ובינתיים, הרחק בדרום…

בזמן שאנחנו מתלבטים אם לנסוע לביקור בישראל או לא, הבנתי שבחרתי אתמול בשיר הלא מתאים.
לפני כמה חודשים שמעתי פה יהודי סופר ציוני אחד מסביר לקווייקרים שהם צריכים להבין שיחסי הכוחות בין הישראלים לפלסטינים לא שווים; הפלסטינים מוכנים לעשות הכל ולכן הם הרבה יותר מסוכנים…
אז חשבתי ששחמט הוא שיר קצת סימטרי מדי ונזכרתי בשיר שלילה למדה בבית הספר:

Way down south were the bananas grow,
A grass hopper jumped on a elephants toe.
'Oh', said the elephant with tears in his eyes,
'pick on someone your own size.'

הקוזק הנגזל

הקוזק הנגזל

סוסיא חביבתי

בריוני תג מחיר זועמים על ההחלטה לפנות כמה בתים בבית אל והפעם פנו לבית המשפט, כנראה בבחינת עין תחת עין. אז המינהל הוציא שישה צווי הריסה מידיים להריסת סוסיא הפלסטינית. מדיווחי תעאיוש וקבוצת הכפרים עולה שהצווים המקוריים חלו על מבנים בודדים, אבל החדשים כוללים את רוב הכפר סוסיא, כולל גן ילדים, מרפאה ומערכות ליצור חשמל מאנרגיה סולארית. בערך 200 בני אדם ומאות בעלי חיים יישארו בחום היוקד בלי בית ורכוש. בעצם, גם היום אין להם בתים. צווי ההריסה האימתניים מכוונים כלפי אוהלים. האם יש צורך לציין את המובן מאליו – שכרגיל בישראל ובשטחים הכבושים שלה, כל תוכניות התכנון שהוגשו לא אושרו, ולכן הכפר נאלץ להיות "לא חוקי"?

זאת לא הפעם הראשונה וגם לא השנייה שמגרשים את אנשי סוסיא והורסים את בתיהם. אבל על ההיסטוריה העצובה של סוסיא תוכלו לקרוא במספיק מקומות אחרים. אני רוצה לספר על האנשים שאני אוהבת בסוסיא.

הגעתי לסוסיא כדי ללמד עברית. מאז שאסור לגברים לעבוד בישראל, אין להרבה צעירים הזדמנות ללמוד עברית. הנשים והילדים לא יכולים להבין את שפת הכוח והכיבוש, את שפתם של השכנים המתנחלים שמתנכלים להם שוב ושוב או את שפתם של החיילים ששומרים על הכיבוש. ע' ואני נסענו לסוסיא פעם בשבוע ולימדנו תלמידים מכל הגילים, בנות ובנים, נערות ומבוגרים. ע' מסוסיא, שדובר עברית משובחת, עזר לנו כשנתקענו עם הערבית. הילדים שלו היו מהטובים שבתלמידים.

היהודים באים

יום אחד, לפני השיעור, ישבתי באוהל המשותף עם א', ילד מתוק להדהים בדיוק בגיל של כליל, ששיחק איתה באהבה בכל ביקור שלה בכפר. פטפטנו ושיחקנו באבנים כשלפתע הוא קפא והשתופף. "יהוד!", הוא לחש, ונתן לי יד. מעבר לגבעה ראיתי שני מתנחלים מתקרבים. אח, איזו תערובת רגשות געשה בי בזמן שישבנו באוהל וקיווינו ששום דבר רע לא יקרה. התביישתי, כי בכל זאת גם אני יהודייה. ופחדתי, כי הניסיון שלי במפגשים עם מתנחלים ביישובים פלסטיניים דומה כנראה לזה של א'. כלומר, אלים או מסוכן או מפחיד. הפעם השניים צעדו בחזרה בלי פרובוקציות, ואנחנו נשמנו לרווחה. המבוגרים התאספו לאורך הגבעה, ואחרי כמה דקות הופיעו התלמידים והתלמידות שלנו, והשיעור התחיל כרגיל. בהזדמנות אחרת, באמצע שיעור, כל הראשים הופנו לחבורה גדולה שצעדה דרך הכפר ושרה בקולי קולות בעברית. גם בפעם ההיא הם הסתפקו בהפגנת אדנות ולא באלימות.

