לא לאבד תקווה

אתמול בבוקר קיבלתי אס-אם-אס לטלפון החירום. ואז א' התקשרה לשאול מה חדש עם אפי. ואז מ' התקשרה לעדכן שאפי התקשרה מבית המעצר ואמרה שיש לה מקום בטיסה לאתמול בלילה, מחזירים אותה לניגריה דרך לגוס. אפי עברה מילת נשים וברחה מניגריה כדי להציל את שתי בנותיה הקטנות מגורל דומה. אמה החורגת אמרה שאין מה לעשות, ותכלס היא די צודקת – אין מה לעשות חוץ מלברוח.

שתי הבנות של אפי

אבל הרשויות באנגליה לא מיהרו להתרגש. אמנם משרד הפנים הודיע שבכוונתו להילחם במנהג הנפשע של מילת נשים, אבל בעוד יד אחת מנופפת להמונים לשלום, היד השנייה מהדקת את האזיקים. בקשת המקלט של אפי נדחתה בטענה שהיא בטוח תוכל לשכנע את המשפחה לחזור בה. היא ערערה ונדחתה שוב. לפני שבוע בערך היא ובנותיה נלקחו למעצר, התחיל קמפיין לשחרורה ואפילו כתבו עליה בעיתון. אבל אתמול, כאמור, הטלפון. רק כמה שעות לפעול, ומה כבר אפשר לעשות?

היתה עצומה, והרבה מאוד אנשים חתמו עליה. אבל אני לא מאמינה בעצומות. כתבנו מכתבים לחברת התעופה שאמורה להטיס אותה. חשבתי – אם זה עזר לקופים של חוות מזור, אולי זה יציל גם את אפוסת ובנותיה. אבל האמת היא שלא חשבתי שמשהו יקרה. אנשים צייצו על זה בטוויטר וכתבו לחבר הפרלמנט שמייצג את האזור שלנו. אני לא – למרות כמה ניסיונות טובים שהיו לי עם חברי פרלמנט אוהדים, לא חשבתי שזה יכול להביא תועלת. זה היה עצוב ונורא. כל כך מתסכל ומייאש.

אבל הבוקר ר' סיפרה לי שזה עבד. אפילו כתבו על זה בגרדיאן! חבר הפרלמנט מודי הצליח לעכב את הגירוש. בינתיים.

אפי והבנות בכנס מתחילת השנה

אפי והבנות בכנס מתחילת השנה

פגשתי את אפי רק כמה פעמים. יש לה סגנון לבוש מגניב. היא שרה במקהלה של פליטות ומבקשות מקלט. היא פעילה נגד מילת נשים ובעד זכות למקלט למבקשי מקלט. היא מסייעת לנשים בהריון שמתאקלמות בלידס. זה די מדהים לעשות את כל הדברים האלה תחת עננה של חוסר ודאות וצורך בלתי פוסק לטפל בבירוקרטיה האכזרית של רשות הגבולות.

השראה

אני פוגשת די הרבה אנשים מדהימים – ובעיקר נשים מדהימות – בעבודה שלי עם פליטים. כוחות הנפש שלהן פשוט לא ייאמנו. הסיפורים האישיים שלהן מצמררים ומקוממים, אבל הן שומרות על רוח איתנה ובונות את החיים מחדש. לפני כמה ימים ס' (שהגיעה מסודן) סיפרה שהיא הולכת לקחת קורס להסבה מקצועית בקולג', אבל לפני שתוכל להתחיל היא חייבת לקחת קורס בסיסי במתמטיקה. ס' היא רואת חשבון, אבל כשבורחים מסודן בחיפזון, הדיפלומה מהתואר היא לא הדבר הראשון שחושבים לארוז. האירוניה פשוט מדהימה.

רגע, מה זה הטלפון הזה?

התחלתי להתנדב בקבוצת טלפון החירום של קבוצת No Borders רק לפני חודש בערך. באנגליה, אנשים שמעמדם לא הוסדר עדיין חייבים לחתום בקביעות אצל רשות הגבולות או במשטרה. מבקשי מקלט עלולים להיכנס לשם ולא לצאת – לפעמים במעמד החתימה פשוט חוטפים אותם למעצר או אפילו ישר למטוס. זה מלחיץ ומפחיד ולעתים קרובות אנשים הולכים לשם בלי כלום ובטח בלי המסמכים שנחוצים כל כך כדי ליצור קשר עם עורך הדין שלהם אם הם נעצרו.

בשביל זה קיים טלפון החירום. יש לנו קלסר עם הפרטים של האנשים שחותמים בקביעות ורוצים להיות איתנו בקשר, כולל אנשים שאפשר להתקשר אליהם ולבקש שיביאו את המסמכים לעו"ד, למשל. יש לנו פרטים שיאפשרו לנו לפתוח בקמפיין במקרה הצורך, כולל מה אנשים מוכנים שיפרסמו עליהם. וכמובן, לעתים קרובות אנשים מתקשרים לא רק כדי לדווח שהם נכנסו ויצאו בשלום, אלא כדי לשאול דברים אחרים, לבקש עצה או עזרה או בשביל אלף עניינים אחרים.

רוב הסיפורים שאני שומעת דרך הטלפון הזה מעציבים אותי ומתסכלים אותי. אני מרגישה שאני נחשפת לרבדים של המציאות שלא הייתי פוגשת במרחב הסטרילי יחסית של עבודת העלאת מודעות בבתי ספר. נכון, מורים מספרים לי סיפורים חשובים מהשטח – אבל זה משהו אחר לגמרי. זאת לא משימת התנדבות קלה בכלל, ואנשים לפעמים רוצים ממני מידע שרק עו"ד מוסמך לתת, וכל כך קשה להתאפק ולא לייעץ ממה שאני כן יודעת כדי לא לסבך מישהו בצרות. כל כך קשה להגיד למישהו בצד השני של הטלפון שבעצם אין לי ממש מה לעשות בשבילו. אבל לפחות אני מרגישה שזה משמעותי, שזה באמת משנה. כמו במקרה של אפוסת סאילו, למשל.
גם כשנראה שהכל אבוד ולגמרי מאוחר מדי, יש תקווה.

מודעות פרסומת

הזקנים של היום הם לא מה שהיה פעם

אבי ואני יצאנו אתמול יחד לתיאטרון, כנראה לראשונה מזה מיליארד שנה. באולם הכניסה התגודדו צופים בעלי מראה אלטרנטיבי שאת חלקם הכרנו, ובמלים אחרות – זאת הצגה לשמאלנים. אבל איזו הצגה!

תמונה

להצגה קוראים "הדור שלי" (My generation) וכתבה אותה אליס נאטר מצ'מבוואמבה (!!), שנהפכה בשנים האחרונות לתסריטאית. ההצגה עוסקת בקורותיה של משפחה רדיקלית לאורך ארבעה עשורים ומתרחשת כולה בלידס, מסיבות שברורות למעריצים ותיכף יובהרו גם לשאר הקוראים (שימו לב למבטא היורקשירי המובהק של המרואיינים בסרטון!).

