ניל גיימן מתפשט

אני לא רוצה לטעון שהמלך הוא עירום. אין בכלל ספק שיש לו מלתחה מפוארת להדהים. אבל לפעמים גם כשהוא לובש איזה בוקסר ויוצא לרחוב, אנשים עדיין מדמיינים שהוא עוטה גלימת מלכות. לצערי זה המצב בספר האחרון של ניל גיימן שיצא לי לקרוא, "האוקיינוס בקצה המשעול". ניל גיימן הוא אחד הסופרים האהובים עלי, והיו לי ציפיות גבוהות. הביקורת גמרה על הספר הזה את ההלל, והוא נבחר באנגליה לספר השנה של 2013. אני בטוחה שהיו בשנה הזאת ספרים טובים יותר.

תמונה

יש לי יחסים מורכבים עם הכתיבה של ניל (אני מרשה לעצמי לקרוא לו ניל. אני לא חושבת שזה יפריע לו). אני לא יכולה לסרב לה גם כשהיא לא במיטבה, כמו שקורה לפעמים כשיש ביד שקית של חטיף לא טעים ואיכשהו הוא בכל זאת מתחסל. המונוסודיום גלוטמט, כנראה. קראתי אפילו את "בין עולם" הסתמי. קראתי את כל הסיפורים הקצרים שלו שפורסמו, גם את הגרועים ממש. אז קראתי את הספר בנשימה עצורה, לקחתי הפסקה מהחיים ובלעתי אותו ביום וחצי. לולא היו לי ילדים ועבודה הייתי קוראת אותו בלי הפסקות בכלל. הוא סוחף, כרגיל. כתוב היטב. משעשע. מפחיד. מותח. הדימויים שלו נפלאים. האנגלית שלו יפה ופשוטה. אבל כמו שקרה לי כבר לא פעם עם ניל, סגרתי את הספר והקסם נמוג מיד. כמו ב"בני אנאנסי", סגרתי את הספר וחשבתי "ניל, ממך אני מצפה ליותר".

מי שכבר קרא כמה ספרים של ניל גיימן יודע שיש תמות שמלוות אותו כבר לפחות עשרים שנה. ארכיטיפים שקיימים (גם) במישורים אחרים. מושגים מופשטים שמתגלמים בבני אדם. אלים עתיקים שמתהלכים בינינו. שלוש המוירות. הגורל. עולם נסתר שמתקיים לצד העולם שלנו אבל אנשים נורמטיביים לא יכולים להבחין בו. לפעמים הוא עושה את זה בצורה מבריקה, כמו ב"אלים אמריקאיים" (שהעלילה שלו מלאה בחורים, אבל יש לזה חן נהדר של קרושה) וכמובן ביצירת המופת סאנדמן וב"לעולם לא עולם" (שם רואים קצת את התפרים וכבר מריחים את הזיעה). אבל מתישהו אי אפשר להמשיך למחזר תמות לעוסות. הספר הזה, שנפתח בצורה כל כך מבטיחה, נראה כאילו הוא נכתב על ידי מחולל ניל גיימן אוטומטי. הדמות ממישור אחר שמתחזה למישהי רחומה ונחמדה – זאת האמא האחרת מקורליין, או האומנת של הגיבור ב"אוקיינוס"? הנשים שאינן מזדקנות, פגשנו אותן כבר. הן בלב הסיפור, אבל קשה להשתחרר מהתחושה שהן רק יצאו לרגע מהמחסן של ניל כדי לעשות איזו חלטורה. והשכחה, והזיכרון. אולי כשמישהו מגיע למעמדו של ניל גיימן, העורכים לא מעזים להגיד לו כלום? עורכת טובה היתה יכולה, אולי, להציל את הספר הזה, שלמרות הכל יש בו גרעין של אמת.

