ההיסטוריה ההירואית של הסרבנים

יצאנו לטיול לרגל חופשת האביב. האביב הבריטי. היעד הוא אחד המקומות היפים שיש, שמורת טבע עצומה במרחק שעה נסיעה מהבית, ששמו בעברית עמק יורקשיר אבל ודאי תסכימו אתי ש-Yorkshire dales נשמע יותר כמו מקום משכנם של הוביטים, וככה בדיוק המקום הזה נראה. כלומר, כשאין גשם.

Yorkshire-dales

(אחד הסימנים המובהקים לכך שהתענגנו על החופשה הוא שצילמנו מעט ונהננו מהרגע. אבל זה אומר שאני חוזרת למנהג הנפסד של פרסום תמונות מהאינטרנט במקום תמונות שצילמתי בעצמי. זה מזכיר לי איך פעם שמעתי הרצאה על זה שבעידן הגוגל אימג'ז ייעלם הרצון להצטלם ליד מונומנטים והצילום יתמקד בדברים שאין להם תחליף, כמו סלפי. וזה היה ממש בראשית עידן הסלפי ובהחלט לפני המצאת המלה).

ביום הראשון מזג האוויר דווקא האיר לנו פנים ויכולנו לטייל בחוץ באין מפריע ואפילו בלי מעיל (!!!). היום השני היה גשום מאוד ולכן טיילנו בעיקר בתוך מכונית, משקיפים מהחלון על הנוף עוצר הנשימה ועל הטיילים הבריטים הקשוחים שלא מתרגשים מדברים כאלה (חברתי ה' אמרה לי פעם בטון מפוכח שלו הבריטים היו מבטלים תוכניות כל פעם שיש גשם, הם לא היו יוצאים מהבית). אבל אנחנו לא בריטים ולכן בסופו של דבר החלטנו לבקר בטירת ריצ'מונד – טירה עתיקה שנבנתה במאה ה-11 (לילה ציינה בידענות שהיא נבנתה זמן קצר לפני קרב הייסטינגס) ושיש בה מוזיאון ידידותי ואינפורמטיבי וחלקים ממנה נשמרו לא רע, בהתחשב בזמן שעבר (בביקורים בחורבות אני תמיד מדמיינת את הדיירים המקוריים מתחלחלים לנוכח העזובה ומשתוממים לנוכח העניין של התיירים בתל האבנים שפעם היה מפואר ומרשים והיום הוא רק צל חיוור של משהו שירד מגדולתו).

רוב הטירות שביקרנו בהם, ורוב המוזיאונים שעוסקים בטירות, מתמקדים בצד המצ'ואיסטי של חיי הטירה: שריונות האבירים, המלחמות, כלי נשק וסמכות האצילים. המוזיאון של ריצ'מונד היה מרענן ומפתיע. הוא עסק גם בהיסטוריה הפוליטית והצבאית של בניית הטירה, כמובן, אבל באופן שנראה מאוד טבעי התצוגות התמקדו באנשים שגרו בטירה וסביבה, בעיר שהתפתחה סביב הטירה ובמאכלים שהיו פופולריים בקרב יושבי הטירה ותושבי העיירה שצמחה סביבה. היו שם מטבעות ואבזמי חגורה ואסימוני חוב, סוחרי בדים ואופים. האוצרים בחרו, באופן מקורי, לספר את הסיפור מהפרספקטיבה של תושבי העיר ולא מהזווית של האצילים שהסתכלו עליה מלמעלה (פשוטו כמשמעו – הטירה כמובן נמצאת על גבעה). אולי לא הייתי מבחינה בזה לולא היה שם גם אגף מודרני, שסיפר את סיפורם המסעיר של 16 סרבני מצפון ממלחמת העולם הראשונה שנכלאו בצינוק של טירת ריצ'מונד.

museum 1

אבי ואני היינו נרגשים ונסערים. זאת לא סתם תערוכה שמנסה לשוות נופך של רלוונטיות לטירה שנזנחה במאה ה-16 בעזרת סיפור שלפחות התרחש במאה העשרים (באמת שהטירה לא זקוקה לזה). זאת היתה הוקרה לאומץ לבם של הסרבנים, באתר מורשת מוכר, בחלל שתפס חצי מהמוזיאון, ולא מחווה ריקה כמו הפינה הנידחת במוזיאון הנשק בלידס, שכולו שיר הלל למלחמה ולהרג. אף על פי שהטירה היתה בשימוש הצבא הבריטי מהמאה ה-19 עד אמצע המאה העשרים, העובדה הזאת לא מוזכרת כלל במוזיאון בריצ'מונד – הגיבורים האמיתיים שלו הם ללא ספק האזרחים והסרבנים. בין השאר המוזיאון מציג שחזור של תא הכלא של האסירים והגרפיטי שציירו על הקירות, עובדות על חייהם ותמונות ענק של הפגנות נגד המלחמה. בעוד חודש יוכלו תיירים להשתתף גם בסיור מיוחד של אגודת המורשת הבריטית לתא שבו נכלאו אסירי המצפון, שייפתח לרגל יובל המאה למלחמת העולם הראשונה.

richmondcell

זה די מפתיע, בהתחשב בהיסטוריה (וההווה) המאוד מיליטריסטיים של ריצ'מונד, שהיתה מפקדה צבאית ועד היום שוכן לידה הבסיס הצבאי הגדול ביותר באנגליה, שהוא למעשה עיר קטנה של 25 אלף אנשים. בכל שנותינו באנגליה לא ראיתי כל כך הרבה אנשים במדים כמו בשעות שבילינו בריצ'מונד. אולי המוזיאון הזה הוא תגובה חתרנית למיליטריזם הגואה מסביב. הנה, תראו איזו מודעה הזויה ראינו בעלון התיירות המקומי:

ad_militarist tourism

העובדה שאפילו במקום כמו מבצר צבאי אפשר לספר סיפור אחר ריגשה אותי ונטעה בי תקווה. אינשאללה בתוך פחות ממאה שנה יהיו סיורים גם בכלא שש ולוחות הנצחה לאלו שסירבו לתת את ידם להרג – כמו הסלע הזה, שנמצא בכלל בלונדון אבל לא יכולתי להתאפק.

Conscientious Objectors Stone - 3 הפוסט הזה מוקדש בברכת סולידריות לכל הסרבניות והסרבנים בכלא הישראלי.

ניל גיימן מתפשט

אני לא רוצה לטעון שהמלך הוא עירום. אין בכלל ספק שיש לו מלתחה מפוארת להדהים. אבל לפעמים גם כשהוא לובש איזה בוקסר ויוצא לרחוב, אנשים עדיין מדמיינים שהוא עוטה גלימת מלכות. לצערי זה המצב בספר האחרון של ניל גיימן שיצא לי לקרוא, "האוקיינוס בקצה המשעול". ניל גיימן הוא אחד הסופרים האהובים עלי, והיו לי ציפיות גבוהות. הביקורת גמרה על הספר הזה את ההלל, והוא נבחר באנגליה לספר השנה של 2013. אני בטוחה שהיו בשנה הזאת ספרים טובים יותר.

תמונה

יש לי יחסים מורכבים עם הכתיבה של ניל (אני מרשה לעצמי לקרוא לו ניל. אני לא חושבת שזה יפריע לו). אני לא יכולה לסרב לה גם כשהיא לא במיטבה, כמו שקורה לפעמים כשיש ביד שקית של חטיף לא טעים ואיכשהו הוא בכל זאת מתחסל. המונוסודיום גלוטמט, כנראה. קראתי אפילו את "בין עולם" הסתמי. קראתי את כל הסיפורים הקצרים שלו שפורסמו, גם את הגרועים ממש. אז קראתי את הספר בנשימה עצורה, לקחתי הפסקה מהחיים ובלעתי אותו ביום וחצי. לולא היו לי ילדים ועבודה הייתי קוראת אותו בלי הפסקות בכלל. הוא סוחף, כרגיל. כתוב היטב. משעשע. מפחיד. מותח. הדימויים שלו נפלאים. האנגלית שלו יפה ופשוטה. אבל כמו שקרה לי כבר לא פעם עם ניל, סגרתי את הספר והקסם נמוג מיד. כמו ב"בני אנאנסי", סגרתי את הספר וחשבתי "ניל, ממך אני מצפה ליותר".

