ובינתיים, הרחק בדרום…

בזמן שאנחנו מתלבטים אם לנסוע לביקור בישראל או לא, הבנתי שבחרתי אתמול בשיר הלא מתאים.
לפני כמה חודשים שמעתי פה יהודי סופר ציוני אחד מסביר לקווייקרים שהם צריכים להבין שיחסי הכוחות בין הישראלים לפלסטינים לא שווים; הפלסטינים מוכנים לעשות הכל ולכן הם הרבה יותר מסוכנים…
אז חשבתי ששחמט הוא שיר קצת סימטרי מדי ונזכרתי בשיר שלילה למדה בבית הספר:

Way down south were the bananas grow,
A grass hopper jumped on a elephants toe.
'Oh', said the elephant with tears in his eyes,
'pick on someone your own size.'

הקוזק הנגזל

הקוזק הנגזל

מודעות פרסומת

הזקנים של היום הם לא מה שהיה פעם

אבי ואני יצאנו אתמול יחד לתיאטרון, כנראה לראשונה מזה מיליארד שנה. באולם הכניסה התגודדו צופים בעלי מראה אלטרנטיבי שאת חלקם הכרנו, ובמלים אחרות – זאת הצגה לשמאלנים. אבל איזו הצגה!

תמונה

להצגה קוראים "הדור שלי" (My generation) וכתבה אותה אליס נאטר מצ'מבוואמבה (!!), שנהפכה בשנים האחרונות לתסריטאית. ההצגה עוסקת בקורותיה של משפחה רדיקלית לאורך ארבעה עשורים ומתרחשת כולה בלידס, מסיבות שברורות למעריצים ותיכף יובהרו גם לשאר הקוראים (שימו לב למבטא היורקשירי המובהק של המרואיינים בסרטון!).

לידס היא כידוע עיר מנומנמת מאוד עם אווירה פרברית מובהקת וסצינה קטנה למדי של אקטיביסטים באווירה די מתונה בסך הכל. אולי אנחנו גרים כאן מעט מדי זמן, אבל קשה להגיד שיש אווירה רדיקלית בלידס. אין פה כמעט גרפיטי, אין פה הרבה פוסטרים  מגניבים של הופעות ומועדונים, כמעט לא מחלקים פה פליירים פוליטיים והפגנות נורמליות יש פה פעמיים בשנה בערך. וזה לא בגלל שהמצב טוב. להיפך, הוא נעשה רע יותר. אבל לידס היא גם העיר של צ'מבוומבה, הלהקה שדי הערצתי בנעורי ואהובה עלי מאוד גם היום. וכאשר הלהקה קמה וגם בחלק מהשנים הרבות שבהן היא פעלה, חברי הלהקה גרו בסקוואט באחת השכונות בלידס! כן, כן, מתברר שעד תחילת שנות התשעים היתה פה סצינת פאנק וסקוואטים תוססת. היום אין פה סצינת פאנק אדירה וגם טבעונים יש פה בקושי, סקוואטים הם מחוץ לחוק ויש בעיר הענקית הזאת שני קואופרטיבי דיור ממש פוליטיים. זה לא בגלל שלידס משעממת במיוחד. זה בגלל שככה זה היום (חברתנו המקומית כ' עוד תספר לנו על זה בהמשך, ואם יהיה מעניין אשתף אתכם). מה שהיה פעם תנועה רחבה והמונית הוא היום כיסי התנגדות, תרבות נגד קטנה. עוד נגיע לזה בהמשך הפוסט.

צ'מבוואמבה היא להקה פשוט אדירה. הסיפור שלהם נפלא, המוזיקה שלהם מעולה, הם מצחיקים, כיפיים, חכמים, נועזים, בלתי שגרתיים, לא מפחדים להתנסות ולהשתנות ותומכים בעמדות שאני מסכימה איתן – מה עוד אפשר לבקש? כשהייתי בת 15 חברתי האהובה ע' הכירה לי אותם – בקסטות, כמובן. וכל קסטה היתה קצת שונה. לפעמים הם היו להקת פאנק, לפעמים להקת פולק עם שירי א-קאפלה, לפעמים להקת פופ עם סולן ולפעמים להקה ששרה בלדות גיטרה נוגעות ללב עם סולנית. אבל תמיד המסר היה אנרכיסטי, חוגג את הזכות להיות שונה ולזרוק לפח את כל  מה שרקוב ונצלני, כולל משפחת המלוכה, בעלי בתים ומרגרט תאצ'ר. עם צ'מבוואמבה אפשר להיות שמאלני בלי לוותר על חוש ההומור ופמיניסטית בלי להחמיץ פנים.

Ugh! Your ugly houses!

אני אהבתי אותם בכל צורה. השירים היותר פאנקיסטיים אף פעם לא היו הארדקור מדי בשבילי, כמו חלק מהשירים שחברים שלי הופיעו איתם בגדה השמאלית – והמלה "שירים" באמת קצת מחמיצה את הפואנטה כאן, כי הארדקור פאנק מהסוג שאני חושבת עליו עכשיו הוא כל כך מהיר שאי אפשר להבין מלה מהמלים הפוליטיות הנשכניות שננבחות אל המקרופון, וכל שיר נמשך בערך דקה וחצי. עם צ'מבוומבה יכולתי להרגיש שיש לי מקום בסצינה המוזיקלית האנרכיסטית.

חלק מהשירים שלהם שילבו שמחת חיים ועוקצנות פוליטית רדיקלית שיכולתי לרקוד איתם בחדר כשאף אחד לא הסתכל:

וחלק מהשירים היו בסגנון פולקי ועתיק, כמו השירים באלבום שירי המחאה האנגליים מהמאה ה-14 ואילך. הפוזה האינטלקטואלית הרדיקלית הזאת התאימה לי כמו כפפה. וגם שירי א-קפלה לא היסטוריים מאוד עשו לי את זה, כמו למשל:

The day the Nazi died

וכשהייתי הולכת ברחובות כפר סבא עם הווקמן הנצחי שלי, הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי חוץ מ, אולי, צ'מבוואמבה, שהוציאו את Swingin' with Raymond, שצד אחד שלו היה בלדות גיטרה יפהפיות והצד השני להיטי דיסטורשן פראיים (תופעות שקשורות לתקליטים, לך תסביר את זה לדור הצעיר). :

This Girl

הרסטורציה מנצחת (בינתיים)

כל זה נורא סנטימנטלי אבל לא לשם כך טרחתי לפתוח את הרשומה הזאת אחרי שתיקה כה ממושכת (טוב, זה גם הודות לסיומו המוצלח של פרויקט שתפס את כל זמני עד לפני שבוע. אספר לכם בהזדמנות אחרת). העניין הוא שישבתי בתיאטרון ולא יכולתי להפסיק לחשוב איך הולך ופוחת הדור. כשהייתי קטנה האמנתי שכל המבוגרים הם שמרנים והנוער הוא מרדני וזוהי דרכו של עולם. אמנם שוב ושוב נתקלתי בהוכחות להיפך עד שנאלצתי להתפכח, אבל אני חושבת שהרבה אנשים עדיין מאמינים בשטות הזאת על מרד הנעורים.

