ההיסטוריה ההירואית של הסרבנים

יצאנו לטיול לרגל חופשת האביב. האביב הבריטי. היעד הוא אחד המקומות היפים שיש, שמורת טבע עצומה במרחק שעה נסיעה מהבית, ששמו בעברית עמק יורקשיר אבל ודאי תסכימו אתי ש-Yorkshire dales נשמע יותר כמו מקום משכנם של הוביטים, וככה בדיוק המקום הזה נראה. כלומר, כשאין גשם.

Yorkshire-dales

(אחד הסימנים המובהקים לכך שהתענגנו על החופשה הוא שצילמנו מעט ונהננו מהרגע. אבל זה אומר שאני חוזרת למנהג הנפסד של פרסום תמונות מהאינטרנט במקום תמונות שצילמתי בעצמי. זה מזכיר לי איך פעם שמעתי הרצאה על זה שבעידן הגוגל אימג'ז ייעלם הרצון להצטלם ליד מונומנטים והצילום יתמקד בדברים שאין להם תחליף, כמו סלפי. וזה היה ממש בראשית עידן הסלפי ובהחלט לפני המצאת המלה).

ביום הראשון מזג האוויר דווקא האיר לנו פנים ויכולנו לטייל בחוץ באין מפריע ואפילו בלי מעיל (!!!). היום השני היה גשום מאוד ולכן טיילנו בעיקר בתוך מכונית, משקיפים מהחלון על הנוף עוצר הנשימה ועל הטיילים הבריטים הקשוחים שלא מתרגשים מדברים כאלה (חברתי ה' אמרה לי פעם בטון מפוכח שלו הבריטים היו מבטלים תוכניות כל פעם שיש גשם, הם לא היו יוצאים מהבית). אבל אנחנו לא בריטים ולכן בסופו של דבר החלטנו לבקר בטירת ריצ'מונד – טירה עתיקה שנבנתה במאה ה-11 (לילה ציינה בידענות שהיא נבנתה זמן קצר לפני קרב הייסטינגס) ושיש בה מוזיאון ידידותי ואינפורמטיבי וחלקים ממנה נשמרו לא רע, בהתחשב בזמן שעבר (בביקורים בחורבות אני תמיד מדמיינת את הדיירים המקוריים מתחלחלים לנוכח העזובה ומשתוממים לנוכח העניין של התיירים בתל האבנים שפעם היה מפואר ומרשים והיום הוא רק צל חיוור של משהו שירד מגדולתו).

רוב הטירות שביקרנו בהם, ורוב המוזיאונים שעוסקים בטירות, מתמקדים בצד המצ'ואיסטי של חיי הטירה: שריונות האבירים, המלחמות, כלי נשק וסמכות האצילים. המוזיאון של ריצ'מונד היה מרענן ומפתיע. הוא עסק גם בהיסטוריה הפוליטית והצבאית של בניית הטירה, כמובן, אבל באופן שנראה מאוד טבעי התצוגות התמקדו באנשים שגרו בטירה וסביבה, בעיר שהתפתחה סביב הטירה ובמאכלים שהיו פופולריים בקרב יושבי הטירה ותושבי העיירה שצמחה סביבה. היו שם מטבעות ואבזמי חגורה ואסימוני חוב, סוחרי בדים ואופים. האוצרים בחרו, באופן מקורי, לספר את הסיפור מהפרספקטיבה של תושבי העיר ולא מהזווית של האצילים שהסתכלו עליה מלמעלה (פשוטו כמשמעו – הטירה כמובן נמצאת על גבעה). אולי לא הייתי מבחינה בזה לולא היה שם גם אגף מודרני, שסיפר את סיפורם המסעיר של 16 סרבני מצפון ממלחמת העולם הראשונה שנכלאו בצינוק של טירת ריצ'מונד.

museum 1

אבי ואני היינו נרגשים ונסערים. זאת לא סתם תערוכה שמנסה לשוות נופך של רלוונטיות לטירה שנזנחה במאה ה-16 בעזרת סיפור שלפחות התרחש במאה העשרים (באמת שהטירה לא זקוקה לזה). זאת היתה הוקרה לאומץ לבם של הסרבנים, באתר מורשת מוכר, בחלל שתפס חצי מהמוזיאון, ולא מחווה ריקה כמו הפינה הנידחת במוזיאון הנשק בלידס, שכולו שיר הלל למלחמה ולהרג. אף על פי שהטירה היתה בשימוש הצבא הבריטי מהמאה ה-19 עד אמצע המאה העשרים, העובדה הזאת לא מוזכרת כלל במוזיאון בריצ'מונד – הגיבורים האמיתיים שלו הם ללא ספק האזרחים והסרבנים. בין השאר המוזיאון מציג שחזור של תא הכלא של האסירים והגרפיטי שציירו על הקירות, עובדות על חייהם ותמונות ענק של הפגנות נגד המלחמה. בעוד חודש יוכלו תיירים להשתתף גם בסיור מיוחד של אגודת המורשת הבריטית לתא שבו נכלאו אסירי המצפון, שייפתח לרגל יובל המאה למלחמת העולם הראשונה.

richmondcell

זה די מפתיע, בהתחשב בהיסטוריה (וההווה) המאוד מיליטריסטיים של ריצ'מונד, שהיתה מפקדה צבאית ועד היום שוכן לידה הבסיס הצבאי הגדול ביותר באנגליה, שהוא למעשה עיר קטנה של 25 אלף אנשים. בכל שנותינו באנגליה לא ראיתי כל כך הרבה אנשים במדים כמו בשעות שבילינו בריצ'מונד. אולי המוזיאון הזה הוא תגובה חתרנית למיליטריזם הגואה מסביב. הנה, תראו איזו מודעה הזויה ראינו בעלון התיירות המקומי:

ad_militarist tourism

העובדה שאפילו במקום כמו מבצר צבאי אפשר לספר סיפור אחר ריגשה אותי ונטעה בי תקווה. אינשאללה בתוך פחות ממאה שנה יהיו סיורים גם בכלא שש ולוחות הנצחה לאלו שסירבו לתת את ידם להרג – כמו הסלע הזה, שנמצא בכלל בלונדון אבל לא יכולתי להתאפק.

Conscientious Objectors Stone - 3 הפוסט הזה מוקדש בברכת סולידריות לכל הסרבניות והסרבנים בכלא הישראלי.

לגור בקואופרטיב דיור #3

כתבתי על התיאוריה של קואופרטיבים וכתבתי על השיפוצים בבית הקואופרטיבי שלנו , אבל עדיין לא כתבתי על החיים עצמם. הפוסט הזה הוא ניסיון ראשון לכתוב על החיים בקואופרטיב.

יש משהו מיתולוגי בחיים בקואופרטיב. לכאורה אנחנו פשוט גרים ליד שכנים נחמדים בהסדר יוצא דופן של בעלות על הבית. למעשה אנחנו חלק מתנועה קואופרטיבית, מנסים לחיות לפי הערכים שלנו באופן מודע, יוצרים מסורות ומשתפים פעולה. ואולי להיפך? לכאורה מלים גדולות ובפועל חיי השגרה? לפעמים זה נראה מאולץ. למה צריך לעשות כזה עניין מזה שאנחנו שומרים את כל כלי העבודה שלנו באותו חדר? אבל לפעמים זה נחמד שיש עוד אנשים שאחראים על תחזוקת הבית, ואחרי שעובדים עם מישהו בעבודה פיזית מאומצת נוצרת תחושת שותפות.

למשל, כשנכנסנו לבית רוב החצר האחורית היתה תפוסה בצריף עץ ענק ומכוער, שהסתיר את אור השמש בחלון חדר העבודה שלנו והיה ממש מפגע אסתטי. חוץ מזה, רצינו לשים במקום הזה את הטרמפולינה של ילדי הקואופ כדי שהשכנים יוכלו לקבל את הדשא שלהם בחזרה. יום אחד הזמנו מכולה לפסולת בניין ויצאנו להשמיד את הצריף.

תמונה

שלב ראשון: לנקות מהחצר את פסולת הבניין שמילאה אותו כדי שיהיה מקום להריסות המחסן 

תמונה

שלב שני: לפנות את המחסן ולפרק את לוחות העץ. זה יותר קל מכפי שזה נראה (לשם שינוי עבודה שאינה מפרכת יותר ממה שדמיינו!).

בשלב הזה התגלו כמה מציאות די מדהימות. למשל, הקשישה הערירית עם הטעם האקסצנטרי שגרה פה לפנינו היתה מודל ציור. במחסן היה רישום עירום. מהגב, לא להיבהל. ובכל זאת. אולי זאת היא? שמרנו אותו. נראה אם יהיה לי אומץ לתלות אותו בבית.

תמונה

זהו, פירקנו את כל הקירות. נור הוריד את יריעות הזפת מהגג הרעוע. אפשר להפיל את הצריף. 

תמונה

נפילתו של הצריף. דחפנו אותו יחד מהגדר של השכנים.

עכשיו התוכנית היא להרוס את חומת הלבנים הנמוכה שמפרידה בין הבתים כדי שתהיה לנו חצר משותפת גדולה ולא נצטרך להקיף את הבית כדי להגיע זה אל זה. זה די נחוץ, כי כאמור עכשיו הטרמפולינה בצד שלנו והאופניים בחדר האופניים שבמרתף שבבית השני – כי הרי הרסנו את המחסן… להרוס גדר לבנים נראה יותר קשה מלפרק צריף עץ רעוע, ולכן זה עדיין מחכה. אבל זה יגיע, חייב להגיע. גם אני רוצה קצת דשא!

הלאה.

לאכול יחד

אחד הדברים שהחלטנו עליהם מיד כשעברנו הוא שנאכל יחד פעם בשבוע, כל פעם בבית אחר. זה כיף. בהתחלה כמובן השקענו מאוד ועם הזמן עברנו לארוחות קצת פחות פורמליות וחגיגיות ובעיקר השקענו פחות בסידור הבית לקראת האורחים, כי אנחנו כבר לא ממש אורחים. אז בכל יום שישי אנחנו אוכלים יחד ארוחת ערב ומנסים לתאם כדי שהארוחה לא תהיה אקלקטית מדי. היום פ' אמר שהוא מכין קארי, אז החלטתי להכין אורז ומרק גזר. המרק הוא הגרסה הפרטית שלי בעקבות השראה מהאינטרנט ויצא ממש טעים. מה שמיוחד בו הוא שבניגוד להרגלי לא השתמשתי בתבלינים בכלל. זה פשוט הטעם של המרכיבים.הוא הולך ככה:

מרק גזר עם חלב קוקוס
מה צריך?
2 בצלים קצוצים דק
5 גזרים (לפחות) בקוביות
1 אגודל שורש ג'ינג'ר
חצי דלורית קטנה
לימונית (אני השתמשתי במיובשת, כזאת שמכינים ממנה תה)
1 פחית חלב קוקוס
קצת פסאטה עגבניות (נגיד, רבע כוס)
חופן כוסברה טרייה

מה עושים?
מטגנים את הבצל עד שמתחיל להזהיב
מוסיפים את הירקות
מטגנים קלות
מוסיפים מיץ עגבניות וג'ינג'ר מגורר בפומפייה
שופכים את פחית חלב הקוקוס
בינתיים מרתיחים מים ומכינים חליטת לימונית ארומטית וטעימה. אלה נוזלי המרק. שופכים אותם לסיר.
מוסיפים חופן כוסברה לא קצוצה – מוציאים אותה לפני הסוף.
מבשלים עד שכל הירקות רכים מאוד.
טוחנים בבלנדר יד.
טדאם!
מרק גזר עם חלב קוקוס

 רכב משותף

לרוב חברי הקואופרטיב שלנו אין רכב פרטי. אחרי שעברנו לפה הצטרפנו גם אנחנו לקבוצת הרכב המשותף. בקבוצת המכוניות יש 14 חברים ושלוש מכוניות: שתיים קטנות ואחת גדולה. מי שרוצה להשתמש במכונית צריך להזמין אותה מראש בגוגל דוקס, ומי שנוסע צריך לרשום כמה מיילים נסע וכמה זמן. פחות או יותר אותה שיטה ששירתה אותנו בנאמנות בתל אביב, אבל עם יותר מכוניות ויותר משתתפים. דרך טובה להכניס בקטנה לתרבות הצריכה, לעודד אנשים לחסוך בשימוש ברכב פרטי, לחסוך בכסף על ביטוח ותיקונים ולתכנן את הנסיעות.

