בשורת הקולוניאליזם של המלך בבר

כבר שנים יש לי חשבון עם המלך בבר – כנראה ספר הילדים הכי קולוניאליסטי שהכרתי בילדותי (אם לא מביאים בחשבון את רובינזון קרוזו וששת עבדו הנאמן והדביל). אבל חשבתי שאין טעם להכביר מלים על העניין הזה, כי הרי כל מי שעיניו בראשו מבין במה מדובר. אבל היום התגלגלו העניינים כך שאבי שאל אותי "את בטוחה שבבר לא נכתב מלכתחילה כסאטירה אנטי קולוניאלית?", ואני כבר לא הייתי בטוחה. זה קורה לי יותר ויותר, שהמציאות נראית כל כך מופרכת עד שאני משתכנעת שמי שהמציא את זה לא התכוון ברצינות.

הספק אחז בי, ורצתי לאינטרנט לבדוק, והעליתי שני ממצאים מפתיעים. האחד – זו לא סאטירה בכלל, והספרים האלה היו פופולריים להדהים בצרפת ובאנגליה ברגעיו האחרונים של עידן הקולוניאליזם, כלומר בראשית שנות השלושים. השני – הרשת העברית לא מציעה בכלל קריאה ביקורתית של הספר שנהפך לסדרת קאלט (לפחות לא אם כותבים בגוגל המלך בבר וקולוניאליזם). אז החלטתי להעלות את תרומתי הצנועה לדיון בעברית, כי מתברר שבאנגלית דווקא היו כמה אנשים שעשו את זה (אבל אני מודה במבוכה שטרם הספקתי לקרוא מה הם כתבו...).

מה יש לך מבבר? 

לטובת אלו מקוראי ששכחו את הפרטים, תנו לי להתחיל בתיאור יבש של העלילה, ונראה אם יישארו ספקות.

בחליפה ונעלי פטנט, ואל תשכחו את המגבעת!

תחילת הסיפור נשמעת כמו ביקורת קטלנית על היחסים בין אפריקה למערב: בבר הפיל האינטליגנטי נמלט מהג'ונגל לאחר שציידים הורגים את אמו. בצעד קלאסי של הזדהות עם התוקפן, הוא בורח מן הג'ונגל אל העיר הגדולה, ושם מאומץ על ידי זקנה צרפתייה עשירה וטובת לב שמלמדת אותו את דרכם של בני האדם (תנו לי לנחש: היא לא צמחונית). בבר הפרא האציל מאמץ את תרבות המערב בהתלהבות, לומד לקרוא ולהשתמש ברהיטים, לובש חליפה ומגבעת ויוצא חזרה אל הג'ונגל להביא את בשורת הקדמה לחבריו הפילים. מעמדו כפיל שהתחנך באירופה מעניק לו מיד את הזכות למשול בכולם ולהקים חצר שבה מקורביו זוכים בג'ובים נחשקים. האם קודם לכן היה בכלל מלך לפילים? אם כן, לא מוזכר אם כוח אנושי נאור הוריד אותו מכסאו לטובת הפיל בחליפה.

כך או כך, בבר מושל בפילים נטולי החליפות בלי שום איום פוליטי על מעמדו. האשה הזקנה מקימה נציגות של כבוד ובאה לגור בג'ונגל (לפקח? להפריח את השממה?). מזל שהיא שם כדי לעורר השראה במונרך הנאור, כי בגבול הממלכה גרים הקרנפים – פראים כאלה שמנהלים רפובליקת בננות בלי שום חינוך אירופי. המלך רטקסס, בניגוד לבבר האזרחי, לובש תמיד מדים כמו כל עריץ אפריקאי מתחיל. המלחמה המתמדת בין שתי הממלכות בלתי נמנעת.

שאר הסדרה מתארת את הרפתקאותיהם של בבר ובני משפחתו האריסטוקרטים החדשים בחיי הנוחות שלהם ובתלאות המרתקות שעוברות עליהם במיטב האופנה הפריזאית.

כל הסיפור בבגדים: הדיקטטור הצבאי מול המלך בחליפה

אבל הוא חמוד! הוא אפילו עושה יוגה!

עדיין לא החלטתי מה יותר מסוכן – חמידות או הנטייה שלי לחשוב שכל דבר מסוכן ומפחיד הוא סתם סאטירה שנונה (זה כבר קרה לי פעם עם ספר ילדים אחר) או מין אמצעי רטורי שלא מתכוונים אליו ברצינות. כך או כך, העובדה שדורות של קוראים צעירים מחבבים את דמותו הבעייתית של בבר ומיטיבתו הלבנה מטרידה אותי. מצד שני, גם שטף הביקורת הפוליטיקלי קורקט על ספרים מטריד אותי מאוד, בפרט כאשר במקרים קיצוניים הוא מוביל למצבים אבסורדיים כמו צנזורה על הקלברי פין בטענה שהוא גזעני ולא מספיק פוליטיקלי קורקט (וזה ספר מובהק נגד העבדות!).

אז למען אלו שזקוקים להסברים ברורים, החשבון שלי עם בבר פשוט: סיפורי בבר מצדיקים בדרכי נועם חמודות את ההיגיון הקולוניאליסטי והגזעני: הילידים האהבלים זקוקים להנחיה של האדם הלבן והעשיר, אחרת אין להם סיכוי להסתדר; שגשוג ורווחה נמדדים אך ורק על פי המדד המערבי (למה פילים זקוקים לחליפות? הספר לא מטריח את הקוראים בזוטות כאלה); כאשר הילידים מעזים לחיות כפראים, בני האדם טובחים בהם כבחיות פרא בלי סנטימנטים (ר' הלקח שלמד בבר כשראה את אמו נהרגת); וכמובן, זה סיפור הצלחה קולוניאליסטי כי הילידים מקבלים באהבה ובהערצה את ההשתלטות התרבותית והפוליטית הזאת, ובני האדם לא צריכים בכלל לשלוח נשק וסיוע דיפלומטי וכלכלי לפיל ששלחו למשול בג'ונגל.

אנא, הורים, בחרו ספרים אחרים לילדיכם.

והפעם בפינתנו רק באנגליה

אמנם קצת הזנחתי באחרונה את הפינה הזאת, אבל אם כבר לתקוע סיכה ביומרות המערב, הרשו לי לנפץ מיתוס קטן בנוגע לאנגלים.

כמה חודשים לפני שהגענו לאנגליה קיבלנו קובץ מדהים שיכין אותנו לתרבות החדשה שאליה ננחת (הרוטריאנים האלה הם כנראה האנשים הכי מאורגנים בעולם. מיכא"ל נראה לידם כמו חפלה בדווית ספונטנית). אחד הדברים שהודגשו שם (במידת האנדרסטייטמנט המתבקשת) היא העבודה שהבריטים לעולם אינם מאחרים, אינם סובלים איחורים, וכדי להיות מנומסים יש להודיע מראש על איחור של יותר מדקה. על איחור של דקה יש להתנצל. אנסה לבקש רשות להראות לכם את הקובץ הזה, שבו הבריטים מנסים לפענח את תרבותם לטובת המבקרים הזרים. זה פשוט אדיר.

בכל מקרה, צר לי לאכזב את הרוטריאנים, אבל כנראה העובדה הזאת נכונה לבריטים ממועדוני רוטרי בלבד. למעשה, רוב הבריטים שקבעתי איתם פגישה לשעה מסוימת לא הגיעו בזמן. לקח לי די הרבה זמן לקלוט את זה, כי לפעמים מפתה לחוות את המציאות דרך הציפיות והנחות המוצא שלנו. למעשה, נדמה לי שלעתים קרובות זה המצב (מה שמכונה "אל תבלבלו אותי עם העובדות"). אבל בשלב מסוים אי אפשר שלא להתפכח. חברים, הם מאחרים ברבע שעה ואפילו לא מתנצלים. הידד, הם אנושיים!

