עד לפני כמה חודשים גרנו בשיכון של דיור בר השגה בלבו של אזור אמיד במיוחד בלידס. אזור פרברי, ירוק, שקט, עם רחובות קטנים שכמעט אין בהם מכוניות או אנשים שהולכים ברחוב ואין בהם בכלל בתי קפה או חנויות. אגב, כאילו כדי להכעיס, איך שעברנו פתחו בית קפה שיקי וידידותי לטבעונים במרכז המסחרי – מרחק 15 דקות הליכה, אבל זה נחשב כלום במונחים של האזור הזה. כשעברנו הרגשתי שלגור שם זה כמו לגור בבית קברות – מקום יפה מאוד, ירוק מאוד, שקט מאוד ומשעמם מאוד.
אבל השכנים היו טובים בעיני וגם בעיני שאר המשפחה. קודם כל הכרנו את ליאת, שגרה במרחק חמש דקות הליכה מאתנו. אחר כך הכרנו את השכנים מהבניין (בניין קטן של ארבע קומות שכל דירה בו היא דו קומתית): בדלת מולנו גרה מ' המקסימה וטובת הלב – אם חד הורית מדרום אפריקה שלעולם אינה נבהלת מכלום או מאבדת את שמחת החיים האינסופית שלה. שני הילדים שלה היו חברים טובים של הילדים שלנו ונכנסו אלינו לבית כמעט כל יום. הסיפורים שלה היו יכולים למלא את המדורים האלה ב"לאשה", אני כל הזמן מתכננת לספר חלק מהם פה בבלוג ולא יוצא לי. השכנה המושלמת, כנראה.
אח"כ הכרנו את ט', עיתונאי גולה מניגריה, אינטלקטואל אקסצנטרי, אוטודידקט, בגובה 2 מטר בערך והומור משונה, איש מעניין שאם הסיפורים של מ' מוזרים, הסיפורים שלו מדהימים ומופלאים פי כמה. כשעזבנו הוא נתן לנו במתנה פסנתר. אמיתי.
והיו ק' וע' בבנין הסמוך, שהבנות שלהן התרוצצו אצלנו כל הזמן ולילה היתה אצלן בלי סוף וכולם נהפכו לחברים קרובים מאוד שלנו. חברים שאפשר לבקש מהם טובות (ע' העמיס בוואן שלו את הרהיטים לבית החדש ועזר לסחוב. ק' שמרה על לילה אינספור פעמים) וכיף לעזור להם בעת צרה.
סביב הבניינים היה משטח דשא ענקי שבימים יפים (הכל יחסי, כן?) אפשר לשחק בהם ויש מספיק מקום לכל חבורות הילדים של השכונה.
למה אני מספרת את כל זה?
כי כשהחלטנו לעבור לקואופרטיב הדיור כבר היינו חלק מקהילה משמעותית עם מרחבים משותפים, רכילות, עזרה הדדית ויחסי חברות. בשביל מה היינו צריכים לעבור לשכונה אחרת שאין בה מרחב עצום של דשא מחוץ לדלת, שיש בה רחוב די ראשי והמון המון חנויות ומסעדות פועלים? אני לא בטוחה. הפוסט הזה אולי יעזור לי לברר את השאלה הזאת.
השיפוצים
הנה הבית – מבחוץ.
כשקנינו את הבית הוא היה במצב מפופקפק מאוד. לא מתמוטט ולא רקוב, אבל עם כמה חסרונות אקוטיים. למשל, לא היתה לו הסקה מרכזית. היו תולעי עץ בתקרה של המרתף, שהיא גם הרצפה של הסלון. המטבח היה למעשה כיור עם משטח עבודה פצפון ורעוע בחדרון קטן במרתף (במרתף יש 3 חדרים). ועיצוב הפנים היה מזעזע. אבל באמת, פשוט לא ייאמן.
יש דברים שאי אפשר לתאר במלים. למשל עיטורי הסנאים והחתולים האקסצנטריים לאורך גרם המדרגות.
שימו לב לטפט הפרחים בטוב טעם מסביב לחתולים והסנאים
או השילובים התמוהים בין סוגים שונים של טפטים. חלק מהתמונות נעלמו באורח מסתורי, אבל תאמינו לי שהשילוב בתמונה הזאת הוא בטוב טעם לעומת מה שהלך בחלק מהחדרים האחרים. נגיד, בחדר שהוא עכשיו חדר השינה שלנו היו מודבקים פסים של טפטים משלושה סוגים שונים: האחד עם פסים, האחד עם דוגמה פסיכדלית משונה ואחד עם נקודות.