אז מה, זה מאוד מיוחד לגור בקואופרטיב? כן ולא. נחמד שיש לנו קהילה של אנשים שלילה מוכנה להתחבק איתם (זה לא דבר של מה בכך במקרה שלה!) ושכיף לנו לחלוק איתם דברים, פשוט כי אנחנו בקואופ. אבל אנחנו גם חברים, אז מה בעצם ההבדל? נראה לי שבכל זאת, לבעלות משותפת על דברים יקרים כמו בתים ומכוניות יש משמעות. זו רמה אחרת של אמון וערבות הדדית. עדיין לא החלטתי מה אני חושבת על זה. מה שכתבתי כאן הוא בהחלט רק הצצה. נראה מה יהיה בהמשך.

 

 

אז איך זה לגור בקואופרטיב דיור #2

עד לפני כמה חודשים גרנו בשיכון של דיור בר השגה בלבו של אזור אמיד במיוחד בלידס. אזור פרברי, ירוק, שקט, עם רחובות קטנים שכמעט אין בהם מכוניות או אנשים שהולכים ברחוב ואין בהם בכלל בתי קפה או חנויות. אגב, כאילו כדי להכעיס, איך שעברנו פתחו בית קפה שיקי וידידותי לטבעונים במרכז המסחרי – מרחק 15 דקות הליכה, אבל זה נחשב כלום במונחים של האזור הזה. כשעברנו הרגשתי שלגור שם זה כמו לגור בבית קברות – מקום יפה מאוד, ירוק מאוד, שקט מאוד ומשעמם מאוד.
אבל השכנים היו טובים בעיני וגם בעיני שאר המשפחה. קודם כל הכרנו את ליאת, שגרה במרחק חמש דקות הליכה מאתנו. אחר כך הכרנו את השכנים מהבניין (בניין קטן של ארבע קומות שכל דירה בו היא דו קומתית): בדלת מולנו גרה מ' המקסימה וטובת הלב – אם חד הורית מדרום אפריקה שלעולם אינה נבהלת מכלום או מאבדת את שמחת החיים האינסופית שלה. שני הילדים שלה היו חברים טובים של הילדים שלנו ונכנסו אלינו לבית כמעט כל יום. הסיפורים שלה היו יכולים למלא את המדורים האלה ב"לאשה", אני כל הזמן מתכננת לספר חלק מהם פה בבלוג ולא יוצא לי. השכנה המושלמת, כנראה.
אח"כ הכרנו את ט', עיתונאי גולה מניגריה, אינטלקטואל אקסצנטרי, אוטודידקט, בגובה 2 מטר בערך והומור משונה, איש מעניין שאם הסיפורים של מ' מוזרים, הסיפורים שלו מדהימים ומופלאים פי כמה. כשעזבנו הוא נתן לנו במתנה פסנתר. אמיתי.
והיו ק' וע' בבנין הסמוך, שהבנות שלהן התרוצצו אצלנו כל הזמן ולילה היתה אצלן בלי סוף וכולם נהפכו לחברים קרובים מאוד שלנו. חברים שאפשר לבקש מהם טובות (ע' העמיס בוואן שלו את הרהיטים לבית החדש ועזר לסחוב. ק' שמרה על לילה אינספור פעמים) וכיף לעזור להם בעת צרה.
סביב הבניינים היה משטח דשא ענקי שבימים יפים (הכל יחסי, כן?) אפשר לשחק בהם ויש מספיק מקום לכל חבורות הילדים של השכונה.
למה אני מספרת את כל זה?
כי כשהחלטנו לעבור לקואופרטיב הדיור כבר היינו חלק מקהילה משמעותית עם מרחבים משותפים, רכילות, עזרה הדדית ויחסי חברות. בשביל מה היינו צריכים לעבור לשכונה אחרת שאין בה מרחב עצום של דשא מחוץ לדלת, שיש בה רחוב די ראשי והמון המון חנויות ומסעדות פועלים? אני לא בטוחה. הפוסט הזה אולי יעזור לי לברר את השאלה הזאת.
השיפוצים

הנה הבית - מבחוץ.

הנה הבית – מבחוץ.

כשקנינו את הבית הוא היה במצב מפופקפק מאוד. לא מתמוטט ולא רקוב, אבל עם כמה חסרונות אקוטיים. למשל, לא היתה לו הסקה מרכזית. היו תולעי עץ בתקרה של המרתף, שהיא גם הרצפה של הסלון. המטבח היה למעשה כיור עם משטח עבודה פצפון ורעוע בחדרון קטן במרתף (במרתף יש 3 חדרים). ועיצוב הפנים היה מזעזע. אבל באמת, פשוט לא ייאמן.
יש דברים שאי אפשר לתאר במלים. למשל עיטורי הסנאים והחתולים האקסצנטריים לאורך גרם המדרגות.

שימו לב לטפט הפרחים בטוב טעם מסביב לחתולים והסנאים

שימו לב לטפט הפרחים בטוב טעם מסביב לחתולים והסנאים




 

 

 

 

 

 

 

 

או השילובים התמוהים בין סוגים שונים של טפטים. חלק מהתמונות נעלמו באורח מסתורי, אבל תאמינו לי שהשילוב בתמונה הזאת הוא בטוב טעם לעומת מה שהלך בחלק מהחדרים האחרים. נגיד, בחדר שהוא עכשיו חדר השינה שלנו היו מודבקים פסים של טפטים משלושה סוגים שונים: האחד עם פסים, האחד עם דוגמה פסיכדלית משונה ואחד עם נקודות.

בסוף זה יהיה מטבח

 

 

 

 

 

 

 

או התקרה בסלון.

התקרהההה

יש עוד דברים שקשה לתאר במלים. למשל, עד כמה קשה להסיר טפטים מהקיר, במיוחד כשמתחתיהם יש שכבת נייר. ואז, גם אחרי שמגרדים את הטפט ומרטיבים את הנייר ומורידים אותו עם מכשיר קיטור מיוחד, הקיר נשאר דביק וגבשושי וצריך לשטוף ולקרצף אותו עם סקוצ'ים וסבון מיוחד. ואז צריך לטייח, כי הקירות האלה בני מאה ומשהו וכל הקימורים המשונים שלהם הוסתרו איכשהו תחת הביזאריות הכללית של הטפטים שהיו שם קודם.

וכמובן את מה שכל מי שאי פעם שיפץ בית יודע: שמה שנראה בהתחלה כפרויקט קטן ולא מזיק הוא למעשה עבודת פרך מתישה עם המון שלבי ביניים שלא חשבנו שיהיה בהם צורך. הוסיפו לזה את העובדה שהתכוונו לעשות כמה שיותר מהעבודה בעצמו ולא להזמין פועלים ואת שותפינו לשיפוצים וקבלו סאגה היסטרית לגמרי. קחו למשל את ב', חבר קואופרטיב עם טונות של אנרגיה ומגוון אקלקטי של כישורים ברמה גבוהה, מתכנות ועיצוב גרפי ועד שרברבות ורכיבה אתגרית על אופניים. ב' פרש לגמלאות שבוע לפני שהתחילו השיפוצים. ואז הוא נכנס לעבוד במלוא הקיטור, לפחות עשר שעות ביום, על הבית שלנו. דרך טובה להחליק מעומס עבודה מטורף אחד לעומס עבודה מטורף אחר.

ב' הוא פרפקציוניסט חסר תקנה. מה שהאדם הממוצע עושה אחרי חצי שעה תכנון ומבצע ביום אחד, ב' יתכנן במשך יומיים ויבצע במשך שלושה ימים, אם לא שבוע. התוצאה בדרך כלל מאוד מאוד מרשימה ומלוטשת. אבל למי יש סבלנות לחכות כל כך הרבה זמן?! העניין עם השיפוצים הוא שהכל תלוי אחד בשני. חייבים לטפל בקירות לפני שמתקינים את ההסקה (ולכן עבדנו בבית קפוא כל הזמן). חייבים לגמור את ההסקה לפני שמניחים את השטיחים. חייבים לגמור את בידוד הקיר לפני שמתקינים את המטבח החדש שבנינו בעצמנו מכלום, ורק אז אפשר להתקין את מערכת החשמל והמים. ואם כבר קוראים לחשמלאי, כדאי שהוא יעשה את הכל ביום אחד, ולכן בכל הבית אין מערכת חשמל חדשה עד שלא נגמור עם המטבח. אבל במטבח ב' התעקש שחייבים לבודד את הקיר.

ב' הוא פריק של חיסכון באנרגיה. בידוד הבית חוסך המון אנרגיה על חימום (הוא לא מפסיק להגיד לנו שהבית שלנו חם מדי), וזה משמעותי מאוד בארץ קפואה כמו אנגליה. אז ב' הזמין את הגורו המקומי לענייני בידוד, שהרצה באריכות והתלהבות על יצירת מעטפות תרמיות ועל תנועת אוויר בבית, ויחד עם אבי הם בנו קיר בידוד חדש בעובי 15 ס"מ על הקיר החיצוני של המטבח. התהליך הזה ממושך ומייגע ולקח המון זמן ומאמץ וגם כסף וסבלנות. כי ב' יכול לעשות המון דברים שאחרים לא יכולים, אבל הוא היה עסוק במדידה של חומרי איטום וניסור אומנותי של לוחות העץ שיורכבו עליהם ובהשפרצה אמנותית של חומר הבידוד כך שכאשר יתייבש הוא ייראה כמו הפאנלים המקוריים על התקרה (בחיי!).

אבל העבודה השתלמה. בסופו של דבר החדר, שבמקור היה בכלל חדר הסבה ולא מטבח, עבר טרנספורמציה ממוצג א' למוצג ב'.

א: המטבח, לפני

א: המטבח, לפני

ב': המטבח, כמעט מוכן

ב': המטבח, כמעט מוכן וכבר מבולגן

אתם קולטים שבהתחלה בכלל לא היה חיבור מים לחדר הזה? כמו כן, ודאי הבחנתם שהרצפה עדיין לא מוכנה. זה סיפור ארוך, אולי תיכף אספר לכם.