לידס היא כידוע עיר מנומנמת מאוד עם אווירה פרברית מובהקת וסצינה קטנה למדי של אקטיביסטים באווירה די מתונה בסך הכל. אולי אנחנו גרים כאן מעט מדי זמן, אבל קשה להגיד שיש אווירה רדיקלית בלידס. אין פה כמעט גרפיטי, אין פה הרבה פוסטרים  מגניבים של הופעות ומועדונים, כמעט לא מחלקים פה פליירים פוליטיים והפגנות נורמליות יש פה פעמיים בשנה בערך. וזה לא בגלל שהמצב טוב. להיפך, הוא נעשה רע יותר. אבל לידס היא גם העיר של צ'מבוומבה, הלהקה שדי הערצתי בנעורי ואהובה עלי מאוד גם היום. וכאשר הלהקה קמה וגם בחלק מהשנים הרבות שבהן היא פעלה, חברי הלהקה גרו בסקוואט באחת השכונות בלידס! כן, כן, מתברר שעד תחילת שנות התשעים היתה פה סצינת פאנק וסקוואטים תוססת. היום אין פה סצינת פאנק אדירה וגם טבעונים יש פה בקושי, סקוואטים הם מחוץ לחוק ויש בעיר הענקית הזאת שני קואופרטיבי דיור ממש פוליטיים. זה לא בגלל שלידס משעממת במיוחד. זה בגלל שככה זה היום (חברתנו המקומית כ' עוד תספר לנו על זה בהמשך, ואם יהיה מעניין אשתף אתכם). מה שהיה פעם תנועה רחבה והמונית הוא היום כיסי התנגדות, תרבות נגד קטנה. עוד נגיע לזה בהמשך הפוסט.

צ'מבוואמבה היא להקה פשוט אדירה. הסיפור שלהם נפלא, המוזיקה שלהם מעולה, הם מצחיקים, כיפיים, חכמים, נועזים, בלתי שגרתיים, לא מפחדים להתנסות ולהשתנות ותומכים בעמדות שאני מסכימה איתן – מה עוד אפשר לבקש? כשהייתי בת 15 חברתי האהובה ע' הכירה לי אותם – בקסטות, כמובן. וכל קסטה היתה קצת שונה. לפעמים הם היו להקת פאנק, לפעמים להקת פולק עם שירי א-קאפלה, לפעמים להקת פופ עם סולן ולפעמים להקה ששרה בלדות גיטרה נוגעות ללב עם סולנית. אבל תמיד המסר היה אנרכיסטי, חוגג את הזכות להיות שונה ולזרוק לפח את כל  מה שרקוב ונצלני, כולל משפחת המלוכה, בעלי בתים ומרגרט תאצ'ר. עם צ'מבוואמבה אפשר להיות שמאלני בלי לוותר על חוש ההומור ופמיניסטית בלי להחמיץ פנים.

Ugh! Your ugly houses!

אני אהבתי אותם בכל צורה. השירים היותר פאנקיסטיים אף פעם לא היו הארדקור מדי בשבילי, כמו חלק מהשירים שחברים שלי הופיעו איתם בגדה השמאלית – והמלה "שירים" באמת קצת מחמיצה את הפואנטה כאן, כי הארדקור פאנק מהסוג שאני חושבת עליו עכשיו הוא כל כך מהיר שאי אפשר להבין מלה מהמלים הפוליטיות הנשכניות שננבחות אל המקרופון, וכל שיר נמשך בערך דקה וחצי. עם צ'מבוומבה יכולתי להרגיש שיש לי מקום בסצינה המוזיקלית האנרכיסטית.

חלק מהשירים שלהם שילבו שמחת חיים ועוקצנות פוליטית רדיקלית שיכולתי לרקוד איתם בחדר כשאף אחד לא הסתכל:

וחלק מהשירים היו בסגנון פולקי ועתיק, כמו השירים באלבום שירי המחאה האנגליים מהמאה ה-14 ואילך. הפוזה האינטלקטואלית הרדיקלית הזאת התאימה לי כמו כפפה. וגם שירי א-קפלה לא היסטוריים מאוד עשו לי את זה, כמו למשל:

The day the Nazi died

וכשהייתי הולכת ברחובות כפר סבא עם הווקמן הנצחי שלי, הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי חוץ מ, אולי, צ'מבוואמבה, שהוציאו את Swingin' with Raymond, שצד אחד שלו היה בלדות גיטרה יפהפיות והצד השני להיטי דיסטורשן פראיים (תופעות שקשורות לתקליטים, לך תסביר את זה לדור הצעיר). :

This Girl

הרסטורציה מנצחת (בינתיים)

כל זה נורא סנטימנטלי אבל לא לשם כך טרחתי לפתוח את הרשומה הזאת אחרי שתיקה כה ממושכת (טוב, זה גם הודות לסיומו המוצלח של פרויקט שתפס את כל זמני עד לפני שבוע. אספר לכם בהזדמנות אחרת). העניין הוא שישבתי בתיאטרון ולא יכולתי להפסיק לחשוב איך הולך ופוחת הדור. כשהייתי קטנה האמנתי שכל המבוגרים הם שמרנים והנוער הוא מרדני וזוהי דרכו של עולם. אמנם שוב ושוב נתקלתי בהוכחות להיפך עד שנאלצתי להתפכח, אבל אני חושבת שהרבה אנשים עדיין מאמינים בשטות הזאת על מרד הנעורים.

הרבה אקטיביסטים מאמינים בסתר לבם שההיסטוריה היא טלאולוגית ושהיא לצדם, אולי בהשפעת התפיסה ההיסטורית של הרנסנס (ימי הביניים החשוכים) והמהפכה הצרפתית (הנאורות תנצח את כוחות החשכה ואת האמונות התפלות) ואולי זה סתם בגלל מארקס. אבל כוחות הנאורות לא הולכים במסלול ישר. רגע אחד נראה שכולם הבינו שמדינת רווחה היא רעיון טוב, והנה שוב בוחרים בשמרנים. כבר במאה ה-14 איכרים באנגליה התמרדו נגד האצולה, אבל גם היום בית המלוכה הבריטי פופולרי להדהים. ההישגים של הסיקסטיז נראים היום הזויים. כשמסתכלים איך ההישגים של פעם נשחקים, איך אפשר להגיד שהדורות הקודמים היו שמרנים והנוער מרדני?

בישראל אולי היה בזה משהו. דור ההורים שלי גדל לתוך שכרון הניצחון של ששת הימים וקיבל ציונות ומיליטריזם ישר לווריד. אבל בינתיים באירופה המציאות היתה קצת שונה. הסטודנטים בצרפת התמרדו כשההורים שלי שרו בדמעות את "ירושלים של זהב", באנגליה ובארה"ב היפים פיתחו תפיסות עולם אלטרנטיביות בכל עניין כמעט וכשאני עוד לא נולדתי באנגליה הסתובבו פאנקיסטים חצופים ושרו בגיטרות צורמות נגד כל מה שמכובד וממסדי.

