שנתיים לבלוג

זהו, אנחנו פה כמעט שנתיים, אבל את הבלוג הרי פתחתי חודש לפני שנחתנו, ותיכף תיכף מגיע יום ההולדת השני שלו. הגיע הזמן לסיכומים.

השנה כתבתי משמעותית פחות מאשר בשנה שעברה. זה קשור בין השאר לעובדה שהשנה הייתי עסוקה יותר מאשר בשנה שעברה, גם בעבודה וגם בכל השאר. בשנה שעברה, כשרק הגענו הנה, חזרתי למשלח היד הקודם שלי כעורכת אחרי כמעט עשור בתור מורה. הקמתי עסק והתחלתי לעבוד וכדרכם של עסקים מתחילים, היה לי יחסית הרבה זמן פנוי. לשמחתי, השנה העניינים קיבלו תאוצה והגעתי למצב שאני נאלצת לסרב להצעות עבודה מעניינות כי אין לי פנאי.

חוץ מזה, בשנה שעברה הייתי חדשה באנגליה ולא התחלתי אפילו להשתלב בעיסוקים מקומיים חוץ מלאכול בלי הפסקה את המעדנים של ליאת, שגרה מעבר לכביש. מי שהציץ בבלוג הזה יודע שהשנה השנייה שלי פה התאפיינה במעורבות רבתי בעניינים מקומיים ועוד היד נטויה. אני מקווה לכתוב על זה בהרחבה בסיכום השנה השנייה שלנו, אבל לא מבטיחה (כי גם בסיכום השנה הקודמת התכוונתי לסכם את השנה הראשונה ובסופו של דבר לא עשיתי את זה).

וחוץ מזה ומזה, בשנה הראשונה הבטתי בהכל בפליאה ורצתי להשוות ולכתוב כדרך לעבד את כל מה שחדש. השנה הרגשתי כאן יותר בבית, והצורך הדוחק שלי להבין מה קורה קצת שכך וכך גם הצורך לרוץ לספר לחבר'ה.
אבל אני רוצה לסכם את הבלוג ולא את החיים באנגליה. אז נעבור למספרים.

חמשת הפוסטים הפופולריים ביותר השנה הם:

באמשלך תעזבי אותי מהפוסט הארוך הזה

באמשלך תעזבי אותי מהפוסט הארוך הזה

1. וידוי: אני קורבן אופנה (טיפים לקניית נעליים)
2. כשהגזענים באים להפגין מה יעשו התושבים
3. איך לבחור שירי ערש לילדים, חלק ב'
4. לדעת לוותר
5. למה שירי הילדים באנגליה כל כך מורבידיים?

מניתוח התוצאות עולה שהפוסט הכי פופולרי של השנה הוא בכלל פוסט משנה שעברה. זה מעודד, כי זה אומר שיש הרבה אנשים בישראל שמנסים להשיג נעליים טבעוניות – מלת החיפוש שממשיכה להוביל אנשים לפוסט הזה. וזה משמח, כי זה אומר שהפוסטים שלי לא נעלמים לפח האשפה של ההיסטוריה שבוע לאחר שנכתבו.

שניים מהפוסטים הפופולריים ביותר שלי עוסקים בשירי ילדים. וזה משמח, כי אני מאוד אוהבת שירי ילדים וספרי ילדים וכיף לדעת שהקוראים שלי חולקים איתי תחומי עניין. מה היה כל כך מוצלח בחלק ב' לעומת חלק א' וחברו, חלק ג'? אני מניחה שסוד קסמו, כמו הפוסט הפופולרי ביותר בבלוג הזה, הוא בפרקטיות שלו. יש בו רשימה ארוכה למדי של שירים עם קליפים מיו-טיוב, והוא עוסק בשאלה שמעסיקה הרבה מאוד הורים שלא יכולים יותר לשיר את נומי נומי והילדים שלהם מסרבים להירדם. האם זה אומר שאני צריכה להתמקד בפוסטים פרקטיים? מצטערת, זה לא עומד לקרות.

הפוסט השני בפופולריות שלו עוסק בשינוי זווית – אני רגילה להיות בצד של השמאלנים מהסוג שתמיד רואה גזענות בכל מקום, תמיד מסתכל על התמונה הגדולה ולפעמים מחמיץ את הסיפור האישי. המצעד הגזעני בשכונה שלי לימד אותי שיעור חשוב באמפתיה.

ובדיוק באמצע החמישייה הפותחת נמצא הפוסט הראשון שכתבתי בשנה החדשה הזאת, רגע אחרי סיכום השנה שעברה. בשבילי הוא בעצם פוסט מהשנה הקודמת. מה שלא מופיע בבלוג הזה הוא הדיכאון המצמית שנכנסתי אליו כשהגיע המועד המשוער של לידת התינוק שלא נולד וכמה היה קשה למשוך את עצמי מתוכו. אני מקווה לכתוב על זה מתישהו.

ועכשיו, על אף שהחמישייה הזאת לא רעה בכלל, אני רוצה לבחור חמישה משלי, כי חביבי הקהל הם לאו דווקא חביבי ההנהלה.
חמשת הפוסטים האהובים עלי הם
ללכת לבית הספר או לברוח עם הקרקס?

הפוסט האנגלי הראשון שלי

מי חוגג את חנוכה?