הרבה אקטיביסטים מאמינים בסתר לבם שההיסטוריה היא טלאולוגית ושהיא לצדם, אולי בהשפעת התפיסה ההיסטורית של הרנסנס (ימי הביניים החשוכים) והמהפכה הצרפתית (הנאורות תנצח את כוחות החשכה ואת האמונות התפלות) ואולי זה סתם בגלל מארקס. אבל כוחות הנאורות לא הולכים במסלול ישר. רגע אחד נראה שכולם הבינו שמדינת רווחה היא רעיון טוב, והנה שוב בוחרים בשמרנים. כבר במאה ה-14 איכרים באנגליה התמרדו נגד האצולה, אבל גם היום בית המלוכה הבריטי פופולרי להדהים. ההישגים של הסיקסטיז נראים היום הזויים. כשמסתכלים איך ההישגים של פעם נשחקים, איך אפשר להגיד שהדורות הקודמים היו שמרנים והנוער מרדני?

בישראל אולי היה בזה משהו. דור ההורים שלי גדל לתוך שכרון הניצחון של ששת הימים וקיבל ציונות ומיליטריזם ישר לווריד. אבל בינתיים באירופה המציאות היתה קצת שונה. הסטודנטים בצרפת התמרדו כשההורים שלי שרו בדמעות את "ירושלים של זהב", באנגליה ובארה"ב היפים פיתחו תפיסות עולם אלטרנטיביות בכל עניין כמעט וכשאני עוד לא נולדתי באנגליה הסתובבו פאנקיסטים חצופים ושרו בגיטרות צורמות נגד כל מה שמכובד וממסדי.

האנשים האלה הם היום בגיל של ההורים שלי, אם לא יותר. את חלקם אני מכירה מפעילות ההתנדבות שלי. חלק מהמבוגרים שיוצא לי לפגוש פה בלידס הם אנשים רדיקליים מאוד שהשתתפו בייסוד של תרבות מחאה אלטרנטיבית. לפעמים גם לי קשה להתנער מהנחת היסוד שלי שגיל מבוגר מעיד על שמרנות, אבל הם לא נותנים לי לשכוח ליותר מדי זמן. איזה אנשים!

והנוער? נו, מה יש לומר. זוכרים את "קשרי משפחה" מהאייטיז, עם מייקל ג'י פוקס בתור הבן הקפיטליסט של זוג הורים היפים? אז זהו, שזה מה שקרה. רוב הנוער של היום חומרני יותר, צרכני יותר, פוליטי פחות ומרדני פחות. נכון, גם המיינסטרים השתנה קצת. דברים שנאבקו עליהם לפני כמה עשורים כמו מיחזור, סחר הוגן וחקיקה אנטי גזענית שתשמור על שוויון הזדמנויות נכנסים לתודעה הציבורית. אפשר לסלוד מתרבות הפוליטיקלי קורקט, אבל היא בסך הכל מראה שמשהו כן זז. לאט מאוד. ולא לכיוון שרציתי. כי הקואופטציה של המסרים הרדיקליים הורגת אותם, מחלישה אותם כמו חיסון שהחברה בוחרת להזריק מרצונה הטוב כדי לשמור על הגוף כמו שהוא. ברשת הסופרמרקטים סיינסבורי מתגאים בכך שהם מוכרים רק בננות סחר הוגן. ומה עם העידוד הבלתי פוסק לצרכנות שמכלה את העולם ומנצלת עובדים? עזבו אתכם, אנחנו הרי מוכרים גם סוכר וקפה סחר הוגן למי שרוצה.

זה לא שחור לבן ולא פשוט. המיינסטרים משתנה קצת ותנועת המחאה משתנה מאוד. מסרים רדיקליים שהוטחו בפרצופה של המדינה לא מתקבלים היום ביותר אהבה. וגם פחות משמיעים אותם. כאילו תנועת המחאה עצמה מעדיפה לא להעליב את העשירים, את הפוליטיקאים, את האצילים (מדהים שהם עדיין קיימים), את הצבא ואת חברות הענק הבינלאומיות.

גם אני חלק מהשיח הפוליטי החדש הזה. אני לא אוהבת להתנצח ולהעליב גם כשהמצב הקיים יורק בפרצופי. אני לא אוהבת להתריס, זה נראה לי מטופש. אבל אולי עודף המודעות העצמית הזאת לוקח לנו את כל האנרגיה מהמאבק למען חברה צודקת? אולי החשש להשתמש במלים גדולות כמו חברה צודקת מוציא את הרוח מהמפרשים? לא יודעת. יש מי שיגידו שאחרי ההצלחה המסחרית הקצרה של צ'מבוומבה, אפילו עליהם כבר אי אפשר לסמוך יותר. אבל אני לא מקשיבה להם. להיט ענק אחד לא הופךך אף אחד לצבוע.

הלהיט הגדול הזה יצא כשהייתי בת 16, אבל מבחינתי הוא חדש מאתמול. סימן מובהק שהזדקנתי

כשהגזענים באים להפגין מה יעשו התושבים

השכונה שלנו היא קלישאה של שיכונים. חלק ניכר מהתושבים גרים בדיור בר השגה (כן, יש פה דבר כזה!) ובעצם העירייה משלמת להם את דמי השכירות. אחרים מקבלים קצבאות מסוג אחר, או שסתם אין להם כסף לעבור לשכונה טובה יותר, או שהם כבר גרים פה כל כך הרבה זמן שהם רגילים. וזאת שכונה מאוד מגוונת מבחינה אתנית, אבל יש לה אווירה מובהקת של שכונה לבנה ממעמד הפועלים (או המובטלים). והנה, לפני חצי שנה נודע לנו שעמותה מוסלמית מתכוונת להקים מרכז קהילתי על חורבות הפאב הישן והריק (הו, האירוניה!). 

