כשהגזענים באים להפגין מה יעשו התושבים

השכונה שלנו היא קלישאה של שיכונים. חלק ניכר מהתושבים גרים בדיור בר השגה (כן, יש פה דבר כזה!) ובעצם העירייה משלמת להם את דמי השכירות. אחרים מקבלים קצבאות מסוג אחר, או שסתם אין להם כסף לעבור לשכונה טובה יותר, או שהם כבר גרים פה כל כך הרבה זמן שהם רגילים. וזאת שכונה מאוד מגוונת מבחינה אתנית, אבל יש לה אווירה מובהקת של שכונה לבנה ממעמד הפועלים (או המובטלים). והנה, לפני חצי שנה נודע לנו שעמותה מוסלמית מתכוונת להקים מרכז קהילתי על חורבות הפאב הישן והריק (הו, האירוניה!). 

השכונה געשה. המרכז הקהילתי נסגר לפני שנה אחרי ערימה של תככים בין התושבים (פוליטיקה בפ' קטנה, כמו שהסבירו לי כאן); ומה פתאום מרכז למוסלמים באמצע שכונה כל כך נוצרית? תכלס, צודקים. אבל מה לעשות שהפאב היה רכוש פרטי והוא נמכר בלי לשאול אף אחד. העירייה היתה חייבת לאשר את הסבת הייעוד, והתעלמה מתחינות התושבים ומהאזהרות שלמעשה זו מזימה להקים מסגד בניגוד לתקנות, ושזה לא פייר להקים מרכז קהילתי שלא משרת את הקהילה כשדווקא יש פה צורך דוחק במרכז קהילתי לכולם. בינתיים העמותה כבר התחילה לשפץ את הגדר בלי אישורים – מה שלא תרם למוניטין שלה בקרב התושבים. חלק מהתושבים פתחו במאבק חסר תועלת בעירייה.

ואז אחד השכנים המיליטנטיים התקשר ל-EDL והזמין אותם להפגין. EDL, ובשמה המלא English Defence League, היא הליגה הגזענית המזעזעת של אנגליה. בדיוק מה שאתם מדמיינים, עם בריונים לבנים בראשים מגולחים ושנאה יוקדת למוסלמים, יהודים וכל מי שלא דומה להם. בתגובה הודיעה הליגה האנטי פשיסטית שתבוא להפגין את התנגדותה לביקור הפרובוקטיבי של הגזענים. השכונה המנומנמת שלנו לא האמינה שכזאת דרמה יכולה להתחולל פה.

שכנתי ק' היא אנגלייה לבנה ממוצא נוצרי שנישאה למוסלמי ממוצא קשמירי ומגדלת פה את ארבעת ילדיהם וחצי מהזמן גם את כליל, שמבקרת אצלם בכל רגע פנוי. ק' צעירה, מקסימה ונאיבית. היא לא מתעניינת בפוליטיקה ופשוט לא מבינה איך אנשים יכולים להיות גזענים. "ואם הם ירצו פעם לעבור לארץ אחרת, הם ירצו שיתייחסו אליהם ככה? זה פשוט דבילי!". לקראת ההפגנה שקלנו את צעדינו והחלטנו לחלק פליירים בשם תושבי השכונה, שקוראים לפתרון בדרכי שלום לדרמה הזאת. חשבנו שיהיה נחמד אם העמותה תקיים את הבטחתה לפתוח את המרכז לכל התושבים, ואם התושבים יואילו להיות מנומסים.

אז הכנתי פליירים, אבל ברגע האחרון ק' השתפנה ולא הסכימה לצאת להפגנה. בעלה ע' (בן אדם ממש מקסים אבל גם סוג של פטריארך מהסוג הישן), אמר שנראה לו מסוכן לנשים לצאת לשם, ובטח לנשים כמונו, ועל אחת כמה וכמה עם פליירים. כשציינתי שיהיו שם גם האנטי פשיסטים הוא צחק: הם תמיד עוקבים אחד אחרי השני. המשטרה חשבה כמוהו, ושלחה לקהילה היהודית ולדיירים בקשה לא לצאת לרחובות אלא אם אתם מתכוונים להשתתף בהפגנה בעצמכם. בבוקר הרחוב השומם כבר נמלא בשוטרים. לילה ואני יצאנו להדביק פליירים לאורך כל הרחוב הראשי של השכונה.

כמה ימים לפני ההפגנה נפגשתי עם הכומר בכנסייה האנגליקנית בשכונה שלנו, שחבר בפורום הבין-דתי של העיר. חברי הפורום החליטו לקיים מצעד שקט באזור, כולל תחנות במסגד, בית כנסת וכנסייה. הם לא רוצים לעורר מהומה, כמובן. רק לקרוא למסר של שלום ודיאלוג ולהציע תמיכה ואוזן קשבת לתושבים מודאגים ביום ההפגנה (אלהים ישמור מהפטרונות של הכמרים האלה!). הכומר (עם צווארון לבן כזה, אמיתי!) פשוט היה בעננים כשבא לבקר בביתי שבשיכון – הנה מקומית אמיתית שמדברת כמו יפי הנפש מהפורום הבין-דתי! הוא היה ממש נרגש ושנינו הסכמנו שנמשיך לשתף פעולה בעתיד.

עכשיו הבנתי את סיפור ההפגנות בשכונת שפירא מהזווית של התושבים. בתור שוחרת זכויות אדם בהחלט יכולתי להשתתף בהפגנה האנטי פשיסטית נגד הגזענים. אבל בתור תושבת הרגשתי שהגישה האוטומטית של הפעילים המקצועיים ממהרת לצבוע את המאבק השכונתי בצבעים של מאבק גזעני, בעוד שהשכונה שלנו ממש לא כזאת. אם לנקוט בלשון גישורית, יותר משיש כאן מאבק בין דתי או בינתרבותי יש פה מאבק על משאבים ואינטרסים. התושבים רוצים מרכז קהילתי לכולם ולא מרכז למוסלמים משכונה אחרת. מה כל כך קשה להבין פה?

אז התרעמתי על הנטייה האוטומטית להניח שהעניים בשיכונים הם גזענים ושונאי זרים, ועל הרצון הטוב המתייפיף של המפגינים מהשכונות המכובדות להתגייס נגד המפגינים הגזענים, שרובם הגיעו בכלל מערים אחרות. אתם מבינים? פעילים פוליטיים מכל האזור הגיעו לשכונה הפיצית שלי כדי להמשיך את המאבק שהם מנהלים בכל מקרה, בלי לתת לסיפורים הקטנים והאישיים לשנות את התמונה שלהם, על משיחות המכחול הרחבות שלה. מובן שיש גם מידה של גזענות ושנאת זרים בסיפור, אבל מי שגר פה יודע שזה רק תבלין דק ומזדמן מעל בסיס מוצק של הזנחה, מחסור וצורך ופוליטיקה שכונתית פנימית כמו שיש בכל מקום שבו אנשים חיים יחד. 

מה המסקנה? אולי פעילים צריכים להקפיד תמיד לעבוד עם הקהילות ולא לכפות את האג'נדה האידיאולוגית שלהם בלי להבין את ההקשר הקטן והמקומי. זה פחות זוהר ופחות מלהיב למי שאוהב הפגנות גדולות וסיפורים בשחור לבן. זה תהליך, לא אירוע משולהב. אבל אידיאולוגיה אמורה להיות נקודת מוצא לפעילות פוליטית, לא נקודת הסיום. מתוך אידיאולוגיה הומניסטית אפשר לעבוד עם הקהילה ולנסות להגיע לפתרון של הבעיה הזאת. מתוך צדקנות ודחף שיווקי (כלומר, שהיעד הוא קידום אידיאולוגיה ולא קידום האנשים), אפשר להגיע להפגנה אחת סוערת וללכת, מבסוטים ושאננים. 

בסופו של דבר החמצנו את ההפגנה (לכליל היו תוכניות משלה לאותו יום), אבל שמענו עליה מהשכנים (למשל, שהגזענים לא הצליחו למצוא מישהו מהתושבים שיסכים לשאת דברים, ושהיו די מעט אנשים, ואפילו שחלקם העדיפו להישאר בפאב שבו נפגשו לתחילת הצעדה…). אח"כ כמובן קראנו את החדשות. פה ושם.

ולעניין אחר לגמרי:

מה טבעונים אוכלים עם פירה

פירה עם תוספות טבעוניות

בעניין אחר לגמרי, לפני כמה ימים אכלנו ארוחה נורא טעימה שנבעה מכך שהתעצלתי לבשל, ובסוף יצא שהכנתי המון דברים פשוטים. ראשית הכנתי פירה, כי מה יותר פשוט ומשביע מפירה.

אבל מה נאכל ליד הפירה? אני לא משתמשת בסייטן (סתם, כי לא יוצא לי), ולא היה לי תבשיל עדשים או שעועית טוב ומהביל שילווה את הפירה עם רוטב. גם לא היה לי חשק להכין יותר מדי.

אז הקפצתי קצת פטריות בשמן זית, שום, טימין, פלפל שחור וחומץ בלסמי.
וטיגנתי טופו בשמן עם מעט רוטב סויה עד שהוא נעשה פריך ושחום.
ובישלתי אפונה מהשקית בפריזר.
ופרסתי חצילים, מרחתי עליהם שמן זית, שום כתוש ופטרוזיליה מיובשת (שאני אקצוץ??) וזרקתי לתבנית בתנור.
חיממתי שעועית אפויה (baked beans) מקופסת שימורים, כי בכל זאת אנחנו באנגליה
וגם את שאריות התבשיל מאתמול, שמי זוכר כבר מה הוא היה. 

