לאהוב את מה שיש – ארוחת יומולדת לליאת

חברתי האהובה והטבעונית ליאת פתחה שנה חדשה (אתם לא חושבים שאגלה לכם בת כמה היא, נכון?) ופתאום תוך כדי עיסוקים אחרים עלה בדעתי רעיון לארוחת יומולדת – מאכלים שטובים פחות או יותר כפי שהם, בלי יותר מדי טיפול, עם מעט רכיבים. ההנאות הפשוטות והיפות של החיים, היכולת לאהוב את מה שיש כמו שהוא. משהו שהייתי רוצה לאחל לעצמי חייב להיות טוב גם לליאת.

אני תמיד מפחדת להזמין את ליאת לאכול. ואם המטבח שלי לא יהיה מספיק נקי בשבילה? ואם לא יהיה מספיק מלח? ואם המנות יהיו משעממות מדי לחיך התובעני והמפונק של ליאת? הקונצפט המינימליסטי שחרר אותי מהחרדות, כי כמה אפשר לפשל באוכל כזה פשוט?

מרגע שהקונצפט הפציע הכנתי רשימה ארוכה מאוד מאוד של מאכלים פשוטים, יפים וטעימים. למרבה הצער הייתי חייבת לבחור במספר הגיוני של מנות ולכן קיצצתי את הרשימה בשליש. החלטתי להסתפק בעשר ושהארוחה תכלול מנה אחת מכל צבע, כדי שיהיה איזה היגיון לארוחה. בסוף היו שלושה דברים ירוקים, אבל נו מילא.
למרות הצילומים המעפנים הארוחה עצמה היתה יפה וטעימה ואפילו ליאת השפית האנינה נהנתה – ותאמינו לי שזה לא עניין של מה בכך!

ליאת עושה פוזות למצלמה

ליאת עושה פוזות למצלמה

מה היה לנו?
לבן: כרובית צלויה בתנור
הכי פשוט וטעים למדי, אם כי כנראה פספסתי משהו כי לא הייתי אומרת שזאת מנה אלהית כמו שטוענים לפעמים. מצד שני, הסרטון מצחיק לאללה.

סגול: סלט סלק וגזר

פלואורסנטי

פלורסנטי

הגזר מקבל צבע סגול זרחני מהסלק ולכן לצורך הארוחה הסלט נחשב סגול. בשילוב של סלק וגזר עם תפוז נתקלתי כבר כמה פעמים בקייטרינג צמחוני-טבעוני-אתי-אקולוגי בלידס. עמותות אוהבות להזמין את הקייטרינג הזה לאירועים שלהן, אז יצא לי לדגום לא מעט מהמנות המהממות. פעם הסלט הזה הוגש גם עם תפוח מגורר, אבל זה גם חרג מהכללים של ארוחת הקונצפט קצת יותר מדי, וגם נראה לי מתוק מדי.
הדבר המצחיק עם הקייטרינג הזה הוא שהערצתי אותו מרחוק מאז ששמעתי על שמעו, אבל עכשיו אנחנו חולקים אתם מכונית – לא רק שהם אתיים, עונתיים ומהממים, הם גם חברים בקבוצת שיתוף הרכב שלנו. עולם קטן.

מה צריך?

סלק
גזר
תפוז
חומץ בלסמי
מלח
שמן זית
מה עושים?

1) קולפים ומגררים בפומפייה את הסלק והגזר.
2) קולפים את התפוז ופורסים פנימה קוביות תפוז בלי הקליפה הפנימית.
3) מתבלים קלות במעט מאוד מלח, כמה טיפות חומץ בלסמי ומעט שמן.

אם רוצים, אולי תאהבו לפזר מעט פלפל שחור טרי גרוס גס, אבל בשום אופן לא אבקת פלפל שחור!!
זהו!

שחור: חציל וממרח זיתים

מצד ימין למטה: חציל שרוף. כנראה המנה הכי פחות פוטוגנית בעולם

מצד ימין למטה: חציל שרוף. כנראה המנה הכי פחות פוטוגנית בעולם

לממרח זיתים:
מגלענים זיתים שחורים ומעבדים במעבד מזון עם שום, חופן כוסברה, שמן זית וטיפת חומץ בלסמי.

לחציל קלוי:
פורסים חציל לאורך לסירה.
חורצים בו חריצים לכל האורך ותוחבים בחריצים פרוסות שום.
יוצקים מעט שמן זית מעל, שייכנסו לחריצים.
מפזרים מעט מלח גס.
קולים על אש גלויה עד שהחציל מתרכך.
אפשר להגיש עם טחינה. אוכלים עם כפית.

כתום: דלעת במייפל

טוב, לא כל אחד התברך בכישרון לצילום או סבלנות לסטיילינג...

טוב, לא כל אחד התברך בכישרון לצילום או סבלנות לסטיילינג…

מנה פשוטה ויפה באדיבות הבלוג העילאי דברים בעלמה. הבלוג של עלמה הוא גם מקום נפלא לראות תמונה טובה ומחמיאה של המנה המהממת הזאת. חוץ מזה, נגמר לי המיסו ועדיין לא מצאתי מיסו צמחוני, אז השתמשתי ברוטב סויה ויצא ממש טעים ויפה. מכיוון שהארוחה היתה מלאה בדברים מכל הצבעים ויתרתי על האספרגוס, כי דברים ירוקים כבר היו לי בשפע…(ואספרגוס דווקא בעונה, אבל כל כך קל ליפול איתו אם הוא לא ממש ממש טרי).

אדום וצהוב: סלט עגבניות

רואים את העגבניות הפיציות? נכון חמודות?

רואים את העגבניות הפיציות? נכון חמודות?

סלט פשוט פשוט שסוד קסמו במבחר המסחרר של עגבניות שרי טעימות, יפות ומתוקות. זאת היתה המנה האהובה על ליאת, אז כנראה שהיא באמת משהו מיוחד.

מה צריך?
כמה סוגים של עגבניות קטנות, יפות, מוצקות וטעימות.
בזיליקום
שמן זית
חרדל דיז'ון
מייפל
חומץ בלסמי
זרעי דלעת קלויים או צנוברים

מה עושים?
1) חוצים את העגבניות הגדולות יותר. אני מצאתי עגבניות פיציות ממש בקוטר של גלעין פיטנגו. הן טעימות כמו סוכריות ופשוט מושלמות לסלט הזה. אבל כל עגבנייה יפה תלך כאן.
3) קורעים עלי בזיליקום לחתיכות.
3) קולים במחבת צנוברים או זרעי דלעת (לי נגמרו הצנוברים, לצערי, אבל זרעי הדלעת השתלבו מצוין)
לרוטב:
משקשקים בצנצנת את חומרי הרוטב לפי העין:
כמה כפות שמן זית,
כפית חרדל,
בערך כפית מייפל
וכמה טיפות בלסמי.
את הרוטב יוצקים ברגע האחרון, ומעל מפזרים את הזרעים.

ירוק #1: פול ושמיר

קלאסיקה

קלאסיקה

מנה קלאסית ממטבחה של אמא של אבי, שאנחנו יכולים לאכול בלי הפסקה. לבנה מכינה אותה פי מיליון יותר טוב ממני, אבל חייבים להסתפק במה שיש. אפשר להגיד שזה חלק מהקונצפט, לא? סוג של תקווה שיחד עם הגיל גם נצבור כישורים וניסיון חיים.

מה צריך?
1 חבילת פול קפוא
4 שיני שום
צרור שמיר גדול
לימון גדול
מלח פלפל
שמן זית

מה עושים?
מחממים פרוסות שום בשמן זית בלי לטגן אותם.
מוסיפים את השמיר ישר מהשקית. לא חייבים להפשיר, הוא כבר יופשר בסיר.
מוסיפים שמיר קצוץ
מתבלים
סוחטים את הלימון היטב לתוך הסיר
מבשלים עד שהכל מתרכך.
מוסיפים שמן זית בנדיבות, מלח וטיפונת פלפל (רצוי גרוס גס, אבל פה מותר גם אבקה. זה פשוט פחות טעים)
זהו! אפשר להגיש חם או קר.

