בשורת הקולוניאליזם של המלך בבר

כבר שנים יש לי חשבון עם המלך בבר – כנראה ספר הילדים הכי קולוניאליסטי שהכרתי בילדותי (אם לא מביאים בחשבון את רובינזון קרוזו וששת עבדו הנאמן והדביל). אבל חשבתי שאין טעם להכביר מלים על העניין הזה, כי הרי כל מי שעיניו בראשו מבין במה מדובר. אבל היום התגלגלו העניינים כך שאבי שאל אותי "את בטוחה שבבר לא נכתב מלכתחילה כסאטירה אנטי קולוניאלית?", ואני כבר לא הייתי בטוחה. זה קורה לי יותר ויותר, שהמציאות נראית כל כך מופרכת עד שאני משתכנעת שמי שהמציא את זה לא התכוון ברצינות.

הספק אחז בי, ורצתי לאינטרנט לבדוק, והעליתי שני ממצאים מפתיעים. האחד – זו לא סאטירה בכלל, והספרים האלה היו פופולריים להדהים בצרפת ובאנגליה ברגעיו האחרונים של עידן הקולוניאליזם, כלומר בראשית שנות השלושים. השני – הרשת העברית לא מציעה בכלל קריאה ביקורתית של הספר שנהפך לסדרת קאלט (לפחות לא אם כותבים בגוגל המלך בבר וקולוניאליזם). אז החלטתי להעלות את תרומתי הצנועה לדיון בעברית, כי מתברר שבאנגלית דווקא היו כמה אנשים שעשו את זה (אבל אני מודה במבוכה שטרם הספקתי לקרוא מה הם כתבו...).

מה יש לך מבבר? 

לטובת אלו מקוראי ששכחו את הפרטים, תנו לי להתחיל בתיאור יבש של העלילה, ונראה אם יישארו ספקות.

Image

בחליפה ונעלי פטנט, ואל תשכחו את המגבעת!

תחילת הסיפור נשמעת כמו ביקורת קטלנית על היחסים בין אפריקה למערב: בבר הפיל האינטליגנטי נמלט מהג'ונגל לאחר שציידים הורגים את אמו. בצעד קלאסי של הזדהות עם התוקפן, הוא בורח מן הג'ונגל אל העיר הגדולה, ושם מאומץ על ידי זקנה צרפתייה עשירה וטובת לב שמלמדת אותו את דרכם של בני האדם (תנו לי לנחש: היא לא צמחונית). בבר הפרא האציל מאמץ את תרבות המערב בהתלהבות, לומד לקרוא ולהשתמש ברהיטים, לובש חליפה ומגבעת ויוצא חזרה אל הג'ונגל להביא את בשורת הקדמה לחבריו הפילים. מעמדו כפיל שהתחנך באירופה מעניק לו מיד את הזכות למשול בכולם ולהקים חצר שבה מקורביו זוכים בג'ובים נחשקים. האם קודם לכן היה בכלל מלך לפילים? אם כן, לא מוזכר אם כוח אנושי נאור הוריד אותו מכסאו לטובת הפיל בחליפה.

כך או כך, בבר מושל בפילים נטולי החליפות בלי שום איום פוליטי על מעמדו. האשה הזקנה מקימה נציגות של כבוד ובאה לגור בג'ונגל (לפקח? להפריח את השממה?). מזל שהיא שם כדי לעורר השראה במונרך הנאור, כי בגבול הממלכה גרים הקרנפים – פראים כאלה שמנהלים רפובליקת בננות בלי שום חינוך אירופי. המלך רטקסס, בניגוד לבבר האזרחי, לובש תמיד מדים כמו כל עריץ אפריקאי מתחיל. המלחמה המתמדת בין שתי הממלכות בלתי נמנעת.

שאר הסדרה מתארת את הרפתקאותיהם של בבר ובני משפחתו האריסטוקרטים החדשים בחיי הנוחות שלהם ובתלאות המרתקות שעוברות עליהם במיטב האופנה הפריזאית.

Image

כל הסיפור בבגדים: הדיקטטור הצבאי מול המלך בחליפה

אבל הוא חמוד! הוא אפילו עושה יוגה!

