מסע הנעליים ההזוי, חלק 2

כבר כתבתי פה באריכות על הקשיים הכרוכים בהשגת נעליים שיעמדו בכל התנאים המגוחכים שלי. וכבר הסתכלתי במראה וגיליתי שאני מתחסדת חסרת תקנה. אבל מה לעשות, הסלידה שלי מרכישת בגדים חדשים בכלל ונעליים חדשות בפרט כבר האמירה לדרגות חסרות תקדים. בשבועות האחרונים האובססיה הזאת הובילה אותי למסע הזוי במיוחד, שאני הראשונה שתעיד שהוא דבילי ואידיוטי. הנה זה מגיע: המסע לרכישת נעלי בית ספר חדשות לכליל.

בבית הספר של לילה, כמו ברוב המכריע של בתי ספר אנגלים, נהוגה תלבושת אחידה הכוללת נעליים שחורות, ובימים שאינם גשומים מאוד או קפואים מאוד (או בימים שהם עד כדי כך קפואים עד שבאים במגפי גומי מרופדים ובכיתה מחליפים לנעליים רגילות), הילדות נועלות נעלי בובה שחורות. למה? ככה.

לפני תחילת השנה רכשתי לה נעליים שחורות מיד שנייה במצב מעולה, והן החזיקו מעמד יפה עד שנשחקו כדרכן של נעלי ילדות. היא גם גדלה, שתהיה בריאה. למראה הבלוי משהו של הנעליים, אצתי רצתי לאיביי לחפש לה נעליים חדשות. על הנעליים שלה אין מידה, אז הסתכלתי על נעלי החורף שלה ורכשתי נעליים גדולות בחצי מידה, שיהיה. אלו היו נעליים בעיצוב שמוצא חן במיוחד בעיני כליל, עם לשונית באמצע. אני אפילו לא מנסה להתווכח איתה כשיש לה העדפות בענייני אופנה.

אלא שהנעליים האלה היו גדולות להחריד. הן פשוט נפלו לה מהרגליים במידה כזאת שאפילו לא שקלתי לנסות לגרוב לה עוד זוג גרביים – מה שהגיוני בכל מקרה בעונה הזאת, שבה אמור להיות אביב אבל למעשה עד לפני שבועיים עוד ירד פה שלג…

בקיצור, החלטתי לאפסן את הנעליים האלה לשנה הבאה ולרכוש זוג נוסף. אתם כבר מבינים שמה שמוביל אותי בהתעקשות לרכוש נעליים מיד שנייה הוא לא קמצנות חולנית אלא הזוועה שאני חשה כלפי 1) רכישת נעליים  מעור 2) רכישת נעליים שיוצרו על ידי עבדים 3) צריכה מיותרת שמזהמת את העולם 4) חומרנות וחינוך ילדים לקנייה בחנויות.

מקץ כמה ימים מצאתי באיביי את זוג מספר שתיים, הפעם במידה אחת יותר קטנה.

הן הגיעו די מהר, והן היו גדולות מדי. וואאהה! זה כבר באמת נעשה מגוחך: המידה המסומנת עליהן קטנה בחצי מידה מנעלי החורף שעליהן הסתמכתי בהרפתקה הזאת. מה זה אמור להיות?

בשלב הזה התחלתי לברר מה המחיר המלא של נעליים חדשות. יקר, ולא רק בכסף (אם כי גם בכסף. נעליים מחברה נחשבת, שאני גם יודעת שיחזיקו מעמד ויהיו טובות, עולות כמה מאות שקלים). כתבתי לכמה חברות שאני יודעת שמייצרות נעליים טובות, וכולן השיבו שהן מייצרות בסין, או בהודו (חוץ מאחת, שיש לה גם מפעלים בספרד ובפורטוגל, כלומר בפיקוח תנאי העבודה של האיחוד האירופי). בכל מקרה, המחשבה על קניית נעלי עור די דחתה אותי – אפילו אם זה קורבן למען בתי הקטנה. לא מצאתי נעלי ביתספר אתיות וצמחוניות – אולי לא השתדלתי מספיק, ואולי גם בעיני יצרני הנעליים יש סתירה בין אתיקה לבתי ספר, ולו מבחינת השיק. אז אחרי שגמרתי להתעצבן משירות הלקוחות בחברות שהתחמקו מהשאלות שלי על זכויות עובדים (למשל קלארקס וקיקרס), חזרתי לנבור באיביי.

בשלב הזה כבר הרגשתי ממש, אבל ממש, אהבלה. הבטחתי לעצמי ולבני המשפחה שזאת הפעם האחרונה. ורכשתי את הנעליים שכליל הכי אהבה, שנראו במצב מעולה ואכן היו כאלה כשהגיעו אלינו בחבילה ארוזה היטב.

נחשו מה? הן היו קטנות מדי. ממש בקצת, אבל לוחצות במידה שאי אפשר לנעול. אלהים ישמור. ועוד הבטחתי להפסיק. כתבתי לעוד כמה חברות, שוטטתי באינטרנט, אבל האמת היא שידעתי מה הולך לקרות עכשיו. כן, ניחשתם נכון.

חזרתי לאיביי.

רכשתי נעליים גדולות בחצי מידה. היום הלכנו לקחת אותן (כן, במקרה המוכרת מלידס), והן מתאימות. המוכרת, שאולי הרגישה שמשהו מטורף עבר עלינו עד שהגענו אליה, נתנה לנו עוד זוג במתנה, במצב קצת פחות מחדש שאי אפשר באמת למכור באיביי, אך בהחלט אפשר לגלגל הלאה.

אבל אתם יודעים מה? אני חושבת שהן ממש ממש בדיוק. (ט-ט-ט-דההההה!)

איך להביא את השלום בלי להתחסד

כבר סיפרתי פה על חיבתי לקווייקרים, שמעסיקה אותי די הרבה בחודשים האחרונים. אחד העקרונות החשובים לקוויקרים הוא השלום. רובם פציפיסטים ובעיקרון אמורים לבטא את השליחות שלהם לשלום בהיבטים שונים בחיי היומיום שלהם, ולא רק בהיבט הפוליטי.