ירוק #2: אפונת שלג מוקפצת בג'ינג'ר
אפונת שלג מוקפצת

מנה קלה וטעימה שנראית מצוין וקשה מאוד לפספס איתה, ולכן אני מכינה אותה בכל הזדמנות (כבר כתבתי עליה בפוסט על האוכל בחתונה שלנו). הפעם הכנתי אותה בגרסה ללא סויה ועם מעט שמן שומשום, ששומרת יותר על הטעם הטבעי של האפונה – בכל זאת יש פה קונצפט!

ירוק #3: שומר עם גרד לימון
עוד מנה קלה ופשוטה שפעם הייתי אוכלת עם פסטה. לצערי הפעם השארתי את השומרים בתנור קצת יותר מדי, אבל הם עדיין היו נימוחים וטעימים, רק קצת פחות מרשימים. נו, כמו החיים.
(בגלל זה גם אין תמונה. חדי העין יוכלו לראות אותם בתמונה של ליאת למעלה)

מה צריך?
שומר
לימון
שמן זית

מה עושים?
1) פורסים את השומר לאורך לפרוסות עבות, לפחות 1 ס"מ.
2) יוצקים על השומר שמן זית
3) מגררים קליפת לימון בנדיבות
4) מסדרים בתבנית ועוטפים בנייר כסף
5) שולחים לתנור בחום גבוה עד שיתרכך
6) מורידים את נייר הכסף וצולים בחום גבוה עד שהשומרים משחימים מעט ונעשים פריכים בשוליים.
בשלב הזה לא מנסים להכין עוד כמה מנות ולבדוק אימייל.

זהו. טעים קר או חם, ואפשר כאמור להגיש כרוטב לפסטה. שמן הזית הלימוני שגלש לתחתית וקיבל ארומה שומרית הופך את הפסטה לתענוג, והשומרים כל כך נימוחים ומתוקים ונפלאים…אני מתה על שומר.

חוץ מזה הכנתי גם פוקצ'ה כדי לטבול בכל הרטבים הטעימים והחצילים ולאכול עם ממרח הזיתים. פיזרתי עליה זעתר שהבאתי מישראל ונשאר טרי וטעים בזכות האריזה הקפדנית שלי.

פוקצ'ה על בסיס בצק פיצה

פוקצ'ה על בסיס בצק פיצה

שתינו תה צמחים, דיברנו על החיים, נהנינו מכל רגע ועשינו כל מיני דברים של בנות שאני לא מגלה לכם. בתיאבון!

מודעות פרסומת

לגור בקואופרטיב דיור #3

כתבתי על התיאוריה של קואופרטיבים וכתבתי על השיפוצים בבית הקואופרטיבי שלנו , אבל עדיין לא כתבתי על החיים עצמם. הפוסט הזה הוא ניסיון ראשון לכתוב על החיים בקואופרטיב.

יש משהו מיתולוגי בחיים בקואופרטיב. לכאורה אנחנו פשוט גרים ליד שכנים נחמדים בהסדר יוצא דופן של בעלות על הבית. למעשה אנחנו חלק מתנועה קואופרטיבית, מנסים לחיות לפי הערכים שלנו באופן מודע, יוצרים מסורות ומשתפים פעולה. ואולי להיפך? לכאורה מלים גדולות ובפועל חיי השגרה? לפעמים זה נראה מאולץ. למה צריך לעשות כזה עניין מזה שאנחנו שומרים את כל כלי העבודה שלנו באותו חדר? אבל לפעמים זה נחמד שיש עוד אנשים שאחראים על תחזוקת הבית, ואחרי שעובדים עם מישהו בעבודה פיזית מאומצת נוצרת תחושת שותפות.

למשל, כשנכנסנו לבית רוב החצר האחורית היתה תפוסה בצריף עץ ענק ומכוער, שהסתיר את אור השמש בחלון חדר העבודה שלנו והיה ממש מפגע אסתטי. חוץ מזה, רצינו לשים במקום הזה את הטרמפולינה של ילדי הקואופ כדי שהשכנים יוכלו לקבל את הדשא שלהם בחזרה. יום אחד הזמנו מכולה לפסולת בניין ויצאנו להשמיד את הצריף.

תמונה

שלב ראשון: לנקות מהחצר את פסולת הבניין שמילאה אותו כדי שיהיה מקום להריסות המחסן 

תמונה

שלב שני: לפנות את המחסן ולפרק את לוחות העץ. זה יותר קל מכפי שזה נראה (לשם שינוי עבודה שאינה מפרכת יותר ממה שדמיינו!).

בשלב הזה התגלו כמה מציאות די מדהימות. למשל, הקשישה הערירית עם הטעם האקסצנטרי שגרה פה לפנינו היתה מודל ציור. במחסן היה רישום עירום. מהגב, לא להיבהל. ובכל זאת. אולי זאת היא? שמרנו אותו. נראה אם יהיה לי אומץ לתלות אותו בבית.

תמונה

זהו, פירקנו את כל הקירות. נור הוריד את יריעות הזפת מהגג הרעוע. אפשר להפיל את הצריף. 

תמונה

נפילתו של הצריף. דחפנו אותו יחד מהגדר של השכנים.

עכשיו התוכנית היא להרוס את חומת הלבנים הנמוכה שמפרידה בין הבתים כדי שתהיה לנו חצר משותפת גדולה ולא נצטרך להקיף את הבית כדי להגיע זה אל זה. זה די נחוץ, כי כאמור עכשיו הטרמפולינה בצד שלנו והאופניים בחדר האופניים שבמרתף שבבית השני – כי הרי הרסנו את המחסן… להרוס גדר לבנים נראה יותר קשה מלפרק צריף עץ רעוע, ולכן זה עדיין מחכה. אבל זה יגיע, חייב להגיע. גם אני רוצה קצת דשא!

הלאה.

לאכול יחד

אחד הדברים שהחלטנו עליהם מיד כשעברנו הוא שנאכל יחד פעם בשבוע, כל פעם בבית אחר. זה כיף. בהתחלה כמובן השקענו מאוד ועם הזמן עברנו לארוחות קצת פחות פורמליות וחגיגיות ובעיקר השקענו פחות בסידור הבית לקראת האורחים, כי אנחנו כבר לא ממש אורחים. אז בכל יום שישי אנחנו אוכלים יחד ארוחת ערב ומנסים לתאם כדי שהארוחה לא תהיה אקלקטית מדי. היום פ' אמר שהוא מכין קארי, אז החלטתי להכין אורז ומרק גזר. המרק הוא הגרסה הפרטית שלי בעקבות השראה מהאינטרנט ויצא ממש טעים. מה שמיוחד בו הוא שבניגוד להרגלי לא השתמשתי בתבלינים בכלל. זה פשוט הטעם של המרכיבים.הוא הולך ככה:

מרק גזר עם חלב קוקוס
מה צריך?
2 בצלים קצוצים דק
5 גזרים (לפחות) בקוביות
1 אגודל שורש ג'ינג'ר
חצי דלורית קטנה
לימונית (אני השתמשתי במיובשת, כזאת שמכינים ממנה תה)
1 פחית חלב קוקוס
קצת פסאטה עגבניות (נגיד, רבע כוס)
חופן כוסברה טרייה

מה עושים?
מטגנים את הבצל עד שמתחיל להזהיב
מוסיפים את הירקות
מטגנים קלות
מוסיפים מיץ עגבניות וג'ינג'ר מגורר בפומפייה
שופכים את פחית חלב הקוקוס
בינתיים מרתיחים מים ומכינים חליטת לימונית ארומטית וטעימה. אלה נוזלי המרק. שופכים אותם לסיר.
מוסיפים חופן כוסברה לא קצוצה – מוציאים אותה לפני הסוף.
מבשלים עד שכל הירקות רכים מאוד.
טוחנים בבלנדר יד.
טדאם!
מרק גזר עם חלב קוקוס

 רכב משותף

לרוב חברי הקואופרטיב שלנו אין רכב פרטי. אחרי שעברנו לפה הצטרפנו גם אנחנו לקבוצת הרכב המשותף. בקבוצת המכוניות יש 14 חברים ושלוש מכוניות: שתיים קטנות ואחת גדולה. מי שרוצה להשתמש במכונית צריך להזמין אותה מראש בגוגל דוקס, ומי שנוסע צריך לרשום כמה מיילים נסע וכמה זמן. פחות או יותר אותה שיטה ששירתה אותנו בנאמנות בתל אביב, אבל עם יותר מכוניות ויותר משתתפים. דרך טובה להכניס בקטנה לתרבות הצריכה, לעודד אנשים לחסוך בשימוש ברכב פרטי, לחסוך בכסף על ביטוח ותיקונים ולתכנן את הנסיעות.