עדיין לא החלטתי מה יותר מסוכן – חמידות או הנטייה שלי לחשוב שכל דבר מסוכן ומפחיד הוא סתם סאטירה שנונה (זה כבר קרה לי פעם עם ספר ילדים אחר) או מין אמצעי רטורי שלא מתכוונים אליו ברצינות. כך או כך, העובדה שדורות של קוראים צעירים מחבבים את דמותו הבעייתית של בבר ומיטיבתו הלבנה מטרידה אותי. מצד שני, גם שטף הביקורת הפוליטיקלי קורקט על ספרים מטריד אותי מאוד, בפרט כאשר במקרים קיצוניים הוא מוביל למצבים אבסורדיים כמו צנזורה על הקלברי פין בטענה שהוא גזעני ולא מספיק פוליטיקלי קורקט (וזה ספר מובהק נגד העבדות!).

Image

אז למען אלו שזקוקים להסברים ברורים, החשבון שלי עם בבר פשוט: סיפורי בבר מצדיקים בדרכי נועם חמודות את ההיגיון הקולוניאליסטי והגזעני: הילידים האהבלים זקוקים להנחיה של האדם הלבן והעשיר, אחרת אין להם סיכוי להסתדר; שגשוג ורווחה נמדדים אך ורק על פי המדד המערבי (למה פילים זקוקים לחליפות? הספר לא מטריח את הקוראים בזוטות כאלה); כאשר הילידים מעזים לחיות כפראים, בני האדם טובחים בהם כבחיות פרא בלי סנטימנטים (ר' הלקח שלמד בבר כשראה את אמו נהרגת); וכמובן, זה סיפור הצלחה קולוניאליסטי כי הילידים מקבלים באהבה ובהערצה את ההשתלטות התרבותית והפוליטית הזאת, ובני האדם לא צריכים בכלל לשלוח נשק וסיוע דיפלומטי וכלכלי לפיל ששלחו למשול בג'ונגל.

אנא, הורים, בחרו ספרים אחרים לילדיכם.

והפעם בפינתנו רק באנגליה

אמנם קצת הזנחתי באחרונה את הפינה הזאת, אבל אם כבר לתקוע סיכה ביומרות המערב, הרשו לי לנפץ מיתוס קטן בנוגע לאנגלים.

כמה חודשים לפני שהגענו לאנגליה קיבלנו קובץ מדהים שיכין אותנו לתרבות החדשה שאליה ננחת (הרוטריאנים האלה הם כנראה האנשים הכי מאורגנים בעולם. מיכא"ל נראה לידם כמו חפלה בדווית ספונטנית). אחד הדברים שהודגשו שם (במידת האנדרסטייטמנט המתבקשת) היא העבודה שהבריטים לעולם אינם מאחרים, אינם סובלים איחורים, וכדי להיות מנומסים יש להודיע מראש על איחור של יותר מדקה. על איחור של דקה יש להתנצל. אנסה לבקש רשות להראות לכם את הקובץ הזה, שבו הבריטים מנסים לפענח את תרבותם לטובת המבקרים הזרים. זה פשוט אדיר.

בכל מקרה, צר לי לאכזב את הרוטריאנים, אבל כנראה העובדה הזאת נכונה לבריטים ממועדוני רוטרי בלבד. למעשה, רוב הבריטים שקבעתי איתם פגישה לשעה מסוימת לא הגיעו בזמן. לקח לי די הרבה זמן לקלוט את זה, כי לפעמים מפתה לחוות את המציאות דרך הציפיות והנחות המוצא שלנו. למעשה, נדמה לי שלעתים קרובות זה המצב (מה שמכונה "אל תבלבלו אותי עם העובדות"). אבל בשלב מסוים אי אפשר שלא להתפכח. חברים, הם מאחרים ברבע שעה ואפילו לא מתנצלים. הידד, הם אנושיים!

הערה לסיום

בשבועות האחרונים אני מנסה להיאבק בהרגל לקרוא עיתונים מישראל. בכל פעם שאני מתחילה לכתוב בשורת הדפדפן ויינט או הארץ, אני כופה על עצמי להקליד "גרדיאן". אני מקבלת מספיק עדכונים על הזוועות בישראל – האלימות המשטרתית, המחאה החברתית המוצדקת, ההתעמרות בפלסטינים, הגזענות כלפי פליטים ומי לא… הבלוגים שאני קוראת לא מספקים הרבה חדשות טובות. אז אני מתאפקת ולא כותבת את דעתי על המחאה החברתית שהתחדשה לרגל חופשת הקיץ. נראה כמה זמן זה יחזיק.

בפעם הבאה מבטיחה גם מתכון.