או התקרה בסלון.
יש עוד דברים שקשה לתאר במלים. למשל, עד כמה קשה להסיר טפטים מהקיר, במיוחד כשמתחתיהם יש שכבת נייר. ואז, גם אחרי שמגרדים את הטפט ומרטיבים את הנייר ומורידים אותו עם מכשיר קיטור מיוחד, הקיר נשאר דביק וגבשושי וצריך לשטוף ולקרצף אותו עם סקוצ'ים וסבון מיוחד. ואז צריך לטייח, כי הקירות האלה בני מאה ומשהו וכל הקימורים המשונים שלהם הוסתרו איכשהו תחת הביזאריות הכללית של הטפטים שהיו שם קודם.
וכמובן את מה שכל מי שאי פעם שיפץ בית יודע: שמה שנראה בהתחלה כפרויקט קטן ולא מזיק הוא למעשה עבודת פרך מתישה עם המון שלבי ביניים שלא חשבנו שיהיה בהם צורך. הוסיפו לזה את העובדה שהתכוונו לעשות כמה שיותר מהעבודה בעצמו ולא להזמין פועלים ואת שותפינו לשיפוצים וקבלו סאגה היסטרית לגמרי. קחו למשל את ב', חבר קואופרטיב עם טונות של אנרגיה ומגוון אקלקטי של כישורים ברמה גבוהה, מתכנות ועיצוב גרפי ועד שרברבות ורכיבה אתגרית על אופניים. ב' פרש לגמלאות שבוע לפני שהתחילו השיפוצים. ואז הוא נכנס לעבוד במלוא הקיטור, לפחות עשר שעות ביום, על הבית שלנו. דרך טובה להחליק מעומס עבודה מטורף אחד לעומס עבודה מטורף אחר.
ב' הוא פרפקציוניסט חסר תקנה. מה שהאדם הממוצע עושה אחרי חצי שעה תכנון ומבצע ביום אחד, ב' יתכנן במשך יומיים ויבצע במשך שלושה ימים, אם לא שבוע. התוצאה בדרך כלל מאוד מאוד מרשימה ומלוטשת. אבל למי יש סבלנות לחכות כל כך הרבה זמן?! העניין עם השיפוצים הוא שהכל תלוי אחד בשני. חייבים לטפל בקירות לפני שמתקינים את ההסקה (ולכן עבדנו בבית קפוא כל הזמן). חייבים לגמור את ההסקה לפני שמניחים את השטיחים. חייבים לגמור את בידוד הקיר לפני שמתקינים את המטבח החדש שבנינו בעצמנו מכלום, ורק אז אפשר להתקין את מערכת החשמל והמים. ואם כבר קוראים לחשמלאי, כדאי שהוא יעשה את הכל ביום אחד, ולכן בכל הבית אין מערכת חשמל חדשה עד שלא נגמור עם המטבח. אבל במטבח ב' התעקש שחייבים לבודד את הקיר.
ב' הוא פריק של חיסכון באנרגיה. בידוד הבית חוסך המון אנרגיה על חימום (הוא לא מפסיק להגיד לנו שהבית שלנו חם מדי), וזה משמעותי מאוד בארץ קפואה כמו אנגליה. אז ב' הזמין את הגורו המקומי לענייני בידוד, שהרצה באריכות והתלהבות על יצירת מעטפות תרמיות ועל תנועת אוויר בבית, ויחד עם אבי הם בנו קיר בידוד חדש בעובי 15 ס"מ על הקיר החיצוני של המטבח. התהליך הזה ממושך ומייגע ולקח המון זמן ומאמץ וגם כסף וסבלנות. כי ב' יכול לעשות המון דברים שאחרים לא יכולים, אבל הוא היה עסוק במדידה של חומרי איטום וניסור אומנותי של לוחות העץ שיורכבו עליהם ובהשפרצה אמנותית של חומר הבידוד כך שכאשר יתייבש הוא ייראה כמו הפאנלים המקוריים על התקרה (בחיי!).
אבל העבודה השתלמה. בסופו של דבר החדר, שבמקור היה בכלל חדר הסבה ולא מטבח, עבר טרנספורמציה ממוצג א' למוצג ב'.
א: המטבח, לפני
ב': המטבח, כמעט מוכן וכבר מבולגן
אתם קולטים שבהתחלה בכלל לא היה חיבור מים לחדר הזה? כמו כן, ודאי הבחנתם שהרצפה עדיין לא מוכנה. זה סיפור ארוך, אולי תיכף אספר לכם.