תמונה

את נראית לי מוכרת. לא נפגשנו כבר? (איור מתוך "קורליין")

באחד הפרקים של סאנדמן יש סופר שחטף מוזה. הוא מחזיק אותה נעולה במרתף ושואב ממנה השראה. בכפייה. כשקראתי את זה, התעורר בי חשד נורא ומצמרר שהוא מנסה לספר לנו, סוף סוף, את האמת שאסור לו לספר, שהוא לא מעז לספר. כמו בסיפור על החתול שנלחם כל לילה כדי לשמור על הבית (מקובץ הסיפורים "דברים שבירים"), מי משלם את המחיר על השפע היצירתי הזה? הרגשתי את האימה של ניל כיוצר. מה יקרה אם מעיין היצירה שלו יתייבש? הסיפור על הסופר נראה לי כמו רגע נדיר של כנות אבל גם כמו קריאה לעזרה. ניל הוא יוצר פורה להדהים, ואפשר לצפות שלא כל יצירה שלו היא יצירת מופת. וזה מפחיד. אני אוהבת את רוב היצירות שלו, אבל לטעמי שניים מהספרים הכי יפים שלו הם "אבק כוכבים" ו "ספר בית הקברות", שבהם הוא כמעט לא משתמש בקלישאות השחוקות שלו ומספר סיפור אגדה אמיתי (אבק כוכבים) או פשוט סיפור טוב באמת, גם מהנה וגם חכם ונוגע ללב. ספר בית הקברות הוא ספר שונה לא רק בזכות האיורים המהממים של כריס רידל אלא בזכות הפשטות שלו. אין בו פילוסופיה או רעיונות גדולים. אין בו דברים מופשטים, ולמעשה כמעט שאין בו תיאור של העולם. יש בו בהחלט דברים עתיקים שעדיין רוחשים מתחת לפני השטח, כוחות אפלים ודברים נסתרים מהעין. אבל בצורה אחרת.

באחד הספרים הכי טובים בעולם, "מומו" של מיכאל אנדה, גיגי מדריך התיירים נהפך לג'ירולמו מספר הסיפורים. בן לילה הוא נהפך למספר סיפורים פופולרי, מוכר את נשמתו ובמקום לספר בשמחה ובקלות דעת סיפורים מדהימים כאלה שהשערות סומרות, הוא נהפך לעסק משגשג ומכתיב סיפורים קלישאיים לשלוש כתבניות ורץ מהופעה להופעה אחרי הסוכנת שלו. ואז יום אחד לא היה לו יותר רעיון חדש. אז הוא עשה מעשה נורא, וסיפר את אחד הסיפורים של מומו, סיפורים שהיו רק בשבילה. הקהל בלע את הסיפור ההוא במהירות ובלהיטות כמו את כל השאר. וגיגי סיפר עוד אחד מהם, ועוד אחד, עד שלא נשאר לו שום סיפור מקורי לספר. לקהל לא היה אכפת. אבל מאותו רגע גיגי כבר לא היה מספר סיפורים אלא שקרן.

אני מתפללת שניל יציל את עצמו בזמן. תחסוך מאתנו את הארכיטיפים שמתגלמים בדמויות ואת האלים העתיקים. תחסוך מאתנו קוסמולוגיה מורכבת. הבנו. בוא נעבור הלאה. אנחנו זקוקים לך. אנחנו זקוקים לסופר יצירתי ומקורי וחכם ונועז ומצחיק ושנון, כמו שאתה יכול להיות כשאתה לא יוצא מהבית בבוקסר.

מודעות פרסומת

דברים זולים עולים פחות?

לניל גיימן יש סיפור מבריק למדי על אדם שהיה בסך הכל איש טוב, אבל היתה לו חולשה למציאוֹת ומבצעים. הוא לא היה יכול להניח להזדמנות לחמוק. החולשה הקטנה הזאת הובילה אותו ואת שאר האנושות ליום הדין. אני חושבת שקיבלתי הצצה לעניין הזה ביום שמכונה באנגליה Boxing day. הוא לא קשור ישירות לאגרוף, אלא דווקא לקופסאות – זה היום שאחרי כריסמס, שבו, היסטורית, המשרתים שנשארו לעבוד בחג בבית האדונים קיבלו יום חופש ויצאו לביתם מצוידים בקופסאות – מתנות לחג ושאריות מזון מארוחת הפאר שהגישו ובישלו לעשירים יום קודם. היום זה היום שבו חנויות הבגדים מורידות את המחירים עד 80%, ומוכרות, מוכרות, מוכרות. כמעט כל שאר הדברים בעיר, אם תהיתם, סגורים.