הצביעה

בתור קואופרטיב עם מודעות לסביבה, השתדלנו גם לצבוע בצורה אקולוגית יחסית. כמובן להשתמש בצבעים על בסיס מים, זה ברור. אבל אנחנו השתמשנו בצבעים ממוחזרים. הסיפור הוא כזה: בדרום לידס שוכן מיזם מדהים למיחזור צבע. זה מחסן עצום ממדים שאליו מגיעות פחיות צבע פתוחות ממזבלות או מעסקים או מאנשים שלא גמרו את מה שקנו. הפחיות נתרמות למקום וגודשות את המדפים, והצוות מערבב במקום את הגוון המדויק שהלקוחות רוצים, ומוכר ליטרים של צבע במחיר מגוחך ממש. קנינו מספיק צבע לכל הבית ושילמנו כמעט שום דבר.

המרכז למיחזור צבעים

הביקור במקום הזה מסחרר, כי אפשר לבחור איזה צבע שרוצים, מט או מבריק, ולא צריך להתקמצן. והאנשים נחמדים ומצחיקים, רק צריך להיזהר לא להישען על שום דבר כי הכל מלא בשפריצים של צבע…

עכשיו הבעיה היא לבחור את הצבע הנכון. אני רציתי לבחור צבעים עליזים וחזקים, אבל ג' השכנה חששה שזה ייראה מוגזם על הבית הענק הזה, ובסוף החלטנו על משהו יותר סולידי וחמים. לילה התעקשה שהחדר שלה ייצבע בכחול, הצבע האהוב עליה. בחרנו כחול יפה והחדר הוא ללא ספק החדר הכי יפה בבית. מכיוון שעדיין נשארו לנו חתיכות קיר שמחכות לצביעה, הבטחתי לעצמי להפסיק לפחד ולרכוש צבעים נועזים יותר לסבב הצביעה הבא…

רק להדגים את ההשפעה הדרמטית של הצביעה, תראו את החדר של לילה לפני ואחרי:

החדר של לילה, לפני. שימו לב לשטיח

החדר של לילה, לפני. שימו לב לשטיח

החדר של לילה, פרט

כמו שאולי כבר הבנתם, חלק משותפינו מנוסים בצביעה ובעלי נטייה לדקדקנות בפרטים הקטנים. אני די חפפנית, אבל כשעובדים עם אנשים כאלה אין ברירה אלא ליישר קו עם הסטנדרטים שלהם – מה גם שזה הבית שבו אני אמורה לגור. זה אומר שליקקנו את הקירות האלה וצבענו אותם בשיא הקפדנות, אחרי צביעה, שיוף, טיוח, צביעת שכבות נוספות ובאופן כללי רמת גימור שלא הכרתי. מצד שני, מעולם לא עבדתי על קירות בני מאה ומשהו. הם צדקו, כמובן. אבל זה היה מתיש. הוסיפו לכך את העובדה שהבית קפוא ולוקח לכל שכבה יומיים להתייבש, ותבינו באיזה קצב העבודה התקדמה.

הלאה.

חלק מהחדרים סבלו לא רק מעיצוב פנים שערורייתי אלא גם מרטיבות בקירות או תולעי עץ.

חדר האורחים, לפני. רטיבות בקירות, טפטים תמוהים ושטיח מהוה

חדר האורחים, לפני. רטיבות בקירות, טפטים תמוהים ושטיח מהוה

חדר האורחים, אחרי.

חדר האורחים, אחרי. קצת כמו חדר במלון

כדי לטפל בבעיית התולעים, ב' הרים את כל השטיחים ועבר עם זכוכית מגדלת על כל לוחות העץ. בארבע קומות הבית. במרתף התגלו תולעים, ולכן הוא שבר את התקרה של המרתף, בעצמו, עם פטיש. ואז אחרי המון זמן (כי זה היה לקראת חג המולד וכל אנשי המקצוע היו עסוקים בשיפוצים לקראת החג, קצת כמו להשיג שיפוצניק בישראל לפני פסח) הגיעו המדבירים וטיפלו בעץ כדי שהתולעים לא יחזרו. הן השאירו דוגמה מעניינת ברצפת הסלון.

או, הרצפה.

ברוב החדרים פשוט הנחנו שטיחים מקיר לקיר כמו שנהוג באנגליה. זה חמים ונעים ורך ואם אסור לאכול גם לא מתלכלך יותר מדי. וזה כיף כי זאת עבודה מקצועית ולכן לא צריך להשקיע בזה זמן אלא רק כסף. תאמינו לי שכאשר סוף סוף הגענו לשלב השטיחים, כבר לא היה לי חשק לעבוד בבית הזה אפילו טיפה.

אבל בקומת הסלון-מטבח אי אפשר להניח שטיח. כלומר, אנחנו לא יכולים. יש באנגליה אנשים שיש להם שטיח מקיר לקיר לא רק במטבח אלא גם באמבטיה. פער תרבויות, כנראה. בקיצור, מה עושים עם הרצפה?! להניח פרקט זה יקר וגם נראה קצת זול והמוני. לינולאום זה דבר מאוד מכוער. לעומת זאת, לוחות הרצפה המקוריים של הבית במצב די טוב.

בחדר של נור היה ברור שלא יהיה שטיח, כי כיסא המחשב שלו יהרוס את השטיח בשניות. אחרי שהסרנו את לזניית השטיח והלינולאום והעיתונים הישנים שהונחה על הרצפה, גילינו שהיא אפורה כמו קרש בניין, אבל עם פוטנציאל. אז קרצפנו אותה בברזלית וגילינו שמתחת לשכבות הטינופת היא ממש יפה. אז שייפנו את כל החדר – ארבעה אנשים כורעים על הברכיים ומלטשים – ואז ניקינו בכוהל, ואז צבענו בלכה כהה. יצא מהמם.

תראו את רצפת העץ הזאת!

תראו את רצפת העץ הזאת!

אחרי שראיתי מה אפשר לעשות עם הרצפה, החלטתי שאני הולכת על כל הקופה עם הרצפה של הסלון. כל מי ששמע מה אני מתכננת לעשות נחרד מאוד. התכוונתי לשייף במכונה מיוחדת את הרצפה של הסלון ולהחליק אותה, כדי שאוכל לצבוע אותה בלכה שקופה ולהחזיר לעץ את הדרו המלכותי המקורי במקום לכסות בצבע לכה, מה שנקרא באנגלית stain. כל מי שהתנסה בזה הזהיר אותי ששיוף רצפה הוא מלאכה קשה, מתישה, שממלאת את הבית בנסורת ואבק, גורמת לכאבי גב ואוזניים ובאופן כללי היא סוג של סיוט. המכונה כבדה נורא ולא נוחה לתפעול, מרעישה בטירוף וצריך להיזהר איתה. מקצוענים גובים על העבודה הרבה כסף. אבל אני החלטתי לעשות את זה ויהי מה. קראתי כל מה שאפשר על התהליך, ומצאתי גם תיאור כל כך ריאליסטי שלו, שאחסוך מכם את רוב הפרטים ופשוט תקראו את זה. כל כך מצחיק, כל כך נכון, ועם תמונות יפות שנראות בדיוק כמו מה שאני עשיתי פה, רק בלי לתעד. לא יודעת איך היה להם ראש לתעד את כל זה.

העניין הוא, שבניגוד לכותבי הבלוג לנו לא היתה מכונה לליטוש השוליים. זאת מכונה אחרת, שיכולה להגיע לפינות, בניגוד למכונה הגדולה. בנוסף, שולי הרצפה היו צבועים בלכה שחורה שנדבקה לעץ ולא הסכימה לרדת בשום אופן. במקום להשתייף יפה מנייר הלטש, היא פשוט נדבקה לנייר הלטש ואז נשרפה מהחיכוך וקרעה את גליל נייר הלטש היקר שהולבש על המכונה. כמובן שלכה שרופה נדבקת לעץ אפילו יותר מלכה שנמשחה על העץ לפני עשרות שנים. הסרת הלכה השחורה היתה סיוט. א', המקסימה בנשים – היא תמיד חיובית, ששה לעזור, מלאת אנרגיה ועזוז, חרוצה ומקסימה וחכמה, אין מלים – נחלצה לעזרתי ויחד תקפנו את מסגרת הלכה בברזלית ומברשות עם זיפי מתכת ומה לא. בסוף זה קצת זז. על חלק ויתרתי. חלק גירדנו במין איזמל מתכת משונה, בגודל של מברשת שיניים.

אתם ודאי תוהים למה החדר הוקף במסגרת של לכה שחורה..? גם אני תהיתי. מתברר שלפני שהמציאו את השטיח מקיר לקיר, הוויקטוריאנים כיסו את מרכז החדר בשטיח גדול ואת השוליים, מסביב לשטיח, צבעו בלכה חזקה ועמידה ויפה בסטנדרטים ויקטוריאניים, כלומר בצבע כהה וקודר. סחתין עליהם, באמת היו להם חומרים שחבל על הזמן. מזל שהם לא כיסו בחומר הנורא הזה את כל הרצפה!

בסופו של דבר העבודה השתלמה. תראו.

הסלון, לפני. שטיח מחריד, טפט מזעזע, תנור גז.

הסלון, לפני. שטיח מחריד, טפט מזעזע, תנור גז.

הסלון, בתהליך. אולי זאת לא התמונה הכי טובה בעולם, ומהצבע המחריד על התקרה עוד לא נפטרנו, אבל תראו את רצפת העץ והקירות הבהירים.

הסלון, בתהליך. אולי זאת לא התמונה הכי טובה בעולם, ומהצבע המחריד על התקרה עוד לא נפטרנו, אבל תראו את רצפת העץ והקירות הבהירים.

הבעיה היא, שאחרי שראינו מה אפשר להשיג עם הרצפה, אין לנו לב לכסות את מסדרון הכניסה לבית ואת המטבח בפרקט קנוי. מצד שני, אלו לא בדיוק חלקים שאפשר להימנע מלדרוך עליהם עד שיתייבשו. והרצפה שם לא במצב מזהיר. וקצת איבדנו את הדרייב לקרצף בכריעה, שהיה לנו בהתקף האמוק של השיפוצים. אז הרצפה ברוב הקומה הראשונה נראית כמו רצפה של אסם. בינתיים.

על טוב לב ונדיבות

יש עוד המון חדרים שלא הראיתי לכם (הדלת לנרניה, למשל) וסיפורים שלא סיפרתי, אבל אני כבר מתעייפת. אחרי שהתקנו חימום והנחנו שטיחים, המקום נעשה הרבה יותר חמים וביתי. עברנו אל הבית לפני שהוא היה מוכן, פשוט כי הגיע הזמן לפנות את הדירה הקודמת. וכך קרה שעשינו שיפוצים חיוניים אחרונים בבית, ארזנו בבהילות את כל החפצים הרבים להדהים שהספקנו לאגור בשנתיים וחצי של מגורים באנגליה, קרצפנו את הדירה שעזבנו כדי שסוכנות התיווך וניהול הבית תחזיר לנו את הביטחונות שהשארנו להם, ועם הלשון בחוץ הגענו לבית החדש. למחרת יצאתי למבחן האנגלית שלי, שנמשך שלוש שעות ואיכשהו מצאתי זמן להתכונן אליו כדי להכיר את המבנה התמוה של הבחינה ולהתרגל שוב לכתוב בעיפרון ולהעריך במבט כמה זה שש מאות מלה בכתב ידי החרפושי. הייתי לחוצה מהבחינה הזאת בצורה לגמרי לא הגיונית, ולא עזר שבהמתנה שמעתי סיפורי זוועה על אנשים שעשו את המבחן שלוש או חמש פעמים. אבל הכל עבר בשלום. הגענו הביתה.