עבדות מודרנית פה מעבר לפינה

מסע הנעליים ההזוי, חלק 2

הראשון הוא נושא לא פתור אצלי. לילה התחילה ללכת לבית הספר. לפעמים היא מתה על זה. לפעמים היא שונאת את זה. אני בדרך כלל שונאת את זה, ונראה לי שהיא קלטה אותי כבר. אבל מה לעשות עם זה? אני רוצה לחיות באופן שמבטא את האמונות שלי. אבל גם רוצה לחיות באופן שמאפשר לי להתפרנס ולכליל לפגוש כמה חברות שהיא רוצה. ואני נהנית מזה שהיא יודעת לקרוא ממש טוב, אבל לפעמים מרגישה שזה ממש מטופש בגילה הצעיר, והנה עובדה שבישראל יש המוני ילדים נבונים בני חמש שלא יודעים לקרוא ואף אחד לא מתרגש. ואני נהנית מזה שהיא מציצה אל התרבות הבריטית כמו שאני לעולם לא אוכל, ואפילו חושבת שזאת התנסות חשובה בשבילה. אבל אני גם מרגישה שבסופו של דבר הגיע הזמן להפסיק ללמוד על הבריטים ולהתחיל להיות אנחנו באנגליה.

וזה בדיוק הנושא של הפוסט השני, שאהוב עלי בגלל שהוא נקודת אור אופטימית בשנה שהיו בה הרבה ירידות. כי לפעמים אני מסתכלת על החיים שלי ומגלה שהמטרות שהצבתי לי בשנה שעברה הושגו. וזה נחמד. אלא שבינתיים יש כמה מטרות חדשות.

את מסע הנעליים ההזוי אני אוהבת כי הוא סוג של חשבון נפש. אני מרגישה שאני מתבגרת מההחרמה הגורפת שלי ומבינה את המשמעות הפוליטית והרוחנית של הצעד הזה באופנים חדשים. אני ממשיכה להחרים תוצרת עבדות כמיטב יכולתי וגם חושבת שזה נושא חשוב מאין כמוהו. בגלל זה גם בחרתי בפוסט על העבדות המודרנית כאחד החביבים עלי. אבל אני לא יכולה להעלים את התחושה שיש בכל זה משהו נרקיסיסטי מאוד.

ואת הפוסט על חנוכה אני פשוט אוהבת. לא כל דבר צריך לנתח.

והפעם במדור "רק באנגליה"

פעם הכרזתי על מדור ואז נמאס לי ממנו, אבל נשארו לי בטיוטות כל מיני דברים דוקוא חמודים. אז הנה מדור מורחב לרגל חיסולו (בלי נדר).

פקצות אימייל: X בסוף מכתב

אתם מכירים את זה שפקצות צעירות חותמות מכתבים ואסמסים בנשיקות x? ובכן, כשרק הגעתי לכאן התחלתי לקבל אימיילים ומסרונים עם האיקס הזה וחשבתי לעצמי "אלהים אדירים, הגעתי לשכונה הכי פרחית בעולם!". לקח זמן עד שהבנתי שפה לא רק פקצות צעירות אלא גם נשים בגיל 40 פלוס ואפילו סבתות קשישות ממש חותמות מכתבים בנשיקות. גם במכתבים לא ממש פורמליים לנשים שהן בקושי מכירות, כמוני למשל. המגדילות לעשות משתמשות ב-0 לחיבוק. עניין של בנות, כמובן. בחורים לא עושים את זה.

חלוקים

the cat in the robeאנשים פה לובשים חלוקים בחורף. אפשר להבין אותם, כי קר מאוד. אבל בישראל בחיים לא ראיתי מישהו לובש חלוק צמרירי אם הוא לא חולה או זקן עירקי. פה גם נשים נורמטיביות לגמרי לובשות חלוקי בית רכים. וגם חתולים. לפעמים. באינטרנט הבריטי.

שירות לקוחות

באנגליה תמיד אפשר להחזיר מוצר ולקבל כסף מיד, בלי ויכוחים ובלי עניינים ובלי עודף במסטיקים, כמו שבעל הקיוסק ליד בית הספר היסודי שלי נהג לעשות עד שהדבר התגלה להורים אחרי שנים.  וזה קורה לא רק ברשתות אלא אפילו בשוק. ולא צריך להסביר או לתרץ. פשוט מחזירים את המוצר ומקבלים כסף. נחמד.

חנויות יד שנייה

הן בכל מקום. אין רחוב חצי ראשי באיזשהי שכונה שאין בו לפחות שלוש חנויות יד שנייה. אלו חנויות צדקה, שכל מה שנמצא שם נתרם וכל הכסף הולך לאגודה שהקימה את החנות. ויש פה המון ארגוני צדקה. ואצל חלקם אפשר לקנות דברים מעולים בזיל הזול.

אייג'יזם

זה לא ממש "רק באנגליה", אבל תראו את מדור האופנה הקבוע של הטלגרף, עם דוגמניות (כן, רזות נורא) בכל הגילים. גם מעל גיל 30.
אופנת חורף:
http://fashion.telegraph.co.uk/galleries/TMG9760237/The-Browser-Apres-Ski.html

אופנת קיץ:
http://fashion.telegraph.co.uk/galleries/TMG10183663/The-Browser-Summer-dresses.html

ולקינוח: הטרדה מינית והאקלים הקריר
בשבוע שעבר היה כאן גל חום. אללי, הטמפרטורות הגיעו עד 28 מעלות! את ה"פחחחחחח" של קוראי הישראלים אפשר לשמוע עד לפה, אבל הבריטים השתגעו ונשאו חוורונם אל האור בצימאון שרק מי שחי בארץ גשומה ואפורה יכול להבין.
כל הגברים הורידו את החולצות. כל הנשים לבשו גופיות. לכולם פתאום היו סנדלים ומשקפי שמש. אנשים בשכונה שלי עשו על האש ושתו בירה ביחד, ואנחנו וגם השכנים אכלנו חצי מהארוחות על הדשא בפיקניקים משותפים. היה כיף.

