ההיסטוריה ההירואית של הסרבנים

יצאנו לטיול לרגל חופשת האביב. האביב הבריטי. היעד הוא אחד המקומות היפים שיש, שמורת טבע עצומה במרחק שעה נסיעה מהבית, ששמו בעברית עמק יורקשיר אבל ודאי תסכימו אתי ש-Yorkshire dales נשמע יותר כמו מקום משכנם של הוביטים, וככה בדיוק המקום הזה נראה. כלומר, כשאין גשם.

(אחד הסימנים המובהקים לכך שהתענגנו על החופשה הוא שצילמנו מעט ונהננו מהרגע. אבל זה אומר שאני חוזרת למנהג הנפסד של פרסום תמונות מהאינטרנט במקום תמונות שצילמתי בעצמי. זה מזכיר לי איך פעם שמעתי הרצאה על זה שבעידן הגוגל אימג'ז ייעלם הרצון להצטלם ליד מונומנטים והצילום יתמקד בדברים שאין להם תחליף, כמו סלפי. וזה היה ממש בראשית עידן הסלפי ובהחלט לפני המצאת המלה).

ביום הראשון מזג האוויר דווקא האיר לנו פנים ויכולנו לטייל בחוץ באין מפריע ואפילו בלי מעיל (!!!). היום השני היה גשום מאוד ולכן טיילנו בעיקר בתוך מכונית, משקיפים מהחלון על הנוף עוצר הנשימה ועל הטיילים הבריטים הקשוחים שלא מתרגשים מדברים כאלה (חברתי ה' אמרה לי פעם בטון מפוכח שלו הבריטים היו מבטלים תוכניות כל פעם שיש גשם, הם לא היו יוצאים מהבית). אבל אנחנו לא בריטים ולכן בסופו של דבר החלטנו לבקר בטירת ריצ'מונד – טירה עתיקה שנבנתה במאה ה-11 (לילה ציינה בידענות שהיא נבנתה זמן קצר לפני קרב הייסטינגס) ושיש בה מוזיאון ידידותי ואינפורמטיבי וחלקים ממנה נשמרו לא רע, בהתחשב בזמן שעבר (בביקורים בחורבות אני תמיד מדמיינת את הדיירים המקוריים מתחלחלים לנוכח העזובה ומשתוממים לנוכח העניין של התיירים בתל האבנים שפעם היה מפואר ומרשים והיום הוא רק צל חיוור של משהו שירד מגדולתו).

רוב הטירות שביקרנו בהם, ורוב המוזיאונים שעוסקים בטירות, מתמקדים בצד המצ'ואיסטי של חיי הטירה: שריונות האבירים, המלחמות, כלי נשק וסמכות האצילים. המוזיאון של ריצ'מונד היה מרענן ומפתיע. הוא עסק גם בהיסטוריה הפוליטית והצבאית של בניית הטירה, כמובן, אבל באופן שנראה מאוד טבעי התצוגות התמקדו באנשים שגרו בטירה וסביבה, בעיר שהתפתחה סביב הטירה ובמאכלים שהיו פופולריים בקרב יושבי הטירה ותושבי העיירה שצמחה סביבה. היו שם מטבעות ואבזמי חגורה ואסימוני חוב, סוחרי בדים ואופים. האוצרים בחרו, באופן מקורי, לספר את הסיפור מהפרספקטיבה של תושבי העיר ולא מהזווית של האצילים שהסתכלו עליה מלמעלה (פשוטו כמשמעו – הטירה כמובן נמצאת על גבעה). אולי לא הייתי מבחינה בזה לולא היה שם גם אגף מודרני, שסיפר את סיפורם המסעיר של 16 סרבני מצפון ממלחמת העולם הראשונה שנכלאו בצינוק של טירת ריצ'מונד.

אבי ואני היינו נרגשים ונסערים. זאת לא סתם תערוכה שמנסה לשוות נופך של רלוונטיות לטירה שנזנחה במאה ה-16 בעזרת סיפור שלפחות התרחש במאה העשרים (באמת שהטירה לא זקוקה לזה). זאת היתה הוקרה לאומץ לבם של הסרבנים, באתר מורשת מוכר, בחלל שתפס חצי מהמוזיאון, ולא מחווה ריקה כמו הפינה הנידחת במוזיאון הנשק בלידס, שכולו שיר הלל למלחמה ולהרג. אף על פי שהטירה היתה בשימוש הצבא הבריטי מהמאה ה-19 עד אמצע המאה העשרים, העובדה הזאת לא מוזכרת כלל במוזיאון בריצ'מונד – הגיבורים האמיתיים שלו הם ללא ספק האזרחים והסרבנים. בין השאר המוזיאון מציג שחזור של תא הכלא של האסירים והגרפיטי שציירו על הקירות, עובדות על חייהם ותמונות ענק של הפגנות נגד המלחמה. בעוד חודש יוכלו תיירים להשתתף גם בסיור מיוחד של אגודת המורשת הבריטית לתא שבו נכלאו אסירי המצפון, שייפתח לרגל יובל המאה למלחמת העולם הראשונה.

זה די מפתיע, בהתחשב בהיסטוריה (וההווה) המאוד מיליטריסטיים של ריצ'מונד, שהיתה מפקדה צבאית ועד היום שוכן לידה הבסיס הצבאי הגדול ביותר באנגליה, שהוא למעשה עיר קטנה של 25 אלף אנשים. בכל שנותינו באנגליה לא ראיתי כל כך הרבה אנשים במדים כמו בשעות שבילינו בריצ'מונד. אולי המוזיאון הזה הוא תגובה חתרנית למיליטריזם הגואה מסביב. הנה, תראו איזו מודעה הזויה ראינו בעלון התיירות המקומי:

העובדה שאפילו במקום כמו מבצר צבאי אפשר לספר סיפור אחר ריגשה אותי ונטעה בי תקווה. אינשאללה בתוך פחות ממאה שנה יהיו סיורים גם בכלא שש ולוחות הנצחה לאלו שסירבו לתת את ידם להרג – כמו הסלע הזה, שנמצא בכלל בלונדון אבל לא יכולתי להתאפק.

 הפוסט הזה מוקדש בברכת סולידריות לכל הסרבניות והסרבנים בכלא הישראלי.

ובינתיים, הרחק בדרום…

בזמן שאנחנו מתלבטים אם לנסוע לביקור בישראל או לא, הבנתי שבחרתי אתמול בשיר הלא מתאים.
לפני כמה חודשים שמעתי פה יהודי סופר ציוני אחד מסביר לקווייקרים שהם צריכים להבין שיחסי הכוחות בין הישראלים לפלסטינים לא שווים; הפלסטינים מוכנים לעשות הכל ולכן הם הרבה יותר מסוכנים…
אז חשבתי ששחמט הוא שיר קצת סימטרי מדי ונזכרתי בשיר שלילה למדה בבית הספר:

Way down south were the bananas grow,
A grass hopper jumped on a elephants toe.
'Oh', said the elephant with tears in his eyes,
'pick on someone your own size.'

הקוזק הנגזל

בלדה לנאיבית

אחרי הפוסט מלא התקווה שלי משבוע שעבר, לפני חצי שעה התקשרה אלי ר' עם חדשות רעות. מתברר שבלי לספר לאף אחד, בלי לחשוף את מספר הטיסה והרחק מעין הציבור, החליטו בכל זאת לגרש את אפוסת – למרות החשש הממשי שבנותיה הקטנות יעברו מילה בניגריה.
כל כך מדכא.

בינתיים הגיע אלי הטקסט הזה:

The Home Office are planning to deport Afusat and her two daughters tonight. They won't tell us what flight she is on. They learnt last week just how quickly we can come together and delay the deportation.

