)

בהרט
כורכום
פפריקה (בנדיבות)
מלח

מה עושים
בסיר בינוני, להזהיב-להשקיף בצל (אני מוסיפה מלח כבר בשלב הזה, כי הוא מוציא את הנוזלים מהבצל יותר מהר)
להוסיף קוביות חציל
כשהן די רכות, להוסיף קוביות גזר
להוסיף שום
להוסיף מעט מים
לבשל זמן מה
להוסיף עגבניות
לתבל
לבשל זמן מה
להוסיף אורז
לצקת מים שיכסו את האורז היטב, בכמות שלא תאפשר לאורז לספוח את כל הנוזלים.
אפשר לפתוח את המכסה ולהוסיף מים באמצע הבישול.
לבשל עד שהאורז רך ונגיס, וחלק מנוזלים לא נספחו לתוכו עדיין.

זהו. בתיאבון.

>אפילו כליל סרבנית החצילים אכלה מזה בהתלהבות<

אגב, אני חושבת שזה עשוי ללכת טוב עם סלט אחר שהתהווה פה בבוקר אחד בלי מלפפונים, שהולך ככה:

סלט ירוק מאוד
מה צריך?
הרבה כוסברה קצוצה דק מאוד
הרבה פטרוזיליה קצוצה דק מאוד
הרבה נענע קצוצה דק מאוד
מעט עגבניות טריות קצוצות דק
מעט עגבניות מיובשות
בצל סגול (כן, קצוץ דק)
שמן זית
מלח
לימון (אפשר להוסיף מעט מהקליפה. קצוצה דק, כמובן…)

* אפשר להוסיף את שאריות הפריקה שנשארו מעלי הגפן. זה מוסיף להכל את הטעם המעושן המופלא הזה, וגם הופך את הסלט ליותר משביע. אפשר גם זיתים שחורים.

והפעם בפינתנו "רק ביורקשיר"

בין הבתים יש מעברים קטנים, שמובילים לפעמים למקומות נסתרים וקסומים (למשל, מהכביש המהיר לפארק קטן עם פלג קטנטן). הייתם בטח קוראים לזה Alley. אבל לא, פה ביורקשיר קוראים לזה ginnel.

רגעי קסם

יש לפעמים רגעים קסומים. הנה, לפני שבועיים. שלג יורד, נושר בעדינות, והפתיתים הולכים וגדלים, ולילה אומרת בלחיים לוהטות ועיניים זורחות "את חייבת לצאת החוצה!!"

דימוי

לילה מתאמנת בכתיבה. "תראי! האות b נראית כמו אמא עם תינוק בבטן!"

סנטה בסיינסבורי

מה מתאים יותר ליום חורף מאשר סיר חמין מהביל? יום אחד לפני כשבוע שוטטה לה חברתי ליאת (שהעניקה לי אישור לפטור אותה מאנונימיות בבלוג) בסופר השכונתי, והנה – קדירת חרס לבנה במחיר מבצע מגוחך ניצבת לה על המדף. ברור שהיא קנתה. אלא שממש כשיצאה מפתח החנות והובילה את העגלה על מהמורות הכביש, רעדה העגלה, והקדירה החדשה נפלה והתנפצה על הכביש. אבוי!
מיד הקיפו אותה זקנות טובות לב וניחמו אותה. "רק רציתי להכין קדירה", אמרה ליאת בחוסר אונים, מביטה בצער בשברים המנופצים על הכביש השחור. והנה, מבין הזקנים והזקנות מגיח זקן באפודה אדומה וזקן לבן, ושיער תלתלים לבן, והבעה חביבה. "חזרי לחנות, אולי הם יתנו לך חדש. אחרי הכל, זהו חג המולד!" (חג המולד הוא תקופה די ממושכת פה, מתברר). הוא חייך בחום כזה, שליאת החליטה לראות בכך אות משמים, ושבה לחנות נבוכה. בעומדה תוהה מול עמדת שירות הלקוחות, תפסה אותה אחת העובדות ושאלה כיצד תוכל לעזור. ליאת מלמלה משהו על הקדירה השבורה, וההיא – בצעד מרהיב של נדיבות על חשבון המעביד – לקחה אותה מיד למדף המתאים והעניקה לה בו במקום מכסה חדש במקום זה שנשבר.
ליאת, שידעה שהעובדת היא למעשה יהודייה, סחה לה בחום "אולי את תביני אותי. רציתי להכין למשפחה שלי חמין לשבת". "הו!", קפצה המוכרת בשמחה יתרה, "לא ידעתי שאת יהודייה!"
בצאתה, נופף סנטה קלאוס לליאת ואיחל לה חג מולד שמח. הוא כנראה מחלק נסים גם לאתאיסטים ממוצא יהודי.

התקליט השבור תוקן
ובאותו סופרמרקט, ביום אחר, ליאת ואני עומדות בקופה. לקופאים יש כובעים מצחיקים וברקע מתנגנים שירי כריסטמס בלי הפסקה. אחד מהם הוא השיר היפה של ג'ון לנון, אליל נעורי. אבל רגע, משהו פה ממש משונה…
המשהו קשור לתקליט ששמעתי אינספור פעמים בנעורי (וגם הוקלט על קסטה שנטחנה עד דק, פשוטו כמשמעו, בתוך הווקמן שהוצמד לאוזני בגיל 12 ולא הוסר מהן עד גיל 17 בערך). הוא היה שרוט בדיוק בקטע המרגש של המודולציה בפזמון עם מקהלת הילדים של הרלם, ואז במין אנטיקליימקס חזר על עצמו שוב ושוב עד שהתעשתתי והזזתי את המחט, אבל זה כבר הוקלט ככה.

אז התרגלתי לשמוע את השיר תקוע, וככה הוא נשאר לי. ומכיוון שבישראל זה לא שיר שמשמיעים ברדיו, ומכיוון שבכל מקרה בתחנות הרדיו שאני כבר שומעת לא משמיעים כאלה שירים (106 FM?!), פשוט לא יצא לי לשמוע את השיר הזה בגרסה תקינה. והנה – נס קטן.