מי שכבר קרא כמה ספרים של ניל גיימן יודע שיש תמות שמלוות אותו כבר לפחות עשרים שנה. ארכיטיפים שקיימים (גם) במישורים אחרים. מושגים מופשטים שמתגלמים בבני אדם. אלים עתיקים שמתהלכים בינינו. שלוש המוירות. הגורל. עולם נסתר שמתקיים לצד העולם שלנו אבל אנשים נורמטיביים לא יכולים להבחין בו. לפעמים הוא עושה את זה בצורה מבריקה, כמו ב"אלים אמריקאיים" (שהעלילה שלו מלאה בחורים, אבל יש לזה חן נהדר של קרושה) וכמובן ביצירת המופת סאנדמן וב"לעולם לא עולם" (שם רואים קצת את התפרים וכבר מריחים את הזיעה). אבל מתישהו אי אפשר להמשיך למחזר תמות לעוסות. הספר הזה, שנפתח בצורה כל כך מבטיחה, נראה כאילו הוא נכתב על ידי מחולל ניל גיימן אוטומטי. הדמות ממישור אחר שמתחזה למישהי רחומה ונחמדה – זאת האמא האחרת מקורליין, או האומנת של הגיבור ב"אוקיינוס"? הנשים שאינן מזדקנות, פגשנו אותן כבר. הן בלב הסיפור, אבל קשה להשתחרר מהתחושה שהן רק יצאו לרגע מהמחסן של ניל כדי לעשות איזו חלטורה. והשכחה, והזיכרון. אולי כשמישהו מגיע למעמדו של ניל גיימן, העורכים לא מעזים להגיד לו כלום? עורכת טובה היתה יכולה, אולי, להציל את הספר הזה, שלמרות הכל יש בו גרעין של אמת.

תמונה

את נראית לי מוכרת. לא נפגשנו כבר? (איור מתוך "קורליין")

באחד הפרקים של סאנדמן יש סופר שחטף מוזה. הוא מחזיק אותה נעולה במרתף ושואב ממנה השראה. בכפייה. כשקראתי את זה, התעורר בי חשד נורא ומצמרר שהוא מנסה לספר לנו, סוף סוף, את האמת שאסור לו לספר, שהוא לא מעז לספר. כמו בסיפור על החתול שנלחם כל לילה כדי לשמור על הבית (מקובץ הסיפורים "דברים שבירים"), מי משלם את המחיר על השפע היצירתי הזה? הרגשתי את האימה של ניל כיוצר. מה יקרה אם מעיין היצירה שלו יתייבש? הסיפור על הסופר נראה לי כמו רגע נדיר של כנות אבל גם כמו קריאה לעזרה. ניל הוא יוצר פורה להדהים, ואפשר לצפות שלא כל יצירה שלו היא יצירת מופת. וזה מפחיד. אני אוהבת את רוב היצירות שלו, אבל לטעמי שניים מהספרים הכי יפים שלו הם "אבק כוכבים" ו "ספר בית הקברות", שבהם הוא כמעט לא משתמש בקלישאות השחוקות שלו ומספר סיפור אגדה אמיתי (אבק כוכבים) או פשוט סיפור טוב באמת, גם מהנה וגם חכם ונוגע ללב. ספר בית הקברות הוא ספר שונה לא רק בזכות האיורים המהממים של כריס רידל אלא בזכות הפשטות שלו. אין בו פילוסופיה או רעיונות גדולים. אין בו דברים מופשטים, ולמעשה כמעט שאין בו תיאור של העולם. יש בו בהחלט דברים עתיקים שעדיין רוחשים מתחת לפני השטח, כוחות אפלים ודברים נסתרים מהעין. אבל בצורה אחרת.

באחד הספרים הכי טובים בעולם, "מומו" של מיכאל אנדה, גיגי מדריך התיירים נהפך לג'ירולמו מספר הסיפורים. בן לילה הוא נהפך למספר סיפורים פופולרי, מוכר את נשמתו ובמקום לספר בשמחה ובקלות דעת סיפורים מדהימים כאלה שהשערות סומרות, הוא נהפך לעסק משגשג ומכתיב סיפורים קלישאיים לשלוש כתבניות ורץ מהופעה להופעה אחרי הסוכנת שלו. ואז יום אחד לא היה לו יותר רעיון חדש. אז הוא עשה מעשה נורא, וסיפר את אחד הסיפורים של מומו, סיפורים שהיו רק בשבילה. הקהל בלע את הסיפור ההוא במהירות ובלהיטות כמו את כל השאר. וגיגי סיפר עוד אחד מהם, ועוד אחד, עד שלא נשאר לו שום סיפור מקורי לספר. לקהל לא היה אכפת. אבל מאותו רגע גיגי כבר לא היה מספר סיפורים אלא שקרן.

אני מתפללת שניל יציל את עצמו בזמן. תחסוך מאתנו את הארכיטיפים שמתגלמים בדמויות ואת האלים העתיקים. תחסוך מאתנו קוסמולוגיה מורכבת. הבנו. בוא נעבור הלאה. אנחנו זקוקים לך. אנחנו זקוקים לסופר יצירתי ומקורי וחכם ונועז ומצחיק ושנון, כמו שאתה יכול להיות כשאתה לא יוצא מהבית בבוקסר.

הגזענות כפי שלימדה אותי בתי

לרגל מותו של נלסון מנדלה הוצבה תמונתו על שולחן קטן בבית הספר של לילה. במפגש הביתספרי המכונה כאן Assembly שלושה מורים סיפרו לילדים על מנדלה שלהם: המנהלת סיפרה כיצד הפגינה למען שחרורו כשהיתה סטודנטית באוניברסיטה, המורה של כיתה א' סיפרה על הביקור שלה בתא הכלא שלו (אחרי, כמובן) והמורה של כיתה ג' סיפר כיצד ראיין את מנדלה כאשר היה כתב של סוכנות הידיעות אי-פי. כשסיפרתי על כך (די בגאווה) לחברים מקומיים, אמא של א' לא התרשמה במיוחד ואמרה לי: "אני בטוחה שזה מה שעשו בכל בתי הספר בעולם". לי היו ספקות משלי בקשר לבתי הספר בישראל, והן רק התגברו כששמעתי שביבי החליט להיות פתאום חסכן ולוותר על השתתפות בהלוויה של מנדלה. האמת, אני מבינה אותו. לייצג את ישראל וההפרדות שלה בנסיבות האלה באמת עלול להיות די מביך, אולי אפילו יותר מביך מלהיעדר בצורה כה הפגנתית.

אבל לא על זה רציתי לכתוב.

Image

לילה חזרה מבית הספר וסיפרה לי שמנדלה היה איש טוב מאוד, כי הוא רצה שיתייחסו לכולם באותה צורה. ואז היא סיפרה לי בטון מלא פליאה והשתאות על משהו אקזוטי מאוד ששייך לעבר הרחוק והקדמוני: "אמא, את יודעת שבימים עברו* – אפילו פה באנגליה!! – לא התייחסו לאנשים באותה צורה רק בגלל שהם נראים אחרת או שיש להם צבע עור שונה!!". ולפני שהספקתי להאיר את עיניה בנוגע לעובדות המרות, היא אמרה: "How stupid is that! הרי אין בעולם אפילו שני אנשים שהם אותו דבר..".

* היא אמרה את זה באנגלית והשתמשה בביטוי הסנטימנטלי והמעורפל In the olden days.