אז מה, זה מאוד מיוחד לגור בקואופרטיב? כן ולא. נחמד שיש לנו קהילה של אנשים שלילה מוכנה להתחבק איתם (זה לא דבר של מה בכך במקרה שלה!) ושכיף לנו לחלוק איתם דברים, פשוט כי אנחנו בקואופ. אבל אנחנו גם חברים, אז מה בעצם ההבדל? נראה לי שבכל זאת, לבעלות משותפת על דברים יקרים כמו בתים ומכוניות יש משמעות. זו רמה אחרת של אמון וערבות הדדית. עדיין לא החלטתי מה אני חושבת על זה. מה שכתבתי כאן הוא בהחלט רק הצצה. נראה מה יהיה בהמשך.

 

 

טבעונות זה לאשכנזים עשירים? השתגעתם?!

חברי האהוב א' סיפר לי אתמול על משהו שבאופן מפתיע ממש הרגיז אותי. עד כדי כך שהערתי את הבלוג והזכרתי לו שפעם היו פה מתכונים. ובכן, מתברר שיש בפייסבוק אנשים שחושבים שהטרנד הזה של טבעונות בישראל הוא שעשוע לאשכנזים עשירים, ומזרחים אמיתיים עם גאווה במורשת אוכלים בשר. למען הגילוי הנאות אציין שא' הזכיר את זה די בחטף ואני הרי לא בפייסבוק, אז לא קראתי בעצמי. ייתכן שאני מתפרצת לדלת פתוחה. ייתכן שאני מחמיצה כאן איזה דיון ממש עמוק וחשוב על זכויות יתר ודיכוי. אבל באמת יש מישהו שחושב שדיכוי אחד מצדיק דיכוי אחר? שמי שמדוכא מקבל פטור מגילוי סולידריות עם שאר היצורים הסובלים בעולם? שמי שסובל מאפליה מוסדית וחברתית פטור מהזכות לגלות חמלה, לקבל החלטות מוסריות? מישהו באמת חושב שטבעונות פוגעת במאבק המזרחי לשוויון או באה על חשבונה? מה הקשר? ובעיקר – מישהו באמת חושב שאוכל טבעוני יקר יותר??? בקיצור, חשבתי שכל זה כבר מאחורי, אבל מתברר שלא. אני ממש עצבנית.

אז חשבתי שבמקום להתעצבן אני יכולה להציע כמה מתכונים טבעוניים זולים וקלים להכנה שכל אחד יכול להכין גם הוא עובד במשרה מלאה בשכר נמוך.
הערה למי שחי על הירח וחושב שאוכל משביע הוא לא טבעוני: פסטה יבשה, אורז, בורגול, קוסקוס, פירה ופולנטה הם אוכל טבעוני שהולך טוב עם כל ההצעות כאן.

קציצות בצל בסגנון הודי

מה צריך?

3 בצלים

2 שיני שום

צרור כוסברה

קמח חומוס

אבקת אפייה

כמון

כורכום

פלפל שחור

מלח

פפריקה

שמן

מה עושים?

מגררים את הבצל דק-דק בפומפייה או במעבד מזון.

סוחטים את הבצל המגורר מהנוזלים.

קוצצים את הכוסברה והשום.

מערבבים עם הירקות עם היבשים:

כוס קמח חומוס (בערך),

כפית אבקת אפייה (בערך)

והתבלינים (לפי הטעם).

מערבבים עד שמתקבל מרקם קצת מתפרק אבל יציב, לוקחים בכף כמות של קציצה ומשטחים קלות, ומשליכים למחבת עם מעט מאוד שמן (או למי שלא מפחד מטיגון, להשליך לשמן עמוק ולטגן כמו פלאפל).

אם מטגנים קלות במחבת, הופכים אחרי כמה דקות. אפשר לטגן רק טיפה ולהעביר לתנור לאפייה קצרה בחום גבוה.

צ'ילי טבעוני מקופסאות שימורים וכמה דקות עבודה

לפעמים הילדים רעבים כשאין לי זמן וסבלנות. אז אם אני לא מכינה פסטה או לזניה לעצלנים, אני מכינה צ'ילי מקופסאות שימורים. אם לא התעצלתם והשריתם מראש שעועית, סחתין עליכם. אצלנו התקלקל הפריזר לפני חודשיים ומאז אין לנו שום קפואים.

מה צריך?

קופסת שעועית אדומה

קופסת שעועית לבנה

קופסת שעועית צבעונית

שני בצלים

שום

בטטה או דלעת או שתיהן

סילאן

פסאטה עגבניות או קופסת שימורים של עגבניות מרוסקות

מלח

פפריקה

פלפל

כורכום

כמון

מה עושים?

מטגנים את הבצל

מוסיפים קוביות בטטה ו/או דלעת

מבשלים עד שהירקות מתרככים

מוסיפים את השעועיות והעגבניות

מוסיפים בערך כף סילאן

מתבלים (בטח שמתם לב שזה צ'ילי בלי צ'ילי, כי אצלנו לא אוהבים חריף).

מערבבים ומוסיפים מים לפי הצורך

מבשלים עד שהשעועיות והבטטה ממש ממש ממש רכות, כמעט מתפרקות (צריך לצאת קליל, נימוח ומתקתק ולא גוש כבד של שעועיות).

זהו. להגיש עם אורז נקי או עם פולנטה שבושלה עם ציר ירקות וקצת שמן זית

ארוחת פסטה מהירה

אני בטוחה שאנחנו לא המשפחה היחידה שלכל אחד יש טעם משלו, וזה סיוט להכין ארוחה שכולם יהיו מרוצים ממנה (אלא אם זה תפוחי אדמה בתנור).

בשביל זה המציאו את קונספט ארוחת הפסטה בסגנון בר סלטים. מכינים כמות גדולה של פסטה עם כלום בשתי צורות (נגיד, ספגטי ופנה) ומכינים כמה דברים פשוטים (וזולים) לאכול עם הפסטה.

למשל:

  • רוטב שמן זית ושום
  • רוטב ירקות צלויים עם עגבניות: צולים בתנור עם קצת שמן זית ומלח פלפלים, שום, גזר וכדומה. כשהירקות צלויים, טוחנים אותם בבלנדר יד עם רסק עגבניות, מתבלים קצת בטימין ופלפל – וזהו. אם הילדים שלכם לא מפחדים מירקות שלמים, אפשר פשוט לערבב את הפסטה עם הירקות הצלויים, לדעתי זה נורא כיף.
  • דברים ירוקים: מקפיצים בווק כל מיני דברים ירוקים עם שמן סומסום (או פשוט סומסום. זה יותר זול וכמעט אותו טעם) ופלפל שחור, למשל אפונת שלג (אם זה יקר לכם, גם שעועית דקיקה מהקפואים של סנפרוסט תעשה את העבודה), ברוקולי, אדממה (אם זה יקר לכם פשוט תעזבו), תרד ומה שמתחשק.
  • פטריות: להקפיץ מעט עם שום, שמן זית וטיפה חומץ בלסמי וכוסברה.
  • חצילים: פשוט לטגן ולהוסיף שום ושמן זית, למעוך קלות ולערבב את הפסטה עם עגבניות טריות ופטרוזיליה.

בתיאבון ותעשו לי טובה תפסיקו עם השטויות.

 

 

לאכול עם טבעונים ושאר יפי נפש

אתם יודעים איך זה שקורים המון דברים מעניינים אבל יותר קל להיטפל לזוטות? אז הנה, כבר בסוף ינואר עברנו דירה והצטרפנו לקואופרטיב דיור, ואני סוף סוף חוזרת לבלוג הנטוש שלי כדי לכתוב על אוכל.אבל לא סתם אוכל. בזמן האחרון יצא לי להשתתף בכמה אירועי מזון מהממים בזכות האידיאלים הקצת תמוהים שלי. אז חזרתי לדווח.

