הזקנים של היום הם לא מה שהיה פעם

אבי ואני יצאנו אתמול יחד לתיאטרון, כנראה לראשונה מזה מיליארד שנה. באולם הכניסה התגודדו צופים בעלי מראה אלטרנטיבי שאת חלקם הכרנו, ובמלים אחרות – זאת הצגה לשמאלנים. אבל איזו הצגה!

תמונה

להצגה קוראים "הדור שלי" (My generation) וכתבה אותה אליס נאטר מצ'מבוואמבה (!!), שנהפכה בשנים האחרונות לתסריטאית. ההצגה עוסקת בקורותיה של משפחה רדיקלית לאורך ארבעה עשורים ומתרחשת כולה בלידס, מסיבות שברורות למעריצים ותיכף יובהרו גם לשאר הקוראים (שימו לב למבטא היורקשירי המובהק של המרואיינים בסרטון!).

לידס היא כידוע עיר מנומנמת מאוד עם אווירה פרברית מובהקת וסצינה קטנה למדי של אקטיביסטים באווירה די מתונה בסך הכל. אולי אנחנו גרים כאן מעט מדי זמן, אבל קשה להגיד שיש אווירה רדיקלית בלידס. אין פה כמעט גרפיטי, אין פה הרבה פוסטרים  מגניבים של הופעות ומועדונים, כמעט לא מחלקים פה פליירים פוליטיים והפגנות נורמליות יש פה פעמיים בשנה בערך. וזה לא בגלל שהמצב טוב. להיפך, הוא נעשה רע יותר. אבל לידס היא גם העיר של צ'מבוומבה, הלהקה שדי הערצתי בנעורי ואהובה עלי מאוד גם היום. וכאשר הלהקה קמה וגם בחלק מהשנים הרבות שבהן היא פעלה, חברי הלהקה גרו בסקוואט באחת השכונות בלידס! כן, כן, מתברר שעד תחילת שנות התשעים היתה פה סצינת פאנק וסקוואטים תוססת. היום אין פה סצינת פאנק אדירה וגם טבעונים יש פה בקושי, סקוואטים הם מחוץ לחוק ויש בעיר הענקית הזאת שני קואופרטיבי דיור ממש פוליטיים. זה לא בגלל שלידס משעממת במיוחד. זה בגלל שככה זה היום (חברתנו המקומית כ' עוד תספר לנו על זה בהמשך, ואם יהיה מעניין אשתף אתכם). מה שהיה פעם תנועה רחבה והמונית הוא היום כיסי התנגדות, תרבות נגד קטנה. עוד נגיע לזה בהמשך הפוסט.

צ'מבוואמבה היא להקה פשוט אדירה. הסיפור שלהם נפלא, המוזיקה שלהם מעולה, הם מצחיקים, כיפיים, חכמים, נועזים, בלתי שגרתיים, לא מפחדים להתנסות ולהשתנות ותומכים בעמדות שאני מסכימה איתן – מה עוד אפשר לבקש? כשהייתי בת 15 חברתי האהובה ע' הכירה לי אותם – בקסטות, כמובן. וכל קסטה היתה קצת שונה. לפעמים הם היו להקת פאנק, לפעמים להקת פולק עם שירי א-קאפלה, לפעמים להקת פופ עם סולן ולפעמים להקה ששרה בלדות גיטרה נוגעות ללב עם סולנית. אבל תמיד המסר היה אנרכיסטי, חוגג את הזכות להיות שונה ולזרוק לפח את כל  מה שרקוב ונצלני, כולל משפחת המלוכה, בעלי בתים ומרגרט תאצ'ר. עם צ'מבוואמבה אפשר להיות שמאלני בלי לוותר על חוש ההומור ופמיניסטית בלי להחמיץ פנים.

Ugh! Your ugly houses!

אני אהבתי אותם בכל צורה. השירים היותר פאנקיסטיים אף פעם לא היו הארדקור מדי בשבילי, כמו חלק מהשירים שחברים שלי הופיעו איתם בגדה השמאלית – והמלה "שירים" באמת קצת מחמיצה את הפואנטה כאן, כי הארדקור פאנק מהסוג שאני חושבת עליו עכשיו הוא כל כך מהיר שאי אפשר להבין מלה מהמלים הפוליטיות הנשכניות שננבחות אל המקרופון, וכל שיר נמשך בערך דקה וחצי. עם צ'מבוומבה יכולתי להרגיש שיש לי מקום בסצינה המוזיקלית האנרכיסטית.

חלק מהשירים שלהם שילבו שמחת חיים ועוקצנות פוליטית רדיקלית שיכולתי לרקוד איתם בחדר כשאף אחד לא הסתכל:

וחלק מהשירים היו בסגנון פולקי ועתיק, כמו השירים באלבום שירי המחאה האנגליים מהמאה ה-14 ואילך. הפוזה האינטלקטואלית הרדיקלית הזאת התאימה לי כמו כפפה. וגם שירי א-קפלה לא היסטוריים מאוד עשו לי את זה, כמו למשל:

The day the Nazi died

וכשהייתי הולכת ברחובות כפר סבא עם הווקמן הנצחי שלי, הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי חוץ מ, אולי, צ'מבוואמבה, שהוציאו את Swingin' with Raymond, שצד אחד שלו היה בלדות גיטרה יפהפיות והצד השני להיטי דיסטורשן פראיים (תופעות שקשורות לתקליטים, לך תסביר את זה לדור הצעיר). :

This Girl

הרסטורציה מנצחת (בינתיים)

כל זה נורא סנטימנטלי אבל לא לשם כך טרחתי לפתוח את הרשומה הזאת אחרי שתיקה כה ממושכת (טוב, זה גם הודות לסיומו המוצלח של פרויקט שתפס את כל זמני עד לפני שבוע. אספר לכם בהזדמנות אחרת). העניין הוא שישבתי בתיאטרון ולא יכולתי להפסיק לחשוב איך הולך ופוחת הדור. כשהייתי קטנה האמנתי שכל המבוגרים הם שמרנים והנוער הוא מרדני וזוהי דרכו של עולם. אמנם שוב ושוב נתקלתי בהוכחות להיפך עד שנאלצתי להתפכח, אבל אני חושבת שהרבה אנשים עדיין מאמינים בשטות הזאת על מרד הנעורים.

הרבה אקטיביסטים מאמינים בסתר לבם שההיסטוריה היא טלאולוגית ושהיא לצדם, אולי בהשפעת התפיסה ההיסטורית של הרנסנס (ימי הביניים החשוכים) והמהפכה הצרפתית (הנאורות תנצח את כוחות החשכה ואת האמונות התפלות) ואולי זה סתם בגלל מארקס. אבל כוחות הנאורות לא הולכים במסלול ישר. רגע אחד נראה שכולם הבינו שמדינת רווחה היא רעיון טוב, והנה שוב בוחרים בשמרנים. כבר במאה ה-14 איכרים באנגליה התמרדו נגד האצולה, אבל גם היום בית המלוכה הבריטי פופולרי להדהים. ההישגים של הסיקסטיז נראים היום הזויים. כשמסתכלים איך ההישגים של פעם נשחקים, איך אפשר להגיד שהדורות הקודמים היו שמרנים והנוער מרדני?

בישראל אולי היה בזה משהו. דור ההורים שלי גדל לתוך שכרון הניצחון של ששת הימים וקיבל ציונות ומיליטריזם ישר לווריד. אבל בינתיים באירופה המציאות היתה קצת שונה. הסטודנטים בצרפת התמרדו כשההורים שלי שרו בדמעות את "ירושלים של זהב", באנגליה ובארה"ב היפים פיתחו תפיסות עולם אלטרנטיביות בכל עניין כמעט וכשאני עוד לא נולדתי באנגליה הסתובבו פאנקיסטים חצופים ושרו בגיטרות צורמות נגד כל מה שמכובד וממסדי.

האנשים האלה הם היום בגיל של ההורים שלי, אם לא יותר. את חלקם אני מכירה מפעילות ההתנדבות שלי. חלק מהמבוגרים שיוצא לי לפגוש פה בלידס הם אנשים רדיקליים מאוד שהשתתפו בייסוד של תרבות מחאה אלטרנטיבית. לפעמים גם לי קשה להתנער מהנחת היסוד שלי שגיל מבוגר מעיד על שמרנות, אבל הם לא נותנים לי לשכוח ליותר מדי זמן. איזה אנשים!