למקומות, היכון, קנה!

באופן מדהים ומצער, מצאתי את עצמי בלב לבה של לידס בעיצומה של קדחת הקניות. לא שרציתי לרכוש בגדים או נעליים (שבאמת נמכרו במחירים נמוכים בהרבה מהמקובל בדרך כלל. אני יודעת, כי הרי חיפשתי פה – לשווא – נעליים הוגנות…). בסך הכל חיפשתי כמה הפתעות ליום ההולדת של נור, שבאופן מסורתי אצלנו נחגג ב"חפש את המטמון" ברחבי הבית. בישראל יכולתי להשקיע זמן בחיפוש ויצירה של מתנות שוות. פה אני לא מכירה כלום, ומסיבות אחרות נאלצתי, יום לפני יום ההולדת (!!) לחרף את נפשי ולצאת העירה, ולחזור עם מתנות ויהי מה.

זה לא היה קל. ראשית, משום שהחנויות היחידות שנפתחו בבוקסינג דיי הן חנויות בגדים ונעלים וחנויות כלבו, מהסוג שיש פה למכביר. בשביל נור, בגדים הם לא מתנה. בשבילי, דברים שיוצרו ביסורים הם לא מתנה. בשביל שאר האנשים בלידס, כנראה, זה לא ככה. הרחובות המו אדם, או יצורים דמויי אדם אוחזים בשקיות ואחוזים בקדחת קניות וחיפוש מציאות. יש אווירה מאוד מסוימת לקדחת קניות, וכאשר אין ברחוב אנשים שעושים משהו אחר – כי אין משהו אחר לעשות בעיר כרגע – זה מייצר אנרגיה רוטטת של חמדנות וחומרנות. כמו שנוהג לומר דניאל רוגוב, אין בדעתי לחזור לשם. החדשות הטובות: מצאתי 12 (12!!!) מתנות.

2. קניות חג המולד

בוקסינג דיי היה רק התחנה האחרונה שלנו, עד כה, בסחרחרת הצריכה. רגע לפני שהגיע סוף סוף כריסמס, היינו בשוּק הגדול של לידס – השוק המקורה הכי גדול באירופה. זה שוק די מדהים, שכמו כל הדברים מסוגו נמצא כעת בסכנת צמצום בשל איומי הרשתות הגדולות. זה שוק די מדהים, עם דוכנים מופלאים של אוכל קריבי חנויות תבלינים אפריקאיות, מאפים, סרטנים מתים, חוטי תפירה, בגדים לכל אחד, חנות מטעמים פולנית ופחות או יותר כל מה שאפשר לרצות לקנות. אבל כשמגיעים לשוק לקראת כריסמס, קל להבין מאיפה הגיע היום ללא קניות.

השוק מלא וגדוש בסחורה זולה בכל המובנים. יש שם, כמובן, גם דברים יקרי ערך וזולים (כמו הופעת רחוב של פסנתרן עם קול של ג'ו קוקר, או פאי שרואים שמישהו הכין אותו במו ידיו, אבל למרבה הזוועה הוא הכין אותו מאיברי הגוף של חזיר…), אבל בעיקר ערמות על ערמות של דברים באיכות ירודה שייצרו עובדי סדנאות יזע בסין או דומיה מחומרים בלתי מתכלים, ותכלס – 80 אחוז מהם בלתי חיוניים בעליל.