1. קאפקייקס טבעוניים משתלטים על העולם #1

לפני שבועיים ליאת ואני הלכנו לשפוט בתחרות אפייה טבעונית. מממ….

תמונה

איך ייתכן שהעוגה היפהפייה הזאת עם הקרם החלומי לא זכתה בשום פרס?!

שוב מתברר שמאחורי החזות המנומנמת של לידס קורים בה המון דברים מרתקים ומגניבים. למשל, פעם בחודש מתקיימת באחד הפאבים בעיר תחרות אפיית קאפקייקס. החודש התמה היתה אפייה טבעונית, והאופים והאופות (בעיקר אופות) פשוט התעלו על עצמם. קיבלנו טבלה עם שלושה פרמטרים לשיפוט: טעם, מראה וסגנון. הסתובבנו, טעמנו, סימנו והתלבטנו. בינתיים האופים הלחוצים ישבו בפינה ונשנשו עוגות טבעוניות בלי להקשיב לדברים המגעילים או המחמיאים שנאמרים לאורך שולחנות התצוגה.

אכלתי שבע (!!) קאפקייקס ורובן היו מעולות. אבל ממש מעולות. אחת מהן העלתה דמעות התרגשות בעיני – היא היתה למעשה בראוני חמאת בוטנים עם קרם חמאת בוטנים אוורירי וקל כפלומת אפרוח וגם צהוב כמוהו, ולמעלה היה ממתק תוצרת בית של שוקולד מריר ממולא בחמאת בוטנים, וכל הדבר היה פשוט מדהים לחלוטין. מקום ראשון בלי היסוסים בכלל, ולא בגלל שהשאר היו גרועים.
בסוף, כשליאת ואני רצנו להתחנף לאופה ולבקש את המתכון, התברר שהוא גם נטול גלוטן. מדהים.

גם מהממת, גם טבעונית וגם נטולת גלוטן

גם מהממת, גם טבעונית וגם נטולת גלוטן

הלאה. לאט לאט מתברר שרוב האופים אינם טבעונים בעצמם, מה שהפך את זה איכשהו לעוד יותר מגניב. ומכיוון שהם בריטים, ומכיוון שמדובר בקאפקייקס, לא היה זה כלל וכלל אירוע של מזון בריאות. למעשה, המחשבה על כמות השומנים המוקשים שאכלתי באותו יום מעבירה בי חלחלה. מצד שני, תראו איזה יופי של קאפקייק בצורת חמנייה, עם מרקם אוורירי שאין כדוגמתו ונקודות של זרעי פרג, פשוט תענוג לעין ולחך, ואפילו יש מתכון:

זאת העוגית שזכתה במקום הראשון בסגנון. ממש בצדק, לא?

זאת העוגית שזכתה במקום הראשון בסגנון. ממש בצדק, לא?

הדבר היחיד שלא ברור לי הוא למה הבריטים הביזארים האלה הצביעו למקום הראשון בתחרות המראה לעוגה שללא ספק היתה הכי מכוערת בתחרות, וגם לא טעימה ברמות שהיא פשוט בלתי אכילה. מזעזע ממש, לא יודעת מה קרה להם. אולי זה ההומור המעוות שלהם. באמת, תראו בעצמכם:

potty cupcakeאבל מספיק עם ההשמצות. בואו נעבור לאירוע השני.

2. יין סחר הוגן

האירוע השני היה שונה לגמרי, אם כי גם הוא כלל שתיית אלכוהול (בכל זאת, אנגליה). היה מצחיק וביזארי. לרגל השבועיים של סחר הוגן בעיר (לידס הוכרזה כעיר סחר הוגן לפני כמה שנים), התקיימו פה מגוון אירועים ובהם אירוע טעימת יינות סחר הוגן. אנחנו הגענו לשם כי אבי מעורב בחנות סחר הוגן שהעמידה דוכן בחדר הסמוך.
גם שאר הלוגמים היו אנשים שהגיעו בעיקר כי הם תומכים בעקרונות הסחר ההוגן ולא ממש מעורים בתרבות היין, אם לומר זאת בעדינות. מה שהיה מצחיק הוא הפער בין הסגנון הקצת מהוה של הקהל לסגנון המלוטש והמהוקצע של מגישי היין ומעל הכל, לסגנון השנון, המתוחכם, הידעני והאנין של המנחה. היא דיברה איתנו על גוף ועל טאנינים, על שגיאות נפוצות בשילוב יינות עם מנות מסוגים שונים ("אנשים רבים חושבים שבתור יין קינוח כדאי לבחור ביין מתוק, אבל זו לאו דווקא הבחירה הנכונה. כדי להדגיש את טעמו של השוקולד, כדאי דווקא לבחור ביין עשיר ומעט יבש, כמו למשל…" ואז היא הפליגה בהבדלים הדקים-לכאורה אך המשמעותיים למעשה בין היין הצרפתי בכוס שהחזקנו ביד ימין ליין האוסטרלי שהחזקנו ביד שמאל.

האם מיותר לציין שאף אחד מהנוכחים לא התלבט מעולם בשאלה איזה יין מתאים לאיזו מנה? הטועמים החליפו ביניהם מבטים נבוכים וניסו להשתתף כמיטב יכולתם. היה הורס, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיינות שטעמנו היו יינות די רגילים, שאפשר למצוא בחנויות של הקואופ במחירים שווים לכל נפש, שלא לומר פשוט בזול. כמה כבר אפשר לדבר על יין בחמישה פאונד?!

זה הזכיר לי את הרגע שבו הבנתי למה עושים כזה עניין מיין. זה היה כשהלכנו לבקר את טל בפירנצה, שבה הוא למד בישול. התלמידים ירקו לכיורים יינות בשווי עשרות יורו, ואני טעמתי את השאריות מהכוסות שהם הותירו אחריהם. בחיי, רמזים של חבית אלון ואדמה. ניחוח פירות יער. ארומת דבש. הכל נכון, אם יש לכם כסף.

(אגב, אח"כ הלכתי לברר מה הסיפור של הייננית הזאת וגיליתי שיש לה סיפור חיים מדהים. למשל, שעד לפני עשר שנים היא היתה כומר. יש אנשים אמיצים בעולם).

3. בית קפה סחר הוגן, קאפקייקס טבעוניות משתלטות על העולם #2
והכי בלתי צפוי, אולי, הוא שהזמינו אותי לתרום עוגות טבעוניות לקפה הסחר הוגן השנתי בעיר. אתם מבינים, הם רצו להתחשב בכל הדיאטות האפשריות, כולל בלי אגוזים-בלי גלוטן-בלי חלב-לטבעונים בלבד ועוד ועוד. האתגר היה להכין את העוגות מרכיבי סחר הוגן בלבד. באנגליה זה די קל, כי יש מהכל, כולל וניל סחר הוגן. אגב, רק לפני שנה נודע לי שהסיפור מאחורי פולי הווניל מזעזע וכולל, כמו הרבה מתעשיית המותרות שלנו, עבודת ילדים. בעצם אולי זה מזל שרוב האנשים לא משתמשים בווניל אמיתי.

אז הכנתי קאפקייקס בננה וחמאת בוטנים עם זיגוג שהעתקתי מהקאפקייק המצטיינת שאכלתי בתחרות (לא התקרבתי אפילו למרקם והטעם המדהים שלה!). ואז הכנתי גם קאפקייק שוקולד עם קצפת וניל. וזה מדהים שהקמח אורגני, והסוכר הוגן, והשוקולד הוגן, והבננות הוגנות והווניל הוגן והתפוחים לרסק שנותן לעוגה לתפוח גדלים פה בחווה לא רחוק מהבית, והשמן מקואופרטיב מקומי (ובכבישה קרה!) ובאופן כללי אפשר להכין כאן עוגות כאלה חסודות ומוסריות שאפשר כמעט לשכוח שהעוגות האלה הן, בסופו של דבר, כמות אדירה של ג'אנק-פוד…

אם מישהו היה אומר לי לפני שנה שאני אגיש עוגות עם קצפת, לא הייתי מאמינה

אם מישהו היה אומר לי לפני שנה שאני אגיש עוגות עם קצפת, לא הייתי מאמינה

להיות תיירת בישראל (ושני סלטים מדהימים)

חזרתי הביתה אחרי ביקור מולדת של שבועיים וחצי. חשבתי שלא אחזור על הטירוף של השנה שעברה, שבה ניסיתי לפגוש את כולם בשבוע והגעתי לימים האחרונים באפיסת כוחות ועצבנית להדהים מהניסיון לתאם את כל המפגשים האלה (ועוד בלי טלפון סלולרי או רישיון נהיגה). אז חשבתי.

