ההיסטוריה ההירואית של הסרבנים

יצאנו לטיול לרגל חופשת האביב. האביב הבריטי. היעד הוא אחד המקומות היפים שיש, שמורת טבע עצומה במרחק שעה נסיעה מהבית, ששמו בעברית עמק יורקשיר אבל ודאי תסכימו אתי ש-Yorkshire dales נשמע יותר כמו מקום משכנם של הוביטים, וככה בדיוק המקום הזה נראה. כלומר, כשאין גשם.

Yorkshire-dales

(אחד הסימנים המובהקים לכך שהתענגנו על החופשה הוא שצילמנו מעט ונהננו מהרגע. אבל זה אומר שאני חוזרת למנהג הנפסד של פרסום תמונות מהאינטרנט במקום תמונות שצילמתי בעצמי. זה מזכיר לי איך פעם שמעתי הרצאה על זה שבעידן הגוגל אימג'ז ייעלם הרצון להצטלם ליד מונומנטים והצילום יתמקד בדברים שאין להם תחליף, כמו סלפי. וזה היה ממש בראשית עידן הסלפי ובהחלט לפני המצאת המלה).

ביום הראשון מזג האוויר דווקא האיר לנו פנים ויכולנו לטייל בחוץ באין מפריע ואפילו בלי מעיל (!!!). היום השני היה גשום מאוד ולכן טיילנו בעיקר בתוך מכונית, משקיפים מהחלון על הנוף עוצר הנשימה ועל הטיילים הבריטים הקשוחים שלא מתרגשים מדברים כאלה (חברתי ה' אמרה לי פעם בטון מפוכח שלו הבריטים היו מבטלים תוכניות כל פעם שיש גשם, הם לא היו יוצאים מהבית). אבל אנחנו לא בריטים ולכן בסופו של דבר החלטנו לבקר בטירת ריצ'מונד – טירה עתיקה שנבנתה במאה ה-11 (לילה ציינה בידענות שהיא נבנתה זמן קצר לפני קרב הייסטינגס) ושיש בה מוזיאון ידידותי ואינפורמטיבי וחלקים ממנה נשמרו לא רע, בהתחשב בזמן שעבר (בביקורים בחורבות אני תמיד מדמיינת את הדיירים המקוריים מתחלחלים לנוכח העזובה ומשתוממים לנוכח העניין של התיירים בתל האבנים שפעם היה מפואר ומרשים והיום הוא רק צל חיוור של משהו שירד מגדולתו).

רוב הטירות שביקרנו בהם, ורוב המוזיאונים שעוסקים בטירות, מתמקדים בצד המצ'ואיסטי של חיי הטירה: שריונות האבירים, המלחמות, כלי נשק וסמכות האצילים. המוזיאון של ריצ'מונד היה מרענן ומפתיע. הוא עסק גם בהיסטוריה הפוליטית והצבאית של בניית הטירה, כמובן, אבל באופן שנראה מאוד טבעי התצוגות התמקדו באנשים שגרו בטירה וסביבה, בעיר שהתפתחה סביב הטירה ובמאכלים שהיו פופולריים בקרב יושבי הטירה ותושבי העיירה שצמחה סביבה. היו שם מטבעות ואבזמי חגורה ואסימוני חוב, סוחרי בדים ואופים. האוצרים בחרו, באופן מקורי, לספר את הסיפור מהפרספקטיבה של תושבי העיר ולא מהזווית של האצילים שהסתכלו עליה מלמעלה (פשוטו כמשמעו – הטירה כמובן נמצאת על גבעה). אולי לא הייתי מבחינה בזה לולא היה שם גם אגף מודרני, שסיפר את סיפורם המסעיר של 16 סרבני מצפון ממלחמת העולם הראשונה שנכלאו בצינוק של טירת ריצ'מונד.

museum 1

אבי ואני היינו נרגשים ונסערים. זאת לא סתם תערוכה שמנסה לשוות נופך של רלוונטיות לטירה שנזנחה במאה ה-16 בעזרת סיפור שלפחות התרחש במאה העשרים (באמת שהטירה לא זקוקה לזה). זאת היתה הוקרה לאומץ לבם של הסרבנים, באתר מורשת מוכר, בחלל שתפס חצי מהמוזיאון, ולא מחווה ריקה כמו הפינה הנידחת במוזיאון הנשק בלידס, שכולו שיר הלל למלחמה ולהרג. אף על פי שהטירה היתה בשימוש הצבא הבריטי מהמאה ה-19 עד אמצע המאה העשרים, העובדה הזאת לא מוזכרת כלל במוזיאון בריצ'מונד – הגיבורים האמיתיים שלו הם ללא ספק האזרחים והסרבנים. בין השאר המוזיאון מציג שחזור של תא הכלא של האסירים והגרפיטי שציירו על הקירות, עובדות על חייהם ותמונות ענק של הפגנות נגד המלחמה. בעוד חודש יוכלו תיירים להשתתף גם בסיור מיוחד של אגודת המורשת הבריטית לתא שבו נכלאו אסירי המצפון, שייפתח לרגל יובל המאה למלחמת העולם הראשונה.