בסופו של דבר, בלי יותר מדי טרחה, יצאה ארוחה ממש מגניבה אז לא התאפקתי וצילמתי:

פירה עם תוספות - ארוחה טבעונית שלמה

מטבח יומיומי של טבעונית

לקח לי כמה חודשים להבין את זה, אבל למעשה מאז ינואר אפשר לומר שאני טבעונית רוב החיים (כלומר, יותר מחצי). נעשיתי טבעונית בגיל 16, ועם השנים אני מבינה עד כמה חוויית הטבעונות שלי שונה משל חלק ניכר מהטבעונים שאני פוגשת. למשל, אין לי הרגלי בישול לא טבעוניים. מצטערת, אבל לא ממש נהגתי לבשל לפני גיל 16. אף פעם לא הכנתי עוגה עם ביצה, ובחיים לא אכלתי סטייק או המבורגר (אולי זה המקום לציין שלפני שנעשיתי טבעונית הייתי ילדה חצימחונית ואז ילדה ונערה צמחונית). תארו לכם שמבחינתי, חומץ הוא מרכיב לגמרי נורמלי בעוגה.

גם החך שלי שונה. טעם הוא עניין נרכש, ואחרי שנים של טבעונות אני פשוט לא זוכרת איזה טעם יש לקציצות בשר או ליוגורט או לשוקולד חלב, ולעומת זאת אני ממש נהנית לאכול גזרים טריים בתור חטיף. זה גם אומר שאין לי מושג אם המנה שלטעמי היא ממש מוצלחת תעבור את מבחן המשפחה הלא טבעונית. למשל – כמעט אף פעם אני לא מכינה פשטידות, שיושבות חזק בזיכרון הלא טבעוני שלי ושל בני המשפחה. את הקציצות הטבעוניות שלי אני אוכלת בדרך כלל בעצמי – אלא אם הן מטוגנות, מה שגורם לכולם להתלהב ולחסל הכל מיד. לצערם, זה קורה רק פעם ביובל, כי אני שונאת טיגון ועוד יותר סולדת מריח של טיגון. לא קל לחיות איתי (ולא רק בגלל הטבעונות).

מה, טבעונית? אז את אוכלת רק חסה?

מה פתאום, גם גזר!

כל מיני הרגלים של טבעונים הם כבר טבע שני בשבילי. אני לא קונה אוכל בלי להסתכל על רשימת הרכיבים, וככל שנוקפות השנים אני גם קונה פחות ופחות מוצרים שיש להם רשימת רכיבים עם יותר מארבעה פריטים. כבר הראיתי לכמה טבעונים ותיקים את התנועה הזאת, של סיבוב פרק יד ימין ב-90 מעלות לכיוון הפנים (כאילו מחזיקים קופסה ומסובבים אותה כדי לראות את רשימת הרכיבים) – הם הבינו מיד במה מדובר וגם הם חשבו שזה די מצחיק.

דוגמה קטנה לאוכל טבעוני שאין סיכוי שאני קונה

כשהבנתי שתפיסת המציאות שלי מאוד מושפעת משנים של טבעונות ומן הסתם יש המון הרגלים משונים שלי שאני לא ערה להם בדיוק מכיוון שהם כבר טבע שני, חשבתי שמן הראוי לפנות למישהו קצת יותר אובייקטיבי, ופניתי לראיין את אבי. "האם יש לי הרגלים משונים שנובעים מזה שאני טבעונית?". אבי ענה די מהר "קשה לדעת, כי את באופן כללי בן אדם די משונה". לא בדיוק התשובה שציפיתי לה, אבל בהמשך קיבלתי פירוט: בגללי אי אפשר לקנות אוכל קפוא, כי בהכל יש משהו לא טבעוני. מה שבעיני הוא טונות של מוצרי חלב בביתנו הצמחוני הוא למעשה מעט שבזעיר (מספיק חלב בשביל הקפה של אבי, חבילת גבינת צ'דר וחבילת חמאה). באמת?? התפלצתי. ואבי השיב "ראית איזה מבחר יש בסופר". טוב, השבתי. ברור שבסופר יש המון, אבל אף אחד לא קונה את כל מה שיש בסופר! אבל הוא לא יצא חייב: הנה, תראי. כמה דגנים יש בסופר? כולם אצלנו בבית. כמה קטניות? רובן אצלנו. כמה פירות? וכמה אצלנו? טוב, נכנעתי.

הרגל מועיל אחר שרכשתי לי הוא לקרוא מתכונים באופן מאוד משוחרר – גם בגלל האופי החפפני והמרדני שלי, אבל גם בגלל שלרוב יש במתכונים לפחות מרכיב אחד שצריך להתעלם ממנו או לטבען אותו. בכלל, ספקנות בריאה ביחס לסמכות אופיינית לדי הרבה טבעונים שפגשתי, ולא רק בתחום המתכונים. אז לפעמים כתוב במתכון להוסיף ביצה, והוא עובד מעולה גם בלי ביצה. מאכלים שמוגשים בתוספת יוגורט אפשר להגיש גם ליד [שימו לב: הנה מתכון קטן!] טחינה ירוקה של נענע וכוסברה, טחונה בבלנדר עם הרבה לימון, מים ושום. חמאה אני קוראת אוטומטית כשמן זית או קוקוס. חלב הוא כמובן חלב סויה, או שקדים, או שיבולת שועל (אגב, מילקשייק וניל לילדה הוא חלב סויה עם בננה טחון בבלנדר עם טיפונת תמצית וניל. לפעמים הוא רק בננה ומים עם מעט וניל). [אופס, עוד מתכון].

אז חשבתי שלרגל המועד המיוחד הזה, אלקט כמה מתכונים טבעוניים שנהפכו למתכוני הבית.

אלה מתכונים פשוטים ויומיומיים בלי יומרות, של מי שהטבעונות בשבילה היא דרך חיים. מהנה, הרפתקנית, מלאת הפתעות – אבל בדרך כלל פשוט עניין שבשגרה. אז לא תמצאו פה שום דבר מסובך, אלא בעיקר דברים שאין להם מתכון מסודר ואני מכינה כשאני רוצה לאכול מהר ובלי להסתבך, מדברים שבדרך כלל יש לי במקרר ובארון. מתכוני גורמה או מתכונים שדורשים יותר מחצי שעה חפשו אצל הבלוגריות הטבעוניות החביבות עליכן (המלצות בסוף). אני אשתדל להוסיף תמונות של המנות בפעם הבאה שאכין משהו מהמתכונים הבאים. זה בטח יהיה בקרוב, ובינתיים תקראו.

טוסטבעוני

לפני שנעשיתי טבעונית הבישול שלי התמצה פחות או יותר בהכנת טוסט במיקרוגל בבית ההורים. זה היה טוסט מושחת ביותר, שכלל תועפות של זיתים ירוקים מקופסת שימורים וגבינה צהובה. פלא שהיה לי כאב ראש כל הזמן? עד היום אני לא יודעת אם המיגרנות שלי נגמרו הודות לעובדה שנפרדתי מגבינה צהובה או בזכות הפרידה המוקדמת שלי מהתיכון, שנעשתה פחות או יותר באותה תקופה. היתה לי אלרגיה נוראית לבית הספר. ממש משעשע שנעשיתי מורה בסופו של דבר.

חלפו השנים, ואני לא השתמשתי במיקרו או בגבינה כבר זמן רב, אבל שמרתי על חיבתי לטוסטים פריכים. בימים שגרתי ליד שוק הכרמל הייתי מכינה טוסטים מלחוח תימני מקופל לחצי ומכניסה לטוסטר אובן. זה הדבר הכי טעים שיש בעולם, בזכות יכולת ספיגת הטעמים המהממת של הצד הרך עם הבועות, ויכולת ההתפרכות (כלומר, היכולת להיעשות פריך ומושלם) של הצד התחתון. כאן אני נאלצת להסתפק בלחם, מקסימום פיתה מעפנה של אנגלים. אבל כמו שאמרה פעם דמות בסרט מצויר – הכל תלוי בטיב המילוי (אני חושבת שבסרט זה היה קשור איכשהו לבובות פרווה).

אז יאללה, לעבודה.

מה צריך?

בצל

שום

עגבניות

בזיליקום (או פסטו, אם הכנתם ונשאר. לא חובה)

זיתים שחורים (או ממרח. תמיד יש לנו בבית ממרח. לא חובה)

ממרח עגבניות (אם יש. ממש לא חובה)

חציל  / פלפל  / קישוא (אפשר לקלות מראש, אבל ממש לא חובה)

שמן זית

מלח

חומץ בלסמי

מעט טבסקו (לא חובה)

מה עושים?

מחממים טוסטר לחיץ

פורסים את הירקות לטבעות דקיקות

מורחים על הטוסט את הממרחים, אם יש.

קולים את הירקות שרוצים לקלות, או פשוט פורסים אותם דק ומניחים בתוך הטוסט.

מסדרים את הירקות על הלחם. חשוב שהעגבניות יהיו מעל, כדי שיגירו את מיציהן הטעימים על הכל.