אבל בפעם אחרת הגענו אחרי ששתי ילדות בנות 12 בערך הוכו בזמן שרעו את הצאן. נ', אבא של הילד מהסיפור הקודם שגם עובד בבצלם, הלך לצלם את האירוע וחטף מכות נוראיות. הפנים שלו התנפחו וצלע נשברה. אישור הכניסה שלו לישראל נשלל ממנו (כי לפלסטינים אסור לחטוף מכות).

היצירתיות תנצח את הכיבוש?

יום אחד חגגנו שנה למרכז הלמידה והיצירה שחברי האהוב ד' הקים בסוסיא עם כמה מצעירי הכפר. ר', תלמידנו מבית הספר קהילה, הציג במסיבה את הסרט שצילמנו והוא ערך – הסרט שבו רואים את תלמידי העברית של סוסיא מציגים את עצמם בעברית, ותלמידי הערבית התל אביבים של קהילה מספרים על עצמם בערבית. היה מרגש. א' שמחה לגלות שר' חתך בעריכה את שבעים הניסיונות שלה להציג את עצמה בעברית.

הילדים שלמדו דבקה במרכז, ביוזמתו של המנהל הצעיר והחמוד של המרכז א', רקדו. וגם הנערים. וגם המבוגרים. המתופפים והליצנים הידועים תופפו והתבדחו. כל האורחים הוזמנו לסייר בכל האוהלים ולהכיר את המשפחות, וגם להתארח באוהל שבו נמכרו במשותף רקמות טטריז ושאר חפצי אמנות מקומיים.

בסוף האירוע קיבלתי במתנה ארנק רקום מאחת התלמידות המקסימות והמוכשרות ביותר שלי. ישבנו ושתינו תה בבית החדש שלה: אוהל שאפתני עם רצפת אבן (ולא יציקת בטון עירומה, כמו של כל האוהלים האחרים). זה היה אוהל גדול, עם מחיצת בד באמצע ומטבחון באוהל נפרד. בירכתי אותם על הבית היפה, באמת ליגה אחרת בהשוואה למה שהולך בשאר הכפר. אבל בלב בכיתי. אראלה קוראת לסוסיא "כבשת הרש של כבשת הרש". אפילו האוהלים הדלים שלהם, שבחורף מכוסים בברזט ושקיות כדי לבודד מפני הקור הצורב של המדבר, נמצאים תמיד בסכנה.

תינוק נולד, האווזים רצים

יום קר אחד נולד לע' תינוק. כמה קטנטן הוא היה, עטוף בחמש שמיכות.

כשלילה באה איתי לסוסיא היה לה מנהג לרוץ עם הילדים על הטרשים בעקבות משפחת האווזים. הילדים רצו בכפכפים במורדות התלולים בקלילות של עזים. לילה העירונית עשתה כמיטב יכולתה.

לפעמים ע' ואני כעסנו לנוכח חוסר הצדק המשווע. אבל האנשים שפגשנו בסוסיא שמרו על רוח איתנה וגישה פרקטית להדהים בנוגע לחיי היומיום. אוסף כזה של אנשים מכניסי אורחים, נעימים, חכמים וטובי לב לא פגשתי בהרבה מקומות. הלוואי שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.  מגיע להם.

להשיג פספורט בקלות (לחברי מועדון בלבד)

לילה חזרה השבוע מהגן (היהודי) עם יצירה מחרידה במיוחד, שנראתה במבט ראשון כמו כרטיס ברכה. היא נופפה בה מולי בגאווה, ואני התאפקתי ככל יכולתי ושיבחתי את כתב ידה המסודר ואת הדיוקן העצמי המרהיב שציירה בפנים. מהעיקר התעלמתי. על חזית הכרטיס התנוסס לו דגל ישראל, ומעליו הכיתוב "פספורט ישראלי". "נשמי עמוק", פקדתי על עצמי: "בשנה הבאה היא תלמד בבית ספר רגיל".

אז בערך 30 ילדים בריטים חזרו הביתה עם הרעיון המעניין שגם להם יכול להיות דרכון ישראלי. ברוב המקרים, קבלת אזרחות חדשה היא תהליך קשה ומורכב. למה? בזכות המנגנון המאפיונרי שנקרא מדינות הלאום, ששומרות על גבולותיהן כמו שודדי דרכים על גשר – בקנאות, שרירות לב, אלימות וחמדנות.