אבל יום אחד הלכתי לי ברחוב ליד חבורה של ערסים ששתו בירה ועשו על האש בחצר הבית, ופתאום התחילו להגיד לי משהו בסגנון "הי בובה", שחשבתי שכבר שכחתי ממנו. כן כן, האקלים החם מוציא מהאנשים התנהגויות ים תיכוניות כאלה, חסרות נימוסים ופולשניות. זאת הפעם הראשונה בשנתיים שהוטרדתי מינית באנגליה, בטח ובטח שלא נתקלתי במשהו כל כך ישיר ואגרסיבי. שקלתי לרגע להעמיד אותם במקומם, אבל ויתרתי. האקלים כבר יטפל בזה.

מודעות פרסומת

קישור

לפני כמה ימים השתתפתי בכנס מרתק ומצמרר, שבו חוקרים מאוניברסיטת לידס (ובהם ה', שהכרתי בהתנדבות עם ארגוני פליטים בעיר) הציגו את ממצאיהם בקשר לפליטים ומבקשי מקלט שעובדים בעבודות כפייה מסוגים שונים. הממצאים הכו אותי בתדהמה ושלחו אותי לחשבון נפש רציני.

לפני שאגש לתגליות, רקע קצרצר על מדיניות כלפי מבקשי מקלט. באנגליה, כמו בישראל, החליטו לפני כמה שנים לאסור על מבקשי מקלט לעבוד עד שבקשתם למעמד פליטות תאושר. בינתיים (בניגוד לישראל), הם מקבלים קצבה בסיסית שאמורה להספיק לכל צרכיהם. מבקשי מקלט מקבלים דיור (לרוב – גרוע) וסיוע מהמדינה לתקופת הדיון בבקשתם, שעלולה להימשך שנים ולרוב מסתיימת בדחייה (אבל שליש מבקשות הערעור מתקבלות. כלומר, גם לשיטתם הדחייה הראשונה היא סוג של שיטת מצליח מצד המדינה). הסיוע שניתן למבקשי מקלט הוא בשיעור 70% מקצבת המינימום הנמוכה ממילא של אזרחים אנגלים וכולל תלושי מזון במקום כסף מזומן. ארגוני הסיוע חישבו שמדובר בערך ב-5 פאונד ליום לאדם לכל צרכי המחיה. זה כמעט שום דבר. מבקשי מקלט רבים נאלצים להמתין שנים לאישור בקשתם ובינתיים אסור להם לפרנס את עצמם ומשפחתם, או לעבוד כדי להרגיש איזו זיקה למקום שבו הם חיים.
צרפו לזה את האיסור לעבוד והסיכוי להיות מועברים לדירה אחרת בהתראה קצרה מאוד על פי שיקולי העירייה, להיות מבקש מקלט באנגליה זו התנסות מזעזעת, במיוחד לאנשים שהתאמצו מאוד להגיע לכאן כדי להתאושש מטראומה בארץ המוצא שלהם וגילו שמסת יסוריהם לא נגמרה בכלל. גורמי טיפול פה אומרים שהטראומה המשנית הזאת יכולה להיות הקש שישבור את רוחם.
[[בישראל, כידוע, מבקשי מקלט אינם זכאים לקצבאות או סיוע ממשלתי וגם לא בוער לה לאשר בקשות למעמד פליטות. למעשה, ישראל היא שיאנית עולמית באי טיפול בבקשות ובסירוב להעניק למבקשים מעמד של פליטים. זה מחריד ואכזרי, אבל לא זה הנושא שלי הפעם. ]]

וזה עוד כלום בהשוואה לגורלם של מבקשי מקלט שבקשתם לא אושרה. לפעמים מדובר באנשים שנמלטו ממדינות מסוכנות שעל פי החוק הבינלאומי אסור להחזיר אליהן אנשים. זה לא אומר שהם מקבלים מעמד של פליט (!), אבל הם בכל זאת תקועים באנגליה. אנשים כאלה מידרדרים לעתים קרובות מדי לחיים בחוסר כל, גרים ברחוב ותלויים לחלוטין בטוב לבם של זרים.

טוב, זה לא היה ממש קצר, אבל על קצה המזלג זה הרקע לניצול המחפיר של מבקשי מקלט באנגליה שמחפשים עבודה בניגוד לחוק. כצפוי, גם ההתעקשות שלהם לעבוד לא משפרת את המוניטין שיצאו להם כסחטני קצבאות וטפילים.

ובחזרה לכנס. מתברר ששיעור גבוה מאוד ממבקשי המקלט מנסים לעבוד בכל זאת, אבל מכיוון שזה לא חוקי, הם נאלצים לעבוד שחור ולהרכין את ראשם מול ניצול, כי אין להם למי להתלונן. למעשה, המעבידים יכולים בכל רגע להלשין על העובדים אם הם מעזים להתחצף (ולדרוש שכר, למשל), וכך קורה שהם גומרים עם עבר פלילי וגם אם בקשת הפליטות שלהם מאושרת ומותר להם לעבוד, מי כבר יעסיק אותם?