בגיל שש, לכליל יש עדיין עיוורון צבעים בריא. מבחינתה צבע עור או דת הם מאפיינים ניטרליים. יש לה חברות ממבחר דתות, כולל הינדואיזם, נצרות, איסלאם, יהדות ועוד כמה. יש לה חברות וחברים ממבחר גדול יחסית של צבעים וארצות. הרבה יותר גדול מהמבחר שעמד לרשותי בתור ילדה וגם גדול יותר מהמבחר שעמד לרשות תלמידי במרכז תל אביב. במערכת החינוך של לידס (ובמידה מסוימת באנגליה בכלל), חינוך לסובלנות ונגד גזענות הוא הלחם והחמאה וגם כוס התה. הנה, רק אתמול קיבלתי מכתב ממשטרת לידס (!!!) שמבשר על פתיחתו של פרויקט חדש: המשטרה תכשיר בני נוער בדיווח ומאבק בפשעי שנאה וגזענות. המשטרה, כן? מדהים. או תראו למשל את הסרטון הזה:

 Image

לא היה לי לב לגלות לכליל יותר מדי על האמת בנוגע לגזענות והסתפקתי באמירה שגם היום וגם באנגליה מפלים אנשים לרעה בגלל צבע העור שלהם. הסכמתי איתה שזה ממש טיפשי ולא התאפקתי ואמרתי לה גם שלא כל האנשים מבינים את מה שהיא מבינה.

כמה ימים לאחר מכן הנושא עלה מחדש באופן אחר, כאשר חברתי ש' רטנה שבתה בת ה-6 חיה בבועה. שאלו אותה בשיעור מה היא היתה משנה בעולם כדי להפוך אותו למקום טוב יותר, והיא ענתה שהיתה הופכת את האוטו שלהם לקרוואן. אני לא התרגשתי והצבתי לכליל את אותה השאלה. היא חשבה כמה שניות לפני שענתה: לא הייתי משנה כלום.

באמת??

כן, העולם טוב כמו שהוא.

וואו. באמת, זה מקסים. כי היא עוד קטנה כל כך שהעוולות והסבל פשוט לא חודרים לתודעה שלה. אמרתי לה שאני שמחה שהיא אוהבת את העולם שלה כפי שהוא. אבל הבועה הזאת הציקה לי, ולמחרת אמרתי לה שמי שממש טוב לו בעולם כפי שהוא, יכול עכשיו לעזור לאחרים שבשבילם העולם לא כל כך מוצלח. הזכרתי לה את העבודה שלי עם פליטים, לילה נזכרה שיש אנשים חסרי בית. היא הציעה שכשנעבור לבית החדש (זה יקרה בקרוב ואני מתכוונת לכתוב על זה כל הזמן ודוחה בלי סוף) ניתן להם את הדירה הזאת. או שאולי נבנה להם משהו במקום יפה בקאנטרי-סייד…? אולי ליד נהר? (זה ללא ספק בהשראת הספר שאני קוראת לה עכשיו, The Faraway Tree, שבו הגיבורים כל כך שמחים לעבור מהעיר לכפר). חשבנו אולי לארח מישהו בבית החדש, שיהיה בו חדר אורחים.

מבחינת התודעה הפוליטית שלה, הרגשתי שהשגנו איזו התקדמות. ממש קטנה. יותר חינוך לצדקה מאשר מודעות לאי צדק חברתי. אבל מבחינת התודעה הצחה והתמימה שלה אני לא בטוחה מה עדיף. יש לה חיים שלמים להתמודד עם עוולות העולם. וכמה מקסים להאמין שגזענות היא משהו בלתי נתפס שעבר מן העולם. בחינוך צריך לפעמים להתנהג כאילו האוטופיה כבר כאן. אולי מספיק לצייד אותה בתובנות האלה, וכשתגדל היא כבר תדע מה לעשות?

איך לבחור שירי ערש לילדים

חלק א' – שירי ערש למהגרים

שירי ערש הם עניין מסורתי. מרחב של מפגש אינטימי בין האם לילדיה, שבו עוברת המסורת המשפחתית. אינספור אנשים מכירים שירי ערש או שירי משחק בשפה שהם אינם דוברים, או מתרבות שכבר אינה קיימת. לחברי א' היה במזוודה שיר פולני על אווזים, ולי יש את אז-א-ספ ההונגרי.

אצלנו בבית נהגו לתרגם לנכדים "מי יפה, מי יפה, מי שהעיניים שלו כחולות", ודאי תסכימו איתי שאין פה הרבה תשומת לב לצד הפואטי. אז ניסיתי לתרגם מחדש כמיטב יכולתי, אבל הביאו בחשבון שאני לא יודעת הונגרית ושניסיתי לשמור על המקצב:

מה יפות, מה יפות
העיניים הכחולות
העיניים הכחולות.

אבל עיני, אבל עיני שחורות כהות
איני יפה מספיק בשביל אהוב לבי

מה יפות, מה יפות
העיניים הכחולות
העיניים השחורות.

אפשר למצוא ברשת שלל ביצועים לשיר ההונגרי הידוע, כולל מחווה ישראלית של בן מהגרים, או ביצוע ממש ממש הזוי של KISS בהופעה בבודפשט. בשבילי יש לשיר הזה טוויסט מעניין, כי במשפחה שלי תמיד שרו רק את הבית הראשון. טוב, לסבא שלי ולדוד באמת היו עיניים כחולות, אבל בהתחשב בנסיבות המחרידות שהביאו אותם לישראל היה משהו צורם בשיר הזה. אם מכירים רק את הבית הראשון, הוא נשמע קצת כמו פרופגנדה ארית, לא? רק אחרי שנים רבות מאוד התברר לי שלשיר יש דווקא סיום לא גזעני בכלל שבו האהבה מנצחת. אני לא יודעת למה סבתא שרה תמיד את הבית הראשון. היא בטח תכחיש את כל העניין, ובכל מקרה חיית במה היא מעולם לא היתה.

מכל העולם לבניין שלי

לפני כמה ימים התכנסו רוב השכנים וחלק נכבד מחבריה של שכנתי מ' לחגוג את יום ההולדת של בנה. היו שם אנשים מהמון ארצות: איטליה, קוסובו, ניגריה, דרום אפריקה, גמביה, רואנדה, אוגנדה, ישראל, אנגליה, הודו (הם יגידו קשמיר) ועוד כמה שבטח שכחתי. השיחה התגלגלה כך ששתי נשים נפגשו במטבח וגילו ששתיהן ממוצא רואנדי, ושתיהן לא נוהגות לדבר על זה. ס' הסבירה לי שבגלל המלחמה, כשהרואנדים פשטו בעולם הם העדיפו לנטוש את שפתם ולא להבליט יותר מדי את העובדה שהם פליטים. ההורים של ס' רצו להתערות בקניה והיום היא לא יודעת לדבר רואנדית, אף על פי שהיא יודעת כמה שפות אפריקאיות אחרות. הנהנתי בהבנה. גם אני הייתי שם (לא ברואנדה, בהתכחשות לארץ שממנה ברחו הסבים).

לשכנתי א', שהגיעה מקוסובו, אין לבטים: היא מדברת עם ילדיה אך ורק באלבנית. אנגלית הם כבר ילמדו בגן. נכון, לחלקם זה קשה, אבל כולם לומדים בסוף (יש לה ארבעה ילדים, מה שמקנה מעט אמינות סטטיסטית לקביעה הזאת).

בכל מקרה, ברור שהבחירה בשירי ערש היא בחירה חינוכית ואידיאולוגית ממעלה ראשונה. הם נכנסים עמוק לתודעה כשהילדים במצב הטראנס של לפני השינה, הם קשורים בחוויות המכוננות ביותר, של חיבוק ופינוק לפני השינה, של קרבה להורים. חוזרים עליהם שוב ושוב וזוכרים אותם בעל פה.

ובאמת לפני שעברנו לפה, שרתי לכליל שירי ערש בעברית ובאנגלית. היום אני שרה לה רק בעברית. שיישאר לה משהו יפה מהעברית. שתלמד את העברית היפה של לאה גולדברג בעל פה. שיישאר בה חלק מהילדות שלי.

על השירים שאני שרה היום ועל אלו שבחרתי לשיר בישראל – בחלק ב'.

על שירי ערש פוליטיים תוכלו לקרוא בחלק ג'

קציצת עדשים טבעונית

בשבועיים האחרונים קרו כמה דברים שהרחיקו אותי מהמטבח. האחד הוא שנאלצתי לעבוד בפאניקה על כמות בלתי נתפסת של טקסט, השני הוא שבאותו זמן אבי עבד בפאניקה על התזה שלו, עד הדקה האחרונה של הדדליין (אבל עכשיו זה נגמר. הידד!), והשלישי הוא שהילדים בחופשה. במלים אחרות, לא היה לנו זמן לסדר את הבית, לנקות או להשקיע בחיי המשפחה ובחינוך הילדים. אבל יום אחד הלכנו למ' ושרצנו שם שעות כדי שאבי יוכל להתפנות לכתיבה. ואכלנו שם מרק עדשים כל כך טעים, שהייתי חייבת לקטוע את רצף הפסטה-אורז-קוסקוס לעצלנים שאיפיין את השבוע הקודם, ולנסות בבית (הסוד של מ' – היא עדינה עם התבלינים ומערבבת עדשים חומות עם עדשים כתומות, שנמסות ומעניקות למרק מרקם סמיך ומנחם. גאוני).