בישראל הדבר נכון שבעתיים בנוגע לפליטים פלסטינים, שאף שהתביעה שלהם לשוב לבתיהם ולקבל אזרחות כתושבי עבר נראית על פניו קבילה יותר משל שאר המועמדים, הסיכויים שלהם אפסיים למדי. אפילו חתונה עם ישראלי לא תעזור ("'זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית'"). אבל אין צורך להרחיק עד אזרחות. רוב המדינות יערמו קשיים גם בפני אנשים שסתם רוצים לבקר ולתייר, או לעבוד, או להימלט מסכנת חיים (וזה כל כך מרגיז אותי, שלא נמאס לי לכתוב על זה עוד ועוד)

לא כך הדבר בנוגע לזאטוטים הבריטים שחזרו הביתה עם הפספורט-צעצוע שלהם. תכלס, בשבילם מספיק להוכיח שהם יהודים והדרכון בדרך אליהם. מדינת ישראל הרי רואה בכל יהודי העולם אזרחים פוטנציאליים וגם תומכים אוטומטיים (ואם הם לא תומכים, זאת בעיה רצינית. לקהילה היהודית פה יש חוק שהכל יודו בו בגלוי: לא משנה מה, תמיד תומכים בישראל).

הלוואי שתהיה לילדים האלה, כשיגדלו, הזדמנות לשוחח עם מישהו כמו מ' האמריקאי וס' הבריטי: שניהם עם שורשים יהודיים איפשהו בשושלת ושניהם בני זוג של חברות ישראליות שלנו. כל אחד מהם הודיע בזמנו לבת זוגו שלא יעלה על דעתו להתאזרח בישראל: איך הם יכולים לטעון לזכות של אלפיים שנה כדי לקבל אזרחות, שעה שאנשים שגרו ביפו לפני שני דורות לא יכולים לחזור לשם?

כל שעשועי הדרכון הישראלי האלה רק מקניטים אותי יותר לנוכח הקנאות שבה הבריטים עצמם שומרים על גבולותיהם. כדי להיבחן במבחן האזרחות שהנהיגו פה לפני שנתיים, צריך לשלם להם 400 פאונד. בשביל האזרחות עצמה צריך לשלם 1000 פאונד. המבחן עצמו הוא מהסוג שבריטי מן השורה אינו יכול לעבור, כפי שהראו גם בתוכנית המדוברת "להפוך את ברדפורד לבריטית".

למה הציונות הופכת את יהודי העולם לגיס חמישי?

עדיין לא הבנתי עד כמה זה ידוע לציבור האנגלי שהיהודים פה רואים בעצמם גם חלק מלאום אחר. כמעט בכל משפחה יהודית בלידס יש מישהו שגר בישראל עכשיו או בעבר. אבל הציונות מתעקשת לייצג את כל היהודים, בין אם הם רוצים בכך ובין אם לאו. בשביל יהודים בישראל זה בכלל לא מוזר. הרי במיינסטרים היהודי בישראל די ברור מאליו שיש רק אידיאולוגיה לגיטימית אחת – האידיאולוגיה של האליטה השלטת, שלה שייכות המפלגות היחידות שמגיעות לשלטון. מפלגה לא ציונית היא מפלגה שבמובן החמור של המלה אסור לה בכלל להיכנס לכנסת.

אז לאיזה לאום אתה שייך, הבריטי או היהודי? הצגתי את השאלה הזאת למלווין, המארח שלנו. אני באמת הייתי סקרנית לברר איך הוא מיישב את הציונות שלו עם הנאמנות למדינה הבריטית, אבל הוא כמו יהודי אמיתי השיב בשאלה: אם נבחרת אנגליה משחקת מול נבחרת ישראל, את מי תעודד? אז את מי תעודד? כאשר דחקתי בו, הוא השיב: בכל מקרה אני אשמח.

ולסיום: מתכון לאורז צבעוני

אורז צבעוני

באחרונה אנחנו מקבלים את הירקות שלנו (לפחות את חלקם) בארגז משלוחים אורגני. הירקות יפים וכרגיל בארגזים כאלה כוללים הפתעות בלתי שגרתיות (שורש סלרי ענק, למשל. כמה ענק? דמיינו גודל של כרוב בינוני). עם כל משלוח מגיע גם דף המלצות ומתכונים. אחד מהם כלל את ההצעה להניח מקל קינמון באורז, ועורר בי השראה לאורז הצבעוני הזה, שאמנם שונה מאוד מאוד מהמקור, אבל טעים לאללה וגם יפה.