כמו רבים ששמעו משהו על התחום של עבדות מודרנית ועבודת כפייה, הנחתי שהתחומים העיקריים שהם הן מתקיימות הם ענפי המין והחקלאות. מאז שנכנסתי למגזר הפליטים בלידס, שמעתי כבר כמה פעמים על ילדים שמוברחים מהפיליפינים כדי לעבוד בחוות קנאביס, למשל. שמעתי הרבה על הברחת נשים לעבודה בזנות בכל מיני תואנות ותרמיות. אבל לא שמעתי עד עכשיו מה שסיפרו לי בכנס.

מתברר שעבודות כפייה מתקיימות במרחב העירוני ובענפים היומיומיים ביותר: חלוקת פליירים, שטיפת מכוניות, טיפול וסיעוד, ניקיון, מסעדנות וקייטרינג, אריזת מזון, בניין… מתברר שלא מדובר רק בנשים וילדים, אלא בתופעה חוצת גבולות גיל ומין: גברים צעירים וגברים מבוגרים מאוד, נשים בכל גיל וכן, גם ילדים. פה, באנגליה המתקדמת, הנאורה כביכול.

גם סוכנויות עובדים מעסיקות עבדים. דרך קבלן משנה, כמובן.

גם סוכנויות עובדים מעסיקות עבדים. דרך קבלן משנה, כמובן.


לאנשים במצבים פגיעים קל לקבל עבודות דחק. החוקרים דיווחו שאף אחד מהמרואיינים שלהם לא ציפה לקבל שכר מינימום. חלקם לא ידעו עליו, וחלקם האמינו שזה לא רלוונטי להם – הם הרי מחוץ לחוק ומחוץ לצדק. השכר הממוצע לעובדים כאלה הוא פחות מחצי משכר המינימום, ולעתים קרובות להבהיל הוא לא משולם לעובדים כלל. מי יכריח את המעביד לשלם?

שעות נוספות רבות מאוד, עיכוב שכר או התחמקות מתשלום, שינוי הגדרת העבודה לאחר התחלת ההעסקה, עומס עבודה מתיש ועבודה קשה ומסוכנת, איומים גלויים ומרומזים, אלימות פיזית ורגשית, סחטנות, השפלה – כל אלה מאפיינים את העבודה של עובדים רבים בעיר שבה אני גרה. אלו החיים של אנשים שאני רואה כל יום ברחוב (אם נותנים להם לצאת מהבית שבו הם עובדים בסיעוד).

הגבול הדק שבין עובדים לעבדים
לאחר שהחוקרים הציגו את ממצאיהם המדכדכים, נפתח פאנל שבו השתתפה נציגת ארגון ההתנגדות לעבדות באנגליה (כבר הזכרתי אותם כאן). מה שהיא אמרה זעזע אותי ביותר. היא דיברה על הפער בין אנשים שאינם יכולים לנהל משא ומתן על תנאי עבודתם לאנשים שיכולים. בעולם העבודה הנורמטיבי, היא אמרה, לאנשים יש בחירה. הם יכולים להתמקח על השכר ועל התנאים, לבחור עבודה אחרת, להתפטר. בעולם הצללים, לאנשים אין באמת אפשרות.

במלים אחרות, זה משהו שקורה למישהו אחר, בסיטואציה קיצונית. אבל לי דווקא נראה שבאקלים הכלכלי הנוכחי אפשרות המיקוח של העובד הממוצע נשחקת עד דק. נכון, בתור עצמאית יש לי לפעמים את הזכות לדחות עבודות לא משתלמות או אפילו סתם משעממות. אבל קרה לי גם, בתקופות פחות זוהרות של העסק, שקיבלתי עבודות משעממות בתעריף נמוך מאוד כי לא מצאתי עבודה אחרת. ללא ספק נתקלתי בניסיונות לניצול ובחברה שעד היום לא שילמה לי על שירותי טקסט בזויים. תעריפי התרגום והעריכה אינם גבוהים, בין השאר בגלל שלרוב מתרגמים ועורכים מסרבים בתוקף לחשוף את התעריף שלהם לציבור הרחב או לעמיתיהם. אבל זה קיים גם בתחומים אחרים. יש בחוץ מיליון עובדים שמוכנים לעוט על המשרה שלך בכל שנייה. בעולם שלנו, בלי קביעות, עם חוזים אישיים, כמה מרחב תמרון באמת יש לעובדים?

גם תופעות אחרות שקיימות בהיקפים נרחבים בעולם העבודה הכפויה קיימות במינונים קטנים יותר בשוליים הלגיטימיים של עולם העבודה: הלנת שכר, שינוי חוזה והרעת תנאים. אחד המרואיינים במחקר העיד שבאופן קבוע התקבל לעבודה שנראית נורמטיבית, ואחרי שבועיים שלושה התחילו לדרוש ממנו בנחרצות גוברת להישאר לשעות נוספות, לשטוף את האוטו של הבוס ולספוג השפלות ואיומים. בחלק מהמקרים הוא גם לא קיבל שכר. תגידו לי שזה לא מוכר לכם מהניסיון התעסוקתי שלכם. חוזה שהתחיל כמשימה קטנה ונהפך לפרויקט ענק בתעריף המקורי, בוס שהתגלה כרודן מטורף… כן, זה בגבולות הלגיטימי. אבל כמה קל ליפול בין הקווים.