השכונה געשה. המרכז הקהילתי נסגר לפני שנה אחרי ערימה של תככים בין התושבים (פוליטיקה בפ' קטנה, כמו שהסבירו לי כאן); ומה פתאום מרכז למוסלמים באמצע שכונה כל כך נוצרית? תכלס, צודקים. אבל מה לעשות שהפאב היה רכוש פרטי והוא נמכר בלי לשאול אף אחד. העירייה היתה חייבת לאשר את הסבת הייעוד, והתעלמה מתחינות התושבים ומהאזהרות שלמעשה זו מזימה להקים מסגד בניגוד לתקנות, ושזה לא פייר להקים מרכז קהילתי שלא משרת את הקהילה כשדווקא יש פה צורך דוחק במרכז קהילתי לכולם. בינתיים העמותה כבר התחילה לשפץ את הגדר בלי אישורים – מה שלא תרם למוניטין שלה בקרב התושבים. חלק מהתושבים פתחו במאבק חסר תועלת בעירייה.

ואז אחד השכנים המיליטנטיים התקשר ל-EDL והזמין אותם להפגין. EDL, ובשמה המלא English Defence League, היא הליגה הגזענית המזעזעת של אנגליה. בדיוק מה שאתם מדמיינים, עם בריונים לבנים בראשים מגולחים ושנאה יוקדת למוסלמים, יהודים וכל מי שלא דומה להם. בתגובה הודיעה הליגה האנטי פשיסטית שתבוא להפגין את התנגדותה לביקור הפרובוקטיבי של הגזענים. השכונה המנומנמת שלנו לא האמינה שכזאת דרמה יכולה להתחולל פה.

שכנתי ק' היא אנגלייה לבנה ממוצא נוצרי שנישאה למוסלמי ממוצא קשמירי ומגדלת פה את ארבעת ילדיהם וחצי מהזמן גם את כליל, שמבקרת אצלם בכל רגע פנוי. ק' צעירה, מקסימה ונאיבית. היא לא מתעניינת בפוליטיקה ופשוט לא מבינה איך אנשים יכולים להיות גזענים. "ואם הם ירצו פעם לעבור לארץ אחרת, הם ירצו שיתייחסו אליהם ככה? זה פשוט דבילי!". לקראת ההפגנה שקלנו את צעדינו והחלטנו לחלק פליירים בשם תושבי השכונה, שקוראים לפתרון בדרכי שלום לדרמה הזאת. חשבנו שיהיה נחמד אם העמותה תקיים את הבטחתה לפתוח את המרכז לכל התושבים, ואם התושבים יואילו להיות מנומסים.

אז הכנתי פליירים, אבל ברגע האחרון ק' השתפנה ולא הסכימה לצאת להפגנה. בעלה ע' (בן אדם ממש מקסים אבל גם סוג של פטריארך מהסוג הישן), אמר שנראה לו מסוכן לנשים לצאת לשם, ובטח לנשים כמונו, ועל אחת כמה וכמה עם פליירים. כשציינתי שיהיו שם גם האנטי פשיסטים הוא צחק: הם תמיד עוקבים אחד אחרי השני. המשטרה חשבה כמוהו, ושלחה לקהילה היהודית ולדיירים בקשה לא לצאת לרחובות אלא אם אתם מתכוונים להשתתף בהפגנה בעצמכם. בבוקר הרחוב השומם כבר נמלא בשוטרים. לילה ואני יצאנו להדביק פליירים לאורך כל הרחוב הראשי של השכונה.

כמה ימים לפני ההפגנה נפגשתי עם הכומר בכנסייה האנגליקנית בשכונה שלנו, שחבר בפורום הבין-דתי של העיר. חברי הפורום החליטו לקיים מצעד שקט באזור, כולל תחנות במסגד, בית כנסת וכנסייה. הם לא רוצים לעורר מהומה, כמובן. רק לקרוא למסר של שלום ודיאלוג ולהציע תמיכה ואוזן קשבת לתושבים מודאגים ביום ההפגנה (אלהים ישמור מהפטרונות של הכמרים האלה!). הכומר (עם צווארון לבן כזה, אמיתי!) פשוט היה בעננים כשבא לבקר בביתי שבשיכון – הנה מקומית אמיתית שמדברת כמו יפי הנפש מהפורום הבין-דתי! הוא היה ממש נרגש ושנינו הסכמנו שנמשיך לשתף פעולה בעתיד.

עכשיו הבנתי את סיפור ההפגנות בשכונת שפירא מהזווית של התושבים. בתור שוחרת זכויות אדם בהחלט יכולתי להשתתף בהפגנה האנטי פשיסטית נגד הגזענים. אבל בתור תושבת הרגשתי שהגישה האוטומטית של הפעילים המקצועיים ממהרת לצבוע את המאבק השכונתי בצבעים של מאבק גזעני, בעוד שהשכונה שלנו ממש לא כזאת. אם לנקוט בלשון גישורית, יותר משיש כאן מאבק בין דתי או בינתרבותי יש פה מאבק על משאבים ואינטרסים. התושבים רוצים מרכז קהילתי לכולם ולא מרכז למוסלמים משכונה אחרת. מה כל כך קשה להבין פה?

אז התרעמתי על הנטייה האוטומטית להניח שהעניים בשיכונים הם גזענים ושונאי זרים, ועל הרצון הטוב המתייפיף של המפגינים מהשכונות המכובדות להתגייס נגד המפגינים הגזענים, שרובם הגיעו בכלל מערים אחרות. אתם מבינים? פעילים פוליטיים מכל האזור הגיעו לשכונה הפיצית שלי כדי להמשיך את המאבק שהם מנהלים בכל מקרה, בלי לתת לסיפורים הקטנים והאישיים לשנות את התמונה שלהם, על משיחות המכחול הרחבות שלה. מובן שיש גם מידה של גזענות ושנאת זרים בסיפור, אבל מי שגר פה יודע שזה רק תבלין דק ומזדמן מעל בסיס מוצק של הזנחה, מחסור וצורך ופוליטיקה שכונתית פנימית כמו שיש בכל מקום שבו אנשים חיים יחד. 

מה המסקנה? אולי פעילים צריכים להקפיד תמיד לעבוד עם הקהילות ולא לכפות את האג'נדה האידיאולוגית שלהם בלי להבין את ההקשר הקטן והמקומי. זה פחות זוהר ופחות מלהיב למי שאוהב הפגנות גדולות וסיפורים בשחור לבן. זה תהליך, לא אירוע משולהב. אבל אידיאולוגיה אמורה להיות נקודת מוצא לפעילות פוליטית, לא נקודת הסיום. מתוך אידיאולוגיה הומניסטית אפשר לעבוד עם הקהילה ולנסות להגיע לפתרון של הבעיה הזאת. מתוך צדקנות ודחף שיווקי (כלומר, שהיעד הוא קידום אידיאולוגיה ולא קידום האנשים), אפשר להגיע להפגנה אחת סוערת וללכת, מבסוטים ושאננים. 