והנה לפני שבוע קראתי את הפסקה הבאה, מתוך ספרון קטן על השליחות הקוויקרית לשלום (מה שמכונה באנגלית The Peace Testimony). בדרכם הישירה, התמציתית והלא מתחכמת הם מציגים חמש נקודות עיקריות על קוויקרים ושלום, על פחות מעמוד 4A אחד. סעיף 3 נכתב ממש בשבילי. שימו לב, בתרגום חופשי:

העניין בעדות השלום של הקוויקרים הוא לא להיות אדם טהור, להתרחק מאלימות, לנקות את הידיים של עצמכם ולשכוח מהצרות של כל השאר. האלימות היא חלק מאתנו בכל פעם שאנחנו שותים מכוס פלסטיק וזורקים אותה למטמנה. הידיים שלנו כבר מלוכלכות. ניקוי זוג ידיים אחד מועיל רק במעט אלא אם הוא עוזר לנקות את הידיים של כולם.

במלים אחרות, מה את עושה כזה עניין מנעלי בית הספר של הבת שלך כשמסביב העולם עולה בלהבות. תשקיעי אנרגיה במה שחשוב ותפסיקי להתחסד. תכלס, צודקים. אבל למרבה הצער אני פשוט לא מצליחה. טוב, אני לא תמיד עד כדי כך דפוקה. רק לפני חודש קנינו לה מגפיים חדשים בחנות הכי זולה וזהו – כי היינו זקוקים להם מהר ואחרי שחיפשנו בעשר חנויות יד שנייה ולא מצאנו, פשוט נסענו לסופר. אין בכלל ספק שהמגפיים האלה הגיעו מסין ואין לי תקוות רבות מדי בנוגע למחויבות של טסקו לזכויות עובדים. אבל נעליים – נעליים קל להשיג מיד שנייה אם רק מתאמצים קצת.

שאלון העבדות

אחד הדברים שמעסיקים אותי סביב עניין הצריכה האתית הוא המיתוס על ביטול העבדות. המאבק בעבדות נחשב אחד השיאים של התנועה לזכויות האדם – איך אנשים מכל העולם הצליחו למגר את העבדות בדרכים יצירתיות ובאלימות, בהקרבה ומסירות וטוב לב ובמאמרים נוקבים. לפעמים מזכירים שגם אחרי מיגור העבדות סבלו השחורים בארה"ב מאפליה זוועתית ממש, ולמעשה בחלק מארצות הדרום המשיכו לעבוד כמשרתים בשכר מגוחך עוד עשרות שנים אחרי הביטול הרשמי של העבדות. אבל לעתים נדירות מזכירים את העובדה המחרידה שהעבדות פשוט לא פסה מן העולם בכלל. קוראים לה משום מה "עבדות מודרנית", כאילו שזה משהו אחר, או כאילו שיש משהו מודרני במלאכת כפיים נוראית בשדות ובמכרות ובמפעלים חשוכים. נכון, העבדות כבר אינה חוקית בהרבה מדינות. אבל היא עדיין חיה ובועטת (בעיקר בנשים ובילדים, אבל גם בגברים ובאסירים פוליטיים). ודי ברור שעד שלא תהיה חקיקה בינלאומית שאוסרת על חברות להעסיק עבדים גם דרך קבלני משנה, כלום לא ישתנה. כי מה זה עוזר שאסור להעסיק עבדים במערב, אבל חלק עצום  מהסחורות שנמכרות במערב יוצרו על ידי עבדים?

אז אני לא ממש רוחצת בניקיון כפי בעניין הנעליים של כליל, כי אני יודעת שזאת סתם נוירוזה קטנה שלי ואין לי שום אשליות שהצלתי עכשיו את העולם. כי יש עוד די הרבה מוצרים אחרים שאינם עומדים באור הזרקורים בדרך כלל. וגם כי עבדות היא לא רק עניין למדינות עניות ונחשלות. לא צריך לחזור שוב על הסיפור של ישראל והעובדים הזרים, כי ישראל הרי ידועה ברגישות העל שלה לזכויות אדם. הנה, גם באנגליה הצדקנית יש עבדים (בחקלאות, תעשייה זעירה ומה לא), ובעיקר שפחות (בדיוק מה שנדמה לכם). אז אל תתעצלו, מלאו את השאלון הזה כדי לגלות כמה עבדים עבדו בשבילכם לאחרונה. קדימה, היכנסו עכשיו.

מודעות פרסומת

מי צריך ביטחון בחיים?

כבר הרבה זמן אני משעשעת את עצמי בהרהורים על איך ייראה העולם כאשר לסינים יימאס לעבוד בתנאי עבדות ואנשי המערב השבע ייאלצו להתחיל לשלם את המחיר האמיתי על המוצרים החדשים שלהם. אלא שאני הולכת ומבינה שזה לא יהיה כל כך חלק ואלגנטי כמו בספר מדע בדיוני על קריסת האימפריה. לא, יש עוד הרבה, הרבה מדי ארצות שבהן אפשר לנצל עובדים לפני שתרבות הצריכה תביא על עצמה את כליונה. תושבי המערב השבע התרגלו לחיות על חשבון אחרים ולקנות יותר ויותר מוצרים גרועים ומזהמים בזול, במקום כמות הגיונית של מוצרים ששווים משהו ולא הולכים לפח שנייה אחרי שפותחים את אריזת הפלסטיק שלהם.

תחזית אופטימית לגמילה הכואבת של המערב מצרכנות מסוכנת היא עולם שבו קטן זה יפה, שבו יש כבוד לאומנות ולחפצים שנועדו להחזיק מעמד שנים רבות ולא יוצרו בפס ייצור המוני. מין עולם בולו בולו פוסט קפיטליסטי. תחזית פסימית היא התחזית של קריסה פתאומית או הפיכה, שבה מיליוני אנשים במשקל עודף מגלים בן לילה שהשלט של הטלוויזיה לא מעביר ערוצים יותר, והם מתים ברעב משום שהם לא יודעים להכין אוכל בלי מיקרוגל, או נכנסים לדיכאון קליני כי שמו את מבטחם בבנק אבל ביטלו את הכסף, או משהו כזה.

