מטבח יומיומי של טבעונית

לקח לי כמה חודשים להבין את זה, אבל למעשה מאז ינואר אפשר לומר שאני טבעונית רוב החיים (כלומר, יותר מחצי). נעשיתי טבעונית בגיל 16, ועם השנים אני מבינה עד כמה חוויית הטבעונות שלי שונה משל חלק ניכר מהטבעונים שאני פוגשת. למשל, אין לי הרגלי בישול לא טבעוניים. מצטערת, אבל לא ממש נהגתי לבשל לפני גיל 16. אף פעם לא הכנתי עוגה עם ביצה, ובחיים לא אכלתי סטייק או המבורגר (אולי זה המקום לציין שלפני שנעשיתי טבעונית הייתי ילדה חצימחונית ואז ילדה ונערה צמחונית). תארו לכם שמבחינתי, חומץ הוא מרכיב לגמרי נורמלי בעוגה.

גם החך שלי שונה. טעם הוא עניין נרכש, ואחרי שנים של טבעונות אני פשוט לא זוכרת איזה טעם יש לקציצות בשר או ליוגורט או לשוקולד חלב, ולעומת זאת אני ממש נהנית לאכול גזרים טריים בתור חטיף. זה גם אומר שאין לי מושג אם המנה שלטעמי היא ממש מוצלחת תעבור את מבחן המשפחה הלא טבעונית. למשל – כמעט אף פעם אני לא מכינה פשטידות, שיושבות חזק בזיכרון הלא טבעוני שלי ושל בני המשפחה. את הקציצות הטבעוניות שלי אני אוכלת בדרך כלל בעצמי – אלא אם הן מטוגנות, מה שגורם לכולם להתלהב ולחסל הכל מיד. לצערם, זה קורה רק פעם ביובל, כי אני שונאת טיגון ועוד יותר סולדת מריח של טיגון. לא קל לחיות איתי (ולא רק בגלל הטבעונות).

מה, טבעונית? אז את אוכלת רק חסה?

מה פתאום, גם גזר!

כל מיני הרגלים של טבעונים הם כבר טבע שני בשבילי. אני לא קונה אוכל בלי להסתכל על רשימת הרכיבים, וככל שנוקפות השנים אני גם קונה פחות ופחות מוצרים שיש להם רשימת רכיבים עם יותר מארבעה פריטים. כבר הראיתי לכמה טבעונים ותיקים את התנועה הזאת, של סיבוב פרק יד ימין ב-90 מעלות לכיוון הפנים (כאילו מחזיקים קופסה ומסובבים אותה כדי לראות את רשימת הרכיבים) – הם הבינו מיד במה מדובר וגם הם חשבו שזה די מצחיק.

דוגמה קטנה לאוכל טבעוני שאין סיכוי שאני קונה

כשהבנתי שתפיסת המציאות שלי מאוד מושפעת משנים של טבעונות ומן הסתם יש המון הרגלים משונים שלי שאני לא ערה להם בדיוק מכיוון שהם כבר טבע שני, חשבתי שמן הראוי לפנות למישהו קצת יותר אובייקטיבי, ופניתי לראיין את אבי. "האם יש לי הרגלים משונים שנובעים מזה שאני טבעונית?". אבי ענה די מהר "קשה לדעת, כי את באופן כללי בן אדם די משונה". לא בדיוק התשובה שציפיתי לה, אבל בהמשך קיבלתי פירוט: בגללי אי אפשר לקנות אוכל קפוא, כי בהכל יש משהו לא טבעוני. מה שבעיני הוא טונות של מוצרי חלב בביתנו הצמחוני הוא למעשה מעט שבזעיר (מספיק חלב בשביל הקפה של אבי, חבילת גבינת צ'דר וחבילת חמאה). באמת?? התפלצתי. ואבי השיב "ראית איזה מבחר יש בסופר". טוב, השבתי. ברור שבסופר יש המון, אבל אף אחד לא קונה את כל מה שיש בסופר! אבל הוא לא יצא חייב: הנה, תראי. כמה דגנים יש בסופר? כולם אצלנו בבית. כמה קטניות? רובן אצלנו. כמה פירות? וכמה אצלנו? טוב, נכנעתי.

הרגל מועיל אחר שרכשתי לי הוא לקרוא מתכונים באופן מאוד משוחרר – גם בגלל האופי החפפני והמרדני שלי, אבל גם בגלל שלרוב יש במתכונים לפחות מרכיב אחד שצריך להתעלם ממנו או לטבען אותו. בכלל, ספקנות בריאה ביחס לסמכות אופיינית לדי הרבה טבעונים שפגשתי, ולא רק בתחום המתכונים. אז לפעמים כתוב במתכון להוסיף ביצה, והוא עובד מעולה גם בלי ביצה. מאכלים שמוגשים בתוספת יוגורט אפשר להגיש גם ליד [שימו לב: הנה מתכון קטן!] טחינה ירוקה של נענע וכוסברה, טחונה בבלנדר עם הרבה לימון, מים ושום. חמאה אני קוראת אוטומטית כשמן זית או קוקוס. חלב הוא כמובן חלב סויה, או שקדים, או שיבולת שועל (אגב, מילקשייק וניל לילדה הוא חלב סויה עם בננה טחון בבלנדר עם טיפונת תמצית וניל. לפעמים הוא רק בננה ומים עם מעט וניל). [אופס, עוד מתכון].

אז חשבתי שלרגל המועד המיוחד הזה, אלקט כמה מתכונים טבעוניים שנהפכו למתכוני הבית.

אלה מתכונים פשוטים ויומיומיים בלי יומרות, של מי שהטבעונות בשבילה היא דרך חיים. מהנה, הרפתקנית, מלאת הפתעות – אבל בדרך כלל פשוט עניין שבשגרה. אז לא תמצאו פה שום דבר מסובך, אלא בעיקר דברים שאין להם מתכון מסודר ואני מכינה כשאני רוצה לאכול מהר ובלי להסתבך, מדברים שבדרך כלל יש לי במקרר ובארון. מתכוני גורמה או מתכונים שדורשים יותר מחצי שעה חפשו אצל הבלוגריות הטבעוניות החביבות עליכן (המלצות בסוף). אני אשתדל להוסיף תמונות של המנות בפעם הבאה שאכין משהו מהמתכונים הבאים. זה בטח יהיה בקרוב, ובינתיים תקראו.

טוסטבעוני

לפני שנעשיתי טבעונית הבישול שלי התמצה פחות או יותר בהכנת טוסט במיקרוגל בבית ההורים. זה היה טוסט מושחת ביותר, שכלל תועפות של זיתים ירוקים מקופסת שימורים וגבינה צהובה. פלא שהיה לי כאב ראש כל הזמן? עד היום אני לא יודעת אם המיגרנות שלי נגמרו הודות לעובדה שנפרדתי מגבינה צהובה או בזכות הפרידה המוקדמת שלי מהתיכון, שנעשתה פחות או יותר באותה תקופה. היתה לי אלרגיה נוראית לבית הספר. ממש משעשע שנעשיתי מורה בסופו של דבר.

חלפו השנים, ואני לא השתמשתי במיקרו או בגבינה כבר זמן רב, אבל שמרתי על חיבתי לטוסטים פריכים. בימים שגרתי ליד שוק הכרמל הייתי מכינה טוסטים מלחוח תימני מקופל לחצי ומכניסה לטוסטר אובן. זה הדבר הכי טעים שיש בעולם, בזכות יכולת ספיגת הטעמים המהממת של הצד הרך עם הבועות, ויכולת ההתפרכות (כלומר, היכולת להיעשות פריך ומושלם) של הצד התחתון. כאן אני נאלצת להסתפק בלחם, מקסימום פיתה מעפנה של אנגלים. אבל כמו שאמרה פעם דמות בסרט מצויר – הכל תלוי בטיב המילוי (אני חושבת שבסרט זה היה קשור איכשהו לבובות פרווה).

אז יאללה, לעבודה.

מה צריך?

בצל

שום

עגבניות

בזיליקום (או פסטו, אם הכנתם ונשאר. לא חובה)

זיתים שחורים (או ממרח. תמיד יש לנו בבית ממרח. לא חובה)

ממרח עגבניות (אם יש. ממש לא חובה)

חציל  / פלפל  / קישוא (אפשר לקלות מראש, אבל ממש לא חובה)

שמן זית

מלח

חומץ בלסמי

מעט טבסקו (לא חובה)

מה עושים?

מחממים טוסטר לחיץ

פורסים את הירקות לטבעות דקיקות

מורחים על הטוסט את הממרחים, אם יש.

