ההיסטוריה ההירואית של הסרבנים

יצאנו לטיול לרגל חופשת האביב. האביב הבריטי. היעד הוא אחד המקומות היפים שיש, שמורת טבע עצומה במרחק שעה נסיעה מהבית, ששמו בעברית עמק יורקשיר אבל ודאי תסכימו אתי ש-Yorkshire dales נשמע יותר כמו מקום משכנם של הוביטים, וככה בדיוק המקום הזה נראה. כלומר, כשאין גשם.

Yorkshire-dales

(אחד הסימנים המובהקים לכך שהתענגנו על החופשה הוא שצילמנו מעט ונהננו מהרגע. אבל זה אומר שאני חוזרת למנהג הנפסד של פרסום תמונות מהאינטרנט במקום תמונות שצילמתי בעצמי. זה מזכיר לי איך פעם שמעתי הרצאה על זה שבעידן הגוגל אימג'ז ייעלם הרצון להצטלם ליד מונומנטים והצילום יתמקד בדברים שאין להם תחליף, כמו סלפי. וזה היה ממש בראשית עידן הסלפי ובהחלט לפני המצאת המלה).

ביום הראשון מזג האוויר דווקא האיר לנו פנים ויכולנו לטייל בחוץ באין מפריע ואפילו בלי מעיל (!!!). היום השני היה גשום מאוד ולכן טיילנו בעיקר בתוך מכונית, משקיפים מהחלון על הנוף עוצר הנשימה ועל הטיילים הבריטים הקשוחים שלא מתרגשים מדברים כאלה (חברתי ה' אמרה לי פעם בטון מפוכח שלו הבריטים היו מבטלים תוכניות כל פעם שיש גשם, הם לא היו יוצאים מהבית). אבל אנחנו לא בריטים ולכן בסופו של דבר החלטנו לבקר בטירת ריצ'מונד – טירה עתיקה שנבנתה במאה ה-11 (לילה ציינה בידענות שהיא נבנתה זמן קצר לפני קרב הייסטינגס) ושיש בה מוזיאון ידידותי ואינפורמטיבי וחלקים ממנה נשמרו לא רע, בהתחשב בזמן שעבר (בביקורים בחורבות אני תמיד מדמיינת את הדיירים המקוריים מתחלחלים לנוכח העזובה ומשתוממים לנוכח העניין של התיירים בתל האבנים שפעם היה מפואר ומרשים והיום הוא רק צל חיוור של משהו שירד מגדולתו).

רוב הטירות שביקרנו בהם, ורוב המוזיאונים שעוסקים בטירות, מתמקדים בצד המצ'ואיסטי של חיי הטירה: שריונות האבירים, המלחמות, כלי נשק וסמכות האצילים. המוזיאון של ריצ'מונד היה מרענן ומפתיע. הוא עסק גם בהיסטוריה הפוליטית והצבאית של בניית הטירה, כמובן, אבל באופן שנראה מאוד טבעי התצוגות התמקדו באנשים שגרו בטירה וסביבה, בעיר שהתפתחה סביב הטירה ובמאכלים שהיו פופולריים בקרב יושבי הטירה ותושבי העיירה שצמחה סביבה. היו שם מטבעות ואבזמי חגורה ואסימוני חוב, סוחרי בדים ואופים. האוצרים בחרו, באופן מקורי, לספר את הסיפור מהפרספקטיבה של תושבי העיר ולא מהזווית של האצילים שהסתכלו עליה מלמעלה (פשוטו כמשמעו – הטירה כמובן נמצאת על גבעה). אולי לא הייתי מבחינה בזה לולא היה שם גם אגף מודרני, שסיפר את סיפורם המסעיר של 16 סרבני מצפון ממלחמת העולם הראשונה שנכלאו בצינוק של טירת ריצ'מונד.