כל המבנה המרהיב הזה אינו ארמון. בפנים נמצא השוק המקורה של לידס

יום לאחר מכן, לעומת זאת, ביקרנו ביריד חג מולד (קניות, כמובן), שבו נמכרו מוצרי לבד מקסימים ביופיים שנתפרו ביד במתפרות סחר הוגן בנפאל. אלו היו דברים יפהפיים לחלוטין ועוד לפני שידעתי שהם לא מכילים צער וניצול, הם משכו אותי אליהם. אני באמת מאמינה שסבל נספג בחפצים. אבל האמת העגומה היא, שגם הדברים המקסימים האלה היו בלתי נחוצים והעיקו על גבה של אמא אדמה במלוא כובדם החינני. חברי האהוב ט' מבכה את היותו סנוב בפוסט נוגע ללב, שבו הוא תוהה למה הדברים היקרים בקניון עזריאלי נראים לו כל כך זולים. ככה זה: בתוך חברת השפע, מעמדו של האדם ניכר לא במה ואיך הוא מייצר אלא במה ואיך הוא צורך (הניסוח השנון והקולע הזה הוא של סוזן מור). טל קורא לזה הון תרבותי. אני חושבת שבעיני דברים יקרים נראים זולים כי הם זולים במה שחשוב: בתשומת לב, באהבה, בייחוד.

תראו, אני לא איזה טיפוס סגפן במיוחד, ויודעת להעריך יופי ביצירה שקונים מאחרים. אבל הרבה יותר התפעלתי, למשל, מעבודות התפירה של ר', אותה פגשנו לפני כמה ימים בקואופרטיב הדיור שבו היא גרה. ר' בדיוק תפרה כריות לחימום במיקרוגל לסבא וסבתא שלה משאריות בדים צבעוניות. זה גם נראה יפה מאוד, אבל העיקר היה שהם היו יקרי ערך, מלאים באהבה ותשומת לב וייחוד.

"טוב", תגידו, "לא כל אחד ניחן ביכולת ליצור בעצמו את הכל". נכון מאוד. לכן, כאשר נור נזקק לחלוק אמבטיה לפני שנתיים, הלכנו לרכוש בד מגבת בנחלת בנימין והושטנו אותו לתופרת בבעלי מלאכה (איזה שם מתאים לרחוב של תופרת, לא?). הוא היה בדיוק החלוק שנור רצה – בצבעים, בעיצוב, באורך. ולכן היה יקר ערך. חלוק בתפירה אישית לפי מידה. אצילי, לא?

עוגת יומולדת טבעונית לנור – הילד שלא אוהב עוגות שוקולד

ואחרי ששרדנו את טרפת הקניות, מגיע לנו בהחלט להתנחם בעוגת יומולדת טעימה.

אלא שנור, בניגוד לכל שאר הילדים בעולם, לא אוהב עוגות שוקולד. עד כדי כך לא אוהב, שהוא פשוט לא אוכל אותן. בעיה מספר שתיים: אמא של נור היא קונדיטורית. אני, לא רק שלא קונדיטורית, גם טבעונית. אז עד כה הפקדנו בידיה של אמא ס' את הכנת עוגת היומולדת של נור, אלא שהשנה זה לא הסתייע (כי אנחנו, כזכור, באנגליה, והיא לא). נאלצתי לאלתר על בסיס הבראוניז של אבישג שהופיעו בבלוג הטבעוני החדש והמשובח של אורי שביט, שרק נהפכה לטבעונית וכבר מככבת במדורי האוכל כמומחית לתחום. והאלתור יצא דווקא טעים מאוד, אז הנה המתכון.

פאדג' טבעוני. אפשר להשיג בסופרמרקט

מה צריך?

250 גרם פאדג' וניל טבעוני (אני מניחה שתוכלו להשתמש גם בשבבי שוקולד לבן פרווה, אבל הם לא כל כך טעימים…).

כפית תמצית וניל

כוס וחצי סוכר (!!!)

2 וחצי כוסות קמח (הפעם הלכתי על שני שליש לבן ושליש מלא)

2 וחצי מעדני אלפרו וניל (אלה שמזכירים "דני". זה תחליף ביצים פשוט גאוני למי שרוצה לקנות מן המוכן).

כוס שמן לבחירתכם

כוס אגוזי מקדמיה טחונים (כדי שיהיה לבן, וגם כי אלה האגוזים האהובים על נור)

מה עושים?

מחממים תנור ל-170 מעלות

ממיסים את הפאדג' עם השמן,

מעבירים לקערה ומוסיפים סוכר, מעדן אלפרו ותמצית וניל

מערבבים היטב

מוסיפים קמח ואגוזים, ומערבבים היטב.