I have one more hope. Last week Deputy Prime Minister Nick Clegg told me on LBC Radio that he would look into Afusat's case and confirmed his commitment to help stop FGM.

Theresa May has so far refused to even acknowledge our pleas, but Nick Clegg has. Please tweet and ask Clegg to step up and help Afusat now.

So far the Home Office have given Afusat a list of four organisations that she could try to contact for help in Nigeria. One of those doesn't even have a website, another only has places for 14 women.

It's not enough. We need to know Afusat and her daughters will be protected.

Tweet Clegg now.

When I started this campaign I never imagined so many people would support me. I promised Afusat I would do everything I possibly could to help her.

לא לאבד תקווה

אתמול בבוקר קיבלתי אס-אם-אס לטלפון החירום. ואז א' התקשרה לשאול מה חדש עם אפי. ואז מ' התקשרה לעדכן שאפי התקשרה מבית המעצר ואמרה שיש לה מקום בטיסה לאתמול בלילה, מחזירים אותה לניגריה דרך לגוס. אפי עברה מילת נשים וברחה מניגריה כדי להציל את שתי בנותיה הקטנות מגורל דומה. אמה החורגת אמרה שאין מה לעשות, ותכלס היא די צודקת – אין מה לעשות חוץ מלברוח.

אבל הרשויות באנגליה לא מיהרו להתרגש. אמנם משרד הפנים הודיע שבכוונתו להילחם במנהג הנפשע של מילת נשים, אבל בעוד יד אחת מנופפת להמונים לשלום, היד השנייה מהדקת את האזיקים. בקשת המקלט של אפי נדחתה בטענה שהיא בטוח תוכל לשכנע את המשפחה לחזור בה. היא ערערה ונדחתה שוב. לפני שבוע בערך היא ובנותיה נלקחו למעצר, התחיל קמפיין לשחרורה ואפילו כתבו עליה בעיתון. אבל אתמול, כאמור, הטלפון. רק כמה שעות לפעול, ומה כבר אפשר לעשות?

היתה עצומה, והרבה מאוד אנשים חתמו עליה. אבל אני לא מאמינה בעצומות. כתבנו מכתבים לחברת התעופה שאמורה להטיס אותה. חשבתי – אם זה עזר לקופים של חוות מזור, אולי זה יציל גם את אפוסת ובנותיה. אבל האמת היא שלא חשבתי שמשהו יקרה. אנשים צייצו על זה בטוויטר וכתבו לחבר הפרלמנט שמייצג את האזור שלנו. אני לא – למרות כמה ניסיונות טובים שהיו לי עם חברי פרלמנט אוהדים, לא חשבתי שזה יכול להביא תועלת. זה היה עצוב ונורא. כל כך מתסכל ומייאש.

אבל הבוקר ר' סיפרה לי שזה עבד. אפילו כתבו על זה בגרדיאן! חבר הפרלמנט מודי הצליח לעכב את הגירוש. בינתיים.

אפי והבנות בכנס מתחילת השנה

פגשתי את אפי רק כמה פעמים. יש לה סגנון לבוש מגניב. היא שרה במקהלה של פליטות ומבקשות מקלט. היא פעילה נגד מילת נשים ובעד זכות למקלט למבקשי מקלט. היא מסייעת לנשים בהריון שמתאקלמות בלידס. זה די מדהים לעשות את כל הדברים האלה תחת עננה של חוסר ודאות וצורך בלתי פוסק לטפל בבירוקרטיה האכזרית של רשות הגבולות.

השראה

אני פוגשת די הרבה אנשים מדהימים – ובעיקר נשים מדהימות – בעבודה שלי עם פליטים. כוחות הנפש שלהן פשוט לא ייאמנו. הסיפורים האישיים שלהן מצמררים ומקוממים, אבל הן שומרות על רוח איתנה ובונות את החיים מחדש. לפני כמה ימים ס' (שהגיעה מסודן) סיפרה שהיא הולכת לקחת קורס להסבה מקצועית בקולג', אבל לפני שתוכל להתחיל היא חייבת לקחת קורס בסיסי במתמטיקה. ס' היא רואת חשבון, אבל כשבורחים מסודן בחיפזון, הדיפלומה מהתואר היא לא הדבר הראשון שחושבים לארוז. האירוניה פשוט מדהימה.

רגע, מה זה הטלפון הזה?

התחלתי להתנדב בקבוצת טלפון החירום של קבוצת No Borders רק לפני חודש בערך. באנגליה, אנשים שמעמדם לא הוסדר עדיין חייבים לחתום בקביעות אצל רשות הגבולות או במשטרה. מבקשי מקלט עלולים להיכנס לשם ולא לצאת – לפעמים במעמד החתימה פשוט חוטפים אותם למעצר או אפילו ישר למטוס. זה מלחיץ ומפחיד ולעתים קרובות אנשים הולכים לשם בלי כלום ובטח בלי המסמכים שנחוצים כל כך כדי ליצור קשר עם עורך הדין שלהם אם הם נעצרו.

בשביל זה קיים טלפון החירום. יש לנו קלסר עם הפרטים של האנשים שחותמים בקביעות ורוצים להיות איתנו בקשר, כולל אנשים שאפשר להתקשר אליהם ולבקש שיביאו את המסמכים לעו"ד, למשל. יש לנו פרטים שיאפשרו לנו לפתוח בקמפיין במקרה הצורך, כולל מה אנשים מוכנים שיפרסמו עליהם. וכמובן, לעתים קרובות אנשים מתקשרים לא רק כדי לדווח שהם נכנסו ויצאו בשלום, אלא כדי לשאול דברים אחרים, לבקש עצה או עזרה או בשביל אלף עניינים אחרים.

רוב הסיפורים שאני שומעת דרך הטלפון הזה מעציבים אותי ומתסכלים אותי. אני מרגישה שאני נחשפת לרבדים של המציאות שלא הייתי פוגשת במרחב הסטרילי יחסית של עבודת העלאת מודעות בבתי ספר. נכון, מורים מספרים לי סיפורים חשובים מהשטח – אבל זה משהו אחר לגמרי. זאת לא משימת התנדבות קלה בכלל, ואנשים לפעמים רוצים ממני מידע שרק עו"ד מוסמך לתת, וכל כך קשה להתאפק ולא לייעץ ממה שאני כן יודעת כדי לא לסבך מישהו בצרות. כל כך קשה להגיד למישהו בצד השני של הטלפון שבעצם אין לי ממש מה לעשות בשבילו. אבל לפחות אני מרגישה שזה משמעותי, שזה באמת משנה. כמו במקרה של אפוסת סאילו, למשל.
גם כשנראה שהכל אבוד ולגמרי מאוחר מדי, יש תקווה.

אז מה הסיפור עם קואופרטיב הדיור

כבר שנים חשוב לנו להיות חלק מקהילה, לגור עם עוד אנשים, לחיות סוג של חיי שיתוף מעבר למגבלות המשפחה הגרעינית. פעם אפילו השתתפנו ביוזמה להקים פרויקט של דיור שיתופי בתל אביב, אבל מחירי הנדל"ן הכריעו אותנו. למי יש תקציב לקנות בניין ענקי בתל אביב שיספיק לכמה משפחות ועוד יישאר כסף לשפץ אותו?!

