אבי ואני יצאנו אתמול יחד לתיאטרון, כנראה לראשונה מזה מיליארד שנה. באולם הכניסה התגודדו צופים בעלי מראה אלטרנטיבי שאת חלקם הכרנו, ובמלים אחרות – זאת הצגה לשמאלנים. אבל איזו הצגה!
להצגה קוראים "הדור שלי" (My generation) וכתבה אותה אליס נאטר מצ'מבוואמבה (!!), שנהפכה בשנים האחרונות לתסריטאית. ההצגה עוסקת בקורותיה של משפחה רדיקלית לאורך ארבעה עשורים ומתרחשת כולה בלידס, מסיבות שברורות למעריצים ותיכף יובהרו גם לשאר הקוראים (שימו לב למבטא היורקשירי המובהק של המרואיינים בסרטון!).
לידס היא כידוע עיר מנומנמת מאוד עם אווירה פרברית מובהקת וסצינה קטנה למדי של אקטיביסטים באווירה די מתונה בסך הכל. אולי אנחנו גרים כאן מעט מדי זמן, אבל קשה להגיד שיש אווירה רדיקלית בלידס. אין פה כמעט גרפיטי, אין פה הרבה פוסטרים מגניבים של הופעות ומועדונים, כמעט לא מחלקים פה פליירים פוליטיים והפגנות נורמליות יש פה פעמיים בשנה בערך. וזה לא בגלל שהמצב טוב. להיפך, הוא נעשה רע יותר. אבל לידס היא גם העיר של צ'מבוומבה, הלהקה שדי הערצתי בנעורי ואהובה עלי מאוד גם היום. וכאשר הלהקה קמה וגם בחלק מהשנים הרבות שבהן היא פעלה, חברי הלהקה גרו בסקוואט באחת השכונות בלידס! כן, כן, מתברר שעד תחילת שנות התשעים היתה פה סצינת פאנק וסקוואטים תוססת. היום אין פה סצינת פאנק אדירה וגם טבעונים יש פה בקושי, סקוואטים הם מחוץ לחוק ויש בעיר הענקית הזאת שני קואופרטיבי דיור ממש פוליטיים. זה לא בגלל שלידס משעממת במיוחד. זה בגלל שככה זה היום (חברתנו המקומית כ' עוד תספר לנו על זה בהמשך, ואם יהיה מעניין אשתף אתכם). מה שהיה פעם תנועה רחבה והמונית הוא היום כיסי התנגדות, תרבות נגד קטנה. עוד נגיע לזה בהמשך הפוסט.
צ'מבוואמבה היא להקה פשוט אדירה. הסיפור שלהם נפלא, המוזיקה שלהם מעולה, הם מצחיקים, כיפיים, חכמים, נועזים, בלתי שגרתיים, לא מפחדים להתנסות ולהשתנות ותומכים בעמדות שאני מסכימה איתן – מה עוד אפשר לבקש? כשהייתי בת 15 חברתי האהובה ע' הכירה לי אותם – בקסטות, כמובן. וכל קסטה היתה קצת שונה. לפעמים הם היו להקת פאנק, לפעמים להקת פולק עם שירי א-קאפלה, לפעמים להקת פופ עם סולן ולפעמים להקה ששרה בלדות גיטרה נוגעות ללב עם סולנית. אבל תמיד המסר היה אנרכיסטי, חוגג את הזכות להיות שונה ולזרוק לפח את כל מה שרקוב ונצלני, כולל משפחת המלוכה, בעלי בתים ומרגרט תאצ'ר. עם צ'מבוואמבה אפשר להיות שמאלני בלי לוותר על חוש ההומור ופמיניסטית בלי להחמיץ פנים.
Ugh! Your ugly houses!
אני אהבתי אותם בכל צורה. השירים היותר פאנקיסטיים אף פעם לא היו הארדקור מדי בשבילי, כמו חלק מהשירים שחברים שלי הופיעו איתם בגדה השמאלית – והמלה "שירים" באמת קצת מחמיצה את הפואנטה כאן, כי הארדקור פאנק מהסוג שאני חושבת עליו עכשיו הוא כל כך מהיר שאי אפשר להבין מלה מהמלים הפוליטיות הנשכניות שננבחות אל המקרופון, וכל שיר נמשך בערך דקה וחצי. עם צ'מבוומבה יכולתי להרגיש שיש לי מקום בסצינה המוזיקלית האנרכיסטית.
חלק מהשירים שלהם שילבו שמחת חיים ועוקצנות פוליטית רדיקלית שיכולתי לרקוד איתם בחדר כשאף אחד לא הסתכל:
וחלק מהשירים היו בסגנון פולקי ועתיק, כמו השירים באלבום שירי המחאה האנגליים מהמאה ה-14 ואילך. הפוזה האינטלקטואלית הרדיקלית הזאת התאימה לי כמו כפפה. וגם שירי א-קפלה לא היסטוריים מאוד עשו לי את זה, כמו למשל:
The day the Nazi died
וכשהייתי הולכת ברחובות כפר סבא עם הווקמן הנצחי שלי, הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי חוץ מ, אולי, צ'מבוואמבה, שהוציאו את Swingin' with Raymond, שצד אחד שלו היה בלדות גיטרה יפהפיות והצד השני להיטי דיסטורשן פראיים (תופעות שקשורות לתקליטים, לך תסביר את זה לדור הצעיר). :
This Girl
הרסטורציה מנצחת (בינתיים)
כל זה נורא סנטימנטלי אבל לא לשם כך טרחתי לפתוח את הרשומה הזאת אחרי שתיקה כה ממושכת (טוב, זה גם הודות לסיומו המוצלח של פרויקט שתפס את כל זמני עד לפני שבוע. אספר לכם בהזדמנות אחרת). העניין הוא שישבתי בתיאטרון ולא יכולתי להפסיק לחשוב איך הולך ופוחת הדור. כשהייתי קטנה האמנתי שכל המבוגרים הם שמרנים והנוער הוא מרדני וזוהי דרכו של עולם. אמנם שוב ושוב נתקלתי בהוכחות להיפך עד שנאלצתי להתפכח, אבל אני חושבת שהרבה אנשים עדיין מאמינים בשטות הזאת על מרד הנעורים.