richmondcell

זה די מפתיע, בהתחשב בהיסטוריה (וההווה) המאוד מיליטריסטיים של ריצ'מונד, שהיתה מפקדה צבאית ועד היום שוכן לידה הבסיס הצבאי הגדול ביותר באנגליה, שהוא למעשה עיר קטנה של 25 אלף אנשים. בכל שנותינו באנגליה לא ראיתי כל כך הרבה אנשים במדים כמו בשעות שבילינו בריצ'מונד. אולי המוזיאון הזה הוא תגובה חתרנית למיליטריזם הגואה מסביב. הנה, תראו איזו מודעה הזויה ראינו בעלון התיירות המקומי:

ad_militarist tourism

העובדה שאפילו במקום כמו מבצר צבאי אפשר לספר סיפור אחר ריגשה אותי ונטעה בי תקווה. אינשאללה בתוך פחות ממאה שנה יהיו סיורים גם בכלא שש ולוחות הנצחה לאלו שסירבו לתת את ידם להרג – כמו הסלע הזה, שנמצא בכלל בלונדון אבל לא יכולתי להתאפק.

Conscientious Objectors Stone - 3 הפוסט הזה מוקדש בברכת סולידריות לכל הסרבניות והסרבנים בכלא הישראלי.

מודעות פרסומת

ובינתיים, הרחק בדרום…

בזמן שאנחנו מתלבטים אם לנסוע לביקור בישראל או לא, הבנתי שבחרתי אתמול בשיר הלא מתאים.
לפני כמה חודשים שמעתי פה יהודי סופר ציוני אחד מסביר לקווייקרים שהם צריכים להבין שיחסי הכוחות בין הישראלים לפלסטינים לא שווים; הפלסטינים מוכנים לעשות הכל ולכן הם הרבה יותר מסוכנים…
אז חשבתי ששחמט הוא שיר קצת סימטרי מדי ונזכרתי בשיר שלילה למדה בבית הספר:

Way down south were the bananas grow,
A grass hopper jumped on a elephants toe.
'Oh', said the elephant with tears in his eyes,
'pick on someone your own size.'

הקוזק הנגזל

הקוזק הנגזל

שנתיים לבלוג

זהו, אנחנו פה כמעט שנתיים, אבל את הבלוג הרי פתחתי חודש לפני שנחתנו, ותיכף תיכף מגיע יום ההולדת השני שלו. הגיע הזמן לסיכומים.

השנה כתבתי משמעותית פחות מאשר בשנה שעברה. זה קשור בין השאר לעובדה שהשנה הייתי עסוקה יותר מאשר בשנה שעברה, גם בעבודה וגם בכל השאר. בשנה שעברה, כשרק הגענו הנה, חזרתי למשלח היד הקודם שלי כעורכת אחרי כמעט עשור בתור מורה. הקמתי עסק והתחלתי לעבוד וכדרכם של עסקים מתחילים, היה לי יחסית הרבה זמן פנוי. לשמחתי, השנה העניינים קיבלו תאוצה והגעתי למצב שאני נאלצת לסרב להצעות עבודה מעניינות כי אין לי פנאי.

חוץ מזה, בשנה שעברה הייתי חדשה באנגליה ולא התחלתי אפילו להשתלב בעיסוקים מקומיים חוץ מלאכול בלי הפסקה את המעדנים של ליאת, שגרה מעבר לכביש. מי שהציץ בבלוג הזה יודע שהשנה השנייה שלי פה התאפיינה במעורבות רבתי בעניינים מקומיים ועוד היד נטויה. אני מקווה לכתוב על זה בהרחבה בסיכום השנה השנייה שלנו, אבל לא מבטיחה (כי גם בסיכום השנה הקודמת התכוונתי לסכם את השנה הראשונה ובסופו של דבר לא עשיתי את זה).

וחוץ מזה ומזה, בשנה הראשונה הבטתי בהכל בפליאה ורצתי להשוות ולכתוב כדרך לעבד את כל מה שחדש. השנה הרגשתי כאן יותר בבית, והצורך הדוחק שלי להבין מה קורה קצת שכך וכך גם הצורך לרוץ לספר לחבר'ה.
אבל אני רוצה לסכם את הבלוג ולא את החיים באנגליה. אז נעבור למספרים.

חמשת הפוסטים הפופולריים ביותר השנה הם:

באמשלך תעזבי אותי מהפוסט הארוך הזה

באמשלך תעזבי אותי מהפוסט הארוך הזה

1. וידוי: אני קורבן אופנה (טיפים לקניית נעליים)
2. כשהגזענים באים להפגין מה יעשו התושבים
3. איך לבחור שירי ערש לילדים, חלק ב'
4. לדעת לוותר
5. למה שירי הילדים באנגליה כל כך מורבידיים?

מניתוח התוצאות עולה שהפוסט הכי פופולרי של השנה הוא בכלל פוסט משנה שעברה. זה מעודד, כי זה אומר שיש הרבה אנשים בישראל שמנסים להשיג נעליים טבעוניות – מלת החיפוש שממשיכה להוביל אנשים לפוסט הזה. וזה משמח, כי זה אומר שהפוסטים שלי לא נעלמים לפח האשפה של ההיסטוריה שבוע לאחר שנכתבו.