כמה פעמים בחודשיים של השיפוצים בכיתי מהתרגשות. חברי הקואופרטיב השקיעו שעות וימים ומאמץ פיזי עצום בשיפוץ הבית הזה. אבל גם חברים אחרים באו לעבוד. מ' בנה לנו חדר ארונות. ל' הגיעה עם ריבת פירות. ק' באה לשייף קירות. ש' שמרה על לילה יום שלם כדי שנוכל לעבור. בימים שלפני המעבר, כשעבדנו מסביב לשעון, ליאת הכינה לנו ארוחות ערב. אחרי שבנינו את המטבח סוף סוף, היא באה לקרצף אותו בחומר אנטיבקטריאלי. ה' וע' עזרו לנו לסחוב את כל הארגזים ולהוביל. בלילה הראשון שלנו, א' הכינה עוגה טבעונית עם נר 0, לציון יום ההולדת הראשון שלנו כדיירים בקואופ. ג' הכינה לכל חברי הקואופ אוכל. אני לא ידעתי את נפשי. הנדיבות, החברות, טוב הלב, המסירות ותשומת הלב של החברים שלנו פשוט מילאו אותי בהכרת תודה אדירה. לא ייאמן שיש אנשים כל כך מהממים. ושהם חברים שלנו. תודה כזאת ענקית אי אפשר בכלל להביע במלים.

אלו השיפוצים, לפחות חלק מהם. אני רואה שעל הווי החיים בקואופ כבר אכתוב בפעם אחרת. חכו, גם זה יגיע. רק אספר לכם שלפני כמה ימים הרסנו יחד את הצריף המכוער והענקי שהיה בחצר האחורית ופינינו אותו ואת שקי פסולת הבניין שיחד חסמו את כל החצר. עכשיו יש שם טרמפולינה ענקית. פרטים בהמשך.

 

אז מה הסיפור עם קואופרטיב הדיור

כבר שנים חשוב לנו להיות חלק מקהילה, לגור עם עוד אנשים, לחיות סוג של חיי שיתוף מעבר למגבלות המשפחה הגרעינית. פעם אפילו השתתפנו ביוזמה להקים פרויקט של דיור שיתופי בתל אביב, אבל מחירי הנדל"ן הכריעו אותנו. למי יש תקציב לקנות בניין ענקי בתל אביב שיספיק לכמה משפחות ועוד יישאר כסף לשפץ אותו?!

זמן לא רב אחרי שהגענו לפה חשבנו להצטרף לקואופרטיב דיור רדיקלי בשכונה שבה אנחנו גרים היום. אבל בתור משפחה לא כל כך התאמנו לסגנון החיים שלהם, שכלל שני בתים שבכל אחד מהם גרים שבעה אנשים בערך, ארוחות משותפות כל יום והתחייבות להשקיע לפחות 5 (או 15?!) שעות בשבוע בשינוי חברתי. אלה החוקים ברשת הקואופרטיבים הרדיקלית שהקואופ שייך אליה. אנחנו לא נבהלנו מהאווירה הסטודנטיאלית, אבל הם הרגישו שמשפחה לא מתאימה למרקם החברתי שלהם. אני די נעלבתי והרגשתי שעכשיו אני באופן מוחלט וסופי זקנה ובורגנית. אבל תכלס, הם צדקו.

וכך מצאנו את עצמנו, שנה וחצי אח"כ, מצטרפים לקואופרטיב דיור לכל המשפחה. זה קואופרטיב קטן, שכשהצטרפנו היה בבעלותו בית אחד בלבד. פעם גרו בבית ארבעה אנשים, אבל אחרי שבני הזוג מביניהם נעשו הורים לשתי ילדות, האחרים נעלמו להם והבית נהפך לבית די נורמטיבי, פרט לעובדה שהוא לא בבעלות פרטית אלא בבעלות קואופרטיבית. היום יש בבעלות הקואופרטיב שני בתים צמודים זה לזה, ובאחד מהם גרה המשפחה שלי. די מדהים.

קואופ הסקוואטרים של איסלינגטון
רגע, מה זה בכלל קואופרטיב דיור?

אולי זה המקום להסביר מהם קואופרטיבי דיור. הרעיון הוא, בגדול, להוציא את הבתים מידי השוק הפרטי ולהעביר אותם לבעלות משותפת של הדיירים. מי שגר בבית הוא בעל הבית, אחראי לבית ומקבל החלטות שקשורות לבית. גם אם גרת בבית כל החיים, הבית לא שייך לך או לילדיך. הוא שייך לקואופרטיב. קונים את הבית לא כנכס או כהשקעה כלכלית, אלא כדי לגור בו. הקואופרטיב מאפשר לאנשים שלא יכולים לגייס כסף לקניית בית לקנות בית ביחד ולגור בו.

אנגליה היא מולדת הקואופרטיבים. יש משהו מאוד אנגלי בפרגמטיות שבקואופרטיב. חלק מחברינו בעולם הקואופרטיבים חושבים שקואופ הוא ארגון רדיקלי, אבל ברוב המקרים זו דרך שבה אנשים לא עשירים ולא חזקים יכולים להשתלב בשוק הקפיטליסטי. דרך האמצע הלא מהפכנית שכל כך אופיינית לאי הזה. כך או כך, הקונצפט של קואופרטיב דיור לא כל כך נדיר באנגליה (תראו את זה למשל).

Cooperative principles

בלידס יש כמה קואופרטיבים שקיימים כבר זמן רב, שילמו מזמן את המשכנתא על קניית הבית (או הבתים) והיום אפשר לגור בהם מאוד בזול, כי התשלום החודשי משמש רק לתחזוקה השוטפת. יש פה קואופרטיב ענק של עשרות דיירים שכולל 40 יחידות דיור, מבתים ועד דירות שותפים. חברי קואופרטיב נדרשים להשתתף בתפעול השוטף של הבתים, אם כי בכל קואופרטיב יש צרכים שונים ודרישות שונות. לכאורה, זו דרך מעולה לשמור על קשר עם כולם. אבל האנשים שגרים בקואופ הענקי טנגרם אומרים שאין בו ממש תחושה של קהילה, אולי כי הרבה אנשים מגיעים לשם פשוט בגלל המחיר. מי שרוצה אווירה של קומונה ימצא אותה בשפע בקואופרטיב הרדיקלי שהזכרתי קודם, שהוא אבן שואבת לכל שוחרי הקואופרטיבים בעיר וגרה בו ק', מומחית עולמית לקואופרציה עם הבנה מעמיקה בקואופרטיבים ברמות שאין דברים כאלה (וגם בן אדם ממש נחמד).

מצטרפים לקואופרטיב
כמו שקורה לעתים קרובות, דברים שנשמעים זוהרים ממרחק השנים והנוסטלגיה או נראים מדהימים מרחוק הם למעשה פשוטים וקטנים בהרבה ממה שנדמה. בקואופרטיב שלנו חברים גם אנשים שלא גרים כרגע בבית בבעלות הקואופרטיב, כולם חברים אחד של השני (ורובם חברים פעילים באותה כנסייה. סיפור מוזר לפעם אחרת). הקואופרטיב הוא הגוף החוקי שמוביל את הקמת פרויקט הדיור השאפתני שלנו במורד הרחוב, שכבר סיפרתי עליו בעבר. תהליך ההצטרפות שלנו לקואופרטיב היה די קצר. אהבנו את האנשים ונעשינו חברים שלהם, ואז הציעו לנו להצטרף. שילמנו דמי חבר (פאונד לראש, ילדים בחינם), נרשמנו בספר הקואופרטיב ולא חשבנו על זה יותר מדי.

עברו כמה חודשים. הבית השכן הוצע למכירה. חברי הקואופרטיב חיככו ידיים וגייסו כמויות די גדולות של כסף מחברים ומחברת משכנתאות ידידותית לסביבה ולאנשים, שאוהבת להלוות לקואופרטיבים בתנאים נוחים מאוד (אם כי יש להם דרישות בתחום טביעת הרגל האקולוגית של הבתים שקונים בעזרתם).

פתאום החברות שלנו בקואופרטיב נהפכה ממין דרך מוזרה להצהיר על ידידות למשהו מאוד משמעותי. אחרי כמה חודשים מתוחים, הצלחנו לקנות את הבית ופצחנו במסע שיפוצים מטורף. הבית היה זול להדהים ומצבו היה גרוע בהתאם. חשבנו שנשלים את הכל בתוך שלושה שבועות, אבל בסוף נדרשנו לכל חברי הקואופ חודשיים ומשהו של עבודה מאומצת, והבית עדיין לא לגמרי לגמרי גמור.

אבל הפוסט הזה התארך נורא ולכן על הווי הקואופ המתהווה, על השיפוצים ועל עיצוב הפנים של הבית החדש אספר בפוסט הבא, עם תמונות לפני ואחרי. חיכיתם שלושה חודשים, תחכו עוד כמה ימים.

לאכול עם טבעונים ושאר יפי נפש

אתם יודעים איך זה שקורים המון דברים מעניינים אבל יותר קל להיטפל לזוטות? אז הנה, כבר בסוף ינואר עברנו דירה והצטרפנו לקואופרטיב דיור, ואני סוף סוף חוזרת לבלוג הנטוש שלי כדי לכתוב על אוכל.אבל לא סתם אוכל. בזמן האחרון יצא לי להשתתף בכמה אירועי מזון מהממים בזכות האידיאלים הקצת תמוהים שלי. אז חזרתי לדווח.

1. קאפקייקס טבעוניים משתלטים על העולם #1

לפני שבועיים ליאת ואני הלכנו לשפוט בתחרות אפייה טבעונית. מממ….

תמונה

איך ייתכן שהעוגה היפהפייה הזאת עם הקרם החלומי לא זכתה בשום פרס?!

שוב מתברר שמאחורי החזות המנומנמת של לידס קורים בה המון דברים מרתקים ומגניבים. למשל, פעם בחודש מתקיימת באחד הפאבים בעיר תחרות אפיית קאפקייקס. החודש התמה היתה אפייה טבעונית, והאופים והאופות (בעיקר אופות) פשוט התעלו על עצמם. קיבלנו טבלה עם שלושה פרמטרים לשיפוט: טעם, מראה וסגנון. הסתובבנו, טעמנו, סימנו והתלבטנו. בינתיים האופים הלחוצים ישבו בפינה ונשנשו עוגות טבעוניות בלי להקשיב לדברים המגעילים או המחמיאים שנאמרים לאורך שולחנות התצוגה.

אכלתי שבע (!!) קאפקייקס ורובן היו מעולות. אבל ממש מעולות. אחת מהן העלתה דמעות התרגשות בעיני – היא היתה למעשה בראוני חמאת בוטנים עם קרם חמאת בוטנים אוורירי וקל כפלומת אפרוח וגם צהוב כמוהו, ולמעלה היה ממתק תוצרת בית של שוקולד מריר ממולא בחמאת בוטנים, וכל הדבר היה פשוט מדהים לחלוטין. מקום ראשון בלי היסוסים בכלל, ולא בגלל שהשאר היו גרועים.
בסוף, כשליאת ואני רצנו להתחנף לאופה ולבקש את המתכון, התברר שהוא גם נטול גלוטן. מדהים.