הערה לסיום

בשבועות האחרונים אני מנסה להיאבק בהרגל לקרוא עיתונים מישראל. בכל פעם שאני מתחילה לכתוב בשורת הדפדפן ויינט או הארץ, אני כופה על עצמי להקליד "גרדיאן". אני מקבלת מספיק עדכונים על הזוועות בישראל – האלימות המשטרתית, המחאה החברתית המוצדקת, ההתעמרות בפלסטינים, הגזענות כלפי פליטים ומי לא… הבלוגים שאני קוראת לא מספקים הרבה חדשות טובות. אז אני מתאפקת ולא כותבת את דעתי על המחאה החברתית שהתחדשה לרגל חופשת הקיץ. נראה כמה זמן זה יחזיק.

בפעם הבאה מבטיחה גם מתכון.

עיר מקלט לפליטים ואירוע מלכותי

לפני כחודש ביקר מורי האהוב אביעד קליינברג בלונדון, וחזר משם עם התובנה שאין ממש טעם בהשוואה בין תל אביב ללונדון. זה פרובינציאלי, זה מיותר, ובעיקר – אפשר ורצוי להימנע מזה.

אבל לפעמים קשה להתאפק, כי כמו שכתב אביעד העניין הוא לא אם הדשא של לידס ירוק יותר מהדשא בתל אביב – כי איזו מין תחרות זאת בכלל – אלא "העניין הוא להיות טובים מספיק – לא טובים מספיק לחופשה, אלא לחיים האמתיים, לכל אותם דברים המטרידים את המקומיים ושהתייר אדיש אליהם לחלוטין, כשהוא מסתובב ללא דאגה באזורים היפים והמוארים ביותר של העיר".

והנה נקרתה בדרכי הזדמנות לדון במשהו כזה בדיוק. כי מה שמטריד מאוד את המקומיים בקשר לחיים האמיתיים בישראל הוא, למשל, סוגיית הפליטים ומבקשי המקלט. מה זה מטריד, מסעיר. ובמקרה, גם באנגליה יש הרבה מאוד פליטים ומבקשי מקלט. אלא שפה משתמשים במונח הזה בצורה מדויקת יותר, כי בניגוד למשרד הפנים הישראלי, שמסרב לבדוק את מעמדם של הפליטים ומעדיף להתרכז בכליאה, גירוש והסתה, באנגליה כל בקשה נבדקת לגופה, ועשרות אלפים מהן מאושרות. מההשוואה הזאת אפשר אולי ללמוד משהו.

עיר מקלט

ולמה אני מטריחה אתכם בזה? אני הרי יודעת שגם ככה קשה לכם, שישראל נעשית גזענית ואלימה יותר מיום ליום ומגיעה שוב לתחתיות שלא שיערנו שנראה בימינו. ובכן, הסיבה היא שאתמול השתתפתי במפגש מרגש ומפתיע במועצה המקומית לטיפול בפליטים בלידס. בעיר פועל ארגון "עיר מקלט", שמטרתו להפוך את העיר למקום ידידותי יותר לפליטים ומבקשי מקלט. באחרונה הם רוצים להחיות פרויקט שהחל בשנה שעברה ונקטע באבו, ושמו "Schools of Sanctuary". המטרה היא לעודד את בתי הספר ללמוד על הפליטים ומבקשי המקלט, לנקוט צעדים חיוביים לטובתם ולהפיץ את המסר בקרב בתי ספר אחרים. בתי ספר שיעמדו בתנאים יזכו בכבוד לקבל מעמד של Schools of Sanctuary. בדיוק פרויקט מהסוג שמתאים לי להשתתף בו.

ואז, חרף אזהרותיו של אביעד, לא יכולתי שלא להשוות. הרי רק בשנה שעברה עבדתי עם חברתי ע' ועם תלמידינו למען זכויות הפליטים בישראל. למדנו על הנושא, שמענו הרצאות, קראנו והפגנו נגד כליאת משפחות של מבקשי מקלט בכלא. התגובות נעו בין אהדה (הידד, חינוך להומניזם!) לביקורת נוקבת (פוליטיקה בבית הספר, הטפה שמאלנית וכו'). לכולם היה ברור שבבית ספר דמוקרטי בלב תל אביב קל להתגייס למטרה כזאת, ושהתגייסות כזאת היא עניין לאשכנזים השבעים של לב העיר. למי בכלל אכפת שחלק מהתלמידים שהשתתפו בהפגנה גרו בשכונת שפירא או ביפו, ושהמוצא שלהם היה מגוון למדי. זה לא שיח חדש, אבל בעקבות אלימות האספסוף בדרום תל אביב נכתבו על ההפרד-ומשול המכעיס הזה בין אשכנזים למזרחים יותר מדי הבלים גזעניים ומעט דברי טעם.

ילדות קהילה מפגינות, 2011

אבל אנשי הפרויקט בלידס מרוצים ומחייכים. הבעיה שלהם היא לא לשכנע את בתי הספר שזה חשוב, "הרי כל בית ספר יסכים שזאת מטרה ראויה"; השאלה היא אם יש לבתי הספר פנאי ואנרגיה להתמסר לזה, בין יריד הסחר ההוגן שמתקיים באחרונה בכל בתי הספר, לבין ההכנות לבחינות הסיום. אז אולי לא כדאי להשוות, ובכל זאת התקשיתי לא לחשוב איזו עזרה הגישו פעילים ישראלים לילדי פליטים בשבוע שעבר, לעומת התמיכה שמציעים לפליטים וילדיהם פה בלידס  (לעצלנים: בתל אביב ליוו השבוע ילדים חזרה מהגן כדי שבריוני השכונה שלא יתקיפו אותם ואת הוריהם לקול מצהלותיו של ח"כ שאין לי חשק לעשות לו עוד יחסי ציבור).

אז סירבתי להאמין. טוב, ברור שבשכונות הלבנות והבורגניות מקבלים תגובות אוהדות והמון צדקה נוצרית מתחסדת. אבל מה עם המעמדות שמתחרים על אותם משאבים שהפליטים מתחרים עליהם – הקצבאות, הדיור הציבורי, העבודות לעובדים לא מיומנים? כששאלתי את א', פליט שמרצה בבתי ספר ברחבי העיר, איך הוא מתקבל בבתי ספר שבהם לומדים פליטים, או בשכונות שבהן יש פליטים, הוא אמר שאמנם לפעמים יש שם סטיגמות על פליטים, אבל הן נובעות מבורות. כאשר הוא מספר להם את סיפורו ומסביר להם את העניין, התגובות כמעט תמיד אוהדות. וכשהן לא אוהדות, זה בגלל שהילדים אדישים. אין להם חשק לשמוע על סבלם של אחרים, יש להם מספיק משלהם. לפעמים קורה שהוא מספר את הסיפור ואז אחד הילדים מבין שהוא בעצמו בן למשפחת פליטים. במשפחה שלו לא מדברים על זה. אותן עדויות חזרו גם מהפעילים האחרים בחדר, עד שהתביישתי להמשיך לפקפק ביחסם של תושבי לידס כלפי הפליטים ומבקשי המקלט.