שניים מהפוסטים הפופולריים ביותר שלי עוסקים בשירי ילדים. וזה משמח, כי אני מאוד אוהבת שירי ילדים וספרי ילדים וכיף לדעת שהקוראים שלי חולקים איתי תחומי עניין. מה היה כל כך מוצלח בחלק ב' לעומת חלק א' וחברו, חלק ג'? אני מניחה שסוד קסמו, כמו הפוסט הפופולרי ביותר בבלוג הזה, הוא בפרקטיות שלו. יש בו רשימה ארוכה למדי של שירים עם קליפים מיו-טיוב, והוא עוסק בשאלה שמעסיקה הרבה מאוד הורים שלא יכולים יותר לשיר את נומי נומי והילדים שלהם מסרבים להירדם. האם זה אומר שאני צריכה להתמקד בפוסטים פרקטיים? מצטערת, זה לא עומד לקרות.

הפוסט השני בפופולריות שלו עוסק בשינוי זווית – אני רגילה להיות בצד של השמאלנים מהסוג שתמיד רואה גזענות בכל מקום, תמיד מסתכל על התמונה הגדולה ולפעמים מחמיץ את הסיפור האישי. המצעד הגזעני בשכונה שלי לימד אותי שיעור חשוב באמפתיה.

ובדיוק באמצע החמישייה הפותחת נמצא הפוסט הראשון שכתבתי בשנה החדשה הזאת, רגע אחרי סיכום השנה שעברה. בשבילי הוא בעצם פוסט מהשנה הקודמת. מה שלא מופיע בבלוג הזה הוא הדיכאון המצמית שנכנסתי אליו כשהגיע המועד המשוער של לידת התינוק שלא נולד וכמה היה קשה למשוך את עצמי מתוכו. אני מקווה לכתוב על זה מתישהו.

ועכשיו, על אף שהחמישייה הזאת לא רעה בכלל, אני רוצה לבחור חמישה משלי, כי חביבי הקהל הם לאו דווקא חביבי ההנהלה.
חמשת הפוסטים האהובים עלי הם
ללכת לבית הספר או לברוח עם הקרקס?

הפוסט האנגלי הראשון שלי

מי חוגג את חנוכה?

עבדות מודרנית פה מעבר לפינה

מסע הנעליים ההזוי, חלק 2

הראשון הוא נושא לא פתור אצלי. לילה התחילה ללכת לבית הספר. לפעמים היא מתה על זה. לפעמים היא שונאת את זה. אני בדרך כלל שונאת את זה, ונראה לי שהיא קלטה אותי כבר. אבל מה לעשות עם זה? אני רוצה לחיות באופן שמבטא את האמונות שלי. אבל גם רוצה לחיות באופן שמאפשר לי להתפרנס ולכליל לפגוש כמה חברות שהיא רוצה. ואני נהנית מזה שהיא יודעת לקרוא ממש טוב, אבל לפעמים מרגישה שזה ממש מטופש בגילה הצעיר, והנה עובדה שבישראל יש המוני ילדים נבונים בני חמש שלא יודעים לקרוא ואף אחד לא מתרגש. ואני נהנית מזה שהיא מציצה אל התרבות הבריטית כמו שאני לעולם לא אוכל, ואפילו חושבת שזאת התנסות חשובה בשבילה. אבל אני גם מרגישה שבסופו של דבר הגיע הזמן להפסיק ללמוד על הבריטים ולהתחיל להיות אנחנו באנגליה.

וזה בדיוק הנושא של הפוסט השני, שאהוב עלי בגלל שהוא נקודת אור אופטימית בשנה שהיו בה הרבה ירידות. כי לפעמים אני מסתכלת על החיים שלי ומגלה שהמטרות שהצבתי לי בשנה שעברה הושגו. וזה נחמד. אלא שבינתיים יש כמה מטרות חדשות.

את מסע הנעליים ההזוי אני אוהבת כי הוא סוג של חשבון נפש. אני מרגישה שאני מתבגרת מההחרמה הגורפת שלי ומבינה את המשמעות הפוליטית והרוחנית של הצעד הזה באופנים חדשים. אני ממשיכה להחרים תוצרת עבדות כמיטב יכולתי וגם חושבת שזה נושא חשוב מאין כמוהו. בגלל זה גם בחרתי בפוסט על העבדות המודרנית כאחד החביבים עלי. אבל אני לא יכולה להעלים את התחושה שיש בכל זה משהו נרקיסיסטי מאוד.

ואת הפוסט על חנוכה אני פשוט אוהבת. לא כל דבר צריך לנתח.

והפעם במדור "רק באנגליה"

פעם הכרזתי על מדור ואז נמאס לי ממנו, אבל נשארו לי בטיוטות כל מיני דברים דוקוא חמודים. אז הנה מדור מורחב לרגל חיסולו (בלי נדר).

פקצות אימייל: X בסוף מכתב

אתם מכירים את זה שפקצות צעירות חותמות מכתבים ואסמסים בנשיקות x? ובכן, כשרק הגעתי לכאן התחלתי לקבל אימיילים ומסרונים עם האיקס הזה וחשבתי לעצמי "אלהים אדירים, הגעתי לשכונה הכי פרחית בעולם!". לקח זמן עד שהבנתי שפה לא רק פקצות צעירות אלא גם נשים בגיל 40 פלוס ואפילו סבתות קשישות ממש חותמות מכתבים בנשיקות. גם במכתבים לא ממש פורמליים לנשים שהן בקושי מכירות, כמוני למשל. המגדילות לעשות משתמשות ב-0 לחיבוק. עניין של בנות, כמובן. בחורים לא עושים את זה.