מתבלים.

זולפים שמן זית בנדיבות, והמהדרין מזליפים גם על הצד החיצוני של הפיתה, כדי שיהיה פריך.

סוגרים היטב ושולחים לטוסטר למעיכה רצינית. אני אוהבת את הטוסטים שלי ממש פריכים מבחוץ, עד שהם משחימים.

אם רוצים אפשר כמובן להוסיף איזו גבינת טופו צהובה בסגנון מוצרלה, אבל לדעתי אין צורך – זה סתם הורס את הרעננות של הטוסט אנטיפסטי המהמם הזה.

אחרי שאוכלים את זה, קשה להאמין למה אנשים לא מבינים מה כבר אפשר לשים בטוסט אם אין בו גבינה צהובה. כבר יצא לי להזמין את הטוסט הזה בסנדוויצ'יות ידידותיות לטבעונים (למשל דוכן הסנדוויצ'ים ליד גן מאיר), להשתאותם של הזבנים. לדעתי זה ממש מאכל גורמה והוא הולך נהדר עם בירה בשעת לילה אחרי שהילדים הואילו בטובם ללכת לישון ולהניח לנו לשוחח בנחת.

סושי

עוד מאכל שפעם חשבתי שהוא ממש מסובך ואז גיליתי שהוא למעשה פשוט להדהים וקל נורא להכנה. אנחנו אוכלים סושי לעתים קרובות למדי ואם נחה עלי רוח של נדיבות אני נותנת לילדים לגלגל ולפרוס בעצמם. זה לא קורה לעתים קרובות מספיק לטעמם. לפעמים לילה לוקחת סושי כארוחת צהריים לבית הספר – אבל זה בתנאי שאני זוכרת להכין את האורז מראש ערב קודם (דרישה קצת מופרזת לטעמי, אבל לא לטעמה). היא לעולם לא תשכח לי את הפעם האחת שבה העמדתי את האורז מראש עם חומץ ושאר המרכיבים, והוא נעשה שמנוני ונוראי, או כמו שכליל סיכמה: slimy. מסקנה: לא להחזיק אורז עם חומץ למשך הלילה.

מה עושים?

טוב, פשוט מכינים סושי. אין פה יותר מדי מה להכביר מלים. למי שמתעקש:

מבשלים אורז ביחס של כוס אורז לכוס ורבע מים.

הוא צריך להיות רך אבל נגיס. אם הוא לא נראה דביק מספיק – אל דאגה. הוא ייעשה דביק כשתוסיפו לו את שאר המרכיבים (בישראל היה לנו סיר אורז חשמלי כמו בסין, והכל היה הרבה יותר פשוט. השקעה מומלצת למי שמכין הרבה סושי).

מצננים את האורז היטב. האמונה העממית גורסת שיש להרחיק את האורז ממתכת, ולכן בוחשים בכף עץ ושומרים בקערת פלסטיק.

על כל כוס אורז מוסיפים:

2 כפות חומץ אורז

כף סוכר

חצי כפית מלח

מעט מירין (לא חובה)

מערבבים היטב. רואים שנעשה דביק יותר?

מסדרים את האורז על הצד הלא מבריק של האצה.

מסדרים בפנים רצועות דקות של ירקות וטופו מטוגן בסויה בהירה (השילוב האהוב על ילדינו: טופו עם מלפפון או אבוקדו, המכונים בבית "מנת הילד"). אני אוהבת גזר בסושי. האחרים לא. אני אוהבת נבטים. הילדים לא. אבי ואני אוהבים פטריות מוקפצות קלות. הילדים לא. מסקנה: צריך להכין מספיק מהכל, ובסופו של דבר הילדים עדיין ישלפו מתוך הסושי איזו חתיכת פטרייה ויאכלו עד שלא יישאר כלום בצלחת.

מגלגלים היטב (אני מגלגלת עם הידיים בלי מחצלת, אלא אם החלטתי להשקיע ולהכין אינסייד אאוט).

חותכים לפרוסות. מגישים עם הרבה וסאבי, רוטב סויה וטריאקי.

זוללים.

בורקס

תמונה

המדריך לזיהוי בורקס אצלנו במשפחה: תפוחי אדמה ובצל מגלגלים לרולדה וחותכים למלבנים. פטריות מקפלים למשולשים, ופיצה ותרד מגלגלים לשבלולים. 

הבורקס החביב על משפחתי הוא בורקס פיצה. מצחיק, אבל ברוב הבורקסיות שמכינות בורקס פיצה בתל אביב, הוא לא כולל גבינה. לפעמים מפזרים עליו מלמעלה גבינה מגוררת והורסים את הכל, כי באמת אין צורך. מאז שהתוודעתי אל בצק הפילו אני מכינה בורקס אך ורק מפילו – ללא מרגרינה, עם מעט מאוד שומן ועם מרקם פריך ומתפצח וצורה נוחה לתפעול ובאופן כללי תענוג אמיתי.

מתחילים בלהפשיר את דפי הפילו מבעוד מועד.

מלית פיצה:

טוחנים בבלנדר מוט את הרכיבים הבאים:

עגבניות קלופות (קופסה אחת. בישראל אפשר להשתמש בעגבניות טריות. פה זה יקר מדי)

5 עגבניות מיובשות

שמן זית

2 שיני שום

2 כפיות אגבה (או מעט סוכר)

כפית טימין

מלח ופלפל לפי הטעם

כמה עלי בזיליקום (אם העציץ לא מת ואם זכרתם לקנות. במלים אחרות – לא חובה)

טוחנים הכל למרקם חלק, טועמים ומתקנים תיבול. אין צורך לבשל.

אפשר להוסיף זיתים שחורים קצוצים דק או ממרח זיתים טוב, אבל לא לטחון אותם עם המלית.

לבורקס:

פותחים את העלים המגולגלים בעדינות (בכלל, הכל צריך להיעשות בעדינות עם דפי פילו).

פורסים לרבעים.

מושחים רבע עלה בשמן, מניחים מעליו עוד עלה ומושחים גם אותו בשמן, ומוסיפים עוד עלה. אפשר גם להכין עם ארבע שכבות, אבל זה נראה לי ממש מוגזם.

מורחים בערך כף מהמלית על העלה. בשלב הזה אפשר להוסיף זיתים שחורים קצוצים דק.

מגלגלים לצינור מהודק, ואת הצינור מגלגלים לשבלול.

מורחים שמן מלמעלה ומניחים בתבנית.

אופים עד שנעשה שחום ופריך.

(וריאציה נוספת לארוחה מהירה: מלית תרד. מבשלים תרד מהפריזר עם כמה שיני שום פרוסות דק, מלח ופלפל. מסננים היטב מהנוזלים וממלאים בבורקס).

שעועית ברוטב עגבניות

לפני כמה זמן התחוור לי לחרדתי שלא כל האנשים בעולם מכינים אוכל מתוך מחשבה על שילוב של קטנייה ודגן וירקות (שילוב מושלם של חלבון מלא וויטמינים). המנה הזאת היא מנת ברירת המחדל כשאני רוצה שיהיה אוכל על השולחן בתוך חצי שעה בערך, כי היא מורכבת בעיקר מדברים ארוזים: קופסאות של עגבניות ואפונה או שעועית מהפריזר (כן כן, עוד משהו שבישראל לא חלמתי עליו וכאן הוא נעשה הרגל). כשמגישים אותה עם אורז, היא משביעה, טעימה ואהודה על בני כל הגילים.

מה צריך?

קופסת עגבניות מרוסקות

אפונה או שעועית קפואות

בצל

שום

שמיר (מיובש או טרי)

כוסברה (ממש עדיף שתהיה טרייה)

חווייג' למרק

כורכום

פפריקה

פלפל שחור

מלח

מעט אגבה או חצי כפית סוכר

מה עושים?

משקיפים את הבצל

מוסיפים תבלינים (אבל לא את הסוכר)

מוסיפים שום ואחרי רגע – את העגבניות

מוסיפים סוכר ומבשלים עד שהרוטב נראה מוכן.

מוסיפים את האפונה.

מבשלים עד ריכוך (אבל שלא ייהפך לסמרטוט!)

מפזרים כוסברה ובוחשים עוד שתי דקות.

מגישים עם אורז.

ספגטי בונזונז (או "כמולונז")

מכירים את שבבי הסויה החומים שנראים כמו בונזו? אז אני משרה את השבבים הקטנים (אלה שנראים כמו נסורת) במעט מאוד מים עם כמות נדיבה של חווייג' למרק ופפריקה מעושנת ואז מבשלת עם קופסה אחת של עגבניות מרוסקות לקבלת הבולונז הטבעוני המושלם. כן, אל תתפשרו על פפריקה רגילה. פפריקה מעושנת היא משהו אחר לגמרי ולדעתי היא פשוט אוצר.

אז מה עושים?

משרים שבבי סויה במעט מים עם חווייג' למרק ופפריקה מעושנת (בנדיבות). השבבים צריכים לספוג את המים במהירות ולספוג הרבה מהתבלינים. אל תגזימו עם המים, הם אפילו לא חייבים לכסות את השבבים שבקערה.

מאדים מעט בצל וגזר קצוץ דק מאוד.

מוסיפים עגבניות מקופסה אחת (אני משתמשת בפסאטה, כלומר עגבניות קצוצות ומסוננות למיץ סמיך).

