כיבוד למסיבה (הפעם מדובר בחתונה. טבעונית)

אבי הסגיר את נישואי הנוחות שלנו בתכתובת אימייל ומיד כל חבריו מהאוניברסיטה ומלוויו מרוטרי התרגשו נורא. אז החלטנו להזמין אותם אלינו ולחגוג. אני שמחתי על ההזדמנות לבשל, מה גם שאנשים הביאו איתם יין ובירה!

אז החלטתי להכין כמה דברים. כצפוי הדברים קצת יצאו משליטה והכנתי כמה וכמה דברים. במרוצת תכנון התפריט חשבתי שיהיה נחמד אם, אף על פי שאין לי זמן ויש לי וירוס מעצבן דווקא השבוע והמון דברים אחרים לעשות ותקציב לא גדול, הארוחה הזאת תהיה הזדמנות לעשות קצת יחסי ציבור לאוכל טבעוני.

וזה עבד! ט', שנמצאת עכשיו בלנט ולכן ממילא לא אוכלת בשר או חמאה מטעמי דת, אמרה לי שהארוחה הזאת ממש פקחה את עיניה, כי מילא צמחונות, אבל טבעונות? זה תמיד מתקשר אצלה למגבלות, והנה כאן יש כל כך הרבה אפשרויות… (אגב שיחות על לנט, למדנו היום שבפברואר חל היום בעל השם המפתה "יום הפנקייק", המכונה בשפה הרשמית shrove tuesday).

אז הנה מה שהיה שם:

עלי גפן ממולאים

כבר הכנתי אותם למסיבה הקודמת, אז אין צורך במתכון נוסף.

טרין אנטיפסטי

הכנתי גם את טרין החצילים המשובח מהבלוג של יהודית מהלל, שזכה לתשבוחות.

תמונה קצת דרמטית, אז מה

פטריות ממולאות

רציתי למלא פטריות כמו אבישג (לפי המתכון שהופיע אצל אורי שביט), אבל ברגע האמת התברר שאין לי בורגול. אז אילתרתי מילוי אחר, והוא יצא ממש טעים.


מה צריך
פטריות טעימות (פה יש פטריות מדהימות, עם צבע אגוזי וטעם מהמם ומרק קשיח ופריך, שהן לא בדיוק פורטבלו ולא בדיוק שמפיניון).
שמן זית
שבבי סויה (מה שמכונה "בונזו סויה", אבל בשבבים כמו של בולונז)
בצל
שום
חופן גדול של פטרוזיליה וכוסברה
עגבניות חלוטות
טיפה רוטב סויה
חומץ בלסמי
מוסקט
פפריקה
מלח
כמון (ממש מעט)

מה עושים
מרוקנים את הפטריות מרגליהן באמצעות כפית
קוצצים דק-דק את הרגליים
מחממים את הבצל עם מעט מלח עד שייעשה שקוף
מוסיפים את רגלי הפטריות
כשמתרכך ומגיר מיצים, מוסיפים עגבניות מרוסקות
מוסיפים את שבבי הסויה
מוסיפים חופן-שניים פטרוזיליה קצוצה דק
מתבלים לפי הטעם (בתבלינים והרטבים שברשימה, או לפי מה שמתחשק לכם)
מוסיפים שום קצוץ (לפי הטעם. אני שמתי 2 שיניים ל-12 פטריות לא גדולות)
מוסיפים מים לפי הצורך
ממלאים את הפטריות
מסדרים אותן בתבנית
יוצקים שמן זית
אופים בחום בינוני עד שהפטריות נראות מוכנות (רכות אך יציבות, טובלות בנוזלים טעימים)

כנראה אפשר להגיש גם חם. אני הגשתי קר והיה מעולה.

אפונת שלג מוקפצת
המתכון הכי קל בעולם וממש ממש טעים.


מה צריך?
אפונת שלג (מתוקה, שטוחה, עם אפונים קטנטנים בתרמילים מתוקים)
זנגביל
לימון
רוטב סויה
מלח
שמן זית
מה עושים?
מחממים בשמן גרד זנגביל וגרד לימון לפי הטעם (אני הלכתי על גרד של לימון שלם ל-4 חופנים של אפונה, ובערך 2 אצבעות זנגביל מגורר)
מוסיפים מעט מלח
מוסיפים את האפונה ומקפיצים עד שהיא מקבלת צבע ירוק מרהיב
מוסיפים מעט מים ומעט רוטב סויה
מחממים עד שהיא רכה מספיק לטעמכם.
מתיזים מעט לימון.
להגיש חם או קר.

סלט קטניות (ידוע גם כסלט קטניות של בשמת)
פעם לפני מיליון שנה, בימים שבהם בשעות היום ניזונתי מקפה ומרציפן ובלילה אכלנו פסטה ישר מהסיר, למדנו מתכון ממש מעולה מאמא של חבר. היו לנו כמה מתכונים מוצלחים בימים ההם, שכאמור לא הצטיינו בתזונה מעודנת במיוחד בימים רגילים, אבל זה ללא ספק מהמוצלחים שבהם.
אני מניחה שיש לו די הרבה גרסאות, אבל הפעם הגשתי את הגרסה הזאת:


מה צריך
פול טרי חלוט ומקורר
גרגרי חומוס מבושלים ומקוררים (לא רכים מדי, נגיסים ויציבים)
ענבים סגולים וירוקים
מעט פטרוזיליה
בצל סגול
שמן זית
מלח
פלפל
לימון

מה עושים
חולטים את הפול ומקררים
מבשלים חומוסים ומקררים
חוצים את הענבים לשניים
קוצצים פטרוזיליה דק-דק
קוצצים 1/3 בצל סגול דק-דק
מתבלים במלח-פלפל-שמן-לימון

סלט פסטה
פעם הייתי מכינה סלט פסטה עם זיתים שחורים מקומטים ורכים, שהיו צובעים את הרוטב בשחור והופכים את המנה לעילאית ממש. פה יותר קשה להשיג אותם. אפשר, אבל יותר קשה. פעם גם הייתי מכינה את המנה הזאת עם מעט יין אדום, וזה היה מעמיק את הטעמים והופך את הסלט לעשיר יותר. הפעם לא עשיתי את זה, אבל אתם מוזמנים לשחזר את הצלחות העבר. כי למרות הכל, היה טעים וגם יפה.

מה צריך
פסטה קצרה (ברגים, פרפרים, מה שתרצו)
שום
3 פלפלים ב-3 צבעים
עגבניות יבשות
עגבנייה טרייה
בצל
צרור גדול של בזיליקום
טימין
חופן גדול של זיתים שחורים
פטריות

מה עושים
קוצצים את הפלפלים לחתיכות די קטנות
(השאירו 2 חצאים בצבעים שונים לאח"כ, נשתמש בהם טריים בסוף)
קוצצים בצל
כותשים שום. הרבה שום.
מטגנים את הבצל בשמן זית, מוסיפים את הפלפלים הקצוצים ונותנים להם להגיר את מיציהם ולהתרכך.
מוסיפים שום כתוש לטעמכם.
מוסיפים עגבניות מיובשות עם שמן הזית המתובל והטעים שבו אתם שומרים אותם.
ממליחים, מוסיפים חומץ בלסמי לפי הטעם (ואם יש לכם ממש מעט יין אדום, מה טוב).
מוסיפים בזיליקום.
כשהכל נראה די רך אבל לא סמרטוטי, להוריד מהאש ולצנן.
בינתיים אפשר לבשל את הפסטה לדרגת אל-דנטה.
הוסיפו את הרכיבים לפסטה ותקנו תיבול (אל תהססו להוסיף חומץ בלסמי).
צננו.
זמן מה לפני ההגשה הוסיפו קוביות קטנות של עגבניה טריה, את שני חצאי הפלפלים הצבעוניים ששמרתם, בזיליקום טרי, עוד קצת זיתים וכמה פטריות קטנות (אני הוספתי אותן בסוף ההקפצה, וזה גם יצא מאוד טעים).
אפשר להוסיף צנוברים.
לפני ההגשה כדאי להזליף עוד קצת שמן זית, אם המנה נראית יבשה מדי.