חג שמח ודי למלחמות

השיר עצמו דווקא נראה לי די אופטימי, אבל לא יכולתי להתאפק כאשר מצאתי את הקליפ הסופר מדכא ואירוני הזה, ונזכרתי במשהו שקרה לנו לפני שבועיים, במסיבת הכריסטמס התמוהה להדהים של אנשי רוטרי, בכנסייה האוניטרית בלידס.
היתה זו מסיבה שהזכירה יותר מכל התכנסות של בית אבות. רוב הקרואים היו מעל גיל 70, ורובם היו בני המעמד הבינוני שהסתדרו כלכלית ורוצים לתרום לחברה. החבורה הזאת, עם סוודרים וסיכות רוטרי, נראית כמו האחרונים שהייתי מתארת לי שיתעניינו בבניית מרפאה ניידת בקונגו (ההתרמה האחרונה שלהם עד כה). למעשה, לו הייתי פוגשת אותם רק באירוע הזה, הייתי מתארת לי שהם יתעניינו בעיקר בשתיית תה. התוכנית האמנותית של הערב כללה זמרת אופרה ששרה להיטי איסט-אנד וברודווי קלילים בסגנון אופראי. במחרוזת הפתיחה שלה היא הזמינה את הקהל להצטרף, והקהל נענה בהתלהבות. אני פרצתי בבכי. היא שרה את My Favortite Things, שהתקלקל אצלי לעד כנראה בגלל הרשע שבבמאים, לארס פון טרייר. אני משתתפת בצערה של כל אחת מכן (וגם בצערם של הבחורים) שישבה כמוני באולם קולנוע מלא בצופים מתייפחים. הנה מה שנשאר לי מהנזירה החיובית מריה:


מה עשית לי, לארס פון טרייר!

ואם כבר נוצרים, נסיים במשהו קצת יותר חיובי ומשעשע, כי בכל זאת שוב חגים. אתמול בא אלינו מלווין ונתן לנו חנוכייה (וגם נרות!). לילה ואני העמדנו אותה על אדן החלון (כי זה מה שעושים עם חנוכיות, לא?). שעה לאחר מכן הופיעו אבי ונור עם עץ אשוח קטן מפלסטיק (אחרי שהוציאו אותו מהקופסה התברר גם שהוא בגוון כסף). שמנו גם אותו על אדן החלון. הילדים קישטו את החדר. את החנוכייה, כצפוי, לא הדלקנו (וכך גם לא שרנו את השיר צמא הדם "מעוז צור", שבדרך זוועתית ובלתי נמנעת נדבק לברכת הדלקת הנרות). אבל עכשיו גם לנו יש עץ חג מולד. סליחה, "חנוכה בּוּש".

היהודים מקנאים בשכנים

שיח חנוכה ושיח חג המולד בעצם די דומים: בשניהם הסיפור הוא על דתות קטנות שנרדפות על ידי האימפריה השלטת

ולסיום סיומי באמת
באמת מזמן כבר לא חילקתי פה מתכונים, אבל היום אכלנו ארוחה מעוררת השראה לחלוטין במסעדה הודית שרוב התפריט שלה טבעוני – ובכל זאת היא זכתה בתחרות הארצית של המסעדות ההודיות באנגליה. אז נכון, היה חריף לאללה, אבל הקינוח היה עוגה טבעונית עם גלידה טבעונית.
אני חושבת שהעוגה הזאת הולכת ככה:

עוגת חג מולד מהמסעדה ההודית
מה צריך?
1 כוס אגוז פקאן קצוץ גס
2 כוסות קמח מלא
1 1/2 כוסות קמח לבן
1 כפית מלח
1 כפית קינמון
4 כפות אבקת קקאו (פה אפשר להשיג אותן סחר הוגן בכל סופר!)
1 כף אבקת אפייה
1 כף חומץ (עדיף תפוחים)
1 כוס שמן
3/4 כוס מייפל (אפשר דבש או סילאן)
1/2 כוס חלב סויה או מים
4 כוסות גזר מגורד
1 כוס שבבי שוקולד מריר (אפשר קצת יותר)

מה עושים?
לחתם תנור ל 180
לערבב חומרים יבשים ואגוזים
להוסיף חומרים רטובים ושוקולד.
לערבב רק עד איחוד (לא יותר מדי)
לשמן תבנית גדולה (20על 30)
הבלילה צריכה להיות בגובה 4-3 ס"מ
לאפות 45-60 דקות.
לחכות שהעוגה תתייצב, ולהגיש עם גלידה וניל טבעונית.

וידוי: אני קורבן אופנה (טיפים לקניית נעליים)

אני קורבן אופנה. אמנם לא קורבן רציני כמו האנשים שתופרים את רוב הבגדים בעולם, או כמו המערכת האקולוגית שכורעת תחת ייצור היתר הזה, אבל  בדרכי הקטנה, אני קורבן אופנה. עובדה, בשנתיים האחרונות הצלחתי להעביר שעות רבות מספור בחיפוש אחר נעליים. זה לא קל, כשהן צריכות לעמוד בסטנדרטים החמורים שלי:

  • לא מעור
  • לא מסדנאות יזע
  • נוחות (במקרה שלי זה גם אומר – בלי עקבים)
  • עמידות לגשם
  • יפות (לטעמי)
  • כלולות בתקציב (הדל) שלי
אני כותבת את הפוסט הזה כי נדמה לי שהמסע שלי הגיע לסופו (הזמני). בתום מאמצים מרובים, מצאתי (כנראה) נעליים. איזה אנטי קליימקס! אם יש לכם זמן פנוי בשפע, הבו ואספר לכם על קורות תלאותי בחיפוש אחר נעליים שמתחשבות בזכויות עובדים ובעלי חיים אחרים, באיכות הסביבה, בשיקולי בריאות ונוחות ובצו האופנה (מי אמר רחל טל שיר?).