הביקור הזה היה, במובנים מסוימים, מודל מוקטן של החיים שלי בכלל: תמיד מנסה לתפוס את המרובה וגומרת עם הלשון בחוץ. כי למרות הטבלה המוקפדת שלי, שהצחיקה נורא את חברי הישראלים (לקבוע שעה לפגישה שבועיים מראש??? נו, באמת) והצחיקה נורא חברי האנגלים (לקבוע תוכנית רק שבועיים מראש? נו, באמת), לחיים היו תוכניות משלהם. אחרות.

התוצאה העגומה היתה שלמרות הלו"ז המוקפד עדיין לא הצלחתי לראות כמעט אף אחד מחברי למספיק זמן. ואולי שום מפגש לא היה משביע אותי? הצלחתי לגרד כמה מפגשים ממש טובים, אבל התשוקה שלי לשיחות נפש היתה גדולה יותר ממש שהנסיבות יכלו לספק. יש אנשים אהובים שלא הצלחתי לפגוש בכלל, ואני בטוחה שהביקור הזה לא רק תסכל אותי אלא גם העליב כמה אנשים שלבי נחמץ מהמחשבה על זה שלא ראיתי הפעם. את חברי האהוב א' הצלחתי לפגוש לשעתיים וגם זה בדוחק. מה כבר אפשר להפסיק בשעתיים??

תכנון ביקורי מולדת הוא אמנות שטרם רכשתי. אבל ברור לי שאת הביקורים הבאים שלי אני חייבת לתכנן בגישה שונה לגמרי. בגילי אני כבר אמורה להבין שאי אפשר הכל. כמו שאמרה לי בתבונה נ', אי אפשר לפגוש את כולם, אבל חברות טובה היא כזאת שלא מחייבת מפגש בכל הזדמנות. היא יכולה לחכות. מה, באמת? ימים יגידו.

אחת המסקנות המדהימות מהביקור הזה הוא שחרף הדימוי העצמי שלי כאדם ביישן, מסוגר ונטול חברים, העובדה היא שיש בישראל מספר גדול להדהים של אנשים שיקרים ללבי מאוד ואני מחשיבה כחברים טובים ממש. וקבלת הפנים החמה של החברים שלי חיממה את לבי וגרמה לי להפוך לאדם טוב יותר – כי אם אנשים כל כך מופלאים הם החברים שלי, ברור שיש איזה חסד בעולם. אין שיעור להכרת התודה שלי לכל מי שאירח אותי והאכיל אותי וסיפר לי והקשיב לי. תודה!

תל אביב, העיר הטבעונית
הנקודה החלשה בעושר האנושי המרהיב הזה היא שהוא גרם לי להחמיץ את הרנסנס הטבעוני שעובר על תל אביב. אני קוראת בלוגים טבעוניים מישראל והבנתי שמשהו מדהים קרה בדיוק כשעזבתי את העיר, אבל לא שיערתי את גודל המהפכה. א' ניסה לתאר לי קווים לדמותה בעיניים בורקות והדגימות הקטנות שלי אישרו את הפלא. בגלידריה הסיציליאנית העובד הטבעוני ממש שמח לשמוע שגם אני טבעונית (הוא אפילו נתן לי מין כִּיף כזה של טבעונים, מה שלא קרה לי בחיים עד אז) והתגאה שרוב העובדים בגלידריה המושלמת הזאת הם טבעונים. ואני, בפרץ סנובי שמזמן לא גאה בי, חשבתי לעצמי "אה, גם אתה טבעוני… חמוד מאוד. אני בטח טבעונית מאז שאתה בגן". אתם מבינים את האבסורד? ברור ששמחתי שסוף סוף משהו זז, אבל במקום להתלהב מהסולידריות שהבחור החמוד הזה הפגין, התחלתי לתפוס עליו תחת בגלל הפז"ם הטבעוני שלי. אני הייתי שם לפני הטרנד. איפה הייתם ב-48'?? מזעזעת.

ולמרות זאת, היתה בי תשוקה אדירה לתיירות קולינרית בתל אביב הטבעונית. כמו ההומו הטבעוני השמן מלונדון, שאת הבלוג שלו אני קוראת בדבקות, אחד הדברים שהכי רציתי לעשות הוא להסתובב בעיר ולאכול אוכל טבעוני טעים שמישהו אחר הכין. בסופו של דבר העדפתי לדבר ולא לאכול. וכאשר כן הצלחתי לדגום משהו מההמלצות המשתפכות של הבלוגים, קצת התאכזבתי. למשל, במזה המקסימה מגישים מזה שנים אוכל צמחוני טעים ויפה באווירה נהדרת. כששמעתי שמגישים שם גם ארוחת בוקר טבעונית, שכנעתי את אמא שלי ולילה להצטרף אלי בדרך חזרה לכפר סבא. מה אומר לכם? זה דומה מאוד, דומה מדי לארוחות הבוקר שאני אוכלת כל הזמן בבית (אם כי הלחם יותר טעים). זה לא דבר רע – ארוחות הבוקר המאוחרות שלנו הן לפעמים גורמה אמיתי, כך שזה אפילו סוג של מחמאה. אבל זה לא מה שרציתי.

קראתי פעם מומחית לפרסום שקבלה על הרדיפה אחר דברים שיהממו אותנו. משהו יכול להיות מעולה, אבל… "לא נפלתי". למה צריך ליפול? לא ברור. אבל אחרי ארוחת הבוקר המצוינת ההיא, הרגשתי שלא נפלתי. עכשיו אני שוקעת בהרהורים על הביקור הבא שלי, שבחלומי יהיה קצר ויתמקד באכילה ולא בניסיון נואש לפגוש את כולם. בטח.

לפגוש את תל אביב מחדש, או: להרגיש בבית
בשנה שעברה כשבאתי לתל אביב הרגשתי שחזרתי הביתה, וגם נדהמתי מהעליבות הנוראית של העיר המוזנחת והמלוכלכת הזאת, שחושבת שהיא ניו יורק וברלין גם יחד. תל אביב היא ניצחון הרוח על החומר. גרים במזרח התיכון המיוזע ומרגישים כמו בירה תרבותית. היצירתיות והאנרגיה של העיר הזאת גבוהים פי שמונים מאלו של לידס המנומנמת והנקייה. תל אביב היא זעה ובתים מתקלפים ולכלוך, כפכפים עם שמלות מעצבים, חומוס וקפוצ'ינו, שדרות אופנתיות עם עצים אפריקאים, בתי קפה, תנועה, אנשים ברחוב כל שעות היום, עיר כל כך חדשה שדברים בני מאה הם בשבילה עתיקות, עיר מספיק קטנה שמי שגר במרכזה מזהה את הפנים של כולם. וזאת העיר שאהבתי ובה גרתי מגיל 18 ועד לא מזמן, ובכל זאת, באופן משונה, לא הרגשתי בבית. הלכתי ברחובות שבכל אחד מהם הכרתי בניין אחד מבפנים – כי גרתי בו, או כי הכרתי מישהו שגר. עברתי ליד בתי קפה שישבתי בהם ובשדרות שהלכתי בהן עם לילה התינוקת ועם חברים, ובמקומות שהיו לי בהם שיחות דרמטיות נורא. והרגשתי "זה מקום שאני מכירה ממש טוב", אבל כמעט לא הרגשתי בבית. וזה אפילו לא העציב אותי.