לפני שאני פורשת מאגף הסלט, תזכורת לשני סלטים נוספים שהיו על השולחן.

אחד הוא סלט הפריקה עם המון ירוקים, שכבר הזכרתי בבלוג שלי פעם אבל הנה המתכון שלו שוב:

מה צריך

כוס פריקה יבשה

צרור כוסברה

צרור נענע

צרור פטרוזיליה

עגבנייה טרייה

1/3 בצל סגול

חופן זיתים שחורים

לימון, שמן זית, מלח, מעט מעט כמון

מה עושים

מבשלים את הפריקה כמו אורז, בסיר שבו טיגנתם קודם מעט בצל לבן עד שנעשה שקוף (לא להזהיב בבקשה!), מצננים.

קוצצים דק-דק את כל הירקות.

מערבבים את הכל ומתבלים.

סלט סלק וכוסברה

הסלט השני הוא סלט שאנשים רציניים כמוכם לא צריכים מתכון בשבילו. לאנשים הלא רציניים: מבשלים מעט את הסלקים, מקלפים, פורסים לפרוסות דקות מאוד, כותשים הרבה שום וקוצצים הרבה כוסברה, ומערבים עם מעט לימון, מלח ושמן זית. המהדרין משתמשים במלח גס. מומלץ להכין יום קודם, כדי לתת לסלק לספוג את הטעמים. יש המוסיפים מעט חומץ בלסמי ממש טוב, אבל אני לא אחת מהם.

סיגרים מבצק אגרול
זאת מנה די פשוטה שהיתה מין בדיחה שעברה מעל הראש של השכנים הבריטים שלנו. אחרי הכל, מהי חתונה של ישראלים בלי סיגרים כמנת פתיחה? פה אפשר לקנות כמות גדולה למדי של בצק אגרול ממש מגניב בזיל הזול, שעשוי מקמח חיטה, שמן קוקוס ומים. חציתי את החתיכות לחצי כדי לקבל גודל מתאים לסיגרים, וגלגלתי עם פירה שלו הוספתי בצל מטוגן.
במקום לטגן בשמן עמוק, חס ושלום, משחתי את הסיגרים בשמן זית ואפיתי בתנור עד שהם השחימו. לא היה ממש צורך להפוך אותם, אבל הפכתי בכל זאת. הם הכי טעימים מיד כשמוציאים אותם מהתנור, כי אז הם הכי פריכים.


המילוי האלטרנטיבי
כשנגמר לי הפירה אבל נשארו לי עלים, החלטתי להכין מילוי מאולתר, שהתעלה על המקור:

מה צריך?
בצל
עגבניות חלוטות מקולפות
שבבי סויה
מעט סירופ אגבה
בהרט
פפריקה
שמן זית

מה עושים?
מטגנים בצל,
מוסיפים עגבניות
מוסיפים את שבבי הסויה
מתבלים
טועמים.
כשהכל מקבל מרקם של בולונז, ממלאים.

אצבעות בצק עלים
כן כן, הכנתי גם מנה מבצק עלים, בתור נשנוש. כי זה קל נורא וטעים נורא, אם כי לא שיא הבריאות.


מה צריך?
בצק עלים
עגבניות חלוטות (בכל המנות האלה השתמשתי בעגבניות מאותה קופסה, כי צריך ממש מעטן מהן)
2 שיני שום כתוש
מעט סירופ אגבה
טימין
מלח

מה עושים
מפשירים את בצק העלים לגמרי כמה שעות מראש
מערבבים את כל חומרי המלית – אפשר לטחון הכל בבלנדר. אין צורך לבשל.
מותחים את הבצק עד שייעשה דק (או מרדדים עם מערוך, איך שנוח לכם)
מורחים על הבצק את המלית
מתחילים לגלגל, וכשמגיע לקוטר שנראה לכם מוצלח, פורסים.
פורסים את הגליל שנותר לכמה חתיכות, ומלפפים סביב עצמו כמו בורג.
חוזרים על הפעולה עד שנגמר הבצק.
אופים עד שמזהיב.
אם אתם מכינים המון מנות לבד לאותה ארוחה, אפשר להכין את המנה הזאת מראש, לשמור במקרר ולאפות ממש כשהאורחים נכנסים.

גם נור הכין מנת נשנוש מגניבה לאורחים: ירקות חתוכים על קיסמים, כמו שיפודים צבעוניים. הוא גם סידר אותם בצורה דקורטיבית על הצלחת. תראו:

חוץ מזה הכנתי עוד כמה דברים כמו עוגיות קינמון, מוס שוקולד מחלב קוקוס ושוקולד מריר מספר המתכונים של עדי (שהגשנו בגביעי גלידה כי אין לנו מספיק כלי הגשה וזה פתרון נורא אקולוגי – כלים אכילים!), כמה מטבלים וסלט ירוק, שאתם בטח לא זקוקים למתכון כדי להכין.

אז שתינו, קצרנו שבחים וקיבלנו, כאמור, המון בקבוקי יין. כיף לנו.

ולילה, שנעשית בריטית יותר מדקה לדקה, שאלה אותי אתמול בדאגה: אמא, את עדיין לא מיסיז, נכון? רק מחר אחרי המסיבה של החתונה את תהיי מיסיז. נכון?! (היא מאוד נעלבה כשהתברר לה שהתחתנו מאחורי גבה ולא הזמנו אותה).

אגב, מכיוון שאין לנו כמעט בכלל כלי הגשה ורוב אלה שיש לנו לא ממש מתאימים, את המאכלים הגשתי בכלים של ליאת. תודה ליאת!

מודעות פרסומת

יום הולדת, יום כיפור

אני בת 32. כל החיים לפני, אבל גם כברת דרך מסוימת מאחורי. קשה להימלט מזה: ימי ההולדת שלי הם מעין ימי כיפור קטנים, של חשבון נפש, הבטחות לעתיד ואכילה של מאכלים טעימים עם חברים אהובים (ככה זה ימי כיפור אצל חילונים).

ממרום גילי אני מתחילה להבחין בדפוסים. מתי אני מאבדת אנרגיה ומתי ואיך אני מקבלת יותר ממנה. כל כמה זמן מתחשק לי להמציא את עצמי מחדש וכמה זמן לוקח עד שזה באמת קורה. מתברר שאני מסתגלת לשינויים די לאט. לא קל לקבל את זה.

בגיל מופלג כשלי, כבר אי אפשר להסתכל כמקור השראה על אלה ש"עשו את זה" בגיל צעיר, ומתחילים להתנחם באלו שזכו בתהילה דווקא על הדברים שעשו אחרי אמצע החיים. אז כבר לא יהיה לי דוקטורט בגיל 30, אבל אולי מתישהו אגמור כבר את המאסטר. לכליל כבר לא יהיו כנראה אחים שקרובים אליה בגיל. בהישג הגדול שלי עד כה (בכל זאת, השתתפתי בהקמה של בית ספר) אני כבר קצת מתביישת. ועכשיו אני בפרברי לידס, בהפסקה. מתפרנסת כמעט רק מעבודה סתמית, באופן זמני. אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים, אבל עכשיו אני במקום שבו מחכים, כמו שניסח זאת אבי האלים, ד"ר סוס.