וכך, ולא בפעם הראשונה, נאלצתי להתמודד עם העובדה שביורקשיר פשוט יש פחות גזענות מאשר בישראל. זה לא שאין פה גזענות. אבל היא על אש קטנה יותר, ומטופלת טוב יותר. למשל, א' מהפסקה הקודמת הוא בוגר אוניברסיטה פה באנגליה ולא שוטף כלים. למשל, יש לא מעט בתי ספר שעמלים כדי לזכות בפרס סטיבן לורנס, שניתן לבתי ספר שעומדים בקריטריונים מחמירים לשוויון בין גזעי. לא קל לקבל את הפרס, אבל בתי הספר מתאמצים. הפרס, שהחל בלידס כפרויקט עירוני, הוא סיפור הצלחה ובאחרונה נהפך לפרויקט ארצי. העניין הוא שאף על פי שהבעיה קיימת, מישהו בהנהלה החליט לעשות משהו בקשר לזה. לא כדאי להשוות, אבל בכל זאת, לא זכור לי שבישראל מחלקים פרס כזה.

טוב, ברור שלא הכל ורוד, וגם חשוב לזכור שהרבה אנשים מגיעים לאנגליה ולא מקבלים מעמד של פליטים, ומצבם בכי רע. ככה זה בעולם שבו העשירים שומרים על גבולות מדינותיהם בקנאות מפני הצד העני של העולם (לא, לא יכול להיות שיש לנו ולתרבות הצריכה שלנו אחריות לעוני ולמלחמה באפריקה…). מצד שני, אלו שכן הצליחו לקבל תעודת פליט, יכולים להתחיל חיים חדשים ובטוחים יותר. לא בישראל.

אני כמובן פקפקתי באופטימיות של הפעילים ורצתי לחפש נתונים סותרים על עמדות האנגלים ביחס לפליטים ומבקשי המקלט. במחקר תוכלו לקרוא על מצב הפליטים בהרחבה, ועל עמדות הציבור תוכלו לקרוא בפרק 7, שמצטט תוצאות מסקרים (מסכנים האנגלים, נאלצים להסתמך על סקרים ולא על קול ההמון הזועם והאלים). מבזק מהתוצאות: העוינות כלפי פליטים זהה לעוינות כלפי צוענים; 10% מהנסקרים יחושו אי נוחות אם בן משפחה שלהם יתחתן עם אסיאתי, שחור, סיני או יהודי. כבר הצגתי מתישהו בבלוג את הנתון שמראה שאנגליה היא המדינה בעלת שיעור הנישואים הבין-גזעיים מהגבוהים בעולם (אוי, אני שונאת את הביטוי הזה). בישראל, לעומת זאת, ההתנגדות לנישואי יהודים-ערבים נעה בין 81% בסקר אחד לבין 64% בסקר אחר. טוב, באמת אי אפשר להשוות. בישראל המצב הרי לגמרי אחר. טוב, אולי אי אפשר, אבל קצת קשה להימנע.

מאז הפגישה ועד עכשיו התקשרו אלינו מעוד בית ספר, שמתברר שעבד בשנה האחרונה במרץ לקראת הפיכתו לבית ספר ידידותי לפליטים. הם אמנם לא יצרו קשר עד כה, אבל רוצים מאוד להראות לנו מה עשו בינתיים. חברה של לילה (שהיא גם בת של חברה שלי) לומדת שם. אני מבטיחה לדווח מהשטח.

והפעם בפינתנו רק באנגליה: יובל היהלום של המלכה

ולעניין אחר לגמרי.

האנגלים משתגעים לחלוטין מהעובדה שאליזבת יושבת על הכס כבר 60 שנה. האהדה למשפחת המלוכה נסקה לשיא שלא נודע מזה שנים. אמנם יש כמה שמתעקשים להחמיץ פנים, ולכן הגרדיאן מציע לקוראיו הרפובליקאים אפשרות ללחוץ על כפתור ולקבל קצת פחות סיקור של חגיגות היובל (הנה, תראו:)

כל השאר מנסים לקבל מנות יובל גדושות ככל האפשר. מהיום צפוי לנו סופשבוע ארוך במיוחד (5 ימים), שבו מתקיימים בכל הממלכה "מסיבות רחוב", הופעות, ברביקיו, צעדות, ובעצם כל אירוע שהוא נצבע בצבעי הדגל ומתייצב לצד המלכה.

בבית הספר חגגו בשמחה ובצהלה, ואף חילקו לילדים מזכרות: ספל יובל היהלום. מנהל בית הספר סיפר לתלמידים שהוא נוצר את הספל שקיבל בבית הספר ביובל הכסף, ומעולם לא שתה ממנו. החנויות מלאות במזכרות מהיובל, וכשהבנתי שבית הספר בחר את הספל המסוים הזה מבין מאות ספלים אפשריים, הסתחררתי. הנחנו את הספל בוויטרינה. בכל זאת, יובל היהלום.

זה הספל שיש אצלנו. מאחור מוסבר שזה ספל ג'ובילי, למי שפספס

פוריטנים ומתירנים על חוף בוגרשוב

אוי, כמה דיונים כבר עלו על הסיפור הזה של חוף בוגרשוב, וכמה שהדיונים התרחקו מהסיפור המקורי, שבעצם היה רק טריגר לדיון אחר (אחד המעניינים שבהם הוא זה).

לרוב אני לא מתכתשת עם אנשים בנושאים פמיניסטיים, אבל הפעם, בעקבות הפוסט של נעמה כרמי,  מצאתי את עצמי פעם אחר פעם נגררת לדיונים מתישים ומעצבנים עם שלל אנשים – מעניין, רובם גברים! – שנחלצו להגן על יקירתם המתירנות. אז חשבתי לכתוב פוסט אחד על מתירנות ולפטור את עצמי מכל דיון בעתיד, אינשאללה.

את ליברלית?

פעם, כשהייתי צעירה ונאיבית וגם רציתי לעבור כבר לתל אביב ומהר, פירסמתי מודעה ב"העיר" (ומכאן אתם מבינים כמה מזמן זה היה), שבה הצעתי עסקת בארטר: לנקות ולסדר דירה בתמורה לחדר שאוכל לגור בו. לא יצאו יומיים ומבחר המתירנים המשוחררים של העיר התקשרו אלי ודבר ראשון שאלו: "את ליברלית?". מה יכולתי לומר להם? היה ברור שהם לא תוהים על העמדות הכלכליות שלי, ובסופו של דבר אפשר לומר שכן – הפוריטניות ממני והלאה (בטח בימים הרחוקים ההם, כשעוד הייתי צעירה ופרועה). אלא שדי  מהר גיליתי שבשבילם זה שם קוד למשהו אחר, שדווקא לא נראה לי במיוחד. זה התחיל מבחור ששאל אותי אם אני נקייה, כי לחברה שלו מאוד חשוב שהבחורות שאיתם יהיו נקיות. אחר סיפר לי שהם מארגנים בדירתם המפנקת מסיבות של זוגות והם ישמחו שתהיה שם בחורה צעירה ודיסקרטית ש"תעזור להם". וכן הלאה וכן הלאה. נכון, היו גם שני בחורים נוגעים ללב שבאמת פשוט לא הצליחו לשמור על בית מסודר, אבל אחד מהם גר ביד אליהו הלא אטרקטיבית והשני גר בדירה מהממת במיקום מהמם, אבל לא הצליח לשמור על ניקיון במידה כזאת שהיו לו תלתלי אבק בגודל כדורסל בדירה, והוא הסביר לי שהוא לא מנקה כי הוא בדיכאון. אכן מפתה.