museum 1

אבי ואני היינו נרגשים ונסערים. זאת לא סתם תערוכה שמנסה לשוות נופך של רלוונטיות לטירה שנזנחה במאה ה-16 בעזרת סיפור שלפחות התרחש במאה העשרים (באמת שהטירה לא זקוקה לזה). זאת היתה הוקרה לאומץ לבם של הסרבנים, באתר מורשת מוכר, בחלל שתפס חצי מהמוזיאון, ולא מחווה ריקה כמו הפינה הנידחת במוזיאון הנשק בלידס, שכולו שיר הלל למלחמה ולהרג. אף על פי שהטירה היתה בשימוש הצבא הבריטי מהמאה ה-19 עד אמצע המאה העשרים, העובדה הזאת לא מוזכרת כלל במוזיאון בריצ'מונד – הגיבורים האמיתיים שלו הם ללא ספק האזרחים והסרבנים. בין השאר המוזיאון מציג שחזור של תא הכלא של האסירים והגרפיטי שציירו על הקירות, עובדות על חייהם ותמונות ענק של הפגנות נגד המלחמה. בעוד חודש יוכלו תיירים להשתתף גם בסיור מיוחד של אגודת המורשת הבריטית לתא שבו נכלאו אסירי המצפון, שייפתח לרגל יובל המאה למלחמת העולם הראשונה.

richmondcell

זה די מפתיע, בהתחשב בהיסטוריה (וההווה) המאוד מיליטריסטיים של ריצ'מונד, שהיתה מפקדה צבאית ועד היום שוכן לידה הבסיס הצבאי הגדול ביותר באנגליה, שהוא למעשה עיר קטנה של 25 אלף אנשים. בכל שנותינו באנגליה לא ראיתי כל כך הרבה אנשים במדים כמו בשעות שבילינו בריצ'מונד. אולי המוזיאון הזה הוא תגובה חתרנית למיליטריזם הגואה מסביב. הנה, תראו איזו מודעה הזויה ראינו בעלון התיירות המקומי:

ad_militarist tourism

העובדה שאפילו במקום כמו מבצר צבאי אפשר לספר סיפור אחר ריגשה אותי ונטעה בי תקווה. אינשאללה בתוך פחות ממאה שנה יהיו סיורים גם בכלא שש ולוחות הנצחה לאלו שסירבו לתת את ידם להרג – כמו הסלע הזה, שנמצא בכלל בלונדון אבל לא יכולתי להתאפק.

Conscientious Objectors Stone - 3 הפוסט הזה מוקדש בברכת סולידריות לכל הסרבניות והסרבנים בכלא הישראלי.

לא מתייאשים

יש אנשים שפשוט לא מתייאשים. אני לא יודעת איך הם עושים את זה; אולי מהצד אפשר לחשוב שגם אני לא מתייאשת כל כך בקלות (תמיד אני עסוקה באיזו פעילות). אני לא יודעת איך אנשים יכולים להיות פעילים פוליטית במשך שנים כשהמצב הולך מדחי אל דחי, בעיקר במקום מייאש כמו ישראל. אבל בעקבות הפוסט התבוסתני שלי מלפני כמה ימים, נזכרתי שבשנה שעברה ניצלתי את הלימודים שלי כדי להתמודד עם השאלה הזאת באופן קצת יותר מובנה והלכתי לראיין ארבעה אנשים מלידס שהצליחו להישאר אקטיביסטים לאורך עשרות שנים. מכיוון שכתבתי על זה עבודה לקורס בשיטות מחקר איכותניות, נשארו לי המון ציטוטים מעוררי השראה שאולי יביאו תועלת גם לאנשים אחרים. הנה כמה מהם.