כבר מזמן הפסקתי לשאול את עצמי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, והחלפתי את השאלה הזאת בשאלה מי אני עכשיו, מה האיכות שצומחת בי עכשיו, שנכון לה להתבטא עכשיו. מה הצליל המדויק שלי בהרמוניה של העולם? כאשר הכוונון הזה עובד, הכל יושב במקומו ואין דבר מופלא יותר בעולם כולו. אבל באחרונה אני מתקשה להקשיב בריכוז. אני שומעת צלילים שלא קיימים, הקו מקוטע וגם אין לי סבלנות להקשיב.

ארוחת יומולדת

אז זו אולי לא התקופה הכי מכווננת בחיי, אבל יש דברים שברורים לי לגמרי. למשל, כשליאת שאלה אותי מה אני רוצה ליומולדת, לא היו לי בכלל לבטים. תאכילי אותי, ליאת! ולא הצטערתי. אתמול בערב הלכנו להתפטם באוכל טבעוני משובח ויפהפה. עדיין אין מתכונים, אבל כבר יש תמונות:
מנה ראשונה: מרק אדום אדום!


אנחנו אכלנו את המרק עם לחם מלא דגנים. הילדים אכלו את הלחם עם המרק.

אחרי המרק מילאו את השולחן מנות יפהפיות, טעימות ומשביעות. הנה, תראו:

כשהגענו מיד שלפתי את המצלמה וצילמתי את החצילים הקלויים, המחכים לתורם:

הם נהפכו לדבר היפהפה והטעים להדהים הזה, עם רוטב של טחינה וסילאן ועוד כמה דברים שרק ליאת יודעת.

מנת הדגל היא כנראה עלי הגפן הממולאים, עם אורז אחד אחד מתובל.
אצל ליאת הם לא מתקווצ'צ'ים כמו שקורה לי לפעמים, כשאני ממלאת ביותר מדי אורז…

אפילו מנת נשנוש ליד היין והבירה ששתינו עד דלא ידע יכולה להשתדרג בידיים הנכונות. למשל זיתים ירוקים ושחורים עם תערובות זרעי כוסברה טחונים ושמן זית. ואיך אפשר בלי סלט מרענן, עם זרעי דלעת וחמניה קלויים ורוטב נפלא עם סילאן ושמן זית ומה לא:

כאילו שכל אלה לא מספיקים, נשלפה פתאום מהתנור תבנית שהדיפה ריח מתקתק והוסיפה עוד צבע לשולחן העמוס: בטטה אפויה עם שמן זית וחומץ בלסמי, אפויה בדיוק במידה שבה היא פריכה מבחוץ ונימוחה מבפנים.

וגם סלט שומר טרי עם זעתר. שילוב מפתיע שעובד מדהים!

בסוף אכלנו בננה מטוגנת, מסודרת בצורת סמל השלום, עם נרות דולקים. חבל שאין לי את התמונה, לאן היא נעלמה??? תאמינו לי, עם סירופ מייפל אמיתי זה היה פשוט מעדן.

האוכל אמנם היה תענוג, אבל החברה היא הדבר החשוב באמת. לא?


ואיך אפשר בלי השילוב המושלם של בירה, ילדים וסלט?

בתור מתנה העניק לי אבי הזמנה לבילוי בלי ילדים, מחוץ לבית ממש. זה לא שאני לא אוהבת את הילדים שלנו, אבל קשה לי לחשוב על משהו מענג יותר. אולי הדמיון שלי קצת דל באחרונה.

ולסיום בפינתנו "רק באנגליה": גברת, יש לך מים בברז?

בלי שום קשר ליומולדת, החלטתי לדבוק בפינה ויהי מה, אז הנה לכם.
אחד הסטריאוטיפים הנפוצים בנוגע לאנגלים קשור לתחכום. כמה הופתעתי לגלות שדווקא פה נפוץ עד טירוף המנהג המשונה לעבוד על אנשים בטלפון. זה התחיל מטלפונים עם הודעות מוקלטות – בעיקר כאלה שמציעות לך הזדמנות מזהירה לקבל פיצויים על הלוואות, או משהו בסגנון (לא טרחתי להקשיב). כאלה מגיעות לנו הביתה לפחות פעמיים ביום. יש שירותים מיוחדים לחסימה שלהם.

אבל הסוג המעניין יותר הוא האנשים האמיתיים, שמתקשרים ומנסים לברר עליך פרטים ("הלו, זה הבית של מיסטר ריצ'רדס? אה, לא? אז איך קוראים לך, בבקשה?") או מנסים לשתול לך סוסים טרויאנים במחשב ("שלום, מדברים מחברת וירג'ין מדיה"), או משהו אחר, שאני לא יודעת מהו כי לא הארכתי בשיחה. הגדילה לעשות זו שהתקשרה אלינו לפני כמה ימים עם משפט הפתיחה ששום דביל לא היה קונה אותו "שלום, מדברים מספקית האינטרנט שלך". א-הה.
תהיתי אם אפשר להתקשר אליהם בחזרה אחרי כמה דקות, בשם החברה שנשאו את שמה לשווא, ולהפחיד אותם קצת ("שלום, מדברים מחברת וירג'ין מדיה ודווח לנו שנעשה שימוש לא הולם בשם החברה שלנו מהמספר הזה"). או לשאול בסקרנות את הטלפנים אם הם עובדים בחברה או עצמאים, ואם אפשר לעבוד גם כן בלעבוד על אחרים בטלפון. בינתיים אני רק אומרת בנימוס "תודה, אני לא מעוניינת", ושוקעת בפנטזיות נקמניות.

חתונה מאוחרת

זהו, התחתנו! ועוד קיבלנו לגמרי במקרה יום מיוחד למדי, שחל רק אחת לארבע שנים: 29 בפברואר. מלווין ציין שכך נוכל לחגוג את יום הנישואין שלנו רק לעתים רחוקות, ולי נראה שזה רק מוכיח שבכל זאת יש מידה של צדק בעולם. בדרך לעירייה התברר לנו שהיום הזה אפילו מיוחד יותר מכפי שחשבנו, כי באנגליה נהוג שביום הזה, גם אשה יכולה לשאת גבר, ולא רק להיפך כפי שנהוג בכל שאר ימות השנה. מתאים לנו.

בתור צעד שהיה אמור לחלץ אותנו מעיסוק יתר בבירוקרטיה, השקענו בזה טיפה יותר ממה שהתכוונו. אחרי שבניסיון הקודם גורשנו בבושת פנים, נאלצתי לתרגם לאנגלית תעודת גירושין (ההזרה שיוצר התרגום הופכת את הטקסט השוביניסטי בארמית לנורא במיוחד), ובזכות פקידה שיודעת קומבינה מהי, אישרו לנו את התרגום אף על פי שאני עשיתי אותו ולא צד שלישי נטול אינטרסים. אז עכשיו אנחנו נשואים, ובחיי שלא פגשנו שום רב (אם כי בעקיפין אפשר לומר שהם שלחו את ידם הארוכה גם לחתונה החילונית הזאת). יופי. לא עוד הוכחות זוגיות שדורשות עשרים חשבונות ארנונה מחמש השנים האחרונות.

נסענו העירה עם עדינו הנאמנים – ליאת וסיימון, ובתם השקטה להחשיד שלא הפריעה אפילו פעם אחת חרף גילה השערורייתי (שנתיים ורבע!). לפני שנכנסו לפקידים רצנו לחפש "מתנות חתונה", שנוכל להחליף בשלב הטבעות. חשבו שיהיה מצחיק להחליף ממתקים, ואמנם בפיצוצייה הקרובה ביותר לעירייה התגלו חטיפי שוקולד אורגניים סחר הוגן (מריר ולבן), שעוררו רושם אדיר באשה הלבבית שהנחתה את הטקס (היא התפעלה מהבחירה בקול רם כמה וכמה פעמים. האם זו דרכה האנגלית להגיד שזה משונה?).