(אל תדאגי, אמא, יצאתי מהכל בשלום!).

בעקבות ההתנסות הזאת, שכמה פרקים יותר מסמרי שיער בה אחסוך מכם כרגע, הבנתי שהתנאי היחיד לשחרור מיני הוא כבוד הדדי. התופעות גסות הרוח והנצלניות שנתקלתי בהן בחיפושי אחר דירה היו מופעים מאוד בוטים של השיח שמתנהל גם בשבוע ומשהו האחרונים סביב סיפור בוגרשוב. תחת הכותרת הסקסית "מתירנות", מתירים לעצמם הגברים לנצל מינית נשים. ובגלל שהכותרת הזאת נראית כל כך מודרנית ומתקדמת, נשים מודרניות ומתקדמות מוצאות את עצמן מהססות לסרב כי הן לא רוצות לצאת פוריטניות ומתחסדות. בעצם, מה אכפת להן? זה כולה סקס, לא חתונה קתולית. אל תהיי כבדה.

פנטזיית ההרמון

אחד הטיעונים המעצבנים במיוחד שנתקלתי בהם היה הטענה שאשה שכמה גברים מנסים לשכב איתה בבת אחת במקום ציבורי – או רק לצפות בה – היא אשה בת מזל. הגברים (מובן שגברים) שהעלו את הטענה הזאת כנראה כבר הפליגו בפנטזיה משלהם, שבה הם מוקפים בנשים מלאות תשוקה. אני מציעה לגברים האלה לעשות שינוי קטן בחלום ולהחליף את הנשים בשורה של גברים שמחכים בתור, לעיני העוברים ושבים, להתעסק בגופם. אני בטוחה שלא רק הסטרייטים שבהם חשו צמרמורת קלה של אי נוחות ואף זוועה. כי כשמי שמחכה בתור הוא גבר, הקונטקסט התרבותי עובר שינוי חד. פתאום יותר קל להבין שיש משהו נצלני ולא מכבד ואפילו משפיל ואלים בסיטואציה הזאת.

הסיבה פשוטה: בעוד שגם נשים וגם גברים יכולים להיאנס, האנסים הם תמיד גברים. על הנקודה הטריוויאלית הזאת הצלחתי במפתיע לנהל דיון ארוך מאוד עם מישהו. אז נכון, יש סוגים שונים של ניצול מיני והטרדה מינית ומניפולציות סביב מין, אבל אתם יודעים מה? אני מקווה שלא תופתעו לשמוע – כמו כמה אנשים שיודעים להקליד באינטרנט – שברוב הקטגוריות האלה הגברים פשוט מובילים בענק.

במצב כזה, של חוסר שוויון משווע בין גברים לנשים, צריך להישמר מכל משמר ממתירנות-לכאורה.

פוריטנית או פמיניסטית?

איך פמיניסטית יכולה להחזיק בעמדה שמרנית? על פניו זאת נראית לי סתירה. הרי העיקרון של טוהר מיני משמש בחלק אדיר מהמקרים ככלי פטריארכלי ודכאני: גוף האשה שייך לגברים במשפחתה, ובתנאים המקובלים נעשה שייך לגבר אחר. השיח הפמיניסטי יוצא מנקודת מבט שגוף האשה שייך לאשה, וזכותה לעשות בו מה שמתחשק לה.

וזה מחזיר אותי לתנאי הבסיסי של כבוד הדדי. כאשר האשה מתנהלת בסביבה בטוחה ומכבדת, זו קרקע נפלאה למתירנות ופריקת כל עול. כאשר אשה נמצאת בסיטואציה מחפצנת (למשל, כשאנשים אחרים צופים בה במקום ציבורי, או הטרנד הזה של ידועניות שמתנשקות בשביל המצלמות), זו לא סיטואציה מכבדת. בלי להיכנס לשאלה המשפטית-משהו אם מדובר באונס או לא, מדובר במעשה שלא ייעשה.

על הנקודה הזאת יצא קצפם של כמה "מתירנים", שהתרעמו על ההזדמנות שחומקת מהם בגלל הפמיניסטיות המעצבנות האלה. מצחיק איך כשיש לאנשים אינטרס, פתאום הם אוהבים להניח שכל הנשים הן סוכנות עצמאיות ונטולות מגבלות, שיכולות לבחור באיזו התנהגות "משוחררת" שמתחשק להן. כמה קל לשכוח שכל כך הרבה נשים נמצאות בסיטואציות מגבילות, מאיימות ואפילו מסוכנות, עד שהפוריטניות היא מפלטן האחרון מפני ניצול (ולא מפלט מוצלח במיוחד).

אז אני, נמאס לי מהאשה המשוחררת שמדמיינים המתירנים, זאת שמשוחררת מהצורך לחשוב בשביל עצמה ונותנת לגברים לעשות בה כרצונם. עדיף לי כבר אשה שיגידו עליה שהיא פוריטנית, והיא מוכנה לצאת להרפתקאות מיניות מסמרות שיער רק כשמתנהגים (או מתנהגות) אליה בכבוד.

והפעם בפינתנו רק באנגליה: נימוסים ודרך ארץ

זה נראה ממש מתבקש אחרי פוסט כזה. פה, באי הירוק, כאשר מתקשרים למספר שאיננו מחובר, הם אומרים "מצטערים, המספר שניסית להתקשר אליו אינו זמין". כאשר אוטובוס נוסע בכביש אבל לא בקו פעיל, לא כתוב עליו "לא פעיל", אלא "מצטערים, הקו אינו בשירות". התוספת הקטנה שעושה את ההבדל.

על מנעמי המרות של מרצה למדעי הרוח

גם אותי כמעט העיפו פעם מהאוניברסיטה. זה היה כי שקעתי בקריאה של ספר היסטוריה לפני בחינה בפילוסופיה, ובהיסח הדעת שכחתי להזיז את התיק שלי לפינה, לפי התקנות. אז אחת מהדודות ששומרות על יושרת הבחינה חשבה שהעתקתי, ואפילו "עורך הדין" שלי מאגודת הסטודנטים לא ממש האמין לי עד שלא הבאתי המלצות משני מרצים (גבר ואשה), שהעידו שאני סטודנטים חנונית לאללה.

ועדת המשמעת של האוניברסיטה דנה בענייני כמה פעמים. התובעת דרשה להעניש אותי בהשעיה "למען יראו וייראו". לשמחתי הרבה, השופט החליט שאני לא דוגמה כל כך מייצגת ופסק שאני חפה מפשע. כל האירוע הטראומטי הזה, בסמסטר הראשון ללימודי בתואר הראשון, היה קפקאי ברמות קיצוניות. רק בהמשך הבנתי שכמעט כל משפט הוא התרחשות קפקאית שהקשר בינה לבין צדק הוא מזדמן בלבד.

ועכשיו מספרים על הסטודנטית שהתלוננה על המרצה שלה. מי זה? זה יכול להיות כמעט כל אחד מהמרצים שלמדתי איתם, או שמעתי עליהם. היה לי אפילו מרצה שפחות או יותר התפאר בזה שהוא נמנע מיחסים עם סטודנטיות, ומרצה אחר שסיפר לנו שהוא קצת מקנא בשותפו לחדר, שמנהל פרשיות לוהטות בחדר המשותף שלהם ומשאיר אותו בחוץ, מטעמים מובנים. בקיצור – זה כל כך נורמטיבי שהיוצא מן הכלל הוא הראוי לציון.

