פועה בת מיסכה כרעה בפתח אוהלה והקישה צור באבן חזור והקש. מלאכת הדלקת האש היתה שנואה עליה, ולבה התאווה לנס שידליק את האבוקה במהרה. ולפתע, כמענה לתפילתה החרישית, התגשמה באוויר ברייה בעלת דמות משונה. היה זה גבר נטול זקן. הוא עטה מלבוש מבריק וכל מראיתו מפליאה. הוא הושיט את ידו, ובטרם ידעה פועה מימינה ומשמאלה, מלאו עיניה תוהו ובוהו וראשה סחרחר, וכאשר שבה ופקחה את עיניה, היתה כחולמת. ותעמוד בבית מידות שקירותיו מבהיקים, ואור נוגה מכל עבר. "נורת חשמל", דיבר הגבר שלידה. "מאירה בלחיצת כפתור". ויושיט את ידו וילחץ על הקיר והנה נגוז האור ואיננו, ויושיט ידו בשנית, והנה שב האור כשהיה. "חכי בסבלנות", אמר האיש בחיוך (מרושע? חומל?). "זה יגיע גם אליך".
(אני מתנצלת בפני מכרי הלשונאים על כל המלים והניסוחים הלא מקראיים בעליל. התעצלתי)
תקופת הברונזה. כמה עבודה! (וגם מעמד האשה כנראה לא משהו)
***וווווש…. קולותיה של מנהרת הזמן מסחררים את ראשכם….. ***
2004
שפחתכם הנאמנה מקישה את ראשה בקיר חזור והקש. מערכת החינוך הישראלית כל כך קשה ומייגעת, המתודות הנהוגות בבתי הספר משמימות, עלובות ואוטוריטריות. חוברות עבודה והוראה פרונטלית מושלות בכיפה, מספר הילדים בכיתה נושק ל-40 ומספר המורות בכיתה הוא… אחת (אם לא מדובר בחינוך מיוחד). נושאי הלימוד טבולים במנות גדושות של ציונות ומיליטריזם. האינטלגנציה המטופלת ביותר היא הקוגניטיבית. שיתוף פעולה בין התלמידים מתקיים בעיקר במחתרת, נגד המורים. מעורבות ההורים מתאפיינת באיומים על מורים. העיסוק העיקרי: ציונים (בחולם מלא ובשורוק גם יחד).
בחדרי חדרים מתרקמת מזימה לפתוח בית ספר דמוקרטי-הומניסטי-פרוגרסיבי בתל אביב, ובאמתחתנו רעיון חדשני ומיוחד: מרכזי למידה! הילדים לא ילמדו בכיתות לימוד סתם, אלא בחדרים שמותאמים לתחום שבו הם עוסקים, ויש בו חומרים מתאימים ורעיונות מעוררי השראה לעבודה עצמאית ובקבוצות קטנות, בליווי המורה. הילדים יבחרו במשימה המתאימה להם ויווסתו את הלמידה שלהם לפי ראות עיניהם. התצוגות בחדרים יהיו אינטראקטיביות והילדים יוזמנו לנוע במרחב לכל הכיוונים, ולא רק לצעוד למקומם הקבוע בשורת השולחנות הפונים אל המורה.
2006
אני נהפכת לאחראית מרכז שפה בבית הספר. אבל איך הופכים את המרכז (שהוא למעשה הספרייה והמרכז לאוריינות עברית) למקום מעניין, כיפי ואסתטי? איך יוצרים סביבה מאפשרת, מאתגרת, מגרה? חברתי א' ואני שוברות את הראש על הנושא. בשנה הקודמת הכנתי דפי עבודה (!!) והכנסנו אותם לכיסים. אתם מוזמנים לנחש כמה ילדים שלפו מיוזמתם דפי עבודה. (התשובה היא: 0). לאט לאט למדנו. א' היא אשפית אמיתית בעיצוב בכלל ובעיצוב סביבות למידה בפרט, והעבודה המשותפת שלנו היתה מענגת בשבילי אולי יותר מאשר בשביל הילדים.
2010
הימים חולפים, אני מקבלת השראה מספרים ואתרי אינטרנט ובעיקר מהניסיון עם הילדים, ומתחילה להעביר מפעם לפעם סדנאות על "מרכזי למידה". אל המרכז באות מורות מבתי ספר אחרים שרוצות להתרשם מהרעיון החדש והמעניין והיישום הבלתי שגרתי שלו. המרכז מתפתח ומתרחב, אבל יש עוד כל כך הרבה מה לפתח, לחשוב, לשפר. לא קל להשתחרר ממה שהורגלנו לראות כ"למידה".
בינתיים נפתח בית א-ב בבית הספר. מרחב גדול שבו ילדים צעירים יכולים לעשות כל מיני דברים, כאשר הם לא בשיעורים הרשמיים. במאמצים אדירים מגייסים שני אנשי צוות שישהו במרחב הגדול, ומציידים אותו בכמה חומרים ושולחנות. הוא יפה ורועש להדהים. "מה הם עושים פה? למה הם לא בשיעורים?", חושבים בלבם הורים ומבקרים. "למה המקום הזה כל כך מטונף?", גונחים אנשי הצוות בעודם גוררים ילדים אל שיעור בחדר אחר בבית הספר.