תכלס, יכולנו לשלוח מישהו אחר. אפילו לא ביקשו מאתנו תעודה מזהה. אבל היה משעשע. במיוחד נהניתי לראות את הזוג שנכנס אחרינו – פרק ב' מובהק, הוא בחליפה שחורה והיא בשמלה סגולה, חייכנים ומלווים בעדים שהתלבשו ממש יפה. אני לבשתי את המכנסיים הנוחים שלבשתי בתור פיג'מה…

למראית הדז'וו

העדים שלנו לאו דווקא רצו לבוא בקז'ואל. ליאת התקשרה אלי יומיים לפני האירוע והציעה להשאיל לי שמלה. אני חושבת שקצת איכזבתי אותה כשהופעתי בג'ינס והפקעתי ממנה את ההזדמנות להתגנדר. עובדה: היא באמת היתה לבושה הרבה יותר יפה ממני לאירוע הנוצץ.

מה שמצחיק הוא, שבישראל אין כמעט אנשים שמתחתנים רק במשרדי הרבנות, אבל בצירוף מקרים די מדהים אנחנו פגשנו בדרך את שתי השכנות שלנו, ושתיהן איחלו לנו את מיטב האיחולים והודו שגם הן התחתנו ככה, בעירייה ובלי מהומה. זה נורא יקר לעשות טקס…
האירוע עצמו היה מצחיק להדהים. בחדרון פקידי עירייה קלאסי היו גבר ואשה לבושים בבגדי חג שחורים ועוטים מבטים נרגשים (במיוחד האשה, שהיתה במצב אקסטטי ורגשני להדאיג). ברחבי המשרדון היו כמה זרים של פרחי פלסטיק, ששיוו נופך נוגע ללב לכל המעמד.

הכרזנו על נישואינו בפני העדים. כולנו חתמנו. בתוך 4 דקות זה נגמר.

פרחי פלסטיק על ארונית תיוק. ככה זה כשפקידים נדרשים להיות מעצבי פנים

לקראת סיום: פינתנו "רק באנגליה"

כשגמרנו להתחתן וגם לשתות שוקו על חלב סויה (וקפה לגדולים) עלעלנו בשעשוע בצהובון סלבריטאים נחות במיוחד שמצאנו בבית הקפה. הוא באמת היה נחות במיוחד, תאמינו לי. והיה בו גם מדור מתכונים. הוא כלל עוגת גבינה טופו עם לימונצ'לו. טופו? לרגע קצר שקלתי לתת לצהובון כמה נקודות זכות, עד שנפלו עיני על הכותרת "אולי אחזור ללבוש בגדי עור!" (לא, זה לא על כוכבנית שעברה לטבעונות).

וזה מזכיר לי מעשה שהיה במסעדה סינית משפחתית בברדפורד לפני שבוע. הילדים כבר מותשים ומזמינים מהתפריט האנגלי צ'יפס. אני רוצה את המנה שלי עם טופו. בתפריט המלה הזאת לא מופיעה. עם זאת, יש הצעה לפריט אקזוטי שאפשר להוסיף למנה בתשלום סמלי ממש. Bean curd. אני מחליטה להיות הרפתקנית, ומגלה שזה… טופו. איך לא זכרתי שגם סויה היא סוג של bean.

ומתכון לסיום: שמחת עניים

מתאים לאכילה כשמחכים לגודו וגם סתם כך

מכיוון שאי אפשר לסיים בלי מתכון, ומכיוון ששום חתונה אינה שלמה בלי אוכל טעים, הנה מתכון מפתיע מהצנוע שבירקות – הלפת. נכון, לפת הוא כנראה ירק השורש הכי פחות סקסי בעולם, עם מוניטין של מזון בהמות או אוכל לפולנים עניים. במשך שנים הצידוק היחיד לקיומו בעיני היה הופעתו המזהירה ב"מחכים לגודו". אבל הגיע הזמן לומר: הלפת היא קורבן לאי צדק משווע. הנה מתכון לא הכי בריאותי אבל כזה שמוציע מהלפת את המיטב: בניגוד לחזותה הדוחה, ללפת יש טעם עדין ומיוחד, והצלייה הזאת מוציאה אותו והופכת את הלפת למעדן נימוח.

מה צריך
פרוסות דקות וארוכות של לפת (נגיד, שני מילימטר עובי ו-3 ס"מ אורך לפחות).
שמן
אבקת קארי
זרעי כוסברה טחונים
מלח

מה עושים
בסיר עם כמות נדיבה של שמן (נגיד, עומק של חצי סנטימטר) וחצי כפית מלח מטגנים את הלפת.
(כן, זה עולה לי בבריאות רק לכתוב את זה, אבל זה מה שעשיתי)
כשהיא משחימה ומתרככת, מוסיפים קצת מים, שלא יכסו אותה.
מוסיפים מעט קארי ואבקת זרעי כוסברה – לא להגזים עם התיבול!
להמשיך לבשל עד שהשמן מקבל צבע של קארי והלפת רכה לגמרי.
לאכול ככה, או לפזר מעל פירה רך ואוורירי עם הרבה שמן זית ומעט מלח.

בתיאבון ומזל טוב!

איך בוחרים ספרי ילדים

כשהייתי בת 11 השתתפתי באירוע שהותיר בי רושם טראומטי לשארית חיי ועיצב במידה רבה את התפיסה שלי בנוגע לאישיותי ויכולותי. היה זה מפגש מיוחד לכיתת המחוננים שלמדתי בה, שבו פסיכולוג אורח צייר את ארבעת הבסיסים של האישיות על הלוח, ואז סימן בעיגול גדול את הפינה הימנית העליונה – הפינה של האינטליגנציה הקוגניטיבית. ברגע הזה נחרץ גורלי.

"כמו בעגלה, כדי לנוע ביציבות יש צורך בארבעה גלגלים שווי גודל. כאשר אחד הגלגלים גדול מדי (וכאן הוא שב והצביע על הגלגל הבעייתי שלנו, הילדים האינטלגנטיים-מדי), העגלה מתחילה לקרטע. בדרך כלל הגלגל הגדול בא על חשבון גלגל אחר (וכעת הוא סימן בעיגול קטן את הגלגל השמאלי התחתון) – האינטליגנציה הרגשית* (טדאאאאם!!)

מובן שאז עוד לא המציאו את ריבוי האינטליגנציות, אז הוא בטח התנסח בצורה טיפה שונה, אבל אתם מבינים את העיקרון.

בקיצור, השורה התחתונה היתה שאנחנו חייבים להיות מתוסבכים – שלא לומר נכים רגשית – בגלל העגלה העקומה שלנו, ושתפקידם של מורינו היקרים לסייע לנו להתמודד עם המשוכה הזאת. בשלב הזה אני וחברת נפשי מ' יצאנו נסערות מהחדר, אני חושבת. דבר לא יהיה עוד כשהיה. תראו, זה לא שקודם חשבתי שאני ילדה מאוד נורמטיבית, אבל איכשהו ההחלטה חסרת הטאקט להציג לנו את המרצה הזה העניקה לי מבט מאוד מסוים על היחס בין רגש לשכל.