קולים את הירקות שרוצים לקלות, או פשוט פורסים אותם דק ומניחים בתוך הטוסט.

מסדרים את הירקות על הלחם. חשוב שהעגבניות יהיו מעל, כדי שיגירו את מיציהן הטעימים על הכל.

מתבלים.

זולפים שמן זית בנדיבות, והמהדרין מזליפים גם על הצד החיצוני של הפיתה, כדי שיהיה פריך.

סוגרים היטב ושולחים לטוסטר למעיכה רצינית. אני אוהבת את הטוסטים שלי ממש פריכים מבחוץ, עד שהם משחימים.

אם רוצים אפשר כמובן להוסיף איזו גבינת טופו צהובה בסגנון מוצרלה, אבל לדעתי אין צורך – זה סתם הורס את הרעננות של הטוסט אנטיפסטי המהמם הזה.

אחרי שאוכלים את זה, קשה להאמין למה אנשים לא מבינים מה כבר אפשר לשים בטוסט אם אין בו גבינה צהובה. כבר יצא לי להזמין את הטוסט הזה בסנדוויצ'יות ידידותיות לטבעונים (למשל דוכן הסנדוויצ'ים ליד גן מאיר), להשתאותם של הזבנים. לדעתי זה ממש מאכל גורמה והוא הולך נהדר עם בירה בשעת לילה אחרי שהילדים הואילו בטובם ללכת לישון ולהניח לנו לשוחח בנחת.

סושי

עוד מאכל שפעם חשבתי שהוא ממש מסובך ואז גיליתי שהוא למעשה פשוט להדהים וקל נורא להכנה. אנחנו אוכלים סושי לעתים קרובות למדי ואם נחה עלי רוח של נדיבות אני נותנת לילדים לגלגל ולפרוס בעצמם. זה לא קורה לעתים קרובות מספיק לטעמם. לפעמים לילה לוקחת סושי כארוחת צהריים לבית הספר – אבל זה בתנאי שאני זוכרת להכין את האורז מראש ערב קודם (דרישה קצת מופרזת לטעמי, אבל לא לטעמה). היא לעולם לא תשכח לי את הפעם האחת שבה העמדתי את האורז מראש עם חומץ ושאר המרכיבים, והוא נעשה שמנוני ונוראי, או כמו שכליל סיכמה: slimy. מסקנה: לא להחזיק אורז עם חומץ למשך הלילה.

מה עושים?

טוב, פשוט מכינים סושי. אין פה יותר מדי מה להכביר מלים. למי שמתעקש:

מבשלים אורז ביחס של כוס אורז לכוס ורבע מים.

הוא צריך להיות רך אבל נגיס. אם הוא לא נראה דביק מספיק – אל דאגה. הוא ייעשה דביק כשתוסיפו לו את שאר המרכיבים (בישראל היה לנו סיר אורז חשמלי כמו בסין, והכל היה הרבה יותר פשוט. השקעה מומלצת למי שמכין הרבה סושי).

מצננים את האורז היטב. האמונה העממית גורסת שיש להרחיק את האורז ממתכת, ולכן בוחשים בכף עץ ושומרים בקערת פלסטיק.

על כל כוס אורז מוסיפים:

2 כפות חומץ אורז

כף סוכר

חצי כפית מלח

מעט מירין (לא חובה)

מערבבים היטב. רואים שנעשה דביק יותר?

מסדרים את האורז על הצד הלא מבריק של האצה.

מסדרים בפנים רצועות דקות של ירקות וטופו מטוגן בסויה בהירה (השילוב האהוב על ילדינו: טופו עם מלפפון או אבוקדו, המכונים בבית "מנת הילד"). אני אוהבת גזר בסושי. האחרים לא. אני אוהבת נבטים. הילדים לא. אבי ואני אוהבים פטריות מוקפצות קלות. הילדים לא. מסקנה: צריך להכין מספיק מהכל, ובסופו של דבר הילדים עדיין ישלפו מתוך הסושי איזו חתיכת פטרייה ויאכלו עד שלא יישאר כלום בצלחת.

מגלגלים היטב (אני מגלגלת עם הידיים בלי מחצלת, אלא אם החלטתי להשקיע ולהכין אינסייד אאוט).

חותכים לפרוסות. מגישים עם הרבה וסאבי, רוטב סויה וטריאקי.

זוללים.

בורקס

תמונה

המדריך לזיהוי בורקס אצלנו במשפחה: תפוחי אדמה ובצל מגלגלים לרולדה וחותכים למלבנים. פטריות מקפלים למשולשים, ופיצה ותרד מגלגלים לשבלולים. 

הבורקס החביב על משפחתי הוא בורקס פיצה. מצחיק, אבל ברוב הבורקסיות שמכינות בורקס פיצה בתל אביב, הוא לא כולל גבינה. לפעמים מפזרים עליו מלמעלה גבינה מגוררת והורסים את הכל, כי באמת אין צורך. מאז שהתוודעתי אל בצק הפילו אני מכינה בורקס אך ורק מפילו – ללא מרגרינה, עם מעט מאוד שומן ועם מרקם פריך ומתפצח וצורה נוחה לתפעול ובאופן כללי תענוג אמיתי.

מתחילים בלהפשיר את דפי הפילו מבעוד מועד.

מלית פיצה:

טוחנים בבלנדר מוט את הרכיבים הבאים:

עגבניות קלופות (קופסה אחת. בישראל אפשר להשתמש בעגבניות טריות. פה זה יקר מדי)

5 עגבניות מיובשות

שמן זית

2 שיני שום

2 כפיות אגבה (או מעט סוכר)

כפית טימין

מלח ופלפל לפי הטעם

כמה עלי בזיליקום (אם העציץ לא מת ואם זכרתם לקנות. במלים אחרות – לא חובה)

טוחנים הכל למרקם חלק, טועמים ומתקנים תיבול. אין צורך לבשל.

אפשר להוסיף זיתים שחורים קצוצים דק או ממרח זיתים טוב, אבל לא לטחון אותם עם המלית.

לבורקס:

פותחים את העלים המגולגלים בעדינות (בכלל, הכל צריך להיעשות בעדינות עם דפי פילו).

פורסים לרבעים.

מושחים רבע עלה בשמן, מניחים מעליו עוד עלה ומושחים גם אותו בשמן, ומוסיפים עוד עלה. אפשר גם להכין עם ארבע שכבות, אבל זה נראה לי ממש מוגזם.

מורחים בערך כף מהמלית על העלה. בשלב הזה אפשר להוסיף זיתים שחורים קצוצים דק.

מגלגלים לצינור מהודק, ואת הצינור מגלגלים לשבלול.

מורחים שמן מלמעלה ומניחים בתבנית.

אופים עד שנעשה שחום ופריך.

(וריאציה נוספת לארוחה מהירה: מלית תרד. מבשלים תרד מהפריזר עם כמה שיני שום פרוסות דק, מלח ופלפל. מסננים היטב מהנוזלים וממלאים בבורקס).

שעועית ברוטב עגבניות

לפני כמה זמן התחוור לי לחרדתי שלא כל האנשים בעולם מכינים אוכל מתוך מחשבה על שילוב של קטנייה ודגן וירקות (שילוב מושלם של חלבון מלא וויטמינים). המנה הזאת היא מנת ברירת המחדל כשאני רוצה שיהיה אוכל על השולחן בתוך חצי שעה בערך, כי היא מורכבת בעיקר מדברים ארוזים: קופסאות של עגבניות ואפונה או שעועית מהפריזר (כן כן, עוד משהו שבישראל לא חלמתי עליו וכאן הוא נעשה הרגל). כשמגישים אותה עם אורז, היא משביעה, טעימה ואהודה על בני כל הגילים.

מה צריך?

קופסת עגבניות מרוסקות

אפונה או שעועית קפואות

בצל

שום

שמיר (מיובש או טרי)

כוסברה (ממש עדיף שתהיה טרייה)

חווייג' למרק

כורכום

פפריקה

פלפל שחור

מלח

מעט אגבה או חצי כפית סוכר

מה עושים?

משקיפים את הבצל

מוסיפים תבלינים (אבל לא את הסוכר)

מוסיפים שום ואחרי רגע – את העגבניות

מוסיפים סוכר ומבשלים עד שהרוטב נראה מוכן.

מוסיפים את האפונה.

מבשלים עד ריכוך (אבל שלא ייהפך לסמרטוט!)

מפזרים כוסברה ובוחשים עוד שתי דקות.

מגישים עם אורז.