בסופו של דבר החמצנו את ההפגנה (לכליל היו תוכניות משלה לאותו יום), אבל שמענו עליה מהשכנים (למשל, שהגזענים לא הצליחו למצוא מישהו מהתושבים שיסכים לשאת דברים, ושהיו די מעט אנשים, ואפילו שחלקם העדיפו להישאר בפאב שבו נפגשו לתחילת הצעדה…). אח"כ כמובן קראנו את החדשות. פה ושם.

ולעניין אחר לגמרי:

מה טבעונים אוכלים עם פירה

פירה עם תוספות טבעוניות

בעניין אחר לגמרי, לפני כמה ימים אכלנו ארוחה נורא טעימה שנבעה מכך שהתעצלתי לבשל, ובסוף יצא שהכנתי המון דברים פשוטים. ראשית הכנתי פירה, כי מה יותר פשוט ומשביע מפירה.

אבל מה נאכל ליד הפירה? אני לא משתמשת בסייטן (סתם, כי לא יוצא לי), ולא היה לי תבשיל עדשים או שעועית טוב ומהביל שילווה את הפירה עם רוטב. גם לא היה לי חשק להכין יותר מדי.

אז הקפצתי קצת פטריות בשמן זית, שום, טימין, פלפל שחור וחומץ בלסמי.
וטיגנתי טופו בשמן עם מעט רוטב סויה עד שהוא נעשה פריך ושחום.
ובישלתי אפונה מהשקית בפריזר.
ופרסתי חצילים, מרחתי עליהם שמן זית, שום כתוש ופטרוזיליה מיובשת (שאני אקצוץ??) וזרקתי לתבנית בתנור.
חיממתי שעועית אפויה (baked beans) מקופסת שימורים, כי בכל זאת אנחנו באנגליה
וגם את שאריות התבשיל מאתמול, שמי זוכר כבר מה הוא היה. 

בסופו של דבר, בלי יותר מדי טרחה, יצאה ארוחה ממש מגניבה אז לא התאפקתי וצילמתי:

פירה עם תוספות - ארוחה טבעונית שלמה

הערות קצרות על הבחירות

כי אני לא יכולה להתאפק.

חשבתי שאצליח להתעלות על עצמי, אבל בכל זאת רצתי לבדוק אתמול כמה וכמה פעמים מה אומרים המדגמים  ובאמת שנדהמתי מהשטות הזאת עם לפיד. מה זה אמור להיות? נדמה לי שאני מסכימה עם מה שגדעון לוי כתב: לישראלים נשבר מהטירוף של ישראל, והם רוצים שיעזבו אותם בשקט.

סיפורים ששמאלנים מספרים לעצמם

בבחירות הקודמות, אחרי התבוסה המוחצת של השמאל, דב חנין אמר שחד"ש היא עכשיו מפלגת השמאל הגדולה בישראל. הוא צדק, אבל זה לא נראה לי אז כמו סיבה לצהלה מיוחדת. עכשיו בעיתון "הארץ" מנסים לעודד את השמאל באמצעי מביך לא פחות. הם לא בוחלים בשום אמצעי כדי לקדם את הגוש החוסם לימין. הנה, תראו את חלוקת הגושים שלהם: תמונה

לא צריך להיות חד עין במיוחד בשביל להבחין ש:

1) כדי לא להביך את גוש השמאל המצומק, אין בטבלה הזאת "גוש שמאל" אלא "שמאל-מרכז".

2) ה"מרכז" כולל מפלגות ימין כמו קדימה ו"התנועה", שאת שורותיהן ממלאים ליכודניקים לשעבר.

3) על מידת השמאלנות של "העבודה" אין לי חשק להכביר מלים.

4) חד"ש, לעומת זאת, לא מופיעה בגוש השמאל אלא בגוש ה"ערבים" (כי הרי ידוע שלכל הערבים יש אותן עמדות פוליטיות).

מה זה אומר על מה נחשב שמאל בישראל ומה זה אומר על שאריות האינטגריטי של "הארץ" אתם כבר מבינים לבד.

הקולות ש"הלכו לפח"

"הארץ" גם העתיק מוויינט את הכותרת האידיוטית לידיעה על 9 המנדטים שהלכו למפלגת שלא עברו את אחוז החסימה. אבל למה הן הלכו לפח? במדינה עם תרבות דמוקרטית, הצבעה היא סוג של דיאלוג, לא רק תחרות. אז אנשים הצביעו והם אמנם לא מיוצגים בכנסת, אבל הנבחרים יודעים כמה אנשים תומכים בהם, וכולנו יודעים למה לצפות. לא שזה ממש משנה, כי האינטרסים של רוב המצביעים אינם מיוצגים בכנסת בכל מקרה.

צרפו את 9 המנדטים האלה לקצת יותר משליש מהאזרחים שלא טרחו להצביע, ותגלו ששיעור נכבד מהאזרחים לא מיוצג בכנסת. אם תחשבו על כל התושבים והנתינים של מדינת ישראל שאינם יכולים להצביע יתברר שמדובר בדמוקרטיה אתונאית של ממש. כמו רוב המדינות הדמוקרטיות בעולם, המנגנון הטכני של הצבעה לא מציע מי יודע ייצוג. ובעצם, גם ייצוג זה לא רעיון כזה מדהים. הרעיון הטוב ביותר שעלה בבחירות האלה הוא של מפלגת הפיראטים, שהתחייבה להצביע בהתאם להצבעה המקוונת של בוחריה. במהרה בימינו, אמן.

3 הערות על המצב (ומתכון)

רסיסי רעיונות שאין לי צורך להרחיב, אבל יש לי חשק לשתף.

1. "נו, מה עוד חדש?"

התגובה הצינית, המסוכנת, שכבר ראתה הכל ושום זוועה חדשה של מדינת ישראל כבר לא מפתיעה אותה. זו התגובה הצינית ששום הידרדרות נוספת של ישראל במדרון הפשיסטי לא מעניינת אותה, לא מזיזה לה. "הממשלה פועלת נגד ארגוני זכויות אדם? נו, מה חדש". "הממשלה שותלת שופטים שתומכים בעמדותיה בבית המשפט העליון? נו, מה חדש". "הממשלה גורמת לפיטורים של אנשי תקשורת שלא אולפו לגמרי בתחום הצנזורה העצמית? נו, מה חדש".

טוב, אולי זה חדש ואולי לא, אבל זה גרוע, גרוע מאוד.

כאשר הדברים מתפוררים, לפעמים נוח לחשוב שהם בעצם מוכרים. כשאנחנו כבר ממילא ביקורתיים כלפי ישראל, לפעמים נוח להרגיש ש"הכל אותו דבר" – ישראל ממילא מזעזעת, אז באמת – מה חדש? טריק האנלוגיות הידוע תמיד מאפשר למצוא דמיון בין כל דבר לכל דבר, וישראל הרי מעולם לא הצטיינה בסובלנות או אחוות עמים (במלים אחרות, זאת מדינה די גזענית ולאומנית בכל מקרה). אז אפשר להגיד שזה גרוע כמו תמיד, ולהמשיך לצקצק. אבל האם זה ישפר את המצב? הציניות היא עמדתם של חסרי התקווה.