והנוער? נו, מה יש לומר. זוכרים את "קשרי משפחה" מהאייטיז, עם מייקל ג'י פוקס בתור הבן הקפיטליסט של זוג הורים היפים? אז זהו, שזה מה שקרה. רוב הנוער של היום חומרני יותר, צרכני יותר, פוליטי פחות ומרדני פחות. נכון, גם המיינסטרים השתנה קצת. דברים שנאבקו עליהם לפני כמה עשורים כמו מיחזור, סחר הוגן וחקיקה אנטי גזענית שתשמור על שוויון הזדמנויות נכנסים לתודעה הציבורית. אפשר לסלוד מתרבות הפוליטיקלי קורקט, אבל היא בסך הכל מראה שמשהו כן זז. לאט מאוד. ולא לכיוון שרציתי. כי הקואופטציה של המסרים הרדיקליים הורגת אותם, מחלישה אותם כמו חיסון שהחברה בוחרת להזריק מרצונה הטוב כדי לשמור על הגוף כמו שהוא. ברשת הסופרמרקטים סיינסבורי מתגאים בכך שהם מוכרים רק בננות סחר הוגן. ומה עם העידוד הבלתי פוסק לצרכנות שמכלה את העולם ומנצלת עובדים? עזבו אתכם, אנחנו הרי מוכרים גם סוכר וקפה סחר הוגן למי שרוצה.

זה לא שחור לבן ולא פשוט. המיינסטרים משתנה קצת ותנועת המחאה משתנה מאוד. מסרים רדיקליים שהוטחו בפרצופה של המדינה לא מתקבלים היום ביותר אהבה. וגם פחות משמיעים אותם. כאילו תנועת המחאה עצמה מעדיפה לא להעליב את העשירים, את הפוליטיקאים, את האצילים (מדהים שהם עדיין קיימים), את הצבא ואת חברות הענק הבינלאומיות.

גם אני חלק מהשיח הפוליטי החדש הזה. אני לא אוהבת להתנצח ולהעליב גם כשהמצב הקיים יורק בפרצופי. אני לא אוהבת להתריס, זה נראה לי מטופש. אבל אולי עודף המודעות העצמית הזאת לוקח לנו את כל האנרגיה מהמאבק למען חברה צודקת? אולי החשש להשתמש במלים גדולות כמו חברה צודקת מוציא את הרוח מהמפרשים? לא יודעת. יש מי שיגידו שאחרי ההצלחה המסחרית הקצרה של צ'מבוומבה, אפילו עליהם כבר אי אפשר לסמוך יותר. אבל אני לא מקשיבה להם. להיט ענק אחד לא הופךך אף אחד לצבוע.

הלהיט הגדול הזה יצא כשהייתי בת 16, אבל מבחינתי הוא חדש מאתמול. סימן מובהק שהזדקנתי

מודעות פרסומת

להיות תיירת בישראל (ושני סלטים מדהימים)

חזרתי הביתה אחרי ביקור מולדת של שבועיים וחצי. חשבתי שלא אחזור על הטירוף של השנה שעברה, שבה ניסיתי לפגוש את כולם בשבוע והגעתי לימים האחרונים באפיסת כוחות ועצבנית להדהים מהניסיון לתאם את כל המפגשים האלה (ועוד בלי טלפון סלולרי או רישיון נהיגה). אז חשבתי.

הביקור הזה היה, במובנים מסוימים, מודל מוקטן של החיים שלי בכלל: תמיד מנסה לתפוס את המרובה וגומרת עם הלשון בחוץ. כי למרות הטבלה המוקפדת שלי, שהצחיקה נורא את חברי הישראלים (לקבוע שעה לפגישה שבועיים מראש??? נו, באמת) והצחיקה נורא חברי האנגלים (לקבוע תוכנית רק שבועיים מראש? נו, באמת), לחיים היו תוכניות משלהם. אחרות.

התוצאה העגומה היתה שלמרות הלו"ז המוקפד עדיין לא הצלחתי לראות כמעט אף אחד מחברי למספיק זמן. ואולי שום מפגש לא היה משביע אותי? הצלחתי לגרד כמה מפגשים ממש טובים, אבל התשוקה שלי לשיחות נפש היתה גדולה יותר ממש שהנסיבות יכלו לספק. יש אנשים אהובים שלא הצלחתי לפגוש בכלל, ואני בטוחה שהביקור הזה לא רק תסכל אותי אלא גם העליב כמה אנשים שלבי נחמץ מהמחשבה על זה שלא ראיתי הפעם. את חברי האהוב א' הצלחתי לפגוש לשעתיים וגם זה בדוחק. מה כבר אפשר להפסיק בשעתיים??

תכנון ביקורי מולדת הוא אמנות שטרם רכשתי. אבל ברור לי שאת הביקורים הבאים שלי אני חייבת לתכנן בגישה שונה לגמרי. בגילי אני כבר אמורה להבין שאי אפשר הכל. כמו שאמרה לי בתבונה נ', אי אפשר לפגוש את כולם, אבל חברות טובה היא כזאת שלא מחייבת מפגש בכל הזדמנות. היא יכולה לחכות. מה, באמת? ימים יגידו.

אחת המסקנות המדהימות מהביקור הזה הוא שחרף הדימוי העצמי שלי כאדם ביישן, מסוגר ונטול חברים, העובדה היא שיש בישראל מספר גדול להדהים של אנשים שיקרים ללבי מאוד ואני מחשיבה כחברים טובים ממש. וקבלת הפנים החמה של החברים שלי חיממה את לבי וגרמה לי להפוך לאדם טוב יותר – כי אם אנשים כל כך מופלאים הם החברים שלי, ברור שיש איזה חסד בעולם. אין שיעור להכרת התודה שלי לכל מי שאירח אותי והאכיל אותי וסיפר לי והקשיב לי. תודה!

תל אביב, העיר הטבעונית
הנקודה החלשה בעושר האנושי המרהיב הזה היא שהוא גרם לי להחמיץ את הרנסנס הטבעוני שעובר על תל אביב. אני קוראת בלוגים טבעוניים מישראל והבנתי שמשהו מדהים קרה בדיוק כשעזבתי את העיר, אבל לא שיערתי את גודל המהפכה. א' ניסה לתאר לי קווים לדמותה בעיניים בורקות והדגימות הקטנות שלי אישרו את הפלא. בגלידריה הסיציליאנית העובד הטבעוני ממש שמח לשמוע שגם אני טבעונית (הוא אפילו נתן לי מין כִּיף כזה של טבעונים, מה שלא קרה לי בחיים עד אז) והתגאה שרוב העובדים בגלידריה המושלמת הזאת הם טבעונים. ואני, בפרץ סנובי שמזמן לא גאה בי, חשבתי לעצמי "אה, גם אתה טבעוני… חמוד מאוד. אני בטח טבעונית מאז שאתה בגן". אתם מבינים את האבסורד? ברור ששמחתי שסוף סוף משהו זז, אבל במקום להתלהב מהסולידריות שהבחור החמוד הזה הפגין, התחלתי לתפוס עליו תחת בגלל הפז"ם הטבעוני שלי. אני הייתי שם לפני הטרנד. איפה הייתם ב-48'?? מזעזעת.

ולמרות זאת, היתה בי תשוקה אדירה לתיירות קולינרית בתל אביב הטבעונית. כמו ההומו הטבעוני השמן מלונדון, שאת הבלוג שלו אני קוראת בדבקות, אחד הדברים שהכי רציתי לעשות הוא להסתובב בעיר ולאכול אוכל טבעוני טעים שמישהו אחר הכין. בסופו של דבר העדפתי לדבר ולא לאכול. וכאשר כן הצלחתי לדגום משהו מההמלצות המשתפכות של הבלוגים, קצת התאכזבתי. למשל, במזה המקסימה מגישים מזה שנים אוכל צמחוני טעים ויפה באווירה נהדרת. כששמעתי שמגישים שם גם ארוחת בוקר טבעונית, שכנעתי את אמא שלי ולילה להצטרף אלי בדרך חזרה לכפר סבא. מה אומר לכם? זה דומה מאוד, דומה מדי לארוחות הבוקר שאני אוכלת כל הזמן בבית (אם כי הלחם יותר טעים). זה לא דבר רע – ארוחות הבוקר המאוחרות שלנו הן לפעמים גורמה אמיתי, כך שזה אפילו סוג של מחמאה. אבל זה לא מה שרציתי.