מה שדווקא היה עצוב הוא שהרגעים שבהם הרגשתי בבית היו דווקא עם זרים: נהגי מונית, מגישי גלידות. איתם הרגשתי שאי אפשר לנחש שאני לא מפה. כי אני כל כך שייכת שאני יודעת להגיד בדיוק את הדבר הנכון, במבטא הנכון ובמשלב הנכון ובנימה הנכונה. שאני יודעת למה הם מצפים ומותר לי להפתיע אותם – כי אני מקומית, אז ברור שאני יודעת את הכללים ומפרה אותם מעמדת שליטה ולא מתוך בורות. הנינוחות הזאת של הטקסטים הקלילים, היומיומיים, הלא מחייבים שחושפים את הזהות שלי כמהגרת בכל משפט בלידס – אלו המשפטים שגרמו לי להרגיש בבית בתל אביב. וכשהחלקתי כיפים עם מוכר הגלידה, לרגע הרגשתי שאולי יהיה דווקא כיף לגור שוב בתל אביב.

אבל די מהר נזכרתי למה רצינו לעזוב.

כשנסענו לצפון ברכבת לילה נראתה מוטרדת מאוד ולחשה לי משהו (באנגלית, כי זה היה אחד הימים הראשונים שלנו והיא עדיין לא עברה לעברית. לשמחתי, די מהר היא חזרה לגמרי לעברית. איזו הקלה!). היא אמרה "אני לא יכולה להפסיק להסתכל על הרובה הזה". כי בכיסא שמעבר למעבר ישב חייל חמוש. בשביל לילה זה היה מפחיד ומטריד, כי היא גדלה בסביבה נורמלית שבה אנשים לא מסתובבים חמושים סתם ככה.

ועכשיו היא באה לישראל בתור מקום עם שמש שהולכים בו לבריכה כל יום ואוכלו בו גלידה, מקום לפגוש בו את סבא וסבתא לימי כיף משוגעים ולהתפנק. את הבית שבו נולדה היא לא מזהה, אבל את רחבת הבימה – כן. אני לא יודעת מה אני מרגישה בקשר לזה.

ויש עוד המון מה לומר, אבל הפוסט הזה כבר מתארך נורא. אז אספר לכם שאמנם לא יצאתי למסע קולינרי במסעדות, אבל אכלתי שני סלטים מהממים שאני מוכנה לחלוק עם קוראי הנאמנים (וגם עם המזדמנים):

סלט שכולו מפרי הגן של לורה ועודד

הסלט הזה נוצר כאלתור כשהחלטנו לארגן פתאום ארוחה גדולה בבית של אחי.

לורה מטפחת גן ירק מקסים שהניב השנה כמות דמיונית של עגבניות מתוקות, אדומות, טעימות להדהים, מגודל של עגבניית שרי ועד עגבנייה גדולה כמו אגרוף. מתקפת העגבניות כבר הובילה אותם להכין כל מה שאפשר והשיחים עדיין כורעים תחת השפע. המקרר שלהם כבר כולל צ'טני עגבניות, עגבניות מיובשות, סלט עגבניות, רוטב עגבניות קפוא ופשטידת עגבניות ועוד היד נטויה. במלים אחרות, לא היה צריך להתלבט בנוגע למרכיב העיקרי בסלט הזה.

בקדמת הבית צומחים שיחי תבלין עצומים בגודלם, שמציעים כמות פראית של ניחוחות לכל תה וסלט.  לפני שמגיעים לבית עוברים בבוסתן של עצי פרי, שממנו הגיע הלימון לסלט, ומאחור גדלים עצי זית, שהניבו השנה את השמן הראשון שאחי ומשפחתו כבשו בעצמם בבית בד. די מדהים שכל השפע הזה הוא תוצאה של מעין תחביב לשעות הפנאי למשפחה העסוקה הזאת, ששני המבוגרים בה עובדים מעלות החמה עד אמצע הלילה.

זה כנראה המטבח שהכי כיף לבשל בו, כי כל מה שרוצים אפשר פשוט לקטוף מהחצר, מרחבי הבישול עצומים והכלים יפהפיים. ואפילו יצא טעים (בטמטומי הוספתי לסלט בורגול אח"כ, אבל תעזבו את זה. אין צורך. הוא הכי מוצלח ככה). אז תודות למשפחת ארבל וקדימה למתכון.

צילום: ירון

צילום: ירון

עגבניות שרי חצויות

נענע טרייה קצוצה

כוסברה טרייה קצוצה

אורגנו טרי

זוטא טרייה

שמן זית (מהעצים שבגן!)

קצת מלח

לימון

הגרסה שלי לסלט של לורה

אותה ארוחה שחרגה מכל פרופורציה התחילה בסלט מעולה שהכינה לורה. זה למעשה סלט שהוא ארוחה בפני עצמו, וכעבור כמה ימים ניסיתי לשחזר אותו בגרסה משלי בבית של אמא.

סלט עם אדממה

מה צריך

אדממה מבושלים ומצוננים

לקט עלי בייבי (עם רוקט!!)

פיסטוקים

צנוברים

גרעיני דלעת

חמוציות

חצי בצל סגול

לרוטב:

שמן זית

מייפל או אגבה

חרדל דיז'ון

מלח

לימון

המרכיב הסודי והחשוב בסלט הוא שומשום שמטוגן בשמן עד שלשמן יש טעם של שומשום. אני מניחה שאפשר פשוט להשתמש בשמן שומשום ולפזר מלמעלה שומשום לא מחומם, אבל בעניין הזה הלכתי בעקבות לורה ויצא מעולה, אז למה לשנות?

פשטות מרצון ולזניה טבעונית לעצלנים

לפעמים אני נעשית סנטימנטלית לכל מיני דברים שבישראל היה לי קל לעשות ופה קשה לי. למשל – הלחם. בשנתיים האחרונות שלנו בישראל לא אכלתי כמעט בכלל לחם קנוי, וכמעט תמיד היה בבית לחם שלי (בעיקר סביב הימים של הגן הורים). נכון, לא אכלתי הרבה לחם. וחוץ מזה, בישראל חם. הבצק תופח מהר ובקלות, וגם אפשר ללוש בצק ללחם עשר דקות והוא כבר נעשה גמיש ונוח למדי.
באנגליה הכל שונה. הקמח שונה, קשה יותר. וקר; כדי להגיע לבצק במרקם מתקבל על הדעת צריך ללוש בנחישות במשך חצי שעה לפחות, אבל בעצם רצוי ארבעים דקות ומעלה. היו ימים שאמרתי בלבי "אמנם לא תרגלתי יוגה הבוקר, אבל לפחות אני עושה פעילות גופנית מאומצת!"
וכדי להחמיר את המצב, הלחם בחנויות באנגליה מזעזע. במכולת נורמלית בתל אביב אפשר להשיג כמה סוגים טובים מאוד של לחם שיפון רוסי או לחם מלא עם דגנים והפתעות, שלא לדבר על מאפיות הגורמה שהיו במרחק הליכה מהבית שלי או שוק הכרמל. פה גם הלחם המלא ספוגי ורכרוכי ונטול טעם, אני בכלל לא מסוגלת לאכול אותו לפני שהוא קופץ מהטוסטר. אני לא רוצה לדבר בכלל על רשימת הרכיבים שמופיעה על שקית הניילון הבלתי מתמחזרת שהלחם האנגלי עטוף בו.

אז לפני כמה חודשים גמרתי אומר בלבי להפסיק עם התירוצים ולחזור ללחם ביתי. אני מרגישה טוב יותר כשאני אוכלת לחם שאני יודעת מה יש בו, איך הכינו אותו וגם גאווה על זה שאני עושה בעצמי את מה שאני יכולה. אני אוהבת להיות עצמאית. אני אוהבת דברים שעשיתי לבד, אפילו הם קצת מצ'וקמקים כמו כריות הינשופים שתפרתי באחרונה. בגלל שהם עבודת יד, זה נחשב חינני. באמת. וכשאני אוכלת אוכל ביתי, לובשת משהו שסבתא שלי תפרה או רוכבת על אופניים שאבי הרכיב משלושה זוגות שונים, אני מרגישה שיש בחיים שלי משהו אותנטי, מיוחד, משמעותי. שהדברים שסביבי הם חלק ממרקם של אהבה ותשומת לב. שהם שלי, ולא איזה מוצר מדף אוטומטי שהגו באיקאה. מה גם שלחם ביתי הוא לא רק יותר כיפי ושוויצרי, אלא באמת באמת הרבה יותר טעים ואין לי ספק שגם יותר בריא.

