עוד משהו קטן בקשר לסוסיא

עכשיו יש גם אתר מחאה שאינשאללה יבלום את איום ההריסה.

היכנסו והציצו.

מודעות פרסומת

איך הקונסוליה הבריטית גרמה לי להרגיש כמו פלסטינית

סוף סוף קיבלנו ויזה!
כמה טפסים מילאנו. עם כמה מומחים ובעלי מקצועות הזויים (מישהו אמר נוטריון?) נפגשנו. כמה פעמים תכננתי לשרוף את בניין הקונסוליה והתאפקתי. כמה שרירות, אבסורד וחוסר אונים מול בירוקרטיה אימתנית וקשיחה. אבל בסוף הצלחנו להוכיח את מה שהיה צריך – שאנחנו באמת בני זוג ובאמת מתכוונים לעבור לאנגליה יחד. זה דרש רק שלושים מסמכים, עשר תמונות משפחתיות, פגישה עם עו"ד מומחית לוויזה והגירה (וכמה וכמה התכתבויות ושיחות טלפון איתה), מפגש עם נוטריון (אדם עם משלח יד מדהים, אבל גם איש ממש נחמד), התכתבות אימייל עם חברת הייעוץ לענייני ויזה (גם בבריטניה מפריטים. למה שעובדי הציבור יענו על שאלות הציבור?), תרגום סיטונאי לאנגלית של כל הניירת הרשמית שלנו (למדתי המון מושגים) והגשה אחת, מאוחרת ונרגשת, של הטפסים שלנו. שנשלחו לטורקיה (העונש הקולקטיבי הקטן שהבריטים נוקטים אחרי שישראל השתמשה בדרכון בריטי כדי לרצוח את אל מבחוח. טורקיה! באמת יש להם הומור מושחז, הבריטים האלה). ובמרוצת כל התהליך המתיש הזה לא יכולתי שלא לחשוב: אם שועלי ניירת מיומנים כמונו נתקלים בכאלה צרות בהליך פשוט כמו בקשת ויזה, מה יגידו אזובי הקיר (או, נאמר, מהגרי עבודה עניים שאינם דוברי אנגלית?)

מצטער, אדוני, לא מילאת טופס ב/12

העיסוק המתיש בבקשת רשיון מעבר ושהייה העביר אותי באבחה חדה ממעמדי כבעלת פריבילגיות – בת לעם האדונים במדינת אפרטהייד – למעמד של אזרחית זרה בלי ניירות, שצריכה להתחנן כדי לעבור בגבול, או סתם לדבר עם איזה פקיד שיסביר לי מה לעשות. או במלים אחרות, החוויה היומיומית של פלסטיני.

ישנן צרות גדולות יותר

ולי עוד היה מזל. הרי בזכות ההחלטה האסטרטגית המשפחתית לתבוע זכות שיבה להונגריה ולהחזיר לנו את האזרחות שנגזלה בידי הצורר הנאצי, יכולתי להרעיף על אבי ושני ילדינו את הסטטוס שלי כאזרחית האיחוד האירופי (אמנם מדרג ב'), וכך חסכנו אלפי שקלים בבקשת הוויזה שלנו. כן, כן, למשפחה של חברי המועדון זה בחינם. לסטודנט ישראלי עולה 1500 שקל רק להגיש את המסמכים לבקשת ויזה (וזה לפני תשלום על חתימות נוטריון לכל התרגומים).

אחרי שהגשנו את כל הניירת הבריטית וישבנו להמתין בחופשה נטולת טרדות, היה לי עוד עניין קטן להסדיר – להנפיק דרכון הונגרי לבתי ולחסוך ממנה השפלות נוספות בעתיד וממני טרדות בירוקרטיות. שלוש פעמים כבר הלכתי לשגרירות, ובכל פעם הסבירו לי מה צריך לעשות. אמא שלי, צדקת שכמוה, נסעה בשבילנו לירושלים להחתים את תעודת הלידה של כליל בחותמת אפוסטיל (חותמת מיוחדת שאפשר למצוא רק במשרד החוץ בירושלים, שמטביעים על מסמכים רשמיים כדי להפוך אותם, כנראה, לעוד יותר רשמיים). סבתא שלי עזרה לי למלא טופס תעודת לידה בשבילה. חברה של אמא שלי תרגמה את התעודות שלה להונגרית. הבאתי את ההונגרייה הקטנה לשגרירות וחשבתי שסוף סוף למדתי משהו, והפעם הכל יהיה בסדר. לא היה.

הר נבו של הבירוקרטיה

כשלילה נולדה לא היה לנו שם בשבילה, ורשמנו אותה בשם זמני עד שנחליט. כעבור כמה חודשים רשמתי אותה בשם כליל. טרחתי והבאתי להונגרים גם את תעודת שינוי השם שלה. מממ… חייכו הפקידים בהנאה מרושעת, והטילו לחיקי טופס נוסף. מצטערים, אי אפשר להנפיק לך דרכון. היא צריכה לעבור תהליך שינוי שם בהונגריה. זה תהליך ארוווך.
"אבל", מחיתי בחוצפה (עם הבריטים המפחידים לא הייתי מעזה, אבל אלה – מזרח אירופאים שכמותם – פחות מאיימים). "אבל היא הרי בכלל לא רשומה בהונגריה. מה יש לשנות? פשוט תרשמו אותה עם השם הנוכחי!"
"אלה התקנות", פסקו שני הפקידים, ושילחו אותי ואת לילה נטולות דרכון (ואפילו יותר גרוע – בלי צילום פספורט, שהיה בעצם גולת הכותרת מבחינת לילה). פרצתי בבכי. לילה חיבקה אותי ואמרה "אמא, תני לי לנחם אותך".