ספגטי בונזונז (או "כמולונז")

מכירים את שבבי הסויה החומים שנראים כמו בונזו? אז אני משרה את השבבים הקטנים (אלה שנראים כמו נסורת) במעט מאוד מים עם כמות נדיבה של חווייג' למרק ופפריקה מעושנת ואז מבשלת עם קופסה אחת של עגבניות מרוסקות לקבלת הבולונז הטבעוני המושלם. כן, אל תתפשרו על פפריקה רגילה. פפריקה מעושנת היא משהו אחר לגמרי ולדעתי היא פשוט אוצר.

אז מה עושים?

משרים שבבי סויה במעט מים עם חווייג' למרק ופפריקה מעושנת (בנדיבות). השבבים צריכים לספוג את המים במהירות ולספוג הרבה מהתבלינים. אל תגזימו עם המים, הם אפילו לא חייבים לכסות את השבבים שבקערה.

מאדים מעט בצל וגזר קצוץ דק מאוד.

מוסיפים עגבניות מקופסה אחת (אני משתמשת בפסאטה, כלומר עגבניות קצוצות ומסוננות למיץ סמיך).

מוסיפים את שבבי הסויה ומבשלים כמה דקות, עד שהמנה מרגישה מוכנה.

מוסיפים מלח לפי הטעם.

מגישים עם ספגטי.

גיוון: אם יש לכן שאריות פירה, אפשר להכין בחמש דקות בונזונז, להכניס לתבניות קטנות של קאפקייקס או לתבנית גדולה, לסדר מעל את הפירה ולהכניס לתנור עד שהפירה משחים קלות מלמעלה. טדאם! קיבלתן פאי רועים בחמש דקות עבודה.

סלט עם המון ירוקים וטחינה גולמית

Picture of Middle Eastern Vegetable Salad Recipe

אתם לא באמת חושבים שאני אצלם את ארוחת הבוקר שלי עכשיו, נכון? אז הלכתי לאתר הזה ומצאתי שם תמונה של סלט החלומות שלי, פחות או יותר (אני מוותרת על הבצל הירוק ואם כבר קטניות הן לרוב לא חומוס. אבל למה להיות קטנוניים?). 

לקפה נח יש (או לפחות היה פעם) סלט ממש נהדר, שמוגש עם טחינה גולמית מלמעלה ושתי פרוסות לימון גדולות. המיוחד בסלט הזה הוא קוביות הגזר הקטנטנות (מילימטר רבוע) שנותנות לו טעם נהדר ופריכות נפלאה. פשוט לא ייאמן שרוב האנשים מרסקים את הגזר לסלט בפומפייה והורסים את כל הכיף שלו (לדעתי. אבי דווקא מעדיף אותו מרוסק וזה מקור למחלוקת נצחית על ארוחת הבוקר בביתנו). מרגע שנחשפתי לקונצפט הגזר החתוך, הוא נהפך לפריט חובה בסלט שלי.

כן, כן, ארוחת הבוקר הכי טעימה בעיני היא סלט עם הרבה טחינה ולחם טעים, רצוי קצת קלוי וחמים. אם נחה עלי הרוח אני אוכלת את הסלט עם שאריות קינואה או כוסמת או בורגול קרות מארוחת הערב של אתמול. ואם אפשר איזה סלק ליד עם קצת שום והמון כוסברה, מה טוב. במלים אחרות, אני בעצם טבעונית ממש קלישאית.

סלט החלומות שלי קצוץ דק דק וכולל המון כוסברה, פטרוזיליה ונענע קצוצות דק, מלפפון, עגבנייה, צנונית, חסה, נבטי חמנייה שלמים, מעט זיתים, מעט אבוקדו (בעונה, ולפעמים אני מוותרת למען הרעננות, כי די מהר הוא נמרח בסלט ומשתלט על הכל), ולפעמים קצת זרעים קלויים וצנוברים, אם יש לי. ליד זה אני שופכת טחינה בנדיבות (יש לנו תמיד מכל של 5 קילו בבית. בישראל היינו קונים מכל יותר גדול, אבל לכו תשיגו 17 ליטר טחינה בלידס), ותועפות של לימון וקצת שמן זית ומלח. ובקיץ הכי כיף לאכול את הסלט הזה בתוך עלה גדול של חסה, כמו פיתה ירוקה, רעננה ופריכה. מממ… ירקות!

הבלוגריות הטבעוניות האהובות עלי

וגאנסקי

משחקת באוכל

סיו-פוד

טבעוניות נהנות יותר

שני צמחוני (שהוא למעשה שני טבעוני)

ויש עוד כהנה וכהנה (בעיקר לענייני אפייה), אבל בסופו של דבר אם אני רוצה להכין אוכל בזריזות ולא רק לרייר על המקלדת (וגם את זה אני אוהבת לעשות לעתים קרובות מאוד), אלו הבלוגים שאני מקבלת מהם השראה. לא חושבת שהכנתי שום מתכון משם ממש ככתבו וכלשונו, אבל אלו הפרקטיים והאהובים שבאתרים. את חוברת המתכונים הכי מוצלחת והכי אהובה עלי – טבעונות: המהפכה מתחילה במטבח – לא הצלחתי למצוא ברשת, אבל אולי עוד אפשר למצוא אותה ברוגטקה. פרט למחברת המתכונים האישית שלי, החוברת הזאת היא ספר הבישול היחיד שהבאתי איתי מישראל. פריט חובה אמיתי.

קציצת עדשים טבעונית

בשבועיים האחרונים קרו כמה דברים שהרחיקו אותי מהמטבח. האחד הוא שנאלצתי לעבוד בפאניקה על כמות בלתי נתפסת של טקסט, השני הוא שבאותו זמן אבי עבד בפאניקה על התזה שלו, עד הדקה האחרונה של הדדליין (אבל עכשיו זה נגמר. הידד!), והשלישי הוא שהילדים בחופשה. במלים אחרות, לא היה לנו זמן לסדר את הבית, לנקות או להשקיע בחיי המשפחה ובחינוך הילדים. אבל יום אחד הלכנו למ' ושרצנו שם שעות כדי שאבי יוכל להתפנות לכתיבה. ואכלנו שם מרק עדשים כל כך טעים, שהייתי חייבת לקטוע את רצף הפסטה-אורז-קוסקוס לעצלנים שאיפיין את השבוע הקודם, ולנסות בבית (הסוד של מ' – היא עדינה עם התבלינים ומערבבת עדשים חומות עם עדשים כתומות, שנמסות ומעניקות למרק מרקם סמיך ומנחם. גאוני).

בכל מקרה, איך שנכנסתי למטבח הדדליין התחיל לשרוט את הדלת וליילל, ואני נעשיתי עצבנית ודעתי היתה מוסחת, וכך קרה שהכנסתי לסיר בערך פי שניים מכמות העדשים שיכולה להתנפח בתוכו בנחת ועוד להשאיר מקום לנוזלי מרק. במלים אחרות, היה לי סיר שעולה על גדותיו עם עדשים. הוצאתי מחצית מהעדשים לקערה וחשבתי לי שכבר אמצא מה לעשות בהן אחר כך (כי הרי לא זורקים אוכל). בסוף יצא אלתור ממש מהמם של קציצות עדשים, שהיה כנראה תוצאה בלתי נמנעת של מבול הקציצות והלביבות שמציף באחרונה את הבלוגוספירה הטבעונית והתודעה שלי (ובעיקר הטיפ הגאוני של נופר עם הלביבות הטבעוניות, ההמבורגר המהמם של נעה שהבטחתי לנסות מתישהו, והתובנה הגאונית של אורי שביט בנוגע לעדשים)

ומכיוון שהייתי עסוקה ולא היה לי כוח להיות יצירתית, ומכיוון שכעבור כמה ימים ביקר אצלנו חברנו האהוב ר', שידוע בסובלנותו למזון בריא וטבעוני, הכנתי שוב את הקציצות. אלא שכמקובל במקרים כאלה, גרסת האלתור יצאה הרבה יותר מוצלחת מהשידור החוזר. לא נורא, ר' טען שזה דווקא טעים ועובדה שעד סוף ארוחת הערב לא נותרה אפילו קציצה אחת על הצלחת. אגב, הן הלכו ממש טוב עם באבא-גנוש.

זה הולך ככה:
מה צריך?