לקריאת דו"ח המלא

איפה פה שוטפים ידיים?
העניין השני שהכריח אותי לחשוב מחדש קשור למדיניות הצרכנות האתית שלי. אני שואפת לצמצם את טביעת הרגל האכזרית שלי עד כמה שניתן. מסרבת לקנות ברשתות שידועות כמנצלות עובדים ובאופן כללי קונה כמה שפחות. אנחנו קונים אוכל אורגני כשידנו משגת, וכן הלאה.
אלא שחוק האצבע שלי הוא במידה רבה לאומי: סין היא לא אופציה, וגם לא הודו או בנגלדש או לטביה. אני מעדיפה לקנות דברים מתוצרת מקומית או אירופית (וכשאני בארץ – תוצרת ישראל). איכשהו אני מאמינה שבמדינות שיש בהן ועדי עובדים חזקים וחוקי עבודה אמינים, זה לא יקרה. איכשהו, היה לי נוח להאמין שסדנאות יזע הן משהו שהמערב מחזיק בחצר האחורית שנקראת העולם השלישי. הא! טעות!

סדנת יזע של חברת האופנה הבריטית "נקסט"

סדנת יזע של חברת האופנה הבריטית "נקסט"

מתברר שבכמעט חצי מהמקרים, האנשים שעובדים בתנאי כפייה מקבלים תלושי שכר וכסף לבנק, ורשומים כחוק – על שם של מישהו אחר. הכסף מגיע לחשבון של מישהו אחר, ולעתים נדירות מגיע למי שעובד, ובטח לא בשלמותו. לפני שנתיים חוקקו חוק חדש לטיפול בעבודות כפייה באנגליה, אבל האכיפה שלו אפסית. ואיך בכלל אפשר לאכוף חוק כזה כשאין עדויות לעבירה?

אז מה אני אמורה לעשות עכשיו? אין שום מקום בטוח. הפתרון היחיד לחיים אתיים ואחראיים הוא לקנות אך ורק יד שנייה או מיצרנים שאני מכירה באופן אישי – כמו שקנינו ירקות בתל אביב מהחקלאי שהכרנו, וביקרנו בשדות שלו. זה יצמצם דרמטית את ההיצע ויבסס את התזונה שלנו על שיבולת שועל וכרוב ניצנים בעונות מסוימות. אני לא בטוחה שאני בשלה לזה.

אולי הגיע הזמן להודות שהמחאה הצרכנית שלי נועדה לכישלון, ולהפנות את מאמצי לכיוון אחר. יש עוד דרכים לחיות חיים של פשטות מרצון. אחת מהן היא הנושא של הפוסט הבא.

מי צריך ביטחון בחיים?

כבר הרבה זמן אני משעשעת את עצמי בהרהורים על איך ייראה העולם כאשר לסינים יימאס לעבוד בתנאי עבדות ואנשי המערב השבע ייאלצו להתחיל לשלם את המחיר האמיתי על המוצרים החדשים שלהם. אלא שאני הולכת ומבינה שזה לא יהיה כל כך חלק ואלגנטי כמו בספר מדע בדיוני על קריסת האימפריה. לא, יש עוד הרבה, הרבה מדי ארצות שבהן אפשר לנצל עובדים לפני שתרבות הצריכה תביא על עצמה את כליונה. תושבי המערב השבע התרגלו לחיות על חשבון אחרים ולקנות יותר ויותר מוצרים גרועים ומזהמים בזול, במקום כמות הגיונית של מוצרים ששווים משהו ולא הולכים לפח שנייה אחרי שפותחים את אריזת הפלסטיק שלהם.

תחזית אופטימית לגמילה הכואבת של המערב מצרכנות מסוכנת היא עולם שבו קטן זה יפה, שבו יש כבוד לאומנות ולחפצים שנועדו להחזיק מעמד שנים רבות ולא יוצרו בפס ייצור המוני. מין עולם בולו בולו פוסט קפיטליסטי. תחזית פסימית היא התחזית של קריסה פתאומית או הפיכה, שבה מיליוני אנשים במשקל עודף מגלים בן לילה שהשלט של הטלוויזיה לא מעביר ערוצים יותר, והם מתים ברעב משום שהם לא יודעים להכין אוכל בלי מיקרוגל, או נכנסים לדיכאון קליני כי שמו את מבטחם בבנק אבל ביטלו את הכסף, או משהו כזה.

ביטחון הוא צורך אנושי, אבל אף אחד לא יכול לחזות את העתיד (כנראה). באחרונה קראנו מאמר קצר ומבריק של מדען גרעין הודי לשעבר, שבעקבות הפיכת לב נעשה הוגה רדיקלי ומבריק בענייני קואופרטיבים. בין השאר הוא כותב על איך בארה"ב אנשים עובדים כמו מטורפים כדי להתקיים, לחסוך לעתיד וגם לילדים והנכדים, ואילו בברה"מ אנשים חשו ביטחון במערכת ולא צברו רכוש לילדים. תמימים שכמותם, הם לא ידעו מה הולך לקרות בדור הבא. אבל גם האמריקאים לא יודעים (ומכיוון שהם חיים על זמן שאול וצוברים חובות בסכומי עתק, השאננות שלהם נראית כמו הדחקה).