זמן לא רב אחרי שהגענו לפה חשבנו להצטרף לקואופרטיב דיור רדיקלי בשכונה שבה אנחנו גרים היום. אבל בתור משפחה לא כל כך התאמנו לסגנון החיים שלהם, שכלל שני בתים שבכל אחד מהם גרים שבעה אנשים בערך, ארוחות משותפות כל יום והתחייבות להשקיע לפחות 5 (או 15?!) שעות בשבוע בשינוי חברתי. אלה החוקים ברשת הקואופרטיבים הרדיקלית שהקואופ שייך אליה. אנחנו לא נבהלנו מהאווירה הסטודנטיאלית, אבל הם הרגישו שמשפחה לא מתאימה למרקם החברתי שלהם. אני די נעלבתי והרגשתי שעכשיו אני באופן מוחלט וסופי זקנה ובורגנית. אבל תכלס, הם צדקו.

וכך מצאנו את עצמנו, שנה וחצי אח"כ, מצטרפים לקואופרטיב דיור לכל המשפחה. זה קואופרטיב קטן, שכשהצטרפנו היה בבעלותו בית אחד בלבד. פעם גרו בבית ארבעה אנשים, אבל אחרי שבני הזוג מביניהם נעשו הורים לשתי ילדות, האחרים נעלמו להם והבית נהפך לבית די נורמטיבי, פרט לעובדה שהוא לא בבעלות פרטית אלא בבעלות קואופרטיבית. היום יש בבעלות הקואופרטיב שני בתים צמודים זה לזה, ובאחד מהם גרה המשפחה שלי. די מדהים.

רגע, מה זה בכלל קואופרטיב דיור?

אולי זה המקום להסביר מהם קואופרטיבי דיור. הרעיון הוא, בגדול, להוציא את הבתים מידי השוק הפרטי ולהעביר אותם לבעלות משותפת של הדיירים. מי שגר בבית הוא בעל הבית, אחראי לבית ומקבל החלטות שקשורות לבית. גם אם גרת בבית כל החיים, הבית לא שייך לך או לילדיך. הוא שייך לקואופרטיב. קונים את הבית לא כנכס או כהשקעה כלכלית, אלא כדי לגור בו. הקואופרטיב מאפשר לאנשים שלא יכולים לגייס כסף לקניית בית לקנות בית ביחד ולגור בו.

אנגליה היא מולדת הקואופרטיבים. יש משהו מאוד אנגלי בפרגמטיות שבקואופרטיב. חלק מחברינו בעולם הקואופרטיבים חושבים שקואופ הוא ארגון רדיקלי, אבל ברוב המקרים זו דרך שבה אנשים לא עשירים ולא חזקים יכולים להשתלב בשוק הקפיטליסטי. דרך האמצע הלא מהפכנית שכל כך אופיינית לאי הזה. כך או כך, הקונצפט של קואופרטיב דיור לא כל כך נדיר באנגליה (תראו את זה למשל).

בלידס יש כמה קואופרטיבים שקיימים כבר זמן רב, שילמו מזמן את המשכנתא על קניית הבית (או הבתים) והיום אפשר לגור בהם מאוד בזול, כי התשלום החודשי משמש רק לתחזוקה השוטפת. יש פה קואופרטיב ענק של עשרות דיירים שכולל 40 יחידות דיור, מבתים ועד דירות שותפים. חברי קואופרטיב נדרשים להשתתף בתפעול השוטף של הבתים, אם כי בכל קואופרטיב יש צרכים שונים ודרישות שונות. לכאורה, זו דרך מעולה לשמור על קשר עם כולם. אבל האנשים שגרים בקואופ הענקי טנגרם אומרים שאין בו ממש תחושה של קהילה, אולי כי הרבה אנשים מגיעים לשם פשוט בגלל המחיר. מי שרוצה אווירה של קומונה ימצא אותה בשפע בקואופרטיב הרדיקלי שהזכרתי קודם, שהוא אבן שואבת לכל שוחרי הקואופרטיבים בעיר וגרה בו ק', מומחית עולמית לקואופרציה עם הבנה מעמיקה בקואופרטיבים ברמות שאין דברים כאלה (וגם בן אדם ממש נחמד).

מצטרפים לקואופרטיב
כמו שקורה לעתים קרובות, דברים שנשמעים זוהרים ממרחק השנים והנוסטלגיה או נראים מדהימים מרחוק הם למעשה פשוטים וקטנים בהרבה ממה שנדמה. בקואופרטיב שלנו חברים גם אנשים שלא גרים כרגע בבית בבעלות הקואופרטיב, כולם חברים אחד של השני (ורובם חברים פעילים באותה כנסייה. סיפור מוזר לפעם אחרת). הקואופרטיב הוא הגוף החוקי שמוביל את הקמת פרויקט הדיור השאפתני שלנו במורד הרחוב, שכבר סיפרתי עליו בעבר. תהליך ההצטרפות שלנו לקואופרטיב היה די קצר. אהבנו את האנשים ונעשינו חברים שלהם, ואז הציעו לנו להצטרף. שילמנו דמי חבר (פאונד לראש, ילדים בחינם), נרשמנו בספר הקואופרטיב ולא חשבנו על זה יותר מדי.

עברו כמה חודשים. הבית השכן הוצע למכירה. חברי הקואופרטיב חיככו ידיים וגייסו כמויות די גדולות של כסף מחברים ומחברת משכנתאות ידידותית לסביבה ולאנשים, שאוהבת להלוות לקואופרטיבים בתנאים נוחים מאוד (אם כי יש להם דרישות בתחום טביעת הרגל האקולוגית של הבתים שקונים בעזרתם).

פתאום החברות שלנו בקואופרטיב נהפכה ממין דרך מוזרה להצהיר על ידידות למשהו מאוד משמעותי. אחרי כמה חודשים מתוחים, הצלחנו לקנות את הבית ופצחנו במסע שיפוצים מטורף. הבית היה זול להדהים ומצבו היה גרוע בהתאם. חשבנו שנשלים את הכל בתוך שלושה שבועות, אבל בסוף נדרשנו לכל חברי הקואופ חודשיים ומשהו של עבודה מאומצת, והבית עדיין לא לגמרי לגמרי גמור.

אבל הפוסט הזה התארך נורא ולכן על הווי הקואופ המתהווה, על השיפוצים ועל עיצוב הפנים של הבית החדש אספר בפוסט הבא, עם תמונות לפני ואחרי. חיכיתם שלושה חודשים, תחכו עוד כמה ימים.

לאכול עם טבעונים ושאר יפי נפש

אתם יודעים איך זה שקורים המון דברים מעניינים אבל יותר קל להיטפל לזוטות? אז הנה, כבר בסוף ינואר עברנו דירה והצטרפנו לקואופרטיב דיור, ואני סוף סוף חוזרת לבלוג הנטוש שלי כדי לכתוב על אוכל.אבל לא סתם אוכל. בזמן האחרון יצא לי להשתתף בכמה אירועי מזון מהממים בזכות האידיאלים הקצת תמוהים שלי. אז חזרתי לדווח.

1. קאפקייקס טבעוניים משתלטים על העולם #1

לפני שבועיים ליאת ואני הלכנו לשפוט בתחרות אפייה טבעונית. מממ….

איך ייתכן שהעוגה היפהפייה הזאת עם הקרם החלומי לא זכתה בשום פרס?!

שוב מתברר שמאחורי החזות המנומנמת של לידס קורים בה המון דברים מרתקים ומגניבים. למשל, פעם בחודש מתקיימת באחד הפאבים בעיר תחרות אפיית קאפקייקס. החודש התמה היתה אפייה טבעונית, והאופים והאופות (בעיקר אופות) פשוט התעלו על עצמם. קיבלנו טבלה עם שלושה פרמטרים לשיפוט: טעם, מראה וסגנון. הסתובבנו, טעמנו, סימנו והתלבטנו. בינתיים האופים הלחוצים ישבו בפינה ונשנשו עוגות טבעוניות בלי להקשיב לדברים המגעילים או המחמיאים שנאמרים לאורך שולחנות התצוגה.