בצל
גזר
עדשים חומות
עדשים כתומות
קמח חומוס
תפוחי אדמה
מלח
כמון
כורכום
פלפל שחור

מה עושים?
מטגנים בצל ומעט גזר ומלח,
מוסיפים עדשים חומות וכתומות ומבשלים במעט מים עד שיתרככו ויהיו נגיסות אבל לא ממש מבושלות.
מסננים היטב מהמים
טוחנים בבלנדר לקבלת עיסה חלקה

מניחים מסננת מעל קערה, ולתוכה מגררים בפומפייה דקה בערך 2 תפוחי אדמה (תלוי בכמות העדשים שיש לכם. אני מעריכה שצריך יחס של 1.5:1 לטובת העדשים).
סוחטים את הרסק טוב טוב לתוך הקערה שמתחת למסננת, עד שהתפוחים המרוסקים די יבשים.
שופכים בעדינות את המים מתוך הקערה, אבל שומרים על העמילן (כלומר הקצף הלבן וכל מה שהצטבר למטה ונראה כמו קורנפלור).
מוסיפים את תערובת העדשים לתפוחי האדמה והעמילן, מוסיפים בערך כף וחצי קמח חומוס.
מתבלים לפי הטעם,
מגלגלים בידיים קציצות ואופים בחום גבוה בערך 20 דקות.
לא לשכוח להפוך בשליש האחרון של האפייה, כדי שיהיו יפות ושחומות משני הצדדים.
הן מחזיקות כמו גדולות, טעימות לאללה ומזינות למדי.
בתיאבון!

בין שתי ערים: הנחה בארנונה בתל אביב ובלידס

מתי בפעם האחרונה העירייה דחקה בכם לקבל הנחה בארנונה? אם אתם גרים בתל אביב, אני מניחה שהתשובה היא: מעולם לא. בחודשים האחרונים סוגיות ארנונה כואבות מעסיקות אותנו, הן בגלל סיפור ישן ויקר שרדף אותנו מתל אביב עד לפה, והן בגלל סיפור חדש וזול שפגשנו פה, לשמחתנו ולהפתעתנו.

דיור בר השגה בתל אביב

סיפור ישן ויקר

לפני שנים רבות חתמו א' ונ' על חוזה שכירות לדירה בשם עמותה שבה היו פעילות. מקץ שנים רבות, רבות מאוד, גילתה נ' לזוועתה שהעירייה נזכרה שהדירה ההיא סוחבת חוב ארנונה שצבר מאז ריביות ומה לא ותפח לממדים מפלצתיים בני ארבע ספרות. מיותר לציין שאיש לא ידע על זה דבר במשך כל השנים הללו.

מכיוון שהיתה חתומה על החוזה ההוא, לא יכלה נ' לחתום עכשיו על חוזה חדש. איפה היתה העירייה במשך יותר מעשור? אולי חיכתה בשקט לריבית, מי יודע. בכל מקרה, אחרי משא ומתן מסוים עם נ' ושאר הדיירים שהיו פעילים בעמותה, שילמנו את החוב העצום מהכסף שאין לנו, בשל האחריות המינהלית שלנו לעמותה שכבר אינה פעילה. הניסיונות לקבל איזו הנחה בהתחשב בנסיבות עלו בתוהו.

לא יצאו חודשים, והנה א' גילתה שחשבונה עוקל (!!) בגלל שאריות ריבית של אותו חוב עצמו, שכבר שילמנו, כזכור. אצנו רצנו לשלם גם את השיירים האלה ולחלץ את א' מטלפיה של העירייה החמדנית.
אחרי זמן מה הם השיתו עליה קנס נוסף, ריבית פיגורים או משהו (תכלס, זה באמת די מפגר שהאזרחים צריכים לשלם כסף בגלל הפיגור של העירייה). בשלב הזה כבר נחלצו כמה וכמה אנשים נוספים לחלוק בעול, שגם הגיע סוף סוף לגודל של שלוש ספרות.

ככה זה בעיריית תל אביב. אבל אנחנו, כזכור, בלידס. פה המנהגים המקומיים קצת שונים.

הנחת סטודנט בארנונה: סיפור חדש לגמרי

אנחנו גרים פה פחות משנה, אבל אני כבר הספקתי לקבל מהעירייה שני מכתבים עם הכותרת "את יכולה להפחית את תשלומי העירייה שלך!" והם מתכוונים לזה.

הם מציעים הנחות משמעותיות ביעילות שאין כמותה. בתל אביב, כדי לקבל "הנחת סטודנט" צריך לעבור דרך חתחתים מייגעת, שכוללת כמה וכמה טפסים שאפשר להגיש רק אחרי עמידה בתור בעירייה בימים מסוימים (או בירידי אגודת הסטודנטים), וגם זה רק אם משתכרים פחות משכר מינימום (כלומר, למעשה ההנחה ניתנת רק לסטודנטים שממילא נתמכים על ידי הוריהם… שוב המעמד השבע דואג לבניו)!

בלידס, לעומת זאת, מסתפקים בטופס אחד, שנשלח אלינו הביתה מיוזמתה של העירייה, ובו עלינו לכתוב אם יש בבית סטודנטית, ואיפה היא לומדת (או הוא). זהו. בתום מילוי הטופס הקצר הזה מקבלים פטור מלא מארנונה (ולא הנחה מגוחכת כמו בתל אביב). בנוסף ניתנת הנחה בארנונה או פטור מוחלט לאנשים צעירים (אל תשכחו שפה גומרים תיכון בגיל 16), למתמחים, לחיילים, לדיירים יחידים וגם למשפחות חד הוריות, לאנשים שגרים בדירות במצב נוראי וכו' וכו'. משמח. מוזר, אבל אף על פי שזה קורה במקום שבו אני גרה, אני עדיין חשה קנאה בתושבי לידס ובאנגלים בכלל. בתור ישראלית? בשם חברי? לכו תבינו.

ולקינוח: פסטה ברוטב עגבניות לאמהות עצלניות וילדים חסרי סבלנות
באחרונה אבי קונה אטריות כמעט מבושלות באריזת וואקום. הן מגיעות בכל הסוגים (אטריות אורז, אטריות חיטה, אטריות צ'ילי ועוד ועוד) ומושלמות להקפצה, אם כי אני לא קונה אותן מטעמי התחסדות (האריזות האלה נראות לי מוגזמות מבחינת טביעת הרגל שלנו, ומה הבעיה לבשל אטריות בעצמי). האמת היא שהסוג הזה פשוט מעולה למוקפצים וגם למקרים שבהם ממש ממש לא מתחשק לי לעמוד ולבשל. גם זה קורה לפעמים.
אז היום לילה היתה רעבה כשאני הייתי עייפה, והתוצאה היתה ממש מוצלחת וכל העסק לקח חמש דקות. לא שיא האנינות, אבל רחוק מלהיות רוטב מוכן מצנצנת. הכמויות פה מספיקות בערך לשתי מנות.

פסטה אצל המלכה (באדיבות רותו מודן והמשפחה של אביגיל)

מה צריך

גזר
רבע קישוא
שמן זית
עגבנייה (אני הלכתי על חצי עגבנייה כי זה מה שנשאר במקרר…)
רסק עגבניות
טימין ופפריקה
סילאן (לא חובה)
אטריות מבושלות לעצלנים

מה עושים

מחממים קצת שמן זית ומלח
מוסיפים גזר מגורר דק-דק בפומפייה
מוסיפים מעט קישוא מגורר דק-דק בפומפייה
מוסיפים עגבנייה מרוסקת דק-דק בפומפייה
מוסיפים כמה כפיות רסק עגבניות פושטי (פה מוכרים אותו בשפופרת כמו של משחת שיניים)
מוסיפים מים "כמה שלוקח"
בוזקים מעט טימין ופפריקה
מבשלים על אש גבוהה עד שזה כמעט נראה כמו רוטב.
מוסיפים את האטריות המוכנות ומערבבים עד שהן מתרככות וסופגות את הרוטב.
מורידים מהכירה וטועמים. אם זה חמצמץ מדי, מזליפים מעט מעט סילאן.

זהו. חמש דקות. הילדה מרוצה, אני חוזרת לספה, ואפילו יש בזה ירקות.

כיבוד למסיבה (הפעם מדובר בחתונה. טבעונית)

אבי הסגיר את נישואי הנוחות שלנו בתכתובת אימייל ומיד כל חבריו מהאוניברסיטה ומלוויו מרוטרי התרגשו נורא. אז החלטנו להזמין אותם אלינו ולחגוג. אני שמחתי על ההזדמנות לבשל, מה גם שאנשים הביאו איתם יין ובירה!

אז החלטתי להכין כמה דברים. כצפוי הדברים קצת יצאו משליטה והכנתי כמה וכמה דברים. במרוצת תכנון התפריט חשבתי שיהיה נחמד אם, אף על פי שאין לי זמן ויש לי וירוס מעצבן דווקא השבוע והמון דברים אחרים לעשות ותקציב לא גדול, הארוחה הזאת תהיה הזדמנות לעשות קצת יחסי ציבור לאוכל טבעוני.