מוסיפים את שבבי הסויה ומבשלים כמה דקות, עד שהמנה מרגישה מוכנה.

מוסיפים מלח לפי הטעם.

מגישים עם ספגטי.

גיוון: אם יש לכן שאריות פירה, אפשר להכין בחמש דקות בונזונז, להכניס לתבניות קטנות של קאפקייקס או לתבנית גדולה, לסדר מעל את הפירה ולהכניס לתנור עד שהפירה משחים קלות מלמעלה. טדאם! קיבלתן פאי רועים בחמש דקות עבודה.

סלט עם המון ירוקים וטחינה גולמית

Picture of Middle Eastern Vegetable Salad Recipe

אתם לא באמת חושבים שאני אצלם את ארוחת הבוקר שלי עכשיו, נכון? אז הלכתי לאתר הזה ומצאתי שם תמונה של סלט החלומות שלי, פחות או יותר (אני מוותרת על הבצל הירוק ואם כבר קטניות הן לרוב לא חומוס. אבל למה להיות קטנוניים?). 

לקפה נח יש (או לפחות היה פעם) סלט ממש נהדר, שמוגש עם טחינה גולמית מלמעלה ושתי פרוסות לימון גדולות. המיוחד בסלט הזה הוא קוביות הגזר הקטנטנות (מילימטר רבוע) שנותנות לו טעם נהדר ופריכות נפלאה. פשוט לא ייאמן שרוב האנשים מרסקים את הגזר לסלט בפומפייה והורסים את כל הכיף שלו (לדעתי. אבי דווקא מעדיף אותו מרוסק וזה מקור למחלוקת נצחית על ארוחת הבוקר בביתנו). מרגע שנחשפתי לקונצפט הגזר החתוך, הוא נהפך לפריט חובה בסלט שלי.

כן, כן, ארוחת הבוקר הכי טעימה בעיני היא סלט עם הרבה טחינה ולחם טעים, רצוי קצת קלוי וחמים. אם נחה עלי הרוח אני אוכלת את הסלט עם שאריות קינואה או כוסמת או בורגול קרות מארוחת הערב של אתמול. ואם אפשר איזה סלק ליד עם קצת שום והמון כוסברה, מה טוב. במלים אחרות, אני בעצם טבעונית ממש קלישאית.

סלט החלומות שלי קצוץ דק דק וכולל המון כוסברה, פטרוזיליה ונענע קצוצות דק, מלפפון, עגבנייה, צנונית, חסה, נבטי חמנייה שלמים, מעט זיתים, מעט אבוקדו (בעונה, ולפעמים אני מוותרת למען הרעננות, כי די מהר הוא נמרח בסלט ומשתלט על הכל), ולפעמים קצת זרעים קלויים וצנוברים, אם יש לי. ליד זה אני שופכת טחינה בנדיבות (יש לנו תמיד מכל של 5 קילו בבית. בישראל היינו קונים מכל יותר גדול, אבל לכו תשיגו 17 ליטר טחינה בלידס), ותועפות של לימון וקצת שמן זית ומלח. ובקיץ הכי כיף לאכול את הסלט הזה בתוך עלה גדול של חסה, כמו פיתה ירוקה, רעננה ופריכה. מממ… ירקות!

הבלוגריות הטבעוניות האהובות עלי

וגאנסקי

משחקת באוכל

סיו-פוד

טבעוניות נהנות יותר

שני צמחוני (שהוא למעשה שני טבעוני)

ויש עוד כהנה וכהנה (בעיקר לענייני אפייה), אבל בסופו של דבר אם אני רוצה להכין אוכל בזריזות ולא רק לרייר על המקלדת (וגם את זה אני אוהבת לעשות לעתים קרובות מאוד), אלו הבלוגים שאני מקבלת מהם השראה. לא חושבת שהכנתי שום מתכון משם ממש ככתבו וכלשונו, אבל אלו הפרקטיים והאהובים שבאתרים. את חוברת המתכונים הכי מוצלחת והכי אהובה עלי – טבעונות: המהפכה מתחילה במטבח – לא הצלחתי למצוא ברשת, אבל אולי עוד אפשר למצוא אותה ברוגטקה. פרט למחברת המתכונים האישית שלי, החוברת הזאת היא ספר הבישול היחיד שהבאתי איתי מישראל. פריט חובה אמיתי.

מסע הנעליים ההזוי, חלק 2

כבר כתבתי פה באריכות על הקשיים הכרוכים בהשגת נעליים שיעמדו בכל התנאים המגוחכים שלי. וכבר הסתכלתי במראה וגיליתי שאני מתחסדת חסרת תקנה. אבל מה לעשות, הסלידה שלי מרכישת בגדים חדשים בכלל ונעליים חדשות בפרט כבר האמירה לדרגות חסרות תקדים. בשבועות האחרונים האובססיה הזאת הובילה אותי למסע הזוי במיוחד, שאני הראשונה שתעיד שהוא דבילי ואידיוטי. הנה זה מגיע: המסע לרכישת נעלי בית ספר חדשות לכליל.

בבית הספר של לילה, כמו ברוב המכריע של בתי ספר אנגלים, נהוגה תלבושת אחידה הכוללת נעליים שחורות, ובימים שאינם גשומים מאוד או קפואים מאוד (או בימים שהם עד כדי כך קפואים עד שבאים במגפי גומי מרופדים ובכיתה מחליפים לנעליים רגילות), הילדות נועלות נעלי בובה שחורות. למה? ככה.

לפני תחילת השנה רכשתי לה נעליים שחורות מיד שנייה במצב מעולה, והן החזיקו מעמד יפה עד שנשחקו כדרכן של נעלי ילדות. היא גם גדלה, שתהיה בריאה. למראה הבלוי משהו של הנעליים, אצתי רצתי לאיביי לחפש לה נעליים חדשות. על הנעליים שלה אין מידה, אז הסתכלתי על נעלי החורף שלה ורכשתי נעליים גדולות בחצי מידה, שיהיה. אלו היו נעליים בעיצוב שמוצא חן במיוחד בעיני כליל, עם לשונית באמצע. אני אפילו לא מנסה להתווכח איתה כשיש לה העדפות בענייני אופנה.

אלא שהנעליים האלה היו גדולות להחריד. הן פשוט נפלו לה מהרגליים במידה כזאת שאפילו לא שקלתי לנסות לגרוב לה עוד זוג גרביים – מה שהגיוני בכל מקרה בעונה הזאת, שבה אמור להיות אביב אבל למעשה עד לפני שבועיים עוד ירד פה שלג…

בקיצור, החלטתי לאפסן את הנעליים האלה לשנה הבאה ולרכוש זוג נוסף. אתם כבר מבינים שמה שמוביל אותי בהתעקשות לרכוש נעליים מיד שנייה הוא לא קמצנות חולנית אלא הזוועה שאני חשה כלפי 1) רכישת נעליים  מעור 2) רכישת נעליים שיוצרו על ידי עבדים 3) צריכה מיותרת שמזהמת את העולם 4) חומרנות וחינוך ילדים לקנייה בחנויות.

מקץ כמה ימים מצאתי באיביי את זוג מספר שתיים, הפעם במידה אחת יותר קטנה.

הן הגיעו די מהר, והן היו גדולות מדי. וואאהה! זה כבר באמת נעשה מגוחך: המידה המסומנת עליהן קטנה בחצי מידה מנעלי החורף שעליהן הסתמכתי בהרפתקה הזאת. מה זה אמור להיות?

בשלב הזה התחלתי לברר מה המחיר המלא של נעליים חדשות. יקר, ולא רק בכסף (אם כי גם בכסף. נעליים מחברה נחשבת, שאני גם יודעת שיחזיקו מעמד ויהיו טובות, עולות כמה מאות שקלים). כתבתי לכמה חברות שאני יודעת שמייצרות נעליים טובות, וכולן השיבו שהן מייצרות בסין, או בהודו (חוץ מאחת, שיש לה גם מפעלים בספרד ובפורטוגל, כלומר בפיקוח תנאי העבודה של האיחוד האירופי). בכל מקרה, המחשבה על קניית נעלי עור די דחתה אותי – אפילו אם זה קורבן למען בתי הקטנה. לא מצאתי נעלי ביתספר אתיות וצמחוניות – אולי לא השתדלתי מספיק, ואולי גם בעיני יצרני הנעליים יש סתירה בין אתיקה לבתי ספר, ולו מבחינת השיק. אז אחרי שגמרתי להתעצבן משירות הלקוחות בחברות שהתחמקו מהשאלות שלי על זכויות עובדים (למשל קלארקס וקיקרס), חזרתי לנבור באיביי.

בשלב הזה כבר הרגשתי ממש, אבל ממש, אהבלה. הבטחתי לעצמי ולבני המשפחה שזאת הפעם האחרונה. ורכשתי את הנעליים שכליל הכי אהבה, שנראו במצב מעולה ואכן היו כאלה כשהגיעו אלינו בחבילה ארוזה היטב.

נחשו מה? הן היו קטנות מדי. ממש בקצת, אבל לוחצות במידה שאי אפשר לנעול. אלהים ישמור. ועוד הבטחתי להפסיק. כתבתי לעוד כמה חברות, שוטטתי באינטרנט, אבל האמת היא שידעתי מה הולך לקרות עכשיו. כן, ניחשתם נכון.