גם מהממת, גם טבעונית וגם נטולת גלוטן

גם מהממת, גם טבעונית וגם נטולת גלוטן

הלאה. לאט לאט מתברר שרוב האופים אינם טבעונים בעצמם, מה שהפך את זה איכשהו לעוד יותר מגניב. ומכיוון שהם בריטים, ומכיוון שמדובר בקאפקייקס, לא היה זה כלל וכלל אירוע של מזון בריאות. למעשה, המחשבה על כמות השומנים המוקשים שאכלתי באותו יום מעבירה בי חלחלה. מצד שני, תראו איזה יופי של קאפקייק בצורת חמנייה, עם מרקם אוורירי שאין כדוגמתו ונקודות של זרעי פרג, פשוט תענוג לעין ולחך, ואפילו יש מתכון:

זאת העוגית שזכתה במקום הראשון בסגנון. ממש בצדק, לא?

זאת העוגית שזכתה במקום הראשון בסגנון. ממש בצדק, לא?

הדבר היחיד שלא ברור לי הוא למה הבריטים הביזארים האלה הצביעו למקום הראשון בתחרות המראה לעוגה שללא ספק היתה הכי מכוערת בתחרות, וגם לא טעימה ברמות שהיא פשוט בלתי אכילה. מזעזע ממש, לא יודעת מה קרה להם. אולי זה ההומור המעוות שלהם. באמת, תראו בעצמכם:

potty cupcakeאבל מספיק עם ההשמצות. בואו נעבור לאירוע השני.

2. יין סחר הוגן

האירוע השני היה שונה לגמרי, אם כי גם הוא כלל שתיית אלכוהול (בכל זאת, אנגליה). היה מצחיק וביזארי. לרגל השבועיים של סחר הוגן בעיר (לידס הוכרזה כעיר סחר הוגן לפני כמה שנים), התקיימו פה מגוון אירועים ובהם אירוע טעימת יינות סחר הוגן. אנחנו הגענו לשם כי אבי מעורב בחנות סחר הוגן שהעמידה דוכן בחדר הסמוך.
גם שאר הלוגמים היו אנשים שהגיעו בעיקר כי הם תומכים בעקרונות הסחר ההוגן ולא ממש מעורים בתרבות היין, אם לומר זאת בעדינות. מה שהיה מצחיק הוא הפער בין הסגנון הקצת מהוה של הקהל לסגנון המלוטש והמהוקצע של מגישי היין ומעל הכל, לסגנון השנון, המתוחכם, הידעני והאנין של המנחה. היא דיברה איתנו על גוף ועל טאנינים, על שגיאות נפוצות בשילוב יינות עם מנות מסוגים שונים ("אנשים רבים חושבים שבתור יין קינוח כדאי לבחור ביין מתוק, אבל זו לאו דווקא הבחירה הנכונה. כדי להדגיש את טעמו של השוקולד, כדאי דווקא לבחור ביין עשיר ומעט יבש, כמו למשל…" ואז היא הפליגה בהבדלים הדקים-לכאורה אך המשמעותיים למעשה בין היין הצרפתי בכוס שהחזקנו ביד ימין ליין האוסטרלי שהחזקנו ביד שמאל.

האם מיותר לציין שאף אחד מהנוכחים לא התלבט מעולם בשאלה איזה יין מתאים לאיזו מנה? הטועמים החליפו ביניהם מבטים נבוכים וניסו להשתתף כמיטב יכולתם. היה הורס, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיינות שטעמנו היו יינות די רגילים, שאפשר למצוא בחנויות של הקואופ במחירים שווים לכל נפש, שלא לומר פשוט בזול. כמה כבר אפשר לדבר על יין בחמישה פאונד?!

זה הזכיר לי את הרגע שבו הבנתי למה עושים כזה עניין מיין. זה היה כשהלכנו לבקר את טל בפירנצה, שבה הוא למד בישול. התלמידים ירקו לכיורים יינות בשווי עשרות יורו, ואני טעמתי את השאריות מהכוסות שהם הותירו אחריהם. בחיי, רמזים של חבית אלון ואדמה. ניחוח פירות יער. ארומת דבש. הכל נכון, אם יש לכם כסף.

(אגב, אח"כ הלכתי לברר מה הסיפור של הייננית הזאת וגיליתי שיש לה סיפור חיים מדהים. למשל, שעד לפני עשר שנים היא היתה כומר. יש אנשים אמיצים בעולם).

3. בית קפה סחר הוגן, קאפקייקס טבעוניות משתלטות על העולם #2
והכי בלתי צפוי, אולי, הוא שהזמינו אותי לתרום עוגות טבעוניות לקפה הסחר הוגן השנתי בעיר. אתם מבינים, הם רצו להתחשב בכל הדיאטות האפשריות, כולל בלי אגוזים-בלי גלוטן-בלי חלב-לטבעונים בלבד ועוד ועוד. האתגר היה להכין את העוגות מרכיבי סחר הוגן בלבד. באנגליה זה די קל, כי יש מהכל, כולל וניל סחר הוגן. אגב, רק לפני שנה נודע לי שהסיפור מאחורי פולי הווניל מזעזע וכולל, כמו הרבה מתעשיית המותרות שלנו, עבודת ילדים. בעצם אולי זה מזל שרוב האנשים לא משתמשים בווניל אמיתי.

אז הכנתי קאפקייקס בננה וחמאת בוטנים עם זיגוג שהעתקתי מהקאפקייק המצטיינת שאכלתי בתחרות (לא התקרבתי אפילו למרקם והטעם המדהים שלה!). ואז הכנתי גם קאפקייק שוקולד עם קצפת וניל. וזה מדהים שהקמח אורגני, והסוכר הוגן, והשוקולד הוגן, והבננות הוגנות והווניל הוגן והתפוחים לרסק שנותן לעוגה לתפוח גדלים פה בחווה לא רחוק מהבית, והשמן מקואופרטיב מקומי (ובכבישה קרה!) ובאופן כללי אפשר להכין כאן עוגות כאלה חסודות ומוסריות שאפשר כמעט לשכוח שהעוגות האלה הן, בסופו של דבר, כמות אדירה של ג'אנק-פוד…

אם מישהו היה אומר לי לפני שנה שאני אגיש עוגות עם קצפת, לא הייתי מאמינה

אם מישהו היה אומר לי לפני שנה שאני אגיש עוגות עם קצפת, לא הייתי מאמינה

הגזענות כפי שלימדה אותי בתי

לרגל מותו של נלסון מנדלה הוצבה תמונתו על שולחן קטן בבית הספר של לילה. במפגש הביתספרי המכונה כאן Assembly שלושה מורים סיפרו לילדים על מנדלה שלהם: המנהלת סיפרה כיצד הפגינה למען שחרורו כשהיתה סטודנטית באוניברסיטה, המורה של כיתה א' סיפרה על הביקור שלה בתא הכלא שלו (אחרי, כמובן) והמורה של כיתה ג' סיפר כיצד ראיין את מנדלה כאשר היה כתב של סוכנות הידיעות אי-פי. כשסיפרתי על כך (די בגאווה) לחברים מקומיים, אמא של א' לא התרשמה במיוחד ואמרה לי: "אני בטוחה שזה מה שעשו בכל בתי הספר בעולם". לי היו ספקות משלי בקשר לבתי הספר בישראל, והן רק התגברו כששמעתי שביבי החליט להיות פתאום חסכן ולוותר על השתתפות בהלוויה של מנדלה. האמת, אני מבינה אותו. לייצג את ישראל וההפרדות שלה בנסיבות האלה באמת עלול להיות די מביך, אולי אפילו יותר מביך מלהיעדר בצורה כה הפגנתית.

אבל לא על זה רציתי לכתוב.

Image

לילה חזרה מבית הספר וסיפרה לי שמנדלה היה איש טוב מאוד, כי הוא רצה שיתייחסו לכולם באותה צורה. ואז היא סיפרה לי בטון מלא פליאה והשתאות על משהו אקזוטי מאוד ששייך לעבר הרחוק והקדמוני: "אמא, את יודעת שבימים עברו* – אפילו פה באנגליה!! – לא התייחסו לאנשים באותה צורה רק בגלל שהם נראים אחרת או שיש להם צבע עור שונה!!". ולפני שהספקתי להאיר את עיניה בנוגע לעובדות המרות, היא אמרה: "How stupid is that! הרי אין בעולם אפילו שני אנשים שהם אותו דבר..".

* היא אמרה את זה באנגלית והשתמשה בביטוי הסנטימנטלי והמעורפל In the olden days.

בגיל שש, לכליל יש עדיין עיוורון צבעים בריא. מבחינתה צבע עור או דת הם מאפיינים ניטרליים. יש לה חברות ממבחר דתות, כולל הינדואיזם, נצרות, איסלאם, יהדות ועוד כמה. יש לה חברות וחברים ממבחר גדול יחסית של צבעים וארצות. הרבה יותר גדול מהמבחר שעמד לרשותי בתור ילדה וגם גדול יותר מהמבחר שעמד לרשות תלמידי במרכז תל אביב. במערכת החינוך של לידס (ובמידה מסוימת באנגליה בכלל), חינוך לסובלנות ונגד גזענות הוא הלחם והחמאה וגם כוס התה. הנה, רק אתמול קיבלתי מכתב ממשטרת לידס (!!!) שמבשר על פתיחתו של פרויקט חדש: המשטרה תכשיר בני נוער בדיווח ומאבק בפשעי שנאה וגזענות. המשטרה, כן? מדהים. או תראו למשל את הסרטון הזה:

 Image

לא היה לי לב לגלות לכליל יותר מדי על האמת בנוגע לגזענות והסתפקתי באמירה שגם היום וגם באנגליה מפלים אנשים לרעה בגלל צבע העור שלהם. הסכמתי איתה שזה ממש טיפשי ולא התאפקתי ואמרתי לה גם שלא כל האנשים מבינים את מה שהיא מבינה.

כמה ימים לאחר מכן הנושא עלה מחדש באופן אחר, כאשר חברתי ש' רטנה שבתה בת ה-6 חיה בבועה. שאלו אותה בשיעור מה היא היתה משנה בעולם כדי להפוך אותו למקום טוב יותר, והיא ענתה שהיתה הופכת את האוטו שלהם לקרוואן. אני לא התרגשתי והצבתי לכליל את אותה השאלה. היא חשבה כמה שניות לפני שענתה: לא הייתי משנה כלום.

באמת??

כן, העולם טוב כמו שהוא.

וואו. באמת, זה מקסים. כי היא עוד קטנה כל כך שהעוולות והסבל פשוט לא חודרים לתודעה שלה. אמרתי לה שאני שמחה שהיא אוהבת את העולם שלה כפי שהוא. אבל הבועה הזאת הציקה לי, ולמחרת אמרתי לה שמי שממש טוב לו בעולם כפי שהוא, יכול עכשיו לעזור לאחרים שבשבילם העולם לא כל כך מוצלח. הזכרתי לה את העבודה שלי עם פליטים, לילה נזכרה שיש אנשים חסרי בית. היא הציעה שכשנעבור לבית החדש (זה יקרה בקרוב ואני מתכוונת לכתוב על זה כל הזמן ודוחה בלי סוף) ניתן להם את הדירה הזאת. או שאולי נבנה להם משהו במקום יפה בקאנטרי-סייד…? אולי ליד נהר? (זה ללא ספק בהשראת הספר שאני קוראת לה עכשיו, The Faraway Tree, שבו הגיבורים כל כך שמחים לעבור מהעיר לכפר). חשבנו אולי לארח מישהו בבית החדש, שיהיה בו חדר אורחים.