אם יש לכם בבית תבנית גדולה מספיק (הכמויות נועדו לתבנית מלבנית 27X33), תוכלו לשפוך פנימה את התערובת ולאפות ב-170 מעלות עד שיש קרום או עד מבחן הקיסם (אם מגזימים באפייה מקבלים עוגייה ענקית. הזיהרו!)

אני, שבינתיים יש לי בבית רק שתי תבניות עגולות קטנות, הוצאתי מתוק מעז ואפיתי שתי עוגות עגולות די דקות. אחרי שהן התקררו, מרחתי על האחת פודינג וניל של אלפרו והעמדתי עליה את השנייה. את כל העוגה ציפיתי ביוגורט וניל של אלפרו, ואחרי קירור זה היה ממש מגניב וקרמי. למחרת היא היתה אפילו יותר טעימה, אבל כמעט לא נשאר כלום… אני מניחה שאפשר לצפות אותה במה שרוצים, כולל הקרם האהוב עלי מחלב קוקוס ושוקולד (מספר המתכונים הטבעוני של עדי).

אם התקנאתם במבחר הבריטי וגם לכן מתחשק לאכול פאדג' טבעוני, יש פה אלף מתכונים. אני עדיין לא ניסיתי אף אחד מהם.

כך (כמעט) התחתנתי

בישראל לא העלינו על דעתנו להתחתן. גם כי אנחנו לא אנשים של טקסים וגם בגלל הרבנות. אבל בזמן שנאנקנו תחת עול מסמכי הוויזה ואחרי שמאסתי בניירת האינסופית שנדרשת כדי להוכיח שאנחנו בני זוג (רק כדי לקבל עוד ניירת), גמרתי אומר בלבי להרכין את ראשי ולהירשם כדין (אם כי לפחות לא כדת) כזוג נשוי. כפי שניסחה זאת חברתי ה', שהתחתנה בעל כורחה ובחירוק שיניים לפני כמה חודשים – עוד סידורים בעירייה.

קבענו פגישה, שילמנו מראש (נור שאל אותי למה הם גובים כסף, וכשהסברתי לו שהמדינה לא מחמיצה הזדמנות לקחת כסף מאנשים, הוא אמר בפליאה "אבל חשבתי שאנגליה היא מדינת רווחה!") והגענו בזמן עם כל המסמכים. או כך חשבנו.

על מדרגות בניין העירייה (אבי מרוטש)

מתברר שלא הבאנו את מסמכי הגירושין של אבי מלפני 15 שנה בערך, והסתפקנו בתדפיס של מרשם האוכלוסין שבו מצוין שהוא גרוש. הפקידה בחנה את הטפסים, הלכה להתיעץ וחזרה עם מסמך שמפרט מה בדיוק צריכים ישראלים להציג. מסמכים מהרבנות, כמובן. הם פשוט רודפים אחרינו לכל מקום, ולא ייאמן שהבריטים משתפים איתם פעולה ודורשים מאתנו להציג מסמך כל כך דתי כמו גט. מיותר לציין שהפקידה אפילו לא יודעת מה המלה הזאת אומרת. ניסינו להגיד לה שאלו מסמכים רשמיים של המדינה, ואם כתוב פה מה מצבו המשפחתי, זה כנראה מוסמך ורשמי. שריר אחד לא זז בפניה הקפואים.

לרגע אחד אבי ניסה לדבר עם הפקידה כדבר אדם אל חברו, ואמר "אבל הרי הסיבה היחידה שאת בכל יודעת שפעם הייתי נשוי היא בגלל שהרגע אמרתי לך את זה. בלי הרצון הטוב שלי היינו ממשיכים הלאה בלי שום סיבוכים ותעודות". הפקידה לא התרשמה מהאזרחות הטובה שגילינו עד כה, והסבירה לו בקרירות שזה לא חוקי לשקר לגופים רשמיים. למעשה, זאת עבירה שאזהרה מפניה מופיעה על שלט קטן שמוצב על השולחן שלה.

שידלנו אותה לקבוע לנו פגישה נוספת בלי תשלום נוסף ויצאנו משם, פחות מתוסכלים ממה שהיה אפשר לצפות.