חזרתי לאיביי.

רכשתי נעליים גדולות בחצי מידה. היום הלכנו לקחת אותן (כן, במקרה המוכרת מלידס), והן מתאימות. המוכרת, שאולי הרגישה שמשהו מטורף עבר עלינו עד שהגענו אליה, נתנה לנו עוד זוג במתנה, במצב קצת פחות מחדש שאי אפשר באמת למכור באיביי, אך בהחלט אפשר לגלגל הלאה.

אבל אתם יודעים מה? אני חושבת שהן ממש ממש בדיוק. (ט-ט-ט-דההההה!)

איך להביא את השלום בלי להתחסד

כבר סיפרתי פה על חיבתי לקווייקרים, שמעסיקה אותי די הרבה בחודשים האחרונים. אחד העקרונות החשובים לקוויקרים הוא השלום. רובם פציפיסטים ובעיקרון אמורים לבטא את השליחות שלהם לשלום בהיבטים שונים בחיי היומיום שלהם, ולא רק בהיבט הפוליטי.

והנה לפני שבוע קראתי את הפסקה הבאה, מתוך ספרון קטן על השליחות הקוויקרית לשלום (מה שמכונה באנגלית The Peace Testimony). בדרכם הישירה, התמציתית והלא מתחכמת הם מציגים חמש נקודות עיקריות על קוויקרים ושלום, על פחות מעמוד 4A אחד. סעיף 3 נכתב ממש בשבילי. שימו לב, בתרגום חופשי:

העניין בעדות השלום של הקוויקרים הוא לא להיות אדם טהור, להתרחק מאלימות, לנקות את הידיים של עצמכם ולשכוח מהצרות של כל השאר. האלימות היא חלק מאתנו בכל פעם שאנחנו שותים מכוס פלסטיק וזורקים אותה למטמנה. הידיים שלנו כבר מלוכלכות. ניקוי זוג ידיים אחד מועיל רק במעט אלא אם הוא עוזר לנקות את הידיים של כולם.

במלים אחרות, מה את עושה כזה עניין מנעלי בית הספר של הבת שלך כשמסביב העולם עולה בלהבות. תשקיעי אנרגיה במה שחשוב ותפסיקי להתחסד. תכלס, צודקים. אבל למרבה הצער אני פשוט לא מצליחה. טוב, אני לא תמיד עד כדי כך דפוקה. רק לפני חודש קנינו לה מגפיים חדשים בחנות הכי זולה וזהו – כי היינו זקוקים להם מהר ואחרי שחיפשנו בעשר חנויות יד שנייה ולא מצאנו, פשוט נסענו לסופר. אין בכלל ספק שהמגפיים האלה הגיעו מסין ואין לי תקוות רבות מדי בנוגע למחויבות של טסקו לזכויות עובדים. אבל נעליים – נעליים קל להשיג מיד שנייה אם רק מתאמצים קצת.

שאלון העבדות

אחד הדברים שמעסיקים אותי סביב עניין הצריכה האתית הוא המיתוס על ביטול העבדות. המאבק בעבדות נחשב אחד השיאים של התנועה לזכויות האדם – איך אנשים מכל העולם הצליחו למגר את העבדות בדרכים יצירתיות ובאלימות, בהקרבה ומסירות וטוב לב ובמאמרים נוקבים. לפעמים מזכירים שגם אחרי מיגור העבדות סבלו השחורים בארה"ב מאפליה זוועתית ממש, ולמעשה בחלק מארצות הדרום המשיכו לעבוד כמשרתים בשכר מגוחך עוד עשרות שנים אחרי הביטול הרשמי של העבדות. אבל לעתים נדירות מזכירים את העובדה המחרידה שהעבדות פשוט לא פסה מן העולם בכלל. קוראים לה משום מה "עבדות מודרנית", כאילו שזה משהו אחר, או כאילו שיש משהו מודרני במלאכת כפיים נוראית בשדות ובמכרות ובמפעלים חשוכים. נכון, העבדות כבר אינה חוקית בהרבה מדינות. אבל היא עדיין חיה ובועטת (בעיקר בנשים ובילדים, אבל גם בגברים ובאסירים פוליטיים). ודי ברור שעד שלא תהיה חקיקה בינלאומית שאוסרת על חברות להעסיק עבדים גם דרך קבלני משנה, כלום לא ישתנה. כי מה זה עוזר שאסור להעסיק עבדים במערב, אבל חלק עצום  מהסחורות שנמכרות במערב יוצרו על ידי עבדים?

אז אני לא ממש רוחצת בניקיון כפי בעניין הנעליים של כליל, כי אני יודעת שזאת סתם נוירוזה קטנה שלי ואין לי שום אשליות שהצלתי עכשיו את העולם. כי יש עוד די הרבה מוצרים אחרים שאינם עומדים באור הזרקורים בדרך כלל. וגם כי עבדות היא לא רק עניין למדינות עניות ונחשלות. לא צריך לחזור שוב על הסיפור של ישראל והעובדים הזרים, כי ישראל הרי ידועה ברגישות העל שלה לזכויות אדם. הנה, גם באנגליה הצדקנית יש עבדים (בחקלאות, תעשייה זעירה ומה לא), ובעיקר שפחות (בדיוק מה שנדמה לכם). אז אל תתעצלו, מלאו את השאלון הזה כדי לגלות כמה עבדים עבדו בשבילכם לאחרונה. קדימה, היכנסו עכשיו.

קציצת עדשים טבעונית

בשבועיים האחרונים קרו כמה דברים שהרחיקו אותי מהמטבח. האחד הוא שנאלצתי לעבוד בפאניקה על כמות בלתי נתפסת של טקסט, השני הוא שבאותו זמן אבי עבד בפאניקה על התזה שלו, עד הדקה האחרונה של הדדליין (אבל עכשיו זה נגמר. הידד!), והשלישי הוא שהילדים בחופשה. במלים אחרות, לא היה לנו זמן לסדר את הבית, לנקות או להשקיע בחיי המשפחה ובחינוך הילדים. אבל יום אחד הלכנו למ' ושרצנו שם שעות כדי שאבי יוכל להתפנות לכתיבה. ואכלנו שם מרק עדשים כל כך טעים, שהייתי חייבת לקטוע את רצף הפסטה-אורז-קוסקוס לעצלנים שאיפיין את השבוע הקודם, ולנסות בבית (הסוד של מ' – היא עדינה עם התבלינים ומערבבת עדשים חומות עם עדשים כתומות, שנמסות ומעניקות למרק מרקם סמיך ומנחם. גאוני).

בכל מקרה, איך שנכנסתי למטבח הדדליין התחיל לשרוט את הדלת וליילל, ואני נעשיתי עצבנית ודעתי היתה מוסחת, וכך קרה שהכנסתי לסיר בערך פי שניים מכמות העדשים שיכולה להתנפח בתוכו בנחת ועוד להשאיר מקום לנוזלי מרק. במלים אחרות, היה לי סיר שעולה על גדותיו עם עדשים. הוצאתי מחצית מהעדשים לקערה וחשבתי לי שכבר אמצא מה לעשות בהן אחר כך (כי הרי לא זורקים אוכל). בסוף יצא אלתור ממש מהמם של קציצות עדשים, שהיה כנראה תוצאה בלתי נמנעת של מבול הקציצות והלביבות שמציף באחרונה את הבלוגוספירה הטבעונית והתודעה שלי (ובעיקר הטיפ הגאוני של נופר עם הלביבות הטבעוניות, ההמבורגר המהמם של נעה שהבטחתי לנסות מתישהו, והתובנה הגאונית של אורי שביט בנוגע לעדשים)

ומכיוון שהייתי עסוקה ולא היה לי כוח להיות יצירתית, ומכיוון שכעבור כמה ימים ביקר אצלנו חברנו האהוב ר', שידוע בסובלנותו למזון בריא וטבעוני, הכנתי שוב את הקציצות. אלא שכמקובל במקרים כאלה, גרסת האלתור יצאה הרבה יותר מוצלחת מהשידור החוזר. לא נורא, ר' טען שזה דווקא טעים ועובדה שעד סוף ארוחת הערב לא נותרה אפילו קציצה אחת על הצלחת. אגב, הן הלכו ממש טוב עם באבא-גנוש.

זה הולך ככה:
מה צריך?

בצל
גזר
עדשים חומות
עדשים כתומות
קמח חומוס
תפוחי אדמה
מלח
כמון
כורכום
פלפל שחור

מה עושים?
מטגנים בצל ומעט גזר ומלח,
מוסיפים עדשים חומות וכתומות ומבשלים במעט מים עד שיתרככו ויהיו נגיסות אבל לא ממש מבושלות.
מסננים היטב מהמים
טוחנים בבלנדר לקבלת עיסה חלקה

מניחים מסננת מעל קערה, ולתוכה מגררים בפומפייה דקה בערך 2 תפוחי אדמה (תלוי בכמות העדשים שיש לכם. אני מעריכה שצריך יחס של 1.5:1 לטובת העדשים).
סוחטים את הרסק טוב טוב לתוך הקערה שמתחת למסננת, עד שהתפוחים המרוסקים די יבשים.
שופכים בעדינות את המים מתוך הקערה, אבל שומרים על העמילן (כלומר הקצף הלבן וכל מה שהצטבר למטה ונראה כמו קורנפלור).
מוסיפים את תערובת העדשים לתפוחי האדמה והעמילן, מוסיפים בערך כף וחצי קמח חומוס.
מתבלים לפי הטעם,
מגלגלים בידיים קציצות ואופים בחום גבוה בערך 20 דקות.
לא לשכוח להפוך בשליש האחרון של האפייה, כדי שיהיו יפות ושחומות משני הצדדים.
הן מחזיקות כמו גדולות, טעימות לאללה ומזינות למדי.
בתיאבון!

