ניל גיימן מתפשט

אני לא רוצה לטעון שהמלך הוא עירום. אין בכלל ספק שיש לו מלתחה מפוארת להדהים. אבל לפעמים גם כשהוא לובש איזה בוקסר ויוצא לרחוב, אנשים עדיין מדמיינים שהוא עוטה גלימת מלכות. לצערי זה המצב בספר האחרון של ניל גיימן שיצא לי לקרוא, "האוקיינוס בקצה המשעול". ניל גיימן הוא אחד הסופרים האהובים עלי, והיו לי ציפיות גבוהות. הביקורת גמרה על הספר הזה את ההלל, והוא נבחר באנגליה לספר השנה של 2013. אני בטוחה שהיו בשנה הזאת ספרים טובים יותר.

תמונה

יש לי יחסים מורכבים עם הכתיבה של ניל (אני מרשה לעצמי לקרוא לו ניל. אני לא חושבת שזה יפריע לו). אני לא יכולה לסרב לה גם כשהיא לא במיטבה, כמו שקורה לפעמים כשיש ביד שקית של חטיף לא טעים ואיכשהו הוא בכל זאת מתחסל. המונוסודיום גלוטמט, כנראה. קראתי אפילו את "בין עולם" הסתמי. קראתי את כל הסיפורים הקצרים שלו שפורסמו, גם את הגרועים ממש. אז קראתי את הספר בנשימה עצורה, לקחתי הפסקה מהחיים ובלעתי אותו ביום וחצי. לולא היו לי ילדים ועבודה הייתי קוראת אותו בלי הפסקות בכלל. הוא סוחף, כרגיל. כתוב היטב. משעשע. מפחיד. מותח. הדימויים שלו נפלאים. האנגלית שלו יפה ופשוטה. אבל כמו שקרה לי כבר לא פעם עם ניל, סגרתי את הספר והקסם נמוג מיד. כמו ב"בני אנאנסי", סגרתי את הספר וחשבתי "ניל, ממך אני מצפה ליותר".

מי שכבר קרא כמה ספרים של ניל גיימן יודע שיש תמות שמלוות אותו כבר לפחות עשרים שנה. ארכיטיפים שקיימים (גם) במישורים אחרים. מושגים מופשטים שמתגלמים בבני אדם. אלים עתיקים שמתהלכים בינינו. שלוש המוירות. הגורל. עולם נסתר שמתקיים לצד העולם שלנו אבל אנשים נורמטיביים לא יכולים להבחין בו. לפעמים הוא עושה את זה בצורה מבריקה, כמו ב"אלים אמריקאיים" (שהעלילה שלו מלאה בחורים, אבל יש לזה חן נהדר של קרושה) וכמובן ביצירת המופת סאנדמן וב"לעולם לא עולם" (שם רואים קצת את התפרים וכבר מריחים את הזיעה). אבל מתישהו אי אפשר להמשיך למחזר תמות לעוסות. הספר הזה, שנפתח בצורה כל כך מבטיחה, נראה כאילו הוא נכתב על ידי מחולל ניל גיימן אוטומטי. הדמות ממישור אחר שמתחזה למישהי רחומה ונחמדה – זאת האמא האחרת מקורליין, או האומנת של הגיבור ב"אוקיינוס"? הנשים שאינן מזדקנות, פגשנו אותן כבר. הן בלב הסיפור, אבל קשה להשתחרר מהתחושה שהן רק יצאו לרגע מהמחסן של ניל כדי לעשות איזו חלטורה. והשכחה, והזיכרון. אולי כשמישהו מגיע למעמדו של ניל גיימן, העורכים לא מעזים להגיד לו כלום? עורכת טובה היתה יכולה, אולי, להציל את הספר הזה, שלמרות הכל יש בו גרעין של אמת.

תמונה

את נראית לי מוכרת. לא נפגשנו כבר? (איור מתוך "קורליין")

באחד הפרקים של סאנדמן יש סופר שחטף מוזה. הוא מחזיק אותה נעולה במרתף ושואב ממנה השראה. בכפייה. כשקראתי את זה, התעורר בי חשד נורא ומצמרר שהוא מנסה לספר לנו, סוף סוף, את האמת שאסור לו לספר, שהוא לא מעז לספר. כמו בסיפור על החתול שנלחם כל לילה כדי לשמור על הבית (מקובץ הסיפורים "דברים שבירים"), מי משלם את המחיר על השפע היצירתי הזה? הרגשתי את האימה של ניל כיוצר. מה יקרה אם מעיין היצירה שלו יתייבש? הסיפור על הסופר נראה לי כמו רגע נדיר של כנות אבל גם כמו קריאה לעזרה. ניל הוא יוצר פורה להדהים, ואפשר לצפות שלא כל יצירה שלו היא יצירת מופת. וזה מפחיד. אני אוהבת את רוב היצירות שלו, אבל לטעמי שניים מהספרים הכי יפים שלו הם "אבק כוכבים" ו "ספר בית הקברות", שבהם הוא כמעט לא משתמש בקלישאות השחוקות שלו ומספר סיפור אגדה אמיתי (אבק כוכבים) או פשוט סיפור טוב באמת, גם מהנה וגם חכם ונוגע ללב. ספר בית הקברות הוא ספר שונה לא רק בזכות האיורים המהממים של כריס רידל אלא בזכות הפשטות שלו. אין בו פילוסופיה או רעיונות גדולים. אין בו דברים מופשטים, ולמעשה כמעט שאין בו תיאור של העולם. יש בו בהחלט דברים עתיקים שעדיין רוחשים מתחת לפני השטח, כוחות אפלים ודברים נסתרים מהעין. אבל בצורה אחרת.