האנשים האלה הם היום בגיל של ההורים שלי, אם לא יותר. את חלקם אני מכירה מפעילות ההתנדבות שלי. חלק מהמבוגרים שיוצא לי לפגוש פה בלידס הם אנשים רדיקליים מאוד שהשתתפו בייסוד של תרבות מחאה אלטרנטיבית. לפעמים גם לי קשה להתנער מהנחת היסוד שלי שגיל מבוגר מעיד על שמרנות, אבל הם לא נותנים לי לשכוח ליותר מדי זמן. איזה אנשים!

והנוער? נו, מה יש לומר. זוכרים את "קשרי משפחה" מהאייטיז, עם מייקל ג'י פוקס בתור הבן הקפיטליסט של זוג הורים היפים? אז זהו, שזה מה שקרה. רוב הנוער של היום חומרני יותר, צרכני יותר, פוליטי פחות ומרדני פחות. נכון, גם המיינסטרים השתנה קצת. דברים שנאבקו עליהם לפני כמה עשורים כמו מיחזור, סחר הוגן וחקיקה אנטי גזענית שתשמור על שוויון הזדמנויות נכנסים לתודעה הציבורית. אפשר לסלוד מתרבות הפוליטיקלי קורקט, אבל היא בסך הכל מראה שמשהו כן זז. לאט מאוד. ולא לכיוון שרציתי. כי הקואופטציה של המסרים הרדיקליים הורגת אותם, מחלישה אותם כמו חיסון שהחברה בוחרת להזריק מרצונה הטוב כדי לשמור על הגוף כמו שהוא. ברשת הסופרמרקטים סיינסבורי מתגאים בכך שהם מוכרים רק בננות סחר הוגן. ומה עם העידוד הבלתי פוסק לצרכנות שמכלה את העולם ומנצלת עובדים? עזבו אתכם, אנחנו הרי מוכרים גם סוכר וקפה סחר הוגן למי שרוצה.

זה לא שחור לבן ולא פשוט. המיינסטרים משתנה קצת ותנועת המחאה משתנה מאוד. מסרים רדיקליים שהוטחו בפרצופה של המדינה לא מתקבלים היום ביותר אהבה. וגם פחות משמיעים אותם. כאילו תנועת המחאה עצמה מעדיפה לא להעליב את העשירים, את הפוליטיקאים, את האצילים (מדהים שהם עדיין קיימים), את הצבא ואת חברות הענק הבינלאומיות.

גם אני חלק מהשיח הפוליטי החדש הזה. אני לא אוהבת להתנצח ולהעליב גם כשהמצב הקיים יורק בפרצופי. אני לא אוהבת להתריס, זה נראה לי מטופש. אבל אולי עודף המודעות העצמית הזאת לוקח לנו את כל האנרגיה מהמאבק למען חברה צודקת? אולי החשש להשתמש במלים גדולות כמו חברה צודקת מוציא את הרוח מהמפרשים? לא יודעת. יש מי שיגידו שאחרי ההצלחה המסחרית הקצרה של צ'מבוומבה, אפילו עליהם כבר אי אפשר לסמוך יותר. אבל אני לא מקשיבה להם. להיט ענק אחד לא הופךך אף אחד לצבוע.

הלהיט הגדול הזה יצא כשהייתי בת 16, אבל מבחינתי הוא חדש מאתמול. סימן מובהק שהזדקנתי

פוריטנים ומתירנים על חוף בוגרשוב

אוי, כמה דיונים כבר עלו על הסיפור הזה של חוף בוגרשוב, וכמה שהדיונים התרחקו מהסיפור המקורי, שבעצם היה רק טריגר לדיון אחר (אחד המעניינים שבהם הוא זה).

לרוב אני לא מתכתשת עם אנשים בנושאים פמיניסטיים, אבל הפעם, בעקבות הפוסט של נעמה כרמי,  מצאתי את עצמי פעם אחר פעם נגררת לדיונים מתישים ומעצבנים עם שלל אנשים – מעניין, רובם גברים! – שנחלצו להגן על יקירתם המתירנות. אז חשבתי לכתוב פוסט אחד על מתירנות ולפטור את עצמי מכל דיון בעתיד, אינשאללה.

את ליברלית?

פעם, כשהייתי צעירה ונאיבית וגם רציתי לעבור כבר לתל אביב ומהר, פירסמתי מודעה ב"העיר" (ומכאן אתם מבינים כמה מזמן זה היה), שבה הצעתי עסקת בארטר: לנקות ולסדר דירה בתמורה לחדר שאוכל לגור בו. לא יצאו יומיים ומבחר המתירנים המשוחררים של העיר התקשרו אלי ודבר ראשון שאלו: "את ליברלית?". מה יכולתי לומר להם? היה ברור שהם לא תוהים על העמדות הכלכליות שלי, ובסופו של דבר אפשר לומר שכן – הפוריטניות ממני והלאה (בטח בימים הרחוקים ההם, כשעוד הייתי צעירה ופרועה). אלא שדי  מהר גיליתי שבשבילם זה שם קוד למשהו אחר, שדווקא לא נראה לי במיוחד. זה התחיל מבחור ששאל אותי אם אני נקייה, כי לחברה שלו מאוד חשוב שהבחורות שאיתם יהיו נקיות. אחר סיפר לי שהם מארגנים בדירתם המפנקת מסיבות של זוגות והם ישמחו שתהיה שם בחורה צעירה ודיסקרטית ש"תעזור להם". וכן הלאה וכן הלאה. נכון, היו גם שני בחורים נוגעים ללב שבאמת פשוט לא הצליחו לשמור על בית מסודר, אבל אחד מהם גר ביד אליהו הלא אטרקטיבית והשני גר בדירה מהממת במיקום מהמם, אבל לא הצליח לשמור על ניקיון במידה כזאת שהיו לו תלתלי אבק בגודל כדורסל בדירה, והוא הסביר לי שהוא לא מנקה כי הוא בדיכאון. אכן מפתה.

(אל תדאגי, אמא, יצאתי מהכל בשלום!).

בעקבות ההתנסות הזאת, שכמה פרקים יותר מסמרי שיער בה אחסוך מכם כרגע, הבנתי שהתנאי היחיד לשחרור מיני הוא כבוד הדדי. התופעות גסות הרוח והנצלניות שנתקלתי בהן בחיפושי אחר דירה היו מופעים מאוד בוטים של השיח שמתנהל גם בשבוע ומשהו האחרונים סביב סיפור בוגרשוב. תחת הכותרת הסקסית "מתירנות", מתירים לעצמם הגברים לנצל מינית נשים. ובגלל שהכותרת הזאת נראית כל כך מודרנית ומתקדמת, נשים מודרניות ומתקדמות מוצאות את עצמן מהססות לסרב כי הן לא רוצות לצאת פוריטניות ומתחסדות. בעצם, מה אכפת להן? זה כולה סקס, לא חתונה קתולית. אל תהיי כבדה.