מה יקרה כאשר בעוד כמה זמן הם יגלו שהשקיעו את חייהם במרוץ עכברים בעבודה בלתי נסבלת ובעיקר ישבו בתוך האוטו או מול הטלוויזיה רוב החיים, ועכשיו זה אפילו לא יעניק להם ביטחון כלכלי? זו שאלה מעניינת לא רק מבחינת הפוליטיקה העולמית, אלא גם מבחינה אישית. באילו נסיבות נמשיך להרגיש שעשינו את הדבר הנכון?

באחרונה התוודעתי מקרוב לקוויקרים של לידס. באוסף התובנות שליקטו במאות השנים האחרונות מופיעה העצה הטובה הבאה (כמו חלק מהקוויקרים, אני בוחרת להחליף את המלה "אלהים" במשהו קצת יותר מופשט, אבל אתם מוזמנים לעשות בפסקה הזאת מה שמתחשק לכם):

"חיי בהרפתקנות. כאשר עלייך לבחור, האם את בוחרת בדרך הטומנת בחובה את מרב ההזדמנות להשתמש בכשרונות שניחנת בהם בשירות האל והקהילה? תני לחיים שלך לדבר. כאשר יש לבצע החלטות, האם את מוכנה להצטרף לאחרים בחיפוש אחר בהירות, לבקש את הדרכת האל ולהעניק לזולת עצה ואוזן קשבת?"

(את המקור תוכלו לקרוא כאן, והפסקה הרלוונטית היא מספר 27).

וחוץ מזה: איך יודעים שכליל היא בת של מורה?

ובכן, אתמול התייעצתי איתה מה לעשות בשיעור העברית הקרוב. לילה, כמו כל מורה מלהיבה באמת, מיד חשבה על אמצעי ההמחשה לפני הנושא שהיא רוצה ללמד. איך אני יודעת? ובכן, היא הציעה שנושא השיעור יהיה הצליל סוּש. לקח לי שנייה להבין מהו אמצעי ההמחשה שהיא חומדת. ערמומית, לא?

איך בישרתי על מותה של העיתונות המכובדת ב"הארץ"

לפעמים אני מרגישה כמו פורסט גאמפ, כשאני חושבת איך הזדמנתי לפינת הפריים של איזה מאורע משמעותי. למשל ההידרדרות המתמשכת של עיתון "הארץ". ועכשיו, עם סכסוך העבודה החדש, חשבתי: למה לא לפתוח את הבונבוניירה הישנה הזאת ולראות מה יש בה.

לסקר חדשות זה כמעט כמו להיות שם כשזה קורה

לפני שאמשיך עלי להודות שחרף כל מה שיש לומר על העיתון, אני אוהבת אותו ועצוב לי לראות אותו במצבו, וחבל לי שהוא מתמודד עם קשיים. ובכל מקרה, זה הבלוג שלי ולא ביקורת תקשורת, והסיפור שיש לי לספר הוא אולי סיפורה של העיתונות הישראלית, אבל הוא גם הסיפור שלי, או לפחות המקום שבו שניהם נפגשים.

הילדה של הדסק

כשהגעתי לחלק ב' של הארץ הייתי ילדה. במקום ללכת לצבא הלכתי לעבוד בעיתון הכי רציני בארץ, על פי השמועה. היום אני נבוכה כשאני נזכרת איך הגעתי לדסק כשעוד כולם (כמעט) היו זקנים (בעיני) ומנוסים ומשכילים, ואיך הם ערגו לימים שבחלק ב' עבדו ענקים כמו יהושע קנז (שגם כתב חלק מקובצי תיקוני הלשון שקראתי כמו חטיפים בימים ההם, כשמערכת המיינפריים של משכתבי העיתון לא היתה מחוברת לאינטרנט). רוב האנשים שעבדו איתי היו קצת יותר צעירים מההורים שלי, וחלקם מבוגרים יותר. את האחדת "הארץ" הם כמובן העדיפו באופן אוטומטי (היום זה קורה גם לי), ולא הייתם תופסים אותם בטעויות לשון. גם היה קשה לתפוס אותם בבורות. לפחות בעיני הנאיביות נראה שהם יודעים הכל. א', שידעה לדובב כתבים בעדינות כדי שישלימו את הפערים בכתבות שלהם בלי להיעלב, אמרה לי פעם בצניעות "אני עובדת בעיתון כל כך הרבה שנים, שכבר נתקלתי מתישהו בכתבה על כל נושא שכותבים עליו היום". הם היו לועגים לעלגותם של כתבים נבחרים ומגלגלים עיניים, ואני רכנתי בחריצות ובחרדה אל המחשב, ברגליים יחפות, והשתדלתי.