באמשלך תעזבי אותי מהפוסט הארוך הזה

בשנים האחרונות הבחנתי שהמוטו האידיאולוגי שלי הוא "לגרום כמה שפחות נזק". לא הירואי במיוחד, אני יודעת, ובכל זאת לשם התגלגלתי. לפעמים זה יכול להיראות קטנוני, נוקדני, טהרני, מייגע וצדקני, אבל שכה אחיה, לפעמים אורח החיים הזה יכול להיות מקור להשראה לאנשים אחרים ולהרחבת המודעות שלי על בחירותי בעולם הזה. אפשר לעשות את זה בצורה יותר גרנדיוזית ממני, אולי, כמו שעשתה שרה בונג'ורני כשהכריזה על שנה בלי תוצרת סין (וגם כתבה על זה ספר). אבל אני כנראה לא טיפוס כל כך גרנדיוזי כמו שחשבתי (להיפך, עם השנים אני נעשית יותר ויותר קאמרית).

חורף תל אביבי בסימן אולסטאר

מסע הנעליים ההזוי שלי התחיל בשנה שעברה, שבה לחרדתי התפרקו לי הנעליים המעולות שהיו לי עד אז, ובצחוק אכזרי של הגורל לא התגלגלו לפתחי נעליים יד שנייה מתאימות, כמו שקרה לי עד אז. נו, בתל אביב זה לא כזה אסון. ממילא יש עשרה ימי גשם בשנה, ואני לא חייבת לקפץ בשלוליות דווקא בהם. דבקתי בנעלי האולסטאר שלי ובינתיים צעדתי בין חנויות הנעליים בחיפוש אחר משהו שיענה על כל דרישותי. פעמיים אפילו נרטבו לי הגרביים.

השנה ההיא כללה כמה אירועים דרמטיים, כולל הפעם שבה סולקתי מהחנות קטלינה שבקינג ג'ורג', אחרי שחקרתי את המוכר המבוגר וקצר הרוח למוצאן של מגפי הגומי, שעל פי השמועה הגיעו מקיבוץ דפנה. חשבתי שהייתי מנומסת ושנוכחותה של תינוקת בת שנתיים תכמיר את לבו של המוכר הקשוח, אבל הוא סירב למכור לי את הנעליים או לספק מידע על היצרן. נתתי בהן מבט אחרון של צער ויצאתי מהחנות בראש מורם ובנעלים מבד (לתלמידתי א' היו כאלה בצבע השערורייתי סגול, ואני מודה שתמיד חשתי מידה של קנאה כשראיתי אותה בהן).

בשנה שלאחר מכן כולם התלוננו על בצורת, אבל כבעלת נעלי בד אני יכולה לומר לכם שירד לא מעט גשם. מצאתי נעליים ממש נוחות ברחוב, אבל אחרי כמה חודשים גיליתי שהחומר הזה היה כנראה עור, וזה כמובן הוציא לי את החשק לנעול אותן. חבל, הן היו נוחות ויפות ביותר, ובאותו מעמד שבו גיליתי שהן מעור התברר שהן אפילו מתוצרת ישראל.

הנעליים האלה העלו את הסוגייה החבוטה "האם נעילת נעלי עור מיד שנייה יכולה להיחשב בחירה מוסרית", אבל האמת היא שבלי יותר מדי נימוקים (באופן רציונלי אני מניחה שהתשובה היא שכנראה כן, כי לא נגרם נזק לשום פרה ולא ממש נגרמה תועלת כלכלית לשום חברה), פשוט לא רציתי לנעול נעליים ממשהו מת.

שבתי אפוא לשיטוטי. מצאתי מספר מדהים של נעליים טבעוניות בעיצובים מעולים – כולם מסין. כמה מבעלי החנויות שפגשתי התרעמו על ההכללה חסרת הרגישות שאני נוקטת: במפעל שהם מייבאים ממנו תנאי העבודה ממש מעולים. הם ביקרו שם! טוב, מאיפה לי לדעת מה מעולה בעיני בעלי החנויות, או אם הם דוברים אמת, או כמה בעצם הם יודעים על תנאי העבודה של הסינים שהם ראו שם. האם יש להם זכויות סוציאליות כלשהן? האם בכלל משלמים להם? תמהני.

לצד אלו היו בעלי החנויות שבמקום נעלים מסין הציעו לי נעלים מווייטנאם או מהודו (אף על פי שיש שם מיליוני ילדים עבדים, שעמלים בשביל חברות נקיות כמו GAP). המחנכים שבכם ודאי יתעניינו במערך שיעור על עבודת ילדים בהודו, או בפרויקט חינוכי מרתק שיגלה לכם הרבה עובדות שלא רציתם לדעת. תשמעו, זה אמנם לא היה קל, אבל תמיד היה מרתק. ובשם המחקר המדעי זכיתי לראות המון המון נעליים. איזה כיף!

Made in India

החנות הטבעונית באבן גבירול כבר נסגרה בשלב הזה (וממילא הם החזיקו שם גם נעליים מסין וגם נעלים יקרות להדהים, שבשלב ההוא עוד לא הסכמתי לרכוש). להרחיק עד עיצובי מנגו ביפו ולקנות נעלים לא זולות אבל בעיצוב אישי מהמם – התעצלתי והתקמצנתי. בינתיים לילה כבר נכנסה לקבוצת משחק/גן הורים, ואני זכיתי לבוקר חופשי ראשון שאותו למרבה האירוניה הקדשתי לשופינג, וכך בסופו של דבר מצאתי נעליים לא רעות בכלל וזולות להדהים, אם כי בעיצוב קצת ספורטיבי וכסוף מדי לטעמי, בחנות של JOSEF ברחוב דיזנגוף (קצת אחרי פרישמן). הם מייצרים את הנעליים באיטליה (או כך לפחות נשבעה המוכרת, וזה מה שהיה כתוב על הקופסה), והן די עמידות למים (לפחות בשנה הראשונה).

בצהרי אותו יום נכנסתי לברר מה הסיפור עם נעלי הסירה "בעיצוב מקורי" שגדשו פתאום את החלון של קטלינה, וגיליתי שם בחור חמוד להדהים, שניסה לרסן את סבו רע המזג ולפלרטט עם כל הקונות תוך שהוא מציג את הנעלים שהוא עיצב בעצמו ודאג לתפור בישראל מבדים שבחר בנחלת בנימין. וואו! יצרן יותר קטן ומקומי מזה באמת קשה למצוא. בהמשך התברר לי שהוא באמת עילוי, הבחור, וכאשר התברר שהוא עומד לרשת את החנות המשפחתית הוא החל לעצב נעליים בלי לימודים מסודרים, ובכל זאת להגיע לכמה דגמים ממש מוצלחים, באיזה גוון ומרקם שתבחרי. והוא כזה חמוד. ברור שקניתי זוג. אין לו אפילו זוג אחד מעור.