בכל מקרה, איך שנכנסתי למטבח הדדליין התחיל לשרוט את הדלת וליילל, ואני נעשיתי עצבנית ודעתי היתה מוסחת, וכך קרה שהכנסתי לסיר בערך פי שניים מכמות העדשים שיכולה להתנפח בתוכו בנחת ועוד להשאיר מקום לנוזלי מרק. במלים אחרות, היה לי סיר שעולה על גדותיו עם עדשים. הוצאתי מחצית מהעדשים לקערה וחשבתי לי שכבר אמצא מה לעשות בהן אחר כך (כי הרי לא זורקים אוכל). בסוף יצא אלתור ממש מהמם של קציצות עדשים, שהיה כנראה תוצאה בלתי נמנעת של מבול הקציצות והלביבות שמציף באחרונה את הבלוגוספירה הטבעונית והתודעה שלי (ובעיקר הטיפ הגאוני של נופר עם הלביבות הטבעוניות, ההמבורגר המהמם של נעה שהבטחתי לנסות מתישהו, והתובנה הגאונית של אורי שביט בנוגע לעדשים)

ומכיוון שהייתי עסוקה ולא היה לי כוח להיות יצירתית, ומכיוון שכעבור כמה ימים ביקר אצלנו חברנו האהוב ר', שידוע בסובלנותו למזון בריא וטבעוני, הכנתי שוב את הקציצות. אלא שכמקובל במקרים כאלה, גרסת האלתור יצאה הרבה יותר מוצלחת מהשידור החוזר. לא נורא, ר' טען שזה דווקא טעים ועובדה שעד סוף ארוחת הערב לא נותרה אפילו קציצה אחת על הצלחת. אגב, הן הלכו ממש טוב עם באבא-גנוש.

זה הולך ככה:
מה צריך?

בצל
גזר
עדשים חומות
עדשים כתומות
קמח חומוס
תפוחי אדמה
מלח
כמון
כורכום
פלפל שחור

מה עושים?
מטגנים בצל ומעט גזר ומלח,
מוסיפים עדשים חומות וכתומות ומבשלים במעט מים עד שיתרככו ויהיו נגיסות אבל לא ממש מבושלות.
מסננים היטב מהמים
טוחנים בבלנדר לקבלת עיסה חלקה

מניחים מסננת מעל קערה, ולתוכה מגררים בפומפייה דקה בערך 2 תפוחי אדמה (תלוי בכמות העדשים שיש לכם. אני מעריכה שצריך יחס של 1.5:1 לטובת העדשים).
סוחטים את הרסק טוב טוב לתוך הקערה שמתחת למסננת, עד שהתפוחים המרוסקים די יבשים.
שופכים בעדינות את המים מתוך הקערה, אבל שומרים על העמילן (כלומר הקצף הלבן וכל מה שהצטבר למטה ונראה כמו קורנפלור).
מוסיפים את תערובת העדשים לתפוחי האדמה והעמילן, מוסיפים בערך כף וחצי קמח חומוס.
מתבלים לפי הטעם,
מגלגלים בידיים קציצות ואופים בחום גבוה בערך 20 דקות.
לא לשכוח להפוך בשליש האחרון של האפייה, כדי שיהיו יפות ושחומות משני הצדדים.
הן מחזיקות כמו גדולות, טעימות לאללה ומזינות למדי.
בתיאבון!

מי חוגג את חנוכה?

המורה של לילה רוצה לדבר איתי בסוף היום. אוי, לא. זה בטח לא סימן טוב, נכון? נכון, אבל לא מהסיבה שתיארתי לי. היא תוהה אם אסכים לבוא לדבר עם ילדי כיתה א' על חנוכה, מכיוון ש"היא יודעת שאני מאוד חזקה באמונתי". השתדלתי מאוד לשמור על ארשת מכובדת והפטרתי בנימוס אגבי שבעצם ממש לא, ולמעשה אנחנו לא ממש חוגגים את חנוכה בבית, אבל אין לי התנגדות לבוא ולספר על חנוכה לילדים בשכבה שמעל כליל. פניה נופלים אך היא מתעודדת במהירות ומציעה שאספר על איך המשפחה שלי חוגגת את חנוכה בישראל, אם אפשר בליווי תמונות. בשלב הזה אני מבינה עד כמה כל זה אקזוטי ומתחילה לחשוב איך לספר לילדים שאינם יודעים במה מדובר מה זה חנוכה.

אז הלכתי לשוטט באינטרנט ולראות מה מציעים שם במדורי הגיל הרך. גיליתי מבחר רחב מאוד של הצעות, כולל כמה עמודים בגישה מאוד הומניסטית שמנסים להתמודד עם המורשת הקנאית והלוחמנית שהותירו אחריהם המכבים. אחד האתרים של משרד החינוך ממליץ לוותר על סיפורים כמו חנה ושבעת בניה או האלימות המטורפת שמפגין מתתיהו במגוון הזדמנויות, אלא להיצמד למנהיגות החיובית של יהודה המכבי ולערכים של חופש דת, למשל. אני תוהה אם גדעון סער יודע איזה חתרנות הולכת אצלו במשרד…

בכל מקרה, ביום המיועד התייצבתי בכיתה עם דיסק און קי ועליו תמונות קלאסיות של חנוכה – ילדים עם סביבונים ומטבעות שוקולד, חנוכייה, סביבונים וכן הלאה. המורה קיבלה את פני בלבביות והילדים התיישבו על השטיח ואמרו לי בטון האוניברסלי של ילדי בית ספר "גוד מוווורנינג מיסיז ארבל". המורה סיפרה שהשבוע חוגגים את חנוכה. מישהו יודע איזו דת חוגגת את חנוכה? ילד אחד מצביע מיד. "סיקים". המורה מחייכת ואומרת "ניסיון יפה. עוד מישהו?" ילד אחר מנסה "מוסלמים". "ניחוש טוב, אבל זאת דת אחרת". "נוצרים?" המורה ממשיכה לפרגן ולא אומרת את המלה "לא" אפילו פעם אחת לנוכח מבול הניחושים באפלה. ילדה אחת מציעה "אנגלים?", והפעם המורה אומרת "אנגליה היא ארץ ולא דת. באנגליה יש כל מיני דתות". "אולי סקוטים?". בשלב הזה המורה מגלה להם שמדובר ביהודים.

אני מודה שהופתעתי. כלומר, ידעתי שאין שפע של יהודים בבית הספר של כליל, ואחוז היהודים באנגליה כולה הוא 0.5%. ובכל זאת, גדלתי בישראל והתרגלתי לחשוב שהיהודים הם עם ממש מרכזי בתרבות העולם. אני גם הולכת ומבינה עד כמה היהדות היא לא רק דת אלא גם קבוצה אתנית, סוג של שבט שאי אפשר באמת להתנתק ממנו גם אם מפסיקים לעבוד את אלהים.

אולי לא הייתי צריכה להיות מופתעת. רק יומיים קודם לכן שאלה אותי מ', שכנתי הנוצרייה, אם אנחנו חוגגים את חג המולד. כשענינו שלא, היא שאלה אם אנחנו חוגגים את מותו של ישו. ניסינו להסביר לה שאין לנו שום עניינים עם ישו, אבל אני חושבת שזה נראה לה קצת משונה. בכל מקרה כרסמנו יחד לביבות (כן, הצפת המתכונים בבלוגים הטבעוניים הפילה גם אותי ברשת), אז אפשר להגיד שלפחות חגגנו את חנוכה.