אחד הדברים שהתבררו לי די מהר הוא שהאנשים האלה, שבחרו באקטיביזם כדרך חיים, אימצו יחס מאוד מעניין לעתיד. מצד אחד הם כמובן מאמינים שהטובים ינצחו בסופו של דבר ושבסך הכל העתיד לצדם, אבל מצד שני הם אפילו לא מנסים לחזות את תוצאות המעשים שלהם. מה שנראה מועיל עלול להתברר בדיעבד כמזיק, ופעולה שנראית ככישלון בטווח הקצר עשויה להתגלות כהצלחה בטווח הארוך. ופעולה שנראית קטנה יכולה להפוך לאפקט פרפר מטורף. אולי זה משהו שבא עם הגיל (המרואיין הכי צעיר שלי הוא בן 62). אחד מהם אמר לי: "למעשה אין לך דרך לדעת בוודאות… במובן הישן, הניוטוני של המילה, פעולה מובילה לתוצאה; אבל בעולם הממשי, מי יודע מה תהיה התוצאה של הפעולה הקטנה והמקומית שלך?" יש בזה משהו יפה, שמצד אחד את רק טיפה בים, ומצד שני – יש לך כוח בל יאומן.

mosquito_making a difference מישהו אחר אמר לי שעם הזמן הוא מבין שאי אפשר באמת לדעת מה נחשב הצלחה. "הכוונות הנכונות זה עניין אחד, אבל להצליח לעשות משהו מועיל זה כבר עניין אחר. אבל את יכולה להשליך אבן לאגם. את לא יודעת לאן האדוות יגיעו ואת אפילו לא יודעת לאן בדיוק האבן צוללת בקרקעית, אבל את מנסה להשליך את האבן הכי טובה שיש לך למקום הנכון. לפעמים דברים טובים וארוכי טווח צומחים ממה שבהתחלה נראה ככישלון".

הנחישות שלהם להמשיך הזכירה לי איך פעם נעצרתי בהפגנה ולכמה מאתנו היתה תחושה מעיקה שזה היה לחינם. התקשורת לא התעניינה, הפעולה הצבאית שקיווינו לעכב לא ממש ניזוקה ואנחנו העברנו לילה במעצר (ועוד שנה וחצי בביקורים בבית המשפט). אבל א' שנעצרה איתנו אמרה: "לא הלכנו להפגין בשביל התקשורת, אלא בגלל שזה היה הדבר הנכון לעשות עכשיו". היה בזה משהו טמיר בעיני, אבל לקח לי שנים להבין את עומק החכמה שבאמירה הזאת. ואני עדיין לומדת אותה, כשאני חסרת סבלנות ורוצה תוצאות ולא רק כוונות.

בשלב מסוים חשדתי ששלוות הנפש של האקטיביסטים הבריטים שדיברתי איתם נובעת מכך שלי ולהם יש רקע מאוד שונה. הם אמנם התמודדו עם דברים מעיקים ומייאשים כמו מרגרט תאצ'ר (או טוני בלייר) ואלימות משטרתית מחרידה, אבל בעיני זה לא דומה למישהו שהלך להפגין בשטחים וברח מגז מדמיע או ממתנחלים אלימים, שראה חברים מאבדים בית וחוטפים מכות נוראות. ואולי לא..? כמה מחברי הטובים נשארים פעילים פוליטית בישראל כבר עשרות שנים. כנראה לומדים להנמיך ציפיות, או לפחות להיפרד מהתחושה המתעתעת שהנה תיכף מגיע הניצחון: "את יכולה להשלות את עצמך, להיתפס לכל מאבק ולחשוב, את יודעת, 'זה הדבר האמיתי, זה באמת הולך לאחד את מעמד הפועלים ולדחוף את הכל קדימה'… אבל כנראה די מהר הבנו שזה לא הולך לקרות, בטח לא בתקופת תאצ'ר. אבל זה רק אמר שאת יכולה להמשיך ולהתנגד".

ואם מפסידים בקרב לניאו-ליברליזם אפשר לפחות להיות ציניים ולשמור על חוש הומור. גם זה משהו.

לא במפתיע, היכולת להתמודד עם חוסר השלמות היא עוד משהו שהיה משותף לכל האקטיביסטים שדיברתי איתם. "אני אנטי-קפיטליסט, אבל אם תסתכלי בחשבון הבנק שלי, אני 90% קפיטליסט, וככה זה, וזה בסדר בחוסר השלמות והסתירות שבתוכי. אני סותר את הדברים שאני פועל למענם – אבל זה לא סותר את האקטיביזם שלי".