חלוקים

the cat in the robeאנשים פה לובשים חלוקים בחורף. אפשר להבין אותם, כי קר מאוד. אבל בישראל בחיים לא ראיתי מישהו לובש חלוק צמרירי אם הוא לא חולה או זקן עירקי. פה גם נשים נורמטיביות לגמרי לובשות חלוקי בית רכים. וגם חתולים. לפעמים. באינטרנט הבריטי.

שירות לקוחות

באנגליה תמיד אפשר להחזיר מוצר ולקבל כסף מיד, בלי ויכוחים ובלי עניינים ובלי עודף במסטיקים, כמו שבעל הקיוסק ליד בית הספר היסודי שלי נהג לעשות עד שהדבר התגלה להורים אחרי שנים.  וזה קורה לא רק ברשתות אלא אפילו בשוק. ולא צריך להסביר או לתרץ. פשוט מחזירים את המוצר ומקבלים כסף. נחמד.

חנויות יד שנייה

הן בכל מקום. אין רחוב חצי ראשי באיזשהי שכונה שאין בו לפחות שלוש חנויות יד שנייה. אלו חנויות צדקה, שכל מה שנמצא שם נתרם וכל הכסף הולך לאגודה שהקימה את החנות. ויש פה המון ארגוני צדקה. ואצל חלקם אפשר לקנות דברים מעולים בזיל הזול.

אייג'יזם

זה לא ממש "רק באנגליה", אבל תראו את מדור האופנה הקבוע של הטלגרף, עם דוגמניות (כן, רזות נורא) בכל הגילים. גם מעל גיל 30.
אופנת חורף:
http://fashion.telegraph.co.uk/galleries/TMG9760237/The-Browser-Apres-Ski.html

אופנת קיץ:
http://fashion.telegraph.co.uk/galleries/TMG10183663/The-Browser-Summer-dresses.html

ולקינוח: הטרדה מינית והאקלים הקריר
בשבוע שעבר היה כאן גל חום. אללי, הטמפרטורות הגיעו עד 28 מעלות! את ה"פחחחחחח" של קוראי הישראלים אפשר לשמוע עד לפה, אבל הבריטים השתגעו ונשאו חוורונם אל האור בצימאון שרק מי שחי בארץ גשומה ואפורה יכול להבין.
כל הגברים הורידו את החולצות. כל הנשים לבשו גופיות. לכולם פתאום היו סנדלים ומשקפי שמש. אנשים בשכונה שלי עשו על האש ושתו בירה ביחד, ואנחנו וגם השכנים אכלנו חצי מהארוחות על הדשא בפיקניקים משותפים. היה כיף.

אבל יום אחד הלכתי לי ברחוב ליד חבורה של ערסים ששתו בירה ועשו על האש בחצר הבית, ופתאום התחילו להגיד לי משהו בסגנון "הי בובה", שחשבתי שכבר שכחתי ממנו. כן כן, האקלים החם מוציא מהאנשים התנהגויות ים תיכוניות כאלה, חסרות נימוסים ופולשניות. זאת הפעם הראשונה בשנתיים שהוטרדתי מינית באנגליה, בטח ובטח שלא נתקלתי במשהו כל כך ישיר ואגרסיבי. שקלתי לרגע להעמיד אותם במקומם, אבל ויתרתי. האקלים כבר יטפל בזה.

כשהגזענים באים להפגין מה יעשו התושבים

השכונה שלנו היא קלישאה של שיכונים. חלק ניכר מהתושבים גרים בדיור בר השגה (כן, יש פה דבר כזה!) ובעצם העירייה משלמת להם את דמי השכירות. אחרים מקבלים קצבאות מסוג אחר, או שסתם אין להם כסף לעבור לשכונה טובה יותר, או שהם כבר גרים פה כל כך הרבה זמן שהם רגילים. וזאת שכונה מאוד מגוונת מבחינה אתנית, אבל יש לה אווירה מובהקת של שכונה לבנה ממעמד הפועלים (או המובטלים). והנה, לפני חצי שנה נודע לנו שעמותה מוסלמית מתכוונת להקים מרכז קהילתי על חורבות הפאב הישן והריק (הו, האירוניה!). 

השכונה געשה. המרכז הקהילתי נסגר לפני שנה אחרי ערימה של תככים בין התושבים (פוליטיקה בפ' קטנה, כמו שהסבירו לי כאן); ומה פתאום מרכז למוסלמים באמצע שכונה כל כך נוצרית? תכלס, צודקים. אבל מה לעשות שהפאב היה רכוש פרטי והוא נמכר בלי לשאול אף אחד. העירייה היתה חייבת לאשר את הסבת הייעוד, והתעלמה מתחינות התושבים ומהאזהרות שלמעשה זו מזימה להקים מסגד בניגוד לתקנות, ושזה לא פייר להקים מרכז קהילתי שלא משרת את הקהילה כשדווקא יש פה צורך דוחק במרכז קהילתי לכולם. בינתיים העמותה כבר התחילה לשפץ את הגדר בלי אישורים – מה שלא תרם למוניטין שלה בקרב התושבים. חלק מהתושבים פתחו במאבק חסר תועלת בעירייה.