וזה עבד! ט', שנמצאת עכשיו בלנט ולכן ממילא לא אוכלת בשר או חמאה מטעמי דת, אמרה לי שהארוחה הזאת ממש פקחה את עיניה, כי מילא צמחונות, אבל טבעונות? זה תמיד מתקשר אצלה למגבלות, והנה כאן יש כל כך הרבה אפשרויות… (אגב שיחות על לנט, למדנו היום שבפברואר חל היום בעל השם המפתה "יום הפנקייק", המכונה בשפה הרשמית shrove tuesday).

אז הנה מה שהיה שם:

עלי גפן ממולאים

כבר הכנתי אותם למסיבה הקודמת, אז אין צורך במתכון נוסף.

טרין אנטיפסטי

הכנתי גם את טרין החצילים המשובח מהבלוג של יהודית מהלל, שזכה לתשבוחות.

תמונה קצת דרמטית, אז מה

פטריות ממולאות

רציתי למלא פטריות כמו אבישג (לפי המתכון שהופיע אצל אורי שביט), אבל ברגע האמת התברר שאין לי בורגול. אז אילתרתי מילוי אחר, והוא יצא ממש טעים.


מה צריך
פטריות טעימות (פה יש פטריות מדהימות, עם צבע אגוזי וטעם מהמם ומרק קשיח ופריך, שהן לא בדיוק פורטבלו ולא בדיוק שמפיניון).
שמן זית
שבבי סויה (מה שמכונה "בונזו סויה", אבל בשבבים כמו של בולונז)
בצל
שום
חופן גדול של פטרוזיליה וכוסברה
עגבניות חלוטות
טיפה רוטב סויה
חומץ בלסמי
מוסקט
פפריקה
מלח
כמון (ממש מעט)

מה עושים
מרוקנים את הפטריות מרגליהן באמצעות כפית
קוצצים דק-דק את הרגליים
מחממים את הבצל עם מעט מלח עד שייעשה שקוף
מוסיפים את רגלי הפטריות
כשמתרכך ומגיר מיצים, מוסיפים עגבניות מרוסקות
מוסיפים את שבבי הסויה
מוסיפים חופן-שניים פטרוזיליה קצוצה דק
מתבלים לפי הטעם (בתבלינים והרטבים שברשימה, או לפי מה שמתחשק לכם)
מוסיפים שום קצוץ (לפי הטעם. אני שמתי 2 שיניים ל-12 פטריות לא גדולות)
מוסיפים מים לפי הצורך
ממלאים את הפטריות
מסדרים אותן בתבנית
יוצקים שמן זית
אופים בחום בינוני עד שהפטריות נראות מוכנות (רכות אך יציבות, טובלות בנוזלים טעימים)

כנראה אפשר להגיש גם חם. אני הגשתי קר והיה מעולה.

אפונת שלג מוקפצת
המתכון הכי קל בעולם וממש ממש טעים.


מה צריך?
אפונת שלג (מתוקה, שטוחה, עם אפונים קטנטנים בתרמילים מתוקים)
זנגביל
לימון
רוטב סויה
מלח
שמן זית
מה עושים?
מחממים בשמן גרד זנגביל וגרד לימון לפי הטעם (אני הלכתי על גרד של לימון שלם ל-4 חופנים של אפונה, ובערך 2 אצבעות זנגביל מגורר)
מוסיפים מעט מלח
מוסיפים את האפונה ומקפיצים עד שהיא מקבלת צבע ירוק מרהיב
מוסיפים מעט מים ומעט רוטב סויה
מחממים עד שהיא רכה מספיק לטעמכם.
מתיזים מעט לימון.
להגיש חם או קר.

סלט קטניות (ידוע גם כסלט קטניות של בשמת)
פעם לפני מיליון שנה, בימים שבהם בשעות היום ניזונתי מקפה ומרציפן ובלילה אכלנו פסטה ישר מהסיר, למדנו מתכון ממש מעולה מאמא של חבר. היו לנו כמה מתכונים מוצלחים בימים ההם, שכאמור לא הצטיינו בתזונה מעודנת במיוחד בימים רגילים, אבל זה ללא ספק מהמוצלחים שבהם.
אני מניחה שיש לו די הרבה גרסאות, אבל הפעם הגשתי את הגרסה הזאת:


מה צריך
פול טרי חלוט ומקורר
גרגרי חומוס מבושלים ומקוררים (לא רכים מדי, נגיסים ויציבים)
ענבים סגולים וירוקים
מעט פטרוזיליה
בצל סגול
שמן זית
מלח
פלפל
לימון

מה עושים
חולטים את הפול ומקררים
מבשלים חומוסים ומקררים
חוצים את הענבים לשניים
קוצצים פטרוזיליה דק-דק
קוצצים 1/3 בצל סגול דק-דק
מתבלים במלח-פלפל-שמן-לימון

סלט פסטה
פעם הייתי מכינה סלט פסטה עם זיתים שחורים מקומטים ורכים, שהיו צובעים את הרוטב בשחור והופכים את המנה לעילאית ממש. פה יותר קשה להשיג אותם. אפשר, אבל יותר קשה. פעם גם הייתי מכינה את המנה הזאת עם מעט יין אדום, וזה היה מעמיק את הטעמים והופך את הסלט לעשיר יותר. הפעם לא עשיתי את זה, אבל אתם מוזמנים לשחזר את הצלחות העבר. כי למרות הכל, היה טעים וגם יפה.

מה צריך
פסטה קצרה (ברגים, פרפרים, מה שתרצו)
שום
3 פלפלים ב-3 צבעים
עגבניות יבשות
עגבנייה טרייה
בצל
צרור גדול של בזיליקום
טימין
חופן גדול של זיתים שחורים
פטריות

מה עושים
קוצצים את הפלפלים לחתיכות די קטנות
(השאירו 2 חצאים בצבעים שונים לאח"כ, נשתמש בהם טריים בסוף)
קוצצים בצל
כותשים שום. הרבה שום.
מטגנים את הבצל בשמן זית, מוסיפים את הפלפלים הקצוצים ונותנים להם להגיר את מיציהם ולהתרכך.
מוסיפים שום כתוש לטעמכם.
מוסיפים עגבניות מיובשות עם שמן הזית המתובל והטעים שבו אתם שומרים אותם.
ממליחים, מוסיפים חומץ בלסמי לפי הטעם (ואם יש לכם ממש מעט יין אדום, מה טוב).
מוסיפים בזיליקום.
כשהכל נראה די רך אבל לא סמרטוטי, להוריד מהאש ולצנן.
בינתיים אפשר לבשל את הפסטה לדרגת אל-דנטה.
הוסיפו את הרכיבים לפסטה ותקנו תיבול (אל תהססו להוסיף חומץ בלסמי).
צננו.
זמן מה לפני ההגשה הוסיפו קוביות קטנות של עגבניה טריה, את שני חצאי הפלפלים הצבעוניים ששמרתם, בזיליקום טרי, עוד קצת זיתים וכמה פטריות קטנות (אני הוספתי אותן בסוף ההקפצה, וזה גם יצא מאוד טעים).
אפשר להוסיף צנוברים.
לפני ההגשה כדאי להזליף עוד קצת שמן זית, אם המנה נראית יבשה מדי.

לפני שאני פורשת מאגף הסלט, תזכורת לשני סלטים נוספים שהיו על השולחן.

אחד הוא סלט הפריקה עם המון ירוקים, שכבר הזכרתי בבלוג שלי פעם אבל הנה המתכון שלו שוב:

מה צריך

כוס פריקה יבשה

צרור כוסברה

צרור נענע

צרור פטרוזיליה

עגבנייה טרייה

1/3 בצל סגול

חופן זיתים שחורים

לימון, שמן זית, מלח, מעט מעט כמון

מה עושים

מבשלים את הפריקה כמו אורז, בסיר שבו טיגנתם קודם מעט בצל לבן עד שנעשה שקוף (לא להזהיב בבקשה!), מצננים.

קוצצים דק-דק את כל הירקות.

מערבבים את הכל ומתבלים.

סלט סלק וכוסברה

הסלט השני הוא סלט שאנשים רציניים כמוכם לא צריכים מתכון בשבילו. לאנשים הלא רציניים: מבשלים מעט את הסלקים, מקלפים, פורסים לפרוסות דקות מאוד, כותשים הרבה שום וקוצצים הרבה כוסברה, ומערבים עם מעט לימון, מלח ושמן זית. המהדרין משתמשים במלח גס. מומלץ להכין יום קודם, כדי לתת לסלק לספוג את הטעמים. יש המוסיפים מעט חומץ בלסמי ממש טוב, אבל אני לא אחת מהם.