אכלתי שבע (!!) קאפקייקס ורובן היו מעולות. אבל ממש מעולות. אחת מהן העלתה דמעות התרגשות בעיני – היא היתה למעשה בראוני חמאת בוטנים עם קרם חמאת בוטנים אוורירי וקל כפלומת אפרוח וגם צהוב כמוהו, ולמעלה היה ממתק תוצרת בית של שוקולד מריר ממולא בחמאת בוטנים, וכל הדבר היה פשוט מדהים לחלוטין. מקום ראשון בלי היסוסים בכלל, ולא בגלל שהשאר היו גרועים.
בסוף, כשליאת ואני רצנו להתחנף לאופה ולבקש את המתכון, התברר שהוא גם נטול גלוטן. מדהים.

גם מהממת, גם טבעונית וגם נטולת גלוטן

הלאה. לאט לאט מתברר שרוב האופים אינם טבעונים בעצמם, מה שהפך את זה איכשהו לעוד יותר מגניב. ומכיוון שהם בריטים, ומכיוון שמדובר בקאפקייקס, לא היה זה כלל וכלל אירוע של מזון בריאות. למעשה, המחשבה על כמות השומנים המוקשים שאכלתי באותו יום מעבירה בי חלחלה. מצד שני, תראו איזה יופי של קאפקייק בצורת חמנייה, עם מרקם אוורירי שאין כדוגמתו ונקודות של זרעי פרג, פשוט תענוג לעין ולחך, ואפילו יש מתכון:

זאת העוגית שזכתה במקום הראשון בסגנון. ממש בצדק, לא?

הדבר היחיד שלא ברור לי הוא למה הבריטים הביזארים האלה הצביעו למקום הראשון בתחרות המראה לעוגה שללא ספק היתה הכי מכוערת בתחרות, וגם לא טעימה ברמות שהיא פשוט בלתי אכילה. מזעזע ממש, לא יודעת מה קרה להם. אולי זה ההומור המעוות שלהם. באמת, תראו בעצמכם:

אבל מספיק עם ההשמצות. בואו נעבור לאירוע השני.

2. יין סחר הוגן

האירוע השני היה שונה לגמרי, אם כי גם הוא כלל שתיית אלכוהול (בכל זאת, אנגליה). היה מצחיק וביזארי. לרגל השבועיים של סחר הוגן בעיר (לידס הוכרזה כעיר סחר הוגן לפני כמה שנים), התקיימו פה מגוון אירועים ובהם אירוע טעימת יינות סחר הוגן. אנחנו הגענו לשם כי אבי מעורב בחנות סחר הוגן שהעמידה דוכן בחדר הסמוך.
גם שאר הלוגמים היו אנשים שהגיעו בעיקר כי הם תומכים בעקרונות הסחר ההוגן ולא ממש מעורים בתרבות היין, אם לומר זאת בעדינות. מה שהיה מצחיק הוא הפער בין הסגנון הקצת מהוה של הקהל לסגנון המלוטש והמהוקצע של מגישי היין ומעל הכל, לסגנון השנון, המתוחכם, הידעני והאנין של המנחה. היא דיברה איתנו על גוף ועל טאנינים, על שגיאות נפוצות בשילוב יינות עם מנות מסוגים שונים ("אנשים רבים חושבים שבתור יין קינוח כדאי לבחור ביין מתוק, אבל זו לאו דווקא הבחירה הנכונה. כדי להדגיש את טעמו של השוקולד, כדאי דווקא לבחור ביין עשיר ומעט יבש, כמו למשל…" ואז היא הפליגה בהבדלים הדקים-לכאורה אך המשמעותיים למעשה בין היין הצרפתי בכוס שהחזקנו ביד ימין ליין האוסטרלי שהחזקנו ביד שמאל.

האם מיותר לציין שאף אחד מהנוכחים לא התלבט מעולם בשאלה איזה יין מתאים לאיזו מנה? הטועמים החליפו ביניהם מבטים נבוכים וניסו להשתתף כמיטב יכולתם. היה הורס, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיינות שטעמנו היו יינות די רגילים, שאפשר למצוא בחנויות של הקואופ במחירים שווים לכל נפש, שלא לומר פשוט בזול. כמה כבר אפשר לדבר על יין בחמישה פאונד?!

זה הזכיר לי את הרגע שבו הבנתי למה עושים כזה עניין מיין. זה היה כשהלכנו לבקר את טל בפירנצה, שבה הוא למד בישול. התלמידים ירקו לכיורים יינות בשווי עשרות יורו, ואני טעמתי את השאריות מהכוסות שהם הותירו אחריהם. בחיי, רמזים של חבית אלון ואדמה. ניחוח פירות יער. ארומת דבש. הכל נכון, אם יש לכם כסף.

(אגב, אח"כ הלכתי לברר מה הסיפור של הייננית הזאת וגיליתי שיש לה סיפור חיים מדהים. למשל, שעד לפני עשר שנים היא היתה כומר. יש אנשים אמיצים בעולם).

3. בית קפה סחר הוגן, קאפקייקס טבעוניות משתלטות על העולם #2
והכי בלתי צפוי, אולי, הוא שהזמינו אותי לתרום עוגות טבעוניות לקפה הסחר הוגן השנתי בעיר. אתם מבינים, הם רצו להתחשב בכל הדיאטות האפשריות, כולל בלי אגוזים-בלי גלוטן-בלי חלב-לטבעונים בלבד ועוד ועוד. האתגר היה להכין את העוגות מרכיבי סחר הוגן בלבד. באנגליה זה די קל, כי יש מהכל, כולל וניל סחר הוגן. אגב, רק לפני שנה נודע לי שהסיפור מאחורי פולי הווניל מזעזע וכולל, כמו הרבה מתעשיית המותרות שלנו, עבודת ילדים. בעצם אולי זה מזל שרוב האנשים לא משתמשים בווניל אמיתי.

אז הכנתי קאפקייקס בננה וחמאת בוטנים עם זיגוג שהעתקתי מהקאפקייק המצטיינת שאכלתי בתחרות (לא התקרבתי אפילו למרקם והטעם המדהים שלה!). ואז הכנתי גם קאפקייק שוקולד עם קצפת וניל. וזה מדהים שהקמח אורגני, והסוכר הוגן, והשוקולד הוגן, והבננות הוגנות והווניל הוגן והתפוחים לרסק שנותן לעוגה לתפוח גדלים פה בחווה לא רחוק מהבית, והשמן מקואופרטיב מקומי (ובכבישה קרה!) ובאופן כללי אפשר להכין כאן עוגות כאלה חסודות ומוסריות שאפשר כמעט לשכוח שהעוגות האלה הן, בסופו של דבר, כמות אדירה של ג'אנק-פוד…

אם מישהו היה אומר לי לפני שנה שאני אגיש עוגות עם קצפת, לא הייתי מאמינה

הגזענות כפי שלימדה אותי בתי

לרגל מותו של נלסון מנדלה הוצבה תמונתו על שולחן קטן בבית הספר של לילה. במפגש הביתספרי המכונה כאן Assembly שלושה מורים סיפרו לילדים על מנדלה שלהם: המנהלת סיפרה כיצד הפגינה למען שחרורו כשהיתה סטודנטית באוניברסיטה, המורה של כיתה א' סיפרה על הביקור שלה בתא הכלא שלו (אחרי, כמובן) והמורה של כיתה ג' סיפר כיצד ראיין את מנדלה כאשר היה כתב של סוכנות הידיעות אי-פי. כשסיפרתי על כך (די בגאווה) לחברים מקומיים, אמא של א' לא התרשמה במיוחד ואמרה לי: "אני בטוחה שזה מה שעשו בכל בתי הספר בעולם". לי היו ספקות משלי בקשר לבתי הספר בישראל, והן רק התגברו כששמעתי שביבי החליט להיות פתאום חסכן ולוותר על השתתפות בהלוויה של מנדלה. האמת, אני מבינה אותו. לייצג את ישראל וההפרדות שלה בנסיבות האלה באמת עלול להיות די מביך, אולי אפילו יותר מביך מלהיעדר בצורה כה הפגנתית.