ואז אחד השכנים המיליטנטיים התקשר ל-EDL והזמין אותם להפגין. EDL, ובשמה המלא English Defence League, היא הליגה הגזענית המזעזעת של אנגליה. בדיוק מה שאתם מדמיינים, עם בריונים לבנים בראשים מגולחים ושנאה יוקדת למוסלמים, יהודים וכל מי שלא דומה להם. בתגובה הודיעה הליגה האנטי פשיסטית שתבוא להפגין את התנגדותה לביקור הפרובוקטיבי של הגזענים. השכונה המנומנמת שלנו לא האמינה שכזאת דרמה יכולה להתחולל פה.

שכנתי ק' היא אנגלייה לבנה ממוצא נוצרי שנישאה למוסלמי ממוצא קשמירי ומגדלת פה את ארבעת ילדיהם וחצי מהזמן גם את כליל, שמבקרת אצלם בכל רגע פנוי. ק' צעירה, מקסימה ונאיבית. היא לא מתעניינת בפוליטיקה ופשוט לא מבינה איך אנשים יכולים להיות גזענים. "ואם הם ירצו פעם לעבור לארץ אחרת, הם ירצו שיתייחסו אליהם ככה? זה פשוט דבילי!". לקראת ההפגנה שקלנו את צעדינו והחלטנו לחלק פליירים בשם תושבי השכונה, שקוראים לפתרון בדרכי שלום לדרמה הזאת. חשבנו שיהיה נחמד אם העמותה תקיים את הבטחתה לפתוח את המרכז לכל התושבים, ואם התושבים יואילו להיות מנומסים.

אז הכנתי פליירים, אבל ברגע האחרון ק' השתפנה ולא הסכימה לצאת להפגנה. בעלה ע' (בן אדם ממש מקסים אבל גם סוג של פטריארך מהסוג הישן), אמר שנראה לו מסוכן לנשים לצאת לשם, ובטח לנשים כמונו, ועל אחת כמה וכמה עם פליירים. כשציינתי שיהיו שם גם האנטי פשיסטים הוא צחק: הם תמיד עוקבים אחד אחרי השני. המשטרה חשבה כמוהו, ושלחה לקהילה היהודית ולדיירים בקשה לא לצאת לרחובות אלא אם אתם מתכוונים להשתתף בהפגנה בעצמכם. בבוקר הרחוב השומם כבר נמלא בשוטרים. לילה ואני יצאנו להדביק פליירים לאורך כל הרחוב הראשי של השכונה.

כמה ימים לפני ההפגנה נפגשתי עם הכומר בכנסייה האנגליקנית בשכונה שלנו, שחבר בפורום הבין-דתי של העיר. חברי הפורום החליטו לקיים מצעד שקט באזור, כולל תחנות במסגד, בית כנסת וכנסייה. הם לא רוצים לעורר מהומה, כמובן. רק לקרוא למסר של שלום ודיאלוג ולהציע תמיכה ואוזן קשבת לתושבים מודאגים ביום ההפגנה (אלהים ישמור מהפטרונות של הכמרים האלה!). הכומר (עם צווארון לבן כזה, אמיתי!) פשוט היה בעננים כשבא לבקר בביתי שבשיכון – הנה מקומית אמיתית שמדברת כמו יפי הנפש מהפורום הבין-דתי! הוא היה ממש נרגש ושנינו הסכמנו שנמשיך לשתף פעולה בעתיד.

עכשיו הבנתי את סיפור ההפגנות בשכונת שפירא מהזווית של התושבים. בתור שוחרת זכויות אדם בהחלט יכולתי להשתתף בהפגנה האנטי פשיסטית נגד הגזענים. אבל בתור תושבת הרגשתי שהגישה האוטומטית של הפעילים המקצועיים ממהרת לצבוע את המאבק השכונתי בצבעים של מאבק גזעני, בעוד שהשכונה שלנו ממש לא כזאת. אם לנקוט בלשון גישורית, יותר משיש כאן מאבק בין דתי או בינתרבותי יש פה מאבק על משאבים ואינטרסים. התושבים רוצים מרכז קהילתי לכולם ולא מרכז למוסלמים משכונה אחרת. מה כל כך קשה להבין פה?

אז התרעמתי על הנטייה האוטומטית להניח שהעניים בשיכונים הם גזענים ושונאי זרים, ועל הרצון הטוב המתייפיף של המפגינים מהשכונות המכובדות להתגייס נגד המפגינים הגזענים, שרובם הגיעו בכלל מערים אחרות. אתם מבינים? פעילים פוליטיים מכל האזור הגיעו לשכונה הפיצית שלי כדי להמשיך את המאבק שהם מנהלים בכל מקרה, בלי לתת לסיפורים הקטנים והאישיים לשנות את התמונה שלהם, על משיחות המכחול הרחבות שלה. מובן שיש גם מידה של גזענות ושנאת זרים בסיפור, אבל מי שגר פה יודע שזה רק תבלין דק ומזדמן מעל בסיס מוצק של הזנחה, מחסור וצורך ופוליטיקה שכונתית פנימית כמו שיש בכל מקום שבו אנשים חיים יחד. 