פנטזיית ההרמון

אחד הטיעונים המעצבנים במיוחד שנתקלתי בהם היה הטענה שאשה שכמה גברים מנסים לשכב איתה בבת אחת במקום ציבורי – או רק לצפות בה – היא אשה בת מזל. הגברים (מובן שגברים) שהעלו את הטענה הזאת כנראה כבר הפליגו בפנטזיה משלהם, שבה הם מוקפים בנשים מלאות תשוקה. אני מציעה לגברים האלה לעשות שינוי קטן בחלום ולהחליף את הנשים בשורה של גברים שמחכים בתור, לעיני העוברים ושבים, להתעסק בגופם. אני בטוחה שלא רק הסטרייטים שבהם חשו צמרמורת קלה של אי נוחות ואף זוועה. כי כשמי שמחכה בתור הוא גבר, הקונטקסט התרבותי עובר שינוי חד. פתאום יותר קל להבין שיש משהו נצלני ולא מכבד ואפילו משפיל ואלים בסיטואציה הזאת.

הסיבה פשוטה: בעוד שגם נשים וגם גברים יכולים להיאנס, האנסים הם תמיד גברים. על הנקודה הטריוויאלית הזאת הצלחתי במפתיע לנהל דיון ארוך מאוד עם מישהו. אז נכון, יש סוגים שונים של ניצול מיני והטרדה מינית ומניפולציות סביב מין, אבל אתם יודעים מה? אני מקווה שלא תופתעו לשמוע – כמו כמה אנשים שיודעים להקליד באינטרנט – שברוב הקטגוריות האלה הגברים פשוט מובילים בענק.

במצב כזה, של חוסר שוויון משווע בין גברים לנשים, צריך להישמר מכל משמר ממתירנות-לכאורה.

פוריטנית או פמיניסטית?

איך פמיניסטית יכולה להחזיק בעמדה שמרנית? על פניו זאת נראית לי סתירה. הרי העיקרון של טוהר מיני משמש בחלק אדיר מהמקרים ככלי פטריארכלי ודכאני: גוף האשה שייך לגברים במשפחתה, ובתנאים המקובלים נעשה שייך לגבר אחר. השיח הפמיניסטי יוצא מנקודת מבט שגוף האשה שייך לאשה, וזכותה לעשות בו מה שמתחשק לה.

וזה מחזיר אותי לתנאי הבסיסי של כבוד הדדי. כאשר האשה מתנהלת בסביבה בטוחה ומכבדת, זו קרקע נפלאה למתירנות ופריקת כל עול. כאשר אשה נמצאת בסיטואציה מחפצנת (למשל, כשאנשים אחרים צופים בה במקום ציבורי, או הטרנד הזה של ידועניות שמתנשקות בשביל המצלמות), זו לא סיטואציה מכבדת. בלי להיכנס לשאלה המשפטית-משהו אם מדובר באונס או לא, מדובר במעשה שלא ייעשה.

על הנקודה הזאת יצא קצפם של כמה "מתירנים", שהתרעמו על ההזדמנות שחומקת מהם בגלל הפמיניסטיות המעצבנות האלה. מצחיק איך כשיש לאנשים אינטרס, פתאום הם אוהבים להניח שכל הנשים הן סוכנות עצמאיות ונטולות מגבלות, שיכולות לבחור באיזו התנהגות "משוחררת" שמתחשק להן. כמה קל לשכוח שכל כך הרבה נשים נמצאות בסיטואציות מגבילות, מאיימות ואפילו מסוכנות, עד שהפוריטניות היא מפלטן האחרון מפני ניצול (ולא מפלט מוצלח במיוחד).

אז אני, נמאס לי מהאשה המשוחררת שמדמיינים המתירנים, זאת שמשוחררת מהצורך לחשוב בשביל עצמה ונותנת לגברים לעשות בה כרצונם. עדיף לי כבר אשה שיגידו עליה שהיא פוריטנית, והיא מוכנה לצאת להרפתקאות מיניות מסמרות שיער רק כשמתנהגים (או מתנהגות) אליה בכבוד.

והפעם בפינתנו רק באנגליה: נימוסים ודרך ארץ

זה נראה ממש מתבקש אחרי פוסט כזה. פה, באי הירוק, כאשר מתקשרים למספר שאיננו מחובר, הם אומרים "מצטערים, המספר שניסית להתקשר אליו אינו זמין". כאשר אוטובוס נוסע בכביש אבל לא בקו פעיל, לא כתוב עליו "לא פעיל", אלא "מצטערים, הקו אינו בשירות". התוספת הקטנה שעושה את ההבדל.

על מנעמי המרות של מרצה למדעי הרוח

גם אותי כמעט העיפו פעם מהאוניברסיטה. זה היה כי שקעתי בקריאה של ספר היסטוריה לפני בחינה בפילוסופיה, ובהיסח הדעת שכחתי להזיז את התיק שלי לפינה, לפי התקנות. אז אחת מהדודות ששומרות על יושרת הבחינה חשבה שהעתקתי, ואפילו "עורך הדין" שלי מאגודת הסטודנטים לא ממש האמין לי עד שלא הבאתי המלצות משני מרצים (גבר ואשה), שהעידו שאני סטודנטים חנונית לאללה.

ועדת המשמעת של האוניברסיטה דנה בענייני כמה פעמים. התובעת דרשה להעניש אותי בהשעיה "למען יראו וייראו". לשמחתי הרבה, השופט החליט שאני לא דוגמה כל כך מייצגת ופסק שאני חפה מפשע. כל האירוע הטראומטי הזה, בסמסטר הראשון ללימודי בתואר הראשון, היה קפקאי ברמות קיצוניות. רק בהמשך הבנתי שכמעט כל משפט הוא התרחשות קפקאית שהקשר בינה לבין צדק הוא מזדמן בלבד.

ועכשיו מספרים על הסטודנטית שהתלוננה על המרצה שלה. מי זה? זה יכול להיות כמעט כל אחד מהמרצים שלמדתי איתם, או שמעתי עליהם. היה לי אפילו מרצה שפחות או יותר התפאר בזה שהוא נמנע מיחסים עם סטודנטיות, ומרצה אחר שסיפר לנו שהוא קצת מקנא בשותפו לחדר, שמנהל פרשיות לוהטות בחדר המשותף שלהם ומשאיר אותו בחוץ, מטעמים מובנים. בקיצור – זה כל כך נורמטיבי שהיוצא מן הכלל הוא הראוי לציון.