מה צריך?
אורז
בצל
גזר
פלפל ירוק
מקל קינמון
כוכב אניס
ציפורן (שלמות או אבקה)
לימון
פטרוזיליה
שמן זית

מה עושים?
להזהיב/להשקיף בצל
להוסיף:
פלפל ירוק קצוץ דק-דק-דק (אפשר אפילו לטחון קלות אם יש בלנדר)
גזר קצוץ דק
מקל קינמון
כוכב אניס
לבזוק ציפורן (או לשים 4-5 שלמות, אם יש לכם. שלי נעלמו…)
להוסיף מלח
לערבב עד שמתרכך מעט

להוסיף כוס אורז ולבחוש עם המרכיבים (בשלב הזה אפשר להוסיף עוד קצת שמן זית)
לצקת 2 כוסות מים
להרתיח בחצי כיסוי
להנמיך חום ולבשל עם מכסה

כשהאורז מתרכך, להוסיף גרד לימון וחופן פטרוזיליה קצוצה, ולערבב.

בתיאבון

[בגלל שהפוסט הזה ארוך, ויתרתי הפעם על הפינה "רק באנגליה". בפעם הבאה מבטיחה משהו מיוחד באמת]

נאצים וכרישים אחרים (רק בספרי ילדים)

ביקרנו היום בספרייה השכונתית הקטנה, ושוב התקנאתי למראה ספרי הילדים המקומיים. גם כשהעלילה שלהם דבילית לגמרי, האיורים מופלאים ויש תשומת לב אמיתית לכל פרטי העיצוב, מהגופנים ועד התוספות הקטנות שמראות שהתיחסו לספר ולקוראים בכבוד. או שלא. היום נתקלנו בספר כל כך מופרך, שהוא כבר על גבול המסוכן.

קוראים לו "הכרישים שאמרו תודה" (The thanking you sharks), ומסופר בו על כרישים גסי רוח שנהגו לטרוף בחמדנות את כל הדגיגים הקטנים ולתקוע גרפסים בלי שום בושה אחרי הטרף, עד שיום אחד הופיע כריש ואמר להם שלדעתו, אחרי שטורפים את הקטנים (אחרי הכל, אנחנו כרישים ולא נשנה ממנהגינו), יותר יפה להגיד "תודה". זה ייתן לדגים הקטנים תחושה טובה של כבוד והם ישמחו להיטרף. ואכן, מאותו רגע כל הכרישים, כמעט תמיד, אמרו תודה לדגים שאכלו.

הו, תודה שאכלת אותי!

זה כל כך בריטי להוציא ספר שכותרת המשנה שלו היא "סיפור על נימוסים טובים". וזה כל כך מבחיל לספר לילדים על הרעיון שאם הורגים מישהו ברכות הפשע נסלח יותר. מה נסלח, אצילי ממש. זה מזכיר לי את המערכון הקודר ההוא של חנוך לוין ("פעולת תגמול באביב"? לא זוכרת איך קראו לו והספרייה שלי בישראל, אז אשמח אם תרעננו את זכרוני), שבו חייל בא להרוס בית של פלסטיני בנימוס בל יתואר ובנועם הליכות.

לרגע שקלתי את האפשרות ששוב החמצתי את דקויות ההומור הבריטי וכל ילדון אנגלי יבין מיד שזה נכתב באירוניה מתוחכמת. אבל אז נכנסתי לדף הבית של הסופר, וקראתי שהקים את הוצאת "עולם שמח" כדי לעודד את הילדים לאמץ חשיבה חיובית מגיל צעיר וליצור עולם טוב יותר. בהתחלה זה דווקא הצחיק אותי, אבל הצחוק נגמר לי.

הגישה הצדקנית זאת היא הקצנה של עיקרון המכבסה האהוב, שמשמש כבר שנים את חברות המכוניות שמוכרות מכוניות היברידיות: במהלך קלאסי של גרין ווש, אנשים שמתים על תרבות הצריכה אבל גם מתרגשים מהטרנד הירוק משתכנעים לרכוש בהון אדיר חפץ חדש בעולם שממילא מלא במכוניות. החפץ הזה שונע לקצוות תבל באופנים מזהמים, יוצר במפעלים תוך שימוש בהמון חומרים בלתי מתכלים ומזהמים, ואחרי שנוסעים בו, הוא עדיין ממשיך לפלוט זיהום לאוויר (אבל פחות) ולהכניס כסף לחברת המכוניות (אבל יותר. כי זה היברידי). כאילו אם אנחנו נוסעים ומבקשים מהעולם סליחה על הזיהום, זה משנה משהו לשכבת האוזון או לאסטמה של השכנים.