בין שתי ערים: הנחה בארנונה בתל אביב ובלידס

מתי בפעם האחרונה העירייה דחקה בכם לקבל הנחה בארנונה? אם אתם גרים בתל אביב, אני מניחה שהתשובה היא: מעולם לא. בחודשים האחרונים סוגיות ארנונה כואבות מעסיקות אותנו, הן בגלל סיפור ישן ויקר שרדף אותנו מתל אביב עד לפה, והן בגלל סיפור חדש וזול שפגשנו פה, לשמחתנו ולהפתעתנו.

דיור בר השגה בתל אביב

סיפור ישן ויקר

לפני שנים רבות חתמו א' ונ' על חוזה שכירות לדירה בשם עמותה שבה היו פעילות. מקץ שנים רבות, רבות מאוד, גילתה נ' לזוועתה שהעירייה נזכרה שהדירה ההיא סוחבת חוב ארנונה שצבר מאז ריביות ומה לא ותפח לממדים מפלצתיים בני ארבע ספרות. מיותר לציין שאיש לא ידע על זה דבר במשך כל השנים הללו.

מכיוון שהיתה חתומה על החוזה ההוא, לא יכלה נ' לחתום עכשיו על חוזה חדש. איפה היתה העירייה במשך יותר מעשור? אולי חיכתה בשקט לריבית, מי יודע. בכל מקרה, אחרי משא ומתן מסוים עם נ' ושאר הדיירים שהיו פעילים בעמותה, שילמנו את החוב העצום מהכסף שאין לנו, בשל האחריות המינהלית שלנו לעמותה שכבר אינה פעילה. הניסיונות לקבל איזו הנחה בהתחשב בנסיבות עלו בתוהו.

לא יצאו חודשים, והנה א' גילתה שחשבונה עוקל (!!) בגלל שאריות ריבית של אותו חוב עצמו, שכבר שילמנו, כזכור. אצנו רצנו לשלם גם את השיירים האלה ולחלץ את א' מטלפיה של העירייה החמדנית.
אחרי זמן מה הם השיתו עליה קנס נוסף, ריבית פיגורים או משהו (תכלס, זה באמת די מפגר שהאזרחים צריכים לשלם כסף בגלל הפיגור של העירייה). בשלב הזה כבר נחלצו כמה וכמה אנשים נוספים לחלוק בעול, שגם הגיע סוף סוף לגודל של שלוש ספרות.

ככה זה בעיריית תל אביב. אבל אנחנו, כזכור, בלידס. פה המנהגים המקומיים קצת שונים.

הנחת סטודנט בארנונה: סיפור חדש לגמרי

אנחנו גרים פה פחות משנה, אבל אני כבר הספקתי לקבל מהעירייה שני מכתבים עם הכותרת "את יכולה להפחית את תשלומי העירייה שלך!" והם מתכוונים לזה.

הם מציעים הנחות משמעותיות ביעילות שאין כמותה. בתל אביב, כדי לקבל "הנחת סטודנט" צריך לעבור דרך חתחתים מייגעת, שכוללת כמה וכמה טפסים שאפשר להגיש רק אחרי עמידה בתור בעירייה בימים מסוימים (או בירידי אגודת הסטודנטים), וגם זה רק אם משתכרים פחות משכר מינימום (כלומר, למעשה ההנחה ניתנת רק לסטודנטים שממילא נתמכים על ידי הוריהם… שוב המעמד השבע דואג לבניו)!

בלידס, לעומת זאת, מסתפקים בטופס אחד, שנשלח אלינו הביתה מיוזמתה של העירייה, ובו עלינו לכתוב אם יש בבית סטודנטית, ואיפה היא לומדת (או הוא). זהו. בתום מילוי הטופס הקצר הזה מקבלים פטור מלא מארנונה (ולא הנחה מגוחכת כמו בתל אביב). בנוסף ניתנת הנחה בארנונה או פטור מוחלט לאנשים צעירים (אל תשכחו שפה גומרים תיכון בגיל 16), למתמחים, לחיילים, לדיירים יחידים וגם למשפחות חד הוריות, לאנשים שגרים בדירות במצב נוראי וכו' וכו'. משמח. מוזר, אבל אף על פי שזה קורה במקום שבו אני גרה, אני עדיין חשה קנאה בתושבי לידס ובאנגלים בכלל. בתור ישראלית? בשם חברי? לכו תבינו.

ולקינוח: פסטה ברוטב עגבניות לאמהות עצלניות וילדים חסרי סבלנות
באחרונה אבי קונה אטריות כמעט מבושלות באריזת וואקום. הן מגיעות בכל הסוגים (אטריות אורז, אטריות חיטה, אטריות צ'ילי ועוד ועוד) ומושלמות להקפצה, אם כי אני לא קונה אותן מטעמי התחסדות (האריזות האלה נראות לי מוגזמות מבחינת טביעת הרגל שלנו, ומה הבעיה לבשל אטריות בעצמי). האמת היא שהסוג הזה פשוט מעולה למוקפצים וגם למקרים שבהם ממש ממש לא מתחשק לי לעמוד ולבשל. גם זה קורה לפעמים.
אז היום לילה היתה רעבה כשאני הייתי עייפה, והתוצאה היתה ממש מוצלחת וכל העסק לקח חמש דקות. לא שיא האנינות, אבל רחוק מלהיות רוטב מוכן מצנצנת. הכמויות פה מספיקות בערך לשתי מנות.

פסטה אצל המלכה (באדיבות רותו מודן והמשפחה של אביגיל)

מה צריך

גזר
רבע קישוא
שמן זית
עגבנייה (אני הלכתי על חצי עגבנייה כי זה מה שנשאר במקרר…)
רסק עגבניות
טימין ופפריקה
סילאן (לא חובה)
אטריות מבושלות לעצלנים

מה עושים

מחממים קצת שמן זית ומלח
מוסיפים גזר מגורר דק-דק בפומפייה
מוסיפים מעט קישוא מגורר דק-דק בפומפייה
מוסיפים עגבנייה מרוסקת דק-דק בפומפייה
מוסיפים כמה כפיות רסק עגבניות פושטי (פה מוכרים אותו בשפופרת כמו של משחת שיניים)
מוסיפים מים "כמה שלוקח"
בוזקים מעט טימין ופפריקה
מבשלים על אש גבוהה עד שזה כמעט נראה כמו רוטב.
מוסיפים את האטריות המוכנות ומערבבים עד שהן מתרככות וסופגות את הרוטב.
מורידים מהכירה וטועמים. אם זה חמצמץ מדי, מזליפים מעט מעט סילאן.

זהו. חמש דקות. הילדה מרוצה, אני חוזרת לספה, ואפילו יש בזה ירקות.

כיבוד למסיבה (הפעם מדובר בחתונה. טבעונית)

אבי הסגיר את נישואי הנוחות שלנו בתכתובת אימייל ומיד כל חבריו מהאוניברסיטה ומלוויו מרוטרי התרגשו נורא. אז החלטנו להזמין אותם אלינו ולחגוג. אני שמחתי על ההזדמנות לבשל, מה גם שאנשים הביאו איתם יין ובירה!

אז החלטתי להכין כמה דברים. כצפוי הדברים קצת יצאו משליטה והכנתי כמה וכמה דברים. במרוצת תכנון התפריט חשבתי שיהיה נחמד אם, אף על פי שאין לי זמן ויש לי וירוס מעצבן דווקא השבוע והמון דברים אחרים לעשות ותקציב לא גדול, הארוחה הזאת תהיה הזדמנות לעשות קצת יחסי ציבור לאוכל טבעוני.

וזה עבד! ט', שנמצאת עכשיו בלנט ולכן ממילא לא אוכלת בשר או חמאה מטעמי דת, אמרה לי שהארוחה הזאת ממש פקחה את עיניה, כי מילא צמחונות, אבל טבעונות? זה תמיד מתקשר אצלה למגבלות, והנה כאן יש כל כך הרבה אפשרויות… (אגב שיחות על לנט, למדנו היום שבפברואר חל היום בעל השם המפתה "יום הפנקייק", המכונה בשפה הרשמית shrove tuesday).

אז הנה מה שהיה שם:

עלי גפן ממולאים

כבר הכנתי אותם למסיבה הקודמת, אז אין צורך במתכון נוסף.

טרין אנטיפסטי

הכנתי גם את טרין החצילים המשובח מהבלוג של יהודית מהלל, שזכה לתשבוחות.

תמונה קצת דרמטית, אז מה

פטריות ממולאות

רציתי למלא פטריות כמו אבישג (לפי המתכון שהופיע אצל אורי שביט), אבל ברגע האמת התברר שאין לי בורגול. אז אילתרתי מילוי אחר, והוא יצא ממש טעים.