קראתי פעם מומחית לפרסום שקבלה על הרדיפה אחר דברים שיהממו אותנו. משהו יכול להיות מעולה, אבל… "לא נפלתי". למה צריך ליפול? לא ברור. אבל אחרי ארוחת הבוקר המצוינת ההיא, הרגשתי שלא נפלתי. עכשיו אני שוקעת בהרהורים על הביקור הבא שלי, שבחלומי יהיה קצר ויתמקד באכילה ולא בניסיון נואש לפגוש את כולם. בטח.

לפגוש את תל אביב מחדש, או: להרגיש בבית
בשנה שעברה כשבאתי לתל אביב הרגשתי שחזרתי הביתה, וגם נדהמתי מהעליבות הנוראית של העיר המוזנחת והמלוכלכת הזאת, שחושבת שהיא ניו יורק וברלין גם יחד. תל אביב היא ניצחון הרוח על החומר. גרים במזרח התיכון המיוזע ומרגישים כמו בירה תרבותית. היצירתיות והאנרגיה של העיר הזאת גבוהים פי שמונים מאלו של לידס המנומנמת והנקייה. תל אביב היא זעה ובתים מתקלפים ולכלוך, כפכפים עם שמלות מעצבים, חומוס וקפוצ'ינו, שדרות אופנתיות עם עצים אפריקאים, בתי קפה, תנועה, אנשים ברחוב כל שעות היום, עיר כל כך חדשה שדברים בני מאה הם בשבילה עתיקות, עיר מספיק קטנה שמי שגר במרכזה מזהה את הפנים של כולם. וזאת העיר שאהבתי ובה גרתי מגיל 18 ועד לא מזמן, ובכל זאת, באופן משונה, לא הרגשתי בבית. הלכתי ברחובות שבכל אחד מהם הכרתי בניין אחד מבפנים – כי גרתי בו, או כי הכרתי מישהו שגר. עברתי ליד בתי קפה שישבתי בהם ובשדרות שהלכתי בהן עם לילה התינוקת ועם חברים, ובמקומות שהיו לי בהם שיחות דרמטיות נורא. והרגשתי "זה מקום שאני מכירה ממש טוב", אבל כמעט לא הרגשתי בבית. וזה אפילו לא העציב אותי.

מה שדווקא היה עצוב הוא שהרגעים שבהם הרגשתי בבית היו דווקא עם זרים: נהגי מונית, מגישי גלידות. איתם הרגשתי שאי אפשר לנחש שאני לא מפה. כי אני כל כך שייכת שאני יודעת להגיד בדיוק את הדבר הנכון, במבטא הנכון ובמשלב הנכון ובנימה הנכונה. שאני יודעת למה הם מצפים ומותר לי להפתיע אותם – כי אני מקומית, אז ברור שאני יודעת את הכללים ומפרה אותם מעמדת שליטה ולא מתוך בורות. הנינוחות הזאת של הטקסטים הקלילים, היומיומיים, הלא מחייבים שחושפים את הזהות שלי כמהגרת בכל משפט בלידס – אלו המשפטים שגרמו לי להרגיש בבית בתל אביב. וכשהחלקתי כיפים עם מוכר הגלידה, לרגע הרגשתי שאולי יהיה דווקא כיף לגור שוב בתל אביב.

אבל די מהר נזכרתי למה רצינו לעזוב.

כשנסענו לצפון ברכבת לילה נראתה מוטרדת מאוד ולחשה לי משהו (באנגלית, כי זה היה אחד הימים הראשונים שלנו והיא עדיין לא עברה לעברית. לשמחתי, די מהר היא חזרה לגמרי לעברית. איזו הקלה!). היא אמרה "אני לא יכולה להפסיק להסתכל על הרובה הזה". כי בכיסא שמעבר למעבר ישב חייל חמוש. בשביל לילה זה היה מפחיד ומטריד, כי היא גדלה בסביבה נורמלית שבה אנשים לא מסתובבים חמושים סתם ככה.

ועכשיו היא באה לישראל בתור מקום עם שמש שהולכים בו לבריכה כל יום ואוכלו בו גלידה, מקום לפגוש בו את סבא וסבתא לימי כיף משוגעים ולהתפנק. את הבית שבו נולדה היא לא מזהה, אבל את רחבת הבימה – כן. אני לא יודעת מה אני מרגישה בקשר לזה.

ויש עוד המון מה לומר, אבל הפוסט הזה כבר מתארך נורא. אז אספר לכם שאמנם לא יצאתי למסע קולינרי במסעדות, אבל אכלתי שני סלטים מהממים שאני מוכנה לחלוק עם קוראי הנאמנים (וגם עם המזדמנים):

סלט שכולו מפרי הגן של לורה ועודד

הסלט הזה נוצר כאלתור כשהחלטנו לארגן פתאום ארוחה גדולה בבית של אחי.

לורה מטפחת גן ירק מקסים שהניב השנה כמות דמיונית של עגבניות מתוקות, אדומות, טעימות להדהים, מגודל של עגבניית שרי ועד עגבנייה גדולה כמו אגרוף. מתקפת העגבניות כבר הובילה אותם להכין כל מה שאפשר והשיחים עדיין כורעים תחת השפע. המקרר שלהם כבר כולל צ'טני עגבניות, עגבניות מיובשות, סלט עגבניות, רוטב עגבניות קפוא ופשטידת עגבניות ועוד היד נטויה. במלים אחרות, לא היה צריך להתלבט בנוגע למרכיב העיקרי בסלט הזה.

בקדמת הבית צומחים שיחי תבלין עצומים בגודלם, שמציעים כמות פראית של ניחוחות לכל תה וסלט.  לפני שמגיעים לבית עוברים בבוסתן של עצי פרי, שממנו הגיע הלימון לסלט, ומאחור גדלים עצי זית, שהניבו השנה את השמן הראשון שאחי ומשפחתו כבשו בעצמם בבית בד. די מדהים שכל השפע הזה הוא תוצאה של מעין תחביב לשעות הפנאי למשפחה העסוקה הזאת, ששני המבוגרים בה עובדים מעלות החמה עד אמצע הלילה.

זה כנראה המטבח שהכי כיף לבשל בו, כי כל מה שרוצים אפשר פשוט לקטוף מהחצר, מרחבי הבישול עצומים והכלים יפהפיים. ואפילו יצא טעים (בטמטומי הוספתי לסלט בורגול אח"כ, אבל תעזבו את זה. אין צורך. הוא הכי מוצלח ככה). אז תודות למשפחת ארבל וקדימה למתכון.

צילום: ירון

צילום: ירון

עגבניות שרי חצויות

נענע טרייה קצוצה

כוסברה טרייה קצוצה

אורגנו טרי

זוטא טרייה

שמן זית (מהעצים שבגן!)

קצת מלח

לימון

הגרסה שלי לסלט של לורה

אותה ארוחה שחרגה מכל פרופורציה התחילה בסלט מעולה שהכינה לורה. זה למעשה סלט שהוא ארוחה בפני עצמו, וכעבור כמה ימים ניסיתי לשחזר אותו בגרסה משלי בבית של אמא.

סלט עם אדממה

מה צריך

אדממה מבושלים ומצוננים

לקט עלי בייבי (עם רוקט!!)

פיסטוקים

צנוברים

גרעיני דלעת

חמוציות

חצי בצל סגול

לרוטב:

שמן זית

מייפל או אגבה

חרדל דיז'ון

מלח

לימון

המרכיב הסודי והחשוב בסלט הוא שומשום שמטוגן בשמן עד שלשמן יש טעם של שומשום. אני מניחה שאפשר פשוט להשתמש בשמן שומשום ולפזר מלמעלה שומשום לא מחומם, אבל בעניין הזה הלכתי בעקבות לורה ויצא מעולה, אז למה לשנות?