אז למה אני לא חוגגת את ניצחון הצדק על חרמנות המרצים? כי התגובה הראשונית שלי לתלונה היתה ביקורת על המתלוננת. נכון שיש יחסי מרות בין סטודנטית למרצה, אבל זה לא הממד היחיד של היחסים ביניהם (אני עדיין תחת השפעת הרומן האקדמי המקסים שמתנהל ברומן האקדמי המטלטל "סטונר"). ולכאורה יש הבדל בין ניצול לרעה של יחסי מרות (למשל, מרצה שמנצל את מעמדו כדי להתחיל עם סטודנטית) לבין הסיפור שמתואר בתלונה.

אבל במחשבה שנייה, זה נראה מורכב יותר. תראו, ברור שבמצב מוסרי ובמינהל תקין זה לא היה אמור לקרות, ואין צורך להכביר מלים על העובדה הפשוטה שהמרצה היה אמור להתאפק, שחוקי מקום העבודה שלו אוסרים עליו לעשות את זה, ושהצעתו הנדיבה לסטודנטית לעזוב את הקורס שלו למען הסדר הטוב נראית על פניו כסוג של צביעות. אבל מכאן ועד התלונה הזאת יש מרחק מסוים של היתממות והתחסדות.

איך אפשר לסמן את הגבול בין יחסים לא מוצלחים לבין ניצול מיני או ניצול לרעה של יחסי מרות? השפה המשפטית מאוד ברורה כאן (למרצים אסור לשכב עם סטודנטיות, וזהו), אבל המציאות מגוונת יותר.

אני לא מכירה את פרטי המקרה, לשמחתי. אבל מדבריה של המתלוננת עולה שהיא לא נגררה ברגשות מעורבים למשהו אכזרי ופוגעני. התלונה שלה מערפלת את השיח על ניצול מיני, וגורמת לקורא התמים לחוש שלמעשה כל יחסים של אשה עם גבר עלולים בדיעבד להיראות נצלניים. אלא שניצול מיני הוא תופעה אלימה מאוד, שמנצלת לרעה נשים בסיטואציות שבריריות. אבל כאשר זה המקרה, האשה יודעת מיד שהיא מנוצלת ושכל העניין לא לרוחה בכלל. תאמינו לי שאני יודעת. האם אשה שמנהלת יחסים עם גבר בכיר ממנה נמצאת א-פריורית בסיטואציה שברירית, ולכן לא יכול לצאת מזה משהו טוב? ומה עם כל המקרים שבהם נשים מנהלות יחסים של תלות כלכלית עם גברים – פשוט כי גברים משתכרים יותר? הדיון סביב יחסי מרות נועד להגן על נשים, אבל יש בו גם גוון פוריטני ומתחסד, שמתוך רצון להתייחס למורכבות הסיטואציה מייחס לנשים סוכנוּת מוגבלת וילדותית.

מחשבה נוספת שעלתה בי למקרה הסיפור היא שכאשר באמת מדובר בניצול מיני, לא סביר שהאשה תיזכר שלוש שנים לאחר מכן שבעצם, מבחינה עקרונית, זה לא היה ראוי. אבל גם המחשבה הזאת ראויה לבחינה מעמיקה יותר. לא קל להודות שהיית החלשה, התלותית, שנשאת את עיניך למרצה הכריזמטי כמו איזה אהבלה, ושהוא קטף אותך כשלל להנאתו ואחר כך זרק אותך. זה אפילו קשה יותר כשיש לך מידה של תודעה פמיניסטית, ואת מרגישה שלך זה לא היה אמור לקרות. לפעמים היכולת להתגבר על המבוכה ולהודות בטעות היא דווקא עוצמה ולא חולשה.

קשה למתוח ביקורת על אשה צעירה שמתלוננת על גבר מבוגר ממנה בעל מעמד בכיר משלה. אבל במידה מסוימת עדיין נראה לי שהתלונה המסוימת הזאת לא תומכת בנשים מנוצלות באקדמיה, אלא בעיקר מוציאה לנשים צעירות שם של יצורים נטולי בינה שזקוקים, כדבריה של המתלוננת, ל"השגחה של מבוגר אחראי". אני חושבת שאורטל בן דיין, שהתמודדה עם סיפור קצת דומה, כנראה, ניסחה את העניין בצורה קולעת: כולנו אנשים מבוגרים. או לפחות אמורים להיות כאלה.

והפעם בפינתנו "רק ביורקשיר": Tea time

איך לדעתכם קוראים לארוחה שאוכלים בסביבות השעה 6 בערב?
supper? dinner? late lunch?

הא! רואים שלמדתם אנגלית אמריקאית. פה ביורקשיר הם קוראים לארוחה הזאת tea. האם זה אומר שהארוחה כוללת תה? מה פתאום. זאת בעצם הארוחה החמה שבישראל היינו נוהגים לאכול בצהריים, אבל פה, בגלל שהילדים למעשה בבית הספר עד אחר הצהריים, המצב קצת שונה.

אתם רוצים, אם כך, לנחש מה אוכלים פה בארוחה שכן מכונה לאנץ', אם הילדים שלכם במקרה חוזרים הביתה ב-12?

ובכן, בבתים שביקרנו בהם עד כה בשעה הרלוונטית הארוחה כוללת לרוב כריך, מיץ ממותק וחטיף צ'יפס. הורים מסוימים יקשטו את הצלחת בשתי רצועות של גזר או מלפפון. יש שיוסיפו יוגורט. שוטטות בסופר תגלה שגם מבוגרים רואים בשילוב הזה של כריך, חטיף ומשקה ממותק "ארוחת צהריים", שאפשר לרכוש בדיל מוזל. משיחות וקריאה בעיתונים עולה שזה גם מה שהורים אורזים לילדים בתיקי האוכל שלהם לבית הספר. מזל שג'יימי אוליבר התגייס לטובת התזונה של ילדים בבתי הספר הבריטיים. אחרת הם היו ממשיכים להתבסס על תזונה שגובלת בסכנת נפשות. לפחות פה באנגליה לא מחשיבים קטשופ כמנת ירק, כמו בארצות הברית…

הצעה לקמפיין החזרה לישראל: לפני ש"יאללה זוזי" יהפוך לאסקיוז מי

מסימני ההתאקלמות של כליל בבירת הנימוסים: לפני כמה שבועות היא ניגשה אלי ושאלה "אמא, איך אומרים בעברית אסקיוז מי?" כאב לי הלב להגיד לה שבישראל לא אומרים את זה, אז עניתי לה בתשובה המאולצת "סלחי לי". תכלס, אני חושבת שבישראל משתמשים בביטוי הזה רק בשאלה האידיומטית "סליחה, מה השעה?".

נאצים וכרישים אחרים (רק בספרי ילדים)

ביקרנו היום בספרייה השכונתית הקטנה, ושוב התקנאתי למראה ספרי הילדים המקומיים. גם כשהעלילה שלהם דבילית לגמרי, האיורים מופלאים ויש תשומת לב אמיתית לכל פרטי העיצוב, מהגופנים ועד התוספות הקטנות שמראות שהתיחסו לספר ולקוראים בכבוד. או שלא. היום נתקלנו בספר כל כך מופרך, שהוא כבר על גבול המסוכן.

קוראים לו "הכרישים שאמרו תודה" (The thanking you sharks), ומסופר בו על כרישים גסי רוח שנהגו לטרוף בחמדנות את כל הדגיגים הקטנים ולתקוע גרפסים בלי שום בושה אחרי הטרף, עד שיום אחד הופיע כריש ואמר להם שלדעתו, אחרי שטורפים את הקטנים (אחרי הכל, אנחנו כרישים ולא נשנה ממנהגינו), יותר יפה להגיד "תודה". זה ייתן לדגים הקטנים תחושה טובה של כבוד והם ישמחו להיטרף. ואכן, מאותו רגע כל הכרישים, כמעט תמיד, אמרו תודה לדגים שאכלו.