מה שמצער הוא, שזה קרה לי השבוע. למשל כשיוסי גורביץ התקומם על הקריאה לחיילים דתיים לא להתגייס מפאת השתתפותן של נשים מזמרות בטקסים צבאיים. ברגע של ציניות חשבתי (ועוד כתבתי את זה באימפולסיביות כטוקבק!!) "נו, שלא יתגייסו. זה רק מועיל לכולם שפחות אנשים יתגייסו". אבל הוא צודק, והציניות שלי לגמרי לא במקום. אני מקווה למלא מחדש את לבי בתקווה, אבל מודה שאחרי צום חדשות ממושך, הקריאה על ישראל היא לא התפריט המתבקש למי שמחפש תקווה.

2. ארץ יושביה

איזה רעיון יפה – במקום להיצמד לפרדיגמה המיושנת של "שתי מדינות לשני עמים", לפרוץ את הגבולות שציירו הקולוניאליסטים האירופאים על חשבון כולנו ולחיות במרחב הזה יחד, במדינה דו לאומית ושוויונית. במקום להתנגד לגירוש אך לגרש מתנחלים מבתיהם, לאפשר לכל אדם לגור איפה שהוא רוצה. בלי גזל אדמות, בלי גדרות, בלי אלימות. עם זכות שיבה לפלסטינים וזכות מגורים לכל אדם באשר הוא. אני באמת, באמת תומכת בזה.

אבל אני חושבת שאתמוך ברעיון הזה בלב שלם יותר לו יצטרפו לתנועה קצת יותר פלסטינים כבושים. כרגע היוזמה החכמה, האנושית הזאת, עדיין בשלב שבו האורחים  שזה מקרוב באו משכנעים את המארחים שהם יכולים להישאר יחד בדירה שלהם. לחלוק. למה לא?

כשיתברר לי שפלסטינים בשטחים מוכנים לקבל את היהודים כשותפים שווים, זה יהיה רגע מרגש באמת. אבל האם זה ככה? לא פגשתי המון פלסטינים שתמכו ברעיון הזה. אבל מצד שני, גם לא פגשתי הרבה יהודים שתמכו בו. אולי הוא קצת מקדים את זמנו (כלומר, לא מתאים לנפשות הפועלות).

חברנו א' נוהג לומר "אתה תעשה את זה ישר. עקום זה יצא בכל מקרה". אני חושבת ש"ארץ יושביה" מכוונים לכיוון הנכון. אמנם ריאלי וחכם יותר לקדם את פתרון שתי המדינות, אבל צודק יותר לקדם את הפתרון הזה. אם הוא מקובל על כל הצדדים.

http://www.youtube.com/watch?v=hNbmKPiMkD8

רבקה זוהר שרה את השיר האולטימטיבי של עקורי 48'.

3. HASBARA

הנה, רק אתמול דיברתי עם חברי א', והוא אמר לי ברוגע טיפוסי "ביבי סתם מאיים, כל החוקים העלק-מפחידים שלו תקועים בוועדות, וכלום לא השתנה". עד לא מזמן, חודש נובמבר היה מוקדש לאזכרות המייגעות האלה ליצחק רבין ולדיונים על "הדמוקרטיה בישראל בראי הרצח הפוליטי". אוי, כמה זה מעייף לדבר על דמוקרטיה. השנה זה נעשה מרענן: באבחה אחת, אושרו החוקים המבהילים להשתקת הביקורת, העיתונאים החצופים מפוטרים אבל נערי תג מחיר משתוללים בירושלים באין מפריע.

אתם יודעים שזה הולך לקרות. זה כבר קורה.

בינתיים, בשער בית הספר תלוי שלט "האוהל הגדול של ישראל", שבו מציעים ליהודי התפוצות ללמוד איך לענות לאנטישמים האלה שעושים דה לגיטימציה לישראל. אני די סקרנית מה מלמדים אותם שם, ואיזו הסברה כבר יכולה להציל את ישראל מעצמה. הרי אפילו הסיקור הכי יבשושי שמציג את החוקים החדשים, או את הבנייה בשטחים (שלא לדבר על הסקרים שחושפים את הממדים המסוכנים של עמדות גזעניות ולאומניות בקרב יהודים) – אפילו זה נחשב היום "דה לגיטימציה". אני תוהה אם יהיה לי לאן לחזור מהגלות מרצון שלי.

נעמה כרמי מתקוממת כשאנשים קוראים לשמאלנים לעזוב את הארץ אם לא נאה להם, ומתקוממת כששמאלנים מיואשים שוקלים לעזוב את הארץ כי לא נאה להם, וכי מייאש ונורא להם. ואני חושבת איך תמיד משמיצים את אריך קסטנר, ההומניסט וסופר הילדים המופלא והחכם, על שנשאר בגרמניה הנאצית ולא עזב, ועוד העז להמשיך לפרסם את ספריו תחת המשטר המפלצתי. כנראה כשכוחות האופל מעורבים, אין דרך לצאת איתם בסדר. אולי עדיף שבשאלה איפה לחיות כל אחד יכריע בשביל עצמו (ראו "ארץ יושביה").

4. אטריות אורז עם "אטריות" צבעוניות

כדי לא לסיים בטון כה נוגה (אם כי אולי זה צו השעה), אני מציעה מתכון קל ומהיר שעיקרו האסתטיקה (בואו נקרא לזה מחווה ל"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון").

מה צריך?

אטריות אורז שטוחות ורחבות

גזר

קישוא (רצוי זוקיני)

סומסום לבן ושחור

נבטים

בטטה או דלעת

סלק (לא חייבים)

רוטב סויה

שמן סומסום

צ'ילי חריף-מתוק

קצת פלפל שחור

קצת ג'ינג'ר מגורר

גיוון: אפשר להוסיף תערובת 5 תבלינים סינית, או לחלופין כפית משחת קארי ירוק.

מה עושים?

מבשלים קלות את האטריות עד המידה הטעימה.

"מקלפים" את הירקות לסרטים ארוכים בעזרת קולפן

מקפיצים ברוטב ושמן ומוסיפים את האטריות כאשר הירקות רכים ונגיסים.

בוזקים מעל סומסום בכל הצבעים (אפשר גם קצח) ומגררים ג'ינג'ר.

מגישים חם. אפשר להוסיף מעל כמה עלי בזיליקום טריים, חתוכים גס.