איך לבחור שירי ערש לילדים, חלק ג'

והפעם – שירי ערש פוליטיים.

את חלק א' על שירי ערש למהגרים תוכלו לקרוא כאן.

את חלק ב' על שירי ערש ששרתי לכליל תוכלו לקרוא כאן.

האמת היא שלא תיכננתי לכתוב את החלק השלישי הזה, אבל את סוף השבוע האחרון העברנו במקום מיוחד במינו עם אנשים מיוחדים במינם. נסענו ממש עד קצה אנגליה, רגע לפני שהיא נהפכת לסקוטלנד, וביקרנו בחווה אורגנית מרוחקת במיוחד ששמה Low Luckens. בחווה גרים רות ומייק, בני שבעים ומשהו, שעובדים במרץ שהלוואי עלי ומנהלים את החווה האורגנית הענקית, שבעשור האחרון כוללת גם מרכז חינוכי. נוסף להיותם אידיאליסטים וחדורי אמונה, הם מטפחים את הדור הצעיר של מגדלי המזון המקומי והאורגני, מחנכים חוואים צעירים וילדי בית ספר מעיירות נחשלות ועניות באזור ומספיקים גם לטייל באתלטיות שלא תאמינו על הגבעות התלולות שסביב החווה וגם לשיר במקהלה. מעוררי השראה.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

בזמן האחרון יוצא לי לפגוש די הרבה אנשים שעברו מזמן את גיל הפרישה הרשמי ולא נראים כאילו הם קרובים לפרישה. המפגש שלי עם אנשים מבוגרים נעשה נקודת התיחסות בשבילי, הזדמנות לשאול מה אני רוצה להיות וגם ללמוד מניסיונם וחוכמת החיים שלהם, הזדמנות להיזכר שאף פעם לא מאוחר וגם השראה לעשות את הטוב כאן ועכשיו בלי פחד. מייק ורות הם אנשים מפוכחים שראו דבר או שניים בחייהם. יש להם ידיים של איכרים ועמדות של מהפכנים רדיקלים. אנחנו מדברים על התסכול שלנו מישראל והם נדים בהבנה. גם הם מתוסכלים, ולפעמים נראה שהכל נעשה גרוע, אבל פשוט צריך לעשות מה שצריך לעשות. כששומעים את זה מאנשים שקמים גם ביום ראשון להסיע את החציר במריצה לפרות ולשרוף את הגזם מהגדרות לאורך השדה, זה נשמע אחרת.

הם מנהלים את החווה בלי שום בזבוז. חוטבים עצים ושומרים את השבבים להצתת האח. מחזיקים קומפוסט אבל שומרים את קליפות הביצים בשביל לגרוס ולהעשיר את הסידן בתערובת הזרעים של התרנגולות. תשומת הלב לפרטים הכי קטנים מקסימה אותי, ואני הולכת אחריהם בחווה כמו ברווזה קטנה ולא מפסיקה להשתאות מול היקף הדברים שהם חייבים להביא בחשבון. החווה עצומה בגודלה ודורשת הרבה יותר תחזוקה מהבית הפרטי שלי, שאין צורך להכביר מלים על הציון שלו בסדר וניקיון. כל שיח ועץ שם מטופל, גם במרחק חצי שעה הליכה מהבית. כבר ציינתי שהם בני שבעים ומשהו?

איך הגענו לשם? ובכן, רות ומייק פגשו את אבי בהרצאה שנשא על סחר הוגן לפני כמה חודשים, והזמינו אותו לבוא להתארח עם המשפחה. אז באנו לשני לילות. ישנו בביתם, אכלנו על שולחנם אוכל אורגני שבישלנו במטבח המרהיב שלהם ושמענו אינספור סיפורים. בלילה, אחרי שהילדים נעלמו, ישבנו ליד האח המבוערת ופטפטנו. בבוקר השווצתי שאבי מנגן די טוב בגיטרה, ומייק מיהר להזמין חבר שישאיל לו גיטרה וכך בלילה השני מצאנו את עצמנו מחליפים שירים בכלל ושירי ערש בפרט. אפילו העזתי לשיר להם כמה וכמה שירים בעברית, ואתם יודעים שזה לא עניין של מה בכך בשבילי.

רות שרה לי שיר ערש שאמה נהגה לשיר לה בחווה שלהם. בשיר, הכוכבים הגדולים הם כבשים והקטנים הם בטח טלאים, והלבנה היא הרועה העדינה. כשאת באמת רועה כבשים בבוקר, השיר נשמע אחרת לגמרי מהשירים של פניה ברגשטיין באוזניים של ילדים עירוניים.

השירים של רות

(באדיבות הפייסבוק של אבי וסאונדקלאוד)

השיר השני, שקראתי לו "שיר פוליטי", הוא "שיר האב" של הסקוטי יואן מק'קול. אמנם הגרסה של רות נוגעת ללב ומלאת עוצמה, אבל הגרסה של מק'קול פשוט מופלאה, והמלים כל כך חזקות שלא התאפקתי מלהציע תרגום חפוז לעברית, ששומר על המשקל אבל מחמיץ פה ושם את האלגנטיות של המקור.

father's song:

שיר האב (יואן מק'קול)

בן, הנה עוד יום נגמר, עצום עיניים

הירח רץ אחרי ענן בשמיים

לך לישון ואל תפחד בן

כי אמך ואבא כאן, בן

והענקים הם רק צל על קיר.

ב

לך לישון וכשתקום יאיר האור

אין סיבה לפחוד בלילה השחור

אין הוא כמו חשכת השחור, בן

של נפשם של אנשים, בן,

שדוחים את אור השמש בכל יום.

ג

שכב בנוח במיטה ותגדל טוב

תזדקק לכל הכוח בקרוב

בקרוב תצא לדרך,

תיאבק יום-יום בקרב, בן

מול אויב שחושב שהעולם שלו.

ד

אל תבכה בן, אייבש את דמעתך

שום מפלצת לא תבוא לתפוס אותך.

אין שדים או מכשפות,

רק כלבים ובני זונות

שמתכננים איך לנצל אותך.

ה

אל תמכור ואל תשפיל את עצמך,

שלא ינצלו ויזרקו אותך.

אם תבלע את השקרים, בן

ירמו אותך למוות

עד שלא תזכור מה זה להיות חי.

ו

די דיברנו בן, הגיע זמן לישון

יש תשובות לשאלות – אך לא היום.

המשך לשאול, המשך לגדול, בן.

שאל הרבה עד שתדע, בן

שלח את תשובותיך לעולם כולו.

*

זה אולי נשמע הזוי, אבל שרנו כל הלילה והגענו לכמה שירים מאוד מעניינים, ובעיקר שירים של כורים. למה לכורים יש כל כך הרבה שירים? מייק ורות בטוחים שזה בגלל שתנאי החיים של הכורים היו הגרועים ביותר ולכן היו פשוט חייבים לשיר על זה. אני לא השתכנעתי, אבל זה רק מראה עד כמה המוזיקה היא חלק משמעותי בחייהם.

משירי הכורים הגענו לשיחה על זכויות עובדים ושמענו על היחס הגרוע שמקבלים מהגרי העבודה הלטבים באזור החקלאי של רות ומייק. מתברר שהרבה כפריים לטבים מיומנים להדהים עברו לאזורים הכפריים של צפון אנגליה ועובדים בתנאים לא הוגנים ותוך ניצול של חוסר ההיכרות שלהם עם השפה והזכויות המגיעות להם. אחרי שחזרנו לתנאי העבודה הנוראים של הכורים ולסיפורים על תאצ'ר, רות שרה לנו עוד שיר עצוב: "סגור את דלת המכרה, בחור, יש דם בפנים, יש עצמות בפנים, יש ילדים בפנים". למי שרוצה לקרוא את כל המלים המזעזעות הן פה. ואם תהיתם – bairns הם ילדים.

כשחזרנו הביתה המשכתי לחפש שירי כורים, ומצאתי כמה אוצרות איומים ומופלאים כמו שיר ערש סקוטי של כורים: Coorie doon, ואלה המלים שלו.