מה צריך
פטריות טעימות (פה יש פטריות מדהימות, עם צבע אגוזי וטעם מהמם ומרק קשיח ופריך, שהן לא בדיוק פורטבלו ולא בדיוק שמפיניון).
שמן זית
שבבי סויה (מה שמכונה "בונזו סויה", אבל בשבבים כמו של בולונז)
בצל
שום
חופן גדול של פטרוזיליה וכוסברה
עגבניות חלוטות
טיפה רוטב סויה
חומץ בלסמי
מוסקט
פפריקה
מלח
כמון (ממש מעט)

מה עושים
מרוקנים את הפטריות מרגליהן באמצעות כפית
קוצצים דק-דק את הרגליים
מחממים את הבצל עם מעט מלח עד שייעשה שקוף
מוסיפים את רגלי הפטריות
כשמתרכך ומגיר מיצים, מוסיפים עגבניות מרוסקות
מוסיפים את שבבי הסויה
מוסיפים חופן-שניים פטרוזיליה קצוצה דק
מתבלים לפי הטעם (בתבלינים והרטבים שברשימה, או לפי מה שמתחשק לכם)
מוסיפים שום קצוץ (לפי הטעם. אני שמתי 2 שיניים ל-12 פטריות לא גדולות)
מוסיפים מים לפי הצורך
ממלאים את הפטריות
מסדרים אותן בתבנית
יוצקים שמן זית
אופים בחום בינוני עד שהפטריות נראות מוכנות (רכות אך יציבות, טובלות בנוזלים טעימים)

כנראה אפשר להגיש גם חם. אני הגשתי קר והיה מעולה.

אפונת שלג מוקפצת
המתכון הכי קל בעולם וממש ממש טעים.


מה צריך?
אפונת שלג (מתוקה, שטוחה, עם אפונים קטנטנים בתרמילים מתוקים)
זנגביל
לימון
רוטב סויה
מלח
שמן זית
מה עושים?
מחממים בשמן גרד זנגביל וגרד לימון לפי הטעם (אני הלכתי על גרד של לימון שלם ל-4 חופנים של אפונה, ובערך 2 אצבעות זנגביל מגורר)
מוסיפים מעט מלח
מוסיפים את האפונה ומקפיצים עד שהיא מקבלת צבע ירוק מרהיב
מוסיפים מעט מים ומעט רוטב סויה
מחממים עד שהיא רכה מספיק לטעמכם.
מתיזים מעט לימון.
להגיש חם או קר.

סלט קטניות (ידוע גם כסלט קטניות של בשמת)
פעם לפני מיליון שנה, בימים שבהם בשעות היום ניזונתי מקפה ומרציפן ובלילה אכלנו פסטה ישר מהסיר, למדנו מתכון ממש מעולה מאמא של חבר. היו לנו כמה מתכונים מוצלחים בימים ההם, שכאמור לא הצטיינו בתזונה מעודנת במיוחד בימים רגילים, אבל זה ללא ספק מהמוצלחים שבהם.
אני מניחה שיש לו די הרבה גרסאות, אבל הפעם הגשתי את הגרסה הזאת:


מה צריך
פול טרי חלוט ומקורר
גרגרי חומוס מבושלים ומקוררים (לא רכים מדי, נגיסים ויציבים)
ענבים סגולים וירוקים
מעט פטרוזיליה
בצל סגול
שמן זית
מלח
פלפל
לימון

מה עושים
חולטים את הפול ומקררים
מבשלים חומוסים ומקררים
חוצים את הענבים לשניים
קוצצים פטרוזיליה דק-דק
קוצצים 1/3 בצל סגול דק-דק
מתבלים במלח-פלפל-שמן-לימון

סלט פסטה
פעם הייתי מכינה סלט פסטה עם זיתים שחורים מקומטים ורכים, שהיו צובעים את הרוטב בשחור והופכים את המנה לעילאית ממש. פה יותר קשה להשיג אותם. אפשר, אבל יותר קשה. פעם גם הייתי מכינה את המנה הזאת עם מעט יין אדום, וזה היה מעמיק את הטעמים והופך את הסלט לעשיר יותר. הפעם לא עשיתי את זה, אבל אתם מוזמנים לשחזר את הצלחות העבר. כי למרות הכל, היה טעים וגם יפה.

מה צריך
פסטה קצרה (ברגים, פרפרים, מה שתרצו)
שום
3 פלפלים ב-3 צבעים
עגבניות יבשות
עגבנייה טרייה
בצל
צרור גדול של בזיליקום
טימין
חופן גדול של זיתים שחורים
פטריות

מה עושים
קוצצים את הפלפלים לחתיכות די קטנות
(השאירו 2 חצאים בצבעים שונים לאח"כ, נשתמש בהם טריים בסוף)
קוצצים בצל
כותשים שום. הרבה שום.
מטגנים את הבצל בשמן זית, מוסיפים את הפלפלים הקצוצים ונותנים להם להגיר את מיציהם ולהתרכך.
מוסיפים שום כתוש לטעמכם.
מוסיפים עגבניות מיובשות עם שמן הזית המתובל והטעים שבו אתם שומרים אותם.
ממליחים, מוסיפים חומץ בלסמי לפי הטעם (ואם יש לכם ממש מעט יין אדום, מה טוב).
מוסיפים בזיליקום.
כשהכל נראה די רך אבל לא סמרטוטי, להוריד מהאש ולצנן.
בינתיים אפשר לבשל את הפסטה לדרגת אל-דנטה.
הוסיפו את הרכיבים לפסטה ותקנו תיבול (אל תהססו להוסיף חומץ בלסמי).
צננו.
זמן מה לפני ההגשה הוסיפו קוביות קטנות של עגבניה טריה, את שני חצאי הפלפלים הצבעוניים ששמרתם, בזיליקום טרי, עוד קצת זיתים וכמה פטריות קטנות (אני הוספתי אותן בסוף ההקפצה, וזה גם יצא מאוד טעים).
אפשר להוסיף צנוברים.
לפני ההגשה כדאי להזליף עוד קצת שמן זית, אם המנה נראית יבשה מדי.

לפני שאני פורשת מאגף הסלט, תזכורת לשני סלטים נוספים שהיו על השולחן.

אחד הוא סלט הפריקה עם המון ירוקים, שכבר הזכרתי בבלוג שלי פעם אבל הנה המתכון שלו שוב:

מה צריך

כוס פריקה יבשה

צרור כוסברה

צרור נענע

צרור פטרוזיליה

עגבנייה טרייה

1/3 בצל סגול

חופן זיתים שחורים

לימון, שמן זית, מלח, מעט מעט כמון

מה עושים

מבשלים את הפריקה כמו אורז, בסיר שבו טיגנתם קודם מעט בצל לבן עד שנעשה שקוף (לא להזהיב בבקשה!), מצננים.

קוצצים דק-דק את כל הירקות.

מערבבים את הכל ומתבלים.

סלט סלק וכוסברה

הסלט השני הוא סלט שאנשים רציניים כמוכם לא צריכים מתכון בשבילו. לאנשים הלא רציניים: מבשלים מעט את הסלקים, מקלפים, פורסים לפרוסות דקות מאוד, כותשים הרבה שום וקוצצים הרבה כוסברה, ומערבים עם מעט לימון, מלח ושמן זית. המהדרין משתמשים במלח גס. מומלץ להכין יום קודם, כדי לתת לסלק לספוג את הטעמים. יש המוסיפים מעט חומץ בלסמי ממש טוב, אבל אני לא אחת מהם.

סיגרים מבצק אגרול
זאת מנה די פשוטה שהיתה מין בדיחה שעברה מעל הראש של השכנים הבריטים שלנו. אחרי הכל, מהי חתונה של ישראלים בלי סיגרים כמנת פתיחה? פה אפשר לקנות כמות גדולה למדי של בצק אגרול ממש מגניב בזיל הזול, שעשוי מקמח חיטה, שמן קוקוס ומים. חציתי את החתיכות לחצי כדי לקבל גודל מתאים לסיגרים, וגלגלתי עם פירה שלו הוספתי בצל מטוגן.
במקום לטגן בשמן עמוק, חס ושלום, משחתי את הסיגרים בשמן זית ואפיתי בתנור עד שהם השחימו. לא היה ממש צורך להפוך אותם, אבל הפכתי בכל זאת. הם הכי טעימים מיד כשמוציאים אותם מהתנור, כי אז הם הכי פריכים.


המילוי האלטרנטיבי
כשנגמר לי הפירה אבל נשארו לי עלים, החלטתי להכין מילוי מאולתר, שהתעלה על המקור:

מה צריך?
בצל
עגבניות חלוטות מקולפות
שבבי סויה
מעט סירופ אגבה
בהרט
פפריקה
שמן זית

מה עושים?
מטגנים בצל,
מוסיפים עגבניות
מוסיפים את שבבי הסויה
מתבלים
טועמים.
כשהכל מקבל מרקם של בולונז, ממלאים.

אצבעות בצק עלים
כן כן, הכנתי גם מנה מבצק עלים, בתור נשנוש. כי זה קל נורא וטעים נורא, אם כי לא שיא הבריאות.