הו, תודה שאכלת אותי!

זה כל כך בריטי להוציא ספר שכותרת המשנה שלו היא "סיפור על נימוסים טובים". וזה כל כך מבחיל לספר לילדים על הרעיון שאם הורגים מישהו ברכות הפשע נסלח יותר. מה נסלח, אצילי ממש. זה מזכיר לי את המערכון הקודר ההוא של חנוך לוין ("פעולת תגמול באביב"? לא זוכרת איך קראו לו והספרייה שלי בישראל, אז אשמח אם תרעננו את זכרוני), שבו חייל בא להרוס בית של פלסטיני בנימוס בל יתואר ובנועם הליכות.

לרגע שקלתי את האפשרות ששוב החמצתי את דקויות ההומור הבריטי וכל ילדון אנגלי יבין מיד שזה נכתב באירוניה מתוחכמת. אבל אז נכנסתי לדף הבית של הסופר, וקראתי שהקים את הוצאת "עולם שמח" כדי לעודד את הילדים לאמץ חשיבה חיובית מגיל צעיר וליצור עולם טוב יותר. בהתחלה זה דווקא הצחיק אותי, אבל הצחוק נגמר לי.

הגישה הצדקנית זאת היא הקצנה של עיקרון המכבסה האהוב, שמשמש כבר שנים את חברות המכוניות שמוכרות מכוניות היברידיות: במהלך קלאסי של גרין ווש, אנשים שמתים על תרבות הצריכה אבל גם מתרגשים מהטרנד הירוק משתכנעים לרכוש בהון אדיר חפץ חדש בעולם שממילא מלא במכוניות. החפץ הזה שונע לקצוות תבל באופנים מזהמים, יוצר במפעלים תוך שימוש בהמון חומרים בלתי מתכלים ומזהמים, ואחרי שנוסעים בו, הוא עדיין ממשיך לפלוט זיהום לאוויר (אבל פחות) ולהכניס כסף לחברת המכוניות (אבל יותר. כי זה היברידי). כאילו אם אנחנו נוסעים ומבקשים מהעולם סליחה על הזיהום, זה משנה משהו לשכבת האוזון או לאסטמה של השכנים.

אסור להשוות
עניין הפגיעה ברגשותיו העדינים של הציבור העסיק כנראה גם את הוצאת "עם עובד", שהוציאה באחרונה גרסה מחודשת לספר הפעוטות "מי מכיר את בילבי בת גרב". הגרסה החדשה לא שונה מאוד מהמקור (אם כי לכריכה שלה נוסף מר נילסון הקוף החמוד, שתלוי הפעם בחינניות על האות ל'). למעשה, היא כמעט לא שונתה בכלל.

עדיין מטגנת לביבות

אני לא אוהבת להשמיץ עבודות של עורכים ומתרגמים. כל כך קל לעמוד מהצד ולמצוא פגמים ובעיות. אבל במקרה הזה הגיעו מים עד נפש. עמודים שלמים נותרו כשהיו, או שהוכנסו בהם שינויים קלים שגרעו מהחן המקורי של הטקסט בלי שום הצדקה. שינויים נחוצים, לעומת זאת, לא נעשו. אפילו לפנקייקס שבילבי מכינה לטומי ואניקה עדיין קוראים פה לביבות ולא חביתיות, משום מה (אני, כמו הורים אובססיביים רבים, פשוט משכתבת תוך כדי קריאה).

אבל משהו מהותי אחד דווקא שונה, כנראה ברוח הצעת החוק החדשה של משטרת המחשבות, האוסר על שימוש בסמלים נאצים. לאיש החזק שבקרקס כבר לא קוראים אדולף החזק, כמו במהדורה הקודמת וכמו במהדורה השוודית המקורית. לא, אדולף זה מעליב מדי, וזה גם עלול להכניס לקוראים רעיונות מוזרים אם ילדה נונקונפורמיסטית אחת יכולה לנצח גבר שקוראים לו אדולף. אז בגרסה החדשה קוראים לו דווקא אולוף החזק. כן, למה לא? אולוף נשמע די שוודי, בעצם. ומה הילדים כבר מבינים בסאטירה, ואז מה עם כתוב לו A על החולצה, ואז מה אם סופרת הומניסטית כמו אסטריד לינדגרן בטח בחרה במלוא תשומת הלב את השם הזה (זה ניחוש, אבל הוא די מושכל).

וכל עניין ההשוואה לשואה הזה כבר נמאס עלי לגמרי. מה, אתם באמת חושבים שאם תהיו קצת פחות מזוועה טהורה ומזוקקת אז הכל עדיין בסדר? מה, אם הגשתי אוכל רקוב ושרוף זה בסדר רק בגלל שגם לא הרעלתי אותו בציקלון בי? אני פונה בזאת לחברי הכנסת ומבקשת שיפסיקו להתעלל בפליטים, לרדוף פעילים פוליטיים, לחוקק חוקים גזעניים ולחרחר מלחמה על מרחב מחיה, כי זה פוגע ברגשותי כצאצאית לניצולי שואה. בעצם, כבר יש חוק שאוסר על הממשלה להתנהג באופן כזה, שעלול להזכיר לאנשים עם רגישויות מסוימות משטרים מסוג מסוים. קוראים לזה דמוקרטיה. אבל כמו שהודה בני קצובר לאחרונה, הדמוקרטיה בישראל סיימה את תפקידה ועליה לפנות מקום ליהדות במובנה המכוער ביותר של המלה.

האם אני מגדלת את קורבן האונס הבאה?

לילה שונאת נשיקות. לדאבונה, אני מתה על נשיקות, ובפרט נשיקות שמיועדות לה. אז היא מעווה את הפרצוף וממאנת, ואני לא מצליחה להתאפק ומנשקת אותה בעל כורחה, או מתחננת, או מנהלת משא ומתן.

תן נשיקה לאמא, תן נשיקה לדודה

היום, תוך כדי ניהול משא ומתן ("אז רק נשיקה אחת"), חזרו אלי תמונות מימי נעורי הפרועים בקרבתם של בחורים וגברים חצופים וחרמנים ("אז רק נשיקה אחת"). האם אני למעשה מחנכת את לילה להתרגל לדינמיקה המחליאה הזאת (מה שנקרא בעילגות אקדמית אופיינית "עושה לה סוציאליזציה")?

תני נשיקה לדוד

ומאידך גיסא, היא הבת שלי! נכון, יש לה זכות על גופה והיא אדם שלם בעל זכויות, אבל היא אפילו עוד לא בת ארבע, והיא מתוקה כמו סילאן (כמו שאומרים אצלנו בבית). אז מה עושים? מתאפקים, אני מניחה.

אוף.

המחשבות על חינוך לקורבנוּת ולקבלת דין החזקים והחצופים הזכיר לי משהו שקרה לנו ימים אחדים לפני שעזבנו את ישראל.