Made in Israel

וכך חזרתי עם שקית הקניות שלי הביתה, ובמקום להיות מרוצה תהיתי אם ההתעסקות האובססיבית שלי בקניות מועילה למישהו חוץ מהטהרנות המעיקה שלי. הרי אני מנסה להתמודד בדרכי היתושית מול מפלצת הצריכה שמכלה את העולם, וצורת המחאה שלי היא בעצמה קניות. הנה, אפילו אני מגדירה את עצמי באמצעות החפצים שאני רוכשת (או לא). אבי טוען שאני מחמירה עם עצמי שלא בצדק. עובדה, אף על פי שאני אוהבת לבחור בגדים בלתי שגרתיים, הצלחתי לגדוש את כל הארון שלנו רק בבגדים מיד שנייה. רק עם נעליים זה קשה.

אבל אני התחלתי להרגיש שמבצע הצרכנות הצדקנית שלי רק מעיד על גודל הפריבילגיה שלי. המחשבה הזאת היכתה בי במלוא עוזה כאשר התחילו ההפגנות הקבועות במאהל של משפחת אבו עיד בלוד. הנשים והנערות שגרו שם נראו כאילו יצאו מהז'ורנל, מצוחצחות ומטופחות כמו שאני לא נראית גם כשאני הולכת לחתונה (ובטח לא כמו שהייתי נראית לו ישנתי יותר מיום אחד באוהל). ברור שכל הבגדים שהן לבשו הגיעו מסין, אין פה בכלל שאלה. אבל מול הריסות הבית הרגשתי מעין בושה – מה פה חשוב באמת ומה הוא סתם דקדודי עניות של חברת השפע. על מה לעזאזל הוצאתי את כל הזמן הזה? מצד שני, מכיוון שאני באמת בעלת פריבילגיות, עלי לגלות אחריות, לא? בכל שבוע חזרתי עם בוץ על נעלי ההוגנות וטעם מר בפי.

שנה אחת, שמלה אחת

צריכת יתר היא בעיה עולמית מסוכנת כמעט מכל בחינה, אבל אפשר להתמודד איתה בכמה דרכים. פשטות מרצון וחיי חברה משמעותיים הם אפיק אחד. דרך צבעונית ומעוררת השראה אופנתית יותר, כנראה, נמצאת פה, כמו שאפשר לראות בקליפ הזה:

אז נכון, זה גימיק ששוחה עמוק בתוך השיח של עולם האופנה, וכל הפרויקט מבוסס על שילוב בין יצירתיות לצדקה ופילנתרופיה, שקשה להגדיר כאלמנטים מקיימים (כשאומרים באנגלית sustainable זה נשמע הרבה יותר ברור, לא?). ובכל זאת, נהניתי מזה. לא רק שאני קורבן אופנה, אני גם ממש ממש אוהבת את זה.

מי שלא רוצה התרמות ותצלומי אופנה מרהיבים מוזמן אפוא להציץ באלטרנטיבה הצדקנית, שהיא גרסת האופנה לרחל טל שיר: מורה אמריקאית לפילאטיס שהחליטה ללבוש במשך שנה את אותה שמלה ולא לרכוש בכלל בגדים, כדי לבחון בצורה חווייתית את האופן שבו עולם האופנה משפיע עליה ולמחות כנגד תרבות הצריכה. לצערי, אני חושבת שהמחאה הזאת (שדומה באופן מדאיג למחאה הלא מתועדת שלי) מעוררת בעיקר השראה איך לא להתנהג.

דוגמה מצמררת במיוחד מופיעה בפוסט הזה, שעוסק ישירות בסוגיית הנעליים, או ליתר דיוק בשאלה איך אחרי שהכותבת טרחה ומצאה נעליים טבעוניות של יצרנית קטנה ומקומית, שהן גם חמודות, אבל למרבה הצער אין להן סוליה, היא לא קנתה לה נעליים נורמליות כי היא כבר בצום קניות, אבל המשיכה להתחבט ובסוף קנתה זוג חדש, אף על פי שיש לה נעליים סגורות בקופסה בבית, שהיא לא משתמשת בהן כדי להוכיח שהיא מתנזרת מאופנה. כמה מייגע!

האם נהפכתי לזה? אכן, סכנות אורבות בכל פינה למי שמחליט להתייחס לדברים בכובד ראש. כמו באוטובוס חזרה מלוד, גם למקרא הבלוג הזה הרגשתי שאני והמורה הזאת לפילאטיס, יש לנו כנראה יותר מדי זמן פנוי ופחות מדי דאגות דוחקות. אבל אני לא מצליחה להפסיק. האמת היא, שהמחשבה על קניית מוצרים שיוצרו בסדנאות יזע פשוט דוחה אותי. אני מרגישה שבאיזשהו אופן זה גורר איתו קארמה רעה. יש יותר מדי שיקולים שברגע שנעשים מודעים אליהם אי אפשר להתעלם מהם. קניות בזול על חשבון כל השאר? מצטערת, לא בא לי על זה.

רגע האמת: באנגליה באמת אי אפשר בלי מגפיים

כשהגיעה השעה לעקור לאנגליה פינטזתי, בין מילוי טופס אחד למשנהו, על הרגע שבו איאלץ לרכוש מגפיים כדי להתמודד עם האקלים הבריטי הידוע לשמצה. פה, בארץ המתקדמת, בטח אמצא המון אפשרויות ואתן דרור לתאות הנעליים המרוסנת שלי. הו, תמימות קדושה. בחנויות הנעלים של לידס התגלגלו מצחוק כששמעו מה אני מבקשת. עקבים זה אופנתי, עור הוא חיוני וסין היא לחם חוקם של כל סוחרי העולם. החנות הטבעונית היחידה בעיר בדיוק מתכוננת לעבור ללונדון, ולכן לא טורחת להחזיק בסטוק מגפיים (האם ציינתי שהסתיו הבריטי הוא מה שמכונה בישראל אמצע החורף?). אז מה את ממליצה, שאלתי אותה. היא נאנחה קלות וסיכמה בחמידות: "אני חוששת שאין ממש אפשרויות פה למי שרוצה לשמור גם על זכויות אדם וגם על זכויות בעלי חיים".