סיגרים מבצק אגרול
זאת מנה די פשוטה שהיתה מין בדיחה שעברה מעל הראש של השכנים הבריטים שלנו. אחרי הכל, מהי חתונה של ישראלים בלי סיגרים כמנת פתיחה? פה אפשר לקנות כמות גדולה למדי של בצק אגרול ממש מגניב בזיל הזול, שעשוי מקמח חיטה, שמן קוקוס ומים. חציתי את החתיכות לחצי כדי לקבל גודל מתאים לסיגרים, וגלגלתי עם פירה שלו הוספתי בצל מטוגן.
במקום לטגן בשמן עמוק, חס ושלום, משחתי את הסיגרים בשמן זית ואפיתי בתנור עד שהם השחימו. לא היה ממש צורך להפוך אותם, אבל הפכתי בכל זאת. הם הכי טעימים מיד כשמוציאים אותם מהתנור, כי אז הם הכי פריכים.


המילוי האלטרנטיבי
כשנגמר לי הפירה אבל נשארו לי עלים, החלטתי להכין מילוי מאולתר, שהתעלה על המקור:

מה צריך?
בצל
עגבניות חלוטות מקולפות
שבבי סויה
מעט סירופ אגבה
בהרט
פפריקה
שמן זית

מה עושים?
מטגנים בצל,
מוסיפים עגבניות
מוסיפים את שבבי הסויה
מתבלים
טועמים.
כשהכל מקבל מרקם של בולונז, ממלאים.

אצבעות בצק עלים
כן כן, הכנתי גם מנה מבצק עלים, בתור נשנוש. כי זה קל נורא וטעים נורא, אם כי לא שיא הבריאות.


מה צריך?
בצק עלים
עגבניות חלוטות (בכל המנות האלה השתמשתי בעגבניות מאותה קופסה, כי צריך ממש מעטן מהן)
2 שיני שום כתוש
מעט סירופ אגבה
טימין
מלח

מה עושים
מפשירים את בצק העלים לגמרי כמה שעות מראש
מערבבים את כל חומרי המלית – אפשר לטחון הכל בבלנדר. אין צורך לבשל.
מותחים את הבצק עד שייעשה דק (או מרדדים עם מערוך, איך שנוח לכם)
מורחים על הבצק את המלית
מתחילים לגלגל, וכשמגיע לקוטר שנראה לכם מוצלח, פורסים.
פורסים את הגליל שנותר לכמה חתיכות, ומלפפים סביב עצמו כמו בורג.
חוזרים על הפעולה עד שנגמר הבצק.
אופים עד שמזהיב.
אם אתם מכינים המון מנות לבד לאותה ארוחה, אפשר להכין את המנה הזאת מראש, לשמור במקרר ולאפות ממש כשהאורחים נכנסים.

גם נור הכין מנת נשנוש מגניבה לאורחים: ירקות חתוכים על קיסמים, כמו שיפודים צבעוניים. הוא גם סידר אותם בצורה דקורטיבית על הצלחת. תראו:

חוץ מזה הכנתי עוד כמה דברים כמו עוגיות קינמון, מוס שוקולד מחלב קוקוס ושוקולד מריר מספר המתכונים של עדי (שהגשנו בגביעי גלידה כי אין לנו מספיק כלי הגשה וזה פתרון נורא אקולוגי – כלים אכילים!), כמה מטבלים וסלט ירוק, שאתם בטח לא זקוקים למתכון כדי להכין.

אז שתינו, קצרנו שבחים וקיבלנו, כאמור, המון בקבוקי יין. כיף לנו.

ולילה, שנעשית בריטית יותר מדקה לדקה, שאלה אותי אתמול בדאגה: אמא, את עדיין לא מיסיז, נכון? רק מחר אחרי המסיבה של החתונה את תהיי מיסיז. נכון?! (היא מאוד נעלבה כשהתברר לה שהתחתנו מאחורי גבה ולא הזמנו אותה).

אגב, מכיוון שאין לנו כמעט בכלל כלי הגשה ורוב אלה שיש לנו לא ממש מתאימים, את המאכלים הגשתי בכלים של ליאת. תודה ליאת!

יום הולדת, יום כיפור

אני בת 32. כל החיים לפני, אבל גם כברת דרך מסוימת מאחורי. קשה להימלט מזה: ימי ההולדת שלי הם מעין ימי כיפור קטנים, של חשבון נפש, הבטחות לעתיד ואכילה של מאכלים טעימים עם חברים אהובים (ככה זה ימי כיפור אצל חילונים).

ממרום גילי אני מתחילה להבחין בדפוסים. מתי אני מאבדת אנרגיה ומתי ואיך אני מקבלת יותר ממנה. כל כמה זמן מתחשק לי להמציא את עצמי מחדש וכמה זמן לוקח עד שזה באמת קורה. מתברר שאני מסתגלת לשינויים די לאט. לא קל לקבל את זה.

בגיל מופלג כשלי, כבר אי אפשר להסתכל כמקור השראה על אלה ש"עשו את זה" בגיל צעיר, ומתחילים להתנחם באלו שזכו בתהילה דווקא על הדברים שעשו אחרי אמצע החיים. אז כבר לא יהיה לי דוקטורט בגיל 30, אבל אולי מתישהו אגמור כבר את המאסטר. לכליל כבר לא יהיו כנראה אחים שקרובים אליה בגיל. בהישג הגדול שלי עד כה (בכל זאת, השתתפתי בהקמה של בית ספר) אני כבר קצת מתביישת. ועכשיו אני בפרברי לידס, בהפסקה. מתפרנסת כמעט רק מעבודה סתמית, באופן זמני. אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים, אבל עכשיו אני במקום שבו מחכים, כמו שניסח זאת אבי האלים, ד"ר סוס.

כבר מזמן הפסקתי לשאול את עצמי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, והחלפתי את השאלה הזאת בשאלה מי אני עכשיו, מה האיכות שצומחת בי עכשיו, שנכון לה להתבטא עכשיו. מה הצליל המדויק שלי בהרמוניה של העולם? כאשר הכוונון הזה עובד, הכל יושב במקומו ואין דבר מופלא יותר בעולם כולו. אבל באחרונה אני מתקשה להקשיב בריכוז. אני שומעת צלילים שלא קיימים, הקו מקוטע וגם אין לי סבלנות להקשיב.

ארוחת יומולדת

אז זו אולי לא התקופה הכי מכווננת בחיי, אבל יש דברים שברורים לי לגמרי. למשל, כשליאת שאלה אותי מה אני רוצה ליומולדת, לא היו לי בכלל לבטים. תאכילי אותי, ליאת! ולא הצטערתי. אתמול בערב הלכנו להתפטם באוכל טבעוני משובח ויפהפה. עדיין אין מתכונים, אבל כבר יש תמונות:
מנה ראשונה: מרק אדום אדום!


אנחנו אכלנו את המרק עם לחם מלא דגנים. הילדים אכלו את הלחם עם המרק.

אחרי המרק מילאו את השולחן מנות יפהפיות, טעימות ומשביעות. הנה, תראו:

כשהגענו מיד שלפתי את המצלמה וצילמתי את החצילים הקלויים, המחכים לתורם:

הם נהפכו לדבר היפהפה והטעים להדהים הזה, עם רוטב של טחינה וסילאן ועוד כמה דברים שרק ליאת יודעת.

מנת הדגל היא כנראה עלי הגפן הממולאים, עם אורז אחד אחד מתובל.
אצל ליאת הם לא מתקווצ'צ'ים כמו שקורה לי לפעמים, כשאני ממלאת ביותר מדי אורז…

אפילו מנת נשנוש ליד היין והבירה ששתינו עד דלא ידע יכולה להשתדרג בידיים הנכונות. למשל זיתים ירוקים ושחורים עם תערובות זרעי כוסברה טחונים ושמן זית. ואיך אפשר בלי סלט מרענן, עם זרעי דלעת וחמניה קלויים ורוטב נפלא עם סילאן ושמן זית ומה לא:

כאילו שכל אלה לא מספיקים, נשלפה פתאום מהתנור תבנית שהדיפה ריח מתקתק והוסיפה עוד צבע לשולחן העמוס: בטטה אפויה עם שמן זית וחומץ בלסמי, אפויה בדיוק במידה שבה היא פריכה מבחוץ ונימוחה מבפנים.