2011
בית ספר שכונתי ציבורי בשכונה של דיור ציבורי בצפון לידס. אני מחפשת בית ספר לכליל לשנה הבאה (הם מאורגנים מראש, האנגלים האלה!), אחרי שקצה נפשי בבית הספר הדתי שאותו היא פוקדת היום, לטובת ההתמודדות עם מחסום השפה. זה לא שהם לא נחמדים (המנהל מקסים, והוא פדגוג בכל רמ"ח ושס"ה). אנחנו פשוט חילונים.
ובכן, צועדים במסדרון בית הספר השכונתי. על כל דלת מופיעות תמונות של ילדים, עם הכיתוב "שפות שמדברים בהן בכיתה הזאת". על כל דלת יש אזכור לחמש שפות לפחות. המגוון כולל אורדו, ערבית, השפה ההיא שמדברים בקוסובו, סינית, יפנית, ספרדית, ניגרית ועוד ועוד. הם מאוד רגישים לרב תרבותיות.
נכנסים לכיתה א' (למעשה, זו לא בדיוק כיתה א' אלא כיתת reception, כלומר לפני כיתה א'). נשימתי נעתקת. אני הולכת כבחלום. בחדר יש כמה עשרות ילדים, אך הוא מלא בהמייה הנפלאה הזאת של ילדים שעסוקים מאוד במשהו שמעניין אותם מאוד. יש שם ארבע (!!!) נשות צוות. החדר עצום בגודלו, ומחולק לפינות שמקיפות את כל האינטליגנציות. עם המורות הם עובדים בקבוצות של חמישה-שישה לכל היותר (בזמן שהייתי שם ישבו שתי קבוצות קטנות: אוריינות ואמנות. כך מתבצעת פה ההקניה. שאלתי). ובפינות האחרות הם עובדים עם ילדים אחרים בזוגות או שלשות. יש להם שני מחשבים עם מקרן ומסך מגע גדול, שאפשר לשחק בו משחקים דידקטיים באנימציה. אשת הצוות שעורכת את הסיור מבקשת מאחת הילדות להסביר איך משחקים. חברתה מסבירה במקומה. אף על פי ששתיהן לא שולטות ברזי המשחק במאה אחוזים, נותנים להן להתנסות באין מפריע.
הנה הכיתה שהייתי בה, באמצע יום לימודים
בחוץ יש חצר משחקים פרטית לשכבת הגיל הזאת. היא גדולה להדהים. ילדים שרוצים יכולים לשחק שם, בהשגחת שתי נשות צוות (בנוסף לשתיים שבפנים, כן?). המורה שמציגה לנו את בית הספר מדברת על האווירה, על האפשרויות שניתנות לילדים, על פיתוח יכולות. היא לא מדברת על ציונים, או על הישגים, או על הקניה מכל סוג (בסוף שאלתי, כאחרונת האמהות הלחוצות. אני חייבת להבין איך זה מתנהל פה!). רגע, זה מזכיר לי משהו. זה מזכיר לי את מה שבית הספר הדמוקרטי, המתקדם, הייחודי והחלוצי שלנו ניסה להשיג בדרכו הגמלונית, החיוורת ומעוררת הרחמים. אני מרגישה כמו מישהי שניסתה במשך שנים להצית אש באבן צור, ולפתע הציגו בפניה נורה חשמלית.
המחזה הזה נמשך לאורך כל בית הספר. יש להם מטבח, וגינת ירק (הם מבשלים את מה שהם מגדלים). באולם תלויים דגלים של עשרות מדינות, ויש תצוגה של נושא מרכזי בבית הספר: קנו סחר הוגן! (אולי אני חולמת?). רגע, היא אמרה משהו שעשוי לנפץ את האידיליה. משהו על תפילה…? (הרי לא בשביל זה אני נמלטת מבית הספר היהודי). אני חוקרת אותה ומגלה שהתפילה "מאוד כללית, לא לדת מסוימת. אנחנו מכבדים את כל הדתות וגם חסרי דת, וילדים שהוריהם לא מעוניינים בכך לא חייבים להשתתף בתפילה".
אני מנסה להרים את הלסת הניאנדרטלית שלי מהרצפה הממורקת וכושלת אחריה אל אולם הכניסה לבית הספר, שבו יש לצד כורסאות ההמתנה הגדולות גם כורסאות קטנות לילדים, ושלט: "זהו אזור ידידותי להנקה". מה זה אמור להיות???
הסיור נמשך, והמורה המטיילת מספרת לנו שבכל כיתה יש הורים שמתנדבים לבוא ולסייע (כי באמת, צוות של חמש זה מעט מדי, לא?). הם מאוד מחשיבים את נושא הקהילה.