לנסות לחיות עם מעוז צור
בסופו של דבר יצא שדווקא חגגנו את חנוכה ממש כהלכתו, עם שירים ונרות וכן הלאה, כי התארחנו בביתם המלא שמחה של ש' וא' ובנותיהם המתוקות. בסופו של דבר הגיע הרגע הבלתי נמנע של "מעוז צור", שאתו כזכור יש לי חשבון כבר שנים. אבל להפתעתי, מהסידור הרפורמי שבו קראנו (כן כן, היה סידור על השולחן!) נשמטו המשפטים שבדרך כלל מזעזעים אותי במיוחד. זה הולך ככה: במקום "לעת תכין מטבח" כתוב "לעת תשבית מטבח". בהערת השוליים מסבירים שזה תיקון שהציע הרב הראשי הרץ, שמונה לתפקיד ב-1913. במקום אחר קראתי שאחרי השואה חזרו רוב היהודים לנוסח צמא הדם המקורי, אבל מתברר שהרפורמים נשארו נאמנים לנוסח רודף השלום – ולא בפעם הראשונה.

זה לא שהשלמתי עם מזמורי החג: שירי התהילה לאלהים הגדול עדיין מביכים אותי, ותחושה עזה של צביעות מלווה אותי, אפילו כשאני לא שרה. כאילו כולם מתחנפים לילד הכי מקובל בכיתה ואני עומדת מהצד ולא אומרת מלה.

חברתי פ', שחזרה לחיק היהדות הרפורמית אחרי סיבוב ארוך ומפותל, אומרת שיש ביהדות הרבה דברים מזעזעים והרבה דברים יפים, והרפורמים מתרכזים במה שטוב (מנקודת מבט הומניסטית ומודרנית). אבל לי נמאס להסתפק בשאריות. בכל דבר יש יופי, אבל אני לא פוליאנה ובמקום למצוא את היתרונות של קביים אני מעדיפה להשיג לי איזו חפיסת שוקולד.

יום הולדת שמח, ישו

אבל האמת היא שחנוכה הוא החג האחרון שאפשר לחשוב עליו כשמסביב רוגשת קדחת הכריסטמס. אי אפשר להיכנס לחנות בלי לשמוע את אותו דיסק של שירי חג, אי אפשר לצאת לרחוב בלי להתפעל מנורות החג שתלויות בכל מקום, כולם שולחים ומקבלים כרטיסי ברכה וקשה מאוד להתעלם מטרפת הקניות שאוחזת בכל האנשים מסביב, שהולכים לכל מקום עם שקיות מלאות. יש גם צדדים פחות צרכניים לחג הזה, כמו עצי האשוח שפזורים במקומות אסטרטגיים בעיר ובמבני הציבור ומכוסים בנוריות קטנטנות, שנראות בדיוק כמו הכפור הנוצץ על העצים בימים קרים במיוחד.

אבל החג נכנס ממש לתוך ביתנו כבר לפני חודש, כאשר לילה החלה להתכונן להצגת חג המולד. לפי המסורת הביתספרית, ילדי גן חובה אחראים על הפקת חג המולד. המורה למוזיקה כותבת בכל שנה מחזה עם שירים לא רעים בכלל, והילדים מתחפשים בתחפושות מרהיבות למדי ומציגים במשך יותר מחצי שעה (!!!) את סיפור הולדת ישו. מדובר בילדים בני 4-5, כן? התיאטרון הבריטי, כנראה זה לא מגיע משומקום. בגן של קהילה היינו ממש גאים בילדים שהצליחו בברדק גדול וחינני להופיע במשך 15 דקות.

בכל מקרה, לא יכולתי שלא להבחין שהמחזה הקפיד לנפות את האלמנטים הדתיים מהסיפור. כלומר, יש בו בהחלט מלאכים, אבל אין בו מזמורי דת מסורתיים, בשום מקום לא נקבע שישו הוא המושיע או בנו של אלהים, והמלה אלהים לא מוזכרת בו אפילו פעם אחת. מין סיפור אגדה על הולדתו של "מלך תינוק", עם המון קטעים ושיגועים על הגמלים שלא זזים והרועים שלא מתעוררים. זו בחירה מעניינת בארץ שבה 70% מהתושבים הם נוצרים, ורבים אחרים הם אנשים ממוצא נוצרי שמעדיפים לומר לסקרים שאין להם דת.

למה שירי הילדים באנגליה כל כך מורבידיים?

לילה משחקת בבובות שלה ושרה:
Wall flowers, wall flowers
growing up so high
we're all pretty maids and
we all have to die
except from little Lila,
she's the youngest one.
hop and shake, hop and shake,
turn your back to the wall again.
מה??
ובכן, מתברר שזאת גרסה אחת מני רבות, רבות מאוד, של שיר משחק ידוע שבו מסתובבים במעגל ומשמיעים מני מלים מחרידות. הגרסה של כליל היא הגרסה היורקשירית שנמצאת באזור לפחות מאז שנות החמישים, כפי שהעידה קשישה מקומית באחד הפורומים הרבים שעוסקים בשירי ילדים אנגלים.
Wall-flowers, Wall-flowers - Mama Lisa's House of English Nursery Rhymes, Intro Image
מה הסיפור של האנגלים עם שירים מדכאים, אלימים ומורבידיים? אני, שגדלתי במדינה מודרנית על שירי ילדים מהמאה העשרים, רגילה לשירים נאיביים שנכתבו לילדים במובן הכי מודרני של המילה. שירים חינוכיים, מתוקים ונטולי תסביכים (חוץ מלילה לילה של אלתרמן, אבל זה הרי לא באמת שיר ילדים). האנגלים, לצערם או לשמחתם, מחזיקים במטען עצום של שירים מכל הדורות שאפשר לזכור. חלקם הגדול, לדעתי, לא נכתבו בכלל לילדים. וחלק גדול להדאיג מהם עוסק בנושאים מדכאים למדי. אז יצאתי לסקור את השורשים המורבידיים של שירי הילדים הבריטיים והעליתי כמה ממצאים מעניינים. חלקם מדרשים בדיעבד שלא ממש קשורים לעובדות, אבל עם יד הלב – נראה לכם שאפשר להמציא כאלה דברים מחרידים על "קן לציפור" או על "נומי נומי?".
ורדים בכיסים, בסוף כולם נופלים

השיר הראשון שהעביר בי צמרמורות מאז שעברנו לכאן הוא Ring a ring a roses, עוד משחק מעגל תמים לכאורה, שגורם רק להורים חשדנים כמוני לזקוף אוזניים בחרדה למשמע השורה

A-chew! A-chew!

we all fall down.

למה נופלים? מה קרה? כשרצתי ליו-טיוב גיליתי שיש השרים "טישו, טישו, כולם נופלים" או אפילו "אפר, אפר, כולם נופלים"(!). בקיצור, חשוד. מתברר שהשיר הזה הוא שיר די ישן, שנכתב הרבה לפני עידן הפוליטיקלי קורקט, ונושא בחובו צללים עתיקים. יש אפילו הסבורים שהוא מתאר את מגפת הדבר  שקטלה מיליונים באירופה במאה ה-14. יש הסבורים שממש לא.

מחנה הזוועות מפרש כך: הטבעת הוורודה התמימה שמופיעה על העור היא התסמין הראשון של מחלת הדבר. מכיוון שהחולים מתחילים להרקיב בעודם בחיים, ומכיוון שבמאה ה-14 האמינו שהסוואת הריח יכולה למנוע הידבקות מהמחלה, הסתובבו אנשים עם כיסים מלאי פרחים, ולפעמים גם עם מסכות מיוחדות דמויות ציפור שבהן יש מקום לפרחים לפני האף. אבל מה, בסוף זה לא עוזר וכולם נופלים (במציאות זה היה יותר קרוב ל-40%, אבל תסכימו איתי שזה בהחלט נותן תחושה שכולם מתים, לא?).

המאזינים האופטימיים מפנים את תשומת לבו של הקהל לעובדה שאין עדויות כתובות לשיר הזה לפני המאה ה-19, כלומר מאות שנים אחרי המגפה, וגם לעובדה שיש לשיר גרסאות אחרות, הרבה יותר משובבות נפש. עם זאת, ההסבר החדש כולל צל משלו, בדמות האיסור על ריקודים בקהילות פרוטסטניות, שהוביל להמצאת משחקי מעגל כדי לפרוק את הצורך הנואש לרקוד יחד. אל תתעצלו לקרוא בעצמכם.