אחרי כמה וכמה שעות שיטוטים בעיר, אני חושבת שהיא די צודקת. מצאתי שתי חנויות של נעלים רגילות שמחזיקות נעלים לא מעור שיוצרו בפורטוגל (!), אבל הן פשוט לא היו זה. אחרי כל המאמץ שאני משקיעה, אני רוצה לפחות שהנעליים יהיו קצת פחות ממגפיים שחורים משעממים. אלא שבינתיים הגשם זינב בי ובנעלי הספורט שלי, ולא הותיר לי פנאי להתלבט. חזרתי לאתר המוכר של Vegetarian shoes, לא לפני שהצצתי לרגע או שניים בכמה אתרים אחרים…

מוסף מיוחד למי שהגיע עד הנה:

המדריך ה(כמעט) שלם לרכישת נעליים טבעוניות ברשת

כשפניתי לאינטרנט גיליתי שמי שהפרוטה מצויה בכיסו (ליתר דיוק, מי שמאות פאונדים מצויים בכיסו) יכול בהחלט למצוא אפשרויות רבות לרכישה מוסרית של גחמות אופנתיות – אם אוקסימורון כזה באמת אפשרי. הרשת גדושה בנעלי מעצבים טבעוניות בעיצובים אופנתיים מדי ומחירים לא הגיוניים מדי, כמו אלו של סטלה מקרטני, olsen haus או Cri de Coeur למשל. מיותר לציין שרוב החברות יושבות בארה"ב, ומן הסתם יטיסו את הנעליים האקולוגיות האלה עד אירופה (או ישראל).

219 דולר והמגפיים הטבעוניים האלה יכולים להיות שלך

טבעונים אקולוגים ושוחרי זכויות עובדים שבאמת נכנסים לעניין בכובד ראש יכולים למצוא ברשת גם חברות עם קטלוג לא רע, שלא מוכרות לצרכנים אלא רק לחנויות (כמו NOVACASA), או חברות שחושבות שטבעונים הם אנשים נעדרי שיק שאוהבים פשטות, או חברות שפונות לאנשים שאוהבים להוציא המון כסף על משחקי עיצוב נעליים, שבהם אפשר לבחור גם חומרים שאינם עשויים מחיות מתות, או פשוט קטלוג שאין לו סוף, עם פחות או יותר כל הנעליים הטבעוניות שאפשר להזמין באינטרנט. תאמינו לי, זה מבט מאוד מביך ומסחרר על תרבות הצריכה.

30 דולר והמגפיים הטבעוניים האלה שלך. אבל למה שתרצי אותם?

מי שרוצה לקצר הליכים ולא לחפש לינקים בעצמו יכול להיעזר באחד המדריכים של PETA או במדריך האופנתי הזה. לנשים שבאמת אוהבות אופנה עכשווית ומוכנות לשלם תמורתה בכסף ובכאבי גב, רשימה ממצה של מעצבים עכשוויים בסגנון מיינסטרימי-ערוץ האופנה שמתחשבים בטבעונים (אבל מחזיקים כנראה בתפיסה מאוד משוחררת ביחס לזכות האשה ליחס בלתי מחפצן או לחופש תנועה).

ומה בסוף?
היום קיבלתי הודעה באימייל שהנעליים שלי בדרך. הסכמתי להתפשר על הסעיף האחרון וקניתי נעליים די יקרות (אם כי לא מאוד מאוד יקרות), שבמצב רגיל וללא מתנה מאמא שלי כנראה לא הייתי מעזה לרכוש. הן בצבע אדום. הן אמורות להיות עמידות לגשם. אין להן עקב. הן מחומר סינתטי, והן מיוצרות בפורטוגל. אני רק מקווה שהן יהיו נוחות.
לעזאזל, במה אני הולכת להתעסק עכשיו?
<אולי במקום לצמצם נזקים אנסה גם להביא קצת יותר תועלת…>

כך (כמעט) התחתנתי

בישראל לא העלינו על דעתנו להתחתן. גם כי אנחנו לא אנשים של טקסים וגם בגלל הרבנות. אבל בזמן שנאנקנו תחת עול מסמכי הוויזה ואחרי שמאסתי בניירת האינסופית שנדרשת כדי להוכיח שאנחנו בני זוג (רק כדי לקבל עוד ניירת), גמרתי אומר בלבי להרכין את ראשי ולהירשם כדין (אם כי לפחות לא כדת) כזוג נשוי. כפי שניסחה זאת חברתי ה', שהתחתנה בעל כורחה ובחירוק שיניים לפני כמה חודשים – עוד סידורים בעירייה.

קבענו פגישה, שילמנו מראש (נור שאל אותי למה הם גובים כסף, וכשהסברתי לו שהמדינה לא מחמיצה הזדמנות לקחת כסף מאנשים, הוא אמר בפליאה "אבל חשבתי שאנגליה היא מדינת רווחה!") והגענו בזמן עם כל המסמכים. או כך חשבנו.

על מדרגות בניין העירייה (אבי מרוטש)

מתברר שלא הבאנו את מסמכי הגירושין של אבי מלפני 15 שנה בערך, והסתפקנו בתדפיס של מרשם האוכלוסין שבו מצוין שהוא גרוש. הפקידה בחנה את הטפסים, הלכה להתיעץ וחזרה עם מסמך שמפרט מה בדיוק צריכים ישראלים להציג. מסמכים מהרבנות, כמובן. הם פשוט רודפים אחרינו לכל מקום, ולא ייאמן שהבריטים משתפים איתם פעולה ודורשים מאתנו להציג מסמך כל כך דתי כמו גט. מיותר לציין שהפקידה אפילו לא יודעת מה המלה הזאת אומרת. ניסינו להגיד לה שאלו מסמכים רשמיים של המדינה, ואם כתוב פה מה מצבו המשפחתי, זה כנראה מוסמך ורשמי. שריר אחד לא זז בפניה הקפואים.