ביוצאנו אל הרחוב הקריר הרהרתי בכך שהחיים בעולם מלא ניירת מקיאים מתוכם אנשים שחיים בצורה לא נורמטיבית (מי אמר "לעולם לא-עולם"?). אף אחד לא יגיד לך כלום בזמן שתעבוד בלי קבלות, או תביא ילדים לעולם בלי להתחתן, או תעבוד בלי תעודה. אבל ברגע שבו תנסה לצאת מהארץ עם הילדים הלא רשומים שלך, או לבקש ויזה בלי הבטחת הכנסה או תלוש משכורת, או לקבל זכויות של בני זוג בלי תעודת נישואין, או סתם לקבל יחס חיובי בלי לנהל חשבונות מסודרים… או אז, חצוף שכמוך, תחוש בנחת זרועה של הבירוקרטיה.

טוב, ברור שלא גיליתי את אמריקה (ממילא בטח לא היו נותנים לי ויזה לאמריקה). אבל זה מעלה את התהייה מי עשוי להיחשב אדם נורמטיבי. האומנם העולם שוקק ביושבי פרברים עם עבודה קבועה, ילד וחצי וחתול? לי דווקא נדמה שלרוב המוחץ של אוכלוסיית העולם בכלל אין סיכוי לקבל ויזה, או אישור עבודה (אל תגידו לי "מהגרי עבודה". אני מתכוונת עכשיו לעבודה – לא לעבדות).

שלטון המסמכים לא רק מונע מאנשים לפתוח דף חדש, אלא גם כופה על האנשים לקיים זהות קונסיסטנטית ולא להתנער מהעבר לעולם. על הקשיים בקיום סט אחד של פרצופים לכל שימוש מעניין לקרוא בדיון שהתפתח עם פתיחת +google, כשנשאלה השאלה איפה אפשר לספר פה בדיחות גלעד שליט? אוי, כמה קלים יכולים להיות החיים בעולם שטרם תעודת הזהות (שלא לדבר על המאגר הביומטרי). צריך רק חוש למשחק ויצר הרפתקנות, ועוד כמה דברים, כמובן, אבל תנו לי להיות רומנטית לרגע.

תחתמי פה, ופה ופה (ארנו דו טיל לא מופיע במאגר הביומטרי)

בימינו הקודרים ואפופי המסמכים והתיעוד הביומטרי, לא רק שכמעט בלתי אפשרי להחליף או לשנות זהות, גם כמעט בלתי אפשרי לפתוח דף חדש (אספר על זה בהרחבה בהמשך, מבטיחה). וכאשר התיק האישי שלך, שבו תמיד איימו עלינו בבית הספר, פתאום נעשה ממשי ומופיע על כל מסוף של פקיד או שוטר, לך תסביר שאתה אמנם עבריין תנועה מועד, אבל גם פילנטרופ שחביב על כל שכניו (האחרונים לא ממש זוכים לתיעוד אלקטרוני. עדיין). וכאשר אנחנו כבר עומדים מול הפקיד ויודעים אילו נתונים חשופים אליו ואלו אינם, וכאשר אנחנו במדינה זרה, ומנושלים משיעור נכבד מההון התרבותי שלנו, אין לנו אלה להיזכר בשירה של שימבורסקה ולזכור שאמנם מול הפקידה ידינו כבולות, אבל העולם גדול ורחב וחופשי.

ומתכון לסיום

איבדנו תירוץ לארוחה חגיגית, אבל לפחות לא את הארוחה עצמה, כי כמה ימים אחרי כן הזמנו חברים לאכול איתנו סושי, ואני לא התאפקתי והכנתי עוד דבר או שניים. או שלושה. למי שמכיר אותנו מיותר לספר שכל הסושי שהכנו (18 רולים) נאכל, וכך גם רוב הספרינג-רולס ואפונת השלג המתוקה להדהים שמוכרים פה, שהוקפצה עם גרד לימון, זנגביל מגורר וקצת רוטב סויה.