אבל לא על זה רציתי לכתוב.

לילה חזרה מבית הספר וסיפרה לי שמנדלה היה איש טוב מאוד, כי הוא רצה שיתייחסו לכולם באותה צורה. ואז היא סיפרה לי בטון מלא פליאה והשתאות על משהו אקזוטי מאוד ששייך לעבר הרחוק והקדמוני: "אמא, את יודעת שבימים עברו* – אפילו פה באנגליה!! – לא התייחסו לאנשים באותה צורה רק בגלל שהם נראים אחרת או שיש להם צבע עור שונה!!". ולפני שהספקתי להאיר את עיניה בנוגע לעובדות המרות, היא אמרה: "How stupid is that! הרי אין בעולם אפילו שני אנשים שהם אותו דבר..".

—

* היא אמרה את זה באנגלית והשתמשה בביטוי הסנטימנטלי והמעורפל In the olden days.

—

בגיל שש, לכליל יש עדיין עיוורון צבעים בריא. מבחינתה צבע עור או דת הם מאפיינים ניטרליים. יש לה חברות ממבחר דתות, כולל הינדואיזם, נצרות, איסלאם, יהדות ועוד כמה. יש לה חברות וחברים ממבחר גדול יחסית של צבעים וארצות. הרבה יותר גדול מהמבחר שעמד לרשותי בתור ילדה וגם גדול יותר מהמבחר שעמד לרשות תלמידי במרכז תל אביב. במערכת החינוך של לידס (ובמידה מסוימת באנגליה בכלל), חינוך לסובלנות ונגד גזענות הוא הלחם והחמאה וגם כוס התה. הנה, רק אתמול קיבלתי מכתב ממשטרת לידס (!!!) שמבשר על פתיחתו של פרויקט חדש: המשטרה תכשיר בני נוער בדיווח ומאבק בפשעי שנאה וגזענות. המשטרה, כן? מדהים. או תראו למשל את הסרטון הזה:

 

לא היה לי לב לגלות לכליל יותר מדי על האמת בנוגע לגזענות והסתפקתי באמירה שגם היום וגם באנגליה מפלים אנשים לרעה בגלל צבע העור שלהם. הסכמתי איתה שזה ממש טיפשי ולא התאפקתי ואמרתי לה גם שלא כל האנשים מבינים את מה שהיא מבינה.

כמה ימים לאחר מכן הנושא עלה מחדש באופן אחר, כאשר חברתי ש' רטנה שבתה בת ה-6 חיה בבועה. שאלו אותה בשיעור מה היא היתה משנה בעולם כדי להפוך אותו למקום טוב יותר, והיא ענתה שהיתה הופכת את האוטו שלהם לקרוואן. אני לא התרגשתי והצבתי לכליל את אותה השאלה. היא חשבה כמה שניות לפני שענתה: לא הייתי משנה כלום.

באמת??

כן, העולם טוב כמו שהוא.

וואו. באמת, זה מקסים. כי היא עוד קטנה כל כך שהעוולות והסבל פשוט לא חודרים לתודעה שלה. אמרתי לה שאני שמחה שהיא אוהבת את העולם שלה כפי שהוא. אבל הבועה הזאת הציקה לי, ולמחרת אמרתי לה שמי שממש טוב לו בעולם כפי שהוא, יכול עכשיו לעזור לאחרים שבשבילם העולם לא כל כך מוצלח. הזכרתי לה את העבודה שלי עם פליטים, לילה נזכרה שיש אנשים חסרי בית. היא הציעה שכשנעבור לבית החדש (זה יקרה בקרוב ואני מתכוונת לכתוב על זה כל הזמן ודוחה בלי סוף) ניתן להם את הדירה הזאת. או שאולי נבנה להם משהו במקום יפה בקאנטרי-סייד…? אולי ליד נהר? (זה ללא ספק בהשראת הספר שאני קוראת לה עכשיו, The Faraway Tree, שבו הגיבורים כל כך שמחים לעבור מהעיר לכפר). חשבנו אולי לארח מישהו בבית החדש, שיהיה בו חדר אורחים.

מבחינת התודעה הפוליטית שלה, הרגשתי שהשגנו איזו התקדמות. ממש קטנה. יותר חינוך לצדקה מאשר מודעות לאי צדק חברתי. אבל מבחינת התודעה הצחה והתמימה שלה אני לא בטוחה מה עדיף. יש לה חיים שלמים להתמודד עם עוולות העולם. וכמה מקסים להאמין שגזענות היא משהו בלתי נתפס שעבר מן העולם. בחינוך צריך לפעמים להתנהג כאילו האוטופיה כבר כאן. אולי מספיק לצייד אותה בתובנות האלה, וכשתגדל היא כבר תדע מה לעשות?

שלג בין עזה לירושלים

לפני שבוע שמעתי הרצאה על המצב בעזה, מפעילת שלום שנסעה לבקר שם אחרי מאמצי תיאום אינסופיים, כפי שאפשר לדמיין מכניסה לאזור הנצור. קהל השומעים הזדעזע מהתמונות והסיפורים ואני התכווצתי בכסאי. תמיד זה מביך להיות הישראלית בחדר כשהנושא עולה.

בהזדמנויות כאלה תמיד שואלים אותי לדעתי ואני מנסה להסביר להם שלא הייתי בעזה כבר מיליון שנה, כי לישראלים מותר להיכנס רק עם נשק או עם אישורים סופר-מיוחדים שלא ייאמנו. מה, באמת? רוב האנשים שאני פוגשת לא יודעים כמעט כלום על הכיבוש ויחסי ישראל-פלסטין ודי נדהמים לגלות פרטים שאני בכלל שכחתי שהם חשובים, כמו עד כמה ישראל ופלסטין הן פיסות אדמה פיציות בסטנדרטים המקובלים בעולם; עד כמה נחרצת ההפרדה בין חיי היומיום בתל אביב לחיי היומיום בשטחים; את העובדה שרוב הישראלים פשוט מעדיפים להתכחש למצב.

שלג במזרח ירושלים. מגבלות תנועה

ועכשיו כל הישראלים מקטרים על המצב בירושלים. מזעזע – אין חשמל! מזעזע – הגבלות בחופש התנועה! בלי טיפה של מודעות עצמית הישראלים מקוננים על אזלת היד של הממשלה ועל מר גורלם. וזה מגעיל אותי. לא כי הירושלמים לא מסכנים. הם כן, מאוד. אחרי חוויות החורף האחרון שלנו, לבי עם כל מי שסובל מחורף מוגזם. גם כשאנחנו נאלצנו לבוסס פה בשלג והכל קפא ובתי הספר נסגרו היה מעיק וגם מסוכן לנסוע על הכבישים הקפואים.

אבל בישראל, כמו בישראל, המצב המחריד הזה מגיע לכותרות כשסובלים ממנו יהודים. אף אחד לא מתרגש מהסיפורים על האמבולנס שנתקע במקומות אחרים ובנסיבות אחרות, על היולדת במחסום, על ימי העבודה שנעלמו ועל הגנרטורים בבתי החולים. השלג מכסה על הכל.