וגם שיר קינה ואבל של אלמנת כורים, שנקרא "שיר ערש לכורה". בלינק יש הסברים, מלים וקישור לשיר ביו-טיוב. למי שאין סבלנות לדיבורים, השיר מתחיל ב-1:50 בערך.

המסורת של שירי מחאה לילדים לא ממש מפותחת בישראל (אם כי אולי יש תקווה). אולי זה בגלל כור ההיתוך, אולי בגלל תחושת המצור וההתכנסות השבטית שאופיינית לישראל, ואולי זה בגלל הסיבה שכבר דשתי בה, שישראל היא מדינה מודרנית שרוב שירי הילדים שלה הם בסך הכל די רכים ונאיביים. מצד שני, אחרי כל הסיבוב הזה של חינוך פוליטי סביב העריסה, הגעתי למסקנה ש"שחקי שחקי" יכול להיות שיר ערש לא רע.

איך לבחור שירי ערש לילדים, חלק ב'

שירים ששרתי לכליל

לחצו כאן לחלק הראשון של הפוסט, על שירי ערש למהגרים.

או כאן, לפוסט על שירי הילדים המורבידיים של הבריטים.

***

לפני שעברנו לאנגליה יכולתי להרשות לעצמי לשיר לכליל גם באנגלית. היו חודשים שבהם שני השירים האהובים ביותר עלינו היו Swing low ו-the river is flowing.

.

טוב להתפלל למישהו לפני השינה, גם אם לא מאמינים שיש בשמים דוד כזה שקוראים לו אלהים. מה גם שהיא לא הבינה את המלים ואין דבר יותר מערסל משירי גוספל. אני אוהבת לשיר גוספל. לפני שעברנו לאנגליה, יכולתי לשיר לה בלי חשבון שירים של הביטלס, של בוב דילן ושל לאונרד כהן. מצא חן בעיני הרעיון שהאוצרות שנחשפתי אליהם בגיל ההתבגרות ילוו אותה מגיל העריסה. ואלו גם באמת שירים יפים שכיף לשיר. היום אני גוזרת על עצמי התנזרות משירים באנגלית ודבקה בשירים בשפת אמי, כמו שאמהות מהגרות ברחבי העולם מתעקשות לעשות. זה חינוך, מה לעשות.

גם בישראל רוב השירים שלה היו, כמובן, בעברית. אלא שיש לי אוורסיה נוראית לרוב שירי הילדים הקאנוניים. "נומי נומי" דוחה אותי עוד הרבה לפני שמגיעים לשורה על אבא עם השעות הנוספות שלו והמתנות. עם ההימנון ליקינטון הגעתי ליחסים סבירים ברבות השנים. אז מה לעשות? לשמחתי יש כמה מציאות של ממש בפנתיאון הישראלי. כמובן, שירי הכבש הששה עשר עם הלחנים המופלאים של יוני רכטר, אבל גם כמה משירי "הילד הזה הוא אני" ובראשם הפייבוריט האירוני והחד כתער "אני מוכן", בביצוע נוגה של דיויד ברוזה הצעיר ובלחן המורכב של אבנר קנר.

בכבש הששה עשר, השיר הכי אפקטיבי מבחינת מהירות ההרדמה היה ללא ספק "רעמים וברקים", שעבד אפילו כמרגיע בנסיעות. את "הילדה הכי יפה בגן" תמיד קצת התקשיתי לשיר, כי מרגע שעמדה על דעתה היא שאלה אותי אם מדובר בה, והרי כל הפואנטה של השיר היא ש1) לא ו-2) היא בכלל לא הלכה לגן. וכמובן הלהיט "מה עושות האיילות בלילות", שמקורות יודעי דבר טוענים שיוני רכטר אומר שרוב האנשים מזייפים כשהם שרים אותו, והשיר שאין לו סוף "לילה טוב", שתמיד קיוויתי שהיא תירדם לפני שאגמור לשיר אותו, ותמיד התבדיתי.

אולי זה בגלל העייפות הכרונית שאופיינית להורים לפעוטות ואולי בגלל שנעשיתי סנטימנטלית והתגעגעתי לימי נעורי, אבל העובדה היא שלצד להיטי הילדים שרתי בעיקר שירי רוק ומשירי חווה אלברשטיין ומתי כספי.

השיר הראשון שקלטתי שהוא למעשה שיר ערש הוא "איש קטן בטלוויזיה" של טאטו – לא בדיוק התפריט הרגיל של שירי ערש, ודורש גמישות מסוימת בשורה על ממתקים מידי זרים. זה גם לא בדיוק משהו שקל למצוא ביו-טיוב. הנה גרסה מאוחרת מהופעה:

באותו אזור, אחד השירים האהובים על כליל לפני השינה הוא "פרח שחור" של כרמלה-גרוס-וגנר, שבו יש גם מוות וגם קיטש וגם אפלה וגם אור וגם לחן כזה רגוע וערן צורי שבדיוק מתאים למטרה:

כשהיא היתה פיצית נהגתי לשיר לה גם את "בערב ב' כסלו", אבל אני חושבת שאבי רמז לי שזה קודר מדי. למזלנו, יש שיר אופטימי בטירוף ומקסים ממש – שיר ערש דינוזאורי ("לך לישון דינוזאור פיצפון / דינוזאור קטן רק חצי טון"), שמשום מה לא נמצא ביו-טיוב אבל הוא פשוט יצירת מופת עם מלים מקסימות ולחן מופלא ועדין שהייתי לוקחת איתי לפה לו רק לא היה מוקלט על קסטה (כן, כן) מאז שנת 1994 בערך…

לרגעים הקיטשיים באמת, ואחרי שהפעוטה המרדנית סירבה להירדם לפני שמיציתי את הרפרטואר שלי, הייתי שומרת את אילנה, שיר האהבה הכי נאיבי בעולם.

עם השנים עברתי לשירים איטיים אחרים, שהזכירו לי תמיד את הקומיקס של עידו אמין:

אמא: הו, כמה יפה ששוב מנגנים את שירי ארץ ישראל הישנה. הו, חורשת האקליפטוס… מה אתה אומר, הדור הצעיר סוף סוף מעריך את השירים היפים של פעם?

הבן (באדישות): היה פיגוע.

< אמא פוערת פה בחוסר אמון וזעזוע>

אז כן, שרתי לה את "ימי בנימינה" ואת לילות הקיץ החמים ואת שלל שרב, והיא אהבה לבקש את השיר על הילד שדיבר עם כוכבים, ולפעמים היתה שואלת אותי מה בעצם קרה לו, וזה באמת דבר שקצת קשה להסביר לילדה בת שנתיים וחצי, או לאמא שלה ששואלת את עצמה את אותה שאלה לעתים קרובות מדי.

כשעברנו לאנגליה נעשיתי מודעת מאוד לעובדה שהעברית של לילה כבר אינה משובחת כשהיתה. מיהרתי לקרוא לעזרי את לאה גולדברג, מהמשוררות האהובות עלי בעברית ואולי בכלל. חלק מהשירים שלה הם בשבילי מטריושקה של דימויים, שאפשר לקרוא גם כסיפור על ממלכה אמיתית במרחב הפיזי, וגם על ממלכת הנפש הפנימית הבודדה, שמתישהו מישהו כבר יעלה אליה לרגל ובחכמה טובה ייפתח לו השער.

(עכשיו לכו תסבירו לאנשים שלא גדלו בישראל למה את כל השירים הסנטימנטליים הישנים האלה שרים אנשים במדים. בעצם, אולי לכו תסבירו את זה קודם כל למישהו שגדל בישראל…)

חוץ מזה השאירה לי לאה גם את שירי ארץ אהבתה, שיש האומרים שהיא ליטא ויש האומרים שהיא ישראל.  לשיר הזה יש הצלחה אדירה אצלנו, אבל גם מחיר בדמות הפדנטיות האינסופית של כליל, שלמעשה מסרבת להירדם עד שאגיע לבית השלישי והיא תוודא שלא התבלבלתי במלים (כי בפזמון השלישי יש היפוך: במקום "למלכה אין בית, למלך אין כתר" שרים "למלך אין בית, למלכה אין כתר". וזה מאוד מאוד חשוב לא להתבלבל).