הכבשים דורשות צדק חברתי

מכירים את הכבשה השחורה?

למי שלא: היא מניבה 3 שקים מלאים צמר ומחלקת אותם לאדון, לגבירה ולילד שבקצה השדרה. מקורות יודעי דבר טוענים שהשיר נכתב במאה ה-13 (!!) כמחאה על החוק המלכותי הקובע ששליש מתוצרת הצמר יועבר לאדון המקומי, שליש לכנסייה (גברתנו) ורק שליש למשפחת החוואי עצמו, או – כדי לעורר רחמים – לילדים.

המפטי דמפטי נופל מהחומה

הוא כנראה ישב על החומה הרבה לפני שאליס פגשה אותו, וגם התרסק שנים רבות לפני כן.

גם לכם נראה שזה קצת יותר עצוב מ"רצתי רצתי ונפלתי"? ובכן, מתברר שגם כאן מסתתרת שמחה לאיד פוליטית. המפטי המקורי היה כנראה תותח שהוצב על חומות מגדל הכנסייה בקולצ'סטר בזמן מלחמת האזרחים. אלא שהתותח יורט באש תותחי היריבים והתרסק. מיותר לציין שכל אנשי המלך וכל פרשיו לא יכלו להחזירו למקומו.

אפילו תחום הנונסנס מלא בהומור שחור. דוגמה אחת מני רבות:

There was an old lady who swallowed a fly,
I don't know why she swallowed a fly.
Perhaps she'll die!

ויש כמובן את השיר העליז על ההתמוטטות של גשר לונדון, שלדעתי היא בכלל לא חומר לשירים עליזים. אתם יכולים לדמיין את השיר "גשר המכבייה מת-מו-טט"? לא ממש. ולא בכדי. אבל אין מה להכביר מלים על העניין הזה.

בחצר האחורית של מרי

את הזוועה האמיתית שמרתי לסוף. אחד השירים הכי תמהוניים בעיני הוא השיר Mary, Mary, Quite contrary. מה זה אומר? למה היא מתעקשת להיות ההיפך? ואיך זה קשור לגינון?

למי ששכח או למי שטרם נתקל, זה הולך ככה:

Mary, Mary, quite contrary,

How does your garden grow?

With silver bells, and cockle shells,
And pretty maids all in a row.

ובכן, מול התמונה המצטיירת של ילדה-בילבי שעודרת בגינה מופיעה המסורת הבריטית במלוא יפעתה המפוקפקת ומציעה סיפור אימים אלטרנטיבי. את הסיפור הזה סיפרו לי חברי א' וש', שגדלו פה ועליהם זה לא עושה רושם מיוחד. למעשה נדמה לי שבעיניהם זה מצחיק, או שיש פה אפילו איזו עילה לגאווה בביזאריות שהתרבות שלהם יכולה להציע.
ובכן, מתברר שמרי מהשיר היא מרי טיודור – "בלאדי מרי" בשבילכם, שהיתה, להכעיס, קתולית אדוקה ונהגה לענות פרוטסטנטים במגוון מחריד של מכשירי עינויים ולערוף את ראשם אם התעקשו לדבוק באמונתם (כלומר, היא נהגה לצוות על אנשים אחרים לבצע את כל אלו).
פעמוניות וצדפות
מתברר שהגן ההולך וגדל הוא חלקת הקברים המשגשגת שהותירה אחריה מרי; פעמוני הכסף והצדפות הם שמות של מכשירי עינויים (מצבטי בהונות, אם אתם ממש מתעקשים להיכנס לפרטים הפלסטיים), והעלמות שעומדות בשורה הן הגיליוטינות. למה? כי לגיליוטינה, באקט מיזוגני טיפוסי, קראו The Maiden. ואת השיר הזה שרים בגן של כליל לא מעט, עם תנועות ידיים חמודות נורא. הלוואי שיכולתי להראות לכם.

כל זה קצת מורבידי מדי. אבל יודעים מה? אתם מכירים את השיר "למרי היה כבש קטן?" ובכן, זה שיר אמריקאי, ולכן אין לו סבטקסט. מתברר שהוא נכתב על ילדה אמיתית ושמה מרי, שהיה לה… כבש (קטן!).

בפוסט הבא: איך לבחור שירי ערש לילדים.

איך בוחרים ספרי ילדים

כשהייתי בת 11 השתתפתי באירוע שהותיר בי רושם טראומטי לשארית חיי ועיצב במידה רבה את התפיסה שלי בנוגע לאישיותי ויכולותי. היה זה מפגש מיוחד לכיתת המחוננים שלמדתי בה, שבו פסיכולוג אורח צייר את ארבעת הבסיסים של האישיות על הלוח, ואז סימן בעיגול גדול את הפינה הימנית העליונה – הפינה של האינטליגנציה הקוגניטיבית. ברגע הזה נחרץ גורלי.

"כמו בעגלה, כדי לנוע ביציבות יש צורך בארבעה גלגלים שווי גודל. כאשר אחד הגלגלים גדול מדי (וכאן הוא שב והצביע על הגלגל הבעייתי שלנו, הילדים האינטלגנטיים-מדי), העגלה מתחילה לקרטע. בדרך כלל הגלגל הגדול בא על חשבון גלגל אחר (וכעת הוא סימן בעיגול קטן את הגלגל השמאלי התחתון) – האינטליגנציה הרגשית* (טדאאאאם!!)

מובן שאז עוד לא המציאו את ריבוי האינטליגנציות, אז הוא בטח התנסח בצורה טיפה שונה, אבל אתם מבינים את העיקרון.

בקיצור, השורה התחתונה היתה שאנחנו חייבים להיות מתוסבכים – שלא לומר נכים רגשית – בגלל העגלה העקומה שלנו, ושתפקידם של מורינו היקרים לסייע לנו להתמודד עם המשוכה הזאת. בשלב הזה אני וחברת נפשי מ' יצאנו נסערות מהחדר, אני חושבת. דבר לא יהיה עוד כשהיה. תראו, זה לא שקודם חשבתי שאני ילדה מאוד נורמטיבית, אבל איכשהו ההחלטה חסרת הטאקט להציג לנו את המרצה הזה העניקה לי מבט מאוד מסוים על היחס בין רגש לשכל.

וווווש – חזרה להווה

לילה מאזינה לספרים בהתלהבות אדירה. היא גם אוהבת לשנן אותם בעל פה (זה מאוד מועיל בנסיעות ארוכות, כי אז היא למעשה מספרת לעצמה פרקים שלמים מספרים שאין לנו באוטו). בגילה המופלג (כמעט 4) זה אומר שצריך למצוא ספרים שיענו על מספר די גדול של קריטריונים:

  • עם מספיק טקסט  – שלא ייגמר מיד ושיהיה במה להתעסק
  • עם מספיק איורים יפים (מאותה סיבה שאליס מעדיפה אותם ככה)
  • עם סוף שמח, התחלה שמחה ואמצע שמח, ואם יש משהו מותח, מדאיג או מביך – נא להתיר את המתח מהר, רצוי באותה הפִסקה. (מדובר בילדה רגישה במיוחד)
  • בלי שום דבר מפחיד ("דבר מפחיד" הוא טווח די גדול של דברים שאינם ממש נעימים ושמחים. לפני שנה אפילו שרק נחשב מפחיד, בגלל שהוא יורק אש מהנחיריים…)
  • בלי דרישות מופרזות לידע כללי וניסיון חיים (למשל, ב-35 במאי יש המצאה ממש מדהימה: איש שמחזיק טלפון בכיס ומתקשר ממנו הביתה לומר לאשתו שיאחר. אני חושבת שאפילו נור לא הבין מיד כמה הרעיון הזה נראה פנטסטי בשנות השלושים, ועל לילה בכלל אין מה לדבר)

אם זה מזכיר למישהו את סאגת הנעליים שלי, אתם לא לבד. כנראה שאני באמת טיפוס די אובססיבי…

בקיצור, התחלתי לחפש לה ספרים בעזרת כמה מידידי הטובים. כולם מיהרו להציע לי קלאסיקות, והתברר ששלושת חברי מאמינים באותן קלאסיקות. הרוח בערבי הנחל, למשל. טוב, אמנם את התרגום הישן של פו קראנו בהנאה, אבל הרוח בערבי הנחל באמת הגדיש את הסאה לדעתי. מישהו באמת קורא לילדיו את הספר הזה? ר' אפילו הגדיל לעשות והציע את ההוביט (אבל כדאי לקרוא לבת 4 את ההוביט צריך את כישרון הקריאה בקול של ר', שכנראה עליו מבוססת דמותו של מו מלב של דיו). חשבתי על מדיקן, האהובה עלי מילדותי, והתברר שבדיוק עומדת לצאת מהדורה חדשה בעברית, ובינתיים צריך להתאזר בסבלנות.