מה צריך?
בצק עלים
עגבניות חלוטות (בכל המנות האלה השתמשתי בעגבניות מאותה קופסה, כי צריך ממש מעטן מהן)
2 שיני שום כתוש
מעט סירופ אגבה
טימין
מלח

מה עושים
מפשירים את בצק העלים לגמרי כמה שעות מראש
מערבבים את כל חומרי המלית – אפשר לטחון הכל בבלנדר. אין צורך לבשל.
מותחים את הבצק עד שייעשה דק (או מרדדים עם מערוך, איך שנוח לכם)
מורחים על הבצק את המלית
מתחילים לגלגל, וכשמגיע לקוטר שנראה לכם מוצלח, פורסים.
פורסים את הגליל שנותר לכמה חתיכות, ומלפפים סביב עצמו כמו בורג.
חוזרים על הפעולה עד שנגמר הבצק.
אופים עד שמזהיב.
אם אתם מכינים המון מנות לבד לאותה ארוחה, אפשר להכין את המנה הזאת מראש, לשמור במקרר ולאפות ממש כשהאורחים נכנסים.

גם נור הכין מנת נשנוש מגניבה לאורחים: ירקות חתוכים על קיסמים, כמו שיפודים צבעוניים. הוא גם סידר אותם בצורה דקורטיבית על הצלחת. תראו:

חוץ מזה הכנתי עוד כמה דברים כמו עוגיות קינמון, מוס שוקולד מחלב קוקוס ושוקולד מריר מספר המתכונים של עדי (שהגשנו בגביעי גלידה כי אין לנו מספיק כלי הגשה וזה פתרון נורא אקולוגי – כלים אכילים!), כמה מטבלים וסלט ירוק, שאתם בטח לא זקוקים למתכון כדי להכין.

אז שתינו, קצרנו שבחים וקיבלנו, כאמור, המון בקבוקי יין. כיף לנו.

ולילה, שנעשית בריטית יותר מדקה לדקה, שאלה אותי אתמול בדאגה: אמא, את עדיין לא מיסיז, נכון? רק מחר אחרי המסיבה של החתונה את תהיי מיסיז. נכון?! (היא מאוד נעלבה כשהתברר לה שהתחתנו מאחורי גבה ולא הזמנו אותה).

אגב, מכיוון שאין לנו כמעט בכלל כלי הגשה ורוב אלה שיש לנו לא ממש מתאימים, את המאכלים הגשתי בכלים של ליאת. תודה ליאת!

יום הולדת, יום כיפור

אני בת 32. כל החיים לפני, אבל גם כברת דרך מסוימת מאחורי. קשה להימלט מזה: ימי ההולדת שלי הם מעין ימי כיפור קטנים, של חשבון נפש, הבטחות לעתיד ואכילה של מאכלים טעימים עם חברים אהובים (ככה זה ימי כיפור אצל חילונים).

ממרום גילי אני מתחילה להבחין בדפוסים. מתי אני מאבדת אנרגיה ומתי ואיך אני מקבלת יותר ממנה. כל כמה זמן מתחשק לי להמציא את עצמי מחדש וכמה זמן לוקח עד שזה באמת קורה. מתברר שאני מסתגלת לשינויים די לאט. לא קל לקבל את זה.

בגיל מופלג כשלי, כבר אי אפשר להסתכל כמקור השראה על אלה ש"עשו את זה" בגיל צעיר, ומתחילים להתנחם באלו שזכו בתהילה דווקא על הדברים שעשו אחרי אמצע החיים. אז כבר לא יהיה לי דוקטורט בגיל 30, אבל אולי מתישהו אגמור כבר את המאסטר. לכליל כבר לא יהיו כנראה אחים שקרובים אליה בגיל. בהישג הגדול שלי עד כה (בכל זאת, השתתפתי בהקמה של בית ספר) אני כבר קצת מתביישת. ועכשיו אני בפרברי לידס, בהפסקה. מתפרנסת כמעט רק מעבודה סתמית, באופן זמני. אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים, אבל עכשיו אני במקום שבו מחכים, כמו שניסח זאת אבי האלים, ד"ר סוס.

כבר מזמן הפסקתי לשאול את עצמי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, והחלפתי את השאלה הזאת בשאלה מי אני עכשיו, מה האיכות שצומחת בי עכשיו, שנכון לה להתבטא עכשיו. מה הצליל המדויק שלי בהרמוניה של העולם? כאשר הכוונון הזה עובד, הכל יושב במקומו ואין דבר מופלא יותר בעולם כולו. אבל באחרונה אני מתקשה להקשיב בריכוז. אני שומעת צלילים שלא קיימים, הקו מקוטע וגם אין לי סבלנות להקשיב.

ארוחת יומולדת

אז זו אולי לא התקופה הכי מכווננת בחיי, אבל יש דברים שברורים לי לגמרי. למשל, כשליאת שאלה אותי מה אני רוצה ליומולדת, לא היו לי בכלל לבטים. תאכילי אותי, ליאת! ולא הצטערתי. אתמול בערב הלכנו להתפטם באוכל טבעוני משובח ויפהפה. עדיין אין מתכונים, אבל כבר יש תמונות:
מנה ראשונה: מרק אדום אדום!


אנחנו אכלנו את המרק עם לחם מלא דגנים. הילדים אכלו את הלחם עם המרק.

אחרי המרק מילאו את השולחן מנות יפהפיות, טעימות ומשביעות. הנה, תראו:

כשהגענו מיד שלפתי את המצלמה וצילמתי את החצילים הקלויים, המחכים לתורם:

הם נהפכו לדבר היפהפה והטעים להדהים הזה, עם רוטב של טחינה וסילאן ועוד כמה דברים שרק ליאת יודעת.

מנת הדגל היא כנראה עלי הגפן הממולאים, עם אורז אחד אחד מתובל.
אצל ליאת הם לא מתקווצ'צ'ים כמו שקורה לי לפעמים, כשאני ממלאת ביותר מדי אורז…

אפילו מנת נשנוש ליד היין והבירה ששתינו עד דלא ידע יכולה להשתדרג בידיים הנכונות. למשל זיתים ירוקים ושחורים עם תערובות זרעי כוסברה טחונים ושמן זית. ואיך אפשר בלי סלט מרענן, עם זרעי דלעת וחמניה קלויים ורוטב נפלא עם סילאן ושמן זית ומה לא:

כאילו שכל אלה לא מספיקים, נשלפה פתאום מהתנור תבנית שהדיפה ריח מתקתק והוסיפה עוד צבע לשולחן העמוס: בטטה אפויה עם שמן זית וחומץ בלסמי, אפויה בדיוק במידה שבה היא פריכה מבחוץ ונימוחה מבפנים.

וגם סלט שומר טרי עם זעתר. שילוב מפתיע שעובד מדהים!

בסוף אכלנו בננה מטוגנת, מסודרת בצורת סמל השלום, עם נרות דולקים. חבל שאין לי את התמונה, לאן היא נעלמה??? תאמינו לי, עם סירופ מייפל אמיתי זה היה פשוט מעדן.

האוכל אמנם היה תענוג, אבל החברה היא הדבר החשוב באמת. לא?


ואיך אפשר בלי השילוב המושלם של בירה, ילדים וסלט?

בתור מתנה העניק לי אבי הזמנה לבילוי בלי ילדים, מחוץ לבית ממש. זה לא שאני לא אוהבת את הילדים שלנו, אבל קשה לי לחשוב על משהו מענג יותר. אולי הדמיון שלי קצת דל באחרונה.

ולסיום בפינתנו "רק באנגליה": גברת, יש לך מים בברז?

בלי שום קשר ליומולדת, החלטתי לדבוק בפינה ויהי מה, אז הנה לכם.
אחד הסטריאוטיפים הנפוצים בנוגע לאנגלים קשור לתחכום. כמה הופתעתי לגלות שדווקא פה נפוץ עד טירוף המנהג המשונה לעבוד על אנשים בטלפון. זה התחיל מטלפונים עם הודעות מוקלטות – בעיקר כאלה שמציעות לך הזדמנות מזהירה לקבל פיצויים על הלוואות, או משהו בסגנון (לא טרחתי להקשיב). כאלה מגיעות לנו הביתה לפחות פעמיים ביום. יש שירותים מיוחדים לחסימה שלהם.

אבל הסוג המעניין יותר הוא האנשים האמיתיים, שמתקשרים ומנסים לברר עליך פרטים ("הלו, זה הבית של מיסטר ריצ'רדס? אה, לא? אז איך קוראים לך, בבקשה?") או מנסים לשתול לך סוסים טרויאנים במחשב ("שלום, מדברים מחברת וירג'ין מדיה"), או משהו אחר, שאני לא יודעת מהו כי לא הארכתי בשיחה. הגדילה לעשות זו שהתקשרה אלינו לפני כמה ימים עם משפט הפתיחה ששום דביל לא היה קונה אותו "שלום, מדברים מספקית האינטרנט שלך". א-הה.
תהיתי אם אפשר להתקשר אליהם בחזרה אחרי כמה דקות, בשם החברה שנשאו את שמה לשווא, ולהפחיד אותם קצת ("שלום, מדברים מחברת וירג'ין מדיה ודווח לנו שנעשה שימוש לא הולם בשם החברה שלנו מהמספר הזה"). או לשאול בסקרנות את הטלפנים אם הם עובדים בחברה או עצמאים, ואם אפשר לעבוד גם כן בלעבוד על אחרים בטלפון. בינתיים אני רק אומרת בנימוס "תודה, אני לא מעוניינת", ושוקעת בפנטזיות נקמניות.