מה המסקנה? אולי פעילים צריכים להקפיד תמיד לעבוד עם הקהילות ולא לכפות את האג'נדה האידיאולוגית שלהם בלי להבין את ההקשר הקטן והמקומי. זה פחות זוהר ופחות מלהיב למי שאוהב הפגנות גדולות וסיפורים בשחור לבן. זה תהליך, לא אירוע משולהב. אבל אידיאולוגיה אמורה להיות נקודת מוצא לפעילות פוליטית, לא נקודת הסיום. מתוך אידיאולוגיה הומניסטית אפשר לעבוד עם הקהילה ולנסות להגיע לפתרון של הבעיה הזאת. מתוך צדקנות ודחף שיווקי (כלומר, שהיעד הוא קידום אידיאולוגיה ולא קידום האנשים), אפשר להגיע להפגנה אחת סוערת וללכת, מבסוטים ושאננים. 

בסופו של דבר החמצנו את ההפגנה (לכליל היו תוכניות משלה לאותו יום), אבל שמענו עליה מהשכנים (למשל, שהגזענים לא הצליחו למצוא מישהו מהתושבים שיסכים לשאת דברים, ושהיו די מעט אנשים, ואפילו שחלקם העדיפו להישאר בפאב שבו נפגשו לתחילת הצעדה…). אח"כ כמובן קראנו את החדשות. פה ושם.

ולעניין אחר לגמרי:

מה טבעונים אוכלים עם פירה

פירה עם תוספות טבעוניות

בעניין אחר לגמרי, לפני כמה ימים אכלנו ארוחה נורא טעימה שנבעה מכך שהתעצלתי לבשל, ובסוף יצא שהכנתי המון דברים פשוטים. ראשית הכנתי פירה, כי מה יותר פשוט ומשביע מפירה.

אבל מה נאכל ליד הפירה? אני לא משתמשת בסייטן (סתם, כי לא יוצא לי), ולא היה לי תבשיל עדשים או שעועית טוב ומהביל שילווה את הפירה עם רוטב. גם לא היה לי חשק להכין יותר מדי.

אז הקפצתי קצת פטריות בשמן זית, שום, טימין, פלפל שחור וחומץ בלסמי.
וטיגנתי טופו בשמן עם מעט רוטב סויה עד שהוא נעשה פריך ושחום.
ובישלתי אפונה מהשקית בפריזר.
ופרסתי חצילים, מרחתי עליהם שמן זית, שום כתוש ופטרוזיליה מיובשת (שאני אקצוץ??) וזרקתי לתבנית בתנור.
חיממתי שעועית אפויה (baked beans) מקופסת שימורים, כי בכל זאת אנחנו באנגליה
וגם את שאריות התבשיל מאתמול, שמי זוכר כבר מה הוא היה. 

בסופו של דבר, בלי יותר מדי טרחה, יצאה ארוחה ממש מגניבה אז לא התאפקתי וצילמתי:

פירה עם תוספות - ארוחה טבעונית שלמה

הלו, תפסיקו כבר עם המלחמה הזאת!

אני לא קוראת הרבה חדשות מישראל בזמן האחרון. ולכן, כאשר לפני כמה ימים אבי שאל אותי אם שמעתי מה קורה, עניתי שלא. הוא הציע לי לנחש. אז ניחשתי שלרגל הבחירות, ביברק מלבים איזו מלחמה.

כמה הצטערתי לגלות שצדקתי. כמה נורא שהאמירה הכי צינית וגועלית שלי היא המציאות הישראלית.

היפים והאמיצים, עם רון מוס במרכז

בחיים, כמו בטלנובלה, אין חדש תחת השמש

החדשות הטרגיות בישראל הן כמו טלנובלה – לא משנה לכמה פרקים עזבת את הסדרה, אם תחזרי לצפות עדיין תמצאי את אותו זוג מתלבט אם להתחתן או לא, ואת אותה חותנת זוממת מזימות מאותו סוג. לפעמים נכנסת איזו דמות חדשה, או ששחקן ותיק עוזב ושחקן חדש ממלא את תפקידו. קצת מוזר, אבל ככה זה בפוליטיקה וגם בטלנובלה – יש משבצות שחייבים לאייש. אלא שהפעם מדובר באנשים אמיתיים, ותחושת החוסר נמנעות הנוראית הזאת פשוט נוסכת בי ייאוש.

חשבתי שברחתי מספיק רחוק. חשבתי שלפחות הילדים שלנו יהיו בטוחים, ואמצא בזה נחמה. אבל מה זה עוזר לי כשסבתא שלי גרה באשקלון ואפילו בתל אביב יש אזעקות? אז הלכתי לשוחח על זה באינטרנט עם בלוגרים שאינם בשמאל האוטומטי, ונחרדתי לגלות שהרעיון של פתרון סכסוכים במשא ומתן רחוק מלהתקבל על דעתם. אפילו ציטטתי את החייל האחרון שנשאר בחיים אחרי מלחמת העולם הראשונה (!!), ומת לפני כמה שנים בגיל 111. הוא כתב: "בשביל מה נלחמנו? המלחמה נגמרה סביב שולחן המשא ומתן. למה לעזאזל לא יכלו לנהל את השיחות מראש לפני שמיליונים אבדו?". לחרדתי, את קהל הקוראים הישראלי שלי זה לא הרשים. איכשהו ממקום רחוק ובטוח זה נראה אפילו יותר מטורף.