וגם סלט שומר טרי עם זעתר. שילוב מפתיע שעובד מדהים!

בסוף אכלנו בננה מטוגנת, מסודרת בצורת סמל השלום, עם נרות דולקים. חבל שאין לי את התמונה, לאן היא נעלמה??? תאמינו לי, עם סירופ מייפל אמיתי זה היה פשוט מעדן.

האוכל אמנם היה תענוג, אבל החברה היא הדבר החשוב באמת. לא?


ואיך אפשר בלי השילוב המושלם של בירה, ילדים וסלט?

בתור מתנה העניק לי אבי הזמנה לבילוי בלי ילדים, מחוץ לבית ממש. זה לא שאני לא אוהבת את הילדים שלנו, אבל קשה לי לחשוב על משהו מענג יותר. אולי הדמיון שלי קצת דל באחרונה.

ולסיום בפינתנו "רק באנגליה": גברת, יש לך מים בברז?

בלי שום קשר ליומולדת, החלטתי לדבוק בפינה ויהי מה, אז הנה לכם.
אחד הסטריאוטיפים הנפוצים בנוגע לאנגלים קשור לתחכום. כמה הופתעתי לגלות שדווקא פה נפוץ עד טירוף המנהג המשונה לעבוד על אנשים בטלפון. זה התחיל מטלפונים עם הודעות מוקלטות – בעיקר כאלה שמציעות לך הזדמנות מזהירה לקבל פיצויים על הלוואות, או משהו בסגנון (לא טרחתי להקשיב). כאלה מגיעות לנו הביתה לפחות פעמיים ביום. יש שירותים מיוחדים לחסימה שלהם.

אבל הסוג המעניין יותר הוא האנשים האמיתיים, שמתקשרים ומנסים לברר עליך פרטים ("הלו, זה הבית של מיסטר ריצ'רדס? אה, לא? אז איך קוראים לך, בבקשה?") או מנסים לשתול לך סוסים טרויאנים במחשב ("שלום, מדברים מחברת וירג'ין מדיה"), או משהו אחר, שאני לא יודעת מהו כי לא הארכתי בשיחה. הגדילה לעשות זו שהתקשרה אלינו לפני כמה ימים עם משפט הפתיחה ששום דביל לא היה קונה אותו "שלום, מדברים מספקית האינטרנט שלך". א-הה.
תהיתי אם אפשר להתקשר אליהם בחזרה אחרי כמה דקות, בשם החברה שנשאו את שמה לשווא, ולהפחיד אותם קצת ("שלום, מדברים מחברת וירג'ין מדיה ודווח לנו שנעשה שימוש לא הולם בשם החברה שלנו מהמספר הזה"). או לשאול בסקרנות את הטלפנים אם הם עובדים בחברה או עצמאים, ואם אפשר לעבוד גם כן בלעבוד על אחרים בטלפון. בינתיים אני רק אומרת בנימוס "תודה, אני לא מעוניינת", ושוקעת בפנטזיות נקמניות.

להשיג פספורט בקלות (לחברי מועדון בלבד)

לילה חזרה השבוע מהגן (היהודי) עם יצירה מחרידה במיוחד, שנראתה במבט ראשון כמו כרטיס ברכה. היא נופפה בה מולי בגאווה, ואני התאפקתי ככל יכולתי ושיבחתי את כתב ידה המסודר ואת הדיוקן העצמי המרהיב שציירה בפנים. מהעיקר התעלמתי. על חזית הכרטיס התנוסס לו דגל ישראל, ומעליו הכיתוב "פספורט ישראלי". "נשמי עמוק", פקדתי על עצמי: "בשנה הבאה היא תלמד בבית ספר רגיל".

אז בערך 30 ילדים בריטים חזרו הביתה עם הרעיון המעניין שגם להם יכול להיות דרכון ישראלי. ברוב המקרים, קבלת אזרחות חדשה היא תהליך קשה ומורכב. למה? בזכות המנגנון המאפיונרי שנקרא מדינות הלאום, ששומרות על גבולותיהן כמו שודדי דרכים על גשר – בקנאות, שרירות לב, אלימות וחמדנות.

בישראל הדבר נכון שבעתיים בנוגע לפליטים פלסטינים, שאף שהתביעה שלהם לשוב לבתיהם ולקבל אזרחות כתושבי עבר נראית על פניו קבילה יותר משל שאר המועמדים, הסיכויים שלהם אפסיים למדי. אפילו חתונה עם ישראלי לא תעזור ("'זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית'"). אבל אין צורך להרחיק עד אזרחות. רוב המדינות יערמו קשיים גם בפני אנשים שסתם רוצים לבקר ולתייר, או לעבוד, או להימלט מסכנת חיים (וזה כל כך מרגיז אותי, שלא נמאס לי לכתוב על זה עוד ועוד)

לא כך הדבר בנוגע לזאטוטים הבריטים שחזרו הביתה עם הפספורט-צעצוע שלהם. תכלס, בשבילם מספיק להוכיח שהם יהודים והדרכון בדרך אליהם. מדינת ישראל הרי רואה בכל יהודי העולם אזרחים פוטנציאליים וגם תומכים אוטומטיים (ואם הם לא תומכים, זאת בעיה רצינית. לקהילה היהודית פה יש חוק שהכל יודו בו בגלוי: לא משנה מה, תמיד תומכים בישראל).

הלוואי שתהיה לילדים האלה, כשיגדלו, הזדמנות לשוחח עם מישהו כמו מ' האמריקאי וס' הבריטי: שניהם עם שורשים יהודיים איפשהו בשושלת ושניהם בני זוג של חברות ישראליות שלנו. כל אחד מהם הודיע בזמנו לבת זוגו שלא יעלה על דעתו להתאזרח בישראל: איך הם יכולים לטעון לזכות של אלפיים שנה כדי לקבל אזרחות, שעה שאנשים שגרו ביפו לפני שני דורות לא יכולים לחזור לשם?

כל שעשועי הדרכון הישראלי האלה רק מקניטים אותי יותר לנוכח הקנאות שבה הבריטים עצמם שומרים על גבולותיהם. כדי להיבחן במבחן האזרחות שהנהיגו פה לפני שנתיים, צריך לשלם להם 400 פאונד. בשביל האזרחות עצמה צריך לשלם 1000 פאונד. המבחן עצמו הוא מהסוג שבריטי מן השורה אינו יכול לעבור, כפי שהראו גם בתוכנית המדוברת "להפוך את ברדפורד לבריטית".

למה הציונות הופכת את יהודי העולם לגיס חמישי?

עדיין לא הבנתי עד כמה זה ידוע לציבור האנגלי שהיהודים פה רואים בעצמם גם חלק מלאום אחר. כמעט בכל משפחה יהודית בלידס יש מישהו שגר בישראל עכשיו או בעבר. אבל הציונות מתעקשת לייצג את כל היהודים, בין אם הם רוצים בכך ובין אם לאו. בשביל יהודים בישראל זה בכלל לא מוזר. הרי במיינסטרים היהודי בישראל די ברור מאליו שיש רק אידיאולוגיה לגיטימית אחת – האידיאולוגיה של האליטה השלטת, שלה שייכות המפלגות היחידות שמגיעות לשלטון. מפלגה לא ציונית היא מפלגה שבמובן החמור של המלה אסור לה בכלל להיכנס לכנסת.

אז לאיזה לאום אתה שייך, הבריטי או היהודי? הצגתי את השאלה הזאת למלווין, המארח שלנו. אני באמת הייתי סקרנית לברר איך הוא מיישב את הציונות שלו עם הנאמנות למדינה הבריטית, אבל הוא כמו יהודי אמיתי השיב בשאלה: אם נבחרת אנגליה משחקת מול נבחרת ישראל, את מי תעודד? אז את מי תעודד? כאשר דחקתי בו, הוא השיב: בכל מקרה אני אשמח.

ולסיום: מתכון לאורז צבעוני

אורז צבעוני

באחרונה אנחנו מקבלים את הירקות שלנו (לפחות את חלקם) בארגז משלוחים אורגני. הירקות יפים וכרגיל בארגזים כאלה כוללים הפתעות בלתי שגרתיות (שורש סלרי ענק, למשל. כמה ענק? דמיינו גודל של כרוב בינוני). עם כל משלוח מגיע גם דף המלצות ומתכונים. אחד מהם כלל את ההצעה להניח מקל קינמון באורז, ועורר בי השראה לאורז הצבעוני הזה, שאמנם שונה מאוד מאוד מהמקור, אבל טעים לאללה וגם יפה.