וווווש – חזרה להווה

לילה מאזינה לספרים בהתלהבות אדירה. היא גם אוהבת לשנן אותם בעל פה (זה מאוד מועיל בנסיעות ארוכות, כי אז היא למעשה מספרת לעצמה פרקים שלמים מספרים שאין לנו באוטו). בגילה המופלג (כמעט 4) זה אומר שצריך למצוא ספרים שיענו על מספר די גדול של קריטריונים:

  • עם מספיק טקסט  – שלא ייגמר מיד ושיהיה במה להתעסק
  • עם מספיק איורים יפים (מאותה סיבה שאליס מעדיפה אותם ככה)
  • עם סוף שמח, התחלה שמחה ואמצע שמח, ואם יש משהו מותח, מדאיג או מביך – נא להתיר את המתח מהר, רצוי באותה הפִסקה. (מדובר בילדה רגישה במיוחד)
  • בלי שום דבר מפחיד ("דבר מפחיד" הוא טווח די גדול של דברים שאינם ממש נעימים ושמחים. לפני שנה אפילו שרק נחשב מפחיד, בגלל שהוא יורק אש מהנחיריים…)
  • בלי דרישות מופרזות לידע כללי וניסיון חיים (למשל, ב-35 במאי יש המצאה ממש מדהימה: איש שמחזיק טלפון בכיס ומתקשר ממנו הביתה לומר לאשתו שיאחר. אני חושבת שאפילו נור לא הבין מיד כמה הרעיון הזה נראה פנטסטי בשנות השלושים, ועל לילה בכלל אין מה לדבר)

אם זה מזכיר למישהו את סאגת הנעליים שלי, אתם לא לבד. כנראה שאני באמת טיפוס די אובססיבי…

בקיצור, התחלתי לחפש לה ספרים בעזרת כמה מידידי הטובים. כולם מיהרו להציע לי קלאסיקות, והתברר ששלושת חברי מאמינים באותן קלאסיקות. הרוח בערבי הנחל, למשל. טוב, אמנם את התרגום הישן של פו קראנו בהנאה, אבל הרוח בערבי הנחל באמת הגדיש את הסאה לדעתי. מישהו באמת קורא לילדיו את הספר הזה? ר' אפילו הגדיל לעשות והציע את ההוביט (אבל כדאי לקרוא לבת 4 את ההוביט צריך את כישרון הקריאה בקול של ר', שכנראה עליו מבוססת דמותו של מו מלב של דיו). חשבתי על מדיקן, האהובה עלי מילדותי, והתברר שבדיוק עומדת לצאת מהדורה חדשה בעברית, ובינתיים צריך להתאזר בסבלנות.

אז ניסיתי לקרוא לה את המומינים, אבל די מהר התחלתי להפעיל צנזורה חריפה. הגרוק ממש מפחידה, אבל גם הארינמל, שמאיים לטרוף את מומין ואמו, די מפחיד. בכלל, הספר הזה לא בדיוק נאיבי. כמו הרבה ספרים שמבוגרים מעריכים, הוא ספר ילדים שמאוד מותאם למבוגרים. החלטתי לספר לה את הסיפור בדרכי, תוך השמטה גורפת של פרטים שהיא כבר תתוודע אליהם בשלב מאוחר יותר בחייה. זה נעשה מסובך כשאפילו דרמות מינוריות כמו צערו של המיולין על השלמת אוסף הבולים שלו נראה לה כאירוע שעדיף לדלג עליו.

קצת קודר לגיל 4, לא?

זו אגב תופעה מאוד מעניינת, שספרים מורכבים ומסובכים למבוגרים נחשבים "ספרי ילדים", אבל הילדים יכולים להבין אותם רק בעיבוד של דיסני, כמו אליס, למשל. תכלס, גם פו הדב נראה לי מלא ברמיזות שילד לא מסוגל להבין. מצד שני, ההורים אינם עבדים, וגם להם מגיע ליהנות, לא? מזל שיש סופרים גאוניים כמו מיכאל אנדה, אסטריד לינדגרן ונורית זרחי, שמצליחים לרקוד על שתי קצוות העוגה בכל החתונות.

תנינה - הנאה מובטחת לכל הגילאים

35 במאי שעשע אותה מאוד – אבל חצי מהפרקים לא יכולתי לספר לה (אף על פי שבהם יש כמה פנינים של ממש, כולל הפרק המבריק והאנטי מלחמתי על ארץ המצביאים). ומיותר לציין שהבדיחה על חודש בעל 35 ימים עוברת הרחק מעל ראשה.

אז איך כותבים ספר לילדה כזאת, שלדעתי הבלתי משוחדת דווקא בריאה מאוד בנפשה ובכל זאת מיטלטלת לה על עגלה עם גלגל קוגניטיבי עצום ממדים? חברתי הסופרת רבת הזכויות ש' המליצה לי לדבוק בספרים שמתאימים להתפתחותה הרגשית ולהתאזר בסבלנות (למעשה היא ניסחה את הבעיה בצורה קולעת ביותר, כשהתייחסה ל "גיל הזה, שבו האינטיליגנציה משיגה את ניסיון החיים"). אבל דווקא מזה קצת חסר לי, וגם לה.

אז מה בינתיים? בינתיים אנחנו יכולות להמשיך לקרוא את ספריה המבריקים של נורית זרחי, ובראשם תנינה המופלאה, וכמובן להתענג על צפרדי וקרפד, ולנסות ללמוד מהם לקח או שניים על סבלנות (עכשיו זרעים, תתחילו לגדול!).

זהו, אנחנו בלידס!

זהירות – פוסט ארוך! (הסברים והתנצלויות בסוף)

אחרי שחשבתי שהשתחררתי מעול החפצים: המזוודות!

אף על פי שארזתי את כל המזוודות כבר לפני חודש, כמה ימים לפני שעזבנו נאלצתי לפתוח את כל המזוודות ולהתחיל מחדש, בסד המשקל שהתחייבנו לו. חשבתי שאחרי חודש הנדודים שלנו, יהיה לי קל לוותר על הרבה מהדברים שנכנסו למזוודות, אבל גיליתי שזה לא כל כך פשוט. ויתרתי על חצי מהספרים של לילה שהתכוונו לקחת, וביקשתי מאמא לשלוח אותם אלינו בהמשך.

נור קיבל משלוח אימתני של בגדים חדשים מסבתא, ונאלצתי לפתוח את כל המזוודה שלו ולבחור רק את המיטב שבמשובח שיזכו לראות את הארץ הירוקה. מהמזוודה שלי הוצאתי בלי חשבון בערך רבע מהבגדים והצעיפים שהיו בה (וזה אחרי שביום האריזה הרשמי, לפני חודש, הזעקתי את יועצת האופנה שלי, נתליה, לסייע לי במיון הבגדים שילכו איתנו, וכבר השלכנו כעשרים אחוז מהבגדים שנכנסו למזוודה). חשוב לציין שאת מבצע האריזה הסופי ביצענו בסלון של אחי וגיסתי, שבדיוק שבה מביקור משפחה באנגליה ודיווחה: "קפוא שם!!". ארזנו בהתאם.

את כל המזוודות שקלנו, אחת אחת, על המשקל הביתי. עשיתי מאמצים הירואיים להיפרד מחפצים שמעבירים אותנו לתחום האובר-וייט. שיכנעתי את אבי – באמצעים שאפילו השב"כ לא מאשר -להיפרד מכלי עבודה יקרים ללבו ומחלקי מחשב כבדים מדי, כמו כרטיס מסך, או מה שזה לא היה.

בדרך הייתי בטוחה שאיבדנו את נרתיק התכשיטים שלי (ובו תכשיטי כסף שאמא שלי יצרה בעצמה), את תיק הרופא של לילה (הצעצוע שאין בלתו, פרט לבובה החשובה לוסי), המונקאפ שלי, ועוד כמה פריטים שאובדנם מעורר פלצות או סתם אומר שעוד פרק נגמר.