באחד הספרים הכי טובים בעולם, "מומו" של מיכאל אנדה, גיגי מדריך התיירים נהפך לג'ירולמו מספר הסיפורים. בן לילה הוא נהפך למספר סיפורים פופולרי, מוכר את נשמתו ובמקום לספר בשמחה ובקלות דעת סיפורים מדהימים כאלה שהשערות סומרות, הוא נהפך לעסק משגשג ומכתיב סיפורים קלישאיים לשלוש כתבניות ורץ מהופעה להופעה אחרי הסוכנת שלו. ואז יום אחד לא היה לו יותר רעיון חדש. אז הוא עשה מעשה נורא, וסיפר את אחד הסיפורים של מומו, סיפורים שהיו רק בשבילה. הקהל בלע את הסיפור ההוא במהירות ובלהיטות כמו את כל השאר. וגיגי סיפר עוד אחד מהם, ועוד אחד, עד שלא נשאר לו שום סיפור מקורי לספר. לקהל לא היה אכפת. אבל מאותו רגע גיגי כבר לא היה מספר סיפורים אלא שקרן.

אני מתפללת שניל יציל את עצמו בזמן. תחסוך מאתנו את הארכיטיפים שמתגלמים בדמויות ואת האלים העתיקים. תחסוך מאתנו קוסמולוגיה מורכבת. הבנו. בוא נעבור הלאה. אנחנו זקוקים לך. אנחנו זקוקים לסופר יצירתי ומקורי וחכם ונועז ומצחיק ושנון, כמו שאתה יכול להיות כשאתה לא יוצא מהבית בבוקסר.

מודעות פרסומת

איך לבחור שירי ערש לילדים, חלק ב'

שירים ששרתי לכליל

לחצו כאן לחלק הראשון של הפוסט, על שירי ערש למהגרים.

או כאן, לפוסט על שירי הילדים המורבידיים של הבריטים.

***

לפני שעברנו לאנגליה יכולתי להרשות לעצמי לשיר לכליל גם באנגלית. היו חודשים שבהם שני השירים האהובים ביותר עלינו היו Swing low ו-the river is flowing.

.

טוב להתפלל למישהו לפני השינה, גם אם לא מאמינים שיש בשמים דוד כזה שקוראים לו אלהים. מה גם שהיא לא הבינה את המלים ואין דבר יותר מערסל משירי גוספל. אני אוהבת לשיר גוספל. לפני שעברנו לאנגליה, יכולתי לשיר לה בלי חשבון שירים של הביטלס, של בוב דילן ושל לאונרד כהן. מצא חן בעיני הרעיון שהאוצרות שנחשפתי אליהם בגיל ההתבגרות ילוו אותה מגיל העריסה. ואלו גם באמת שירים יפים שכיף לשיר. היום אני גוזרת על עצמי התנזרות משירים באנגלית ודבקה בשירים בשפת אמי, כמו שאמהות מהגרות ברחבי העולם מתעקשות לעשות. זה חינוך, מה לעשות.

גם בישראל רוב השירים שלה היו, כמובן, בעברית. אלא שיש לי אוורסיה נוראית לרוב שירי הילדים הקאנוניים. "נומי נומי" דוחה אותי עוד הרבה לפני שמגיעים לשורה על אבא עם השעות הנוספות שלו והמתנות. עם ההימנון ליקינטון הגעתי ליחסים סבירים ברבות השנים. אז מה לעשות? לשמחתי יש כמה מציאות של ממש בפנתיאון הישראלי. כמובן, שירי הכבש הששה עשר עם הלחנים המופלאים של יוני רכטר, אבל גם כמה משירי "הילד הזה הוא אני" ובראשם הפייבוריט האירוני והחד כתער "אני מוכן", בביצוע נוגה של דיויד ברוזה הצעיר ובלחן המורכב של אבנר קנר.

בכבש הששה עשר, השיר הכי אפקטיבי מבחינת מהירות ההרדמה היה ללא ספק "רעמים וברקים", שעבד אפילו כמרגיע בנסיעות. את "הילדה הכי יפה בגן" תמיד קצת התקשיתי לשיר, כי מרגע שעמדה על דעתה היא שאלה אותי אם מדובר בה, והרי כל הפואנטה של השיר היא ש1) לא ו-2) היא בכלל לא הלכה לגן. וכמובן הלהיט "מה עושות האיילות בלילות", שמקורות יודעי דבר טוענים שיוני רכטר אומר שרוב האנשים מזייפים כשהם שרים אותו, והשיר שאין לו סוף "לילה טוב", שתמיד קיוויתי שהיא תירדם לפני שאגמור לשיר אותו, ותמיד התבדיתי.