כי מה שכולם אמרו לי, בדרכים שונות, הוא שמי שמחפש שלמות מפסיק להיות אדם עגול ושלם ונהפך לפלקט נטול אנושיות. "נייר הלקמוס לפעילות פוליטית הוא 'האם הפעילות הזאת מפתחת את האנושיות שבאנשים או שוללת מהם את האנושיות?'. נורא חשוב לפעול בצורה שמפתחת את האנושיות שלך בצורה עגולה ומלאה".

אז מה עכשיו? יש אמרה קווייקרית שאהובה עלי במיוחד, שקצת קשה לתרגם לעברית: Let your life speak. מעשים ולא דיבורים. אבל יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להגיד, אני לא יודעת איך להכניס את כולם לחיים שלי. זה כנראה אומר שאני זקוקה לחיים גדולים מהחיים.

לא לאבד תקווה

אתמול בבוקר קיבלתי אס-אם-אס לטלפון החירום. ואז א' התקשרה לשאול מה חדש עם אפי. ואז מ' התקשרה לעדכן שאפי התקשרה מבית המעצר ואמרה שיש לה מקום בטיסה לאתמול בלילה, מחזירים אותה לניגריה דרך לגוס. אפי עברה מילת נשים וברחה מניגריה כדי להציל את שתי בנותיה הקטנות מגורל דומה. אמה החורגת אמרה שאין מה לעשות, ותכלס היא די צודקת – אין מה לעשות חוץ מלברוח.

שתי הבנות של אפי

אבל הרשויות באנגליה לא מיהרו להתרגש. אמנם משרד הפנים הודיע שבכוונתו להילחם במנהג הנפשע של מילת נשים, אבל בעוד יד אחת מנופפת להמונים לשלום, היד השנייה מהדקת את האזיקים. בקשת המקלט של אפי נדחתה בטענה שהיא בטוח תוכל לשכנע את המשפחה לחזור בה. היא ערערה ונדחתה שוב. לפני שבוע בערך היא ובנותיה נלקחו למעצר, התחיל קמפיין לשחרורה ואפילו כתבו עליה בעיתון. אבל אתמול, כאמור, הטלפון. רק כמה שעות לפעול, ומה כבר אפשר לעשות?

היתה עצומה, והרבה מאוד אנשים חתמו עליה. אבל אני לא מאמינה בעצומות. כתבנו מכתבים לחברת התעופה שאמורה להטיס אותה. חשבתי – אם זה עזר לקופים של חוות מזור, אולי זה יציל גם את אפוסת ובנותיה. אבל האמת היא שלא חשבתי שמשהו יקרה. אנשים צייצו על זה בטוויטר וכתבו לחבר הפרלמנט שמייצג את האזור שלנו. אני לא – למרות כמה ניסיונות טובים שהיו לי עם חברי פרלמנט אוהדים, לא חשבתי שזה יכול להביא תועלת. זה היה עצוב ונורא. כל כך מתסכל ומייאש.

אבל הבוקר ר' סיפרה לי שזה עבד. אפילו כתבו על זה בגרדיאן! חבר הפרלמנט מודי הצליח לעכב את הגירוש. בינתיים.

אפי והבנות בכנס מתחילת השנה

אפי והבנות בכנס מתחילת השנה

פגשתי את אפי רק כמה פעמים. יש לה סגנון לבוש מגניב. היא שרה במקהלה של פליטות ומבקשות מקלט. היא פעילה נגד מילת נשים ובעד זכות למקלט למבקשי מקלט. היא מסייעת לנשים בהריון שמתאקלמות בלידס. זה די מדהים לעשות את כל הדברים האלה תחת עננה של חוסר ודאות וצורך בלתי פוסק לטפל בבירוקרטיה האכזרית של רשות הגבולות.