העורכים הצעירים והרעבים (הולך ופוחת הדור)

קולטורה: מיכל נאמן כיכבה על קירות המערכת

הייתי הסנונית הראשונה בלהקה של דור העורכים מהזן החדש. כשהגעתי, היו במערכת הבוקר (וגם בלילה!) אנשים ששרדו עוד מימי ההסכם הקיבוצי. אבל לאט לאט, ואז במהירות אדירה, החלו להופיע עוד חבר'ה כמוני: צעירים, נלהבים, משכילים-למחצה ומוכנים – מה זה מוכנים? שואפים! – לעבוד לפחות 10 שעות ביום (משמרת כפולה!) בשכר נמוך יותר ובתנאים סוציאליים גרועים יותר. ואיך היינו נמרצים וחדשניים בעיני עצמנו, ולא הבנו את המבטים שנתנו בנו הוותיקים. הם ידעו שאנחנו מבשרים על פרק חדש של תנאי עבודה גרועים יותר, כוח אדם צעיר יותר (ומקצועי פחות) ובעיקר – העיתון שאהבו עמד להשתנות למשהו שלא נראה להם בכלל. י', שערך את מדורי הדעות ואחר כך ערך כתבות ב"גלריה" בקפדנות אינקץ, היה מהיחידים שרמזו כמה הולך ופוחת הדור. נזהרתי ממנו.

הימים חלפו, ואחר כך השנים. מצעירה מבטיחה (הייתי בת 18, אלהים ישמור!) נהפכתי לעיתונאית בעיני עצמי ולמרבה הזעזוע גם בעיני האחרים (הסיפור של "הארץ" הוא הגרסה המודרנית לאמרה fake it until you make it: זייף עד שכולם יחשבו שזיוף הוא הדבר האמיתי). מפעם לפעם סרתי למשרדו של העורך המאיים ר' וביקשתי העלאה. מובן שדיברנו על זה יחד, אני והעורכים האחרים בחוליית ה"פיצ'רים" (כלומר, אלו שהיו צעירים יותר ועבדו על כתבות רבות יותר וארוכות יותר בסגנון אמריקאי יותר. בחוזים אישיים, כמובן). אבל אחרי שקיטרנו יחד על מצבנו הכלכלי, לחדרו של ר' נכנסנו אחד אחד. כשציינתי בשיחה עם ר' שכולנו עובדים באותה משרה ורוצים העלאה, הוא צחק: יש לכם חוזה אישי. כל אחד הוא מקרה לעצמו. התקוממתי בלב ובחצי פה, אבל מה יכולתי לעשות? כלומר, יכולתי ועוד איך, אבל לא העזתי. ולא האמנתי שזה ילך.

כמה צעירה הייתי. כמה קל לעשות את זה לעובדים צעירים ושאפתנים, שמוכנים לעשות כל כך הרבה כדי להיות עיתונאים (ואני, אני בכלל רציתי אז להיות היסטוריונית…). פעם אחת אפילו נכנסתי עם מצלמת וידיאו למשרדו של א', העורך הלא מפחיד, וביקשתי העלאת שכר מול המצלמה. היום בעידן הריאליטי זה נשמע פחות הזוי ממה שזה היה אז, אבל א' קיבל את זה בהבנה. הוא היה, ובכן… העורך הלא מפחיד.

היינו כמעט ילדים, מכורים לחדשות בכל הערוצים (בחדר פעלו טלוויזיה ורדיו – הקלדנו את עיקרי החדשות בכל שעה – ובמסופים שלנו קראנו את העיתון המתחרה, כמובן, אבל גם את שלל עיתוני העולם הדובר אנגלית (המהדרין עלעלו גם בעיתונים בגרמנית). וכמובן, קראנו כל בוקר או עד הצהריים את שלושת העיתונים הגדולים. את שלנו בחרדה (האם עשינו שגיאה?) ואת של האחרים בזלזול (צהובונים).

חשבתי שאני עושה משהו חשוב. והוא היה חשוב, בדרכו. אלא שהיום אני מבינה שהדבר החשוב לא היה הכותרת הצודקת והקולעת שנתתי לידיעה או הבחירה בידיעה מסוימת לראש העמוד, אלא השותפות שלי בדרדור העיתונות למה שהיא היום.

באחת ההתפטרויות שלי חשבתי שיהיה מצחיק להכניס את האינטרנציונל לידיעה בעמוד הראשי כמחוות פרידה

לאן נעלמו המגיהים

בשנותי ב"הארץ" (בערך 7 שנים, עם שתי הפסקות נשימה קצרות), מספר הצעירים הירוקים בדסק גדל מאוד (או שמא זו אני שהזדקנתי?). כשהגעתי עוד היו מגיהים לעמודי החדשות. כשעזבתי, לא היה בדסק הלילה ולו מגיה אחד. הקיצוצים אכלו בנו בכל פה, אבל על הקירות היו תלויות מיטב יצירות האמנות הישראלית המודרנית. מרחיב את הדעת לעבוד בגלריה לאמנות של אוסף שוקן. מקניט לעבוד במקום כזה כשהשפע לא הגיע אלינו.

אני לא מזלזלת בצעירים. אני גם מודה שמבחן הידע הכללי של "הארץ", לפחות בזמנו, לא היה טריוויאלי בכלל. אבל חבל שהשכר והדרישות המקצועיות נעשו כאלה שהעבודה התאימה במיוחד לסטודנטים בתואר ראשון ולכמה אנשים שדבקו במשרתם. מפעם לפעם, בעוד גל קיצוצים או הרעת תנאים מינורית, רטנו בפינת הקפה. אבל איכשהו הרגשנו שהעיתונות היא מקצוע נאצל, ושלא נאה לנו להיאבק על תנאי העסקה. אנחנו הרי לא פה בשביל הכסף, אלא בשביל הזכות לערוך את הטקסטים האיכותיים של העיתון לאשכנזים חושבים. איכשהו, למרות הכל, העיתון עדיין נראה לנו טוב יותר מהמתחרים. הכתבים הוותיקים נהנו משיעור קומה מרשים, כמה מהעורכים הוותיקים היו חדים כתער וגם בקרב הצעירים היו עיתונאים מבריקים למדי.