ביטחון הוא צורך אנושי, אבל אף אחד לא יכול לחזות את העתיד (כנראה). באחרונה קראנו מאמר קצר ומבריק של מדען גרעין הודי לשעבר, שבעקבות הפיכת לב נעשה הוגה רדיקלי ומבריק בענייני קואופרטיבים. בין השאר הוא כותב על איך בארה"ב אנשים עובדים כמו מטורפים כדי להתקיים, לחסוך לעתיד וגם לילדים והנכדים, ואילו בברה"מ אנשים חשו ביטחון במערכת ולא צברו רכוש לילדים. תמימים שכמותם, הם לא ידעו מה הולך לקרות בדור הבא. אבל גם האמריקאים לא יודעים (ומכיוון שהם חיים על זמן שאול וצוברים חובות בסכומי עתק, השאננות שלהם נראית כמו הדחקה).

מה יקרה כאשר בעוד כמה זמן הם יגלו שהשקיעו את חייהם במרוץ עכברים בעבודה בלתי נסבלת ובעיקר ישבו בתוך האוטו או מול הטלוויזיה רוב החיים, ועכשיו זה אפילו לא יעניק להם ביטחון כלכלי? זו שאלה מעניינת לא רק מבחינת הפוליטיקה העולמית, אלא גם מבחינה אישית. באילו נסיבות נמשיך להרגיש שעשינו את הדבר הנכון?

באחרונה התוודעתי מקרוב לקוויקרים של לידס. באוסף התובנות שליקטו במאות השנים האחרונות מופיעה העצה הטובה הבאה (כמו חלק מהקוויקרים, אני בוחרת להחליף את המלה "אלהים" במשהו קצת יותר מופשט, אבל אתם מוזמנים לעשות בפסקה הזאת מה שמתחשק לכם):

"חיי בהרפתקנות. כאשר עלייך לבחור, האם את בוחרת בדרך הטומנת בחובה את מרב ההזדמנות להשתמש בכשרונות שניחנת בהם בשירות האל והקהילה? תני לחיים שלך לדבר. כאשר יש לבצע החלטות, האם את מוכנה להצטרף לאחרים בחיפוש אחר בהירות, לבקש את הדרכת האל ולהעניק לזולת עצה ואוזן קשבת?"

(את המקור תוכלו לקרוא כאן, והפסקה הרלוונטית היא מספר 27).

וחוץ מזה: איך יודעים שכליל היא בת של מורה?

ובכן, אתמול התייעצתי איתה מה לעשות בשיעור העברית הקרוב. לילה, כמו כל מורה מלהיבה באמת, מיד חשבה על אמצעי ההמחשה לפני הנושא שהיא רוצה ללמד. איך אני יודעת? ובכן, היא הציעה שנושא השיעור יהיה הצליל סוּש. לקח לי שנייה להבין מהו אמצעי ההמחשה שהיא חומדת. ערמומית, לא?

נאצים וכרישים אחרים (רק בספרי ילדים)

ביקרנו היום בספרייה השכונתית הקטנה, ושוב התקנאתי למראה ספרי הילדים המקומיים. גם כשהעלילה שלהם דבילית לגמרי, האיורים מופלאים ויש תשומת לב אמיתית לכל פרטי העיצוב, מהגופנים ועד התוספות הקטנות שמראות שהתיחסו לספר ולקוראים בכבוד. או שלא. היום נתקלנו בספר כל כך מופרך, שהוא כבר על גבול המסוכן.

קוראים לו "הכרישים שאמרו תודה" (The thanking you sharks), ומסופר בו על כרישים גסי רוח שנהגו לטרוף בחמדנות את כל הדגיגים הקטנים ולתקוע גרפסים בלי שום בושה אחרי הטרף, עד שיום אחד הופיע כריש ואמר להם שלדעתו, אחרי שטורפים את הקטנים (אחרי הכל, אנחנו כרישים ולא נשנה ממנהגינו), יותר יפה להגיד "תודה". זה ייתן לדגים הקטנים תחושה טובה של כבוד והם ישמחו להיטרף. ואכן, מאותו רגע כל הכרישים, כמעט תמיד, אמרו תודה לדגים שאכלו.

הו, תודה שאכלת אותי!

זה כל כך בריטי להוציא ספר שכותרת המשנה שלו היא "סיפור על נימוסים טובים". וזה כל כך מבחיל לספר לילדים על הרעיון שאם הורגים מישהו ברכות הפשע נסלח יותר. מה נסלח, אצילי ממש. זה מזכיר לי את המערכון הקודר ההוא של חנוך לוין ("פעולת תגמול באביב"? לא זוכרת איך קראו לו והספרייה שלי בישראל, אז אשמח אם תרעננו את זכרוני), שבו חייל בא להרוס בית של פלסטיני בנימוס בל יתואר ובנועם הליכות.

לרגע שקלתי את האפשרות ששוב החמצתי את דקויות ההומור הבריטי וכל ילדון אנגלי יבין מיד שזה נכתב באירוניה מתוחכמת. אבל אז נכנסתי לדף הבית של הסופר, וקראתי שהקים את הוצאת "עולם שמח" כדי לעודד את הילדים לאמץ חשיבה חיובית מגיל צעיר וליצור עולם טוב יותר. בהתחלה זה דווקא הצחיק אותי, אבל הצחוק נגמר לי.

הגישה הצדקנית זאת היא הקצנה של עיקרון המכבסה האהוב, שמשמש כבר שנים את חברות המכוניות שמוכרות מכוניות היברידיות: במהלך קלאסי של גרין ווש, אנשים שמתים על תרבות הצריכה אבל גם מתרגשים מהטרנד הירוק משתכנעים לרכוש בהון אדיר חפץ חדש בעולם שממילא מלא במכוניות. החפץ הזה שונע לקצוות תבל באופנים מזהמים, יוצר במפעלים תוך שימוש בהמון חומרים בלתי מתכלים ומזהמים, ואחרי שנוסעים בו, הוא עדיין ממשיך לפלוט זיהום לאוויר (אבל פחות) ולהכניס כסף לחברת המכוניות (אבל יותר. כי זה היברידי). כאילו אם אנחנו נוסעים ומבקשים מהעולם סליחה על הזיהום, זה משנה משהו לשכבת האוזון או לאסטמה של השכנים.

אסור להשוות
עניין הפגיעה ברגשותיו העדינים של הציבור העסיק כנראה גם את הוצאת "עם עובד", שהוציאה באחרונה גרסה מחודשת לספר הפעוטות "מי מכיר את בילבי בת גרב". הגרסה החדשה לא שונה מאוד מהמקור (אם כי לכריכה שלה נוסף מר נילסון הקוף החמוד, שתלוי הפעם בחינניות על האות ל'). למעשה, היא כמעט לא שונתה בכלל.