כשרטנתי אצל לורה את תסכולי הבירוקרטיה שלי, היא אמרה כלמודת ניסיון שזו החוויה הבסיסית של מהגר (היא יודעת על זה כמה דברים. האוניברסיטה העברית מאוד התחבטה לפני שהואילה להכיר בתואר שרכשה בעיר השדה הנחשלת והאלמונית לונדון). לעולם את בגדר חשודה, לא מכירה את הז'רגון המקצועי ולא את הנורמות הנהוגות עם הפקידים, ותמיד צריכה להוכיח שאין לך אחות. המרדף הזה אחר התעודה הנכונה הזכיר לי מה קורה לאתיופים שרוצים אזרחות ישראלית והכרה ביהדותם). הגזענות, פנים רבות לה. אבל זו לא רק גזענות (כמו שמוכיח סיפורה של גיסתי הבלונדינית). זו גם ההתנהלות הבלתי אישית עד כאב שאופיינית למערכת הבירוקרטית (אני בהחלט מתכוונת לכתוב על זה עוד בהמשך).

אבל אל תתנו לפוסט הקוטרי הזה להטעות אתכם. עכשיו, כשאני בחופשה שכמוה לא ידעתי מאז גיל 17 בערך, אני מרחפת בחיים כמו פיה. כלום לא מרגיז אותי למשך יותר מדקה. אני מאושרת וקלילה ונטולת דאגות. טרדות היומיום מחליקות מעלי כמו שהיגיון בריא נסוג מפני משרדים ממשלתיים. ובכל זאת, כאשר הלכתי ברחוב עם הדרכון ההונגרי היקר מפז שלי, שהוא המפתח לכל הנסיעה שלנו, הייתי ממש מודאגת מהמחשבה שאאבד אותו. בכלל לא רציתי להוציא אותו מהבית, את האוצר המגיארי שלי. ואז נזכרתי שגם למלכת אנגליה אין דרכון. בעצם, אולי היא במצב קצת שונה משלי.

עולה למטוס בלי דרכון


					

הפיראטים

במשך חודשים התכוננו לפרידה, שנעשתה פחות ופחות מרגשת ככל שהתקרבה.

הזמנו כרטיסי טיסה, בניגוד לעצתם של חכמים ומנוסים מאתנו (כלומר, כל השאר).

נפגשנו מפגשי פרידה אחרונים בהחלט עם מיטב חברינו (כולל מסיבת פיג'מות עם לזניה טבעונית שהכנתי בעצמי וצפייה לילית באזור הדמדומים!).

אפילו ארגנו מסיבת פרידה, עם כיבוד שהעסיק אותי יותר במידה קצת מופרזת (למעשה, עד שיונתן לא הזכיר לי שאני זכאית גם לשבת ולפטפט עם האורחים ולא רק להאכיל אותם, לא הבנתי שזאת באמת אפשרות).

ארזנו. חילקנו חפצים לכל דכפין. מצאנו שוכרים לדירה והבטחנו לעזוב כבר יום לפני הטיסה.

אבל לא אישרו לנו ויזה.

"הוא לא הציג טופס שמוכיח שהוא הוביט. זה נראה לי חשוד. בוא נטרוף אותו"

ואז נזכרתי באיזו עוצמה אני סולדת מגבולות של מדינות ומדינות בכלל, ובפרט ממנגנונים בירוקרטיים שנועדו להתיש את האדם הסביר בשם הפיראטים שהשתלטו על הגבולות ומחליטים מי ינוע בחופשיות ומי לא. פיראטים – או corsairs, כלומר פיראטים בחסות החוק, שגונבים רק ממי שהממלכה מאשרת, ומפרישים חלק מהביזה לטובת המלכה?

מילא אם היתה לנו איזו עילה פוליטית מרגשת לסירוב, איזה עבר פלילי מרהיב והרפתקני שהופך אותנו ל"אישיות לא חיובית", כמו שמציעים לממלאי הטפסים להגדיר את עצמם (כמעט התפתיתי).

אבל סתם, בגלל שלא שילמנו כסף למונופול המסמכים כדי להתחתן – לא האמינו לנו שאנחנו בני זוג. ומסיבה שבאמת קשה לי להבין, לא האמינו שאני בכלל מתכוונת לצאת לאנגליה.

עכשיו לך תוכיח שאין לך אחות.

התחלנו מחדש.

אספנו מסמכים מכל מקום אפשרי.

אפילו התייעצנו עם עורכת דין, שיעצה לי לסגת מתוכניתי המקורית להיכנס עם כליל ועם אמא שלי לאנגליה ולהציג את כליל כתיירת תמימה. מתברר שגם באנגליה ילדי זרים (עם כרטיס חזור!) הם סכנה לציבור.

אולי בכל זאת הייתי צריך לבקש ויזה...

ואחרי שמילאנו את כל הבקשות (את של אבי ונור – פעמיים!) וארזנו את כל הטפסים ובדקנו בשבע עיניים, ורצתי לנוטריון (המעמד ההזוי בתבל), והטרחנו את עורכת הדין להציץ בדקה התשעים במכתבים שלנו…

התברר שאיחרנו את המועד. הפגישה היתה שלשום.

לא נורא. קבענו פגישה גם ליום שני.