הגענו לנמל התעופה אחוזי יראה. ומה עם משהו ישתבש עם הוויזה, או עם הדרכון, או עם חלקי המחשב שהחזקנו בכיסים, או התיק הנוסף שאיכשהו נהיה לנו עם כל הסנדוויצ'ים שהכנתי לשעות הציפייה והטיסה? העלמה בעמדת השקילה היתה חביבה ונימוסית וניסתה בעיקר להתמודד עם בעיה טכנית שהתעוררה במכשיר, ואולי זה מה שגרם לכך שאף על פי שהיינו (חרף משטר האימים שהטלתי בבית) בחריגת משקל של קצת יותר מחמישה קילו, המשכנו בדרכנו כביכול היינו חוקיים למהדרין.

איזו הקלה!

ברוכים הבאים לפרברים (או: כך נהפכנו ליהודים)

ואז זה התחיל. איך שיצאנו מהארץ הפסקנו להיות שמאלנים עוכרי ישראל ונהפכנו ליהודים או ישראלים, במובן שמאפשר לכל דכפין לקשור איתנו קשר חם ובלתי אמצעי. לידי ישבה אשה צעירה וידידותית עם שני ילדים, פעוט ותינוקת. חרדית מאזור ניו-קאסל, שבעלה החמוד להדהים שוחח עם אבי ארוכות לקראת סוף המסע. הוזמנו, כמובן, לארוחת שבת. באמצע המטוס ישבה ישראלית לשעבר עם שני ילדים (אחד צעיר מכליל אבל בגודל של ילד ממוצע בן חמש. אבא שלו הולנדי). נור התיידד עם ילדיה עוד בנמל התעופה, כשהם התפעלו מתרגילי הקפוארה שלו בזמן התורים. חצי מהטיסה נור צפה עם הילדה בסרטים. הוזמנו, כמובן, לביקור.

את פנינו קיבלו המארחים הרשמיים שלנו מטעם רוטרי, יהודים חמים ולבביים – מלווין ופאם סמרוי (שיודעים ששם המשפחה שלהם קצת משונה, ושומרים במטבח אוסף ממוסגר של כל המכתבים שנשלחו אליהם עם שגיאות כתיב בשמותיהם. יש שם עשרות פריטים). הם בערך בגיל של ההורים שלנו, ואולי מכיוון שיש להם נכדים בישראל גילו כלפינו יחס חם במיוחד (או שהם פשוט נורא נורא נחמדים). לא יכולנו לחלום על נחיתה יותר רכה. למחרת נחיתתנו יצאתי עם לילה לטיול בשכונה והתענגנו על מזג האוויר – השמש זרחה ברכות והכל היה ירוק ורענן מסביב. הסתפקנו בחולצה ארוכה דקיקה והתענגנו על האוויר הצלול. אחרי סיפורי האימה ששמענו על האקלים הבריטי, היינו לא רק מופתעים לטובה, אלא ממש אסירי תודה. שום מכונית לא נסעה. קטפנו שזיף מתוק וטעים להדהים מהעץ של השכנים. מעבר לכביש משתרע יער קטן. בגינה מקפץ סנאי. עברנו לפרברים.

בהמשך היום כבר יצאנו להיפגש עם המשפחה הישראלית שאבי כבר פגש בביקור הגישושים שלו לפני חצי שנה. בניגוד לחוויית האירוח אצל המארחים החמים והמסורים עד אינקץ, שעוררו בנו את התחושה שאנחנו חייבים להיות מנומסים ומחונכים, אצל א' נכנסנו ובתוך דקה הרגשנו בבית. יש לנו היסטוריה של חוויית קליטה עם א', שעוד לפני חודשיים יצאה לראות בשבילנו דירות ואפילו טרחה וצילמה אותן שוב, כי תצלומי הסוכנות אינם האמינים שבתצלומים. נור כבר שהה שם בזמן שאנחנו (אין לי מילה טובה יותר) בזזנו את בית אמה של פמלה, שבדיוק עברה לבית אבות. לקחנו משם כמעט את כל ציוד המטבח שהיינו צריכים, ועוד כמה חפצים מועילים. נחתנו אצל א' ואף על פי שמעולם לא פגשתי אותה, הבנתי איך זה שישראלים מתחברים בחו"ל. תראו, א' היא גם אשה מאוד מקסימה, רגישה וטובת לב, אז ייתכן בהחלט שאני קופצת למסקנות נמהרות. אבל אין ספק שעוד בטרם עמדתי על תכונותיה הסגוליות הרגשתי שיש בינינו הבנה. אנחנו מאותו הכפר, איכשהו. קבענו שניפגש לארוחה, וקיבלנו מיליון עצות מועילות לקראת בית הספר של נור, איפה לקנות לו תלבושת אחידה (שכוללת עניבה וגם תיק!), איפה להשיג רהיטים יד שנייה, וגם – קיבלנו אופניים לאבי וכורסאות לסלון (יש בהחלט משהו מצחיק בעובדה שעשינו כאלה מאמצים להיפטר מהרכוש שלנו עד לפני כמה ימים, ועכשיו אנחנו צוברים מחדש).

למחרת נפגשנו עם ל' וס', שגרים במרחק שלוש דקות הליכה מהבית שלנו, ומגדלים שלוש בנות מתוקות שהתיידדו מיד עם לילה (הידועה כטיפוס קוצני למדי ביומיום). את ל' כבר ראיתי בסקייפ כמה פעמים, אבל עד שלא נפגשנו פנים אל פנים לא הבנתי עד כמה היא בלתי אמצעית, חמה וחמודה. בזמן שהבנות נעלו מגפיים ויצאו לקפץ בשלוליות ולרכוב בתוכן על אופניים, או להתחפש בתחפושות של בנות, אנחנו פטפטנו על מיליון ואחד דברים, גילינו שכבר אחרי יומיים אנחנו יודעים דבר או שניים על חברים בקהילה היהודית הקטנה והצפופה שגרה בלידס, וחלקנו את עמדותינו הפוליטיות הדומות (וכמובן השתכרנו ואכלנו אוכל ממש ממש טעים). כמו א', גם ל' פרשה עלינו את חסותה ועשתה ככל יכולה כדי להקל עלינו את הנחיתה. ביום שבאנו היא וס' כבר הסיעו אלינו שולחן אוכל, כסאות ומזרון זוגי. הישראלים האלה, תמיד נדבקים זה לזה. אבל איזה כיף!

רגע פסטורלי

אחד הדברים הראשונים שמשכו את תשומת לבנו בדירה החדשה הוא שיח הפטל השחור העצום בגודלו שצומח בכניסה. אחרי שביררנו שהוא אכיל, קטפנו ממנו בהתלהבות (ואפילו הזמנו את השכנה שממול, שבדיוק תלתה כביסה). למחרת ל' הזמינה אותנו לקראמבל (טבעוני!) עם תפוחים מעץ התפוחים שלה, ובלקבריז מהשכונה. ראיתי אותה מלקטת אותם – היא הופיעה אצלנו עם שקית בלקבריז ככה פתאום, באמצע הגשם השוטף (כן, כן, יש פה גם רגעים גשומים לאללה, כמובן. מה שמצחיק הוא, שאין פה מזג אוויר של יום שלם, אלא תחלופה בלתי פוסקת). אנחנו חושדים שהשיח השני הוא שיח חמוציות, אבל אין לנו אומץ לבדוק. השכונה הזאת היא גן עדן ללקטים עירוניים.