עדיין מטגנת לביבות

אני לא אוהבת להשמיץ עבודות של עורכים ומתרגמים. כל כך קל לעמוד מהצד ולמצוא פגמים ובעיות. אבל במקרה הזה הגיעו מים עד נפש. עמודים שלמים נותרו כשהיו, או שהוכנסו בהם שינויים קלים שגרעו מהחן המקורי של הטקסט בלי שום הצדקה. שינויים נחוצים, לעומת זאת, לא נעשו. אפילו לפנקייקס שבילבי מכינה לטומי ואניקה עדיין קוראים פה לביבות ולא חביתיות, משום מה (אני, כמו הורים אובססיביים רבים, פשוט משכתבת תוך כדי קריאה).

אבל משהו מהותי אחד דווקא שונה, כנראה ברוח הצעת החוק החדשה של משטרת המחשבות, האוסר על שימוש בסמלים נאצים. לאיש החזק שבקרקס כבר לא קוראים אדולף החזק, כמו במהדורה הקודמת וכמו במהדורה השוודית המקורית. לא, אדולף זה מעליב מדי, וזה גם עלול להכניס לקוראים רעיונות מוזרים אם ילדה נונקונפורמיסטית אחת יכולה לנצח גבר שקוראים לו אדולף. אז בגרסה החדשה קוראים לו דווקא אולוף החזק. כן, למה לא? אולוף נשמע די שוודי, בעצם. ומה הילדים כבר מבינים בסאטירה, ואז מה עם כתוב לו A על החולצה, ואז מה אם סופרת הומניסטית כמו אסטריד לינדגרן בטח בחרה במלוא תשומת הלב את השם הזה (זה ניחוש, אבל הוא די מושכל).

וכל עניין ההשוואה לשואה הזה כבר נמאס עלי לגמרי. מה, אתם באמת חושבים שאם תהיו קצת פחות מזוועה טהורה ומזוקקת אז הכל עדיין בסדר? מה, אם הגשתי אוכל רקוב ושרוף זה בסדר רק בגלל שגם לא הרעלתי אותו בציקלון בי? אני פונה בזאת לחברי הכנסת ומבקשת שיפסיקו להתעלל בפליטים, לרדוף פעילים פוליטיים, לחוקק חוקים גזעניים ולחרחר מלחמה על מרחב מחיה, כי זה פוגע ברגשותי כצאצאית לניצולי שואה. בעצם, כבר יש חוק שאוסר על הממשלה להתנהג באופן כזה, שעלול להזכיר לאנשים עם רגישויות מסוימות משטרים מסוג מסוים. קוראים לזה דמוקרטיה. אבל כמו שהודה בני קצובר לאחרונה, הדמוקרטיה בישראל סיימה את תפקידה ועליה לפנות מקום ליהדות במובנה המכוער ביותר של המלה.

דברים זולים עולים פחות?

לניל גיימן יש סיפור מבריק למדי על אדם שהיה בסך הכל איש טוב, אבל היתה לו חולשה למציאוֹת ומבצעים. הוא לא היה יכול להניח להזדמנות לחמוק. החולשה הקטנה הזאת הובילה אותו ואת שאר האנושות ליום הדין. אני חושבת שקיבלתי הצצה לעניין הזה ביום שמכונה באנגליה Boxing day. הוא לא קשור ישירות לאגרוף, אלא דווקא לקופסאות – זה היום שאחרי כריסמס, שבו, היסטורית, המשרתים שנשארו לעבוד בחג בבית האדונים קיבלו יום חופש ויצאו לביתם מצוידים בקופסאות – מתנות לחג ושאריות מזון מארוחת הפאר שהגישו ובישלו לעשירים יום קודם. היום זה היום שבו חנויות הבגדים מורידות את המחירים עד 80%, ומוכרות, מוכרות, מוכרות. כמעט כל שאר הדברים בעיר, אם תהיתם, סגורים.

למקומות, היכון, קנה!

באופן מדהים ומצער, מצאתי את עצמי בלב לבה של לידס בעיצומה של קדחת הקניות. לא שרציתי לרכוש בגדים או נעליים (שבאמת נמכרו במחירים נמוכים בהרבה מהמקובל בדרך כלל. אני יודעת, כי הרי חיפשתי פה – לשווא – נעליים הוגנות…). בסך הכל חיפשתי כמה הפתעות ליום ההולדת של נור, שבאופן מסורתי אצלנו נחגג ב"חפש את המטמון" ברחבי הבית. בישראל יכולתי להשקיע זמן בחיפוש ויצירה של מתנות שוות. פה אני לא מכירה כלום, ומסיבות אחרות נאלצתי, יום לפני יום ההולדת (!!) לחרף את נפשי ולצאת העירה, ולחזור עם מתנות ויהי מה.

זה לא היה קל. ראשית, משום שהחנויות היחידות שנפתחו בבוקסינג דיי הן חנויות בגדים ונעלים וחנויות כלבו, מהסוג שיש פה למכביר. בשביל נור, בגדים הם לא מתנה. בשבילי, דברים שיוצרו ביסורים הם לא מתנה. בשביל שאר האנשים בלידס, כנראה, זה לא ככה. הרחובות המו אדם, או יצורים דמויי אדם אוחזים בשקיות ואחוזים בקדחת קניות וחיפוש מציאות. יש אווירה מאוד מסוימת לקדחת קניות, וכאשר אין ברחוב אנשים שעושים משהו אחר – כי אין משהו אחר לעשות בעיר כרגע – זה מייצר אנרגיה רוטטת של חמדנות וחומרנות. כמו שנוהג לומר דניאל רוגוב, אין בדעתי לחזור לשם. החדשות הטובות: מצאתי 12 (12!!!) מתנות.

2. קניות חג המולד

בוקסינג דיי היה רק התחנה האחרונה שלנו, עד כה, בסחרחרת הצריכה. רגע לפני שהגיע סוף סוף כריסמס, היינו בשוּק הגדול של לידס – השוק המקורה הכי גדול באירופה. זה שוק די מדהים, שכמו כל הדברים מסוגו נמצא כעת בסכנת צמצום בשל איומי הרשתות הגדולות. זה שוק די מדהים, עם דוכנים מופלאים של אוכל קריבי חנויות תבלינים אפריקאיות, מאפים, סרטנים מתים, חוטי תפירה, בגדים לכל אחד, חנות מטעמים פולנית ופחות או יותר כל מה שאפשר לרצות לקנות. אבל כשמגיעים לשוק לקראת כריסמס, קל להבין מאיפה הגיע היום ללא קניות.