אז למה אני לא חוגגת את ניצחון הצדק על חרמנות המרצים? כי התגובה הראשונית שלי לתלונה היתה ביקורת על המתלוננת. נכון שיש יחסי מרות בין סטודנטית למרצה, אבל זה לא הממד היחיד של היחסים ביניהם (אני עדיין תחת השפעת הרומן האקדמי המקסים שמתנהל ברומן האקדמי המטלטל "סטונר"). ולכאורה יש הבדל בין ניצול לרעה של יחסי מרות (למשל, מרצה שמנצל את מעמדו כדי להתחיל עם סטודנטית) לבין הסיפור שמתואר בתלונה.

אבל במחשבה שנייה, זה נראה מורכב יותר. תראו, ברור שבמצב מוסרי ובמינהל תקין זה לא היה אמור לקרות, ואין צורך להכביר מלים על העובדה הפשוטה שהמרצה היה אמור להתאפק, שחוקי מקום העבודה שלו אוסרים עליו לעשות את זה, ושהצעתו הנדיבה לסטודנטית לעזוב את הקורס שלו למען הסדר הטוב נראית על פניו כסוג של צביעות. אבל מכאן ועד התלונה הזאת יש מרחק מסוים של היתממות והתחסדות.

איך אפשר לסמן את הגבול בין יחסים לא מוצלחים לבין ניצול מיני או ניצול לרעה של יחסי מרות? השפה המשפטית מאוד ברורה כאן (למרצים אסור לשכב עם סטודנטיות, וזהו), אבל המציאות מגוונת יותר.

אני לא מכירה את פרטי המקרה, לשמחתי. אבל מדבריה של המתלוננת עולה שהיא לא נגררה ברגשות מעורבים למשהו אכזרי ופוגעני. התלונה שלה מערפלת את השיח על ניצול מיני, וגורמת לקורא התמים לחוש שלמעשה כל יחסים של אשה עם גבר עלולים בדיעבד להיראות נצלניים. אלא שניצול מיני הוא תופעה אלימה מאוד, שמנצלת לרעה נשים בסיטואציות שבריריות. אבל כאשר זה המקרה, האשה יודעת מיד שהיא מנוצלת ושכל העניין לא לרוחה בכלל. תאמינו לי שאני יודעת. האם אשה שמנהלת יחסים עם גבר בכיר ממנה נמצאת א-פריורית בסיטואציה שברירית, ולכן לא יכול לצאת מזה משהו טוב? ומה עם כל המקרים שבהם נשים מנהלות יחסים של תלות כלכלית עם גברים – פשוט כי גברים משתכרים יותר? הדיון סביב יחסי מרות נועד להגן על נשים, אבל יש בו גם גוון פוריטני ומתחסד, שמתוך רצון להתייחס למורכבות הסיטואציה מייחס לנשים סוכנוּת מוגבלת וילדותית.

מחשבה נוספת שעלתה בי למקרה הסיפור היא שכאשר באמת מדובר בניצול מיני, לא סביר שהאשה תיזכר שלוש שנים לאחר מכן שבעצם, מבחינה עקרונית, זה לא היה ראוי. אבל גם המחשבה הזאת ראויה לבחינה מעמיקה יותר. לא קל להודות שהיית החלשה, התלותית, שנשאת את עיניך למרצה הכריזמטי כמו איזה אהבלה, ושהוא קטף אותך כשלל להנאתו ואחר כך זרק אותך. זה אפילו קשה יותר כשיש לך מידה של תודעה פמיניסטית, ואת מרגישה שלך זה לא היה אמור לקרות. לפעמים היכולת להתגבר על המבוכה ולהודות בטעות היא דווקא עוצמה ולא חולשה.

קשה למתוח ביקורת על אשה צעירה שמתלוננת על גבר מבוגר ממנה בעל מעמד בכיר משלה. אבל במידה מסוימת עדיין נראה לי שהתלונה המסוימת הזאת לא תומכת בנשים מנוצלות באקדמיה, אלא בעיקר מוציאה לנשים צעירות שם של יצורים נטולי בינה שזקוקים, כדבריה של המתלוננת, ל"השגחה של מבוגר אחראי". אני חושבת שאורטל בן דיין, שהתמודדה עם סיפור קצת דומה, כנראה, ניסחה את העניין בצורה קולעת: כולנו אנשים מבוגרים. או לפחות אמורים להיות כאלה.

והפעם בפינתנו "רק ביורקשיר": Tea time

איך לדעתכם קוראים לארוחה שאוכלים בסביבות השעה 6 בערב?
supper? dinner? late lunch?

הא! רואים שלמדתם אנגלית אמריקאית. פה ביורקשיר הם קוראים לארוחה הזאת tea. האם זה אומר שהארוחה כוללת תה? מה פתאום. זאת בעצם הארוחה החמה שבישראל היינו נוהגים לאכול בצהריים, אבל פה, בגלל שהילדים למעשה בבית הספר עד אחר הצהריים, המצב קצת שונה.

אתם רוצים, אם כך, לנחש מה אוכלים פה בארוחה שכן מכונה לאנץ', אם הילדים שלכם במקרה חוזרים הביתה ב-12?

ובכן, בבתים שביקרנו בהם עד כה בשעה הרלוונטית הארוחה כוללת לרוב כריך, מיץ ממותק וחטיף צ'יפס. הורים מסוימים יקשטו את הצלחת בשתי רצועות של גזר או מלפפון. יש שיוסיפו יוגורט. שוטטות בסופר תגלה שגם מבוגרים רואים בשילוב הזה של כריך, חטיף ומשקה ממותק "ארוחת צהריים", שאפשר לרכוש בדיל מוזל. משיחות וקריאה בעיתונים עולה שזה גם מה שהורים אורזים לילדים בתיקי האוכל שלהם לבית הספר. מזל שג'יימי אוליבר התגייס לטובת התזונה של ילדים בבתי הספר הבריטיים. אחרת הם היו ממשיכים להתבסס על תזונה שגובלת בסכנת נפשות. לפחות פה באנגליה לא מחשיבים קטשופ כמנת ירק, כמו בארצות הברית…

הצעה לקמפיין החזרה לישראל: לפני ש"יאללה זוזי" יהפוך לאסקיוז מי

מסימני ההתאקלמות של כליל בבירת הנימוסים: לפני כמה שבועות היא ניגשה אלי ושאלה "אמא, איך אומרים בעברית אסקיוז מי?" כאב לי הלב להגיד לה שבישראל לא אומרים את זה, אז עניתי לה בתשובה המאולצת "סלחי לי". תכלס, אני חושבת שבישראל משתמשים בביטוי הזה רק בשאלה האידיומטית "סליחה, מה השעה?".

חתונה מאוחרת

זהו, התחתנו! ועוד קיבלנו לגמרי במקרה יום מיוחד למדי, שחל רק אחת לארבע שנים: 29 בפברואר. מלווין ציין שכך נוכל לחגוג את יום הנישואין שלנו רק לעתים רחוקות, ולי נראה שזה רק מוכיח שבכל זאת יש מידה של צדק בעולם. בדרך לעירייה התברר לנו שהיום הזה אפילו מיוחד יותר מכפי שחשבנו, כי באנגליה נהוג שביום הזה, גם אשה יכולה לשאת גבר, ולא רק להיפך כפי שנהוג בכל שאר ימות השנה. מתאים לנו.