הזקנים של היום הם לא מה שהיה פעם

אבי ואני יצאנו אתמול יחד לתיאטרון, כנראה לראשונה מזה מיליארד שנה. באולם הכניסה התגודדו צופים בעלי מראה אלטרנטיבי שאת חלקם הכרנו, ובמלים אחרות – זאת הצגה לשמאלנים. אבל איזו הצגה!

להצגה קוראים "הדור שלי" (My generation) וכתבה אותה אליס נאטר מצ'מבוואמבה (!!), שנהפכה בשנים האחרונות לתסריטאית. ההצגה עוסקת בקורותיה של משפחה רדיקלית לאורך ארבעה עשורים ומתרחשת כולה בלידס, מסיבות שברורות למעריצים ותיכף יובהרו גם לשאר הקוראים (שימו לב למבטא היורקשירי המובהק של המרואיינים בסרטון!).

לידס היא כידוע עיר מנומנמת מאוד עם אווירה פרברית מובהקת וסצינה קטנה למדי של אקטיביסטים באווירה די מתונה בסך הכל. אולי אנחנו גרים כאן מעט מדי זמן, אבל קשה להגיד שיש אווירה רדיקלית בלידס. אין פה כמעט גרפיטי, אין פה הרבה פוסטרים  מגניבים של הופעות ומועדונים, כמעט לא מחלקים פה פליירים פוליטיים והפגנות נורמליות יש פה פעמיים בשנה בערך. וזה לא בגלל שהמצב טוב. להיפך, הוא נעשה רע יותר. אבל לידס היא גם העיר של צ'מבוומבה, הלהקה שדי הערצתי בנעורי ואהובה עלי מאוד גם היום. וכאשר הלהקה קמה וגם בחלק מהשנים הרבות שבהן היא פעלה, חברי הלהקה גרו בסקוואט באחת השכונות בלידס! כן, כן, מתברר שעד תחילת שנות התשעים היתה פה סצינת פאנק וסקוואטים תוססת. היום אין פה סצינת פאנק אדירה וגם טבעונים יש פה בקושי, סקוואטים הם מחוץ לחוק ויש בעיר הענקית הזאת שני קואופרטיבי דיור ממש פוליטיים. זה לא בגלל שלידס משעממת במיוחד. זה בגלל שככה זה היום (חברתנו המקומית כ' עוד תספר לנו על זה בהמשך, ואם יהיה מעניין אשתף אתכם). מה שהיה פעם תנועה רחבה והמונית הוא היום כיסי התנגדות, תרבות נגד קטנה. עוד נגיע לזה בהמשך הפוסט.

צ'מבוואמבה היא להקה פשוט אדירה. הסיפור שלהם נפלא, המוזיקה שלהם מעולה, הם מצחיקים, כיפיים, חכמים, נועזים, בלתי שגרתיים, לא מפחדים להתנסות ולהשתנות ותומכים בעמדות שאני מסכימה איתן – מה עוד אפשר לבקש? כשהייתי בת 15 חברתי האהובה ע' הכירה לי אותם – בקסטות, כמובן. וכל קסטה היתה קצת שונה. לפעמים הם היו להקת פאנק, לפעמים להקת פולק עם שירי א-קאפלה, לפעמים להקת פופ עם סולן ולפעמים להקה ששרה בלדות גיטרה נוגעות ללב עם סולנית. אבל תמיד המסר היה אנרכיסטי, חוגג את הזכות להיות שונה ולזרוק לפח את כל  מה שרקוב ונצלני, כולל משפחת המלוכה, בעלי בתים ומרגרט תאצ'ר. עם צ'מבוואמבה אפשר להיות שמאלני בלי לוותר על חוש ההומור ופמיניסטית בלי להחמיץ פנים.

Ugh! Your ugly houses!

אני אהבתי אותם בכל צורה. השירים היותר פאנקיסטיים אף פעם לא היו הארדקור מדי בשבילי, כמו חלק מהשירים שחברים שלי הופיעו איתם בגדה השמאלית – והמלה "שירים" באמת קצת מחמיצה את הפואנטה כאן, כי הארדקור פאנק מהסוג שאני חושבת עליו עכשיו הוא כל כך מהיר שאי אפשר להבין מלה מהמלים הפוליטיות הנשכניות שננבחות אל המקרופון, וכל שיר נמשך בערך דקה וחצי. עם צ'מבוומבה יכולתי להרגיש שיש לי מקום בסצינה המוזיקלית האנרכיסטית.

חלק מהשירים שלהם שילבו שמחת חיים ועוקצנות פוליטית רדיקלית שיכולתי לרקוד איתם בחדר כשאף אחד לא הסתכל:

וחלק מהשירים היו בסגנון פולקי ועתיק, כמו השירים באלבום שירי המחאה האנגליים מהמאה ה-14 ואילך. הפוזה האינטלקטואלית הרדיקלית הזאת התאימה לי כמו כפפה. וגם שירי א-קפלה לא היסטוריים מאוד עשו לי את זה, כמו למשל:

The day the Nazi died

וכשהייתי הולכת ברחובות כפר סבא עם הווקמן הנצחי שלי, הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי חוץ מ, אולי, צ'מבוואמבה, שהוציאו את Swingin' with Raymond, שצד אחד שלו היה בלדות גיטרה יפהפיות והצד השני להיטי דיסטורשן פראיים (תופעות שקשורות לתקליטים, לך תסביר את זה לדור הצעיר). :

This Girl

הרסטורציה מנצחת (בינתיים)

כל זה נורא סנטימנטלי אבל לא לשם כך טרחתי לפתוח את הרשומה הזאת אחרי שתיקה כה ממושכת (טוב, זה גם הודות לסיומו המוצלח של פרויקט שתפס את כל זמני עד לפני שבוע. אספר לכם בהזדמנות אחרת). העניין הוא שישבתי בתיאטרון ולא יכולתי להפסיק לחשוב איך הולך ופוחת הדור. כשהייתי קטנה האמנתי שכל המבוגרים הם שמרנים והנוער הוא מרדני וזוהי דרכו של עולם. אמנם שוב ושוב נתקלתי בהוכחות להיפך עד שנאלצתי להתפכח, אבל אני חושבת שהרבה אנשים עדיין מאמינים בשטות הזאת על מרד הנעורים.

הרבה אקטיביסטים מאמינים בסתר לבם שההיסטוריה היא טלאולוגית ושהיא לצדם, אולי בהשפעת התפיסה ההיסטורית של הרנסנס (ימי הביניים החשוכים) והמהפכה הצרפתית (הנאורות תנצח את כוחות החשכה ואת האמונות התפלות) ואולי זה סתם בגלל מארקס. אבל כוחות הנאורות לא הולכים במסלול ישר. רגע אחד נראה שכולם הבינו שמדינת רווחה היא רעיון טוב, והנה שוב בוחרים בשמרנים. כבר במאה ה-14 איכרים באנגליה התמרדו נגד האצולה, אבל גם היום בית המלוכה הבריטי פופולרי להדהים. ההישגים של הסיקסטיז נראים היום הזויים. כשמסתכלים איך ההישגים של פעם נשחקים, איך אפשר להגיד שהדורות הקודמים היו שמרנים והנוער מרדני?

בישראל אולי היה בזה משהו. דור ההורים שלי גדל לתוך שכרון הניצחון של ששת הימים וקיבל ציונות ומיליטריזם ישר לווריד. אבל בינתיים באירופה המציאות היתה קצת שונה. הסטודנטים בצרפת התמרדו כשההורים שלי שרו בדמעות את "ירושלים של זהב", באנגליה ובארה"ב היפים פיתחו תפיסות עולם אלטרנטיביות בכל עניין כמעט וכשאני עוד לא נולדתי באנגליה הסתובבו פאנקיסטים חצופים ושרו בגיטרות צורמות נגד כל מה שמכובד וממסדי.