מבחינת התודעה הפוליטית שלה, הרגשתי שהשגנו איזו התקדמות. ממש קטנה. יותר חינוך לצדקה מאשר מודעות לאי צדק חברתי. אבל מבחינת התודעה הצחה והתמימה שלה אני לא בטוחה מה עדיף. יש לה חיים שלמים להתמודד עם עוולות העולם. וכמה מקסים להאמין שגזענות היא משהו בלתי נתפס שעבר מן העולם. בחינוך צריך לפעמים להתנהג כאילו האוטופיה כבר כאן. אולי מספיק לצייד אותה בתובנות האלה, וכשתגדל היא כבר תדע מה לעשות?

פשטות מרצון ולזניה טבעונית לעצלנים

לפעמים אני נעשית סנטימנטלית לכל מיני דברים שבישראל היה לי קל לעשות ופה קשה לי. למשל – הלחם. בשנתיים האחרונות שלנו בישראל לא אכלתי כמעט בכלל לחם קנוי, וכמעט תמיד היה בבית לחם שלי (בעיקר סביב הימים של הגן הורים). נכון, לא אכלתי הרבה לחם. וחוץ מזה, בישראל חם. הבצק תופח מהר ובקלות, וגם אפשר ללוש בצק ללחם עשר דקות והוא כבר נעשה גמיש ונוח למדי.
באנגליה הכל שונה. הקמח שונה, קשה יותר. וקר; כדי להגיע לבצק במרקם מתקבל על הדעת צריך ללוש בנחישות במשך חצי שעה לפחות, אבל בעצם רצוי ארבעים דקות ומעלה. היו ימים שאמרתי בלבי "אמנם לא תרגלתי יוגה הבוקר, אבל לפחות אני עושה פעילות גופנית מאומצת!"
וכדי להחמיר את המצב, הלחם בחנויות באנגליה מזעזע. במכולת נורמלית בתל אביב אפשר להשיג כמה סוגים טובים מאוד של לחם שיפון רוסי או לחם מלא עם דגנים והפתעות, שלא לדבר על מאפיות הגורמה שהיו במרחק הליכה מהבית שלי או שוק הכרמל. פה גם הלחם המלא ספוגי ורכרוכי ונטול טעם, אני בכלל לא מסוגלת לאכול אותו לפני שהוא קופץ מהטוסטר. אני לא רוצה לדבר בכלל על רשימת הרכיבים שמופיעה על שקית הניילון הבלתי מתמחזרת שהלחם האנגלי עטוף בו.

אז לפני כמה חודשים גמרתי אומר בלבי להפסיק עם התירוצים ולחזור ללחם ביתי. אני מרגישה טוב יותר כשאני אוכלת לחם שאני יודעת מה יש בו, איך הכינו אותו וגם גאווה על זה שאני עושה בעצמי את מה שאני יכולה. אני אוהבת להיות עצמאית. אני אוהבת דברים שעשיתי לבד, אפילו הם קצת מצ'וקמקים כמו כריות הינשופים שתפרתי באחרונה. בגלל שהם עבודת יד, זה נחשב חינני. באמת. וכשאני אוכלת אוכל ביתי, לובשת משהו שסבתא שלי תפרה או רוכבת על אופניים שאבי הרכיב משלושה זוגות שונים, אני מרגישה שיש בחיים שלי משהו אותנטי, מיוחד, משמעותי. שהדברים שסביבי הם חלק ממרקם של אהבה ותשומת לב. שהם שלי, ולא איזה מוצר מדף אוטומטי שהגו באיקאה. מה גם שלחם ביתי הוא לא רק יותר כיפי ושוויצרי, אלא באמת באמת הרבה יותר טעים ואין לי ספק שגם יותר בריא.

כדי ליצור מקדם פדיחה שימנע ממני לסגת, הודעתי למשפחה שמעתה אכין לחם לכולם. אפיתי לחם לבן לאבי ונור ולחם מלא לי ולכליל. השתדלתי מאוד ולשתי המון זמן וגם התפחתי כל הלילה. את הלחם הלבן הכנתי מבצק הפיצה העילאי של "לחמים" וכדררתי ללחמניות, שאת חלקן הטמנתי מיד בפריזר. התוצאה היתה מענגת, אך מחרידה. מכיוון שקשה מאוד לעמוד בפני לחם טרי מהתנור, צריכת הלחם שלנו ביום ההוא גדלה פי שבעה, ורוב הלחם שאפיתי חוסל. הלחמניות מהפריזר נעלמו כעבור יומיים. ההחלטה הדרמטית שלי החזיקה מעמד בערך שבועיים.

אז מה עושים?
נזכרתי שכמה פעמים אכלתי לחם ממש טעים ממכונת לחם. ואז עלתה השאלה הטורדנית והטהרנית: האם מכונת לחם היא צעצוע שמתאים כמתנת חתונה, או פתרון אמיתי לאנשים שרוצים לחם תוצרת בית אבל לא מוכנים ללוש שעה בכל יום? והאם כל הקטע של לחם ביתי הוא לא המרכיבים אלא העבודה שהושקעה בו? למזלנו, ביקרנו בשוק יד שנייה ומצאנו מכונת לחם חדשה במחיר מציאה מגוחך ממש ופטרנו את עצמנו מהצורך להתלבט.

אלא שעל הלחם הראשון שיצא נור אמר: "הלחם שאת מכינה בעצמך הרבה יותר טעים". מה, את זה לא הכנתי בעצמי..? כנראה שלא. והוא באמת לא היה משהו.
אחרי כמה וכמה ניסיונות הגעתי לכמה מסקנות. למשל, שקמח חיטה מלאה הוא קמח מעפן שמכביד על הלחם ולא ממש טעים. בלחמניות שהכנו לגן הורים היה תמיד קמח מלא והן היו מעולות. אבל באנגליה, כאמור, הכל אחרת. ואז ו' המליצה לי להשתמש בקמח קמוט, ומאז לא הבטתי לאחור. זה קמח מלא עם טעם מוצלח ומרקם אבקתי וצבע צהבהב כך שכאשר מכינים איתו דברים, הסועדים טועמים משהו קליל ובהיר לא קולטים שהלחם למעשה מקמח מלא. הא!

אז התחלנו להכין לחם במכונה והגעתי למתכון מוצלח למדי, ואפילו שזה דורש חמש דקות עבודה, אני עדיין מתעצלת להשקיע את הזמן המועט הזה. קנינו את המכונה לפני חודש בערך, אבל הכנו בערך 5 כיכרות לחם. למה? לא יודעת. אולי צריך להתרגל.

חוב ישן: הנעליים של לילה

אם כבר בענייני פשטות מרצון, כבר סיפרתי פה על הסאגה של רכישת נעלי בית ספר לכליל. בסוף, מאוחר מדי, התברר לי שאני לא המופרעת היחידה באנגליה עם ההפרעה הזאת, ומצאתי את הבלוג הזה שעוסק בסוגיית נעלי בית ספר אתיות להורים טרחנים כמוני.

טוב, זה נחמד. אבל אתם הרי יודעים שאין, פשוט אין על חנויות יד שנייה. זה ללא ספק הדבר האמיתי.

ולקינוח: לזניה לטבעונים עצלנים
OLYMPUS DIGITAL CAMERA
לפעמים מתחשק אוכל מדהים ומושקע עם ים של טעמים ומרקמים והמון ירקות וויטמינים. אבל לפעמים רוצים פשוט אוכל משביע וכיפי שהילדים יאכלו בלי תלונות. למקרה הראשון יש לי את המתכון של ג' ללזניה טבעונית עם שכבות של חצילים קלויים, קישואים קלויים, פלפלים קלויים, פסטו ומה לא. למקרה השני המצאתי את לזניית הבטטה.

מה צריך?
1 חבילת דפי לזניה בלי ביצים
800 ג' עגבניות מרוסקות
גזר בינוני, קצוץ דק מאוד
בצל בינוני, קצוץ דק
שמן זית
קצת מיורן
בטטה בינונית
תפוח אדמה בינוני
זיתים
סירופ אגבה

מה עושים
למילוי:
בעזרת קולפן, מקלפים את הבטטה ותפוח האדמה ואז ממשיכים לקלף סרטים רחבים עד שלא נשאר כלום.

לרוטב:
משקיפים את הבצל
מוסיפים גזר ומקפיצים קלות.
מוסיפים מלח, עגבניות, אגבה ומיורן
מבשלים עד שהגזר הקטנטן די רך

בזמן שהרוטב מתבשל:
משמנים תבנית פיירקס בשמן זית
מורחים את עלי הלזניה בשמן ומסדרים בשורה.

מורחים שכבת רוטב עגבניות.
מסדרים שכבה של סרטי בטטה על הרוטב.
מסדרים עוד עלי לזניה משוחים בשמן.
מסדרים שכבה של רוטב עגבניות ועליה תפוחי אדמה.
ואז שוב, עם שכבת זיתים.
ואז ממשיכים עד שנגמרים הרכיבים או המקום בתבנית.
מסדרים יפה רוטב וקישוטים מלמעלה.
אפשר להשפריץ קצת רסק עגבניות פושטי בצדדים, אם רוצים. פה הוא מגיע בשפופרת אז זה ממש מתבקש.

מוסיפים מים מהצדדים שיגיעו עד למעלה.

מכסים בנייר כסף ואופים על חום בינוני-גבוה עד שמזלג ננעץ עד הקצה די בקלות, כלומר עד שהפסטה רכה.

מורידים את נייר הכסף ומחזירים לתנור למכת חום שתהפוך את הציפוי לקריספי.

מגישים חם, או קר (אם נשאר משהו. לרוב לא נשאר).
בתיאבון.

כשהגזענים באים להפגין מה יעשו התושבים

השכונה שלנו היא קלישאה של שיכונים. חלק ניכר מהתושבים גרים בדיור בר השגה (כן, יש פה דבר כזה!) ובעצם העירייה משלמת להם את דמי השכירות. אחרים מקבלים קצבאות מסוג אחר, או שסתם אין להם כסף לעבור לשכונה טובה יותר, או שהם כבר גרים פה כל כך הרבה זמן שהם רגילים. וזאת שכונה מאוד מגוונת מבחינה אתנית, אבל יש לה אווירה מובהקת של שכונה לבנה ממעמד הפועלים (או המובטלים). והנה, לפני חצי שנה נודע לנו שעמותה מוסלמית מתכוונת להקים מרכז קהילתי על חורבות הפאב הישן והריק (הו, האירוניה!). 

השכונה געשה. המרכז הקהילתי נסגר לפני שנה אחרי ערימה של תככים בין התושבים (פוליטיקה בפ' קטנה, כמו שהסבירו לי כאן); ומה פתאום מרכז למוסלמים באמצע שכונה כל כך נוצרית? תכלס, צודקים. אבל מה לעשות שהפאב היה רכוש פרטי והוא נמכר בלי לשאול אף אחד. העירייה היתה חייבת לאשר את הסבת הייעוד, והתעלמה מתחינות התושבים ומהאזהרות שלמעשה זו מזימה להקים מסגד בניגוד לתקנות, ושזה לא פייר להקים מרכז קהילתי שלא משרת את הקהילה כשדווקא יש פה צורך דוחק במרכז קהילתי לכולם. בינתיים העמותה כבר התחילה לשפץ את הגדר בלי אישורים – מה שלא תרם למוניטין שלה בקרב התושבים. חלק מהתושבים פתחו במאבק חסר תועלת בעירייה.