השוק מלא וגדוש בסחורה זולה בכל המובנים. יש שם, כמובן, גם דברים יקרי ערך וזולים (כמו הופעת רחוב של פסנתרן עם קול של ג'ו קוקר, או פאי שרואים שמישהו הכין אותו במו ידיו, אבל למרבה הזוועה הוא הכין אותו מאיברי הגוף של חזיר…), אבל בעיקר ערמות על ערמות של דברים באיכות ירודה שייצרו עובדי סדנאות יזע בסין או דומיה מחומרים בלתי מתכלים, ותכלס – 80 אחוז מהם בלתי חיוניים בעליל.

כל המבנה המרהיב הזה אינו ארמון. בפנים נמצא השוק המקורה של לידס

יום לאחר מכן, לעומת זאת, ביקרנו ביריד חג מולד (קניות, כמובן), שבו נמכרו מוצרי לבד מקסימים ביופיים שנתפרו ביד במתפרות סחר הוגן בנפאל. אלו היו דברים יפהפיים לחלוטין ועוד לפני שידעתי שהם לא מכילים צער וניצול, הם משכו אותי אליהם. אני באמת מאמינה שסבל נספג בחפצים. אבל האמת העגומה היא, שגם הדברים המקסימים האלה היו בלתי נחוצים והעיקו על גבה של אמא אדמה במלוא כובדם החינני. חברי האהוב ט' מבכה את היותו סנוב בפוסט נוגע ללב, שבו הוא תוהה למה הדברים היקרים בקניון עזריאלי נראים לו כל כך זולים. ככה זה: בתוך חברת השפע, מעמדו של האדם ניכר לא במה ואיך הוא מייצר אלא במה ואיך הוא צורך (הניסוח השנון והקולע הזה הוא של סוזן מור). טל קורא לזה הון תרבותי. אני חושבת שבעיני דברים יקרים נראים זולים כי הם זולים במה שחשוב: בתשומת לב, באהבה, בייחוד.

תראו, אני לא איזה טיפוס סגפן במיוחד, ויודעת להעריך יופי ביצירה שקונים מאחרים. אבל הרבה יותר התפעלתי, למשל, מעבודות התפירה של ר', אותה פגשנו לפני כמה ימים בקואופרטיב הדיור שבו היא גרה. ר' בדיוק תפרה כריות לחימום במיקרוגל לסבא וסבתא שלה משאריות בדים צבעוניות. זה גם נראה יפה מאוד, אבל העיקר היה שהם היו יקרי ערך, מלאים באהבה ותשומת לב וייחוד.

"טוב", תגידו, "לא כל אחד ניחן ביכולת ליצור בעצמו את הכל". נכון מאוד. לכן, כאשר נור נזקק לחלוק אמבטיה לפני שנתיים, הלכנו לרכוש בד מגבת בנחלת בנימין והושטנו אותו לתופרת בבעלי מלאכה (איזה שם מתאים לרחוב של תופרת, לא?). הוא היה בדיוק החלוק שנור רצה – בצבעים, בעיצוב, באורך. ולכן היה יקר ערך. חלוק בתפירה אישית לפי מידה. אצילי, לא?

עוגת יומולדת טבעונית לנור – הילד שלא אוהב עוגות שוקולד

ואחרי ששרדנו את טרפת הקניות, מגיע לנו בהחלט להתנחם בעוגת יומולדת טעימה.

אלא שנור, בניגוד לכל שאר הילדים בעולם, לא אוהב עוגות שוקולד. עד כדי כך לא אוהב, שהוא פשוט לא אוכל אותן. בעיה מספר שתיים: אמא של נור היא קונדיטורית. אני, לא רק שלא קונדיטורית, גם טבעונית. אז עד כה הפקדנו בידיה של אמא ס' את הכנת עוגת היומולדת של נור, אלא שהשנה זה לא הסתייע (כי אנחנו, כזכור, באנגליה, והיא לא). נאלצתי לאלתר על בסיס הבראוניז של אבישג שהופיעו בבלוג הטבעוני החדש והמשובח של אורי שביט, שרק נהפכה לטבעונית וכבר מככבת במדורי האוכל כמומחית לתחום. והאלתור יצא דווקא טעים מאוד, אז הנה המתכון.

פאדג' טבעוני. אפשר להשיג בסופרמרקט

מה צריך?

250 גרם פאדג' וניל טבעוני (אני מניחה שתוכלו להשתמש גם בשבבי שוקולד לבן פרווה, אבל הם לא כל כך טעימים…).

כפית תמצית וניל

כוס וחצי סוכר (!!!)

2 וחצי כוסות קמח (הפעם הלכתי על שני שליש לבן ושליש מלא)

2 וחצי מעדני אלפרו וניל (אלה שמזכירים "דני". זה תחליף ביצים פשוט גאוני למי שרוצה לקנות מן המוכן).

כוס שמן לבחירתכם

כוס אגוזי מקדמיה טחונים (כדי שיהיה לבן, וגם כי אלה האגוזים האהובים על נור)

מה עושים?

מחממים תנור ל-170 מעלות

ממיסים את הפאדג' עם השמן,

מעבירים לקערה ומוסיפים סוכר, מעדן אלפרו ותמצית וניל

מערבבים היטב

מוסיפים קמח ואגוזים, ומערבבים היטב.

אם יש לכם בבית תבנית גדולה מספיק (הכמויות נועדו לתבנית מלבנית 27X33), תוכלו לשפוך פנימה את התערובת ולאפות ב-170 מעלות עד שיש קרום או עד מבחן הקיסם (אם מגזימים באפייה מקבלים עוגייה ענקית. הזיהרו!)