בתיאבון ובהצלחה

לאן נעלם הפרג הפציפיסטי?

שבוע-שבועיים לפני יום הזיכרון הבריטי (11 בנובמבר), העיר התמלאה באנשים שעונדים פרגים מנייר, או מחלקים פרגים מנייר . אפילו שחקני הכדורגל ענדו פרגים על חולצות הנבחרת הבריטית, וחוללו מיני-שערורייה.

כדורגלנים למען המולדת

למה שמישהו ירצה לתרום ללגיון הבריטי בימים טרופים אלה, כשהלגיון המהולל משחית את זמנו באפגניסטן? שאלה מצוינת. בחוצפתי הישראלית פשוט נטפלתי לאנשים שאני מכירה (וגם לרבים שאני לא מכירה, סתם בבית קפה או בקבוצת משחק לפעוטות) ושאלתי אותם מה הם מרגישים בקשר לפרגים האלה, ולמה הם עונדים אותם.

מתברר שבשביל חלק ניכר מהבריטים, זה בכלל לא אקט לאומני אלא יותר מחווה לזכר הנופלים, במובן האנושי והאישי של המלה. חלק ניכר מהאנשים שאיתם דיברתי על זה  מצטערים שאנשים נהרגו ונפצעו במלחמה. כן, זאת נקודה. הם מצטערים ובזה נגמר העניין, ולא מצטערים אבל גאים באלו שמתו למען המולדת, ודוחקים בדור הצעיר ללכת בעקבותיהם, כמו שנהוג בישראל. לא. הפרגים האלה מזכירים להם את מלחמת העולם הראשונה, המלחמה הנוראית, המחרידה, שבעטיה גם החליטו שלא יגויסו שני אחים לאותה מחלקה, כי מחלקות שלמות פשוט נמחו ונהרגו. המלחמה שהיתה אמורה "לשים קץ למלחמות", אבל שמה קץ בעיקר לחייהם של הרבה יותר מדי אנשים.

הלו, לא למדתם כלום ממלחמת העולם??

פעם, כשלימדתי היסטוריה של מלחמות העולם, הילדים שאלו אותי בבלבול "אז מי היו הטובים בלמחמה הזאת?". כשעניתי שהיו בה מעצמות, ולא מוסר, שאלה אותי תלמידתי ע' בחלחלה: "מה, אז זו הם פשוט נלחמו על כסף וכוח?!". ילדים (ואזרחים), הם כל כך נאיביים לפעמים.

דברו אלי בפרחים

מכיוון שאני עסוקה מאוד בשאלות של הנצחה וזיכרון, עטתי על הפרגים כמוצאת שלל רב. אבא של ס', איש שמאל שהיה בעבר מנהל בית ספר בלידס, סיפר לי שבילדותו הפציפיסטים נהגו לענוד פרגים לבנים, אבל עם השנים המנהג הזה דעך. לא ברור אם בגלל שזה נעשה פחות פוליטי ויותר כללי, או בגלל שהאנשים נעשו יותר שמרנים. ובעוד שקרנם של הפציפיסטים יורדת, שוחרי זכויות בעלי החיים מתהדרים בפרגים סגולים, לזכר בעלי החיים שנהרגו בגלל הגחמות הלוחמניות של בני האדם.

אבל המנהל-בגמלאות, שאינו עונד פרג מטעמים פוליטיים, סיפר לי גם שכאשר ניהל את בית הספר הוא נהג לקיים ביום הזיכרון מפגש כללי על אי אלימות והתנגדות למלחמה. איך הגיבו ההורים? שאלתי בסקרנות. הם חשבו שזה חשוב, הוא השיב בפליאה. סיפרתי לו שכאשר עשיתי דבר דומה ביום הזיכרון בבית הספר שלי (שנשא מסר מינורי בהרבה), זה נתפס כחתרני, נועז ואלטרנטיבי מאוד. הוא השתומם. ככה זה, בישראל הדרך לזכור את המלחמות היא להתכונן למלחמה הבאה. במבט מרחוק זה נשמע אפילו עוד יותר מוטרף ומפחיד מאשר מבפנים.

אחרי שהתברר לי שזיכרון לאומי יכול לקבל ממד אישי, הסיפור הסתבך, כמובן. קבוצה מוסלמית העזה לשרוף את הפרגים המקודשים במחאה על מעללי הצבא הבריטי. נבחרי העם תהו אם לאסור בחוק על שריפת הפרגים (למרות הזעם הציבורי ולמרות ממשלת הימין, החליטו לא לעשות את זה, כי זו סתימת פיות. לתשומת לבם של קברניטי מדינת ישראל). בסופו של דבר החליטו להסתפק בצעד ההומני של הוצאת הקבוצה הזאת מהחוק, כאילו שזה באמת כזה הבדל גדול.

היו גם אנשים שהתלוננו שהפרגים בכל מקום מוזילים את זכרם של הנופלים, כי זו כבר יותר הצהרת קונפורמיות (כל המגישים בטלוויזיה עונדים את זה, ובחלק מבתי הקפה מחייבים את העובדים לענוד פרגים), או – יותר מחריד – אמירה אופנתית. הטענה הזאת נשמעה לי מופרכת, עד שראיתי אשה עם מעיל אדום עונדת פרג נייר על הכובע (תוך הפרה בוטה של כללי האתיקה של הפרגים).

אמירה אופנתית

יש משהו מאוד מופנם ואנדר-סטייטד בגישה הבריטית לזיכרון. הם לא מניפים דגלי בריטניה בכל מקום, ולא מתפארים במדינה. נכון, הם זוכרים את המתים בהקשר הקיטשי של שדות הפרגים (שכיסו על שדות הקטל בשיר המפורסם), אבל איכשהו הבחירה במלחמת העולם הראשונה כנקודת התייחסות לזיכרון נראית לי שיעור טוב למדינה. יותר אכזרי, קטלני ומפלצתי מזה באמת קשה להשיג.

הבחירה הזאת מזכירה לי את המאמר הקולע של מורי הנערץ גדי אלגזי, שהמשפט הכה-מדויק שמופיע בו מלווה אותי כבר שנים: לסיסמה "טוב למות בעד ארצנו" יש יתרונות ברורים על סיסמה כגון "טוב להיפצע". כשהבריטים מתמקדים במלחמת העולם הראשונה, נדמה לי שלשם הם מכוונים.