אבל כשחושבים על הימים הטובים ההם לפני ריסוק ועדי העובדים בניצוחו של שוקן, נדמה שגם העיתונות עצמה היתה מכובדת יותר, ולא רק העובדים. אין ספק שבעיתונות של השנים האחרונות יש גם כמה שיפורים (למשל, ועדת העורכים, שמאיימת להרים את ראשה מחדש, היא כבר לא הפודל הממלכתי שהיתה פעם). וגם היום יש בעיתון כמה אנשים מוכשרים כמו שדים, רחבי אופקים, רהוטים ואמיצים. חלקם נעשו כאלה עם הזמן, כמו שצריך להיות. אבל נדמה לי שלו היו עובדים בעיתון בעיקר בעלי משפחות עם חוזה קיבוצי (ולא בעיקר רווקים שיעזבו את העיתון בעוד שנתיים), היה יותר קשה לגלגל את העיתון ועובדיו לנקודה הזאת.

ואני? עזבתי (במבט לאחור, העבודה בעיתון בימים המזוויעים של אירועי אוקטובר, האינתיפאדה השנייה, גלי הפיגועים ומגדלי התאומים היתה יותר מדי בשבילי). כשאני הלכתי להקים בית ספר, וכמה מחברי ועמיתי האמיצים שנשארו שם הצליחו בסוף במקום שבו אני רק חלמתי, והקימו את ועד עובדי הארץ. רותי סיני פוטרה. הוועד הוא הצלחה בעצם קיומו, כנראה. נראה מה ילד סכסוך העבודה הזה.

תנאי עבודה שאפילו אני לא מוכנה לעבוד בהם

אחרי כמה שבועות של מתכונים ויידישקייט, הפעם אני רוצה לכתוב על משהו בעל חשיבות ציבורית רחבה יותר, אני חושבת (אם כי בעצם, חיי היומיום הם דבר בעל חשיבות ציבורית מאוד רחבה. לא?).

רמז לבאות

מאז שהחלטנו לעקור לאנגליה אני מתפרנסת בדוחק מעבודות תרגום פרילאנס. יש מעט  מדי מהן, והשכר גם כך אינו גבוה, ואני מוצאת את עצמי שולחת את קורות חיי בכל הזדמנות קלושה להשיג קצת עבודה (אגב, אם יש לכם הצעת עבודה הגונה בשבילי, אל תהססו לפנות אלי).

אחת מחברות התרגום שנרשמתי אליהן היא חונכים פלוס. לא שהיו לי תקוות גדולות מדי, וכבר התרגלתי שיש פער גדול, גדול להכאיב, בין התעריפים ה"רשמיים" לעבודת תרגום לבין מה שמשתולל בשטח. אלא ש"חונכים פלוס" הגדילו לעשות ושמו את האמת המכוערת על השולחן, בצורה שלדעתי שוברת את הכלים.

הנה, תראו את המכתב שקיבלתי מהם לאחר שנרשמתי למאגר שלהם, כאחרונת העובדים הזרים העומדים בתור ומקווים שמישהו ייקח אותם ליום עבודה בשכר מעליב.

לחצו להגדלה כדי שלא תחמיצו שום פרט מהשעשועון נושא הפרסים

אני מודה שבתחילה חשבתי להרכין את הראש ולנסות להשיג כמה שקלים, ולכן עם טעם מר בפה שלחתי הצעה שנראתה לי תחרותית. אבל ככל שהפכתי בדבר, הבנתי שבצעד הזה נהפכתי לחלק מהבעיה במקום לחלק מהפתרון. הרי המכתב הזה משסה את המתרגמים זה בזה ומאלץ אותנו להוריד בעצמנו את השכר על העבודה שלנו, במקום שנגלה סולידריות ובמאמץ משותף נרים את השכר שאנחנו דורשים. הפרד ומשול.

עם ההבנה הזאת החלטתי שהמשחק הזה לא בשבילי, ואבן נגולה מעל לבי. לאחר שהכבוד העצמי שלי שוקם, במקום לשלוח עוד הצעה בלתי אפשרית, שפירושה עבודה בשכר נמוך משכר מינימום, שלחתי להם את המכתב הבא:

לחצו להגדלה כדי לראות כמה אני נאיבית

וחשבתי לי שחברה כזאת, לא מגיע לה להרוויח כסף בכלל. ולכן אני פונה אליכם בבקשה להפיץ את הטרוניות שלי, ואם מישהו רוצה לתרגם משהו – שלא יפנה לחברה נצלנית וחמדנית כמו חונכים פלוס.

אחרי ששלחתי את המכתב תהיתי מה אפשר לעשות עכשיו. הרי אני זקוקה לעבודה, והשוק אכן נתון לגחמות הקפיטליזם התחרותי, ויש יותר מתרגמים מעבודות תרגום, ובכלל, אולי אני צריכה כבר למצוא לי עבודה נורמלית.

אז הצצתי באתר של איגוד המתרגמים, וזה נראה כל כך אצילי וחשוב, שתהיתי אם מישהו באמת הצטרף לארגון הזה. הלוואי שכן.

בברכה חברית ניפרד להפעם.