אולי זה בגלל העייפות הכרונית שאופיינית להורים לפעוטות ואולי בגלל שנעשיתי סנטימנטלית והתגעגעתי לימי נעורי, אבל העובדה היא שלצד להיטי הילדים שרתי בעיקר שירי רוק ומשירי חווה אלברשטיין ומתי כספי.

השיר הראשון שקלטתי שהוא למעשה שיר ערש הוא "איש קטן בטלוויזיה" של טאטו – לא בדיוק התפריט הרגיל של שירי ערש, ודורש גמישות מסוימת בשורה על ממתקים מידי זרים. זה גם לא בדיוק משהו שקל למצוא ביו-טיוב. הנה גרסה מאוחרת מהופעה:

באותו אזור, אחד השירים האהובים על כליל לפני השינה הוא "פרח שחור" של כרמלה-גרוס-וגנר, שבו יש גם מוות וגם קיטש וגם אפלה וגם אור וגם לחן כזה רגוע וערן צורי שבדיוק מתאים למטרה:

כשהיא היתה פיצית נהגתי לשיר לה גם את "בערב ב' כסלו", אבל אני חושבת שאבי רמז לי שזה קודר מדי. למזלנו, יש שיר אופטימי בטירוף ומקסים ממש – שיר ערש דינוזאורי ("לך לישון דינוזאור פיצפון / דינוזאור קטן רק חצי טון"), שמשום מה לא נמצא ביו-טיוב אבל הוא פשוט יצירת מופת עם מלים מקסימות ולחן מופלא ועדין שהייתי לוקחת איתי לפה לו רק לא היה מוקלט על קסטה (כן, כן) מאז שנת 1994 בערך…

לרגעים הקיטשיים באמת, ואחרי שהפעוטה המרדנית סירבה להירדם לפני שמיציתי את הרפרטואר שלי, הייתי שומרת את אילנה, שיר האהבה הכי נאיבי בעולם.

עם השנים עברתי לשירים איטיים אחרים, שהזכירו לי תמיד את הקומיקס של עידו אמין:

אמא: הו, כמה יפה ששוב מנגנים את שירי ארץ ישראל הישנה. הו, חורשת האקליפטוס… מה אתה אומר, הדור הצעיר סוף סוף מעריך את השירים היפים של פעם?

הבן (באדישות): היה פיגוע.

< אמא פוערת פה בחוסר אמון וזעזוע>

אז כן, שרתי לה את "ימי בנימינה" ואת לילות הקיץ החמים ואת שלל שרב, והיא אהבה לבקש את השיר על הילד שדיבר עם כוכבים, ולפעמים היתה שואלת אותי מה בעצם קרה לו, וזה באמת דבר שקצת קשה להסביר לילדה בת שנתיים וחצי, או לאמא שלה ששואלת את עצמה את אותה שאלה לעתים קרובות מדי.

כשעברנו לאנגליה נעשיתי מודעת מאוד לעובדה שהעברית של לילה כבר אינה משובחת כשהיתה. מיהרתי לקרוא לעזרי את לאה גולדברג, מהמשוררות האהובות עלי בעברית ואולי בכלל. חלק מהשירים שלה הם בשבילי מטריושקה של דימויים, שאפשר לקרוא גם כסיפור על ממלכה אמיתית במרחב הפיזי, וגם על ממלכת הנפש הפנימית הבודדה, שמתישהו מישהו כבר יעלה אליה לרגל ובחכמה טובה ייפתח לו השער.

(עכשיו לכו תסבירו לאנשים שלא גדלו בישראל למה את כל השירים הסנטימנטליים הישנים האלה שרים אנשים במדים. בעצם, אולי לכו תסבירו את זה קודם כל למישהו שגדל בישראל…)

חוץ מזה השאירה לי לאה גם את שירי ארץ אהבתה, שיש האומרים שהיא ליטא ויש האומרים שהיא ישראל.  לשיר הזה יש הצלחה אדירה אצלנו, אבל גם מחיר בדמות הפדנטיות האינסופית של כליל, שלמעשה מסרבת להירדם עד שאגיע לבית השלישי והיא תוודא שלא התבלבלתי במלים (כי בפזמון השלישי יש היפוך: במקום "למלכה אין בית, למלך אין כתר" שרים "למלך אין בית, למלכה אין כתר". וזה מאוד מאוד חשוב לא להתבלבל).

(כולל הביצוע הדרמטי – יש שיאמרו דרמטי מדי – של רות דולורס וייס)

לפני די מעט זמן, בעקבות סיבוב האלימות האחרון בישראל ופלסטין, התחלתי לשיר לה גם את "האומנם", שביטא בדיוק את רגשותי בעניין. בלילות הראשונים הייתי על סף דמעות, אבל עם הזמן התחשלתי. מוצא חן בעיני שכליל אומרת "שלפי שיבולים".