אסיים אפוא בשיר הזיכרון שלי (כלומר, של יצחק לאור):

והכי חשוב: אל תהיי עוכרת ישראל

אחרי שבוע בערך של חיים בפרבר הצפוני (במלעיל ובמלרע) של לידס, הבנתי שלצד הישראליות המקסימות שפגשתי פה, אני חייבת למצוא לי איזה חוג חברתי נוסף, קצת יותר אורבני וקצת יותר אקטיביסטי. הרגשתי שחיים שסובבים סביב הילדים ובית הספר שלהם ותחזוקת הבית יובילו אותי מהר מאוד למצב של עקרת בית נואשת. כמו שאמרה לי מ' – עוד ישראלית נחמדה להדהים שהכרתי כאן: "מאז שאני לא עובדת אנשים מכירים אותי רק בתור אשתו-של ואמא-של, אבל אף אחד לא מכיר אותי בתור עצמי, מ', או את היכולות המקצועיות שלי". כבר אמרתי שהחיים בפרבר הם הלם תרבות רציני בשבילי, אולי יותר מהמעבר לארץ אחרת?

מי מהן תהיה אני?

והנה, באחד הימים הופיעה פה האקטיביסטית הישראלית ליהי רוטשילד, שבאה לבקר באנגליה ולספר על תנועת האקטיביסטים הישראלית לתומכי המאבק הפלסטיני בלידס. את ההרצאה של ליהי החמצתי (כי היינו בארוחת שבת אצל מלווין ופם, המארחים שלנו, וגיליתי שפם מכינה בדיוק – אבל בדיוק – את מרק הירקות של סבתא שלי עליה השלום. מתכון בסוף), אבל לא התעצלתי וכתבתי להם אימייל, וכך הוזמנתי לפגישה של קמפיין הסולידריות הפלסטיני, סניף לידס (אף על פי שאמא שלי, רגע לפני שנסענו, ביקשה ממני להבטיח לה רק דבר אחד: רק אל תהיו עוכרי ישראל!).

נסעתי עם ל', חברתי הישראלית שאוהבת לכבס את הכביסה הישראלית בפרהסיה – בדיוק כמו שאמא שלי הזהירה אותי לא לעשות. איזה כיף! יצאנו העירה בערב, והגענו למקום שאין בו ילדים שצריך לטפל בהם, ולעומת זאת יש ויש מכוניות, חנויות, סטודנטים בלבוש מעניין (אוי, איך אני נהנית מהאופנה המקומית! פרטים בהמשך), המייה אנושית, פאבים… בקיצור, עיר. אוי, העיר!

תראו! מכוניות, אנשים, חנויות. אבי אומר שאני לא יודעת ליהנות מהשקט בשכונה שלנו

אבל איחרנו, ועל הדלת היה פתק שבו כתוב להתקשר לפרטים. אין לנו טלפון נייד (כן, לשתינו! וזה לא הדבר האחרון שמשותף לנו). לא נורא, בסוף הצלחנו להגיע, באיחור, לישיבה שאליה הוזמנו. המראה שנגלה לפנינו היה שונה, שונה מאוד, מכל מה שהעליתי על דעתי.

נפתח בעובדה שהיתה זו קבוצה מגוונת מאוד, שכללה צעירים ומבוגרים, צעיר ממוצא מזרח תיכוני כלשהו (פארוק), סטודנטיות ממדעי הרוח (הן כנראה נראות אותו דבר בכל מקום בעולם), פעילת ארגוני עובדים צעירה שהיא כנראה התאומה שהופרדה בלידתה מהנערה שבה הייתי מאוהבת בתיכון (למעשה, עד שהיא לא דיברה במבטא יורקשיר מובהק וחשפה את שמה, תהיתי איך לעזאזל היא הגיעה לכאן), אנרכיסט קלאסי עם נעליות טבעוניות ותספורת כזאת של פנקיסטים, בריטי מהוגן בחליפה שבמשך כל הפגישה לא הוציא מילה, אבל שב והדביק את המסטיק שלו על קופסת המשקפיים המרוטה, ואז לעס שוב. הדביק, ולעס. ואז הוא שוטט בקפטריה הריקה שבה ישבנו (של אוניברסיטת מטרופוליטן) ומצא בקבוק מיץ נטוש, חיטט ומצא כוס נייר, ניקה אותה בקפידה ומזג לו מיץ בחדווה ילדותית, והקפיד להבריג היטב את המכסה. ואז לעס מסטיק שמצא על נרתיק המשקפיים. הוא לבש חולצה מכופתרת עד הגרוגרת ומעליה סוודר בגזרת וי. היה שם גם גבר כבן 45 שנראה כמו כתב ספורט (הוא לבש מעיל בזמן הפגישה), המזכיר – בחור נמרץ ולהוט בשם אנדי, וגולת הכותרת – זוג בריטי חמור סבר ומגויד ומסור מאוד לסבלו של העם הפלסטיני, שהזכיר לי מיד את הציור האיקוני של גרנט ווד, אמריקן גותיק:

British Gothic

נסו לדמיין את האשה קצת יותר חמורת סבר ומבוגרת

הם ישבו שם, תשעה אנשים, עם אג'נדה מתוכננת שלא סטו ממנה ולו לשנייה, מסרו דיווחים, הודו זה לזה בנימוס והקשיבו בשקט ובסבלנות. זה נראה יותר כמו פגישה של רואי חשבון, או של רכזות סניפי ויצ"ו. זה היה כל כך…תרבותי.

אבל האמת היא שעוד לפני שהגעתי לשם, ועוד בכלל לפני שהגעתי לאנגליה, היו לי רגשות מעורבים כלפי הפעילים הבינלאומיים. זה אמנם ילדותי, אבל תחושת הבטן שלי אומרת שאם העולם רק יסיר את ידיו מהאזור, היהודים והפלסטינים כבר יסדרו איכשהו את העניינים. אם ארצות הברית תפסיק לממן את הכיבוש, ואנגליה תפסיק להתעסק בעניינים שלנו ותתמקד בהוצאת חייליה מאפגניסטן, למשל, יהיה הרבה יותר קל לסיים את הזוועה הזאת. לא? אולי לא.

תראו, ישראל היא בריונית לא קטנה בכלל, והיא בפירוש מדינה גזענית ולאומנית ומיליטריסטית. אבל היא גם בפירוש לא המדינה הכי מפלצתית בעולם. זה ברור שפעילים ישראלים יתמקדו בעוולות של ישראל כלפי הפלסטינים. אבל מה לבריטים ולזה? למה שלא ייטפלו למישהו בגודל שלהם, או למישהו יותר גדול ויותר בעייתי, כמו סין, למשל או ארצות הברית? לא יודעת, איכשהו זה שונה מאוד לגלות סולידריות עם פלסטין מתוך פלסטין מאשר מחוץ לה. ואחרי הכל, כמה מחברי הטובים ביותר הם ציונים.