(כולל הביצוע הדרמטי – יש שיאמרו דרמטי מדי – של רות דולורס וייס)

לפני די מעט זמן, בעקבות סיבוב האלימות האחרון בישראל ופלסטין, התחלתי לשיר לה גם את "האומנם", שביטא בדיוק את רגשותי בעניין. בלילות הראשונים הייתי על סף דמעות, אבל עם הזמן התחשלתי. מוצא חן בעיני שכליל אומרת "שלפי שיבולים".

מה קורה כשמקשיבים למלים

גם לאבי יש רפרטואר גדול ועשיר של שירי לילה טוב, שונה מאוד משלי. הוא כולל שירים כמו "ערב של שושנים", למשל. לפני שנה הוא התחיל לשיר לה את ערב כחול עמוק. אני מודה שאף פעם לא הקשבתי למלים של השיר לפני שהוא נעשה בן בית אצלנו, וגם מתוודה שהנחתי על ריטה כל מיני הנחות לא מבוססות בלי לברר מי כתב לה את המילים (מאיר אריאל). במלים אחרות, לא ציפיתי לשיר כל כך ממזרי, עסיסי ומלא רמיזות מיניות. כשהבנתי את מה שבין השורות קצת נעשה לי לא נעים לשיר לה את זה. לדעתנו, מדובר באשה חרמנית לעת ערב, שעסוקה בהזיות מיניות על מאהב ללילה אחד, שכנראה כבר לא ישוב.

אבל מה זה לעומת הזעזוע שהכה בי כשהואלתי להקשיב למלים של "ליל חניה". הכל בגלל י', שפירסמה לינק לאיזה שיר ישן של חנן יובל, שאף פעם לא סבלתי. אבל הייתי במצב רוח נוסטלגי ולחצתי על קליק, ואז זרמתי עם ההצעות האחרות של יו-טיוב עד שהגעתי אל "ליל חניה". את הלחן זכרתי בסוג של חיבה. יש בו משהו שמזכיר שדה אביב או את תחושת ההדר של נוף שנפרש אחרי שמטפסים על הר מכוסה בעצים סבוכים. בכל מקרה, לולא הכרתי קצת את התרבות הישראלית לא הייתי מנחשת שזה שיר על מלחמה. כל כך הרבה ישראלים קשורים איכשהו לצבא ולמלחמות: עצובים, נלהבים לקרב, נושאים עיניהם לניצחון ולתהילת הלוחמים. השילוב של נשים במקהלה של "ליל חניה" רק הופך את חדוות המלחמה למחליאה יותר. זה נוף ילדותי.

 ומכאן קצרה הדרך לסיום הפוסט הזה, עם שיר שלא שרו לי מעולם כילדה אבל מרגע שנחשפתי לעצבות המגויסת שלו לא יכולתי להתעלם ממנו יותר. באתר הזה תוכלו לשמוע את איה כורם שרה את "שכב בני" ("כשתגדל תהיה פועל!") ולהתפעל מאוסף של גופיות לבנות באיורים מראשית היישוב. למי שלא רווה מהשיר העצוב מדי של אביתר בנאי, שדרכו הכרתי את השיר הזה, אפשר להתרפק על עוד ביצוע, גם הפעם של אמא אמיתית, מהסרט "ילדי השמש" http://www.youtube.com/watch?v=dHzY9ExBDXM.

לילה טוב.

איך לבחור שירי ערש לילדים

חלק א' – שירי ערש למהגרים

שירי ערש הם עניין מסורתי. מרחב של מפגש אינטימי בין האם לילדיה, שבו עוברת המסורת המשפחתית. אינספור אנשים מכירים שירי ערש או שירי משחק בשפה שהם אינם דוברים, או מתרבות שכבר אינה קיימת. לחברי א' היה במזוודה שיר פולני על אווזים, ולי יש את אז-א-ספ ההונגרי.

אצלנו בבית נהגו לתרגם לנכדים "מי יפה, מי יפה, מי שהעיניים שלו כחולות", ודאי תסכימו איתי שאין פה הרבה תשומת לב לצד הפואטי. אז ניסיתי לתרגם מחדש כמיטב יכולתי, אבל הביאו בחשבון שאני לא יודעת הונגרית ושניסיתי לשמור על המקצב:

מה יפות, מה יפות
העיניים הכחולות
העיניים הכחולות.

אבל עיני, אבל עיני שחורות כהות
איני יפה מספיק בשביל אהוב לבי

מה יפות, מה יפות
העיניים הכחולות
העיניים השחורות.

אפשר למצוא ברשת שלל ביצועים לשיר ההונגרי הידוע, כולל מחווה ישראלית של בן מהגרים, או ביצוע ממש ממש הזוי של KISS בהופעה בבודפשט. בשבילי יש לשיר הזה טוויסט מעניין, כי במשפחה שלי תמיד שרו רק את הבית הראשון. טוב, לסבא שלי ולדוד באמת היו עיניים כחולות, אבל בהתחשב בנסיבות המחרידות שהביאו אותם לישראל היה משהו צורם בשיר הזה. אם מכירים רק את הבית הראשון, הוא נשמע קצת כמו פרופגנדה ארית, לא? רק אחרי שנים רבות מאוד התברר לי שלשיר יש דווקא סיום לא גזעני בכלל שבו האהבה מנצחת. אני לא יודעת למה סבתא שרה תמיד את הבית הראשון. היא בטח תכחיש את כל העניין, ובכל מקרה חיית במה היא מעולם לא היתה.

מכל העולם לבניין שלי

לפני כמה ימים התכנסו רוב השכנים וחלק נכבד מחבריה של שכנתי מ' לחגוג את יום ההולדת של בנה. היו שם אנשים מהמון ארצות: איטליה, קוסובו, ניגריה, דרום אפריקה, גמביה, רואנדה, אוגנדה, ישראל, אנגליה, הודו (הם יגידו קשמיר) ועוד כמה שבטח שכחתי. השיחה התגלגלה כך ששתי נשים נפגשו במטבח וגילו ששתיהן ממוצא רואנדי, ושתיהן לא נוהגות לדבר על זה. ס' הסבירה לי שבגלל המלחמה, כשהרואנדים פשטו בעולם הם העדיפו לנטוש את שפתם ולא להבליט יותר מדי את העובדה שהם פליטים. ההורים של ס' רצו להתערות בקניה והיום היא לא יודעת לדבר רואנדית, אף על פי שהיא יודעת כמה שפות אפריקאיות אחרות. הנהנתי בהבנה. גם אני הייתי שם (לא ברואנדה, בהתכחשות לארץ שממנה ברחו הסבים).

לשכנתי א', שהגיעה מקוסובו, אין לבטים: היא מדברת עם ילדיה אך ורק באלבנית. אנגלית הם כבר ילמדו בגן. נכון, לחלקם זה קשה, אבל כולם לומדים בסוף (יש לה ארבעה ילדים, מה שמקנה מעט אמינות סטטיסטית לקביעה הזאת).

בכל מקרה, ברור שהבחירה בשירי ערש היא בחירה חינוכית ואידיאולוגית ממעלה ראשונה. הם נכנסים עמוק לתודעה כשהילדים במצב הטראנס של לפני השינה, הם קשורים בחוויות המכוננות ביותר, של חיבוק ופינוק לפני השינה, של קרבה להורים. חוזרים עליהם שוב ושוב וזוכרים אותם בעל פה.

ובאמת לפני שעברנו לפה, שרתי לכליל שירי ערש בעברית ובאנגלית. היום אני שרה לה רק בעברית. שיישאר לה משהו יפה מהעברית. שתלמד את העברית היפה של לאה גולדברג בעל פה. שיישאר בה חלק מהילדות שלי.

על השירים שאני שרה היום ועל אלו שבחרתי לשיר בישראל – בחלק ב'.

על שירי ערש פוליטיים תוכלו לקרוא בחלק ג'

מי חוגג את חנוכה?

