לגור בקואופרטיב דיור #3

כתבתי על התיאוריה של קואופרטיבים וכתבתי על השיפוצים בבית הקואופרטיבי שלנו , אבל עדיין לא כתבתי על החיים עצמם. הפוסט הזה הוא ניסיון ראשון לכתוב על החיים בקואופרטיב.

יש משהו מיתולוגי בחיים בקואופרטיב. לכאורה אנחנו פשוט גרים ליד שכנים נחמדים בהסדר יוצא דופן של בעלות על הבית. למעשה אנחנו חלק מתנועה קואופרטיבית, מנסים לחיות לפי הערכים שלנו באופן מודע, יוצרים מסורות ומשתפים פעולה. ואולי להיפך? לכאורה מלים גדולות ובפועל חיי השגרה? לפעמים זה נראה מאולץ. למה צריך לעשות כזה עניין מזה שאנחנו שומרים את כל כלי העבודה שלנו באותו חדר? אבל לפעמים זה נחמד שיש עוד אנשים שאחראים על תחזוקת הבית, ואחרי שעובדים עם מישהו בעבודה פיזית מאומצת נוצרת תחושת שותפות.

למשל, כשנכנסנו לבית רוב החצר האחורית היתה תפוסה בצריף עץ ענק ומכוער, שהסתיר את אור השמש בחלון חדר העבודה שלנו והיה ממש מפגע אסתטי. חוץ מזה, רצינו לשים במקום הזה את הטרמפולינה של ילדי הקואופ כדי שהשכנים יוכלו לקבל את הדשא שלהם בחזרה. יום אחד הזמנו מכולה לפסולת בניין ויצאנו להשמיד את הצריף.

תמונה

שלב ראשון: לנקות מהחצר את פסולת הבניין שמילאה אותו כדי שיהיה מקום להריסות המחסן 

תמונה

שלב שני: לפנות את המחסן ולפרק את לוחות העץ. זה יותר קל מכפי שזה נראה (לשם שינוי עבודה שאינה מפרכת יותר ממה שדמיינו!).

בשלב הזה התגלו כמה מציאות די מדהימות. למשל, הקשישה הערירית עם הטעם האקסצנטרי שגרה פה לפנינו היתה מודל ציור. במחסן היה רישום עירום. מהגב, לא להיבהל. ובכל זאת. אולי זאת היא? שמרנו אותו. נראה אם יהיה לי אומץ לתלות אותו בבית.

תמונה

זהו, פירקנו את כל הקירות. נור הוריד את יריעות הזפת מהגג הרעוע. אפשר להפיל את הצריף. 

תמונה

נפילתו של הצריף. דחפנו אותו יחד מהגדר של השכנים.

עכשיו התוכנית היא להרוס את חומת הלבנים הנמוכה שמפרידה בין הבתים כדי שתהיה לנו חצר משותפת גדולה ולא נצטרך להקיף את הבית כדי להגיע זה אל זה. זה די נחוץ, כי כאמור עכשיו הטרמפולינה בצד שלנו והאופניים בחדר האופניים שבמרתף שבבית השני – כי הרי הרסנו את המחסן… להרוס גדר לבנים נראה יותר קשה מלפרק צריף עץ רעוע, ולכן זה עדיין מחכה. אבל זה יגיע, חייב להגיע. גם אני רוצה קצת דשא!

הלאה.

לאכול יחד

אחד הדברים שהחלטנו עליהם מיד כשעברנו הוא שנאכל יחד פעם בשבוע, כל פעם בבית אחר. זה כיף. בהתחלה כמובן השקענו מאוד ועם הזמן עברנו לארוחות קצת פחות פורמליות וחגיגיות ובעיקר השקענו פחות בסידור הבית לקראת האורחים, כי אנחנו כבר לא ממש אורחים. אז בכל יום שישי אנחנו אוכלים יחד ארוחת ערב ומנסים לתאם כדי שהארוחה לא תהיה אקלקטית מדי. היום פ' אמר שהוא מכין קארי, אז החלטתי להכין אורז ומרק גזר. המרק הוא הגרסה הפרטית שלי בעקבות השראה מהאינטרנט ויצא ממש טעים. מה שמיוחד בו הוא שבניגוד להרגלי לא השתמשתי בתבלינים בכלל. זה פשוט הטעם של המרכיבים.הוא הולך ככה:

מרק גזר עם חלב קוקוס
מה צריך?
2 בצלים קצוצים דק
5 גזרים (לפחות) בקוביות
1 אגודל שורש ג'ינג'ר
חצי דלורית קטנה
לימונית (אני השתמשתי במיובשת, כזאת שמכינים ממנה תה)
1 פחית חלב קוקוס
קצת פסאטה עגבניות (נגיד, רבע כוס)
חופן כוסברה טרייה