מה קורה כשמקשיבים למלים

גם לאבי יש רפרטואר גדול ועשיר של שירי לילה טוב, שונה מאוד משלי. הוא כולל שירים כמו "ערב של שושנים", למשל. לפני שנה הוא התחיל לשיר לה את ערב כחול עמוק. אני מודה שאף פעם לא הקשבתי למלים של השיר לפני שהוא נעשה בן בית אצלנו, וגם מתוודה שהנחתי על ריטה כל מיני הנחות לא מבוססות בלי לברר מי כתב לה את המילים (מאיר אריאל). במלים אחרות, לא ציפיתי לשיר כל כך ממזרי, עסיסי ומלא רמיזות מיניות. כשהבנתי את מה שבין השורות קצת נעשה לי לא נעים לשיר לה את זה. לדעתנו, מדובר באשה חרמנית לעת ערב, שעסוקה בהזיות מיניות על מאהב ללילה אחד, שכנראה כבר לא ישוב.

אבל מה זה לעומת הזעזוע שהכה בי כשהואלתי להקשיב למלים של "ליל חניה". הכל בגלל י', שפירסמה לינק לאיזה שיר ישן של חנן יובל, שאף פעם לא סבלתי. אבל הייתי במצב רוח נוסטלגי ולחצתי על קליק, ואז זרמתי עם ההצעות האחרות של יו-טיוב עד שהגעתי אל "ליל חניה". את הלחן זכרתי בסוג של חיבה. יש בו משהו שמזכיר שדה אביב או את תחושת ההדר של נוף שנפרש אחרי שמטפסים על הר מכוסה בעצים סבוכים. בכל מקרה, לולא הכרתי קצת את התרבות הישראלית לא הייתי מנחשת שזה שיר על מלחמה. כל כך הרבה ישראלים קשורים איכשהו לצבא ולמלחמות: עצובים, נלהבים לקרב, נושאים עיניהם לניצחון ולתהילת הלוחמים. השילוב של נשים במקהלה של "ליל חניה" רק הופך את חדוות המלחמה למחליאה יותר. זה נוף ילדותי.

 ומכאן קצרה הדרך לסיום הפוסט הזה, עם שיר שלא שרו לי מעולם כילדה אבל מרגע שנחשפתי לעצבות המגויסת שלו לא יכולתי להתעלם ממנו יותר. באתר הזה תוכלו לשמוע את איה כורם שרה את "שכב בני" ("כשתגדל תהיה פועל!") ולהתפעל מאוסף של גופיות לבנות באיורים מראשית היישוב. למי שלא רווה מהשיר העצוב מדי של אביתר בנאי, שדרכו הכרתי את השיר הזה, אפשר להתרפק על עוד ביצוע, גם הפעם של אמא אמיתית, מהסרט "ילדי השמש" http://www.youtube.com/watch?v=dHzY9ExBDXM.

לילה טוב.

אורז אדום, סלט ירוק, ספר צבעוני

ושוב אנחנו מעלעלות בספרי פעוטות באנגלית בסיסית (החדשות הטובות: סוף סוף התחלנו לקרוא את פו הדב!). בשבועיים האחרונים יש לכליל אהבה חדשה: טופסי וטים. מתברר שזאת קלאסיקה מאז שנות החמישים, ושבאחרונה איירו את הספרים מחדש כדי לקרוץ לקהל הצעיר (לא ברור למה. לשמחתנו הבשורה לא הגיעה לגן של כליל, שממנו שאלנו כמה מספרי הסדרה באיורים ה"מיושנים". בחיי, מה הדחף הזה "לחדש"?! נו, לפחות לא ניסו לאייר מחדש את פיטר ארנבון).

בכל מקרה, הפעם מדובר בסדרת ספרים ארוכה למדי ונטולת עניין, אבל בעולם שמצטייר בעדו – יש ויש עניין (לפחות בשבילי). העלילה היא כזאת: התאומים טופסי וטים קמים בבוקר ומנופפים למיילדת שצועדת מול ביתם. "אני קצת ממהרת", היא אומרת ונכנסת לבית השכנים. לאחר מכן אמא שלהם נעלמת באופן מסתורי, ואבא לוקח אותם לקבוצת המשחק. כשהם חוזרים, אמא לוקחת אותם להציץ בשכן החדש – התינוק שנולד לשכנה היום בבוקר.

הפתעה: אמא שלנו היא דולה!

ובכן, מדובר כאמור בסדרה נורמטיבית, דידקטית ופופולרית ביותר. אבל המציאות המתוארת פה בנונשלנט כוללת אמא שהולכת לסייע לשכנה ללדת, לידת בית, ילדים שמכירים מיילדת, חינוך ביתי ומשחק בבוץ עם תולעים (בסצינה הכי חמודה בספר, שבה טופסי ממציאה שיר לתולעת שמצאה בגינה).

בישראל זה היה נחשב ספר היפי והזוי. באנגליה זה רב מכר היסטרי כבר שנים.
מה זה אומר? היום בדיוק פגשתי מיילדת, שאמרה לי שלידות הבית באנגליה לא נפוצות במיוחד – רק 3% בערך (בוויילס 4%), אבל הממשלה – שימו לב!! – מנסה לעודד נשים ללדת בבית. זה כל כך קל פה, שזה מביך. כדי ללדת בבית את צריכה פחות או יותר רק להיות בריאה ולהגיד למיילדת שמלווה אותך שאת רוצה ללדת בבית. הנה, תראו.

