העולם החדש והמופלא של גוגל

באחרונה התווספה לפנתיאון שלי אלילה חדשה (גם לה קוראים אסטריד), שבין שאר השנינויות שלה גם הסבירה למה החתול של שרדינגר הוא המטאפורה הגרועה בעולם. בזכות אסטריד יצא לי שוב לחשוב על תיאוריית הקוונטים, שהעסיקה אותי כל כך בנעורי, וכך הגעתי למסקנה שהחתול של שרדינגר הוא דווקא מטאפורה לא כל כך גרועה למשהו שקרה לי ולמיליוני אנשים אחרים בעולם: מדיניות הפרטיות החדשה של גוגל.
מה הקשר? אסוציאטיבי, כהרגלי. העניין טמון בכך שכל זמן שלא מסתכלים, מכניקת הקוונטים מאפשרת לנו, תיאורטית (כי התיאוריה בעצם תקפה רק לחלקיקים קטנים מאוד), להיות בשני מצבים בבת אחת. אבל בעולם החדש שלנו, עם תקנות ה"פרטיות" של גוגל, אנחנו חייבים להיות כל הזמן משהו אחד. כי כל הזמן מסתכלים עלינו.

כבר כתבתי פה בעבר על הקושי להתקיים בעולם עם סט אחד של פרצופים – וזה בדיוק המהלך שגוגל מקדמים. למטרות פרסום, כמובן. הרבה יותר קל למכור לנו דברים בכל הערוצים כשיודעים מה הפרופיל שלנו ומה אנחנו עשויים לקנות. זה די מבהיל, לא? עצם הניסיון ליצור לנו זהות אחידה ועקבית מעורר בי אי שקט. מי אמר שאני רוצה שתציגו ביו-טיוב אילו סרטים חלקתי בגוגל+? משטרת הקונפורמיות תמיד חלמה על כלי כזה, והנה גוגל תיכנתה אותו. שלא לדבר על השימושים המרושעים שרשויות המדינה יכולות לעשות בכזה כלי. אז אמנם לא כולם מרכינים את הראש וממשיכים בחיים, אבל בואו נודה באמת: רובנו כן.

אז למה אני עדיין שם??? טוב, סתם מסיבות בורגניות. כי מכתבים וקבצים שלי מרוב העשור האחרון נמצאים שם. כי זה נוח. והכי מביך: כי אין לי מה להסתיר (החיים שלי כנראה משעממים מדי).

ובכל זאת זה מעורר בי דחייה. למה הם אוספים את כל המידע הזה? ולמה הם מקטלגים אתו כך שמי שירצה משום מה לדעת עלי משהו, ידע בבת אחת הכל: אילו ביטויים אני לא יודעת באנגלית (ובדקתי בגוגל טרנסלייט), אילו סרטונים ראיתי ביו-טיוב, מה חיפשתי ברשת, לאן תכננתי ללכת (ולכן השתמשתי במפת גוגל) מה הדעות שלי בגוגל+, מי החברים שלי ברשימת המכותבים בג'ימייל, מה קראתי בגוגל-בוקס ומה לבשתי ביומולדת של הבת שלי בפיקסה. גוגל הוא סוכנות הביון הכי שקופה שיש, כנראה. וזה לא מרגיע אותי בכלל.

בעולם שבו תאגידים תפסו את מקומן של מדינות, הידיעה שיש תאגיד פרטי שמחזיק בכל כך הרבה מידע צריכה להטריד כל אחד. אבל לעזאזל, הם נותנים שירות כל כך משכנע… (ככה זה עם תרבות הצריכה: הם משכנעים אותך שאת צריכה אותם).

המפה הכי גדולה בעולם

באותה האימפריה התפתחה אומנות שרטוט המפות לדרגת שכלול ושלמות כה גבוהה, עד כי מפה של מחוז בודד הגיעה לממדים של עיר שלמה, ואילו מפת האימפריה הקיפה את המחוז כולו. עם הזמן, מפות חסרות מידה כגון אלה שוב לא הניחו את הדעת ועל כן בתי הספר לקרטוגרפיה הפיקו מפה של האימפריה, שגודלה כגודלה של האימפריה עצמה.
הדורות הבאים, הלהוטים במידה פחותה מקודמם אחר לימוד הקרטוגרפיה, הבינו שמפה אדירת ממדים שכזו חסרת תועלת, וזנחו אותה ללא רחם לאכזריותם של השמש והחורפים. במדבריות המערב שורדות עדיין חורבות מקוטעות של המפה, שורצות חיות ופושטי יד. ובמדינה כולה אין שריד אחר למדעים הגיאוגרפיים.

(בורחס, על הדיוק במדע)

לפני כמה זמן חיפשנו איך להגיע לאנשהו בעזרת המפה המפורסמת של גוגל, וכשהגענו זיהינו את הבית המבוקש כי חנה לצדו הוואן שהופיע גם במפה באינטרנט. זה היה רגע די מטריד.

וגוגל? אולי מכיוון שהם גם מייצרים מידע וגם אחראים על החיפוש שלו (החתול של שרדינגר והשמנת), מעניין לגלות שכאשר כותבים בגוגל stop following me, לא תמצאו תמונות של מחאה על המעקב הפולשני-משהו אחר אנשים ברחובות, אלא את הקריקטורה הממש ממש מצחיקה הזאת:

הומו ספיינס ידע מה הוא רוצה

למעשה, אני חיפשתי משהו שידגים את חוסר הנחת שלי מפולשנות התאגידים לחיי. משהו יותר דומה לזה:

מה גוגל עושים עם התמונות המקוריות, לפני שמרטשים אותן?

טוב, מה אומר ומה אגיד. הרי אפילו את טרוניות הפרטיות שלי אני מעלה בבלוג ציבורי. בכל זאת, גם אני יצירת התקופה, ובכל זאת, זה עניין ציבורי.

אחד המורים שלנו בחוג להיסטוריה ניסה פעם לפתות את חברי ט' לבחור במגמת העת העתיקה, בנימוק הסקסי שבמגמה הזאת, הוא יוכל להכיר את כל המקורות הראשוניים, כי יש להם מספר סופי והוא לא מפחיד מדי. אנסה להתנחם בכך שלהיסטוריוני העתיד תהיה בעיה שונה לגמרי משל היסטוריוני יוון העתיקה (או ימי הביניים הקדומים). לא יחסרו להם מקורות ראשוניים. הם רק יצטרכו למיין אותם איכשהו.

העולם הוא כפר קטן. או שלא
ולעניין דומה אך שונה. אמנם מנסים לומר לנו שהאינטרנט גורם לכולם להכיר את אותם דברים, אבל באחרונה מתחשק לי לחלוק אתכם את הדברים שחייבים לגור באנגליה כדי לדעת.

הפעם, למשל, אספר לכם שלא שואלים פה How are you, כמו שלימדו אותנו בישראל, אלא You all right?? (במין נגינה כזאת בצליל שנעשה דק יותר ויותר, שבעברית נשמעת כך:יואראאאאאאייי? (הוגים את זה באותה מנגינה שאומרים בה בישראל "מה באמת???"). סתם, שתדעו.

אה, ולצ'יפס קוראים פה קריספס, ואם לא נזהרים הם בטעם חומץ. זה יכול להיות גרוע יותר, תאמינו לי.

מודעות פרסומת