לרגע אחד אבי ניסה לדבר עם הפקידה כדבר אדם אל חברו, ואמר "אבל הרי הסיבה היחידה שאת בכל יודעת שפעם הייתי נשוי היא בגלל שהרגע אמרתי לך את זה. בלי הרצון הטוב שלי היינו ממשיכים הלאה בלי שום סיבוכים ותעודות". הפקידה לא התרשמה מהאזרחות הטובה שגילינו עד כה, והסבירה לו בקרירות שזה לא חוקי לשקר לגופים רשמיים. למעשה, זאת עבירה שאזהרה מפניה מופיעה על שלט קטן שמוצב על השולחן שלה.

שידלנו אותה לקבוע לנו פגישה נוספת בלי תשלום נוסף ויצאנו משם, פחות מתוסכלים ממה שהיה אפשר לצפות.

ביוצאנו אל הרחוב הקריר הרהרתי בכך שהחיים בעולם מלא ניירת מקיאים מתוכם אנשים שחיים בצורה לא נורמטיבית (מי אמר "לעולם לא-עולם"?). אף אחד לא יגיד לך כלום בזמן שתעבוד בלי קבלות, או תביא ילדים לעולם בלי להתחתן, או תעבוד בלי תעודה. אבל ברגע שבו תנסה לצאת מהארץ עם הילדים הלא רשומים שלך, או לבקש ויזה בלי הבטחת הכנסה או תלוש משכורת, או לקבל זכויות של בני זוג בלי תעודת נישואין, או סתם לקבל יחס חיובי בלי לנהל חשבונות מסודרים… או אז, חצוף שכמוך, תחוש בנחת זרועה של הבירוקרטיה.

טוב, ברור שלא גיליתי את אמריקה (ממילא בטח לא היו נותנים לי ויזה לאמריקה). אבל זה מעלה את התהייה מי עשוי להיחשב אדם נורמטיבי. האומנם העולם שוקק ביושבי פרברים עם עבודה קבועה, ילד וחצי וחתול? לי דווקא נדמה שלרוב המוחץ של אוכלוסיית העולם בכלל אין סיכוי לקבל ויזה, או אישור עבודה (אל תגידו לי "מהגרי עבודה". אני מתכוונת עכשיו לעבודה – לא לעבדות).

שלטון המסמכים לא רק מונע מאנשים לפתוח דף חדש, אלא גם כופה על האנשים לקיים זהות קונסיסטנטית ולא להתנער מהעבר לעולם. על הקשיים בקיום סט אחד של פרצופים לכל שימוש מעניין לקרוא בדיון שהתפתח עם פתיחת +google, כשנשאלה השאלה איפה אפשר לספר פה בדיחות גלעד שליט? אוי, כמה קלים יכולים להיות החיים בעולם שטרם תעודת הזהות (שלא לדבר על המאגר הביומטרי). צריך רק חוש למשחק ויצר הרפתקנות, ועוד כמה דברים, כמובן, אבל תנו לי להיות רומנטית לרגע.

תחתמי פה, ופה ופה (ארנו דו טיל לא מופיע במאגר הביומטרי)

בימינו הקודרים ואפופי המסמכים והתיעוד הביומטרי, לא רק שכמעט בלתי אפשרי להחליף או לשנות זהות, גם כמעט בלתי אפשרי לפתוח דף חדש (אספר על זה בהרחבה בהמשך, מבטיחה). וכאשר התיק האישי שלך, שבו תמיד איימו עלינו בבית הספר, פתאום נעשה ממשי ומופיע על כל מסוף של פקיד או שוטר, לך תסביר שאתה אמנם עבריין תנועה מועד, אבל גם פילנטרופ שחביב על כל שכניו (האחרונים לא ממש זוכים לתיעוד אלקטרוני. עדיין). וכאשר אנחנו כבר עומדים מול הפקיד ויודעים אילו נתונים חשופים אליו ואלו אינם, וכאשר אנחנו במדינה זרה, ומנושלים משיעור נכבד מההון התרבותי שלנו, אין לנו אלה להיזכר בשירה של שימבורסקה ולזכור שאמנם מול הפקידה ידינו כבולות, אבל העולם גדול ורחב וחופשי.

ומתכון לסיום

איבדנו תירוץ לארוחה חגיגית, אבל לפחות לא את הארוחה עצמה, כי כמה ימים אחרי כן הזמנו חברים לאכול איתנו סושי, ואני לא התאפקתי והכנתי עוד דבר או שניים. או שלושה. למי שמכיר אותנו מיותר לספר שכל הסושי שהכנו (18 רולים) נאכל, וכך גם רוב הספרינג-רולס ואפונת השלג המתוקה להדהים שמוכרים פה, שהוקפצה עם גרד לימון, זנגביל מגורר וקצת רוטב סויה.

אבל הכי כיף, לדעתי, היה מרק הסובה, המכונה אצלנו "מרק שובע"

כרגיל אני גונבת תמונות מהרשת. כמו שאתם רואים, אפשר גם עם בצל ירוק

מרק סובה (לסיר גדול באמת)

מה צריך?

1 חבילת אטריות סובה (מכוסמת. בדקו ברכיבים שהן לא מכילות בעיקר חיטה!)

2 כפות מיסו אדום

2 כפות זנגביל מגורר דק

2-3 חופני אצות (וואקמה, או מין סוג של נורי שמוכרים פה בגרסת רצועות דקיקות. אפשר גם קומבו)

2-3 כפות רוטב סויה

6-7 כוסות ציר מרק ירקות מסונן (אני הכנתי ציר מבצל, כרוב, קישוא וגזר עם קצת מלח)

טופו (בקוביות לפי הטעם)

גזר (קצוץ לגפרורים)

קישוא  (קצוץ לגפרורים)

נבטים

פטריות פרוסות גדול (פורטובלו ו/או שיטאקי. אני שמתי משתיהן אבל לא חייבים)

מה עושים?