כדי ליצור מקדם פדיחה שימנע ממני לסגת, הודעתי למשפחה שמעתה אכין לחם לכולם. אפיתי לחם לבן לאבי ונור ולחם מלא לי ולכליל. השתדלתי מאוד ולשתי המון זמן וגם התפחתי כל הלילה. את הלחם הלבן הכנתי מבצק הפיצה העילאי של "לחמים" וכדררתי ללחמניות, שאת חלקן הטמנתי מיד בפריזר. התוצאה היתה מענגת, אך מחרידה. מכיוון שקשה מאוד לעמוד בפני לחם טרי מהתנור, צריכת הלחם שלנו ביום ההוא גדלה פי שבעה, ורוב הלחם שאפיתי חוסל. הלחמניות מהפריזר נעלמו כעבור יומיים. ההחלטה הדרמטית שלי החזיקה מעמד בערך שבועיים.

אז מה עושים?
נזכרתי שכמה פעמים אכלתי לחם ממש טעים ממכונת לחם. ואז עלתה השאלה הטורדנית והטהרנית: האם מכונת לחם היא צעצוע שמתאים כמתנת חתונה, או פתרון אמיתי לאנשים שרוצים לחם תוצרת בית אבל לא מוכנים ללוש שעה בכל יום? והאם כל הקטע של לחם ביתי הוא לא המרכיבים אלא העבודה שהושקעה בו? למזלנו, ביקרנו בשוק יד שנייה ומצאנו מכונת לחם חדשה במחיר מציאה מגוחך ממש ופטרנו את עצמנו מהצורך להתלבט.

אלא שעל הלחם הראשון שיצא נור אמר: "הלחם שאת מכינה בעצמך הרבה יותר טעים". מה, את זה לא הכנתי בעצמי..? כנראה שלא. והוא באמת לא היה משהו.
אחרי כמה וכמה ניסיונות הגעתי לכמה מסקנות. למשל, שקמח חיטה מלאה הוא קמח מעפן שמכביד על הלחם ולא ממש טעים. בלחמניות שהכנו לגן הורים היה תמיד קמח מלא והן היו מעולות. אבל באנגליה, כאמור, הכל אחרת. ואז ו' המליצה לי להשתמש בקמח קמוט, ומאז לא הבטתי לאחור. זה קמח מלא עם טעם מוצלח ומרקם אבקתי וצבע צהבהב כך שכאשר מכינים איתו דברים, הסועדים טועמים משהו קליל ובהיר לא קולטים שהלחם למעשה מקמח מלא. הא!

אז התחלנו להכין לחם במכונה והגעתי למתכון מוצלח למדי, ואפילו שזה דורש חמש דקות עבודה, אני עדיין מתעצלת להשקיע את הזמן המועט הזה. קנינו את המכונה לפני חודש בערך, אבל הכנו בערך 5 כיכרות לחם. למה? לא יודעת. אולי צריך להתרגל.

חוב ישן: הנעליים של לילה

אם כבר בענייני פשטות מרצון, כבר סיפרתי פה על הסאגה של רכישת נעלי בית ספר לכליל. בסוף, מאוחר מדי, התברר לי שאני לא המופרעת היחידה באנגליה עם ההפרעה הזאת, ומצאתי את הבלוג הזה שעוסק בסוגיית נעלי בית ספר אתיות להורים טרחנים כמוני.

טוב, זה נחמד. אבל אתם הרי יודעים שאין, פשוט אין על חנויות יד שנייה. זה ללא ספק הדבר האמיתי.

ולקינוח: לזניה לטבעונים עצלנים
OLYMPUS DIGITAL CAMERA
לפעמים מתחשק אוכל מדהים ומושקע עם ים של טעמים ומרקמים והמון ירקות וויטמינים. אבל לפעמים רוצים פשוט אוכל משביע וכיפי שהילדים יאכלו בלי תלונות. למקרה הראשון יש לי את המתכון של ג' ללזניה טבעונית עם שכבות של חצילים קלויים, קישואים קלויים, פלפלים קלויים, פסטו ומה לא. למקרה השני המצאתי את לזניית הבטטה.

מה צריך?
1 חבילת דפי לזניה בלי ביצים
800 ג' עגבניות מרוסקות
גזר בינוני, קצוץ דק מאוד
בצל בינוני, קצוץ דק
שמן זית
קצת מיורן
בטטה בינונית
תפוח אדמה בינוני
זיתים
סירופ אגבה

מה עושים
למילוי:
בעזרת קולפן, מקלפים את הבטטה ותפוח האדמה ואז ממשיכים לקלף סרטים רחבים עד שלא נשאר כלום.

לרוטב:
משקיפים את הבצל
מוסיפים גזר ומקפיצים קלות.
מוסיפים מלח, עגבניות, אגבה ומיורן
מבשלים עד שהגזר הקטנטן די רך

בזמן שהרוטב מתבשל:
משמנים תבנית פיירקס בשמן זית
מורחים את עלי הלזניה בשמן ומסדרים בשורה.

מורחים שכבת רוטב עגבניות.
מסדרים שכבה של סרטי בטטה על הרוטב.
מסדרים עוד עלי לזניה משוחים בשמן.
מסדרים שכבה של רוטב עגבניות ועליה תפוחי אדמה.
ואז שוב, עם שכבת זיתים.
ואז ממשיכים עד שנגמרים הרכיבים או המקום בתבנית.
מסדרים יפה רוטב וקישוטים מלמעלה.
אפשר להשפריץ קצת רסק עגבניות פושטי בצדדים, אם רוצים. פה הוא מגיע בשפופרת אז זה ממש מתבקש.

מוסיפים מים מהצדדים שיגיעו עד למעלה.

מכסים בנייר כסף ואופים על חום בינוני-גבוה עד שמזלג ננעץ עד הקצה די בקלות, כלומר עד שהפסטה רכה.

מורידים את נייר הכסף ומחזירים לתנור למכת חום שתהפוך את הציפוי לקריספי.

מגישים חם, או קר (אם נשאר משהו. לרוב לא נשאר).
בתיאבון.

כשהגזענים באים להפגין מה יעשו התושבים

השכונה שלנו היא קלישאה של שיכונים. חלק ניכר מהתושבים גרים בדיור בר השגה (כן, יש פה דבר כזה!) ובעצם העירייה משלמת להם את דמי השכירות. אחרים מקבלים קצבאות מסוג אחר, או שסתם אין להם כסף לעבור לשכונה טובה יותר, או שהם כבר גרים פה כל כך הרבה זמן שהם רגילים. וזאת שכונה מאוד מגוונת מבחינה אתנית, אבל יש לה אווירה מובהקת של שכונה לבנה ממעמד הפועלים (או המובטלים). והנה, לפני חצי שנה נודע לנו שעמותה מוסלמית מתכוונת להקים מרכז קהילתי על חורבות הפאב הישן והריק (הו, האירוניה!). 

השכונה געשה. המרכז הקהילתי נסגר לפני שנה אחרי ערימה של תככים בין התושבים (פוליטיקה בפ' קטנה, כמו שהסבירו לי כאן); ומה פתאום מרכז למוסלמים באמצע שכונה כל כך נוצרית? תכלס, צודקים. אבל מה לעשות שהפאב היה רכוש פרטי והוא נמכר בלי לשאול אף אחד. העירייה היתה חייבת לאשר את הסבת הייעוד, והתעלמה מתחינות התושבים ומהאזהרות שלמעשה זו מזימה להקים מסגד בניגוד לתקנות, ושזה לא פייר להקים מרכז קהילתי שלא משרת את הקהילה כשדווקא יש פה צורך דוחק במרכז קהילתי לכולם. בינתיים העמותה כבר התחילה לשפץ את הגדר בלי אישורים – מה שלא תרם למוניטין שלה בקרב התושבים. חלק מהתושבים פתחו במאבק חסר תועלת בעירייה.