בתור צעד שהיה אמור לחלץ אותנו מעיסוק יתר בבירוקרטיה, השקענו בזה טיפה יותר ממה שהתכוונו. אחרי שבניסיון הקודם גורשנו בבושת פנים, נאלצתי לתרגם לאנגלית תעודת גירושין (ההזרה שיוצר התרגום הופכת את הטקסט השוביניסטי בארמית לנורא במיוחד), ובזכות פקידה שיודעת קומבינה מהי, אישרו לנו את התרגום אף על פי שאני עשיתי אותו ולא צד שלישי נטול אינטרסים. אז עכשיו אנחנו נשואים, ובחיי שלא פגשנו שום רב (אם כי בעקיפין אפשר לומר שהם שלחו את ידם הארוכה גם לחתונה החילונית הזאת). יופי. לא עוד הוכחות זוגיות שדורשות עשרים חשבונות ארנונה מחמש השנים האחרונות.

נסענו העירה עם עדינו הנאמנים – ליאת וסיימון, ובתם השקטה להחשיד שלא הפריעה אפילו פעם אחת חרף גילה השערורייתי (שנתיים ורבע!). לפני שנכנסו לפקידים רצנו לחפש "מתנות חתונה", שנוכל להחליף בשלב הטבעות. חשבו שיהיה מצחיק להחליף ממתקים, ואמנם בפיצוצייה הקרובה ביותר לעירייה התגלו חטיפי שוקולד אורגניים סחר הוגן (מריר ולבן), שעוררו רושם אדיר באשה הלבבית שהנחתה את הטקס (היא התפעלה מהבחירה בקול רם כמה וכמה פעמים. האם זו דרכה האנגלית להגיד שזה משונה?).

תכלס, יכולנו לשלוח מישהו אחר. אפילו לא ביקשו מאתנו תעודה מזהה. אבל היה משעשע. במיוחד נהניתי לראות את הזוג שנכנס אחרינו – פרק ב' מובהק, הוא בחליפה שחורה והיא בשמלה סגולה, חייכנים ומלווים בעדים שהתלבשו ממש יפה. אני לבשתי את המכנסיים הנוחים שלבשתי בתור פיג'מה…

למראית הדז'וו

העדים שלנו לאו דווקא רצו לבוא בקז'ואל. ליאת התקשרה אלי יומיים לפני האירוע והציעה להשאיל לי שמלה. אני חושבת שקצת איכזבתי אותה כשהופעתי בג'ינס והפקעתי ממנה את ההזדמנות להתגנדר. עובדה: היא באמת היתה לבושה הרבה יותר יפה ממני לאירוע הנוצץ.

מה שמצחיק הוא, שבישראל אין כמעט אנשים שמתחתנים רק במשרדי הרבנות, אבל בצירוף מקרים די מדהים אנחנו פגשנו בדרך את שתי השכנות שלנו, ושתיהן איחלו לנו את מיטב האיחולים והודו שגם הן התחתנו ככה, בעירייה ובלי מהומה. זה נורא יקר לעשות טקס…
האירוע עצמו היה מצחיק להדהים. בחדרון פקידי עירייה קלאסי היו גבר ואשה לבושים בבגדי חג שחורים ועוטים מבטים נרגשים (במיוחד האשה, שהיתה במצב אקסטטי ורגשני להדאיג). ברחבי המשרדון היו כמה זרים של פרחי פלסטיק, ששיוו נופך נוגע ללב לכל המעמד.

הכרזנו על נישואינו בפני העדים. כולנו חתמנו. בתוך 4 דקות זה נגמר.

פרחי פלסטיק על ארונית תיוק. ככה זה כשפקידים נדרשים להיות מעצבי פנים

לקראת סיום: פינתנו "רק באנגליה"

כשגמרנו להתחתן וגם לשתות שוקו על חלב סויה (וקפה לגדולים) עלעלנו בשעשוע בצהובון סלבריטאים נחות במיוחד שמצאנו בבית הקפה. הוא באמת היה נחות במיוחד, תאמינו לי. והיה בו גם מדור מתכונים. הוא כלל עוגת גבינה טופו עם לימונצ'לו. טופו? לרגע קצר שקלתי לתת לצהובון כמה נקודות זכות, עד שנפלו עיני על הכותרת "אולי אחזור ללבוש בגדי עור!" (לא, זה לא על כוכבנית שעברה לטבעונות).

וזה מזכיר לי מעשה שהיה במסעדה סינית משפחתית בברדפורד לפני שבוע. הילדים כבר מותשים ומזמינים מהתפריט האנגלי צ'יפס. אני רוצה את המנה שלי עם טופו. בתפריט המלה הזאת לא מופיעה. עם זאת, יש הצעה לפריט אקזוטי שאפשר להוסיף למנה בתשלום סמלי ממש. Bean curd. אני מחליטה להיות הרפתקנית, ומגלה שזה… טופו. איך לא זכרתי שגם סויה היא סוג של bean.

ומתכון לסיום: שמחת עניים

מתאים לאכילה כשמחכים לגודו וגם סתם כך

מכיוון שאי אפשר לסיים בלי מתכון, ומכיוון ששום חתונה אינה שלמה בלי אוכל טעים, הנה מתכון מפתיע מהצנוע שבירקות – הלפת. נכון, לפת הוא כנראה ירק השורש הכי פחות סקסי בעולם, עם מוניטין של מזון בהמות או אוכל לפולנים עניים. במשך שנים הצידוק היחיד לקיומו בעיני היה הופעתו המזהירה ב"מחכים לגודו". אבל הגיע הזמן לומר: הלפת היא קורבן לאי צדק משווע. הנה מתכון לא הכי בריאותי אבל כזה שמוציע מהלפת את המיטב: בניגוד לחזותה הדוחה, ללפת יש טעם עדין ומיוחד, והצלייה הזאת מוציאה אותו והופכת את הלפת למעדן נימוח.

מה צריך
פרוסות דקות וארוכות של לפת (נגיד, שני מילימטר עובי ו-3 ס"מ אורך לפחות).
שמן
אבקת קארי
זרעי כוסברה טחונים
מלח

מה עושים
בסיר עם כמות נדיבה של שמן (נגיד, עומק של חצי סנטימטר) וחצי כפית מלח מטגנים את הלפת.
(כן, זה עולה לי בבריאות רק לכתוב את זה, אבל זה מה שעשיתי)
כשהיא משחימה ומתרככת, מוסיפים קצת מים, שלא יכסו אותה.
מוסיפים מעט קארי ואבקת זרעי כוסברה – לא להגזים עם התיבול!
להמשיך לבשל עד שהשמן מקבל צבע של קארי והלפת רכה לגמרי.
לאכול ככה, או לפזר מעל פירה רך ואוורירי עם הרבה שמן זית ומעט מלח.

בתיאבון ומזל טוב!