השראה

אני פוגשת די הרבה אנשים מדהימים – ובעיקר נשים מדהימות – בעבודה שלי עם פליטים. כוחות הנפש שלהן פשוט לא ייאמנו. הסיפורים האישיים שלהן מצמררים ומקוממים, אבל הן שומרות על רוח איתנה ובונות את החיים מחדש. לפני כמה ימים ס' (שהגיעה מסודן) סיפרה שהיא הולכת לקחת קורס להסבה מקצועית בקולג', אבל לפני שתוכל להתחיל היא חייבת לקחת קורס בסיסי במתמטיקה. ס' היא רואת חשבון, אבל כשבורחים מסודן בחיפזון, הדיפלומה מהתואר היא לא הדבר הראשון שחושבים לארוז. האירוניה פשוט מדהימה.

רגע, מה זה הטלפון הזה?

התחלתי להתנדב בקבוצת טלפון החירום של קבוצת No Borders רק לפני חודש בערך. באנגליה, אנשים שמעמדם לא הוסדר עדיין חייבים לחתום בקביעות אצל רשות הגבולות או במשטרה. מבקשי מקלט עלולים להיכנס לשם ולא לצאת – לפעמים במעמד החתימה פשוט חוטפים אותם למעצר או אפילו ישר למטוס. זה מלחיץ ומפחיד ולעתים קרובות אנשים הולכים לשם בלי כלום ובטח בלי המסמכים שנחוצים כל כך כדי ליצור קשר עם עורך הדין שלהם אם הם נעצרו.

בשביל זה קיים טלפון החירום. יש לנו קלסר עם הפרטים של האנשים שחותמים בקביעות ורוצים להיות איתנו בקשר, כולל אנשים שאפשר להתקשר אליהם ולבקש שיביאו את המסמכים לעו"ד, למשל. יש לנו פרטים שיאפשרו לנו לפתוח בקמפיין במקרה הצורך, כולל מה אנשים מוכנים שיפרסמו עליהם. וכמובן, לעתים קרובות אנשים מתקשרים לא רק כדי לדווח שהם נכנסו ויצאו בשלום, אלא כדי לשאול דברים אחרים, לבקש עצה או עזרה או בשביל אלף עניינים אחרים.

רוב הסיפורים שאני שומעת דרך הטלפון הזה מעציבים אותי ומתסכלים אותי. אני מרגישה שאני נחשפת לרבדים של המציאות שלא הייתי פוגשת במרחב הסטרילי יחסית של עבודת העלאת מודעות בבתי ספר. נכון, מורים מספרים לי סיפורים חשובים מהשטח – אבל זה משהו אחר לגמרי. זאת לא משימת התנדבות קלה בכלל, ואנשים לפעמים רוצים ממני מידע שרק עו"ד מוסמך לתת, וכל כך קשה להתאפק ולא לייעץ ממה שאני כן יודעת כדי לא לסבך מישהו בצרות. כל כך קשה להגיד למישהו בצד השני של הטלפון שבעצם אין לי ממש מה לעשות בשבילו. אבל לפחות אני מרגישה שזה משמעותי, שזה באמת משנה. כמו במקרה של אפוסת סאילו, למשל.
גם כשנראה שהכל אבוד ולגמרי מאוחר מדי, יש תקווה.