האם מיותר לציין שישראל מתעקשת להקשות גם פה, ודווקא מחמירה את התנאים ללידת בית, שגם כך חמורים, וכוללים בין השאר עונשים ליולדות בית. אני, למשל, לא קיבלתי מענק לידה כי ילדתי בבית ולא רצתי אחר כך לבית חולים (אחרי הלידה? השתגעתי?). אם זה מרגיז גם אתכן, אתן מוזמנות להיכנס לפה ולחתום על עצומה בעניין.

הלאה. חינוך ביתי. פה זה מאוד נפוץ שילדים נשארים בבית לפחות עד הגיל המופלג 3, שבישראל כבר מעורר תהיות כבדות בנוגע ליכולת של ההורים "לשחרר".

באתר ההרשמה לבתי ספר בלידס כתוב כך:

Your child must be in school the term following their fifth birthday. This is unless you decide to educate them at home, in which case you must contact the Admissions Team who will advise you on what to do.

זהו. פשוט, לא? ועל פי השמועה אפילו משלמים להורים קצבה אם הם מחנכים בבית. איפה זה ואיפה ישראל. (שלא לומר, איפה זה ואיפה אני, שיושבת פה ליד המחשב שעוווות ואיפה הייתי בלי הביביסיטר בחינם הזה, מה גם שילדתי הקונפורמיסטית פשוט אוהבת את זה. >אנחה< אבל זה נושא לפוסט נפרד).

ובכן, אחרי שהילדים גומרים לשחק בקבוצת המשחק ומשחקים בבוץ ומגלים שאמא שלהם היא תומכת לידה במובן הכי טבעי ונינוח של המילה, הם מנופפים מהחלון לשכן החדש.

הלוואי שחיי היומיום היו נראים ככה באמת. אבל נחמד לגור במקום שבו לפחות יוצאים כאלה ספרים.

אורז אדום עם חצילים

אבי אוהב אורז רטוב. אני אוהבת אותו אחד-אחד, די יבש.

והפעם הרי בכלל תיכננתי להכין תבשיל רטוב שילווה את עלי הגפן של ארוחת הערב (זה שוס בפני עצמו: דווקא באנגליה הכנתי עלי גפן ממולאים בפריקה. זה טעים!! איפה לעזאזל מצאתי פריקה באנגליה? בסופר הכשר של המוסלמים בברדפורד, כמובן).

אז כמו שקורה כשמבשלים בלי תכנונים, קודם כל הזהבתי בצל ושקעתי בהרהורים. ואז הוספתי קוביות חצילים וטיגנתי אותם (כן כן) עד שהתרככו וקצת הזהיבו, ובזמן הזה שלפתי גזר וקצצתי לקוביות קטנטנות (מילימטר רבוע), והתחלתי להרהר בתיבול. מתישהו בתהליך הבישול של הקדירה עלה בדעתי שהיא תלך טוב על מצע של אורז לבן. ובעצם, למה לא לערבב? זה יצא טעים לאללה, וזה הולך ככה (זה לא בדיוק מתכון מדויק, אלא יותר תיאור של מה שקרה במטבח):

מה צריך?
1 בצל קצוץ
1 חציל בקוביות
2 שיני שום קצוצות
1 גזר בינוני קצוץ דק-דק
כוסברה טרייה לפי הטעם
קצת שמיר
אורז בסמטי (כמה שרוצים. אני הלכתי על כוס גדולה אחת)
1 קופסת עגבניות חלוטות וקלופות עם מיץ
(האמת היא שאני די נבוכה מזה, אבל באנגליה העגבניות יקרות למדי, אז במקום לאכול מקומי הידרדרתי שוב לשימוש בשימורים…)

בהרט
כורכום
פפריקה (בנדיבות)
מלח

מה עושים
בסיר בינוני, להזהיב-להשקיף בצל (אני מוסיפה מלח כבר בשלב הזה, כי הוא מוציא את הנוזלים מהבצל יותר מהר)
להוסיף קוביות חציל
כשהן די רכות, להוסיף קוביות גזר
להוסיף שום
להוסיף מעט מים
לבשל זמן מה
להוסיף עגבניות
לתבל
לבשל זמן מה
להוסיף אורז
לצקת מים שיכסו את האורז היטב, בכמות שלא תאפשר לאורז לספוח את כל הנוזלים.
אפשר לפתוח את המכסה ולהוסיף מים באמצע הבישול.
לבשל עד שהאורז רך ונגיס, וחלק מנוזלים לא נספחו לתוכו עדיין.

זהו. בתיאבון.