אסור להשוות
עניין הפגיעה ברגשותיו העדינים של הציבור העסיק כנראה גם את הוצאת "עם עובד", שהוציאה באחרונה גרסה מחודשת לספר הפעוטות "מי מכיר את בילבי בת גרב". הגרסה החדשה לא שונה מאוד מהמקור (אם כי לכריכה שלה נוסף מר נילסון הקוף החמוד, שתלוי הפעם בחינניות על האות ל'). למעשה, היא כמעט לא שונתה בכלל.

עדיין מטגנת לביבות

אני לא אוהבת להשמיץ עבודות של עורכים ומתרגמים. כל כך קל לעמוד מהצד ולמצוא פגמים ובעיות. אבל במקרה הזה הגיעו מים עד נפש. עמודים שלמים נותרו כשהיו, או שהוכנסו בהם שינויים קלים שגרעו מהחן המקורי של הטקסט בלי שום הצדקה. שינויים נחוצים, לעומת זאת, לא נעשו. אפילו לפנקייקס שבילבי מכינה לטומי ואניקה עדיין קוראים פה לביבות ולא חביתיות, משום מה (אני, כמו הורים אובססיביים רבים, פשוט משכתבת תוך כדי קריאה).

אבל משהו מהותי אחד דווקא שונה, כנראה ברוח הצעת החוק החדשה של משטרת המחשבות, האוסר על שימוש בסמלים נאצים. לאיש החזק שבקרקס כבר לא קוראים אדולף החזק, כמו במהדורה הקודמת וכמו במהדורה השוודית המקורית. לא, אדולף זה מעליב מדי, וזה גם עלול להכניס לקוראים רעיונות מוזרים אם ילדה נונקונפורמיסטית אחת יכולה לנצח גבר שקוראים לו אדולף. אז בגרסה החדשה קוראים לו דווקא אולוף החזק. כן, למה לא? אולוף נשמע די שוודי, בעצם. ומה הילדים כבר מבינים בסאטירה, ואז מה עם כתוב לו A על החולצה, ואז מה אם סופרת הומניסטית כמו אסטריד לינדגרן בטח בחרה במלוא תשומת הלב את השם הזה (זה ניחוש, אבל הוא די מושכל).

וכל עניין ההשוואה לשואה הזה כבר נמאס עלי לגמרי. מה, אתם באמת חושבים שאם תהיו קצת פחות מזוועה טהורה ומזוקקת אז הכל עדיין בסדר? מה, אם הגשתי אוכל רקוב ושרוף זה בסדר רק בגלל שגם לא הרעלתי אותו בציקלון בי? אני פונה בזאת לחברי הכנסת ומבקשת שיפסיקו להתעלל בפליטים, לרדוף פעילים פוליטיים, לחוקק חוקים גזעניים ולחרחר מלחמה על מרחב מחיה, כי זה פוגע ברגשותי כצאצאית לניצולי שואה. בעצם, כבר יש חוק שאוסר על הממשלה להתנהג באופן כזה, שעלול להזכיר לאנשים עם רגישויות מסוימות משטרים מסוג מסוים. קוראים לזה דמוקרטיה. אבל כמו שהודה בני קצובר לאחרונה, הדמוקרטיה בישראל סיימה את תפקידה ועליה לפנות מקום ליהדות במובנה המכוער ביותר של המלה.

3 הערות על המצב (ומתכון)

רסיסי רעיונות שאין לי צורך להרחיב, אבל יש לי חשק לשתף.

1. "נו, מה עוד חדש?"

התגובה הצינית, המסוכנת, שכבר ראתה הכל ושום זוועה חדשה של מדינת ישראל כבר לא מפתיעה אותה. זו התגובה הצינית ששום הידרדרות נוספת של ישראל במדרון הפשיסטי לא מעניינת אותה, לא מזיזה לה. "הממשלה פועלת נגד ארגוני זכויות אדם? נו, מה חדש". "הממשלה שותלת שופטים שתומכים בעמדותיה בבית המשפט העליון? נו, מה חדש". "הממשלה גורמת לפיטורים של אנשי תקשורת שלא אולפו לגמרי בתחום הצנזורה העצמית? נו, מה חדש".

טוב, אולי זה חדש ואולי לא, אבל זה גרוע, גרוע מאוד.