אבל הכי כיף, לדעתי, היה מרק הסובה, המכונה אצלנו "מרק שובע"

כרגיל אני גונבת תמונות מהרשת. כמו שאתם רואים, אפשר גם עם בצל ירוק

מרק סובה (לסיר גדול באמת)

מה צריך?

1 חבילת אטריות סובה (מכוסמת. בדקו ברכיבים שהן לא מכילות בעיקר חיטה!)

2 כפות מיסו אדום

2 כפות זנגביל מגורר דק

2-3 חופני אצות (וואקמה, או מין סוג של נורי שמוכרים פה בגרסת רצועות דקיקות. אפשר גם קומבו)

2-3 כפות רוטב סויה

6-7 כוסות ציר מרק ירקות מסונן (אני הכנתי ציר מבצל, כרוב, קישוא וגזר עם קצת מלח)

טופו (בקוביות לפי הטעם)

גזר (קצוץ לגפרורים)

קישוא  (קצוץ לגפרורים)

נבטים

פטריות פרוסות גדול (פורטובלו ו/או שיטאקי. אני שמתי משתיהן אבל לא חייבים)

מה עושים?

מכינים ציר ירקות (או משתמשים באחד מוכן. אני שמרתי את הקישואים מהציר והכנסתי למרק).

מרתיחים את הציר המוכן עם ג'ינג'ר וסויה

מוסיפים מיסו ובוחשים

מוסיפים גפרורי ירקות לפי הטעם (גזר, קישוא, פטריות פרוסות)

מבשלים עד שהגפרורים נגיסים אך רכים

מוסיפים קוביות טופו באיזה גודל שאוהבים

בינתיים מבשלים את האטריות לדרגת אל-דנטה

מוסיפים אטריות ונבטים למרק,

ומגישים. אם רוצים, אפשר להוסיף עכשיו כמה טיפות שמן שומשום.

זה טעים.

הרחובות ממריאים לאט

היום העזתי לנסוע לבד למקום שביקרתי בו קודם רק בנסיעה במכונית. מכיוון שקראתי בדריכות את שמות הרחובות (וטוב שכך, כי הנהג הוריד אותי בתחנה הלא נכונה ונאלצתי לחזור ולמצוא את המקום בעצמי!), הבחנתי בתופעה מעניינת – שמות הרחובות פה לא מתארים כמעט אף פעם אנשים מפורסמים או פוליטיקאים שהיו מקורבים לחוגים הנכונים, אלא את ההיסטוריה המקומית ואת פני השטח. נחשו למה קוראים לשכונה שלנו moortown? כי היא נבנתה לפני כמאה שנה על מה שהיה פעם moor (כן, זאת שכונה חדשה…). זה אולי קצת חסר השראה לפעמים, אבל בהחלט נותן תחושה של המשכיות, קונקרטיות, ומעין פשטות של חולין, שאין בשמות הרחובות בישראל.

אני זוכרת את הנסיעה שלי לבחינת הבגרות בתולדות עם ישראל, אותה כתבתי בהרצליה (כנבחנת אקסטרנית באמת יצא לי להכיר לא מעט מבתי הספר באזור דרום השרון, אבל זה כבר באמת סיפור אחר). בזמן הנסיעה ההיא המוח שלי היה מלא לחלוטין במידע על תולדות הציונות האשכנזית, המכונה במשרד החינוך תולדות עם ישראל. ואז גיליתי שהרחובות באזור ההוא של הרצליה הם פשוט הכנה מעולה למבחן – הם מסודרים לפי פרקים בתולדות הציונות. הנה הרחובות שקשורים לדיון על אוגנדה, עם נורדאו והוויכוח שהפך את הקולוניאליזם הציוני לטיפה יותר חמקמק, ושאר סוגיות ששיננתי למבחן.