מה עושים?
מטגנים את הבצל עד שמתחיל להזהיב
מוסיפים את הירקות
מטגנים קלות
מוסיפים מיץ עגבניות וג'ינג'ר מגורר בפומפייה
שופכים את פחית חלב הקוקוס
בינתיים מרתיחים מים ומכינים חליטת לימונית ארומטית וטעימה. אלה נוזלי המרק. שופכים אותם לסיר.
מוסיפים חופן כוסברה לא קצוצה – מוציאים אותה לפני הסוף.
מבשלים עד שכל הירקות רכים מאוד.
טוחנים בבלנדר יד.
טדאם!
מרק גזר עם חלב קוקוס

 רכב משותף

לרוב חברי הקואופרטיב שלנו אין רכב פרטי. אחרי שעברנו לפה הצטרפנו גם אנחנו לקבוצת הרכב המשותף. בקבוצת המכוניות יש 14 חברים ושלוש מכוניות: שתיים קטנות ואחת גדולה. מי שרוצה להשתמש במכונית צריך להזמין אותה מראש בגוגל דוקס, ומי שנוסע צריך לרשום כמה מיילים נסע וכמה זמן. פחות או יותר אותה שיטה ששירתה אותנו בנאמנות בתל אביב, אבל עם יותר מכוניות ויותר משתתפים. דרך טובה להכניס בקטנה לתרבות הצריכה, לעודד אנשים לחסוך בשימוש ברכב פרטי, לחסוך בכסף על ביטוח ותיקונים ולתכנן את הנסיעות.

אז מה, זה מאוד מיוחד לגור בקואופרטיב? כן ולא. נחמד שיש לנו קהילה של אנשים שלילה מוכנה להתחבק איתם (זה לא דבר של מה בכך במקרה שלה!) ושכיף לנו לחלוק איתם דברים, פשוט כי אנחנו בקואופ. אבל אנחנו גם חברים, אז מה בעצם ההבדל? נראה לי שבכל זאת, לבעלות משותפת על דברים יקרים כמו בתים ומכוניות יש משמעות. זו רמה אחרת של אמון וערבות הדדית. עדיין לא החלטתי מה אני חושבת על זה. מה שכתבתי כאן הוא בהחלט רק הצצה. נראה מה יהיה בהמשך.

 

 

מודעות פרסומת

אז מה הסיפור עם קואופרטיב הדיור

כבר שנים חשוב לנו להיות חלק מקהילה, לגור עם עוד אנשים, לחיות סוג של חיי שיתוף מעבר למגבלות המשפחה הגרעינית. פעם אפילו השתתפנו ביוזמה להקים פרויקט של דיור שיתופי בתל אביב, אבל מחירי הנדל"ן הכריעו אותנו. למי יש תקציב לקנות בניין ענקי בתל אביב שיספיק לכמה משפחות ועוד יישאר כסף לשפץ אותו?!

זמן לא רב אחרי שהגענו לפה חשבנו להצטרף לקואופרטיב דיור רדיקלי בשכונה שבה אנחנו גרים היום. אבל בתור משפחה לא כל כך התאמנו לסגנון החיים שלהם, שכלל שני בתים שבכל אחד מהם גרים שבעה אנשים בערך, ארוחות משותפות כל יום והתחייבות להשקיע לפחות 5 (או 15?!) שעות בשבוע בשינוי חברתי. אלה החוקים ברשת הקואופרטיבים הרדיקלית שהקואופ שייך אליה. אנחנו לא נבהלנו מהאווירה הסטודנטיאלית, אבל הם הרגישו שמשפחה לא מתאימה למרקם החברתי שלהם. אני די נעלבתי והרגשתי שעכשיו אני באופן מוחלט וסופי זקנה ובורגנית. אבל תכלס, הם צדקו.

וכך מצאנו את עצמנו, שנה וחצי אח"כ, מצטרפים לקואופרטיב דיור לכל המשפחה. זה קואופרטיב קטן, שכשהצטרפנו היה בבעלותו בית אחד בלבד. פעם גרו בבית ארבעה אנשים, אבל אחרי שבני הזוג מביניהם נעשו הורים לשתי ילדות, האחרים נעלמו להם והבית נהפך לבית די נורמטיבי, פרט לעובדה שהוא לא בבעלות פרטית אלא בבעלות קואופרטיבית. היום יש בבעלות הקואופרטיב שני בתים צמודים זה לזה, ובאחד מהם גרה המשפחה שלי. די מדהים.

קואופ הסקוואטרים של איסלינגטון
רגע, מה זה בכלל קואופרטיב דיור?