אני, שבינתיים יש לי בבית רק שתי תבניות עגולות קטנות, הוצאתי מתוק מעז ואפיתי שתי עוגות עגולות די דקות. אחרי שהן התקררו, מרחתי על האחת פודינג וניל של אלפרו והעמדתי עליה את השנייה. את כל העוגה ציפיתי ביוגורט וניל של אלפרו, ואחרי קירור זה היה ממש מגניב וקרמי. למחרת היא היתה אפילו יותר טעימה, אבל כמעט לא נשאר כלום… אני מניחה שאפשר לצפות אותה במה שרוצים, כולל הקרם האהוב עלי מחלב קוקוס ושוקולד (מספר המתכונים הטבעוני של עדי).

אם התקנאתם במבחר הבריטי וגם לכן מתחשק לאכול פאדג' טבעוני, יש פה אלף מתכונים. אני עדיין לא ניסיתי אף אחד מהם.

וידוי: אני קורבן אופנה (טיפים לקניית נעליים)

אני קורבן אופנה. אמנם לא קורבן רציני כמו האנשים שתופרים את רוב הבגדים בעולם, או כמו המערכת האקולוגית שכורעת תחת ייצור היתר הזה, אבל  בדרכי הקטנה, אני קורבן אופנה. עובדה, בשנתיים האחרונות הצלחתי להעביר שעות רבות מספור בחיפוש אחר נעליים. זה לא קל, כשהן צריכות לעמוד בסטנדרטים החמורים שלי:

  • לא מעור
  • לא מסדנאות יזע
  • נוחות (במקרה שלי זה גם אומר – בלי עקבים)
  • עמידות לגשם
  • יפות (לטעמי)
  • כלולות בתקציב (הדל) שלי
אני כותבת את הפוסט הזה כי נדמה לי שהמסע שלי הגיע לסופו (הזמני). בתום מאמצים מרובים, מצאתי (כנראה) נעליים. איזה אנטי קליימקס! אם יש לכם זמן פנוי בשפע, הבו ואספר לכם על קורות תלאותי בחיפוש אחר נעליים שמתחשבות בזכויות עובדים ובעלי חיים אחרים, באיכות הסביבה, בשיקולי בריאות ונוחות ובצו האופנה (מי אמר רחל טל שיר?).

באמשלך תעזבי אותי מהפוסט הארוך הזה

בשנים האחרונות הבחנתי שהמוטו האידיאולוגי שלי הוא "לגרום כמה שפחות נזק". לא הירואי במיוחד, אני יודעת, ובכל זאת לשם התגלגלתי. לפעמים זה יכול להיראות קטנוני, נוקדני, טהרני, מייגע וצדקני, אבל שכה אחיה, לפעמים אורח החיים הזה יכול להיות מקור להשראה לאנשים אחרים ולהרחבת המודעות שלי על בחירותי בעולם הזה. אפשר לעשות את זה בצורה יותר גרנדיוזית ממני, אולי, כמו שעשתה שרה בונג'ורני כשהכריזה על שנה בלי תוצרת סין (וגם כתבה על זה ספר). אבל אני כנראה לא טיפוס כל כך גרנדיוזי כמו שחשבתי (להיפך, עם השנים אני נעשית יותר ויותר קאמרית).

חורף תל אביבי בסימן אולסטאר

מסע הנעליים ההזוי שלי התחיל בשנה שעברה, שבה לחרדתי התפרקו לי הנעליים המעולות שהיו לי עד אז, ובצחוק אכזרי של הגורל לא התגלגלו לפתחי נעליים יד שנייה מתאימות, כמו שקרה לי עד אז. נו, בתל אביב זה לא כזה אסון. ממילא יש עשרה ימי גשם בשנה, ואני לא חייבת לקפץ בשלוליות דווקא בהם. דבקתי בנעלי האולסטאר שלי ובינתיים צעדתי בין חנויות הנעליים בחיפוש אחר משהו שיענה על כל דרישותי. פעמיים אפילו נרטבו לי הגרביים.

השנה ההיא כללה כמה אירועים דרמטיים, כולל הפעם שבה סולקתי מהחנות קטלינה שבקינג ג'ורג', אחרי שחקרתי את המוכר המבוגר וקצר הרוח למוצאן של מגפי הגומי, שעל פי השמועה הגיעו מקיבוץ דפנה. חשבתי שהייתי מנומסת ושנוכחותה של תינוקת בת שנתיים תכמיר את לבו של המוכר הקשוח, אבל הוא סירב למכור לי את הנעליים או לספק מידע על היצרן. נתתי בהן מבט אחרון של צער ויצאתי מהחנות בראש מורם ובנעלים מבד (לתלמידתי א' היו כאלה בצבע השערורייתי סגול, ואני מודה שתמיד חשתי מידה של קנאה כשראיתי אותה בהן).

בשנה שלאחר מכן כולם התלוננו על בצורת, אבל כבעלת נעלי בד אני יכולה לומר לכם שירד לא מעט גשם. מצאתי נעליים ממש נוחות ברחוב, אבל אחרי כמה חודשים גיליתי שהחומר הזה היה כנראה עור, וזה כמובן הוציא לי את החשק לנעול אותן. חבל, הן היו נוחות ויפות ביותר, ובאותו מעמד שבו גיליתי שהן מעור התברר שהן אפילו מתוצרת ישראל.

הנעליים האלה העלו את הסוגייה החבוטה "האם נעילת נעלי עור מיד שנייה יכולה להיחשב בחירה מוסרית", אבל האמת היא שבלי יותר מדי נימוקים (באופן רציונלי אני מניחה שהתשובה היא שכנראה כן, כי לא נגרם נזק לשום פרה ולא ממש נגרמה תועלת כלכלית לשום חברה), פשוט לא רציתי לנעול נעליים ממשהו מת.

שבתי אפוא לשיטוטי. מצאתי מספר מדהים של נעליים טבעוניות בעיצובים מעולים – כולם מסין. כמה מבעלי החנויות שפגשתי התרעמו על ההכללה חסרת הרגישות שאני נוקטת: במפעל שהם מייבאים ממנו תנאי העבודה ממש מעולים. הם ביקרו שם! טוב, מאיפה לי לדעת מה מעולה בעיני בעלי החנויות, או אם הם דוברים אמת, או כמה בעצם הם יודעים על תנאי העבודה של הסינים שהם ראו שם. האם יש להם זכויות סוציאליות כלשהן? האם בכלל משלמים להם? תמהני.