ומעניין לעניין באותו עניין – לרגל יום הזיכרון הבריטי, מתענגים פה על שנות השלום הארוכות. איזה חסד. כמה נפלא שאומות שהסתערו זו על צווארה של האחרת מסוגלות היום לשתף פעולה באיחוד אירופי, שלא היה עולה על הדעת לפני שבעים שנה. המבוגרים מתבשמים בשלום שלהם בהכרת תודה אמיתית. לצעירים זה כנראה מובן מאליו.

ואני? מנסה למצוא נחמה והשראה במה שקרה לאירופה, אבל לא מצליחה להצטרף לחגיגת הנחת מהשלום המקומי. במקום שממנו באתי לפה עדיין יש מלחמה, ועוד איך. כמה עצוב.

הנייר שיהפוך אותך לנורמטיבי וייצור את מדינת הלאום

זהו, עכשיו* זה רשמי: בני המשפחה שלי אוחזים בתעודת תושב. אני, שבורכתי בדרכון אירופי, לא צריכה להתחנן יותר מדי, אבל בשביל בני המשפחה נאלצנו לעבור עוד מסלול בירוקרטי מתיש, אחרי שכבר קיבלנו ויזה על סמך המורשת האירופית שלי.

כרטיס התושב הוא מסמך שהומצא, כנראה, כדי להיכנס לספר "מלכוד 22". באתר סוכנות הגבול הבריטית כתוב שלמעשה אין בו צורך (!), אבל מומלץ מאוד מאוד להוציא אותו. בפועל, אם אין לך מסמך כזה אתה בצרות, כי לך תוכיח שלמעשה מותר לך להישאר בזכות קשריך הקרובים עם אזרח אירופי.

איתרע מזלנו ונור יצא לביקור בישראל לפני שמסמכי התושבות שלנו אושרו, וכך קרה שנאלצנו להתקשר ולבקש שיחזירו לו את הדרכון לפני סיום ההליכים (כי בלי החוברת הזאת הרי אי אפשר לטוס מכאן), ואז אחרי שלושה שבועות של מרדפים מייגעים ומעצבנים (פקידה אחת הבטיחה לשלוח, אבל אחרי שבועיים זה עוד לא הגיע. הם לא עונים לאימיילים. אחרי שהצלחנו במאמצים רבים להגיע לפקידה אחרת, היא אמרה שבכלל לא נרשמה שום בקשה למשלוח הדרכונים, והיא בכלל לא בטוחה שנוכל לקבל אותם. היינו מזועזעים לחלוטין, אבל למחרת בכל זאת קיבלנו את הדרכונים במעטפה רגילה – ולא במעטפה היקרה של הדואר הרשום ששלחנו להם כדי לשלוח לנו בתוכה את המסמכים היקרים מפז האלה. הדרכון הגיע עם מכתב שבו נור התבקש לבקש מחדש ויזה ברגע שיגיע לישראל כדי שיוכל לחזור לפה. אתם אולי זוכרים כמה מסובך להנפיק ויזה. הצילו! הכנו מהר מהר את כל מיליוני המסמכים, מילאנו את הטופס הארוך והמייגע והזמנו פגישה. ואז, רגע לפני הפגישה, התברר לנו שאין בזה צורך. בסופו של דבר האישור הגיע לפני שובו של נור והוא חזר כתושב שלא צריך להתחנן. איזו הקלה!

אבל זה רק סיבוב קטן ומורט עצבים בסאגה הגדולה הזאת של רכישת מסמכים רשמיים. ככל שאני שומעת יותר על אנשים שכל חייהם תלויים במסמך מגורמים רשמיים כך גואה בי הכעס והמרמור על חוסר הצדק שבמנגנון הלאומי. גם בלידס יש אנשים רעבים שישנים בבתים הרוסים בגלל שלא אישרו להם מעמד של פליטים. לא קל לעמוד בקריטריונים של האו"ם לקבלת מעמד פליטות, אבל כל כך קל להגיע למצב שבו החיים במדינת המקור שלך נעשים בלתי נסבלים.

– רגע ילד, יש לך ויזה למעבר בנהר?

איך התגלגלו העניינים לכדי כך שדבר פשוט כמו לנוע בעולם הוא מהלך שדורש ממך להיות אדם מהוגן (כלומר, בורגני), מצויד במסמכים, בכסף, באישורים בטחוניים ובסבלנות של ברזל? כמו חלק עצום מהבעיות בימינו, גם כאן מרימה את ראשה המכוער מדינת הלאום. אם חושבים על זה, בלי הניירת הזאת אין לה קיום.

אצל דוברי עברית קיים הביטוי המעניין "פרוטקשן", שפירושו בערך "הגנה שנכפית על אדם בלי רצונו באמצעים אלימים, לעתים קרובות מפני גחמותיו של המגונן-לכאורה" (בניגוד לתרגום המילולי, "הגנה", שהיא דבר די נאצל בעצם). תמיד כאשר מדובר בבירוקרטיה, המחשבות שלי שבות ונודדות אל המושג הזה. כמה אנשים עם כוח עודף הגדירו גבולות של מדינות לאום, ועכשיו הם מעמידים בגבולות האלה אנשים חמושים ולא נותנים לאף אחד לעבור בלי אישורם. להגנתנו, כמובן.