אולי זה המקום להסביר מהם קואופרטיבי דיור. הרעיון הוא, בגדול, להוציא את הבתים מידי השוק הפרטי ולהעביר אותם לבעלות משותפת של הדיירים. מי שגר בבית הוא בעל הבית, אחראי לבית ומקבל החלטות שקשורות לבית. גם אם גרת בבית כל החיים, הבית לא שייך לך או לילדיך. הוא שייך לקואופרטיב. קונים את הבית לא כנכס או כהשקעה כלכלית, אלא כדי לגור בו. הקואופרטיב מאפשר לאנשים שלא יכולים לגייס כסף לקניית בית לקנות בית ביחד ולגור בו.

אנגליה היא מולדת הקואופרטיבים. יש משהו מאוד אנגלי בפרגמטיות שבקואופרטיב. חלק מחברינו בעולם הקואופרטיבים חושבים שקואופ הוא ארגון רדיקלי, אבל ברוב המקרים זו דרך שבה אנשים לא עשירים ולא חזקים יכולים להשתלב בשוק הקפיטליסטי. דרך האמצע הלא מהפכנית שכל כך אופיינית לאי הזה. כך או כך, הקונצפט של קואופרטיב דיור לא כל כך נדיר באנגליה (תראו את זה למשל).

Cooperative principles

בלידס יש כמה קואופרטיבים שקיימים כבר זמן רב, שילמו מזמן את המשכנתא על קניית הבית (או הבתים) והיום אפשר לגור בהם מאוד בזול, כי התשלום החודשי משמש רק לתחזוקה השוטפת. יש פה קואופרטיב ענק של עשרות דיירים שכולל 40 יחידות דיור, מבתים ועד דירות שותפים. חברי קואופרטיב נדרשים להשתתף בתפעול השוטף של הבתים, אם כי בכל קואופרטיב יש צרכים שונים ודרישות שונות. לכאורה, זו דרך מעולה לשמור על קשר עם כולם. אבל האנשים שגרים בקואופ הענקי טנגרם אומרים שאין בו ממש תחושה של קהילה, אולי כי הרבה אנשים מגיעים לשם פשוט בגלל המחיר. מי שרוצה אווירה של קומונה ימצא אותה בשפע בקואופרטיב הרדיקלי שהזכרתי קודם, שהוא אבן שואבת לכל שוחרי הקואופרטיבים בעיר וגרה בו ק', מומחית עולמית לקואופרציה עם הבנה מעמיקה בקואופרטיבים ברמות שאין דברים כאלה (וגם בן אדם ממש נחמד).

מצטרפים לקואופרטיב
כמו שקורה לעתים קרובות, דברים שנשמעים זוהרים ממרחק השנים והנוסטלגיה או נראים מדהימים מרחוק הם למעשה פשוטים וקטנים בהרבה ממה שנדמה. בקואופרטיב שלנו חברים גם אנשים שלא גרים כרגע בבית בבעלות הקואופרטיב, כולם חברים אחד של השני (ורובם חברים פעילים באותה כנסייה. סיפור מוזר לפעם אחרת). הקואופרטיב הוא הגוף החוקי שמוביל את הקמת פרויקט הדיור השאפתני שלנו במורד הרחוב, שכבר סיפרתי עליו בעבר. תהליך ההצטרפות שלנו לקואופרטיב היה די קצר. אהבנו את האנשים ונעשינו חברים שלהם, ואז הציעו לנו להצטרף. שילמנו דמי חבר (פאונד לראש, ילדים בחינם), נרשמנו בספר הקואופרטיב ולא חשבנו על זה יותר מדי.

עברו כמה חודשים. הבית השכן הוצע למכירה. חברי הקואופרטיב חיככו ידיים וגייסו כמויות די גדולות של כסף מחברים ומחברת משכנתאות ידידותית לסביבה ולאנשים, שאוהבת להלוות לקואופרטיבים בתנאים נוחים מאוד (אם כי יש להם דרישות בתחום טביעת הרגל האקולוגית של הבתים שקונים בעזרתם).

פתאום החברות שלנו בקואופרטיב נהפכה ממין דרך מוזרה להצהיר על ידידות למשהו מאוד משמעותי. אחרי כמה חודשים מתוחים, הצלחנו לקנות את הבית ופצחנו במסע שיפוצים מטורף. הבית היה זול להדהים ומצבו היה גרוע בהתאם. חשבנו שנשלים את הכל בתוך שלושה שבועות, אבל בסוף נדרשנו לכל חברי הקואופ חודשיים ומשהו של עבודה מאומצת, והבית עדיין לא לגמרי לגמרי גמור.

אבל הפוסט הזה התארך נורא ולכן על הווי הקואופ המתהווה, על השיפוצים ועל עיצוב הפנים של הבית החדש אספר בפוסט הבא, עם תמונות לפני ואחרי. חיכיתם שלושה חודשים, תחכו עוד כמה ימים.