אז איך זה לגור בקואופרטיב דיור #2

עד לפני כמה חודשים גרנו בשיכון של דיור בר השגה בלבו של אזור אמיד במיוחד בלידס. אזור פרברי, ירוק, שקט, עם רחובות קטנים שכמעט אין בהם מכוניות או אנשים שהולכים ברחוב ואין בהם בכלל בתי קפה או חנויות. אגב, כאילו כדי להכעיס, איך שעברנו פתחו בית קפה שיקי וידידותי לטבעונים במרכז המסחרי – מרחק 15 דקות הליכה, אבל זה נחשב כלום במונחים של האזור הזה. כשעברנו הרגשתי שלגור שם זה כמו לגור בבית קברות – מקום יפה מאוד, ירוק מאוד, שקט מאוד ומשעמם מאוד.
אבל השכנים היו טובים בעיני וגם בעיני שאר המשפחה. קודם כל הכרנו את ליאת, שגרה במרחק חמש דקות הליכה מאתנו. אחר כך הכרנו את השכנים מהבניין (בניין קטן של ארבע קומות שכל דירה בו היא דו קומתית): בדלת מולנו גרה מ' המקסימה וטובת הלב – אם חד הורית מדרום אפריקה שלעולם אינה נבהלת מכלום או מאבדת את שמחת החיים האינסופית שלה. שני הילדים שלה היו חברים טובים של הילדים שלנו ונכנסו אלינו לבית כמעט כל יום. הסיפורים שלה היו יכולים למלא את המדורים האלה ב"לאשה", אני כל הזמן מתכננת לספר חלק מהם פה בבלוג ולא יוצא לי. השכנה המושלמת, כנראה.
אח"כ הכרנו את ט', עיתונאי גולה מניגריה, אינטלקטואל אקסצנטרי, אוטודידקט, בגובה 2 מטר בערך והומור משונה, איש מעניין שאם הסיפורים של מ' מוזרים, הסיפורים שלו מדהימים ומופלאים פי כמה. כשעזבנו הוא נתן לנו במתנה פסנתר. אמיתי.
והיו ק' וע' בבנין הסמוך, שהבנות שלהן התרוצצו אצלנו כל הזמן ולילה היתה אצלן בלי סוף וכולם נהפכו לחברים קרובים מאוד שלנו. חברים שאפשר לבקש מהם טובות (ע' העמיס בוואן שלו את הרהיטים לבית החדש ועזר לסחוב. ק' שמרה על לילה אינספור פעמים) וכיף לעזור להם בעת צרה.
סביב הבניינים היה משטח דשא ענקי שבימים יפים (הכל יחסי, כן?) אפשר לשחק בהם ויש מספיק מקום לכל חבורות הילדים של השכונה.
למה אני מספרת את כל זה?
כי כשהחלטנו לעבור לקואופרטיב הדיור כבר היינו חלק מקהילה משמעותית עם מרחבים משותפים, רכילות, עזרה הדדית ויחסי חברות. בשביל מה היינו צריכים לעבור לשכונה אחרת שאין בה מרחב עצום של דשא מחוץ לדלת, שיש בה רחוב די ראשי והמון המון חנויות ומסעדות פועלים? אני לא בטוחה. הפוסט הזה אולי יעזור לי לברר את השאלה הזאת.
השיפוצים

הנה הבית - מבחוץ.

הנה הבית – מבחוץ.

כשקנינו את הבית הוא היה במצב מפופקפק מאוד. לא מתמוטט ולא רקוב, אבל עם כמה חסרונות אקוטיים. למשל, לא היתה לו הסקה מרכזית. היו תולעי עץ בתקרה של המרתף, שהיא גם הרצפה של הסלון. המטבח היה למעשה כיור עם משטח עבודה פצפון ורעוע בחדרון קטן במרתף (במרתף יש 3 חדרים). ועיצוב הפנים היה מזעזע. אבל באמת, פשוט לא ייאמן.
יש דברים שאי אפשר לתאר במלים. למשל עיטורי הסנאים והחתולים האקסצנטריים לאורך גרם המדרגות.

שימו לב לטפט הפרחים בטוב טעם מסביב לחתולים והסנאים

שימו לב לטפט הפרחים בטוב טעם מסביב לחתולים והסנאים




 

 

 

 

 

 

 

 

או השילובים התמוהים בין סוגים שונים של טפטים. חלק מהתמונות נעלמו באורח מסתורי, אבל תאמינו לי שהשילוב בתמונה הזאת הוא בטוב טעם לעומת מה שהלך בחלק מהחדרים האחרים. נגיד, בחדר שהוא עכשיו חדר השינה שלנו היו מודבקים פסים של טפטים משלושה סוגים שונים: האחד עם פסים, האחד עם דוגמה פסיכדלית משונה ואחד עם נקודות.

בסוף זה יהיה מטבח

 

 

 

 

 

 

 

או התקרה בסלון.