מכינים ציר ירקות (או משתמשים באחד מוכן. אני שמרתי את הקישואים מהציר והכנסתי למרק).

מרתיחים את הציר המוכן עם ג'ינג'ר וסויה

מוסיפים מיסו ובוחשים

מוסיפים גפרורי ירקות לפי הטעם (גזר, קישוא, פטריות פרוסות)

מבשלים עד שהגפרורים נגיסים אך רכים

מוסיפים קוביות טופו באיזה גודל שאוהבים

בינתיים מבשלים את האטריות לדרגת אל-דנטה

מוסיפים אטריות ונבטים למרק,

ומגישים. אם רוצים, אפשר להוסיף עכשיו כמה טיפות שמן שומשום.

זה טעים.

הנימוסים הגרועים של אנשי המיינסטרים

בעולם המשפט העוסק בזכויות אדם מקובל להשתמש בנוסחה "Name, Blame, Claim" לתיאור הדרך שבה מזהים משהו כעוולה (למשל "בעצם זה לא לעניין שנשים חוטפות מכות לעתים כל כך קרובות"), מזהים את האשמים (גברים מכים / חברה דכאנית / מערכת משפט שוביניסטית. במקרה של משפט, עדיף להיות קונקרטיים ככל האפשר), ומנסחים את תחושת המרמור לכדי תביעה רשמית בבית המשפט.

השלב המרתק בתהליך הזה הוא שלב השִיוּם, שבו מתעוררים מהתרדמה הדוגמטית, או עוברים לפרדיגמה אחרת, או חווים הארה. והנה, התמזל מזלי וחוויתי חוויה כזאת ממש לפני כמה שבועות. זו היתה חוויה כה מטלטלת, שנאלצתי לעכל אותה כמעט חודש, והריהי לפניכם – קצת מבולגנת, חצי אפויה, אבל לפחות עם שם.

כמו רעש של מזגן או מקרר, כך גם החיים שלי מלווים תמיד בהמיה הבלתי פוסקת של צקצוקי לשון. הנכסים שאיתם נולדתי סידרו לי חיים קלים למדי (יהודייה אשכנזית במדינת היהודים האשכנזים, ילידת הארץ בארץ הצברים ובוגרת אוניברסיטה בארץ התארים. לו רק הייתי גדלה במשפחה אמידה יותר, אפשר לומר שהייתי אליטה של ממש). לעומת זאת, הנכסים שרכשתי לי מיוזמתי (העמדות והאמונות שלי, סגנון החיים שלי וחלק מהחברים שלי) הערימו בפני קשיים לא מבוטלים. ייתכן שיכולתי לבחור בהם בכלל רק בגלל ההקלות שסיפקו הנכסים המולדים שהתברכתי בהם (תזכירו לי לספר לכם פעם את הסיפור על דימונה). בכל מקרה, הקשיים האלה נהפכו לחלק מחיי כמו המיית המזגן. כמעט שכחתי מהם.

והנה, לפני כמה שבועות פגשתי את ל', והיא פקחה את עיני (זו ל' אחרת, לא זאת מהמרק. מדיניות השמות הרשמית של הבלוג קובעת שאנשים יופיעו בשמם המלא רק אם הם דמויות ציבוריות או דמויות שאין להן תחליף. סבתא שלי, למשל). בשיחתי עם ל' עלתה התופעה התרבותית המעניינת, שמעניקה לאנשי מיינסטרים מנומסים בדרך כלל לגיטימציה לנהוג בגסות רוח באנשים שחושבים או חיים אחרת מהם. ל', למשל, חוקרת תרבות ישראלית ששוהה עכשיו באוניברסיטת לידס, הזכירה את הדיאלוג המוכר הבא:

– אז מה את לומדת?

– מחקר תרבות.

– מה, מדעי הרוח? איזה שיעמום! מה תעשי עם זה בכלל?

אני מניחה שכל מי שדרך אי פעם בגילמן מכיר את השיחה הזאת מקרוב.

עכשיו שוו בדמיונכם את השיחה הבאה:

– אז מה את לומדת?

– ראיית חשבון

– מה, באמת? איזה שעמום! ואת רוצה לעבוד בזה??

לא נראה לי שהדיאלוג הזה נפוץ כל כך, אף על פי שהוא הרבה יותר מתקבל על דעתי. מדעי הרוח מעניינים ומרתקים, וראיית חשבון זה משעמם אימים. ובכל זאת זה מנומס לקטול את האחד ולא מנומס לבקר את השני. יוצאי הדופן היחידים הם היפסטרים תל אביביים, אבל מי מתייחס אליהם ברצינות.

בנלי? אני הרגשתי כמו דג שפתאום הראו לו שהוא בתוך מים כשהבנתי שהרמת הגבה הנצחית שמלווה אותי היא לא כורח המציאות. בעצם, איך ייתכן שזה לא מנומס להגיד לרואה חשבון שהמקצוע שלו משמים ונואל, אבל זה ממש נורמטיבי להביך סטודנט למדעי הרוח? לפני שאגש לשלב התשובות, הניחו לי לשתף אתכם במעט מזעיר מאלפי הדוגמאות הפרטיות שיש לי מחיי האקזוטיים.

* מעדיפים לקנות דברים יד שנייה ומתעבים את תרבות הצריכה? זה כל כך מצחיק והזוי שאפשר לרדת על זה אפילו בעיתון. ההיבט המרתק של הדחייה והזלזול שהציבור הנורמטיבי רוחש לפשטות מרצון הוא, כמובן, רגשות האשם המלוות את החלק היותר מודע של האוכלוסייה. הם היו רוצים לחיות חיים יותר אקולוגיים. אבל זה קצת מגעיל אותם. אז אם הם ממש משתדלים, הם קונים רכב היברידי (גם על המהלך המדהים שבו מכוניות נהפכו לפטרוניות האקולוגיה שווה לכתוב פעם בהרחבה. בפעם אחרת).