האנשים האלה הם היום בגיל של ההורים שלי, אם לא יותר. את חלקם אני מכירה מפעילות ההתנדבות שלי. חלק מהמבוגרים שיוצא לי לפגוש פה בלידס הם אנשים רדיקליים מאוד שהשתתפו בייסוד של תרבות מחאה אלטרנטיבית. לפעמים גם לי קשה להתנער מהנחת היסוד שלי שגיל מבוגר מעיד על שמרנות, אבל הם לא נותנים לי לשכוח ליותר מדי זמן. איזה אנשים!

והנוער? נו, מה יש לומר. זוכרים את "קשרי משפחה" מהאייטיז, עם מייקל ג'י פוקס בתור הבן הקפיטליסט של זוג הורים היפים? אז זהו, שזה מה שקרה. רוב הנוער של היום חומרני יותר, צרכני יותר, פוליטי פחות ומרדני פחות. נכון, גם המיינסטרים השתנה קצת. דברים שנאבקו עליהם לפני כמה עשורים כמו מיחזור, סחר הוגן וחקיקה אנטי גזענית שתשמור על שוויון הזדמנויות נכנסים לתודעה הציבורית. אפשר לסלוד מתרבות הפוליטיקלי קורקט, אבל היא בסך הכל מראה שמשהו כן זז. לאט מאוד. ולא לכיוון שרציתי. כי הקואופטציה של המסרים הרדיקליים הורגת אותם, מחלישה אותם כמו חיסון שהחברה בוחרת להזריק מרצונה הטוב כדי לשמור על הגוף כמו שהוא. ברשת הסופרמרקטים סיינסבורי מתגאים בכך שהם מוכרים רק בננות סחר הוגן. ומה עם העידוד הבלתי פוסק לצרכנות שמכלה את העולם ומנצלת עובדים? עזבו אתכם, אנחנו הרי מוכרים גם סוכר וקפה סחר הוגן למי שרוצה.

זה לא שחור לבן ולא פשוט. המיינסטרים משתנה קצת ותנועת המחאה משתנה מאוד. מסרים רדיקליים שהוטחו בפרצופה של המדינה לא מתקבלים היום ביותר אהבה. וגם פחות משמיעים אותם. כאילו תנועת המחאה עצמה מעדיפה לא להעליב את העשירים, את הפוליטיקאים, את האצילים (מדהים שהם עדיין קיימים), את הצבא ואת חברות הענק הבינלאומיות.

גם אני חלק מהשיח הפוליטי החדש הזה. אני לא אוהבת להתנצח ולהעליב גם כשהמצב הקיים יורק בפרצופי. אני לא אוהבת להתריס, זה נראה לי מטופש. אבל אולי עודף המודעות העצמית הזאת לוקח לנו את כל האנרגיה מהמאבק למען חברה צודקת? אולי החשש להשתמש במלים גדולות כמו חברה צודקת מוציא את הרוח מהמפרשים? לא יודעת. יש מי שיגידו שאחרי ההצלחה המסחרית הקצרה של צ'מבוומבה, אפילו עליהם כבר אי אפשר לסמוך יותר. אבל אני לא מקשיבה להם. להיט ענק אחד לא הופךך אף אחד לצבוע.

הלהיט הגדול הזה יצא כשהייתי בת 16, אבל מבחינתי הוא חדש מאתמול. סימן מובהק שהזדקנתי

שנתיים לבלוג

זהו, אנחנו פה כמעט שנתיים, אבל את הבלוג הרי פתחתי חודש לפני שנחתנו, ותיכף תיכף מגיע יום ההולדת השני שלו. הגיע הזמן לסיכומים.

השנה כתבתי משמעותית פחות מאשר בשנה שעברה. זה קשור בין השאר לעובדה שהשנה הייתי עסוקה יותר מאשר בשנה שעברה, גם בעבודה וגם בכל השאר. בשנה שעברה, כשרק הגענו הנה, חזרתי למשלח היד הקודם שלי כעורכת אחרי כמעט עשור בתור מורה. הקמתי עסק והתחלתי לעבוד וכדרכם של עסקים מתחילים, היה לי יחסית הרבה זמן פנוי. לשמחתי, השנה העניינים קיבלו תאוצה והגעתי למצב שאני נאלצת לסרב להצעות עבודה מעניינות כי אין לי פנאי.

חוץ מזה, בשנה שעברה הייתי חדשה באנגליה ולא התחלתי אפילו להשתלב בעיסוקים מקומיים חוץ מלאכול בלי הפסקה את המעדנים של ליאת, שגרה מעבר לכביש. מי שהציץ בבלוג הזה יודע שהשנה השנייה שלי פה התאפיינה במעורבות רבתי בעניינים מקומיים ועוד היד נטויה. אני מקווה לכתוב על זה בהרחבה בסיכום השנה השנייה שלנו, אבל לא מבטיחה (כי גם בסיכום השנה הקודמת התכוונתי לסכם את השנה הראשונה ובסופו של דבר לא עשיתי את זה).

וחוץ מזה ומזה, בשנה הראשונה הבטתי בהכל בפליאה ורצתי להשוות ולכתוב כדרך לעבד את כל מה שחדש. השנה הרגשתי כאן יותר בבית, והצורך הדוחק שלי להבין מה קורה קצת שכך וכך גם הצורך לרוץ לספר לחבר'ה.
אבל אני רוצה לסכם את הבלוג ולא את החיים באנגליה. אז נעבור למספרים.

חמשת הפוסטים הפופולריים ביותר השנה הם:

באמשלך תעזבי אותי מהפוסט הארוך הזה

1. וידוי: אני קורבן אופנה (טיפים לקניית נעליים)
2. כשהגזענים באים להפגין מה יעשו התושבים
3. איך לבחור שירי ערש לילדים, חלק ב'
4. לדעת לוותר
5. למה שירי הילדים באנגליה כל כך מורבידיים?

מניתוח התוצאות עולה שהפוסט הכי פופולרי של השנה הוא בכלל פוסט משנה שעברה. זה מעודד, כי זה אומר שיש הרבה אנשים בישראל שמנסים להשיג נעליים טבעוניות – מלת החיפוש שממשיכה להוביל אנשים לפוסט הזה. וזה משמח, כי זה אומר שהפוסטים שלי לא נעלמים לפח האשפה של ההיסטוריה שבוע לאחר שנכתבו.

שניים מהפוסטים הפופולריים ביותר שלי עוסקים בשירי ילדים. וזה משמח, כי אני מאוד אוהבת שירי ילדים וספרי ילדים וכיף לדעת שהקוראים שלי חולקים איתי תחומי עניין. מה היה כל כך מוצלח בחלק ב' לעומת חלק א' וחברו, חלק ג'? אני מניחה שסוד קסמו, כמו הפוסט הפופולרי ביותר בבלוג הזה, הוא בפרקטיות שלו. יש בו רשימה ארוכה למדי של שירים עם קליפים מיו-טיוב, והוא עוסק בשאלה שמעסיקה הרבה מאוד הורים שלא יכולים יותר לשיר את נומי נומי והילדים שלהם מסרבים להירדם. האם זה אומר שאני צריכה להתמקד בפוסטים פרקטיים? מצטערת, זה לא עומד לקרות.

הפוסט השני בפופולריות שלו עוסק בשינוי זווית – אני רגילה להיות בצד של השמאלנים מהסוג שתמיד רואה גזענות בכל מקום, תמיד מסתכל על התמונה הגדולה ולפעמים מחמיץ את הסיפור האישי. המצעד הגזעני בשכונה שלי לימד אותי שיעור חשוב באמפתיה.