הילדים קוראים להם Blackberries

אתמול שוטטתי עם הילדים בשכונה. השוטטות כללה גם בתים אנגליים עם אינספור פרחים ומדשאות, וגם, פתאום, חורשות ענק יעריות שנראו כמו הדרך לקמלוט (לפחות למישהי כמוני, שלא מורגלת בעצי אלון בגובה של אקליפטוסים גבוהים במיוחד). אחד היערות הקטנים נמצא במרחק שתי דקות הליכה מהבית שלנו. עברנו לפרברים, זוכרים?

השכנים

כבר ביום הראשון למעבר נור התיידד עם ילדי השכנים, ששיחקו בחוץ במשחק מארבים ויריות עם מקלות וצעצועי פלסטיק (אף אחד מהם לא אחז בצעצוע דמוי אקדח, מה שמיד חיבב אותם עלי. זה, והעובדה שבחבורה הרב גילאית היו בנים ובנות). הם השתובבו בחוץ שעווות, וכאשר נור חזר הביתה כבר הקישו בדלת לברר אם הוא יורד, ומתי זה קורה כבר.

ביום השני שלנו בבניין קיבלנו ממשפחה ישראלית שבדיוק עוזבת קורקינטים לנור וכליל, ונור אף זכה באופנים ובמשאת נפשו – מוט הקפיצה המהולל. מכיוון שמזג האוויר היה נאה להדהים, כל ילדי הבניין רצו החוצה ושיחקו בכביש השומם (אנחנו בפרברים).

אחר הצהריים הכנו עוגיות (מתכון בסוף) ויצאנו לחדר המדרגות לחלק אותן לשכנים ולהגיד שלום. בתוך דקה התברר שחצי מהשכנים נמצאים בדירה שמולנו, וכפי שאמרה אנה, השכנה האיטלקייה מלמעלה: "זה בניין מאוד חברותי. כולם חברים של כולם, לא כמו בבניינים האחרים". השכנים ממול, שכבר הספיקו להתיידד עם נור, הם במקור מדרום אפריקה. השכן החדש לידם מניגריה (פגשנו רק את אחותו, אשה גבוהה ומרשימה עד מאוד), אנה מאיטליה והשכנה לידה היא חברתה הטובה, מוסלמית מקוסובו. בניין בינלאומי. אנה כבר הבטיחה לנו לזניה, וקבענו לצאת עם השכנים מחר לקרנבל.

הגשם והרוח לא מפריעים לבחורות המחופשות בבביקיני

הסברים והתנצלויות

במצב מתוקן, הפוסט הזה היה עולה בחתיכות במשך הימים האחרונים, אלא שרק אתמול הצלחנו להתחבר לאינטרנט. זו סאגה די מייגעת, אבל כדי לעשות לכם שמח, דעו שבישראל הרבה יותר קל להתחבר לספקית אינטרנט. לאדם הממוצע לוקח שבועיים (!!) לקבל חיבור לרשת. לאדם כמונו, שעדיין לא אוחז בכרטיס אשראי מקומי, אין בעצם סיכוי להתחבר לרשת. כרטיס בינלאומי לא מתאים לעסקה כזאת. אז עכשיו יש לנו מין חיבור זמני, ולכן גם אין לי זמן לחפש תמונות ולהשקיע בלינקים, או לספר על המון דברים מגניבים אחרים שכבר קרו. תתאפקו, אני אנסה לשפר את הפוסט בהמשך.

מתכון

העוגיות שהכנו לשכנים הן בעצם גרסה לעוגיות טחינה, למדינות שבהן לא כל כך פשוט להשיג טחינה.

מצרכים

1/2 כוס חמאת בוטנים

1 וחצי כוס קמח

חצי כוס סוכר

אבקת קקאו

חצי שקית אבקת אפייה

שוקולד צ'יפס לפי הטעם

תמצית וניל (פה מוכרים בסופר תמצית מווניל אמיתי!)

100 ג' מרגרינה (כן, אפשר גם עם שמן, אבל אז זה מתפורר יותר)

חצי בננה

מה עושים?

כלום, בעצם. מערבבים טוב טוב, אופים ב-180 מעלות עד שזה כבר לא כל כך רך (קצת פחות מעשר דקות, תלוי בתנור ובכמה זמן הוא כבר חם), ואז מוציאים לקירור למשך עשר דקות, עד שהעוגיות נוקשות ויציבות.

המורשת הקולינרית שלי, והמורשת הקולינרית שהיתה יכולה להיות לי

בעצם אני עדיין בענייני הגירה, אבל הפעם לא שלי, אלא של סבתא שלי.

לפני כמה חודשים ביקרתי את חברתי אסתר, בשלנית בחסד עם תודעה מזרחית ומשפחה ברוכת נשים שיודעות לנהל בתים כמו שאני בחיים לא אדע. דיברנו על המתכונים שהיא גדלה עליהם והיום מכינה בעצמה, ועל המסורת שנשמרת בבישול מדור לדור, מאם לבת.

אני חשבתי בעצב על סבתא שלי, שתמיד החשבתי כבשלנית מעולה, ולמעשה לימדה את עצמה לבשל אחרי שהגיעה לארץ כפליטה, בעזרת ספר בישול בהונגרית. את החוויה של גדילה לצד אמא שתסביר לה את הכל היא החמיצה כשפרצו מלחמת העולם והשואה, וסבתא שלי איבדה את נעוריה, משפחתה, התרבות שבה גדלה וגם (כאן אני נעשית אנוכית) את רוב הידע הנשי שהיה אצור במשפחה הזאת והיא לא הספיקה לרכוש עד גיל 15, כלומר עד שנת 1940.

מה הייתי עושה עכשיו בשביל צלוחית גומבוצים!

לפני כמה שנים ביקשתי מסבתא שלי שתסביר לי איך היא מכינה את תפוחי האדמה האדירים שלה, שמחת ילדותי, ואת המקרוני הידוע שלה ברוטב עגבניות. המפגש הקצר הזה ליד הכיריים גרם לי להלם די רציני ולהתפכחות כואבת מכמה מנכסי צאן ברזל של ילדותי. כדי לא לזרות מלח על הפצעים, אסתפק בכך שאומר שהמתכון הסודי כלל סוכר, קטשופ ובצל מטוגן עד צבע חום, כדי שיהיה טעים כמובן. במקרוני יש גם קטשופ וגם פטריות מקופסה.

תראו, סבתא שלי למדה לבשל בישראל בתקופת הצנע. מבחינתה, ארון מלא שימורים הוא אוצר. היא גם עקרת בית מעשית ולא מפונקת, ומעדיפה לא להקשות על החיים. ירקות קפואים מאוד מקלים על החיים. אבקת מרק היא תבלין חובה. היא מתבלת עם קטשופ. מיותר לציין שאין לה בבית שמן זית.

כשהיהודים עמדו בתור, הילידים הפלסטינים ידעו מה כדאי ללקט

ובכל זאת היא בשלנית מדהימה. הסופגניות שלה הן הסופגניות הכי טעימות בעולם, עם המרקם הכי אוורירי ופלאי שקיים. היא מכינה בלינצ'ס כיפיים ופשוטים למראה עם טעם עדין, שלעולם אינם נשרפים ותמיד שומרים על המרקם הנכון. היא הכינה את קציצות הבשר שהיו המאכל הבשרי האחרון שהמשכתי לאכול בתור ילדה שהופכת לצמחונית. הלצ'ו שלה משובח.