זו תופעה די נפוצה בישראל, שהמרחב נותן משנה תוקף למעשה הציוני, מזכיר להולכים בו כל העת באיזה מרחב תודעתי הם אמורים להימצא – בלי לתת לקורותיו של המקום לבלבל. אז הרחוב הראשי בבני ברק הוא דווקא הרצל, וחברי הישראלי-פלסטיני ט' גר פעם בירושלים ברחוב בעל השם המבהיל "משמר הגבול", והסיפור על השמות הישנים שמכסים את הנכבה הרי ישן וחבוט ואין צורך לדוש בו. באמת, איך אפשר לקרוא למקום "עמק הכלניות" כשעוד רגע נכסה אותו בשלמת בטון ומלט, או ננציח בו איזה מצביא או עסקן? נדל"ן יכול להיות מאוד חינוכי, בידיים הנכונות.
כל הפאתוס והמאמץ הזה לא קיימים פה בצורה כזאת, אבל התוצאה הרבה יותר דרמטית בעיני. הנה, למשל, יש פה שכונה שקוראים לה Carr Manor. אני כמובן רק מנחשת, אבל יש לי יסוד סביר להניח שהשכונה הזאת נבנתה על מה שהיה פעם, ובכן – אחוזת קאר. וזה עוד לפני שדיברנו על האזור שמכונה "האחוזה", ובו זה בהחלט נותן תחושה של זמן, הלא כן?

זה נראה אמצע שומקום, אבל מסביב יש בית ספר יסודי וסניף דואר

אז לרחוב שבו הוליכו את הכבשים קוראים דרך הכבשים, ולמקום שבו גזזו את צמרן ועיבדו אותו קוראים דרך הצמר. מפעל העורות של לידס נמצא כנראה באותו מקום על דרך הכבשים שבו הוא היה גם לפני חמש מאות שנה, וגשר הנזירים נקרא כך מאז ימי הביניים, כאשר הוא סימן את גבול השטח שהיה בידי המנזר (עוד פריטי מידע חשובים שמלווין נידב לנו בזמן הנסיעה איתו. כבר ציינתי שהוא בור סוד שאינו מאבד טיפה, נכון?)
בזמן שהלכתי ברחובות הוקסמתי מהעוצמה הפראית של הטבע גם ברחובות בנויים, וחשבתי איך בישראל כדי להחזיק חלקת דשא קטנה בחיים צריך לטפח אותה ולהשקיע בה תשומת לב אדירה, ואילו כאן הדשא נפוץ כמו חול בישראל (הם חונים עליו במגרשי חניה!), ואם צריך להשקיע בו תשומת לב זה בעיקר בתחום הגיזום. שהיער לא ישתלט על הציוויליזציה.
כשיצאתי ממוזיאון ישראל לפני כמה זמן, הייתי חדורת התפעלות מהמזרח הקדום, שהגיע למדרגות תחכום אדירות בתקופה שהאירופאים גרו בבוץ (כן כן, עם כל הכבוד ליחסיות תרבותית ולקסמם של חיי השבטים הקטנים, אני נורא מתרשמת מחרס בכתב יתדות שמנהל מסחר אריגים בין אשור למצרים). ולמרות שהעבר באזור ממנו באתי הוא קדמוני הרבה יותר, כאן אפשר לחוש את המאות הקודמות יותר בקלות. אין עליהן כמויות כאלה אדירות של תעמולה. מצד שני, התרבויות הפגאניות שהיו כאן הוכחדו במידה כזאת שאפילו לא ברור במה הם בעצם האמינו או איך הם באמת חיו.

השרידים הפגאניים נורא מגניבים, אבל אין רחוב על שמם בלידס

זה מזכיר לי את הקטע הנפלא בקומיקס של סאנדמן (ניל גיימן הוא בדיוק האיש לסוג כזה של מחשבות), שבו הארורים בגיהנום מענישים את עצמם, כי מגיע להם. אחד מהם מעונה בעינויים נוראיים כבר דורות אין חקר, ונדהם לגלות ששמו דווקא לא נלחש בבעתה בבקתות, ולא זו בלבד שהוא לא ארור לדיראון עולם, אלא שאף אחד כבר לא יודע מיהו, או מה היה העם שאליו השתייך, ובטח לא העם שאותו הוא השמיד באכזריות. הזמן חולף, אימפריות קמות ונופלות, והמעשים הגדולים ביותר נהפכים לאבק ונשכחים מלב. ובכל זאת, נחמד ששמות הרחובות לא מוחלפים כל רגע למען הטרנד הלאומי האחרון.