אורז אדום, סלט ירוק, ספר צבעוני

ושוב אנחנו מעלעלות בספרי פעוטות באנגלית בסיסית (החדשות הטובות: סוף סוף התחלנו לקרוא את פו הדב!). בשבועיים האחרונים יש לכליל אהבה חדשה: טופסי וטים. מתברר שזאת קלאסיקה מאז שנות החמישים, ושבאחרונה איירו את הספרים מחדש כדי לקרוץ לקהל הצעיר (לא ברור למה. לשמחתנו הבשורה לא הגיעה לגן של כליל, שממנו שאלנו כמה מספרי הסדרה באיורים ה"מיושנים". בחיי, מה הדחף הזה "לחדש"?! נו, לפחות לא ניסו לאייר מחדש את פיטר ארנבון).

בכל מקרה, הפעם מדובר בסדרת ספרים ארוכה למדי ונטולת עניין, אבל בעולם שמצטייר בעדו – יש ויש עניין (לפחות בשבילי). העלילה היא כזאת: התאומים טופסי וטים קמים בבוקר ומנופפים למיילדת שצועדת מול ביתם. "אני קצת ממהרת", היא אומרת ונכנסת לבית השכנים. לאחר מכן אמא שלהם נעלמת באופן מסתורי, ואבא לוקח אותם לקבוצת המשחק. כשהם חוזרים, אמא לוקחת אותם להציץ בשכן החדש – התינוק שנולד לשכנה היום בבוקר.

הפתעה: אמא שלנו היא דולה!

ובכן, מדובר כאמור בסדרה נורמטיבית, דידקטית ופופולרית ביותר. אבל המציאות המתוארת פה בנונשלנט כוללת אמא שהולכת לסייע לשכנה ללדת, לידת בית, ילדים שמכירים מיילדת, חינוך ביתי ומשחק בבוץ עם תולעים (בסצינה הכי חמודה בספר, שבה טופסי ממציאה שיר לתולעת שמצאה בגינה).

בישראל זה היה נחשב ספר היפי והזוי. באנגליה זה רב מכר היסטרי כבר שנים.
מה זה אומר? היום בדיוק פגשתי מיילדת, שאמרה לי שלידות הבית באנגליה לא נפוצות במיוחד – רק 3% בערך (בוויילס 4%), אבל הממשלה – שימו לב!! – מנסה לעודד נשים ללדת בבית. זה כל כך קל פה, שזה מביך. כדי ללדת בבית את צריכה פחות או יותר רק להיות בריאה ולהגיד למיילדת שמלווה אותך שאת רוצה ללדת בבית. הנה, תראו.

האם מיותר לציין שישראל מתעקשת להקשות גם פה, ודווקא מחמירה את התנאים ללידת בית, שגם כך חמורים, וכוללים בין השאר עונשים ליולדות בית. אני, למשל, לא קיבלתי מענק לידה כי ילדתי בבית ולא רצתי אחר כך לבית חולים (אחרי הלידה? השתגעתי?). אם זה מרגיז גם אתכן, אתן מוזמנות להיכנס לפה ולחתום על עצומה בעניין.

הלאה. חינוך ביתי. פה זה מאוד נפוץ שילדים נשארים בבית לפחות עד הגיל המופלג 3, שבישראל כבר מעורר תהיות כבדות בנוגע ליכולת של ההורים "לשחרר".

באתר ההרשמה לבתי ספר בלידס כתוב כך:

Your child must be in school the term following their fifth birthday. This is unless you decide to educate them at home, in which case you must contact the Admissions Team who will advise you on what to do.

זהו. פשוט, לא? ועל פי השמועה אפילו משלמים להורים קצבה אם הם מחנכים בבית. איפה זה ואיפה ישראל. (שלא לומר, איפה זה ואיפה אני, שיושבת פה ליד המחשב שעוווות ואיפה הייתי בלי הביביסיטר בחינם הזה, מה גם שילדתי הקונפורמיסטית פשוט אוהבת את זה. >אנחה< אבל זה נושא לפוסט נפרד).

ובכן, אחרי שהילדים גומרים לשחק בקבוצת המשחק ומשחקים בבוץ ומגלים שאמא שלהם היא תומכת לידה במובן הכי טבעי ונינוח של המילה, הם מנופפים מהחלון לשכן החדש.

הלוואי שחיי היומיום היו נראים ככה באמת. אבל נחמד לגור במקום שבו לפחות יוצאים כאלה ספרים.

אורז אדום עם חצילים

אבי אוהב אורז רטוב. אני אוהבת אותו אחד-אחד, די יבש.

והפעם הרי בכלל תיכננתי להכין תבשיל רטוב שילווה את עלי הגפן של ארוחת הערב (זה שוס בפני עצמו: דווקא באנגליה הכנתי עלי גפן ממולאים בפריקה. זה טעים!! איפה לעזאזל מצאתי פריקה באנגליה? בסופר הכשר של המוסלמים בברדפורד, כמובן).

אז כמו שקורה כשמבשלים בלי תכנונים, קודם כל הזהבתי בצל ושקעתי בהרהורים. ואז הוספתי קוביות חצילים וטיגנתי אותם (כן כן) עד שהתרככו וקצת הזהיבו, ובזמן הזה שלפתי גזר וקצצתי לקוביות קטנטנות (מילימטר רבוע), והתחלתי להרהר בתיבול. מתישהו בתהליך הבישול של הקדירה עלה בדעתי שהיא תלך טוב על מצע של אורז לבן. ובעצם, למה לא לערבב? זה יצא טעים לאללה, וזה הולך ככה (זה לא בדיוק מתכון מדויק, אלא יותר תיאור של מה שקרה במטבח):

מה צריך?
1 בצל קצוץ
1 חציל בקוביות
2 שיני שום קצוצות
1 גזר בינוני קצוץ דק-דק
כוסברה טרייה לפי הטעם
קצת שמיר
אורז בסמטי (כמה שרוצים. אני הלכתי על כוס גדולה אחת)
1 קופסת עגבניות חלוטות וקלופות עם מיץ
(האמת היא שאני די נבוכה מזה, אבל באנגליה העגבניות יקרות למדי, אז במקום לאכול מקומי הידרדרתי שוב לשימוש בשימורים…)

בהרט
כורכום
פפריקה (בנדיבות)
מלח

מה עושים
בסיר בינוני, להזהיב-להשקיף בצל (אני מוסיפה מלח כבר בשלב הזה, כי הוא מוציא את הנוזלים מהבצל יותר מהר)
להוסיף קוביות חציל
כשהן די רכות, להוסיף קוביות גזר
להוסיף שום
להוסיף מעט מים
לבשל זמן מה
להוסיף עגבניות
לתבל
לבשל זמן מה
להוסיף אורז
לצקת מים שיכסו את האורז היטב, בכמות שלא תאפשר לאורז לספוח את כל הנוזלים.
אפשר לפתוח את המכסה ולהוסיף מים באמצע הבישול.
לבשל עד שהאורז רך ונגיס, וחלק מנוזלים לא נספחו לתוכו עדיין.