בעניין הבריונות הלאומית הזאת מעניין לקרוא את ספרו של ג'ון טורפי: בניגוד למה שנהוג לחשוב (קודם הקימו מדינה ואז החלו להנפיק ניירות כאילו אין מחר) טורפי ומציג היפוך מבריק: הניירת היא היא שמאפשרת למדינה להתקיים ולהגדיר את עצמה (לטובת העצלנים והעסוקים, התזה שלו מסוכמת בקצרה כאן).

ישראלים שגדלו בקסרקטין המכונה מדינת ישראל רגילים שמחטטים להם בתיקים ומבקשים מהם להציג תעודה בכל מקום. פה המצב קצת שונה. תעודת הזהות הבריטית הומצאה בזמן מלחמת העולם השנייה, כאמצעי לזיהוי זרים. ב-1951 נקבע שאסור לשוטרים לבקש מאזרחים להציג תעודת זהות, כי לא לשם כך המציאו אותה (הנה הציטוט מפסק הדין:)

in times when the war is past, except that technically a state of war exists, tends to turn law-abiding subjects into lawbreakers, which is a most undesirable state of affairs.

כל זה לא אומר שלא מפקחים עליכם בכל אשר תלכו. כדי להוציא את הילד מהגן צריך כרטיס עם תמונה, ואם מבקרים בבית הספר צריך להירשם ולהסתובב בבית הספר עם תג שם וכרטיס שמציין את מטרת הביקור. כן, כן.

התיק האישי

אחרי שמתרגלים להתחנף לפקידים ולהציג את החיים בצורה הכי נורמטיבית ומכובדת שאפשר, קשה להפסיק לחשוב על האיום התמידי בחשיפת העבר. עניין נוסף שהטריד אותי מאז שהתחלנו במאמצים לקבל ויזה הוא סיפור ז'ן ולז'ן, שרק רצה לפתוח דף חדש ומצא את עצמו מוחזר בעל כורחו לזהות הקודמת, המסמכית שלו. אחד הדברים הבלתי נסבלים ביותר בבירוקרטיה הוא הגישה הבלתי אישית שלה. מבחינת הפקידים אדם הוא תיקיית מסמכים, מספר זהות, מצב משפחתי, רישום פלילי. זה מזכיר לי את המעשה המצמרר באבי, שנמלט באישון ליל מבעל כלב תוקפני שעקב אחריו. הוא התקשר למשטרה, אבל כאשר השוטר שבא לסייע ביקש ממנו את הפרטים הגלגל התהפך ואבי קיבל מהשוטר יחס השמור לעבריין, כי במסוף כתוב שפעם בימיו האקטיביסטיים אבי העז להסתבך עם שוטרים.

– אבל פתחתי דף חדש
– מצטער, רק הממשלה רשאית להוסיף דפים לתעודות רשמיות

ג'יב אל האווייה

פעם הרבה אנשים יכלו להנפיק מכתבי המלצה לאנשים שיצאו לדרכים. היום יש רק אחד – ארגון האלימות הממוסדת הבינלאומי שמכונה מדינות לאום. חיטוטי אחר מקורו של הפספורט מצאתי כל מיני דברים מעניינים, ובין השאר גיליתי שהאזכור הכתוב הראשון לתעודת מעבר מופיע בתנ"ך, כמובן. שימו לב איך נחמיה מקבל ויזה ממלך פרס (נחמיה ב, 7):

וָאוֹמַר, לַמֶּלֶךְ–אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, אִגְּרוֹת יִתְּנוּ-לִי עַל-פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר: אֲשֶׁר, יַעֲבִירוּנִי, עַד אֲשֶׁר-אָבוֹא, אֶל-יְהוּדָה. וְאִגֶּרֶת אֶל-אָסָף שֹׁמֵר הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִתֶּן-לִי עֵצִים לְקָרוֹת אֶת-שַׁעֲרֵי הַבִּירָה אֲשֶׁר-לַבַּיִת וּלְחוֹמַת הָעִיר, וְלַבַּיִת, אֲשֶׁר-אָבוֹא אֵלָיו; וַיִּתֶּן-לִי הַמֶּלֶךְ, כְּיַד-אֱלֹהַי הַטּוֹבָה עָלָי. וָאָבוֹא, אֶל-פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר, וָאֶתְּנָה לָהֶם, אֵת אִגְּרוֹת הַמֶּלֶךְ; וַיִּשְׁלַח עִמִּי הַמֶּלֶךְ, שָׂרֵי חַיִל וּפָרָשִׁים.

נחמיה לא מתחנף לשום פקיד ולא מגיש שום טופס. הוויזה שלו היא טובה אישית מהמלך, אמצעי דיפלומטי. איפה נחמיה ואיפה אנחנו, שכדי לקבל טובה מאוד בלתי אישית חופרים לך בחיים עד שבא לך למות.

— * אני כותבת "עכשיו" אבל התחלתי לכתוב כבר לפני חודשיים, כאשר עוד לא ידעתי שאהיה טרודה מכדי לכתוב פוסטים לא רגשניים…