>אפילו כליל סרבנית החצילים אכלה מזה בהתלהבות<

אגב, אני חושבת שזה עשוי ללכת טוב עם סלט אחר שהתהווה פה בבוקר אחד בלי מלפפונים, שהולך ככה:

סלט ירוק מאוד
מה צריך?
הרבה כוסברה קצוצה דק מאוד
הרבה פטרוזיליה קצוצה דק מאוד
הרבה נענע קצוצה דק מאוד
מעט עגבניות טריות קצוצות דק
מעט עגבניות מיובשות
בצל סגול (כן, קצוץ דק)
שמן זית
מלח
לימון (אפשר להוסיף מעט מהקליפה. קצוצה דק, כמובן…)

* אפשר להוסיף את שאריות הפריקה שנשארו מעלי הגפן. זה מוסיף להכל את הטעם המעושן המופלא הזה, וגם הופך את הסלט ליותר משביע. אפשר גם זיתים שחורים.

והפעם בפינתנו "רק ביורקשיר"

בין הבתים יש מעברים קטנים, שמובילים לפעמים למקומות נסתרים וקסומים (למשל, מהכביש המהיר לפארק קטן עם פלג קטנטן). הייתם בטח קוראים לזה Alley. אבל לא, פה ביורקשיר קוראים לזה ginnel.

נאצים וכרישים אחרים (רק בספרי ילדים)

ביקרנו היום בספרייה השכונתית הקטנה, ושוב התקנאתי למראה ספרי הילדים המקומיים. גם כשהעלילה שלהם דבילית לגמרי, האיורים מופלאים ויש תשומת לב אמיתית לכל פרטי העיצוב, מהגופנים ועד התוספות הקטנות שמראות שהתיחסו לספר ולקוראים בכבוד. או שלא. היום נתקלנו בספר כל כך מופרך, שהוא כבר על גבול המסוכן.

קוראים לו "הכרישים שאמרו תודה" (The thanking you sharks), ומסופר בו על כרישים גסי רוח שנהגו לטרוף בחמדנות את כל הדגיגים הקטנים ולתקוע גרפסים בלי שום בושה אחרי הטרף, עד שיום אחד הופיע כריש ואמר להם שלדעתו, אחרי שטורפים את הקטנים (אחרי הכל, אנחנו כרישים ולא נשנה ממנהגינו), יותר יפה להגיד "תודה". זה ייתן לדגים הקטנים תחושה טובה של כבוד והם ישמחו להיטרף. ואכן, מאותו רגע כל הכרישים, כמעט תמיד, אמרו תודה לדגים שאכלו.

הו, תודה שאכלת אותי!

זה כל כך בריטי להוציא ספר שכותרת המשנה שלו היא "סיפור על נימוסים טובים". וזה כל כך מבחיל לספר לילדים על הרעיון שאם הורגים מישהו ברכות הפשע נסלח יותר. מה נסלח, אצילי ממש. זה מזכיר לי את המערכון הקודר ההוא של חנוך לוין ("פעולת תגמול באביב"? לא זוכרת איך קראו לו והספרייה שלי בישראל, אז אשמח אם תרעננו את זכרוני), שבו חייל בא להרוס בית של פלסטיני בנימוס בל יתואר ובנועם הליכות.

לרגע שקלתי את האפשרות ששוב החמצתי את דקויות ההומור הבריטי וכל ילדון אנגלי יבין מיד שזה נכתב באירוניה מתוחכמת. אבל אז נכנסתי לדף הבית של הסופר, וקראתי שהקים את הוצאת "עולם שמח" כדי לעודד את הילדים לאמץ חשיבה חיובית מגיל צעיר וליצור עולם טוב יותר. בהתחלה זה דווקא הצחיק אותי, אבל הצחוק נגמר לי.

הגישה הצדקנית זאת היא הקצנה של עיקרון המכבסה האהוב, שמשמש כבר שנים את חברות המכוניות שמוכרות מכוניות היברידיות: במהלך קלאסי של גרין ווש, אנשים שמתים על תרבות הצריכה אבל גם מתרגשים מהטרנד הירוק משתכנעים לרכוש בהון אדיר חפץ חדש בעולם שממילא מלא במכוניות. החפץ הזה שונע לקצוות תבל באופנים מזהמים, יוצר במפעלים תוך שימוש בהמון חומרים בלתי מתכלים ומזהמים, ואחרי שנוסעים בו, הוא עדיין ממשיך לפלוט זיהום לאוויר (אבל פחות) ולהכניס כסף לחברת המכוניות (אבל יותר. כי זה היברידי). כאילו אם אנחנו נוסעים ומבקשים מהעולם סליחה על הזיהום, זה משנה משהו לשכבת האוזון או לאסטמה של השכנים.

אסור להשוות
עניין הפגיעה ברגשותיו העדינים של הציבור העסיק כנראה גם את הוצאת "עם עובד", שהוציאה באחרונה גרסה מחודשת לספר הפעוטות "מי מכיר את בילבי בת גרב". הגרסה החדשה לא שונה מאוד מהמקור (אם כי לכריכה שלה נוסף מר נילסון הקוף החמוד, שתלוי הפעם בחינניות על האות ל'). למעשה, היא כמעט לא שונתה בכלל.