מכיוון שאת הדירה שלנו נאלצנו, כזכור, לעזוב חודש לפני הנסיעה, השתכנו באותו ערב אצל אמי בעיר השינה כפר סבא – העיר שבה גדלתי. אז יצאנו למין ערב עלק-נוסטלגי ברחבי העיר, קנינו בירה בפיצוצייה ולגמנו ממנה במדרחוב השומם למדי, שפעם היה מעוז הפריקים העירוני ונקרא בשם הרומנטי "נרניה" (המהדרין קראו לזה "הנרניה"). בתום אותו ערב משעשע ועצל על הדשא שליד קרית ספיר הלכנו ברחוב הראשי לכיוון בית אמי ובהחלטה נועזת ופתאומית החלטנו ללכת עם ההמון ולאכול פיצה. כן, כן, אחד הדילים האלה של שתי פיצות גרועות במחיר אחת, עם מיליארד מתבגרים מסביב.

הזמנו פיצה (הם התמודדו בקלות מפתיעה עם הדרישה לפיצה בלי גבינה) ואני פניתי לחדר השירותים, הצמוד למטבח. בעודי עסוקה בענייני, הבחנתי מלמעלה בחלון קטן, וממנו מציצה יד האוחזת בטלפון! קמתי בזריזות והבטתי למעלה, אך היד חמקה לה אל הצללים. "פתטי!" קראתי בקול, והוספתי משהו מעליב ותוקפני בסגנון "שום בחורה לא תיתן לך להתקרב יותר מזה".

הרגעים הקסומים של נערים ללא חיי מין

מיהרתי החוצה וראיתי בחור זוחל ממחסן במעלה המטבח. הוא אחז, כמובן, בטלפון מאותו דגם בדיוק. נכנסתי למטבח בלי לבקש רשות ותבעתי לראות את הטלפון. האשמתי אותו בהצצה, דרשתי לדבר עם אחראי המשמרת (בחור צעיר להכאיב, שאחריות כנראה ממנו והלאה) ובקיצור – עשיתי סצינה.

ה"אחראי" הבטיח לבדוק, והעלה ש… לא קרה כלום. "מה??" אמרתי באי אמון. "הרי אמרתי לך שזה מה שקרה הרגע. למה לי להמציא כזה דבר?" דרשתי בדיקה רצינית יותר והתנצלות. אחראי המשמרת הדביל סירב להתנצל באמת ואמר שהוא מצטער, אבל למיטב ידיעתו לא קרה כלום (האם הוא כבר היה בצבא? אולי הוא היה בדובר צה"ל?). העובדים נתנו לי להציץ בטלפון ולוודא שאין שם תמונות כאלה בכלל. ואז זה קרה. שני העובדים החליפו ביניהם מין חיוך כזה של שותפים לפשע. וזה היה הרגע המטריד מכולם.

באמת, אני לא כזאת פוריטנית והמחשבה שאיזה מתבגר שואב סיפוק מתמונות מציצנות עלובות כאלה מעוררת בי בעיקר התנשאות וזלזול. אז זה לא עצם הצילום שפגע בי, אלא הקשר שקשרו שם, בפיצרייה העלובה הזאת, להטריד את הקונות.

אז מה היתה עושה במצבי נערה צעירה, מהסוג שגודש את המקום העלוב הזה, שלו רק זכרתי את שמו הייתי מזהירה אתכם מפניו (לא שיש סיכוי שתגיעו לפיצרייה עלובה בכפר סבא, לא?) האם היתה בורחת מהמקום בדמעות, בלוויית חברתה הטובה? האם היתה צורחת? האם היתה שותקת? נדמה לי שמעטות הנערות שהיו עושות משהו פומבי בעניין, אבל לעומת זאת מעטות הנערות שלא היו חשות שכבודן חולל, ושהתמונה החושפנית שלהן תפורסם תיכף בכל הרשתות החברתיות שבהן נקבע מעמדן בכיתה.

אשרי שבגרתי ולמדתי לא לעשות עניין משטויות וכן לעשות עניין מדברים רציניים.

אבל האם זה יציל את לילה מנשיקות? מסופקתני.

הנימוסים הגרועים של אנשי המיינסטרים

בעולם המשפט העוסק בזכויות אדם מקובל להשתמש בנוסחה "Name, Blame, Claim" לתיאור הדרך שבה מזהים משהו כעוולה (למשל "בעצם זה לא לעניין שנשים חוטפות מכות לעתים כל כך קרובות"), מזהים את האשמים (גברים מכים / חברה דכאנית / מערכת משפט שוביניסטית. במקרה של משפט, עדיף להיות קונקרטיים ככל האפשר), ומנסחים את תחושת המרמור לכדי תביעה רשמית בבית המשפט.

השלב המרתק בתהליך הזה הוא שלב השִיוּם, שבו מתעוררים מהתרדמה הדוגמטית, או עוברים לפרדיגמה אחרת, או חווים הארה. והנה, התמזל מזלי וחוויתי חוויה כזאת ממש לפני כמה שבועות. זו היתה חוויה כה מטלטלת, שנאלצתי לעכל אותה כמעט חודש, והריהי לפניכם – קצת מבולגנת, חצי אפויה, אבל לפחות עם שם.

כמו רעש של מזגן או מקרר, כך גם החיים שלי מלווים תמיד בהמיה הבלתי פוסקת של צקצוקי לשון. הנכסים שאיתם נולדתי סידרו לי חיים קלים למדי (יהודייה אשכנזית במדינת היהודים האשכנזים, ילידת הארץ בארץ הצברים ובוגרת אוניברסיטה בארץ התארים. לו רק הייתי גדלה במשפחה אמידה יותר, אפשר לומר שהייתי אליטה של ממש). לעומת זאת, הנכסים שרכשתי לי מיוזמתי (העמדות והאמונות שלי, סגנון החיים שלי וחלק מהחברים שלי) הערימו בפני קשיים לא מבוטלים. ייתכן שיכולתי לבחור בהם בכלל רק בגלל ההקלות שסיפקו הנכסים המולדים שהתברכתי בהם (תזכירו לי לספר לכם פעם את הסיפור על דימונה). בכל מקרה, הקשיים האלה נהפכו לחלק מחיי כמו המיית המזגן. כמעט שכחתי מהם.

והנה, לפני כמה שבועות פגשתי את ל', והיא פקחה את עיני (זו ל' אחרת, לא זאת מהמרק. מדיניות השמות הרשמית של הבלוג קובעת שאנשים יופיעו בשמם המלא רק אם הם דמויות ציבוריות או דמויות שאין להן תחליף. סבתא שלי, למשל). בשיחתי עם ל' עלתה התופעה התרבותית המעניינת, שמעניקה לאנשי מיינסטרים מנומסים בדרך כלל לגיטימציה לנהוג בגסות רוח באנשים שחושבים או חיים אחרת מהם. ל', למשל, חוקרת תרבות ישראלית ששוהה עכשיו באוניברסיטת לידס, הזכירה את הדיאלוג המוכר הבא:

– אז מה את לומדת?

– מחקר תרבות.

– מה, מדעי הרוח? איזה שיעמום! מה תעשי עם זה בכלל?

אני מניחה שכל מי שדרך אי פעם בגילמן מכיר את השיחה הזאת מקרוב.

עכשיו שוו בדמיונכם את השיחה הבאה:

– אז מה את לומדת?

– ראיית חשבון

– מה, באמת? איזה שעמום! ואת רוצה לעבוד בזה??

לא נראה לי שהדיאלוג הזה נפוץ כל כך, אף על פי שהוא הרבה יותר מתקבל על דעתי. מדעי הרוח מעניינים ומרתקים, וראיית חשבון זה משעמם אימים. ובכל זאת זה מנומס לקטול את האחד ולא מנומס לבקר את השני. יוצאי הדופן היחידים הם היפסטרים תל אביביים, אבל מי מתייחס אליהם ברצינות.