הצביעה
בתור קואופרטיב עם מודעות לסביבה, השתדלנו גם לצבוע בצורה אקולוגית יחסית. כמובן להשתמש בצבעים על בסיס מים, זה ברור. אבל אנחנו השתמשנו בצבעים ממוחזרים. הסיפור הוא כזה: בדרום לידס שוכן מיזם מדהים למיחזור צבע. זה מחסן עצום ממדים שאליו מגיעות פחיות צבע פתוחות ממזבלות או מעסקים או מאנשים שלא גמרו את מה שקנו. הפחיות נתרמות למקום וגודשות את המדפים, והצוות מערבב במקום את הגוון המדויק שהלקוחות רוצים, ומוכר ליטרים של צבע במחיר מגוחך ממש. קנינו מספיק צבע לכל הבית ושילמנו כמעט שום דבר.
הביקור במקום הזה מסחרר, כי אפשר לבחור איזה צבע שרוצים, מט או מבריק, ולא צריך להתקמצן. והאנשים נחמדים ומצחיקים, רק צריך להיזהר לא להישען על שום דבר כי הכל מלא בשפריצים של צבע…
עכשיו הבעיה היא לבחור את הצבע הנכון. אני רציתי לבחור צבעים עליזים וחזקים, אבל ג' השכנה חששה שזה ייראה מוגזם על הבית הענק הזה, ובסוף החלטנו על משהו יותר סולידי וחמים. לילה התעקשה שהחדר שלה ייצבע בכחול, הצבע האהוב עליה. בחרנו כחול יפה והחדר הוא ללא ספק החדר הכי יפה בבית. מכיוון שעדיין נשארו לנו חתיכות קיר שמחכות לצביעה, הבטחתי לעצמי להפסיק לפחד ולרכוש צבעים נועזים יותר לסבב הצביעה הבא…
רק להדגים את ההשפעה הדרמטית של הצביעה, תראו את החדר של לילה לפני ואחרי:
החדר של לילה, לפני. שימו לב לשטיח
כמו שאולי כבר הבנתם, חלק משותפינו מנוסים בצביעה ובעלי נטייה לדקדקנות בפרטים הקטנים. אני די חפפנית, אבל כשעובדים עם אנשים כאלה אין ברירה אלא ליישר קו עם הסטנדרטים שלהם – מה גם שזה הבית שבו אני אמורה לגור. זה אומר שליקקנו את הקירות האלה וצבענו אותם בשיא הקפדנות, אחרי צביעה, שיוף, טיוח, צביעת שכבות נוספות ובאופן כללי רמת גימור שלא הכרתי. מצד שני, מעולם לא עבדתי על קירות בני מאה ומשהו. הם צדקו, כמובן. אבל זה היה מתיש. הוסיפו לכך את העובדה שהבית קפוא ולוקח לכל שכבה יומיים להתייבש, ותבינו באיזה קצב העבודה התקדמה.
הלאה.
חלק מהחדרים סבלו לא רק מעיצוב פנים שערורייתי אלא גם מרטיבות בקירות או תולעי עץ.
חדר האורחים, לפני. רטיבות בקירות, טפטים תמוהים ושטיח מהוה
חדר האורחים, אחרי. קצת כמו חדר במלון
כדי לטפל בבעיית התולעים, ב' הרים את כל השטיחים ועבר עם זכוכית מגדלת על כל לוחות העץ. בארבע קומות הבית. במרתף התגלו תולעים, ולכן הוא שבר את התקרה של המרתף, בעצמו, עם פטיש. ואז אחרי המון זמן (כי זה היה לקראת חג המולד וכל אנשי המקצוע היו עסוקים בשיפוצים לקראת החג, קצת כמו להשיג שיפוצניק בישראל לפני פסח) הגיעו המדבירים וטיפלו בעץ כדי שהתולעים לא יחזרו. הן השאירו דוגמה מעניינת ברצפת הסלון.
או, הרצפה.
ברוב החדרים פשוט הנחנו שטיחים מקיר לקיר כמו שנהוג באנגליה. זה חמים ונעים ורך ואם אסור לאכול גם לא מתלכלך יותר מדי. וזה כיף כי זאת עבודה מקצועית ולכן לא צריך להשקיע בזה זמן אלא רק כסף. תאמינו לי שכאשר סוף סוף הגענו לשלב השטיחים, כבר לא היה לי חשק לעבוד בבית הזה אפילו טיפה.