עדיין מטגנת לביבות

אני לא אוהבת להשמיץ עבודות של עורכים ומתרגמים. כל כך קל לעמוד מהצד ולמצוא פגמים ובעיות. אבל במקרה הזה הגיעו מים עד נפש. עמודים שלמים נותרו כשהיו, או שהוכנסו בהם שינויים קלים שגרעו מהחן המקורי של הטקסט בלי שום הצדקה. שינויים נחוצים, לעומת זאת, לא נעשו. אפילו לפנקייקס שבילבי מכינה לטומי ואניקה עדיין קוראים פה לביבות ולא חביתיות, משום מה (אני, כמו הורים אובססיביים רבים, פשוט משכתבת תוך כדי קריאה).

אבל משהו מהותי אחד דווקא שונה, כנראה ברוח הצעת החוק החדשה של משטרת המחשבות, האוסר על שימוש בסמלים נאצים. לאיש החזק שבקרקס כבר לא קוראים אדולף החזק, כמו במהדורה הקודמת וכמו במהדורה השוודית המקורית. לא, אדולף זה מעליב מדי, וזה גם עלול להכניס לקוראים רעיונות מוזרים אם ילדה נונקונפורמיסטית אחת יכולה לנצח גבר שקוראים לו אדולף. אז בגרסה החדשה קוראים לו דווקא אולוף החזק. כן, למה לא? אולוף נשמע די שוודי, בעצם. ומה הילדים כבר מבינים בסאטירה, ואז מה עם כתוב לו A על החולצה, ואז מה אם סופרת הומניסטית כמו אסטריד לינדגרן בטח בחרה במלוא תשומת הלב את השם הזה (זה ניחוש, אבל הוא די מושכל).

וכל עניין ההשוואה לשואה הזה כבר נמאס עלי לגמרי. מה, אתם באמת חושבים שאם תהיו קצת פחות מזוועה טהורה ומזוקקת אז הכל עדיין בסדר? מה, אם הגשתי אוכל רקוב ושרוף זה בסדר רק בגלל שגם לא הרעלתי אותו בציקלון בי? אני פונה בזאת לחברי הכנסת ומבקשת שיפסיקו להתעלל בפליטים, לרדוף פעילים פוליטיים, לחוקק חוקים גזעניים ולחרחר מלחמה על מרחב מחיה, כי זה פוגע ברגשותי כצאצאית לניצולי שואה. בעצם, כבר יש חוק שאוסר על הממשלה להתנהג באופן כזה, שעלול להזכיר לאנשים עם רגישויות מסוימות משטרים מסוג מסוים. קוראים לזה דמוקרטיה. אבל כמו שהודה בני קצובר לאחרונה, הדמוקרטיה בישראל סיימה את תפקידה ועליה לפנות מקום ליהדות במובנה המכוער ביותר של המלה.

איך בוחרים ספרי ילדים

כשהייתי בת 11 השתתפתי באירוע שהותיר בי רושם טראומטי לשארית חיי ועיצב במידה רבה את התפיסה שלי בנוגע לאישיותי ויכולותי. היה זה מפגש מיוחד לכיתת המחוננים שלמדתי בה, שבו פסיכולוג אורח צייר את ארבעת הבסיסים של האישיות על הלוח, ואז סימן בעיגול גדול את הפינה הימנית העליונה – הפינה של האינטליגנציה הקוגניטיבית. ברגע הזה נחרץ גורלי.

"כמו בעגלה, כדי לנוע ביציבות יש צורך בארבעה גלגלים שווי גודל. כאשר אחד הגלגלים גדול מדי (וכאן הוא שב והצביע על הגלגל הבעייתי שלנו, הילדים האינטלגנטיים-מדי), העגלה מתחילה לקרטע. בדרך כלל הגלגל הגדול בא על חשבון גלגל אחר (וכעת הוא סימן בעיגול קטן את הגלגל השמאלי התחתון) – האינטליגנציה הרגשית* (טדאאאאם!!)

מובן שאז עוד לא המציאו את ריבוי האינטליגנציות, אז הוא בטח התנסח בצורה טיפה שונה, אבל אתם מבינים את העיקרון.

בקיצור, השורה התחתונה היתה שאנחנו חייבים להיות מתוסבכים – שלא לומר נכים רגשית – בגלל העגלה העקומה שלנו, ושתפקידם של מורינו היקרים לסייע לנו להתמודד עם המשוכה הזאת. בשלב הזה אני וחברת נפשי מ' יצאנו נסערות מהחדר, אני חושבת. דבר לא יהיה עוד כשהיה. תראו, זה לא שקודם חשבתי שאני ילדה מאוד נורמטיבית, אבל איכשהו ההחלטה חסרת הטאקט להציג לנו את המרצה הזה העניקה לי מבט מאוד מסוים על היחס בין רגש לשכל.