למרבה הזוועה והקנאה, בית הספר החמוד והמקסים שביקרתי בו אינו מזכיר בקידום המכירות שלו אפילו פעם אחת ביטויים כמו "פרוגרסיבי" או "מתקדם" או "קשוב". הם פשוט עושים את עבודתם. והם לא היחידים. אפילו בכיתה ו' בבית הספר היהודי יש שתי מורות והוראה בקבוצות קטנות. עמיתתי וחברתי א', שגדלה באנגליה ולימדה איתי, כבר אמרה לי מזמן שזה ככה. מה שאנחנו חוצבים בכפית מתוך גרניט פשוט זורם בקלילות באנגליה, שזכתה למוניטין כל כך מפוקפק בתחום החינוך בגלל פינק פלויד והחומה הגועלית שלהם.
נו טוב, אומרים הקוראים הספקנים (ומפגינים שוב את נימוסיהם הטובים של אנשי המיינסטרים הישראלי): כל הגישה המתקדמת הזאת לא תוביל את הילדים להצטיינות במובן המכובד של המילה. בואו לא נתחסד ונושיב את הילדים מוקדם ככל האפשר "ללמוד ברצינות", כלומר להתכונן למבחנים הבינלאומיים ולבחינות המיצ"ב (ההצלחה במבחן הזה היא יעד רשמי של משרד החינוך. מישהו הזכיר בלבול בין אמצעים למטרות?). כל המשחקים הלא רציניים האלה הרי לא יובילו את הילדים לשום מקום חשוב. אלא שהם טועים, ובענק. לא רק שהאווירה בכיתה נעימה ואנושית, התלמידים באנגליה גם מגיעים לתוצאות שבישראל רק חולמים עליהן. מה לעשות, יהודים מבינים רק כוח.
יצאתי מהסיור המומה ומזועזעת.
נכון, לא כל בתי הספר באנגליה הם כאלה. ראיתי בהחלט גם בתי ספר שבראש אתר הבית שלהם מוצגים הגרפים של מדדי ההצלחה בבחינות הארציות. ויש ויש פה הסללה, ומערכת ענפה של חינוך פרטי אליטיסטי ויקר אימים (הרבה, הרבה יותר יקר והרבה, הרבה יותר סנובי מאשר בישראל), ותלבושת אחידה אפרורית למראה, ובריונות בין תלמידים, ועוד אלף אתגרים. אבל איזו גישה חינוכית!
הממציא
היה פעם ספר שנורא אהבתי, ופתאום שכחתי מי כתב אותו (השארתי אותו בישראל, כמובן). זה היה ספר ילדים למבוגרים (כמו כל הספרים הטובים באמת), מאת סופר גרמני גאוני ממש. אחד הסיפורים עסק בממציא, שישב ספון בביתו, ניתק את קשריו עם הציוויליזציה והמציא. יום אחד הוא המציא משהו ממש יפה וחשוב ומיוחד. הוא בדק שהשרטוטים נכונים, גלגל אותם תחת בית שחיו ויצא לעיר.
היא קצת השתנתה מאז שהיה בה פעם אחרונה, אבל בגלל שהיה ממציא הבין מהר מאוד כל דבר שראה. הוא הסתכל במכוניות ואמר "אההה". הסתכל ברמזור וחשב "אהה…". הוא הבין איך עולים במדרגות נעות, אבל בגלל שלא ראה אנשים המון זמן לא הבין איך להתנהג עם אנשים. הוא פרש את התוכניות שלו על המדרכה ואמר "המצאתי המצאה!", אבל האנשים צחקו.
עצוב, הוא נכנס למסעדה חצי ריקה ושאל את בעל המסעדה מה לעשות. הוא המציא המצאה נהדרת ומיוחדת, שבעזרתה אפשר לראות דברים שנמצאים במקום אחר. "כבר המציאו את זה. קוראים לזה טלוויזיה. רוצה לראות?" והוא הפעיל את הטלוויזיה במסעדה, אבל הממציא אמר "אני לא רוצה לראות את זה", והשאיר את התוכניות שלו במסעדה.
כשהוא חזר הביתה הוא שרטט את כל הדברים שראה – מכוניות, מדרגות נעות וכל השאר – ולאחר שהמציא אותן מחדש (כי הוא באמת היה ממציא), הוא קימט את השרטוטים וזרק אותם באמרו "לא צריך, כבר המציאו את זה!".
אבל הוא עדיין היה ממציא אמיתי. או לפחות כך נגמר הסיפור, שהוא בכל זאת סיפור קצת אופטימי שמיועד גם לילדים.
הערה מאוחרת:
אחרי שבועיים ביקרתי בעוד בית ספר. זה לא היה מאוד שונה, והפעם גם התרשמתי מכך שמי שניהל את הסיור היו שני תלמידי כיתה ו' (כמו בקהילה, רק בלי הפוזה של "אצלנו ילדים הם שותפים")…
גולה מרצון 