המורה של לילה רוצה לדבר איתי בסוף היום. אוי, לא. זה בטח לא סימן טוב, נכון? נכון, אבל לא מהסיבה שתיארתי לי. היא תוהה אם אסכים לבוא לדבר עם ילדי כיתה א' על חנוכה, מכיוון ש"היא יודעת שאני מאוד חזקה באמונתי". השתדלתי מאוד לשמור על ארשת מכובדת והפטרתי בנימוס אגבי שבעצם ממש לא, ולמעשה אנחנו לא ממש חוגגים את חנוכה בבית, אבל אין לי התנגדות לבוא ולספר על חנוכה לילדים בשכבה שמעל כליל. פניה נופלים אך היא מתעודדת במהירות ומציעה שאספר על איך המשפחה שלי חוגגת את חנוכה בישראל, אם אפשר בליווי תמונות. בשלב הזה אני מבינה עד כמה כל זה אקזוטי ומתחילה לחשוב איך לספר לילדים שאינם יודעים במה מדובר מה זה חנוכה.

אז הלכתי לשוטט באינטרנט ולראות מה מציעים שם במדורי הגיל הרך. גיליתי מבחר רחב מאוד של הצעות, כולל כמה עמודים בגישה מאוד הומניסטית שמנסים להתמודד עם המורשת הקנאית והלוחמנית שהותירו אחריהם המכבים. אחד האתרים של משרד החינוך ממליץ לוותר על סיפורים כמו חנה ושבעת בניה או האלימות המטורפת שמפגין מתתיהו במגוון הזדמנויות, אלא להיצמד למנהיגות החיובית של יהודה המכבי ולערכים של חופש דת, למשל. אני תוהה אם גדעון סער יודע איזה חתרנות הולכת אצלו במשרד…

בכל מקרה, ביום המיועד התייצבתי בכיתה עם דיסק און קי ועליו תמונות קלאסיות של חנוכה – ילדים עם סביבונים ומטבעות שוקולד, חנוכייה, סביבונים וכן הלאה. המורה קיבלה את פני בלבביות והילדים התיישבו על השטיח ואמרו לי בטון האוניברסלי של ילדי בית ספר "גוד מוווורנינג מיסיז ארבל". המורה סיפרה שהשבוע חוגגים את חנוכה. מישהו יודע איזו דת חוגגת את חנוכה? ילד אחד מצביע מיד. "סיקים". המורה מחייכת ואומרת "ניסיון יפה. עוד מישהו?" ילד אחר מנסה "מוסלמים". "ניחוש טוב, אבל זאת דת אחרת". "נוצרים?" המורה ממשיכה לפרגן ולא אומרת את המלה "לא" אפילו פעם אחת לנוכח מבול הניחושים באפלה. ילדה אחת מציעה "אנגלים?", והפעם המורה אומרת "אנגליה היא ארץ ולא דת. באנגליה יש כל מיני דתות". "אולי סקוטים?". בשלב הזה המורה מגלה להם שמדובר ביהודים.

אני מודה שהופתעתי. כלומר, ידעתי שאין שפע של יהודים בבית הספר של כליל, ואחוז היהודים באנגליה כולה הוא 0.5%. ובכל זאת, גדלתי בישראל והתרגלתי לחשוב שהיהודים הם עם ממש מרכזי בתרבות העולם. אני גם הולכת ומבינה עד כמה היהדות היא לא רק דת אלא גם קבוצה אתנית, סוג של שבט שאי אפשר באמת להתנתק ממנו גם אם מפסיקים לעבוד את אלהים.

אולי לא הייתי צריכה להיות מופתעת. רק יומיים קודם לכן שאלה אותי מ', שכנתי הנוצרייה, אם אנחנו חוגגים את חג המולד. כשענינו שלא, היא שאלה אם אנחנו חוגגים את מותו של ישו. ניסינו להסביר לה שאין לנו שום עניינים עם ישו, אבל אני חושבת שזה נראה לה קצת משונה. בכל מקרה כרסמנו יחד לביבות (כן, הצפת המתכונים בבלוגים הטבעוניים הפילה גם אותי ברשת), אז אפשר להגיד שלפחות חגגנו את חנוכה.

לנסות לחיות עם מעוז צור
בסופו של דבר יצא שדווקא חגגנו את חנוכה ממש כהלכתו, עם שירים ונרות וכן הלאה, כי התארחנו בביתם המלא שמחה של ש' וא' ובנותיהם המתוקות. בסופו של דבר הגיע הרגע הבלתי נמנע של "מעוז צור", שאתו כזכור יש לי חשבון כבר שנים. אבל להפתעתי, מהסידור הרפורמי שבו קראנו (כן כן, היה סידור על השולחן!) נשמטו המשפטים שבדרך כלל מזעזעים אותי במיוחד. זה הולך ככה: במקום "לעת תכין מטבח" כתוב "לעת תשבית מטבח". בהערת השוליים מסבירים שזה תיקון שהציע הרב הראשי הרץ, שמונה לתפקיד ב-1913. במקום אחר קראתי שאחרי השואה חזרו רוב היהודים לנוסח צמא הדם המקורי, אבל מתברר שהרפורמים נשארו נאמנים לנוסח רודף השלום – ולא בפעם הראשונה.

זה לא שהשלמתי עם מזמורי החג: שירי התהילה לאלהים הגדול עדיין מביכים אותי, ותחושה עזה של צביעות מלווה אותי, אפילו כשאני לא שרה. כאילו כולם מתחנפים לילד הכי מקובל בכיתה ואני עומדת מהצד ולא אומרת מלה.

חברתי פ', שחזרה לחיק היהדות הרפורמית אחרי סיבוב ארוך ומפותל, אומרת שיש ביהדות הרבה דברים מזעזעים והרבה דברים יפים, והרפורמים מתרכזים במה שטוב (מנקודת מבט הומניסטית ומודרנית). אבל לי נמאס להסתפק בשאריות. בכל דבר יש יופי, אבל אני לא פוליאנה ובמקום למצוא את היתרונות של קביים אני מעדיפה להשיג לי איזו חפיסת שוקולד.

יום הולדת שמח, ישו

אבל האמת היא שחנוכה הוא החג האחרון שאפשר לחשוב עליו כשמסביב רוגשת קדחת הכריסטמס. אי אפשר להיכנס לחנות בלי לשמוע את אותו דיסק של שירי חג, אי אפשר לצאת לרחוב בלי להתפעל מנורות החג שתלויות בכל מקום, כולם שולחים ומקבלים כרטיסי ברכה וקשה מאוד להתעלם מטרפת הקניות שאוחזת בכל האנשים מסביב, שהולכים לכל מקום עם שקיות מלאות. יש גם צדדים פחות צרכניים לחג הזה, כמו עצי האשוח שפזורים במקומות אסטרטגיים בעיר ובמבני הציבור ומכוסים בנוריות קטנטנות, שנראות בדיוק כמו הכפור הנוצץ על העצים בימים קרים במיוחד.

אבל החג נכנס ממש לתוך ביתנו כבר לפני חודש, כאשר לילה החלה להתכונן להצגת חג המולד. לפי המסורת הביתספרית, ילדי גן חובה אחראים על הפקת חג המולד. המורה למוזיקה כותבת בכל שנה מחזה עם שירים לא רעים בכלל, והילדים מתחפשים בתחפושות מרהיבות למדי ומציגים במשך יותר מחצי שעה (!!!) את סיפור הולדת ישו. מדובר בילדים בני 4-5, כן? התיאטרון הבריטי, כנראה זה לא מגיע משומקום. בגן של קהילה היינו ממש גאים בילדים שהצליחו בברדק גדול וחינני להופיע במשך 15 דקות.

בכל מקרה, לא יכולתי שלא להבחין שהמחזה הקפיד לנפות את האלמנטים הדתיים מהסיפור. כלומר, יש בו בהחלט מלאכים, אבל אין בו מזמורי דת מסורתיים, בשום מקום לא נקבע שישו הוא המושיע או בנו של אלהים, והמלה אלהים לא מוזכרת בו אפילו פעם אחת. מין סיפור אגדה על הולדתו של "מלך תינוק", עם המון קטעים ושיגועים על הגמלים שלא זזים והרועים שלא מתעוררים. זו בחירה מעניינת בארץ שבה 70% מהתושבים הם נוצרים, ורבים אחרים הם אנשים ממוצא נוצרי שמעדיפים לומר לסקרים שאין להם דת.

למה שירי הילדים באנגליה כל כך מורבידיים?