אז ניסיתי לקרוא לה את המומינים, אבל די מהר התחלתי להפעיל צנזורה חריפה. הגרוק ממש מפחידה, אבל גם הארינמל, שמאיים לטרוף את מומין ואמו, די מפחיד. בכלל, הספר הזה לא בדיוק נאיבי. כמו הרבה ספרים שמבוגרים מעריכים, הוא ספר ילדים שמאוד מותאם למבוגרים. החלטתי לספר לה את הסיפור בדרכי, תוך השמטה גורפת של פרטים שהיא כבר תתוודע אליהם בשלב מאוחר יותר בחייה. זה נעשה מסובך כשאפילו דרמות מינוריות כמו צערו של המיולין על השלמת אוסף הבולים שלו נראה לה כאירוע שעדיף לדלג עליו.

קצת קודר לגיל 4, לא?

זו אגב תופעה מאוד מעניינת, שספרים מורכבים ומסובכים למבוגרים נחשבים "ספרי ילדים", אבל הילדים יכולים להבין אותם רק בעיבוד של דיסני, כמו אליס, למשל. תכלס, גם פו הדב נראה לי מלא ברמיזות שילד לא מסוגל להבין. מצד שני, ההורים אינם עבדים, וגם להם מגיע ליהנות, לא? מזל שיש סופרים גאוניים כמו מיכאל אנדה, אסטריד לינדגרן ונורית זרחי, שמצליחים לרקוד על שתי קצוות העוגה בכל החתונות.

תנינה - הנאה מובטחת לכל הגילאים

35 במאי שעשע אותה מאוד – אבל חצי מהפרקים לא יכולתי לספר לה (אף על פי שבהם יש כמה פנינים של ממש, כולל הפרק המבריק והאנטי מלחמתי על ארץ המצביאים). ומיותר לציין שהבדיחה על חודש בעל 35 ימים עוברת הרחק מעל ראשה.

אז איך כותבים ספר לילדה כזאת, שלדעתי הבלתי משוחדת דווקא בריאה מאוד בנפשה ובכל זאת מיטלטלת לה על עגלה עם גלגל קוגניטיבי עצום ממדים? חברתי הסופרת רבת הזכויות ש' המליצה לי לדבוק בספרים שמתאימים להתפתחותה הרגשית ולהתאזר בסבלנות (למעשה היא ניסחה את הבעיה בצורה קולעת ביותר, כשהתייחסה ל "גיל הזה, שבו האינטיליגנציה משיגה את ניסיון החיים"). אבל דווקא מזה קצת חסר לי, וגם לה.

אז מה בינתיים? בינתיים אנחנו יכולות להמשיך לקרוא את ספריה המבריקים של נורית זרחי, ובראשם תנינה המופלאה, וכמובן להתענג על צפרדי וקרפד, ולנסות ללמוד מהם לקח או שניים על סבלנות (עכשיו זרעים, תתחילו לגדול!).

לאן נעלם הפרג הפציפיסטי?

שבוע-שבועיים לפני יום הזיכרון הבריטי (11 בנובמבר), העיר התמלאה באנשים שעונדים פרגים מנייר, או מחלקים פרגים מנייר . אפילו שחקני הכדורגל ענדו פרגים על חולצות הנבחרת הבריטית, וחוללו מיני-שערורייה.

כדורגלנים למען המולדת

למה שמישהו ירצה לתרום ללגיון הבריטי בימים טרופים אלה, כשהלגיון המהולל משחית את זמנו באפגניסטן? שאלה מצוינת. בחוצפתי הישראלית פשוט נטפלתי לאנשים שאני מכירה (וגם לרבים שאני לא מכירה, סתם בבית קפה או בקבוצת משחק לפעוטות) ושאלתי אותם מה הם מרגישים בקשר לפרגים האלה, ולמה הם עונדים אותם.

מתברר שבשביל חלק ניכר מהבריטים, זה בכלל לא אקט לאומני אלא יותר מחווה לזכר הנופלים, במובן האנושי והאישי של המלה. חלק ניכר מהאנשים שאיתם דיברתי על זה  מצטערים שאנשים נהרגו ונפצעו במלחמה. כן, זאת נקודה. הם מצטערים ובזה נגמר העניין, ולא מצטערים אבל גאים באלו שמתו למען המולדת, ודוחקים בדור הצעיר ללכת בעקבותיהם, כמו שנהוג בישראל. לא. הפרגים האלה מזכירים להם את מלחמת העולם הראשונה, המלחמה הנוראית, המחרידה, שבעטיה גם החליטו שלא יגויסו שני אחים לאותה מחלקה, כי מחלקות שלמות פשוט נמחו ונהרגו. המלחמה שהיתה אמורה "לשים קץ למלחמות", אבל שמה קץ בעיקר לחייהם של הרבה יותר מדי אנשים.

הלו, לא למדתם כלום ממלחמת העולם??

פעם, כשלימדתי היסטוריה של מלחמות העולם, הילדים שאלו אותי בבלבול "אז מי היו הטובים בלמחמה הזאת?". כשעניתי שהיו בה מעצמות, ולא מוסר, שאלה אותי תלמידתי ע' בחלחלה: "מה, אז זו הם פשוט נלחמו על כסף וכוח?!". ילדים (ואזרחים), הם כל כך נאיביים לפעמים.

דברו אלי בפרחים

מכיוון שאני עסוקה מאוד בשאלות של הנצחה וזיכרון, עטתי על הפרגים כמוצאת שלל רב. אבא של ס', איש שמאל שהיה בעבר מנהל בית ספר בלידס, סיפר לי שבילדותו הפציפיסטים נהגו לענוד פרגים לבנים, אבל עם השנים המנהג הזה דעך. לא ברור אם בגלל שזה נעשה פחות פוליטי ויותר כללי, או בגלל שהאנשים נעשו יותר שמרנים. ובעוד שקרנם של הפציפיסטים יורדת, שוחרי זכויות בעלי החיים מתהדרים בפרגים סגולים, לזכר בעלי החיים שנהרגו בגלל הגחמות הלוחמניות של בני האדם.

אבל המנהל-בגמלאות, שאינו עונד פרג מטעמים פוליטיים, סיפר לי גם שכאשר ניהל את בית הספר הוא נהג לקיים ביום הזיכרון מפגש כללי על אי אלימות והתנגדות למלחמה. איך הגיבו ההורים? שאלתי בסקרנות. הם חשבו שזה חשוב, הוא השיב בפליאה. סיפרתי לו שכאשר עשיתי דבר דומה ביום הזיכרון בבית הספר שלי (שנשא מסר מינורי בהרבה), זה נתפס כחתרני, נועז ואלטרנטיבי מאוד. הוא השתומם. ככה זה, בישראל הדרך לזכור את המלחמות היא להתכונן למלחמה הבאה. במבט מרחוק זה נשמע אפילו עוד יותר מוטרף ומפחיד מאשר מבפנים.

אחרי שהתברר לי שזיכרון לאומי יכול לקבל ממד אישי, הסיפור הסתבך, כמובן. קבוצה מוסלמית העזה לשרוף את הפרגים המקודשים במחאה על מעללי הצבא הבריטי. נבחרי העם תהו אם לאסור בחוק על שריפת הפרגים (למרות הזעם הציבורי ולמרות ממשלת הימין, החליטו לא לעשות את זה, כי זו סתימת פיות. לתשומת לבם של קברניטי מדינת ישראל). בסופו של דבר החליטו להסתפק בצעד ההומני של הוצאת הקבוצה הזאת מהחוק, כאילו שזה באמת כזה הבדל גדול.