זהו. בתיאבון.

>אפילו כליל סרבנית החצילים אכלה מזה בהתלהבות<

אגב, אני חושבת שזה עשוי ללכת טוב עם סלט אחר שהתהווה פה בבוקר אחד בלי מלפפונים, שהולך ככה:

סלט ירוק מאוד
מה צריך?
הרבה כוסברה קצוצה דק מאוד
הרבה פטרוזיליה קצוצה דק מאוד
הרבה נענע קצוצה דק מאוד
מעט עגבניות טריות קצוצות דק
מעט עגבניות מיובשות
בצל סגול (כן, קצוץ דק)
שמן זית
מלח
לימון (אפשר להוסיף מעט מהקליפה. קצוצה דק, כמובן…)

* אפשר להוסיף את שאריות הפריקה שנשארו מעלי הגפן. זה מוסיף להכל את הטעם המעושן המופלא הזה, וגם הופך את הסלט ליותר משביע. אפשר גם זיתים שחורים.

והפעם בפינתנו "רק ביורקשיר"

בין הבתים יש מעברים קטנים, שמובילים לפעמים למקומות נסתרים וקסומים (למשל, מהכביש המהיר לפארק קטן עם פלג קטנטן). הייתם בטח קוראים לזה Alley. אבל לא, פה ביורקשיר קוראים לזה ginnel.

האם אני מגדלת את קורבן האונס הבאה?

לילה שונאת נשיקות. לדאבונה, אני מתה על נשיקות, ובפרט נשיקות שמיועדות לה. אז היא מעווה את הפרצוף וממאנת, ואני לא מצליחה להתאפק ומנשקת אותה בעל כורחה, או מתחננת, או מנהלת משא ומתן.

תן נשיקה לאמא, תן נשיקה לדודה

היום, תוך כדי ניהול משא ומתן ("אז רק נשיקה אחת"), חזרו אלי תמונות מימי נעורי הפרועים בקרבתם של בחורים וגברים חצופים וחרמנים ("אז רק נשיקה אחת"). האם אני למעשה מחנכת את לילה להתרגל לדינמיקה המחליאה הזאת (מה שנקרא בעילגות אקדמית אופיינית "עושה לה סוציאליזציה")?

תני נשיקה לדוד

ומאידך גיסא, היא הבת שלי! נכון, יש לה זכות על גופה והיא אדם שלם בעל זכויות, אבל היא אפילו עוד לא בת ארבע, והיא מתוקה כמו סילאן (כמו שאומרים אצלנו בבית). אז מה עושים? מתאפקים, אני מניחה.

אוף.

המחשבות על חינוך לקורבנוּת ולקבלת דין החזקים והחצופים הזכיר לי משהו שקרה לנו ימים אחדים לפני שעזבנו את ישראל.

מכיוון שאת הדירה שלנו נאלצנו, כזכור, לעזוב חודש לפני הנסיעה, השתכנו באותו ערב אצל אמי בעיר השינה כפר סבא – העיר שבה גדלתי. אז יצאנו למין ערב עלק-נוסטלגי ברחבי העיר, קנינו בירה בפיצוצייה ולגמנו ממנה במדרחוב השומם למדי, שפעם היה מעוז הפריקים העירוני ונקרא בשם הרומנטי "נרניה" (המהדרין קראו לזה "הנרניה"). בתום אותו ערב משעשע ועצל על הדשא שליד קרית ספיר הלכנו ברחוב הראשי לכיוון בית אמי ובהחלטה נועזת ופתאומית החלטנו ללכת עם ההמון ולאכול פיצה. כן, כן, אחד הדילים האלה של שתי פיצות גרועות במחיר אחת, עם מיליארד מתבגרים מסביב.

הזמנו פיצה (הם התמודדו בקלות מפתיעה עם הדרישה לפיצה בלי גבינה) ואני פניתי לחדר השירותים, הצמוד למטבח. בעודי עסוקה בענייני, הבחנתי מלמעלה בחלון קטן, וממנו מציצה יד האוחזת בטלפון! קמתי בזריזות והבטתי למעלה, אך היד חמקה לה אל הצללים. "פתטי!" קראתי בקול, והוספתי משהו מעליב ותוקפני בסגנון "שום בחורה לא תיתן לך להתקרב יותר מזה".

הרגעים הקסומים של נערים ללא חיי מין

מיהרתי החוצה וראיתי בחור זוחל ממחסן במעלה המטבח. הוא אחז, כמובן, בטלפון מאותו דגם בדיוק. נכנסתי למטבח בלי לבקש רשות ותבעתי לראות את הטלפון. האשמתי אותו בהצצה, דרשתי לדבר עם אחראי המשמרת (בחור צעיר להכאיב, שאחריות כנראה ממנו והלאה) ובקיצור – עשיתי סצינה.

ה"אחראי" הבטיח לבדוק, והעלה ש… לא קרה כלום. "מה??" אמרתי באי אמון. "הרי אמרתי לך שזה מה שקרה הרגע. למה לי להמציא כזה דבר?" דרשתי בדיקה רצינית יותר והתנצלות. אחראי המשמרת הדביל סירב להתנצל באמת ואמר שהוא מצטער, אבל למיטב ידיעתו לא קרה כלום (האם הוא כבר היה בצבא? אולי הוא היה בדובר צה"ל?). העובדים נתנו לי להציץ בטלפון ולוודא שאין שם תמונות כאלה בכלל. ואז זה קרה. שני העובדים החליפו ביניהם מין חיוך כזה של שותפים לפשע. וזה היה הרגע המטריד מכולם.

באמת, אני לא כזאת פוריטנית והמחשבה שאיזה מתבגר שואב סיפוק מתמונות מציצנות עלובות כאלה מעוררת בי בעיקר התנשאות וזלזול. אז זה לא עצם הצילום שפגע בי, אלא הקשר שקשרו שם, בפיצרייה העלובה הזאת, להטריד את הקונות.

אז מה היתה עושה במצבי נערה צעירה, מהסוג שגודש את המקום העלוב הזה, שלו רק זכרתי את שמו הייתי מזהירה אתכם מפניו (לא שיש סיכוי שתגיעו לפיצרייה עלובה בכפר סבא, לא?) האם היתה בורחת מהמקום בדמעות, בלוויית חברתה הטובה? האם היתה צורחת? האם היתה שותקת? נדמה לי שמעטות הנערות שהיו עושות משהו פומבי בעניין, אבל לעומת זאת מעטות הנערות שלא היו חשות שכבודן חולל, ושהתמונה החושפנית שלהן תפורסם תיכף בכל הרשתות החברתיות שבהן נקבע מעמדן בכיתה.

אשרי שבגרתי ולמדתי לא לעשות עניין משטויות וכן לעשות עניין מדברים רציניים.

אבל האם זה יציל את לילה מנשיקות? מסופקתני.