לילה משחקת בבובות שלה ושרה:
Wall flowers, wall flowers
growing up so high
we're all pretty maids and
we all have to die
except from little Lila,
she's the youngest one.
hop and shake, hop and shake,
turn your back to the wall again.
מה??
ובכן, מתברר שזאת גרסה אחת מני רבות, רבות מאוד, של שיר משחק ידוע שבו מסתובבים במעגל ומשמיעים מני מלים מחרידות. הגרסה של כליל היא הגרסה היורקשירית שנמצאת באזור לפחות מאז שנות החמישים, כפי שהעידה קשישה מקומית באחד הפורומים הרבים שעוסקים בשירי ילדים אנגלים.
Wall-flowers, Wall-flowers - Mama Lisa's House of English Nursery Rhymes, Intro Image
מה הסיפור של האנגלים עם שירים מדכאים, אלימים ומורבידיים? אני, שגדלתי במדינה מודרנית על שירי ילדים מהמאה העשרים, רגילה לשירים נאיביים שנכתבו לילדים במובן הכי מודרני של המילה. שירים חינוכיים, מתוקים ונטולי תסביכים (חוץ מלילה לילה של אלתרמן, אבל זה הרי לא באמת שיר ילדים). האנגלים, לצערם או לשמחתם, מחזיקים במטען עצום של שירים מכל הדורות שאפשר לזכור. חלקם הגדול, לדעתי, לא נכתבו בכלל לילדים. וחלק גדול להדאיג מהם עוסק בנושאים מדכאים למדי. אז יצאתי לסקור את השורשים המורבידיים של שירי הילדים הבריטיים והעליתי כמה ממצאים מעניינים. חלקם מדרשים בדיעבד שלא ממש קשורים לעובדות, אבל עם יד הלב – נראה לכם שאפשר להמציא כאלה דברים מחרידים על "קן לציפור" או על "נומי נומי?".
ורדים בכיסים, בסוף כולם נופלים

השיר הראשון שהעביר בי צמרמורות מאז שעברנו לכאן הוא Ring a ring a roses, עוד משחק מעגל תמים לכאורה, שגורם רק להורים חשדנים כמוני לזקוף אוזניים בחרדה למשמע השורה

A-chew! A-chew!

we all fall down.

למה נופלים? מה קרה? כשרצתי ליו-טיוב גיליתי שיש השרים "טישו, טישו, כולם נופלים" או אפילו "אפר, אפר, כולם נופלים"(!). בקיצור, חשוד. מתברר שהשיר הזה הוא שיר די ישן, שנכתב הרבה לפני עידן הפוליטיקלי קורקט, ונושא בחובו צללים עתיקים. יש אפילו הסבורים שהוא מתאר את מגפת הדבר  שקטלה מיליונים באירופה במאה ה-14. יש הסבורים שממש לא.

מחנה הזוועות מפרש כך: הטבעת הוורודה התמימה שמופיעה על העור היא התסמין הראשון של מחלת הדבר. מכיוון שהחולים מתחילים להרקיב בעודם בחיים, ומכיוון שבמאה ה-14 האמינו שהסוואת הריח יכולה למנוע הידבקות מהמחלה, הסתובבו אנשים עם כיסים מלאי פרחים, ולפעמים גם עם מסכות מיוחדות דמויות ציפור שבהן יש מקום לפרחים לפני האף. אבל מה, בסוף זה לא עוזר וכולם נופלים (במציאות זה היה יותר קרוב ל-40%, אבל תסכימו איתי שזה בהחלט נותן תחושה שכולם מתים, לא?).

המאזינים האופטימיים מפנים את תשומת לבו של הקהל לעובדה שאין עדויות כתובות לשיר הזה לפני המאה ה-19, כלומר מאות שנים אחרי המגפה, וגם לעובדה שיש לשיר גרסאות אחרות, הרבה יותר משובבות נפש. עם זאת, ההסבר החדש כולל צל משלו, בדמות האיסור על ריקודים בקהילות פרוטסטניות, שהוביל להמצאת משחקי מעגל כדי לפרוק את הצורך הנואש לרקוד יחד. אל תתעצלו לקרוא בעצמכם.

הכבשים דורשות צדק חברתי

מכירים את הכבשה השחורה?

למי שלא: היא מניבה 3 שקים מלאים צמר ומחלקת אותם לאדון, לגבירה ולילד שבקצה השדרה. מקורות יודעי דבר טוענים שהשיר נכתב במאה ה-13 (!!) כמחאה על החוק המלכותי הקובע ששליש מתוצרת הצמר יועבר לאדון המקומי, שליש לכנסייה (גברתנו) ורק שליש למשפחת החוואי עצמו, או – כדי לעורר רחמים – לילדים.

המפטי דמפטי נופל מהחומה

הוא כנראה ישב על החומה הרבה לפני שאליס פגשה אותו, וגם התרסק שנים רבות לפני כן.

גם לכם נראה שזה קצת יותר עצוב מ"רצתי רצתי ונפלתי"? ובכן, מתברר שגם כאן מסתתרת שמחה לאיד פוליטית. המפטי המקורי היה כנראה תותח שהוצב על חומות מגדל הכנסייה בקולצ'סטר בזמן מלחמת האזרחים. אלא שהתותח יורט באש תותחי היריבים והתרסק. מיותר לציין שכל אנשי המלך וכל פרשיו לא יכלו להחזירו למקומו.

אפילו תחום הנונסנס מלא בהומור שחור. דוגמה אחת מני רבות:

There was an old lady who swallowed a fly,
I don't know why she swallowed a fly.
Perhaps she'll die!

ויש כמובן את השיר העליז על ההתמוטטות של גשר לונדון, שלדעתי היא בכלל לא חומר לשירים עליזים. אתם יכולים לדמיין את השיר "גשר המכבייה מת-מו-טט"? לא ממש. ולא בכדי. אבל אין מה להכביר מלים על העניין הזה.

בחצר האחורית של מרי

את הזוועה האמיתית שמרתי לסוף. אחד השירים הכי תמהוניים בעיני הוא השיר Mary, Mary, Quite contrary. מה זה אומר? למה היא מתעקשת להיות ההיפך? ואיך זה קשור לגינון?

למי ששכח או למי שטרם נתקל, זה הולך ככה:

Mary, Mary, quite contrary,

How does your garden grow?

With silver bells, and cockle shells,
And pretty maids all in a row.

ובכן, מול התמונה המצטיירת של ילדה-בילבי שעודרת בגינה מופיעה המסורת הבריטית במלוא יפעתה המפוקפקת ומציעה סיפור אימים אלטרנטיבי. את הסיפור הזה סיפרו לי חברי א' וש', שגדלו פה ועליהם זה לא עושה רושם מיוחד. למעשה נדמה לי שבעיניהם זה מצחיק, או שיש פה אפילו איזו עילה לגאווה בביזאריות שהתרבות שלהם יכולה להציע.
ובכן, מתברר שמרי מהשיר היא מרי טיודור – "בלאדי מרי" בשבילכם, שהיתה, להכעיס, קתולית אדוקה ונהגה לענות פרוטסטנטים במגוון מחריד של מכשירי עינויים ולערוף את ראשם אם התעקשו לדבוק באמונתם (כלומר, היא נהגה לצוות על אנשים אחרים לבצע את כל אלו).
פעמוניות וצדפות
מתברר שהגן ההולך וגדל הוא חלקת הקברים המשגשגת שהותירה אחריה מרי; פעמוני הכסף והצדפות הם שמות של מכשירי עינויים (מצבטי בהונות, אם אתם ממש מתעקשים להיכנס לפרטים הפלסטיים), והעלמות שעומדות בשורה הן הגיליוטינות. למה? כי לגיליוטינה, באקט מיזוגני טיפוסי, קראו The Maiden. ואת השיר הזה שרים בגן של כליל לא מעט, עם תנועות ידיים חמודות נורא. הלוואי שיכולתי להראות לכם.

כל זה קצת מורבידי מדי. אבל יודעים מה? אתם מכירים את השיר "למרי היה כבש קטן?" ובכן, זה שיר אמריקאי, ולכן אין לו סבטקסט. מתברר שהוא נכתב על ילדה אמיתית ושמה מרי, שהיה לה… כבש (קטן!).

בפוסט הבא: איך לבחור שירי ערש לילדים.