לצד אלו היו בעלי החנויות שבמקום נעלים מסין הציעו לי נעלים מווייטנאם או מהודו (אף על פי שיש שם מיליוני ילדים עבדים, שעמלים בשביל חברות נקיות כמו GAP). המחנכים שבכם ודאי יתעניינו במערך שיעור על עבודת ילדים בהודו, או בפרויקט חינוכי מרתק שיגלה לכם הרבה עובדות שלא רציתם לדעת. תשמעו, זה אמנם לא היה קל, אבל תמיד היה מרתק. ובשם המחקר המדעי זכיתי לראות המון המון נעליים. איזה כיף!

Made in India

החנות הטבעונית באבן גבירול כבר נסגרה בשלב הזה (וממילא הם החזיקו שם גם נעליים מסין וגם נעלים יקרות להדהים, שבשלב ההוא עוד לא הסכמתי לרכוש). להרחיק עד עיצובי מנגו ביפו ולקנות נעלים לא זולות אבל בעיצוב אישי מהמם – התעצלתי והתקמצנתי. בינתיים לילה כבר נכנסה לקבוצת משחק/גן הורים, ואני זכיתי לבוקר חופשי ראשון שאותו למרבה האירוניה הקדשתי לשופינג, וכך בסופו של דבר מצאתי נעליים לא רעות בכלל וזולות להדהים, אם כי בעיצוב קצת ספורטיבי וכסוף מדי לטעמי, בחנות של JOSEF ברחוב דיזנגוף (קצת אחרי פרישמן). הם מייצרים את הנעליים באיטליה (או כך לפחות נשבעה המוכרת, וזה מה שהיה כתוב על הקופסה), והן די עמידות למים (לפחות בשנה הראשונה).

בצהרי אותו יום נכנסתי לברר מה הסיפור עם נעלי הסירה "בעיצוב מקורי" שגדשו פתאום את החלון של קטלינה, וגיליתי שם בחור חמוד להדהים, שניסה לרסן את סבו רע המזג ולפלרטט עם כל הקונות תוך שהוא מציג את הנעלים שהוא עיצב בעצמו ודאג לתפור בישראל מבדים שבחר בנחלת בנימין. וואו! יצרן יותר קטן ומקומי מזה באמת קשה למצוא. בהמשך התברר לי שהוא באמת עילוי, הבחור, וכאשר התברר שהוא עומד לרשת את החנות המשפחתית הוא החל לעצב נעליים בלי לימודים מסודרים, ובכל זאת להגיע לכמה דגמים ממש מוצלחים, באיזה גוון ומרקם שתבחרי. והוא כזה חמוד. ברור שקניתי זוג. אין לו אפילו זוג אחד מעור.

Made in Israel

וכך חזרתי עם שקית הקניות שלי הביתה, ובמקום להיות מרוצה תהיתי אם ההתעסקות האובססיבית שלי בקניות מועילה למישהו חוץ מהטהרנות המעיקה שלי. הרי אני מנסה להתמודד בדרכי היתושית מול מפלצת הצריכה שמכלה את העולם, וצורת המחאה שלי היא בעצמה קניות. הנה, אפילו אני מגדירה את עצמי באמצעות החפצים שאני רוכשת (או לא). אבי טוען שאני מחמירה עם עצמי שלא בצדק. עובדה, אף על פי שאני אוהבת לבחור בגדים בלתי שגרתיים, הצלחתי לגדוש את כל הארון שלנו רק בבגדים מיד שנייה. רק עם נעליים זה קשה.

אבל אני התחלתי להרגיש שמבצע הצרכנות הצדקנית שלי רק מעיד על גודל הפריבילגיה שלי. המחשבה הזאת היכתה בי במלוא עוזה כאשר התחילו ההפגנות הקבועות במאהל של משפחת אבו עיד בלוד. הנשים והנערות שגרו שם נראו כאילו יצאו מהז'ורנל, מצוחצחות ומטופחות כמו שאני לא נראית גם כשאני הולכת לחתונה (ובטח לא כמו שהייתי נראית לו ישנתי יותר מיום אחד באוהל). ברור שכל הבגדים שהן לבשו הגיעו מסין, אין פה בכלל שאלה. אבל מול הריסות הבית הרגשתי מעין בושה – מה פה חשוב באמת ומה הוא סתם דקדודי עניות של חברת השפע. על מה לעזאזל הוצאתי את כל הזמן הזה? מצד שני, מכיוון שאני באמת בעלת פריבילגיות, עלי לגלות אחריות, לא? בכל שבוע חזרתי עם בוץ על נעלי ההוגנות וטעם מר בפי.

שנה אחת, שמלה אחת

צריכת יתר היא בעיה עולמית מסוכנת כמעט מכל בחינה, אבל אפשר להתמודד איתה בכמה דרכים. פשטות מרצון וחיי חברה משמעותיים הם אפיק אחד. דרך צבעונית ומעוררת השראה אופנתית יותר, כנראה, נמצאת פה, כמו שאפשר לראות בקליפ הזה:

אז נכון, זה גימיק ששוחה עמוק בתוך השיח של עולם האופנה, וכל הפרויקט מבוסס על שילוב בין יצירתיות לצדקה ופילנתרופיה, שקשה להגדיר כאלמנטים מקיימים (כשאומרים באנגלית sustainable זה נשמע הרבה יותר ברור, לא?). ובכל זאת, נהניתי מזה. לא רק שאני קורבן אופנה, אני גם ממש ממש אוהבת את זה.

מי שלא רוצה התרמות ותצלומי אופנה מרהיבים מוזמן אפוא להציץ באלטרנטיבה הצדקנית, שהיא גרסת האופנה לרחל טל שיר: מורה אמריקאית לפילאטיס שהחליטה ללבוש במשך שנה את אותה שמלה ולא לרכוש בכלל בגדים, כדי לבחון בצורה חווייתית את האופן שבו עולם האופנה משפיע עליה ולמחות כנגד תרבות הצריכה. לצערי, אני חושבת שהמחאה הזאת (שדומה באופן מדאיג למחאה הלא מתועדת שלי) מעוררת בעיקר השראה איך לא להתנהג.