אבל בקומת הסלון-מטבח אי אפשר להניח שטיח. כלומר, אנחנו לא יכולים. יש באנגליה אנשים שיש להם שטיח מקיר לקיר לא רק במטבח אלא גם באמבטיה. פער תרבויות, כנראה. בקיצור, מה עושים עם הרצפה?! להניח פרקט זה יקר וגם נראה קצת זול והמוני. לינולאום זה דבר מאוד מכוער. לעומת זאת, לוחות הרצפה המקוריים של הבית במצב די טוב.
בחדר של נור היה ברור שלא יהיה שטיח, כי כיסא המחשב שלו יהרוס את השטיח בשניות. אחרי שהסרנו את לזניית השטיח והלינולאום והעיתונים הישנים שהונחה על הרצפה, גילינו שהיא אפורה כמו קרש בניין, אבל עם פוטנציאל. אז קרצפנו אותה בברזלית וגילינו שמתחת לשכבות הטינופת היא ממש יפה. אז שייפנו את כל החדר – ארבעה אנשים כורעים על הברכיים ומלטשים – ואז ניקינו בכוהל, ואז צבענו בלכה כהה. יצא מהמם.
תראו את רצפת העץ הזאת!
אחרי שראיתי מה אפשר לעשות עם הרצפה, החלטתי שאני הולכת על כל הקופה עם הרצפה של הסלון. כל מי ששמע מה אני מתכננת לעשות נחרד מאוד. התכוונתי לשייף במכונה מיוחדת את הרצפה של הסלון ולהחליק אותה, כדי שאוכל לצבוע אותה בלכה שקופה ולהחזיר לעץ את הדרו המלכותי המקורי במקום לכסות בצבע לכה, מה שנקרא באנגלית stain. כל מי שהתנסה בזה הזהיר אותי ששיוף רצפה הוא מלאכה קשה, מתישה, שממלאת את הבית בנסורת ואבק, גורמת לכאבי גב ואוזניים ובאופן כללי היא סוג של סיוט. המכונה כבדה נורא ולא נוחה לתפעול, מרעישה בטירוף וצריך להיזהר איתה. מקצוענים גובים על העבודה הרבה כסף. אבל אני החלטתי לעשות את זה ויהי מה. קראתי כל מה שאפשר על התהליך, ומצאתי גם תיאור כל כך ריאליסטי שלו, שאחסוך מכם את רוב הפרטים ופשוט תקראו את זה. כל כך מצחיק, כל כך נכון, ועם תמונות יפות שנראות בדיוק כמו מה שאני עשיתי פה, רק בלי לתעד. לא יודעת איך היה להם ראש לתעד את כל זה.
העניין הוא, שבניגוד לכותבי הבלוג לנו לא היתה מכונה לליטוש השוליים. זאת מכונה אחרת, שיכולה להגיע לפינות, בניגוד למכונה הגדולה. בנוסף, שולי הרצפה היו צבועים בלכה שחורה שנדבקה לעץ ולא הסכימה לרדת בשום אופן. במקום להשתייף יפה מנייר הלטש, היא פשוט נדבקה לנייר הלטש ואז נשרפה מהחיכוך וקרעה את גליל נייר הלטש היקר שהולבש על המכונה. כמובן שלכה שרופה נדבקת לעץ אפילו יותר מלכה שנמשחה על העץ לפני עשרות שנים. הסרת הלכה השחורה היתה סיוט. א', המקסימה בנשים – היא תמיד חיובית, ששה לעזור, מלאת אנרגיה ועזוז, חרוצה ומקסימה וחכמה, אין מלים – נחלצה לעזרתי ויחד תקפנו את מסגרת הלכה בברזלית ומברשות עם זיפי מתכת ומה לא. בסוף זה קצת זז. על חלק ויתרתי. חלק גירדנו במין איזמל מתכת משונה, בגודל של מברשת שיניים.
אתם ודאי תוהים למה החדר הוקף במסגרת של לכה שחורה..? גם אני תהיתי. מתברר שלפני שהמציאו את השטיח מקיר לקיר, הוויקטוריאנים כיסו את מרכז החדר בשטיח גדול ואת השוליים, מסביב לשטיח, צבעו בלכה חזקה ועמידה ויפה בסטנדרטים ויקטוריאניים, כלומר בצבע כהה וקודר. סחתין עליהם, באמת היו להם חומרים שחבל על הזמן. מזל שהם לא כיסו בחומר הנורא הזה את כל הרצפה!