* שמאלנים? טוב, זה כבר באמת מעבר לגדר, ובכלל לא מקום לדיון תרבותי. כל טוקבקיסט מצוי מאחל לי מוות אלים, גירוש או מאסר, וברור לו שאני עוכרת ישראל ואויבת העם. מיותר לציין שאם אני אטען שיריבי הפוליטיים הם שונאי האנושות, גזענים ומחרחרי מלחמה, זה יהיה חוסר נימוס. היום אפילו אמרו לי שהמילה "כיבוש" היא מילה שלא נעים לשמוע, אז עדיף לא להשתמש בה. בעיני, כמובן, הכיבוש עצמו הוא דבר שלא נעים לחוות, אז עדיף לא להשתמש בו – אבל את זה ממש לא מנומס להגיד. שימו לב שאני לא מעלה בכלל את היחס שמקבלים שמאלנים בעת ביצוע פעולה אקטיביסטית, שהולך ומידרדר מרגע לרגע.

ואז מגיע עניין הילדים, ובנושא הזה – בטח בישראל – אנשים מאבדים את שארית הנימוס שלהם לגמרי. לכל אחד יש דעות מוצקות, וככל שהן קרובות יותר למיינסטרים התחרותי, חומרני וצרכני, כך הביקורת נעשית גלויה ובוטה יותר.

סחיות. הן בחיים לא יקחו את הבת שלהם להפגנה לזכויות ילדי עובדים זרים

זה מתחיל כבר בהריון, נמשך בלידה (ילדת בבית??? השתגעת???), ואז בהנקה (לפי דרישה? את מפנקת אותה. זה לא חינוכי. אחרי גיל שנה? זה כבר לא בריא. את הורגת את עצמך. את פוגעת בנפשה של הילדה. את מניקה בציבור? זה לא מנומס. זה מכוער. זה חצוף. זה לא חינוכי). ועוד לא אמרתי מלה על אלו שהעזו לא להתרבות בכלל.

סחיות. הן בחיים לא יניקו פעוטה, ובטח שלא תינוק שאינו שלהן

ואז מגיע השלב המקסים של חינוך הילדים. במיוחד אם את בחינוך ביתי. במיוחד אם את מדברת עם הבת שלך כמו אל בת אדם ולא כאל כלבלב או דמות מצוירת עם קול מעצבן, או אם את מונעת ממנה לצפות בטלוויזיה, או להיחשף לספרות גרועה (כלומר, רוב ספרות הילדים), או לג'אנק פוד (מה, לא תתני לילדה סוכרייה?!). איזה סנובית, איזה אמא אובססיבית, איך את לא מכינה אותה לעולם האמיתי (טירונות? ערוץ 2?). בעצם, את לא רק אובר-פרוטקטיב, את גם אמא מזניחה וחסרת אחריות. איכשהו לצורכי ניגוח הם גם הולכים ביחד.

סחיות. הן בחיים לא יתנו לתינוקת לחתוך מלפפון בסכין חד

וסאגת החינוך נמשכת בבית הספר. כמה פעמים שמעתי את המשפט "אני בחיים לא אשלח את הילד שלי לבית ספר דמוקרטי", בטון שחצני והישגי? לא יכולה לספור. "הם לא לומדים שם כלום". ומה זה אומר על העבודה שלי בתור מורה דמוקרטית? מה זה משנה, נימוסים הם כנראה לא הצד החזק של אנשי המיינסטרים.

סחיות. הן בחיים לא ישלחו את הילדים לחינוך דמוקרטי (בתמונה: אני וילדות שלא לומדות במרכז שלי בבי"ס קהילה ותודה ליעל ביבר שצילמה)

האם אני אמרתי פעם לאמא כזאת, שהבן שלה לומד בכלוב ציונים אוטוריטרי "אני בחיים לא אשלח את הילד שלי לחינוך הפורמלי"? לא. אני משתדלת להיות מנומסת, ובכל זאת התרגלתי שמעליבים אותי בבוטות רק בגלל שאני שייכת למיעוט אידיאולוגי.

אז מה עושים?

אחרי שנתתי שם לבעיה והכרזתי על עצמי כעל מיעוט אידיאולוגי בעל זכות לכבוד, נשאלת השאלה כיצד עלי לנהוג.

נקמה ארסית?

"אה, הבן שלך רוצה להיות עורך דין? (בטון אמפתי) לא נורא, לא כל עורכי הדין הם חלאות".

הטפת מוסר זועמת?

"מה, את קונה בגדים חדשים?? הכסף שלך מממן עבודת עבדים וזיהום עולמי" (כמו שאומרת טליה שניידר בהברקה של ממש: לעתים קרובות אנשים מבלבלים בין ניקיון לזיהום).

לא, לא ככה.

הבעיה עם תגובות כאלה היא שאני מרגישה נוח להגיד דברים כאלה רק לאנשים שכבר קרובים אלי, והם ממילא לא ידברו אלי בגסות אפילו אם יש בינינו מחלוקת.

שיקוף חינוכי?

"את מותחת עלי ביקורת מאוד בוטה" (או שמא "את מרשה לעצמך לשפוט אותי מאוד בקלות").

ואולי…

ואולי מכיוון שבחרתי באורח החיים שלי כמחאה מודעת, אני מצפה להתנגדות ולכן לא טרחתי להיות מופתעת ממנה. אולי כשאנשים נחשפים לאורח החיים הזה (אה, את לא אוכלת את זה כי את טבעונית… את בעצם רומזת שאני אכזרי וחסר מצפון!), הם שוכחים שאני בן אדם ומתייחסים אלי כאל פלקט, רעיון שלבש דמות אדם ויש לתקוף אותו בלי מעצורים. מה את מתבכיינת. רצית למחות – תשלמי את המחיר.

אלא שלפעמים נמאס לי לעמוד מאחורי דוכן הסברה אינסופי. חברתי ע', שמעולם לא שמרה את עמדותיה לעצמה, שילמה מחיר חברתי כבד על חוסר הנכונות שלה להרכין את ראשה. אני, אדם נוח לבריות, מקבלת במקרים רבים יחס השמור לקומוניסט צעיר או לערבי משכיל (עם תעודה כחולה, כמובן).

בסך הכל ביקשתי שידברו אלי בנימוס, אבל כנראה להתנגד לסדר החברתי זה פשוט לא מנומס.