דוגמה מצמררת במיוחד מופיעה בפוסט הזה, שעוסק ישירות בסוגיית הנעליים, או ליתר דיוק בשאלה איך אחרי שהכותבת טרחה ומצאה נעליים טבעוניות של יצרנית קטנה ומקומית, שהן גם חמודות, אבל למרבה הצער אין להן סוליה, היא לא קנתה לה נעליים נורמליות כי היא כבר בצום קניות, אבל המשיכה להתחבט ובסוף קנתה זוג חדש, אף על פי שיש לה נעליים סגורות בקופסה בבית, שהיא לא משתמשת בהן כדי להוכיח שהיא מתנזרת מאופנה. כמה מייגע!

האם נהפכתי לזה? אכן, סכנות אורבות בכל פינה למי שמחליט להתייחס לדברים בכובד ראש. כמו באוטובוס חזרה מלוד, גם למקרא הבלוג הזה הרגשתי שאני והמורה הזאת לפילאטיס, יש לנו כנראה יותר מדי זמן פנוי ופחות מדי דאגות דוחקות. אבל אני לא מצליחה להפסיק. האמת היא, שהמחשבה על קניית מוצרים שיוצרו בסדנאות יזע פשוט דוחה אותי. אני מרגישה שבאיזשהו אופן זה גורר איתו קארמה רעה. יש יותר מדי שיקולים שברגע שנעשים מודעים אליהם אי אפשר להתעלם מהם. קניות בזול על חשבון כל השאר? מצטערת, לא בא לי על זה.

רגע האמת: באנגליה באמת אי אפשר בלי מגפיים

כשהגיעה השעה לעקור לאנגליה פינטזתי, בין מילוי טופס אחד למשנהו, על הרגע שבו איאלץ לרכוש מגפיים כדי להתמודד עם האקלים הבריטי הידוע לשמצה. פה, בארץ המתקדמת, בטח אמצא המון אפשרויות ואתן דרור לתאות הנעליים המרוסנת שלי. הו, תמימות קדושה. בחנויות הנעלים של לידס התגלגלו מצחוק כששמעו מה אני מבקשת. עקבים זה אופנתי, עור הוא חיוני וסין היא לחם חוקם של כל סוחרי העולם. החנות הטבעונית היחידה בעיר בדיוק מתכוננת לעבור ללונדון, ולכן לא טורחת להחזיק בסטוק מגפיים (האם ציינתי שהסתיו הבריטי הוא מה שמכונה בישראל אמצע החורף?). אז מה את ממליצה, שאלתי אותה. היא נאנחה קלות וסיכמה בחמידות: "אני חוששת שאין ממש אפשרויות פה למי שרוצה לשמור גם על זכויות אדם וגם על זכויות בעלי חיים".

אחרי כמה וכמה שעות שיטוטים בעיר, אני חושבת שהיא די צודקת. מצאתי שתי חנויות של נעלים רגילות שמחזיקות נעלים לא מעור שיוצרו בפורטוגל (!), אבל הן פשוט לא היו זה. אחרי כל המאמץ שאני משקיעה, אני רוצה לפחות שהנעליים יהיו קצת פחות ממגפיים שחורים משעממים. אלא שבינתיים הגשם זינב בי ובנעלי הספורט שלי, ולא הותיר לי פנאי להתלבט. חזרתי לאתר המוכר של Vegetarian shoes, לא לפני שהצצתי לרגע או שניים בכמה אתרים אחרים…

מוסף מיוחד למי שהגיע עד הנה:

המדריך ה(כמעט) שלם לרכישת נעליים טבעוניות ברשת

כשפניתי לאינטרנט גיליתי שמי שהפרוטה מצויה בכיסו (ליתר דיוק, מי שמאות פאונדים מצויים בכיסו) יכול בהחלט למצוא אפשרויות רבות לרכישה מוסרית של גחמות אופנתיות – אם אוקסימורון כזה באמת אפשרי. הרשת גדושה בנעלי מעצבים טבעוניות בעיצובים אופנתיים מדי ומחירים לא הגיוניים מדי, כמו אלו של סטלה מקרטני, olsen haus או Cri de Coeur למשל. מיותר לציין שרוב החברות יושבות בארה"ב, ומן הסתם יטיסו את הנעליים האקולוגיות האלה עד אירופה (או ישראל).

219 דולר והמגפיים הטבעוניים האלה יכולים להיות שלך

טבעונים אקולוגים ושוחרי זכויות עובדים שבאמת נכנסים לעניין בכובד ראש יכולים למצוא ברשת גם חברות עם קטלוג לא רע, שלא מוכרות לצרכנים אלא רק לחנויות (כמו NOVACASA), או חברות שחושבות שטבעונים הם אנשים נעדרי שיק שאוהבים פשטות, או חברות שפונות לאנשים שאוהבים להוציא המון כסף על משחקי עיצוב נעליים, שבהם אפשר לבחור גם חומרים שאינם עשויים מחיות מתות, או פשוט קטלוג שאין לו סוף, עם פחות או יותר כל הנעליים הטבעוניות שאפשר להזמין באינטרנט. תאמינו לי, זה מבט מאוד מביך ומסחרר על תרבות הצריכה.

30 דולר והמגפיים הטבעוניים האלה שלך. אבל למה שתרצי אותם?

מי שרוצה לקצר הליכים ולא לחפש לינקים בעצמו יכול להיעזר באחד המדריכים של PETA או במדריך האופנתי הזה. לנשים שבאמת אוהבות אופנה עכשווית ומוכנות לשלם תמורתה בכסף ובכאבי גב, רשימה ממצה של מעצבים עכשוויים בסגנון מיינסטרימי-ערוץ האופנה שמתחשבים בטבעונים (אבל מחזיקים כנראה בתפיסה מאוד משוחררת ביחס לזכות האשה ליחס בלתי מחפצן או לחופש תנועה).

ומה בסוף?
היום קיבלתי הודעה באימייל שהנעליים שלי בדרך. הסכמתי להתפשר על הסעיף האחרון וקניתי נעליים די יקרות (אם כי לא מאוד מאוד יקרות), שבמצב רגיל וללא מתנה מאמא שלי כנראה לא הייתי מעזה לרכוש. הן בצבע אדום. הן אמורות להיות עמידות לגשם. אין להן עקב. הן מחומר סינתטי, והן מיוצרות בפורטוגל. אני רק מקווה שהן יהיו נוחות.
לעזאזל, במה אני הולכת להתעסק עכשיו?
<אולי במקום לצמצם נזקים אנסה גם להביא קצת יותר תועלת…>