כאשר הדברים מתפוררים, לפעמים נוח לחשוב שהם בעצם מוכרים. כשאנחנו כבר ממילא ביקורתיים כלפי ישראל, לפעמים נוח להרגיש ש"הכל אותו דבר" – ישראל ממילא מזעזעת, אז באמת – מה חדש? טריק האנלוגיות הידוע תמיד מאפשר למצוא דמיון בין כל דבר לכל דבר, וישראל הרי מעולם לא הצטיינה בסובלנות או אחוות עמים (במלים אחרות, זאת מדינה די גזענית ולאומנית בכל מקרה). אז אפשר להגיד שזה גרוע כמו תמיד, ולהמשיך לצקצק. אבל האם זה ישפר את המצב? הציניות היא עמדתם של חסרי התקווה.

מה שמצער הוא, שזה קרה לי השבוע. למשל כשיוסי גורביץ התקומם על הקריאה לחיילים דתיים לא להתגייס מפאת השתתפותן של נשים מזמרות בטקסים צבאיים. ברגע של ציניות חשבתי (ועוד כתבתי את זה באימפולסיביות כטוקבק!!) "נו, שלא יתגייסו. זה רק מועיל לכולם שפחות אנשים יתגייסו". אבל הוא צודק, והציניות שלי לגמרי לא במקום. אני מקווה למלא מחדש את לבי בתקווה, אבל מודה שאחרי צום חדשות ממושך, הקריאה על ישראל היא לא התפריט המתבקש למי שמחפש תקווה.

2. ארץ יושביה

איזה רעיון יפה – במקום להיצמד לפרדיגמה המיושנת של "שתי מדינות לשני עמים", לפרוץ את הגבולות שציירו הקולוניאליסטים האירופאים על חשבון כולנו ולחיות במרחב הזה יחד, במדינה דו לאומית ושוויונית. במקום להתנגד לגירוש אך לגרש מתנחלים מבתיהם, לאפשר לכל אדם לגור איפה שהוא רוצה. בלי גזל אדמות, בלי גדרות, בלי אלימות. עם זכות שיבה לפלסטינים וזכות מגורים לכל אדם באשר הוא. אני באמת, באמת תומכת בזה.

אבל אני חושבת שאתמוך ברעיון הזה בלב שלם יותר לו יצטרפו לתנועה קצת יותר פלסטינים כבושים. כרגע היוזמה החכמה, האנושית הזאת, עדיין בשלב שבו האורחים  שזה מקרוב באו משכנעים את המארחים שהם יכולים להישאר יחד בדירה שלהם. לחלוק. למה לא?

כשיתברר לי שפלסטינים בשטחים מוכנים לקבל את היהודים כשותפים שווים, זה יהיה רגע מרגש באמת. אבל האם זה ככה? לא פגשתי המון פלסטינים שתמכו ברעיון הזה. אבל מצד שני, גם לא פגשתי הרבה יהודים שתמכו בו. אולי הוא קצת מקדים את זמנו (כלומר, לא מתאים לנפשות הפועלות).

חברנו א' נוהג לומר "אתה תעשה את זה ישר. עקום זה יצא בכל מקרה". אני חושבת ש"ארץ יושביה" מכוונים לכיוון הנכון. אמנם ריאלי וחכם יותר לקדם את פתרון שתי המדינות, אבל צודק יותר לקדם את הפתרון הזה. אם הוא מקובל על כל הצדדים.

http://www.youtube.com/watch?v=hNbmKPiMkD8

רבקה זוהר שרה את השיר האולטימטיבי של עקורי 48'.

3. HASBARA

הנה, רק אתמול דיברתי עם חברי א', והוא אמר לי ברוגע טיפוסי "ביבי סתם מאיים, כל החוקים העלק-מפחידים שלו תקועים בוועדות, וכלום לא השתנה". עד לא מזמן, חודש נובמבר היה מוקדש לאזכרות המייגעות האלה ליצחק רבין ולדיונים על "הדמוקרטיה בישראל בראי הרצח הפוליטי". אוי, כמה זה מעייף לדבר על דמוקרטיה. השנה זה נעשה מרענן: באבחה אחת, אושרו החוקים המבהילים להשתקת הביקורת, העיתונאים החצופים מפוטרים אבל נערי תג מחיר משתוללים בירושלים באין מפריע.

אתם יודעים שזה הולך לקרות. זה כבר קורה.