בסופו של דבר העבודה השתלמה. תראו.
הסלון, לפני. שטיח מחריד, טפט מזעזע, תנור גז.
הסלון, בתהליך. אולי זאת לא התמונה הכי טובה בעולם, ומהצבע המחריד על התקרה עוד לא נפטרנו, אבל תראו את רצפת העץ והקירות הבהירים.
הבעיה היא, שאחרי שראינו מה אפשר להשיג עם הרצפה, אין לנו לב לכסות את מסדרון הכניסה לבית ואת המטבח בפרקט קנוי. מצד שני, אלו לא בדיוק חלקים שאפשר להימנע מלדרוך עליהם עד שיתייבשו. והרצפה שם לא במצב מזהיר. וקצת איבדנו את הדרייב לקרצף בכריעה, שהיה לנו בהתקף האמוק של השיפוצים. אז הרצפה ברוב הקומה הראשונה נראית כמו רצפה של אסם. בינתיים.
על טוב לב ונדיבות
יש עוד המון חדרים שלא הראיתי לכם (הדלת לנרניה, למשל) וסיפורים שלא סיפרתי, אבל אני כבר מתעייפת. אחרי שהתקנו חימום והנחנו שטיחים, המקום נעשה הרבה יותר חמים וביתי. עברנו אל הבית לפני שהוא היה מוכן, פשוט כי הגיע הזמן לפנות את הדירה הקודמת. וכך קרה שעשינו שיפוצים חיוניים אחרונים בבית, ארזנו בבהילות את כל החפצים הרבים להדהים שהספקנו לאגור בשנתיים וחצי של מגורים באנגליה, קרצפנו את הדירה שעזבנו כדי שסוכנות התיווך וניהול הבית תחזיר לנו את הביטחונות שהשארנו להם, ועם הלשון בחוץ הגענו לבית החדש. למחרת יצאתי למבחן האנגלית שלי, שנמשך שלוש שעות ואיכשהו מצאתי זמן להתכונן אליו כדי להכיר את המבנה התמוה של הבחינה ולהתרגל שוב לכתוב בעיפרון ולהעריך במבט כמה זה שש מאות מלה בכתב ידי החרפושי. הייתי לחוצה מהבחינה הזאת בצורה לגמרי לא הגיונית, ולא עזר שבהמתנה שמעתי סיפורי זוועה על אנשים שעשו את המבחן שלוש או חמש פעמים. אבל הכל עבר בשלום. הגענו הביתה.
כמה פעמים בחודשיים של השיפוצים בכיתי מהתרגשות. חברי הקואופרטיב השקיעו שעות וימים ומאמץ פיזי עצום בשיפוץ הבית הזה. אבל גם חברים אחרים באו לעבוד. מ' בנה לנו חדר ארונות. ל' הגיעה עם ריבת פירות. ק' באה לשייף קירות. ש' שמרה על לילה יום שלם כדי שנוכל לעבור. בימים שלפני המעבר, כשעבדנו מסביב לשעון, ליאת הכינה לנו ארוחות ערב. אחרי שבנינו את המטבח סוף סוף, היא באה לקרצף אותו בחומר אנטיבקטריאלי. ה' וע' עזרו לנו לסחוב את כל הארגזים ולהוביל. בלילה הראשון שלנו, א' הכינה עוגה טבעונית עם נר 0, לציון יום ההולדת הראשון שלנו כדיירים בקואופ. ג' הכינה לכל חברי הקואופ אוכל. אני לא ידעתי את נפשי. הנדיבות, החברות, טוב הלב, המסירות ותשומת הלב של החברים שלנו פשוט מילאו אותי בהכרת תודה אדירה. לא ייאמן שיש אנשים כל כך מהממים. ושהם חברים שלנו. תודה כזאת ענקית אי אפשר בכלל להביע במלים.
אלו השיפוצים, לפחות חלק מהם. אני רואה שעל הווי החיים בקואופ כבר אכתוב בפעם אחרת. חכו, גם זה יגיע. רק אספר לכם שלפני כמה ימים הרסנו יחד את הצריף המכוער והענקי שהיה בחצר האחורית ופינינו אותו ואת שקי פסולת הבניין שיחד חסמו את כל החצר. עכשיו יש שם טרמפולינה ענקית. פרטים בהמשך.
הפוסט הזה מוקדש בברכת סולידריות לכל הסרבניות והסרבנים בכלא הישראלי.
Rg~~60_3.JPG)
BRV,GjSVcQ~~60_57.JPG)
גולה מרצון 