בנלי? אני הרגשתי כמו דג שפתאום הראו לו שהוא בתוך מים כשהבנתי שהרמת הגבה הנצחית שמלווה אותי היא לא כורח המציאות. בעצם, איך ייתכן שזה לא מנומס להגיד לרואה חשבון שהמקצוע שלו משמים ונואל, אבל זה ממש נורמטיבי להביך סטודנט למדעי הרוח? לפני שאגש לשלב התשובות, הניחו לי לשתף אתכם במעט מזעיר מאלפי הדוגמאות הפרטיות שיש לי מחיי האקזוטיים.

* מעדיפים לקנות דברים יד שנייה ומתעבים את תרבות הצריכה? זה כל כך מצחיק והזוי שאפשר לרדת על זה אפילו בעיתון. ההיבט המרתק של הדחייה והזלזול שהציבור הנורמטיבי רוחש לפשטות מרצון הוא, כמובן, רגשות האשם המלוות את החלק היותר מודע של האוכלוסייה. הם היו רוצים לחיות חיים יותר אקולוגיים. אבל זה קצת מגעיל אותם. אז אם הם ממש משתדלים, הם קונים רכב היברידי (גם על המהלך המדהים שבו מכוניות נהפכו לפטרוניות האקולוגיה שווה לכתוב פעם בהרחבה. בפעם אחרת).

* שמאלנים? טוב, זה כבר באמת מעבר לגדר, ובכלל לא מקום לדיון תרבותי. כל טוקבקיסט מצוי מאחל לי מוות אלים, גירוש או מאסר, וברור לו שאני עוכרת ישראל ואויבת העם. מיותר לציין שאם אני אטען שיריבי הפוליטיים הם שונאי האנושות, גזענים ומחרחרי מלחמה, זה יהיה חוסר נימוס. היום אפילו אמרו לי שהמילה "כיבוש" היא מילה שלא נעים לשמוע, אז עדיף לא להשתמש בה. בעיני, כמובן, הכיבוש עצמו הוא דבר שלא נעים לחוות, אז עדיף לא להשתמש בו – אבל את זה ממש לא מנומס להגיד. שימו לב שאני לא מעלה בכלל את היחס שמקבלים שמאלנים בעת ביצוע פעולה אקטיביסטית, שהולך ומידרדר מרגע לרגע.

ואז מגיע עניין הילדים, ובנושא הזה – בטח בישראל – אנשים מאבדים את שארית הנימוס שלהם לגמרי. לכל אחד יש דעות מוצקות, וככל שהן קרובות יותר למיינסטרים התחרותי, חומרני וצרכני, כך הביקורת נעשית גלויה ובוטה יותר.

סחיות. הן בחיים לא יקחו את הבת שלהם להפגנה לזכויות ילדי עובדים זרים

זה מתחיל כבר בהריון, נמשך בלידה (ילדת בבית??? השתגעת???), ואז בהנקה (לפי דרישה? את מפנקת אותה. זה לא חינוכי. אחרי גיל שנה? זה כבר לא בריא. את הורגת את עצמך. את פוגעת בנפשה של הילדה. את מניקה בציבור? זה לא מנומס. זה מכוער. זה חצוף. זה לא חינוכי). ועוד לא אמרתי מלה על אלו שהעזו לא להתרבות בכלל.

סחיות. הן בחיים לא יניקו פעוטה, ובטח שלא תינוק שאינו שלהן

ואז מגיע השלב המקסים של חינוך הילדים. במיוחד אם את בחינוך ביתי. במיוחד אם את מדברת עם הבת שלך כמו אל בת אדם ולא כאל כלבלב או דמות מצוירת עם קול מעצבן, או אם את מונעת ממנה לצפות בטלוויזיה, או להיחשף לספרות גרועה (כלומר, רוב ספרות הילדים), או לג'אנק פוד (מה, לא תתני לילדה סוכרייה?!). איזה סנובית, איזה אמא אובססיבית, איך את לא מכינה אותה לעולם האמיתי (טירונות? ערוץ 2?). בעצם, את לא רק אובר-פרוטקטיב, את גם אמא מזניחה וחסרת אחריות. איכשהו לצורכי ניגוח הם גם הולכים ביחד.

סחיות. הן בחיים לא יתנו לתינוקת לחתוך מלפפון בסכין חד

וסאגת החינוך נמשכת בבית הספר. כמה פעמים שמעתי את המשפט "אני בחיים לא אשלח את הילד שלי לבית ספר דמוקרטי", בטון שחצני והישגי? לא יכולה לספור. "הם לא לומדים שם כלום". ומה זה אומר על העבודה שלי בתור מורה דמוקרטית? מה זה משנה, נימוסים הם כנראה לא הצד החזק של אנשי המיינסטרים.

סחיות. הן בחיים לא ישלחו את הילדים לחינוך דמוקרטי (בתמונה: אני וילדות שלא לומדות במרכז שלי בבי"ס קהילה ותודה ליעל ביבר שצילמה)

האם אני אמרתי פעם לאמא כזאת, שהבן שלה לומד בכלוב ציונים אוטוריטרי "אני בחיים לא אשלח את הילד שלי לחינוך הפורמלי"? לא. אני משתדלת להיות מנומסת, ובכל זאת התרגלתי שמעליבים אותי בבוטות רק בגלל שאני שייכת למיעוט אידיאולוגי.

אז מה עושים?

אחרי שנתתי שם לבעיה והכרזתי על עצמי כעל מיעוט אידיאולוגי בעל זכות לכבוד, נשאלת השאלה כיצד עלי לנהוג.

נקמה ארסית?

"אה, הבן שלך רוצה להיות עורך דין? (בטון אמפתי) לא נורא, לא כל עורכי הדין הם חלאות".

הטפת מוסר זועמת?

"מה, את קונה בגדים חדשים?? הכסף שלך מממן עבודת עבדים וזיהום עולמי" (כמו שאומרת טליה שניידר בהברקה של ממש: לעתים קרובות אנשים מבלבלים בין ניקיון לזיהום).

לא, לא ככה.

הבעיה עם תגובות כאלה היא שאני מרגישה נוח להגיד דברים כאלה רק לאנשים שכבר קרובים אלי, והם ממילא לא ידברו אלי בגסות אפילו אם יש בינינו מחלוקת.

שיקוף חינוכי?

"את מותחת עלי ביקורת מאוד בוטה" (או שמא "את מרשה לעצמך לשפוט אותי מאוד בקלות").

ואולי…

ואולי מכיוון שבחרתי באורח החיים שלי כמחאה מודעת, אני מצפה להתנגדות ולכן לא טרחתי להיות מופתעת ממנה. אולי כשאנשים נחשפים לאורח החיים הזה (אה, את לא אוכלת את זה כי את טבעונית… את בעצם רומזת שאני אכזרי וחסר מצפון!), הם שוכחים שאני בן אדם ומתייחסים אלי כאל פלקט, רעיון שלבש דמות אדם ויש לתקוף אותו בלי מעצורים. מה את מתבכיינת. רצית למחות – תשלמי את המחיר.

אלא שלפעמים נמאס לי לעמוד מאחורי דוכן הסברה אינסופי. חברתי ע', שמעולם לא שמרה את עמדותיה לעצמה, שילמה מחיר חברתי כבד על חוסר הנכונות שלה להרכין את ראשה. אני, אדם נוח לבריות, מקבלת במקרים רבים יחס השמור לקומוניסט צעיר או לערבי משכיל (עם תעודה כחולה, כמובן).

בסך הכל ביקשתי שידברו אלי בנימוס, אבל כנראה להתנגד לסדר החברתי זה פשוט לא מנומס.