ואז אחד השכנים המיליטנטיים התקשר ל-EDL והזמין אותם להפגין. EDL, ובשמה המלא English Defence League, היא הליגה הגזענית המזעזעת של אנגליה. בדיוק מה שאתם מדמיינים, עם בריונים לבנים בראשים מגולחים ושנאה יוקדת למוסלמים, יהודים וכל מי שלא דומה להם. בתגובה הודיעה הליגה האנטי פשיסטית שתבוא להפגין את התנגדותה לביקור הפרובוקטיבי של הגזענים. השכונה המנומנמת שלנו לא האמינה שכזאת דרמה יכולה להתחולל פה.

שכנתי ק' היא אנגלייה לבנה ממוצא נוצרי שנישאה למוסלמי ממוצא קשמירי ומגדלת פה את ארבעת ילדיהם וחצי מהזמן גם את כליל, שמבקרת אצלם בכל רגע פנוי. ק' צעירה, מקסימה ונאיבית. היא לא מתעניינת בפוליטיקה ופשוט לא מבינה איך אנשים יכולים להיות גזענים. "ואם הם ירצו פעם לעבור לארץ אחרת, הם ירצו שיתייחסו אליהם ככה? זה פשוט דבילי!". לקראת ההפגנה שקלנו את צעדינו והחלטנו לחלק פליירים בשם תושבי השכונה, שקוראים לפתרון בדרכי שלום לדרמה הזאת. חשבנו שיהיה נחמד אם העמותה תקיים את הבטחתה לפתוח את המרכז לכל התושבים, ואם התושבים יואילו להיות מנומסים.

אז הכנתי פליירים, אבל ברגע האחרון ק' השתפנה ולא הסכימה לצאת להפגנה. בעלה ע' (בן אדם ממש מקסים אבל גם סוג של פטריארך מהסוג הישן), אמר שנראה לו מסוכן לנשים לצאת לשם, ובטח לנשים כמונו, ועל אחת כמה וכמה עם פליירים. כשציינתי שיהיו שם גם האנטי פשיסטים הוא צחק: הם תמיד עוקבים אחד אחרי השני. המשטרה חשבה כמוהו, ושלחה לקהילה היהודית ולדיירים בקשה לא לצאת לרחובות אלא אם אתם מתכוונים להשתתף בהפגנה בעצמכם. בבוקר הרחוב השומם כבר נמלא בשוטרים. לילה ואני יצאנו להדביק פליירים לאורך כל הרחוב הראשי של השכונה.

כמה ימים לפני ההפגנה נפגשתי עם הכומר בכנסייה האנגליקנית בשכונה שלנו, שחבר בפורום הבין-דתי של העיר. חברי הפורום החליטו לקיים מצעד שקט באזור, כולל תחנות במסגד, בית כנסת וכנסייה. הם לא רוצים לעורר מהומה, כמובן. רק לקרוא למסר של שלום ודיאלוג ולהציע תמיכה ואוזן קשבת לתושבים מודאגים ביום ההפגנה (אלהים ישמור מהפטרונות של הכמרים האלה!). הכומר (עם צווארון לבן כזה, אמיתי!) פשוט היה בעננים כשבא לבקר בביתי שבשיכון – הנה מקומית אמיתית שמדברת כמו יפי הנפש מהפורום הבין-דתי! הוא היה ממש נרגש ושנינו הסכמנו שנמשיך לשתף פעולה בעתיד.

עכשיו הבנתי את סיפור ההפגנות בשכונת שפירא מהזווית של התושבים. בתור שוחרת זכויות אדם בהחלט יכולתי להשתתף בהפגנה האנטי פשיסטית נגד הגזענים. אבל בתור תושבת הרגשתי שהגישה האוטומטית של הפעילים המקצועיים ממהרת לצבוע את המאבק השכונתי בצבעים של מאבק גזעני, בעוד שהשכונה שלנו ממש לא כזאת. אם לנקוט בלשון גישורית, יותר משיש כאן מאבק בין דתי או בינתרבותי יש פה מאבק על משאבים ואינטרסים. התושבים רוצים מרכז קהילתי לכולם ולא מרכז למוסלמים משכונה אחרת. מה כל כך קשה להבין פה?

אז התרעמתי על הנטייה האוטומטית להניח שהעניים בשיכונים הם גזענים ושונאי זרים, ועל הרצון הטוב המתייפיף של המפגינים מהשכונות המכובדות להתגייס נגד המפגינים הגזענים, שרובם הגיעו בכלל מערים אחרות. אתם מבינים? פעילים פוליטיים מכל האזור הגיעו לשכונה הפיצית שלי כדי להמשיך את המאבק שהם מנהלים בכל מקרה, בלי לתת לסיפורים הקטנים והאישיים לשנות את התמונה שלהם, על משיחות המכחול הרחבות שלה. מובן שיש גם מידה של גזענות ושנאת זרים בסיפור, אבל מי שגר פה יודע שזה רק תבלין דק ומזדמן מעל בסיס מוצק של הזנחה, מחסור וצורך ופוליטיקה שכונתית פנימית כמו שיש בכל מקום שבו אנשים חיים יחד. 

מה המסקנה? אולי פעילים צריכים להקפיד תמיד לעבוד עם הקהילות ולא לכפות את האג'נדה האידיאולוגית שלהם בלי להבין את ההקשר הקטן והמקומי. זה פחות זוהר ופחות מלהיב למי שאוהב הפגנות גדולות וסיפורים בשחור לבן. זה תהליך, לא אירוע משולהב. אבל אידיאולוגיה אמורה להיות נקודת מוצא לפעילות פוליטית, לא נקודת הסיום. מתוך אידיאולוגיה הומניסטית אפשר לעבוד עם הקהילה ולנסות להגיע לפתרון של הבעיה הזאת. מתוך צדקנות ודחף שיווקי (כלומר, שהיעד הוא קידום אידיאולוגיה ולא קידום האנשים), אפשר להגיע להפגנה אחת סוערת וללכת, מבסוטים ושאננים. 

בסופו של דבר החמצנו את ההפגנה (לכליל היו תוכניות משלה לאותו יום), אבל שמענו עליה מהשכנים (למשל, שהגזענים לא הצליחו למצוא מישהו מהתושבים שיסכים לשאת דברים, ושהיו די מעט אנשים, ואפילו שחלקם העדיפו להישאר בפאב שבו נפגשו לתחילת הצעדה…). אח"כ כמובן קראנו את החדשות. פה ושם.

ולעניין אחר לגמרי:

מה טבעונים אוכלים עם פירה

פירה עם תוספות טבעוניות

בעניין אחר לגמרי, לפני כמה ימים אכלנו ארוחה נורא טעימה שנבעה מכך שהתעצלתי לבשל, ובסוף יצא שהכנתי המון דברים פשוטים. ראשית הכנתי פירה, כי מה יותר פשוט ומשביע מפירה.

אבל מה נאכל ליד הפירה? אני לא משתמשת בסייטן (סתם, כי לא יוצא לי), ולא היה לי תבשיל עדשים או שעועית טוב ומהביל שילווה את הפירה עם רוטב. גם לא היה לי חשק להכין יותר מדי.

אז הקפצתי קצת פטריות בשמן זית, שום, טימין, פלפל שחור וחומץ בלסמי.
וטיגנתי טופו בשמן עם מעט רוטב סויה עד שהוא נעשה פריך ושחום.
ובישלתי אפונה מהשקית בפריזר.
ופרסתי חצילים, מרחתי עליהם שמן זית, שום כתוש ופטרוזיליה מיובשת (שאני אקצוץ??) וזרקתי לתבנית בתנור.
חיממתי שעועית אפויה (baked beans) מקופסת שימורים, כי בכל זאת אנחנו באנגליה
וגם את שאריות התבשיל מאתמול, שמי זוכר כבר מה הוא היה. 

בסופו של דבר, בלי יותר מדי טרחה, יצאה ארוחה ממש מגניבה אז לא התאפקתי וצילמתי:

פירה עם תוספות - ארוחה טבעונית שלמה

מסע הנעליים ההזוי, חלק 2

כבר כתבתי פה באריכות על הקשיים הכרוכים בהשגת נעליים שיעמדו בכל התנאים המגוחכים שלי. וכבר הסתכלתי במראה וגיליתי שאני מתחסדת חסרת תקנה. אבל מה לעשות, הסלידה שלי מרכישת בגדים חדשים בכלל ונעליים חדשות בפרט כבר האמירה לדרגות חסרות תקדים. בשבועות האחרונים האובססיה הזאת הובילה אותי למסע הזוי במיוחד, שאני הראשונה שתעיד שהוא דבילי ואידיוטי. הנה זה מגיע: המסע לרכישת נעלי בית ספר חדשות לכליל.

בבית הספר של לילה, כמו ברוב המכריע של בתי ספר אנגלים, נהוגה תלבושת אחידה הכוללת נעליים שחורות, ובימים שאינם גשומים מאוד או קפואים מאוד (או בימים שהם עד כדי כך קפואים עד שבאים במגפי גומי מרופדים ובכיתה מחליפים לנעליים רגילות), הילדות נועלות נעלי בובה שחורות. למה? ככה.

לפני תחילת השנה רכשתי לה נעליים שחורות מיד שנייה במצב מעולה, והן החזיקו מעמד יפה עד שנשחקו כדרכן של נעלי ילדות. היא גם גדלה, שתהיה בריאה. למראה הבלוי משהו של הנעליים, אצתי רצתי לאיביי לחפש לה נעליים חדשות. על הנעליים שלה אין מידה, אז הסתכלתי על נעלי החורף שלה ורכשתי נעליים גדולות בחצי מידה, שיהיה. אלו היו נעליים בעיצוב שמוצא חן במיוחד בעיני כליל, עם לשונית באמצע. אני אפילו לא מנסה להתווכח איתה כשיש לה העדפות בענייני אופנה.

אלא שהנעליים האלה היו גדולות להחריד. הן פשוט נפלו לה מהרגליים במידה כזאת שאפילו לא שקלתי לנסות לגרוב לה עוד זוג גרביים – מה שהגיוני בכל מקרה בעונה הזאת, שבה אמור להיות אביב אבל למעשה עד לפני שבועיים עוד ירד פה שלג…

בקיצור, החלטתי לאפסן את הנעליים האלה לשנה הבאה ולרכוש זוג נוסף. אתם כבר מבינים שמה שמוביל אותי בהתעקשות לרכוש נעליים מיד שנייה הוא לא קמצנות חולנית אלא הזוועה שאני חשה כלפי 1) רכישת נעליים  מעור 2) רכישת נעליים שיוצרו על ידי עבדים 3) צריכה מיותרת שמזהמת את העולם 4) חומרנות וחינוך ילדים לקנייה בחנויות.

מקץ כמה ימים מצאתי באיביי את זוג מספר שתיים, הפעם במידה אחת יותר קטנה.

הן הגיעו די מהר, והן היו גדולות מדי. וואאהה! זה כבר באמת נעשה מגוחך: המידה המסומנת עליהן קטנה בחצי מידה מנעלי החורף שעליהן הסתמכתי בהרפתקה הזאת. מה זה אמור להיות?