היו גם אנשים שהתלוננו שהפרגים בכל מקום מוזילים את זכרם של הנופלים, כי זו כבר יותר הצהרת קונפורמיות (כל המגישים בטלוויזיה עונדים את זה, ובחלק מבתי הקפה מחייבים את העובדים לענוד פרגים), או – יותר מחריד – אמירה אופנתית. הטענה הזאת נשמעה לי מופרכת, עד שראיתי אשה עם מעיל אדום עונדת פרג נייר על הכובע (תוך הפרה בוטה של כללי האתיקה של הפרגים).

אמירה אופנתית

יש משהו מאוד מופנם ואנדר-סטייטד בגישה הבריטית לזיכרון. הם לא מניפים דגלי בריטניה בכל מקום, ולא מתפארים במדינה. נכון, הם זוכרים את המתים בהקשר הקיטשי של שדות הפרגים (שכיסו על שדות הקטל בשיר המפורסם), אבל איכשהו הבחירה במלחמת העולם הראשונה כנקודת התייחסות לזיכרון נראית לי שיעור טוב למדינה. יותר אכזרי, קטלני ומפלצתי מזה באמת קשה להשיג.

הבחירה הזאת מזכירה לי את המאמר הקולע של מורי הנערץ גדי אלגזי, שהמשפט הכה-מדויק שמופיע בו מלווה אותי כבר שנים: לסיסמה "טוב למות בעד ארצנו" יש יתרונות ברורים על סיסמה כגון "טוב להיפצע". כשהבריטים מתמקדים במלחמת העולם הראשונה, נדמה לי שלשם הם מכוונים.

אסיים אפוא בשיר הזיכרון שלי (כלומר, של יצחק לאור):

הרחובות ממריאים לאט

היום העזתי לנסוע לבד למקום שביקרתי בו קודם רק בנסיעה במכונית. מכיוון שקראתי בדריכות את שמות הרחובות (וטוב שכך, כי הנהג הוריד אותי בתחנה הלא נכונה ונאלצתי לחזור ולמצוא את המקום בעצמי!), הבחנתי בתופעה מעניינת – שמות הרחובות פה לא מתארים כמעט אף פעם אנשים מפורסמים או פוליטיקאים שהיו מקורבים לחוגים הנכונים, אלא את ההיסטוריה המקומית ואת פני השטח. נחשו למה קוראים לשכונה שלנו moortown? כי היא נבנתה לפני כמאה שנה על מה שהיה פעם moor (כן, זאת שכונה חדשה…). זה אולי קצת חסר השראה לפעמים, אבל בהחלט נותן תחושה של המשכיות, קונקרטיות, ומעין פשטות של חולין, שאין בשמות הרחובות בישראל.

אני זוכרת את הנסיעה שלי לבחינת הבגרות בתולדות עם ישראל, אותה כתבתי בהרצליה (כנבחנת אקסטרנית באמת יצא לי להכיר לא מעט מבתי הספר באזור דרום השרון, אבל זה כבר באמת סיפור אחר). בזמן הנסיעה ההיא המוח שלי היה מלא לחלוטין במידע על תולדות הציונות האשכנזית, המכונה במשרד החינוך תולדות עם ישראל. ואז גיליתי שהרחובות באזור ההוא של הרצליה הם פשוט הכנה מעולה למבחן – הם מסודרים לפי פרקים בתולדות הציונות. הנה הרחובות שקשורים לדיון על אוגנדה, עם נורדאו והוויכוח שהפך את הקולוניאליזם הציוני לטיפה יותר חמקמק, ושאר סוגיות ששיננתי למבחן.

זו תופעה די נפוצה בישראל, שהמרחב נותן משנה תוקף למעשה הציוני, מזכיר להולכים בו כל העת באיזה מרחב תודעתי הם אמורים להימצא – בלי לתת לקורותיו של המקום לבלבל. אז הרחוב הראשי בבני ברק הוא דווקא הרצל, וחברי הישראלי-פלסטיני ט' גר פעם בירושלים ברחוב בעל השם המבהיל "משמר הגבול", והסיפור על השמות הישנים שמכסים את הנכבה הרי ישן וחבוט ואין צורך לדוש בו. באמת, איך אפשר לקרוא למקום "עמק הכלניות" כשעוד רגע נכסה אותו בשלמת בטון ומלט, או ננציח בו איזה מצביא או עסקן? נדל"ן יכול להיות מאוד חינוכי, בידיים הנכונות.
כל הפאתוס והמאמץ הזה לא קיימים פה בצורה כזאת, אבל התוצאה הרבה יותר דרמטית בעיני. הנה, למשל, יש פה שכונה שקוראים לה Carr Manor. אני כמובן רק מנחשת, אבל יש לי יסוד סביר להניח שהשכונה הזאת נבנתה על מה שהיה פעם, ובכן – אחוזת קאר. וזה עוד לפני שדיברנו על האזור שמכונה "האחוזה", ובו זה בהחלט נותן תחושה של זמן, הלא כן?

זה נראה אמצע שומקום, אבל מסביב יש בית ספר יסודי וסניף דואר

אז לרחוב שבו הוליכו את הכבשים קוראים דרך הכבשים, ולמקום שבו גזזו את צמרן ועיבדו אותו קוראים דרך הצמר. מפעל העורות של לידס נמצא כנראה באותו מקום על דרך הכבשים שבו הוא היה גם לפני חמש מאות שנה, וגשר הנזירים נקרא כך מאז ימי הביניים, כאשר הוא סימן את גבול השטח שהיה בידי המנזר (עוד פריטי מידע חשובים שמלווין נידב לנו בזמן הנסיעה איתו. כבר ציינתי שהוא בור סוד שאינו מאבד טיפה, נכון?)
בזמן שהלכתי ברחובות הוקסמתי מהעוצמה הפראית של הטבע גם ברחובות בנויים, וחשבתי איך בישראל כדי להחזיק חלקת דשא קטנה בחיים צריך לטפח אותה ולהשקיע בה תשומת לב אדירה, ואילו כאן הדשא נפוץ כמו חול בישראל (הם חונים עליו במגרשי חניה!), ואם צריך להשקיע בו תשומת לב זה בעיקר בתחום הגיזום. שהיער לא ישתלט על הציוויליזציה.
כשיצאתי ממוזיאון ישראל לפני כמה זמן, הייתי חדורת התפעלות מהמזרח הקדום, שהגיע למדרגות תחכום אדירות בתקופה שהאירופאים גרו בבוץ (כן כן, עם כל הכבוד ליחסיות תרבותית ולקסמם של חיי השבטים הקטנים, אני נורא מתרשמת מחרס בכתב יתדות שמנהל מסחר אריגים בין אשור למצרים). ולמרות שהעבר באזור ממנו באתי הוא קדמוני הרבה יותר, כאן אפשר לחוש את המאות הקודמות יותר בקלות. אין עליהן כמויות כאלה אדירות של תעמולה. מצד שני, התרבויות הפגאניות שהיו כאן הוכחדו במידה כזאת שאפילו לא ברור במה הם בעצם האמינו או איך הם באמת חיו.

השרידים הפגאניים נורא מגניבים, אבל אין רחוב על שמם בלידס

זה מזכיר לי את הקטע הנפלא בקומיקס של סאנדמן (ניל גיימן הוא בדיוק האיש לסוג כזה של מחשבות), שבו הארורים בגיהנום מענישים את עצמם, כי מגיע להם. אחד מהם מעונה בעינויים נוראיים כבר דורות אין חקר, ונדהם לגלות ששמו דווקא לא נלחש בבעתה בבקתות, ולא זו בלבד שהוא לא ארור לדיראון עולם, אלא שאף אחד כבר לא יודע מיהו, או מה היה העם שאליו השתייך, ובטח לא העם שאותו הוא השמיד באכזריות. הזמן חולף, אימפריות קמות ונופלות, והמעשים הגדולים ביותר נהפכים לאבק ונשכחים מלב. ובכל זאת, נחמד ששמות הרחובות לא מוחלפים כל רגע למען הטרנד הלאומי האחרון.