וווווש – חזרה להווה

לילה מאזינה לספרים בהתלהבות אדירה. היא גם אוהבת לשנן אותם בעל פה (זה מאוד מועיל בנסיעות ארוכות, כי אז היא למעשה מספרת לעצמה פרקים שלמים מספרים שאין לנו באוטו). בגילה המופלג (כמעט 4) זה אומר שצריך למצוא ספרים שיענו על מספר די גדול של קריטריונים:

  • עם מספיק טקסט  – שלא ייגמר מיד ושיהיה במה להתעסק
  • עם מספיק איורים יפים (מאותה סיבה שאליס מעדיפה אותם ככה)
  • עם סוף שמח, התחלה שמחה ואמצע שמח, ואם יש משהו מותח, מדאיג או מביך – נא להתיר את המתח מהר, רצוי באותה הפִסקה. (מדובר בילדה רגישה במיוחד)
  • בלי שום דבר מפחיד ("דבר מפחיד" הוא טווח די גדול של דברים שאינם ממש נעימים ושמחים. לפני שנה אפילו שרק נחשב מפחיד, בגלל שהוא יורק אש מהנחיריים…)
  • בלי דרישות מופרזות לידע כללי וניסיון חיים (למשל, ב-35 במאי יש המצאה ממש מדהימה: איש שמחזיק טלפון בכיס ומתקשר ממנו הביתה לומר לאשתו שיאחר. אני חושבת שאפילו נור לא הבין מיד כמה הרעיון הזה נראה פנטסטי בשנות השלושים, ועל לילה בכלל אין מה לדבר)

אם זה מזכיר למישהו את סאגת הנעליים שלי, אתם לא לבד. כנראה שאני באמת טיפוס די אובססיבי…

בקיצור, התחלתי לחפש לה ספרים בעזרת כמה מידידי הטובים. כולם מיהרו להציע לי קלאסיקות, והתברר ששלושת חברי מאמינים באותן קלאסיקות. הרוח בערבי הנחל, למשל. טוב, אמנם את התרגום הישן של פו קראנו בהנאה, אבל הרוח בערבי הנחל באמת הגדיש את הסאה לדעתי. מישהו באמת קורא לילדיו את הספר הזה? ר' אפילו הגדיל לעשות והציע את ההוביט (אבל כדאי לקרוא לבת 4 את ההוביט צריך את כישרון הקריאה בקול של ר', שכנראה עליו מבוססת דמותו של מו מלב של דיו). חשבתי על מדיקן, האהובה עלי מילדותי, והתברר שבדיוק עומדת לצאת מהדורה חדשה בעברית, ובינתיים צריך להתאזר בסבלנות.

אז ניסיתי לקרוא לה את המומינים, אבל די מהר התחלתי להפעיל צנזורה חריפה. הגרוק ממש מפחידה, אבל גם הארינמל, שמאיים לטרוף את מומין ואמו, די מפחיד. בכלל, הספר הזה לא בדיוק נאיבי. כמו הרבה ספרים שמבוגרים מעריכים, הוא ספר ילדים שמאוד מותאם למבוגרים. החלטתי לספר לה את הסיפור בדרכי, תוך השמטה גורפת של פרטים שהיא כבר תתוודע אליהם בשלב מאוחר יותר בחייה. זה נעשה מסובך כשאפילו דרמות מינוריות כמו צערו של המיולין על השלמת אוסף הבולים שלו נראה לה כאירוע שעדיף לדלג עליו.

קצת קודר לגיל 4, לא?

זו אגב תופעה מאוד מעניינת, שספרים מורכבים ומסובכים למבוגרים נחשבים "ספרי ילדים", אבל הילדים יכולים להבין אותם רק בעיבוד של דיסני, כמו אליס, למשל. תכלס, גם פו הדב נראה לי מלא ברמיזות שילד לא מסוגל להבין. מצד שני, ההורים אינם עבדים, וגם להם מגיע ליהנות, לא? מזל שיש סופרים גאוניים כמו מיכאל אנדה, אסטריד לינדגרן ונורית זרחי, שמצליחים לרקוד על שתי קצוות העוגה בכל החתונות.

תנינה - הנאה מובטחת לכל הגילאים

35 במאי שעשע אותה מאוד – אבל חצי מהפרקים לא יכולתי לספר לה (אף על פי שבהם יש כמה פנינים של ממש, כולל הפרק המבריק והאנטי מלחמתי על ארץ המצביאים). ומיותר לציין שהבדיחה על חודש בעל 35 ימים עוברת הרחק מעל ראשה.

אז איך כותבים ספר לילדה כזאת, שלדעתי הבלתי משוחדת דווקא בריאה מאוד בנפשה ובכל זאת מיטלטלת לה על עגלה עם גלגל קוגניטיבי עצום ממדים? חברתי הסופרת רבת הזכויות ש' המליצה לי לדבוק בספרים שמתאימים להתפתחותה הרגשית ולהתאזר בסבלנות (למעשה היא ניסחה את הבעיה בצורה קולעת ביותר, כשהתייחסה ל "גיל הזה, שבו האינטיליגנציה משיגה את ניסיון החיים"). אבל דווקא מזה קצת חסר לי, וגם לה.

אז מה בינתיים? בינתיים אנחנו יכולות להמשיך לקרוא את ספריה המבריקים של נורית זרחי, ובראשם תנינה המופלאה, וכמובן להתענג על צפרדי וקרפד, ולנסות ללמוד מהם לקח או שניים על סבלנות (עכשיו זרעים, תתחילו לגדול!).