בשלב הזה התחלתי לברר מה המחיר המלא של נעליים חדשות. יקר, ולא רק בכסף (אם כי גם בכסף. נעליים מחברה נחשבת, שאני גם יודעת שיחזיקו מעמד ויהיו טובות, עולות כמה מאות שקלים). כתבתי לכמה חברות שאני יודעת שמייצרות נעליים טובות, וכולן השיבו שהן מייצרות בסין, או בהודו (חוץ מאחת, שיש לה גם מפעלים בספרד ובפורטוגל, כלומר בפיקוח תנאי העבודה של האיחוד האירופי). בכל מקרה, המחשבה על קניית נעלי עור די דחתה אותי – אפילו אם זה קורבן למען בתי הקטנה. לא מצאתי נעלי ביתספר אתיות וצמחוניות – אולי לא השתדלתי מספיק, ואולי גם בעיני יצרני הנעליים יש סתירה בין אתיקה לבתי ספר, ולו מבחינת השיק. אז אחרי שגמרתי להתעצבן משירות הלקוחות בחברות שהתחמקו מהשאלות שלי על זכויות עובדים (למשל קלארקס וקיקרס), חזרתי לנבור באיביי.

בשלב הזה כבר הרגשתי ממש, אבל ממש, אהבלה. הבטחתי לעצמי ולבני המשפחה שזאת הפעם האחרונה. ורכשתי את הנעליים שכליל הכי אהבה, שנראו במצב מעולה ואכן היו כאלה כשהגיעו אלינו בחבילה ארוזה היטב.

נחשו מה? הן היו קטנות מדי. ממש בקצת, אבל לוחצות במידה שאי אפשר לנעול. אלהים ישמור. ועוד הבטחתי להפסיק. כתבתי לעוד כמה חברות, שוטטתי באינטרנט, אבל האמת היא שידעתי מה הולך לקרות עכשיו. כן, ניחשתם נכון.

חזרתי לאיביי.

רכשתי נעליים גדולות בחצי מידה. היום הלכנו לקחת אותן (כן, במקרה המוכרת מלידס), והן מתאימות. המוכרת, שאולי הרגישה שמשהו מטורף עבר עלינו עד שהגענו אליה, נתנה לנו עוד זוג במתנה, במצב קצת פחות מחדש שאי אפשר באמת למכור באיביי, אך בהחלט אפשר לגלגל הלאה.

אבל אתם יודעים מה? אני חושבת שהן ממש ממש בדיוק. (ט-ט-ט-דההההה!)

איך להביא את השלום בלי להתחסד

כבר סיפרתי פה על חיבתי לקווייקרים, שמעסיקה אותי די הרבה בחודשים האחרונים. אחד העקרונות החשובים לקוויקרים הוא השלום. רובם פציפיסטים ובעיקרון אמורים לבטא את השליחות שלהם לשלום בהיבטים שונים בחיי היומיום שלהם, ולא רק בהיבט הפוליטי.

והנה לפני שבוע קראתי את הפסקה הבאה, מתוך ספרון קטן על השליחות הקוויקרית לשלום (מה שמכונה באנגלית The Peace Testimony). בדרכם הישירה, התמציתית והלא מתחכמת הם מציגים חמש נקודות עיקריות על קוויקרים ושלום, על פחות מעמוד 4A אחד. סעיף 3 נכתב ממש בשבילי. שימו לב, בתרגום חופשי:

העניין בעדות השלום של הקוויקרים הוא לא להיות אדם טהור, להתרחק מאלימות, לנקות את הידיים של עצמכם ולשכוח מהצרות של כל השאר. האלימות היא חלק מאתנו בכל פעם שאנחנו שותים מכוס פלסטיק וזורקים אותה למטמנה. הידיים שלנו כבר מלוכלכות. ניקוי זוג ידיים אחד מועיל רק במעט אלא אם הוא עוזר לנקות את הידיים של כולם.

במלים אחרות, מה את עושה כזה עניין מנעלי בית הספר של הבת שלך כשמסביב העולם עולה בלהבות. תשקיעי אנרגיה במה שחשוב ותפסיקי להתחסד. תכלס, צודקים. אבל למרבה הצער אני פשוט לא מצליחה. טוב, אני לא תמיד עד כדי כך דפוקה. רק לפני חודש קנינו לה מגפיים חדשים בחנות הכי זולה וזהו – כי היינו זקוקים להם מהר ואחרי שחיפשנו בעשר חנויות יד שנייה ולא מצאנו, פשוט נסענו לסופר. אין בכלל ספק שהמגפיים האלה הגיעו מסין ואין לי תקוות רבות מדי בנוגע למחויבות של טסקו לזכויות עובדים. אבל נעליים – נעליים קל להשיג מיד שנייה אם רק מתאמצים קצת.

שאלון העבדות

אחד הדברים שמעסיקים אותי סביב עניין הצריכה האתית הוא המיתוס על ביטול העבדות. המאבק בעבדות נחשב אחד השיאים של התנועה לזכויות האדם – איך אנשים מכל העולם הצליחו למגר את העבדות בדרכים יצירתיות ובאלימות, בהקרבה ומסירות וטוב לב ובמאמרים נוקבים. לפעמים מזכירים שגם אחרי מיגור העבדות סבלו השחורים בארה"ב מאפליה זוועתית ממש, ולמעשה בחלק מארצות הדרום המשיכו לעבוד כמשרתים בשכר מגוחך עוד עשרות שנים אחרי הביטול הרשמי של העבדות. אבל לעתים נדירות מזכירים את העובדה המחרידה שהעבדות פשוט לא פסה מן העולם בכלל. קוראים לה משום מה "עבדות מודרנית", כאילו שזה משהו אחר, או כאילו שיש משהו מודרני במלאכת כפיים נוראית בשדות ובמכרות ובמפעלים חשוכים. נכון, העבדות כבר אינה חוקית בהרבה מדינות. אבל היא עדיין חיה ובועטת (בעיקר בנשים ובילדים, אבל גם בגברים ובאסירים פוליטיים). ודי ברור שעד שלא תהיה חקיקה בינלאומית שאוסרת על חברות להעסיק עבדים גם דרך קבלני משנה, כלום לא ישתנה. כי מה זה עוזר שאסור להעסיק עבדים במערב, אבל חלק עצום  מהסחורות שנמכרות במערב יוצרו על ידי עבדים?

אז אני לא ממש רוחצת בניקיון כפי בעניין הנעליים של כליל, כי אני יודעת שזאת סתם נוירוזה קטנה שלי ואין לי שום אשליות שהצלתי עכשיו את העולם. כי יש עוד די הרבה מוצרים אחרים שאינם עומדים באור הזרקורים בדרך כלל. וגם כי עבדות היא לא רק עניין למדינות עניות ונחשלות. לא צריך לחזור שוב על הסיפור של ישראל והעובדים הזרים, כי ישראל הרי ידועה ברגישות העל שלה לזכויות אדם. הנה, גם באנגליה הצדקנית יש עבדים (בחקלאות, תעשייה זעירה ומה לא), ובעיקר שפחות (בדיוק מה שנדמה לכם). אז אל תתעצלו, מלאו את השאלון הזה כדי לגלות כמה עבדים עבדו בשבילכם לאחרונה. קדימה, היכנסו עכשיו.

מי צריך ביטחון בחיים?

כבר הרבה זמן אני משעשעת את עצמי בהרהורים על איך ייראה העולם כאשר לסינים יימאס לעבוד בתנאי עבדות ואנשי המערב השבע ייאלצו להתחיל לשלם את המחיר האמיתי על המוצרים החדשים שלהם. אלא שאני הולכת ומבינה שזה לא יהיה כל כך חלק ואלגנטי כמו בספר מדע בדיוני על קריסת האימפריה. לא, יש עוד הרבה, הרבה מדי ארצות שבהן אפשר לנצל עובדים לפני שתרבות הצריכה תביא על עצמה את כליונה. תושבי המערב השבע התרגלו לחיות על חשבון אחרים ולקנות יותר ויותר מוצרים גרועים ומזהמים בזול, במקום כמות הגיונית של מוצרים ששווים משהו ולא הולכים לפח שנייה אחרי שפותחים את אריזת הפלסטיק שלהם.

תחזית אופטימית לגמילה הכואבת של המערב מצרכנות מסוכנת היא עולם שבו קטן זה יפה, שבו יש כבוד לאומנות ולחפצים שנועדו להחזיק מעמד שנים רבות ולא יוצרו בפס ייצור המוני. מין עולם בולו בולו פוסט קפיטליסטי. תחזית פסימית היא התחזית של קריסה פתאומית או הפיכה, שבה מיליוני אנשים במשקל עודף מגלים בן לילה שהשלט של הטלוויזיה לא מעביר ערוצים יותר, והם מתים ברעב משום שהם לא יודעים להכין אוכל בלי מיקרוגל, או נכנסים לדיכאון קליני כי שמו את מבטחם בבנק אבל ביטלו את הכסף, או משהו כזה.

ביטחון הוא צורך אנושי, אבל אף אחד לא יכול לחזות את העתיד (כנראה). באחרונה קראנו מאמר קצר ומבריק של מדען גרעין הודי לשעבר, שבעקבות הפיכת לב נעשה הוגה רדיקלי ומבריק בענייני קואופרטיבים. בין השאר הוא כותב על איך בארה"ב אנשים עובדים כמו מטורפים כדי להתקיים, לחסוך לעתיד וגם לילדים והנכדים, ואילו בברה"מ אנשים חשו ביטחון במערכת ולא צברו רכוש לילדים. תמימים שכמותם, הם לא ידעו מה הולך לקרות בדור הבא. אבל גם האמריקאים לא יודעים (ומכיוון שהם חיים על זמן שאול וצוברים חובות בסכומי עתק, השאננות שלהם נראית כמו הדחקה).

מה יקרה כאשר בעוד כמה זמן הם יגלו שהשקיעו את חייהם במרוץ עכברים בעבודה בלתי נסבלת ובעיקר ישבו בתוך האוטו או מול הטלוויזיה רוב החיים, ועכשיו זה אפילו לא יעניק להם ביטחון כלכלי? זו שאלה מעניינת לא רק מבחינת הפוליטיקה העולמית, אלא גם מבחינה אישית. באילו נסיבות נמשיך להרגיש שעשינו את הדבר הנכון?

באחרונה התוודעתי מקרוב לקוויקרים של לידס. באוסף התובנות שליקטו במאות השנים האחרונות מופיעה העצה הטובה הבאה (כמו חלק מהקוויקרים, אני בוחרת להחליף את המלה "אלהים" במשהו קצת יותר מופשט, אבל אתם מוזמנים לעשות בפסקה הזאת מה שמתחשק לכם):

"חיי בהרפתקנות. כאשר עלייך לבחור, האם את בוחרת בדרך הטומנת בחובה את מרב ההזדמנות להשתמש בכשרונות שניחנת בהם בשירות האל והקהילה? תני לחיים שלך לדבר. כאשר יש לבצע החלטות, האם את מוכנה להצטרף לאחרים בחיפוש אחר בהירות, לבקש את הדרכת האל ולהעניק לזולת עצה ואוזן קשבת?"

(את המקור תוכלו לקרוא כאן, והפסקה הרלוונטית היא מספר 27).

וחוץ מזה: איך יודעים שכליל היא בת של מורה?

ובכן, אתמול התייעצתי איתה מה לעשות בשיעור העברית הקרוב. לילה, כמו כל מורה מלהיבה באמת, מיד חשבה על אמצעי ההמחשה לפני הנושא שהיא רוצה ללמד. איך אני יודעת? ובכן, היא הציעה שנושא השיעור יהיה הצליל סוּש. לקח לי שנייה להבין מהו אמצעי ההמחשה שהיא חומדת. ערמומית, לא?