ובדיוק באמצע החמישייה הפותחת נמצא הפוסט הראשון שכתבתי בשנה החדשה הזאת, רגע אחרי סיכום השנה שעברה. בשבילי הוא בעצם פוסט מהשנה הקודמת. מה שלא מופיע בבלוג הזה הוא הדיכאון המצמית שנכנסתי אליו כשהגיע המועד המשוער של לידת התינוק שלא נולד וכמה היה קשה למשוך את עצמי מתוכו. אני מקווה לכתוב על זה מתישהו.

ועכשיו, על אף שהחמישייה הזאת לא רעה בכלל, אני רוצה לבחור חמישה משלי, כי חביבי הקהל הם לאו דווקא חביבי ההנהלה.
חמשת הפוסטים האהובים עלי הם
ללכת לבית הספר או לברוח עם הקרקס?

הפוסט האנגלי הראשון שלי

מי חוגג את חנוכה?

עבדות מודרנית פה מעבר לפינה

מסע הנעליים ההזוי, חלק 2

הראשון הוא נושא לא פתור אצלי. לילה התחילה ללכת לבית הספר. לפעמים היא מתה על זה. לפעמים היא שונאת את זה. אני בדרך כלל שונאת את זה, ונראה לי שהיא קלטה אותי כבר. אבל מה לעשות עם זה? אני רוצה לחיות באופן שמבטא את האמונות שלי. אבל גם רוצה לחיות באופן שמאפשר לי להתפרנס ולכליל לפגוש כמה חברות שהיא רוצה. ואני נהנית מזה שהיא יודעת לקרוא ממש טוב, אבל לפעמים מרגישה שזה ממש מטופש בגילה הצעיר, והנה עובדה שבישראל יש המוני ילדים נבונים בני חמש שלא יודעים לקרוא ואף אחד לא מתרגש. ואני נהנית מזה שהיא מציצה אל התרבות הבריטית כמו שאני לעולם לא אוכל, ואפילו חושבת שזאת התנסות חשובה בשבילה. אבל אני גם מרגישה שבסופו של דבר הגיע הזמן להפסיק ללמוד על הבריטים ולהתחיל להיות אנחנו באנגליה.

וזה בדיוק הנושא של הפוסט השני, שאהוב עלי בגלל שהוא נקודת אור אופטימית בשנה שהיו בה הרבה ירידות. כי לפעמים אני מסתכלת על החיים שלי ומגלה שהמטרות שהצבתי לי בשנה שעברה הושגו. וזה נחמד. אלא שבינתיים יש כמה מטרות חדשות.

את מסע הנעליים ההזוי אני אוהבת כי הוא סוג של חשבון נפש. אני מרגישה שאני מתבגרת מההחרמה הגורפת שלי ומבינה את המשמעות הפוליטית והרוחנית של הצעד הזה באופנים חדשים. אני ממשיכה להחרים תוצרת עבדות כמיטב יכולתי וגם חושבת שזה נושא חשוב מאין כמוהו. בגלל זה גם בחרתי בפוסט על העבדות המודרנית כאחד החביבים עלי. אבל אני לא יכולה להעלים את התחושה שיש בכל זה משהו נרקיסיסטי מאוד.

ואת הפוסט על חנוכה אני פשוט אוהבת. לא כל דבר צריך לנתח.

והפעם במדור "רק באנגליה"

פעם הכרזתי על מדור ואז נמאס לי ממנו, אבל נשארו לי בטיוטות כל מיני דברים דוקוא חמודים. אז הנה מדור מורחב לרגל חיסולו (בלי נדר).

פקצות אימייל: X בסוף מכתב

אתם מכירים את זה שפקצות צעירות חותמות מכתבים ואסמסים בנשיקות x? ובכן, כשרק הגעתי לכאן התחלתי לקבל אימיילים ומסרונים עם האיקס הזה וחשבתי לעצמי "אלהים אדירים, הגעתי לשכונה הכי פרחית בעולם!". לקח זמן עד שהבנתי שפה לא רק פקצות צעירות אלא גם נשים בגיל 40 פלוס ואפילו סבתות קשישות ממש חותמות מכתבים בנשיקות. גם במכתבים לא ממש פורמליים לנשים שהן בקושי מכירות, כמוני למשל. המגדילות לעשות משתמשות ב-0 לחיבוק. עניין של בנות, כמובן. בחורים לא עושים את זה.

חלוקים

אנשים פה לובשים חלוקים בחורף. אפשר להבין אותם, כי קר מאוד. אבל בישראל בחיים לא ראיתי מישהו לובש חלוק צמרירי אם הוא לא חולה או זקן עירקי. פה גם נשים נורמטיביות לגמרי לובשות חלוקי בית רכים. וגם חתולים. לפעמים. באינטרנט הבריטי.

שירות לקוחות

באנגליה תמיד אפשר להחזיר מוצר ולקבל כסף מיד, בלי ויכוחים ובלי עניינים ובלי עודף במסטיקים, כמו שבעל הקיוסק ליד בית הספר היסודי שלי נהג לעשות עד שהדבר התגלה להורים אחרי שנים.  וזה קורה לא רק ברשתות אלא אפילו בשוק. ולא צריך להסביר או לתרץ. פשוט מחזירים את המוצר ומקבלים כסף. נחמד.

חנויות יד שנייה

הן בכל מקום. אין רחוב חצי ראשי באיזשהי שכונה שאין בו לפחות שלוש חנויות יד שנייה. אלו חנויות צדקה, שכל מה שנמצא שם נתרם וכל הכסף הולך לאגודה שהקימה את החנות. ויש פה המון ארגוני צדקה. ואצל חלקם אפשר לקנות דברים מעולים בזיל הזול.

אייג'יזם

זה לא ממש "רק באנגליה", אבל תראו את מדור האופנה הקבוע של הטלגרף, עם דוגמניות (כן, רזות נורא) בכל הגילים. גם מעל גיל 30.
אופנת חורף:
http://fashion.telegraph.co.uk/galleries/TMG9760237/The-Browser-Apres-Ski.html

אופנת קיץ:
http://fashion.telegraph.co.uk/galleries/TMG10183663/The-Browser-Summer-dresses.html

ולקינוח: הטרדה מינית והאקלים הקריר
בשבוע שעבר היה כאן גל חום. אללי, הטמפרטורות הגיעו עד 28 מעלות! את ה"פחחחחחח" של קוראי הישראלים אפשר לשמוע עד לפה, אבל הבריטים השתגעו ונשאו חוורונם אל האור בצימאון שרק מי שחי בארץ גשומה ואפורה יכול להבין.
כל הגברים הורידו את החולצות. כל הנשים לבשו גופיות. לכולם פתאום היו סנדלים ומשקפי שמש. אנשים בשכונה שלי עשו על האש ושתו בירה ביחד, ואנחנו וגם השכנים אכלנו חצי מהארוחות על הדשא בפיקניקים משותפים. היה כיף.

אבל יום אחד הלכתי לי ברחוב ליד חבורה של ערסים ששתו בירה ועשו על האש בחצר הבית, ופתאום התחילו להגיד לי משהו בסגנון "הי בובה", שחשבתי שכבר שכחתי ממנו. כן כן, האקלים החם מוציא מהאנשים התנהגויות ים תיכוניות כאלה, חסרות נימוסים ופולשניות. זאת הפעם הראשונה בשנתיים שהוטרדתי מינית באנגליה, בטח ובטח שלא נתקלתי במשהו כל כך ישיר ואגרסיבי. שקלתי לרגע להעמיד אותם במקומם, אבל ויתרתי. האקלים כבר יטפל בזה.