בינתיים, בשער בית הספר תלוי שלט "האוהל הגדול של ישראל", שבו מציעים ליהודי התפוצות ללמוד איך לענות לאנטישמים האלה שעושים דה לגיטימציה לישראל. אני די סקרנית מה מלמדים אותם שם, ואיזו הסברה כבר יכולה להציל את ישראל מעצמה. הרי אפילו הסיקור הכי יבשושי שמציג את החוקים החדשים, או את הבנייה בשטחים (שלא לדבר על הסקרים שחושפים את הממדים המסוכנים של עמדות גזעניות ולאומניות בקרב יהודים) – אפילו זה נחשב היום "דה לגיטימציה". אני תוהה אם יהיה לי לאן לחזור מהגלות מרצון שלי.

נעמה כרמי מתקוממת כשאנשים קוראים לשמאלנים לעזוב את הארץ אם לא נאה להם, ומתקוממת כששמאלנים מיואשים שוקלים לעזוב את הארץ כי לא נאה להם, וכי מייאש ונורא להם. ואני חושבת איך תמיד משמיצים את אריך קסטנר, ההומניסט וסופר הילדים המופלא והחכם, על שנשאר בגרמניה הנאצית ולא עזב, ועוד העז להמשיך לפרסם את ספריו תחת המשטר המפלצתי. כנראה כשכוחות האופל מעורבים, אין דרך לצאת איתם בסדר. אולי עדיף שבשאלה איפה לחיות כל אחד יכריע בשביל עצמו (ראו "ארץ יושביה").

4. אטריות אורז עם "אטריות" צבעוניות

כדי לא לסיים בטון כה נוגה (אם כי אולי זה צו השעה), אני מציעה מתכון קל ומהיר שעיקרו האסתטיקה (בואו נקרא לזה מחווה ל"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון").

מה צריך?

אטריות אורז שטוחות ורחבות

גזר

קישוא (רצוי זוקיני)

סומסום לבן ושחור

נבטים

בטטה או דלעת

סלק (לא חייבים)

רוטב סויה

שמן סומסום

צ'ילי חריף-מתוק

קצת פלפל שחור

קצת ג'ינג'ר מגורר

גיוון: אפשר להוסיף תערובת 5 תבלינים סינית, או לחלופין כפית משחת קארי ירוק.

מה עושים?

מבשלים קלות את האטריות עד המידה הטעימה.

"מקלפים" את הירקות לסרטים ארוכים בעזרת קולפן

מקפיצים ברוטב ושמן ומוסיפים את האטריות כאשר הירקות רכים ונגיסים.

בוזקים מעל סומסום בכל הצבעים (אפשר גם קצח) ומגררים ג'ינג'ר.

מגישים חם. אפשר להוסיף מעל כמה עלי בזיליקום טריים, חתוכים גס.

בתיאבון ובהצלחה

לאן נעלם הפרג הפציפיסטי?

שבוע-שבועיים לפני יום הזיכרון הבריטי (11 בנובמבר), העיר התמלאה באנשים שעונדים פרגים מנייר, או מחלקים פרגים מנייר . אפילו שחקני הכדורגל ענדו פרגים על חולצות הנבחרת הבריטית, וחוללו מיני-שערורייה.

כדורגלנים למען המולדת

למה שמישהו ירצה לתרום ללגיון הבריטי בימים טרופים אלה, כשהלגיון המהולל משחית את זמנו באפגניסטן? שאלה מצוינת. בחוצפתי הישראלית פשוט נטפלתי לאנשים שאני מכירה (וגם לרבים שאני לא מכירה, סתם בבית קפה או בקבוצת משחק לפעוטות) ושאלתי אותם מה הם מרגישים בקשר לפרגים האלה, ולמה הם עונדים אותם.

מתברר שבשביל חלק ניכר מהבריטים, זה בכלל לא אקט לאומני אלא יותר מחווה לזכר הנופלים, במובן האנושי והאישי של המלה. חלק ניכר מהאנשים שאיתם דיברתי על זה  מצטערים שאנשים נהרגו ונפצעו במלחמה. כן, זאת נקודה. הם מצטערים ובזה נגמר העניין, ולא מצטערים אבל גאים באלו שמתו למען המולדת, ודוחקים בדור הצעיר ללכת בעקבותיהם, כמו שנהוג בישראל. לא. הפרגים האלה מזכירים להם את מלחמת העולם הראשונה, המלחמה הנוראית, המחרידה, שבעטיה גם החליטו שלא יגויסו שני אחים לאותה מחלקה, כי מחלקות שלמות פשוט נמחו ונהרגו. המלחמה שהיתה אמורה "לשים קץ למלחמות", אבל שמה קץ בעיקר לחייהם של הרבה יותר מדי אנשים.

הלו, לא למדתם כלום ממלחמת העולם??