לפעמים כשאני קוראת על פלאי הבישול ההונגרי אני תוהה איך קרה שהמשפחה שלי הועתקה מגדות הדנובה ללבנט המאובק של אשקלון, עם פתיתים ואבקת המרק כאוכל לגיטימי. הפליאה הזאת תופסת אותי מפעם לפעם. למשל, כשביקרתי עם אודי את הדוד ששומר על רצף התיישבותי בברלין עוד מלפני מלחמת העולם (זה היה לפני שכל ההיפסטרים של תל אביב היגרו לשם). הוא שאל מאיפה המשפחה שלי, וחשבתי שבעצם בקונטקסט הזה המשפחה שלי במקור מהונגריה (לפחות הצד של אמא). זו רק סטייה קטנה של שני דורות בתוך רצף ארוך יותר עם היסטוריה אחרת לגמרי.

אז שוחחתי על כל זה עם מיכל, בת דודתי ובשלנית בחסד בעצמה. והיא חלקה עמי את המחשבה המעניינת שאמא שלי – לא רק שלא היתה לה מורשת מפוארת להנחיל לי, גם לא התעניינה במיוחד בהנחלה הזאת. מבחינתה, כאשה משוחררת שיוצאת מהמטבח לעבודה, הבישול הוא עול בלתי נעים וחסר השראה שצריך לגמור איתו מהר ככל האפשר – ורצוי בעזרת מזון קפוא כגון טבעול.

חשבנו איך זה מתקשר לשתינו לבחירה שלנו בהנקה ממושכת, בישול מחומרים טריים מתוך הנאה אמיתית, ובכלל תפישה קצת פחות דיכוטומית של המושג פמיניזם. מגיע לנו שוויון ויחס של כבוד גם אם אנחנו לא קרייריסטיות, וגם אם אנחנו נשים במובן הכי קמאי של המילה. יולדות, מבשלות, מכילות.

ועם השיחה נזכרנו בנוסטלגיה במתכונים של סבתא. הבלינצ'ס, הגומבוץ (מיכל טוענת שהיה גומבוץ גבינה ברפרטואר הסבתאי. אני, שכבר יותר מ-15 שנה לא אכלתי מוצרי חלב, לא זוכרת. אבל זה לא אומר כלום), הסופגניות, המרק הקר והמרענן ועוד פלאים.

הגומבוץ הביתי שלנו

אז ראיינתי את סבתא, והיא תיארה לי את שלבי ההכנה כמו שרק היא יודעת לתאר. כשהיא מסבירה זה נשמע כל כך פשוט, וכמובן שאין מה לדבר על כמויות, זמנים או תיאור מדוקדק של כל השלבים. כמו שבשלנית אמיתית מבשלת.

את המתכונים תוכלו לקרוא בפוסט הבא. כלומר – הקודם. (כלומר, זה שרואים אם ממשיכים לגלול, או לוחצים על previous).

בלי מקרר

נדמה לי שהמהלך לשחרור מכבלי הרכוש החל בפיאסקו פסח, שבו התנדבתי לארח את משפחתי לליל הסדר (הטבעוני! אם תנוח עלי הרוח, אפרסם את המתכונים) ואפילו טרחתי והכנתי כמה מהמאכלים היותר תובעניים יום מראש. התרגשתי מאוד, ואבי איים שאם אכין עוד מאכל אחד, הוא מתפטר. ואז המקרר התקלקל.

אבל מה עושים עם כל השאריות המרקיבות שמסתתרות מאחור…?

היה זה ערב פסח הכי שרבי בתולדות האנושות. חום נוראי. האוכל היה בטוח מתקלקל ללא קירור. שלחנו את התבניות, הקופסאות, הקינוחים והמשקאות לחברתנו ושכנתנו נתליה ונערכנו ללילה מאתגר במיוחד. דווקא היה כיף, וכליל, הידועה היום בשם לילה, אפילו ניצלה את המעמד כדי לתבוע מאבי מתנת אפיקומן שערורייתית במיוחד – נעלי עקב! (מיותר לציין שכמיטב המסורת המשפחתית היא לא קיבלה אותן).

בקיצור, אובדן המקרר היה סיוט, וכל האוכל הטעים שהכנתי נהרס כבר למחרת, כולל טרין האנטיפסטי המדהים, שכמעט לא הצלחתי לתחוב לפה בערב שבו, כאמור, הכנתי קצת יותר מדי אוכל מתוך החרדה הפולנית הידועה. היה לנו המון אוכל טעים לאחסן, ומילאנו את המקרר המת שלנו בקרחונים (!!!) בתקווה שזה יביא תועלת. זה לא. זרקנו את הכל לקומפוסט.

למחרת חיפשנו מקרר בתזזית, שלא לומר בפאניקה (כלומר, אבי חיפש). לא מצאנו. פסח, תעזבו אתכם מהובלות. ואז גיליתי שבעצם, הרבה הרבה יותר קל לי לחיות בלי מקרר. ויתרנו על החיפושים והעברנו את כל החודשים שנותרו עד פינוי הדירה ללא מקרר. הרגשתי שאבן נגולה מעל לבי. אכלנו אוכל טרי, קנינו מעט בכל פעם ולא צברנו כלום. בבית התפנה מקום, והזמזום המעצבן של המקרר נגוז מחיינו. לא תכננו ליום המחר, ואני הרגשתי פרנציסקנית טובה לפחות כמו האח ג'ינפרו (אם כי כן השרינו קטניות, שלא כמו הנזיר הפרנציסקני האקסצנטרי, שאם אני לא טועה היה זה שסירב להשרות שעועית למחר בתורנות המטבח שלו, כי ישו אמר לא להתכונן ליום המחר).

לא שומר במקרר

מה סוד קסמם של החיים ללא מקרר? לכאורה מדובר בעיקר בניג'וס. משהו שרק אידיאליסטים מהסוג של חברתנו ליאת (שכתבה על ניסיונותיה בבאופן טבעי) יכולים להעריך, או לרצות, או לחיות איתו למשך יותר מדקה.

למעשה זה שחרור מחרדה, ממחשבות כפייתיות שמזמזמות ברקע על מה יהיה בעתיד, מבישול לקראת מצור בכמויות גדולות מדי, וכתוצאה מכך – מערימת הקופסאות עם השאריות, שחבל לזרוק אבל למעשה הן מרקיבות מאחור עד שהן מגיעות לסופן הבלתי נמנע כציביליזציית פטריות משגשגת שכואב הלב להשמיד.

הוויתור על המקרר נשא בחובו תחושת מסוגלות עזה. את המחשבה הבכיינית "אין לי כוח לבשל כל יום" החליפה הידיעה המעצימה "ממש כיף לי לבשל כל יום אוכל טרי". את החשש "ומה יהיה אם נחזור הביתה ולא יהיה אוכל?" החליפה התובנה שיהיה אוכל, או שנכין אוכל. מה נגיש לאורחים? אוכל טרי! (ותכלס, אנחנו לא גרים במעלה דרדרים, אלא במרחק שתי דקות הליכה מכל חנות שמתחשק לנו). ואיך יהיו לנו מים קרים בקיץ המהביל? טוב, כאן הגענו לפשרה, והבאנו מקפיא, שגם פתר את הבעיה האחרת – מה נעשה כשנורא מתחשק לנו לנשנש משהו ואין שום דבר מוכן. אז יום אחד הכנתי עשרות מאפים קטנים והקפאתי, שיהיה.

הפרידה מהמקרר היתה סמל למהלך גדול יותר שהתחולל בחיי – הוויתור על תכנונים לעתיד, לקראת ההרפתקה הגדולה שלנו ליציאה אל הבלתי נודע. הוא הצליח מעל המשוער, וממש הרגשתי אבן נגולה מעל לבי. אבן בגודל מקרר.