מה צריך?
אורז
בצל
גזר
פלפל ירוק
מקל קינמון
כוכב אניס
ציפורן (שלמות או אבקה)
לימון
פטרוזיליה
שמן זית

מה עושים?
להזהיב/להשקיף בצל
להוסיף:
פלפל ירוק קצוץ דק-דק-דק (אפשר אפילו לטחון קלות אם יש בלנדר)
גזר קצוץ דק
מקל קינמון
כוכב אניס
לבזוק ציפורן (או לשים 4-5 שלמות, אם יש לכם. שלי נעלמו…)
להוסיף מלח
לערבב עד שמתרכך מעט

להוסיף כוס אורז ולבחוש עם המרכיבים (בשלב הזה אפשר להוסיף עוד קצת שמן זית)
לצקת 2 כוסות מים
להרתיח בחצי כיסוי
להנמיך חום ולבשל עם מכסה

כשהאורז מתרכך, להוסיף גרד לימון וחופן פטרוזיליה קצוצה, ולערבב.

בתיאבון

[בגלל שהפוסט הזה ארוך, ויתרתי הפעם על הפינה "רק באנגליה". בפעם הבאה מבטיחה משהו מיוחד באמת]

חתונה מאוחרת

זהו, התחתנו! ועוד קיבלנו לגמרי במקרה יום מיוחד למדי, שחל רק אחת לארבע שנים: 29 בפברואר. מלווין ציין שכך נוכל לחגוג את יום הנישואין שלנו רק לעתים רחוקות, ולי נראה שזה רק מוכיח שבכל זאת יש מידה של צדק בעולם. בדרך לעירייה התברר לנו שהיום הזה אפילו מיוחד יותר מכפי שחשבנו, כי באנגליה נהוג שביום הזה, גם אשה יכולה לשאת גבר, ולא רק להיפך כפי שנהוג בכל שאר ימות השנה. מתאים לנו.

בתור צעד שהיה אמור לחלץ אותנו מעיסוק יתר בבירוקרטיה, השקענו בזה טיפה יותר ממה שהתכוונו. אחרי שבניסיון הקודם גורשנו בבושת פנים, נאלצתי לתרגם לאנגלית תעודת גירושין (ההזרה שיוצר התרגום הופכת את הטקסט השוביניסטי בארמית לנורא במיוחד), ובזכות פקידה שיודעת קומבינה מהי, אישרו לנו את התרגום אף על פי שאני עשיתי אותו ולא צד שלישי נטול אינטרסים. אז עכשיו אנחנו נשואים, ובחיי שלא פגשנו שום רב (אם כי בעקיפין אפשר לומר שהם שלחו את ידם הארוכה גם לחתונה החילונית הזאת). יופי. לא עוד הוכחות זוגיות שדורשות עשרים חשבונות ארנונה מחמש השנים האחרונות.

נסענו העירה עם עדינו הנאמנים – ליאת וסיימון, ובתם השקטה להחשיד שלא הפריעה אפילו פעם אחת חרף גילה השערורייתי (שנתיים ורבע!). לפני שנכנסו לפקידים רצנו לחפש "מתנות חתונה", שנוכל להחליף בשלב הטבעות. חשבו שיהיה מצחיק להחליף ממתקים, ואמנם בפיצוצייה הקרובה ביותר לעירייה התגלו חטיפי שוקולד אורגניים סחר הוגן (מריר ולבן), שעוררו רושם אדיר באשה הלבבית שהנחתה את הטקס (היא התפעלה מהבחירה בקול רם כמה וכמה פעמים. האם זו דרכה האנגלית להגיד שזה משונה?).

תכלס, יכולנו לשלוח מישהו אחר. אפילו לא ביקשו מאתנו תעודה מזהה. אבל היה משעשע. במיוחד נהניתי לראות את הזוג שנכנס אחרינו – פרק ב' מובהק, הוא בחליפה שחורה והיא בשמלה סגולה, חייכנים ומלווים בעדים שהתלבשו ממש יפה. אני לבשתי את המכנסיים הנוחים שלבשתי בתור פיג'מה…

למראית הדז'וו

העדים שלנו לאו דווקא רצו לבוא בקז'ואל. ליאת התקשרה אלי יומיים לפני האירוע והציעה להשאיל לי שמלה. אני חושבת שקצת איכזבתי אותה כשהופעתי בג'ינס והפקעתי ממנה את ההזדמנות להתגנדר. עובדה: היא באמת היתה לבושה הרבה יותר יפה ממני לאירוע הנוצץ.

מה שמצחיק הוא, שבישראל אין כמעט אנשים שמתחתנים רק במשרדי הרבנות, אבל בצירוף מקרים די מדהים אנחנו פגשנו בדרך את שתי השכנות שלנו, ושתיהן איחלו לנו את מיטב האיחולים והודו שגם הן התחתנו ככה, בעירייה ובלי מהומה. זה נורא יקר לעשות טקס…
האירוע עצמו היה מצחיק להדהים. בחדרון פקידי עירייה קלאסי היו גבר ואשה לבושים בבגדי חג שחורים ועוטים מבטים נרגשים (במיוחד האשה, שהיתה במצב אקסטטי ורגשני להדאיג). ברחבי המשרדון היו כמה זרים של פרחי פלסטיק, ששיוו נופך נוגע ללב לכל המעמד.

הכרזנו על נישואינו בפני העדים. כולנו חתמנו. בתוך 4 דקות זה נגמר.

פרחי פלסטיק על ארונית תיוק. ככה זה כשפקידים נדרשים להיות מעצבי פנים

לקראת סיום: פינתנו "רק באנגליה"

כשגמרנו להתחתן וגם לשתות שוקו על חלב סויה (וקפה לגדולים) עלעלנו בשעשוע בצהובון סלבריטאים נחות במיוחד שמצאנו בבית הקפה. הוא באמת היה נחות במיוחד, תאמינו לי. והיה בו גם מדור מתכונים. הוא כלל עוגת גבינה טופו עם לימונצ'לו. טופו? לרגע קצר שקלתי לתת לצהובון כמה נקודות זכות, עד שנפלו עיני על הכותרת "אולי אחזור ללבוש בגדי עור!" (לא, זה לא על כוכבנית שעברה לטבעונות).

וזה מזכיר לי מעשה שהיה במסעדה סינית משפחתית בברדפורד לפני שבוע. הילדים כבר מותשים ומזמינים מהתפריט האנגלי צ'יפס. אני רוצה את המנה שלי עם טופו. בתפריט המלה הזאת לא מופיעה. עם זאת, יש הצעה לפריט אקזוטי שאפשר להוסיף למנה בתשלום סמלי ממש. Bean curd. אני מחליטה להיות הרפתקנית, ומגלה שזה… טופו. איך לא זכרתי שגם סויה היא סוג של bean.

ומתכון לסיום: שמחת עניים

מתאים לאכילה כשמחכים לגודו וגם סתם כך

מכיוון שאי אפשר לסיים בלי מתכון, ומכיוון ששום חתונה אינה שלמה בלי אוכל טעים, הנה מתכון מפתיע מהצנוע שבירקות – הלפת. נכון, לפת הוא כנראה ירק השורש הכי פחות סקסי בעולם, עם מוניטין של מזון בהמות או אוכל לפולנים עניים. במשך שנים הצידוק היחיד לקיומו בעיני היה הופעתו המזהירה ב"מחכים לגודו". אבל הגיע הזמן לומר: הלפת היא קורבן לאי צדק משווע. הנה מתכון לא הכי בריאותי אבל כזה שמוציע מהלפת את המיטב: בניגוד לחזותה הדוחה, ללפת יש טעם עדין ומיוחד, והצלייה הזאת מוציאה אותו והופכת את הלפת למעדן נימוח.

מה צריך
פרוסות דקות וארוכות של לפת (נגיד, שני מילימטר עובי ו-3 ס"מ אורך לפחות).
שמן
אבקת קארי
זרעי כוסברה טחונים
מלח

מה עושים
בסיר עם כמות נדיבה של שמן (נגיד, עומק של חצי סנטימטר) וחצי כפית מלח מטגנים את הלפת.
(כן, זה עולה לי בבריאות רק לכתוב את זה, אבל זה מה שעשיתי)
כשהיא משחימה ומתרככת, מוסיפים קצת מים, שלא יכסו אותה.
מוסיפים מעט קארי ואבקת זרעי כוסברה – לא להגזים עם התיבול!
להמשיך לבשל עד שהשמן מקבל צבע של קארי והלפת רכה לגמרי.
לאכול ככה, או לפזר מעל פירה רך ואוורירי עם הרבה שמן זית ומעט מלח.

בתיאבון ומזל טוב!