ואז אחד השכנים המיליטנטיים התקשר ל-EDL והזמין אותם להפגין. EDL, ובשמה המלא English Defence League, היא הליגה הגזענית המזעזעת של אנגליה. בדיוק מה שאתם מדמיינים, עם בריונים לבנים בראשים מגולחים ושנאה יוקדת למוסלמים, יהודים וכל מי שלא דומה להם. בתגובה הודיעה הליגה האנטי פשיסטית שתבוא להפגין את התנגדותה לביקור הפרובוקטיבי של הגזענים. השכונה המנומנמת שלנו לא האמינה שכזאת דרמה יכולה להתחולל פה.

שכנתי ק' היא אנגלייה לבנה ממוצא נוצרי שנישאה למוסלמי ממוצא קשמירי ומגדלת פה את ארבעת ילדיהם וחצי מהזמן גם את כליל, שמבקרת אצלם בכל רגע פנוי. ק' צעירה, מקסימה ונאיבית. היא לא מתעניינת בפוליטיקה ופשוט לא מבינה איך אנשים יכולים להיות גזענים. "ואם הם ירצו פעם לעבור לארץ אחרת, הם ירצו שיתייחסו אליהם ככה? זה פשוט דבילי!". לקראת ההפגנה שקלנו את צעדינו והחלטנו לחלק פליירים בשם תושבי השכונה, שקוראים לפתרון בדרכי שלום לדרמה הזאת. חשבנו שיהיה נחמד אם העמותה תקיים את הבטחתה לפתוח את המרכז לכל התושבים, ואם התושבים יואילו להיות מנומסים.

אז הכנתי פליירים, אבל ברגע האחרון ק' השתפנה ולא הסכימה לצאת להפגנה. בעלה ע' (בן אדם ממש מקסים אבל גם סוג של פטריארך מהסוג הישן), אמר שנראה לו מסוכן לנשים לצאת לשם, ובטח לנשים כמונו, ועל אחת כמה וכמה עם פליירים. כשציינתי שיהיו שם גם האנטי פשיסטים הוא צחק: הם תמיד עוקבים אחד אחרי השני. המשטרה חשבה כמוהו, ושלחה לקהילה היהודית ולדיירים בקשה לא לצאת לרחובות אלא אם אתם מתכוונים להשתתף בהפגנה בעצמכם. בבוקר הרחוב השומם כבר נמלא בשוטרים. לילה ואני יצאנו להדביק פליירים לאורך כל הרחוב הראשי של השכונה.

כמה ימים לפני ההפגנה נפגשתי עם הכומר בכנסייה האנגליקנית בשכונה שלנו, שחבר בפורום הבין-דתי של העיר. חברי הפורום החליטו לקיים מצעד שקט באזור, כולל תחנות במסגד, בית כנסת וכנסייה. הם לא רוצים לעורר מהומה, כמובן. רק לקרוא למסר של שלום ודיאלוג ולהציע תמיכה ואוזן קשבת לתושבים מודאגים ביום ההפגנה (אלהים ישמור מהפטרונות של הכמרים האלה!). הכומר (עם צווארון לבן כזה, אמיתי!) פשוט היה בעננים כשבא לבקר בביתי שבשיכון – הנה מקומית אמיתית שמדברת כמו יפי הנפש מהפורום הבין-דתי! הוא היה ממש נרגש ושנינו הסכמנו שנמשיך לשתף פעולה בעתיד.

עכשיו הבנתי את סיפור ההפגנות בשכונת שפירא מהזווית של התושבים. בתור שוחרת זכויות אדם בהחלט יכולתי להשתתף בהפגנה האנטי פשיסטית נגד הגזענים. אבל בתור תושבת הרגשתי שהגישה האוטומטית של הפעילים המקצועיים ממהרת לצבוע את המאבק השכונתי בצבעים של מאבק גזעני, בעוד שהשכונה שלנו ממש לא כזאת. אם לנקוט בלשון גישורית, יותר משיש כאן מאבק בין דתי או בינתרבותי יש פה מאבק על משאבים ואינטרסים. התושבים רוצים מרכז קהילתי לכולם ולא מרכז למוסלמים משכונה אחרת. מה כל כך קשה להבין פה?

אז התרעמתי על הנטייה האוטומטית להניח שהעניים בשיכונים הם גזענים ושונאי זרים, ועל הרצון הטוב המתייפיף של המפגינים מהשכונות המכובדות להתגייס נגד המפגינים הגזענים, שרובם הגיעו בכלל מערים אחרות. אתם מבינים? פעילים פוליטיים מכל האזור הגיעו לשכונה הפיצית שלי כדי להמשיך את המאבק שהם מנהלים בכל מקרה, בלי לתת לסיפורים הקטנים והאישיים לשנות את התמונה שלהם, על משיחות המכחול הרחבות שלה. מובן שיש גם מידה של גזענות ושנאת זרים בסיפור, אבל מי שגר פה יודע שזה רק תבלין דק ומזדמן מעל בסיס מוצק של הזנחה, מחסור וצורך ופוליטיקה שכונתית פנימית כמו שיש בכל מקום שבו אנשים חיים יחד. 

מה המסקנה? אולי פעילים צריכים להקפיד תמיד לעבוד עם הקהילות ולא לכפות את האג'נדה האידיאולוגית שלהם בלי להבין את ההקשר הקטן והמקומי. זה פחות זוהר ופחות מלהיב למי שאוהב הפגנות גדולות וסיפורים בשחור לבן. זה תהליך, לא אירוע משולהב. אבל אידיאולוגיה אמורה להיות נקודת מוצא לפעילות פוליטית, לא נקודת הסיום. מתוך אידיאולוגיה הומניסטית אפשר לעבוד עם הקהילה ולנסות להגיע לפתרון של הבעיה הזאת. מתוך צדקנות ודחף שיווקי (כלומר, שהיעד הוא קידום אידיאולוגיה ולא קידום האנשים), אפשר להגיע להפגנה אחת סוערת וללכת, מבסוטים ושאננים. 

בסופו של דבר החמצנו את ההפגנה (לכליל היו תוכניות משלה לאותו יום), אבל שמענו עליה מהשכנים (למשל, שהגזענים לא הצליחו למצוא מישהו מהתושבים שיסכים לשאת דברים, ושהיו די מעט אנשים, ואפילו שחלקם העדיפו להישאר בפאב שבו נפגשו לתחילת הצעדה…). אח"כ כמובן קראנו את החדשות. פה ושם.

ולעניין אחר לגמרי:

מה טבעונים אוכלים עם פירה

פירה עם תוספות טבעוניות

בעניין אחר לגמרי, לפני כמה ימים אכלנו ארוחה נורא טעימה שנבעה מכך שהתעצלתי לבשל, ובסוף יצא שהכנתי המון דברים פשוטים. ראשית הכנתי פירה, כי מה יותר פשוט ומשביע מפירה.

אבל מה נאכל ליד הפירה? אני לא משתמשת בסייטן (סתם, כי לא יוצא לי), ולא היה לי תבשיל עדשים או שעועית טוב ומהביל שילווה את הפירה עם רוטב. גם לא היה לי חשק להכין יותר מדי.

אז הקפצתי קצת פטריות בשמן זית, שום, טימין, פלפל שחור וחומץ בלסמי.
וטיגנתי טופו בשמן עם מעט רוטב סויה עד שהוא נעשה פריך ושחום.
ובישלתי אפונה מהשקית בפריזר.
ופרסתי חצילים, מרחתי עליהם שמן זית, שום כתוש ופטרוזיליה מיובשת (שאני אקצוץ??) וזרקתי לתבנית בתנור.
חיממתי שעועית אפויה (baked beans) מקופסת שימורים, כי בכל זאת אנחנו באנגליה
וגם את שאריות התבשיל מאתמול, שמי זוכר כבר מה הוא היה. 

בסופו של דבר, בלי יותר מדי טרחה, יצאה ארוחה ממש מגניבה אז לא התאפקתי וצילמתי:

פירה עם תוספות - ארוחה טבעונית שלמה