ובכל זאת, זכויות פלסטינים הם בפירוש העניין שלי, ולכן רציתי לראות מה אני יכולה לתרום בניכר. מתברר שהפעילים המקומיים עוסקים בעיקר בקידום החרם הבינלאומי על ישראל. וזה די חבל, כי האמת היא שאני לא כל כך תומכת בחרם הזה.

סטארט אפ לשלום עולמי: מדינות אפריקה יפסיקו לקנות נשק ישראלי!

אני רוצה לנצל את הפורום הזה כדי לדון בעניין בכובד ראש, כי סיפור החרם מעורר בי אי נוחות רבה (אז אם יש לכם משהו להגיד בנדון, אנא הגיבו).

למה אני בכלל מתלבטת?

  • כי לחרם על ישראל יש כמה יתרונות. ראשית, אני כבר שנים מחרימה מוצרים מהתנחלויות, במחאה על המדיניות המתמשכת של ישראל לעודד חברות ישראליות לעבוד בשטחים הכבושים בתנאים נוחים להדהים. ועובדה, זה עובד. יקבי ברקן עברו לחולדה, ובייגל-בייגל חזרו לגבולות המוכרים של המדינה (מוכרים על ידי מי? זה כבר סיפור אחר).
  • כי הפלסטינים די חסרי אונים מול המגף הישראלי, והדרך היחידה להביא תועלת היא לקבל סיוע עולמי כלשהו. ואם האו"ם הוא בובה של ארצות הברית הפרו ישראלית, נותר רק הערוץ הכלכלי האזרחי – חרם.
  • כי זה כבר עבד בדרום אפריקה, אז למה שזה לא יעבוד בישראל, שמנהלת משטר הפרדה בסגנון הייחודי לה כבר יותר מארבעים שנה?
  • כי הישראלים היהודים מעדיפים להתעלם מהעובדה שהם חלק מאליטה ששולטת בעם אחר באכזריות ושרירות לב, וכאשר העסקים שלהם נפגעים, או ההופעה האהובה עליהם מבוטלת – זה עשוי לגרום להם לפקוח עיניים ולגלות אחריות.

אז למה לא?

  • כי אני נגד ענישה קולקטיבית. אמנם ישראלים רבים משרתים בצבא הכיבוש, אבל יש ישראלים רבים שאינם, ובמדינה יש גם ילדים, שעוד לא זכו להזדמנות להזיק.
  • כי אפילו מארקס אמר שהעובדים בכל העולם צריכים לגלות סולידריות מעבר לנאמנות הפטריוטית שלהם, ולא לצאת להילחם כצרפתים או גרמנים או אנגלים. אז למה שאנשי ועדי העובדים הבריטים יפגעו בפרנסתם של העובדים הישראלים? בגלל הלאומיות? פויה.
  • כי פה באנגליה קנינו תמרים תוצרת ישראל. הם מטייבה. קוראים להם "טייבה דייטס". עכשיו דמיינו את הערבים הישראלים שמגדלים את התמרים האלה, ומגלים שהבריטים מחרימים אותם כי הם ישראלים. הם נדפקו פעמיים! גם כבשו אותם ב-48, ועכשיו מחרימים אותם בעולם בגלל הציונים. זה מזעזע ומעצבן.

אבל לך תסביר לבריטים שהתמרים האלה הם בכלל חצי פלסטיניות. והרי אי אפשר להחרים רק תוצרת יהודית, או רק תוצרת של יהודים לא נחמדים. בקיצור, עונש קולקטיבי הוא דבר בעייתי, שמתעלם מהממד האנושי. אבל זה גם לא בדיוק עונש. ועוד לא אמרתי מילה על החרם התרבותי (שבו אני דווקא תומכת).

מצד שלישי, בחנות היהודית פה בשכונה מוכרים מוצרי התנחלויות קלאסיים, כמו טחינה של אחווה. אז מה עושים עם זה?

טוב, אז הם דנו בכל מיני דברים שקשורים לחרם וגם בכל מיני דברים אחרים (שחלק מהם לא הבנתי כי הם דיברו מהר ובמבטא היורקשירי הידוע לשמצה), ובסופו של דבר זכיתי בהזדמנות להציג את עצמי ואת פועלי כפעילת שלום זוטרה (ואז סוף סוף ראיתי את הזוג הנוצרי מחייך). גולת הכותרת של הפגישה היתה הרגע שבו התמהוני עם המסטיק דיבר, סוף סוף. הוא אמר שלדעתו הפעולה בקונצרט של הפילהרמונית לא היתה מוצלחת, כי הנגנים הם קודם כל מוזיקאים ורק אחר כך ישראלים. זה לא יפה להפריע להם לנגן. הם אפילו לא טרחו להתווכח איתו (לדעת רובם, התזמורת מייצגת את ישראל ולכן מגיע לה). אני תהיתי מה זה אומר עלי שאני כנראה מסכימה איתו.

אבל הפגישה הסתיימה בטוב, כי האוטובוס לשכונה הצפונית שלנו היה אמור לצאת רק כעבור זמן רב, ובינתיים ישבנו לשתות עם א', המזכיר הנלהב ונטול הילדים, שעתותיו בידיו והמלצות בירה איכותיות באמתחתו. הבירה אכן היתה משובחת, והשיחה משעשעת, והבטחנו לשוב ולהיפגש. ל' ואני חזרנו הביתה מצחקקות וחופשיות כנערות שחוזרות לבית הוריהן אחרי שעת כיבוי האורות. איזה כיף! האבות טיפלו בילדים!

והחרם? לא יודעת, בטח יש עוד דבר או שניים לעשות למען העם הפלסטיני.

בינתיים נסיים בנימה מפויסת ומנחמת:

במתכון המקורי הוא כל כך ירוק שלא רואים שזה מרק גזר בכלל

מרק גזר וכוסברה בסגנון סבתא צילה ופאם סמרוי

מה צריך?

בצל

גזרים קצוצים (סבתא שלי לפעמים היתה מגרדת אותם בפומפייה. לא חייבים)

תפוח אדמה קצוץ

כוסברה

שמיר

 אבקת מרק (סבתא שלי היתה משתמשת בזה, אני בטוחה. אבל אני בטוחה שתסלחו לי אם אעדיף את הגורמה על האותנטי הפעם).

מה עושים?

מזהיבים בצל

מוסיפים תפוח אדמה אחד וכמה גזרים קצוצים

יוצקים ציר ירקות (במקום אבקת מרק אפשר להוסיף חליטה של פטרוזיליה, או קצת חוואייג' למרק ומלח)

מבשלים, ומוסיפים כוסברה קצוצה בנדיבות (לפחות צרור אחד) וקצת שמיר (לפי הטעם).

מוסיפים מלח-פלפל

בסוף, כשהכל רך ונעים, אפשר לטחון עם בלנדר ידני.

בתיאבון!