פעם, כשלימדתי היסטוריה של מלחמות העולם, הילדים שאלו אותי בבלבול "אז מי היו הטובים בלמחמה הזאת?". כשעניתי שהיו בה מעצמות, ולא מוסר, שאלה אותי תלמידתי ע' בחלחלה: "מה, אז זו הם פשוט נלחמו על כסף וכוח?!". ילדים (ואזרחים), הם כל כך נאיביים לפעמים.

דברו אלי בפרחים

מכיוון שאני עסוקה מאוד בשאלות של הנצחה וזיכרון, עטתי על הפרגים כמוצאת שלל רב. אבא של ס', איש שמאל שהיה בעבר מנהל בית ספר בלידס, סיפר לי שבילדותו הפציפיסטים נהגו לענוד פרגים לבנים, אבל עם השנים המנהג הזה דעך. לא ברור אם בגלל שזה נעשה פחות פוליטי ויותר כללי, או בגלל שהאנשים נעשו יותר שמרנים. ובעוד שקרנם של הפציפיסטים יורדת, שוחרי זכויות בעלי החיים מתהדרים בפרגים סגולים, לזכר בעלי החיים שנהרגו בגלל הגחמות הלוחמניות של בני האדם.

אבל המנהל-בגמלאות, שאינו עונד פרג מטעמים פוליטיים, סיפר לי גם שכאשר ניהל את בית הספר הוא נהג לקיים ביום הזיכרון מפגש כללי על אי אלימות והתנגדות למלחמה. איך הגיבו ההורים? שאלתי בסקרנות. הם חשבו שזה חשוב, הוא השיב בפליאה. סיפרתי לו שכאשר עשיתי דבר דומה ביום הזיכרון בבית הספר שלי (שנשא מסר מינורי בהרבה), זה נתפס כחתרני, נועז ואלטרנטיבי מאוד. הוא השתומם. ככה זה, בישראל הדרך לזכור את המלחמות היא להתכונן למלחמה הבאה. במבט מרחוק זה נשמע אפילו עוד יותר מוטרף ומפחיד מאשר מבפנים.

אחרי שהתברר לי שזיכרון לאומי יכול לקבל ממד אישי, הסיפור הסתבך, כמובן. קבוצה מוסלמית העזה לשרוף את הפרגים המקודשים במחאה על מעללי הצבא הבריטי. נבחרי העם תהו אם לאסור בחוק על שריפת הפרגים (למרות הזעם הציבורי ולמרות ממשלת הימין, החליטו לא לעשות את זה, כי זו סתימת פיות. לתשומת לבם של קברניטי מדינת ישראל). בסופו של דבר החליטו להסתפק בצעד ההומני של הוצאת הקבוצה הזאת מהחוק, כאילו שזה באמת כזה הבדל גדול.

היו גם אנשים שהתלוננו שהפרגים בכל מקום מוזילים את זכרם של הנופלים, כי זו כבר יותר הצהרת קונפורמיות (כל המגישים בטלוויזיה עונדים את זה, ובחלק מבתי הקפה מחייבים את העובדים לענוד פרגים), או – יותר מחריד – אמירה אופנתית. הטענה הזאת נשמעה לי מופרכת, עד שראיתי אשה עם מעיל אדום עונדת פרג נייר על הכובע (תוך הפרה בוטה של כללי האתיקה של הפרגים).

אמירה אופנתית

יש משהו מאוד מופנם ואנדר-סטייטד בגישה הבריטית לזיכרון. הם לא מניפים דגלי בריטניה בכל מקום, ולא מתפארים במדינה. נכון, הם זוכרים את המתים בהקשר הקיטשי של שדות הפרגים (שכיסו על שדות הקטל בשיר המפורסם), אבל איכשהו הבחירה במלחמת העולם הראשונה כנקודת התייחסות לזיכרון נראית לי שיעור טוב למדינה. יותר אכזרי, קטלני ומפלצתי מזה באמת קשה להשיג.

הבחירה הזאת מזכירה לי את המאמר הקולע של מורי הנערץ גדי אלגזי, שהמשפט הכה-מדויק שמופיע בו מלווה אותי כבר שנים: לסיסמה "טוב למות בעד ארצנו" יש יתרונות ברורים על סיסמה כגון "טוב להיפצע". כשהבריטים מתמקדים במלחמת העולם הראשונה, נדמה לי שלשם הם מכוונים.

אסיים אפוא בשיר הזיכרון שלי (כלומר, של יצחק לאור):