הרבה אקטיביסטים מאמינים בסתר לבם שההיסטוריה היא טלאולוגית ושהיא לצדם, אולי בהשפעת התפיסה ההיסטורית של הרנסנס (ימי הביניים החשוכים) והמהפכה הצרפתית (הנאורות תנצח את כוחות החשכה ואת האמונות התפלות) ואולי זה סתם בגלל מארקס. אבל כוחות הנאורות לא הולכים במסלול ישר. רגע אחד נראה שכולם הבינו שמדינת רווחה היא רעיון טוב, והנה שוב בוחרים בשמרנים. כבר במאה ה-14 איכרים באנגליה התמרדו נגד האצולה, אבל גם היום בית המלוכה הבריטי פופולרי להדהים. ההישגים של הסיקסטיז נראים היום הזויים. כשמסתכלים איך ההישגים של פעם נשחקים, איך אפשר להגיד שהדורות הקודמים היו שמרנים והנוער מרדני?
בישראל אולי היה בזה משהו. דור ההורים שלי גדל לתוך שכרון הניצחון של ששת הימים וקיבל ציונות ומיליטריזם ישר לווריד. אבל בינתיים באירופה המציאות היתה קצת שונה. הסטודנטים בצרפת התמרדו כשההורים שלי שרו בדמעות את "ירושלים של זהב", באנגליה ובארה"ב היפים פיתחו תפיסות עולם אלטרנטיביות בכל עניין כמעט וכשאני עוד לא נולדתי באנגליה הסתובבו פאנקיסטים חצופים ושרו בגיטרות צורמות נגד כל מה שמכובד וממסדי.
האנשים האלה הם היום בגיל של ההורים שלי, אם לא יותר. את חלקם אני מכירה מפעילות ההתנדבות שלי. חלק מהמבוגרים שיוצא לי לפגוש פה בלידס הם אנשים רדיקליים מאוד שהשתתפו בייסוד של תרבות מחאה אלטרנטיבית. לפעמים גם לי קשה להתנער מהנחת היסוד שלי שגיל מבוגר מעיד על שמרנות, אבל הם לא נותנים לי לשכוח ליותר מדי זמן. איזה אנשים!
והנוער? נו, מה יש לומר. זוכרים את "קשרי משפחה" מהאייטיז, עם מייקל ג'י פוקס בתור הבן הקפיטליסט של זוג הורים היפים? אז זהו, שזה מה שקרה. רוב הנוער של היום חומרני יותר, צרכני יותר, פוליטי פחות ומרדני פחות. נכון, גם המיינסטרים השתנה קצת. דברים שנאבקו עליהם לפני כמה עשורים כמו מיחזור, סחר הוגן וחקיקה אנטי גזענית שתשמור על שוויון הזדמנויות נכנסים לתודעה הציבורית. אפשר לסלוד מתרבות הפוליטיקלי קורקט, אבל היא בסך הכל מראה שמשהו כן זז. לאט מאוד. ולא לכיוון שרציתי. כי הקואופטציה של המסרים הרדיקליים הורגת אותם, מחלישה אותם כמו חיסון שהחברה בוחרת להזריק מרצונה הטוב כדי לשמור על הגוף כמו שהוא. ברשת הסופרמרקטים סיינסבורי מתגאים בכך שהם מוכרים רק בננות סחר הוגן. ומה עם העידוד הבלתי פוסק לצרכנות שמכלה את העולם ומנצלת עובדים? עזבו אתכם, אנחנו הרי מוכרים גם סוכר וקפה סחר הוגן למי שרוצה.
זה לא שחור לבן ולא פשוט. המיינסטרים משתנה קצת ותנועת המחאה משתנה מאוד. מסרים רדיקליים שהוטחו בפרצופה של המדינה לא מתקבלים היום ביותר אהבה. וגם פחות משמיעים אותם. כאילו תנועת המחאה עצמה מעדיפה לא להעליב את העשירים, את הפוליטיקאים, את האצילים (מדהים שהם עדיין קיימים), את הצבא ואת חברות הענק הבינלאומיות.
גם אני חלק מהשיח הפוליטי החדש הזה. אני לא אוהבת להתנצח ולהעליב גם כשהמצב הקיים יורק בפרצופי. אני לא אוהבת להתריס, זה נראה לי מטופש. אבל אולי עודף המודעות העצמית הזאת לוקח לנו את כל האנרגיה מהמאבק למען חברה צודקת? אולי החשש להשתמש במלים גדולות כמו חברה צודקת מוציא את הרוח מהמפרשים? לא יודעת. יש מי שיגידו שאחרי ההצלחה המסחרית הקצרה של צ'מבוומבה, אפילו עליהם כבר אי אפשר לסמוך יותר. אבל אני לא מקשיבה להם. להיט ענק אחד לא הופךך אף אחד לצבוע.
הלהיט הגדול הזה יצא כשהייתי בת 16, אבל מבחינתי הוא חדש מאתמול. סימן מובהק שהזדקנתי
גולה מרצון 