התקרהההה

יש עוד דברים שקשה לתאר במלים. למשל, עד כמה קשה להסיר טפטים מהקיר, במיוחד כשמתחתיהם יש שכבת נייר. ואז, גם אחרי שמגרדים את הטפט ומרטיבים את הנייר ומורידים אותו עם מכשיר קיטור מיוחד, הקיר נשאר דביק וגבשושי וצריך לשטוף ולקרצף אותו עם סקוצ'ים וסבון מיוחד. ואז צריך לטייח, כי הקירות האלה בני מאה ומשהו וכל הקימורים המשונים שלהם הוסתרו איכשהו תחת הביזאריות הכללית של הטפטים שהיו שם קודם.

וכמובן את מה שכל מי שאי פעם שיפץ בית יודע: שמה שנראה בהתחלה כפרויקט קטן ולא מזיק הוא למעשה עבודת פרך מתישה עם המון שלבי ביניים שלא חשבנו שיהיה בהם צורך. הוסיפו לזה את העובדה שהתכוונו לעשות כמה שיותר מהעבודה בעצמו ולא להזמין פועלים ואת שותפינו לשיפוצים וקבלו סאגה היסטרית לגמרי. קחו למשל את ב', חבר קואופרטיב עם טונות של אנרגיה ומגוון אקלקטי של כישורים ברמה גבוהה, מתכנות ועיצוב גרפי ועד שרברבות ורכיבה אתגרית על אופניים. ב' פרש לגמלאות שבוע לפני שהתחילו השיפוצים. ואז הוא נכנס לעבוד במלוא הקיטור, לפחות עשר שעות ביום, על הבית שלנו. דרך טובה להחליק מעומס עבודה מטורף אחד לעומס עבודה מטורף אחר.

ב' הוא פרפקציוניסט חסר תקנה. מה שהאדם הממוצע עושה אחרי חצי שעה תכנון ומבצע ביום אחד, ב' יתכנן במשך יומיים ויבצע במשך שלושה ימים, אם לא שבוע. התוצאה בדרך כלל מאוד מאוד מרשימה ומלוטשת. אבל למי יש סבלנות לחכות כל כך הרבה זמן?! העניין עם השיפוצים הוא שהכל תלוי אחד בשני. חייבים לטפל בקירות לפני שמתקינים את ההסקה (ולכן עבדנו בבית קפוא כל הזמן). חייבים לגמור את ההסקה לפני שמניחים את השטיחים. חייבים לגמור את בידוד הקיר לפני שמתקינים את המטבח החדש שבנינו בעצמנו מכלום, ורק אז אפשר להתקין את מערכת החשמל והמים. ואם כבר קוראים לחשמלאי, כדאי שהוא יעשה את הכל ביום אחד, ולכן בכל הבית אין מערכת חשמל חדשה עד שלא נגמור עם המטבח. אבל במטבח ב' התעקש שחייבים לבודד את הקיר.

ב' הוא פריק של חיסכון באנרגיה. בידוד הבית חוסך המון אנרגיה על חימום (הוא לא מפסיק להגיד לנו שהבית שלנו חם מדי), וזה משמעותי מאוד בארץ קפואה כמו אנגליה. אז ב' הזמין את הגורו המקומי לענייני בידוד, שהרצה באריכות והתלהבות על יצירת מעטפות תרמיות ועל תנועת אוויר בבית, ויחד עם אבי הם בנו קיר בידוד חדש בעובי 15 ס"מ על הקיר החיצוני של המטבח. התהליך הזה ממושך ומייגע ולקח המון זמן ומאמץ וגם כסף וסבלנות. כי ב' יכול לעשות המון דברים שאחרים לא יכולים, אבל הוא היה עסוק במדידה של חומרי איטום וניסור אומנותי של לוחות העץ שיורכבו עליהם ובהשפרצה אמנותית של חומר הבידוד כך שכאשר יתייבש הוא ייראה כמו הפאנלים המקוריים על התקרה (בחיי!).

אבל העבודה השתלמה. בסופו של דבר החדר, שבמקור היה בכלל חדר הסבה ולא מטבח, עבר טרנספורמציה ממוצג א' למוצג ב'.

א: המטבח, לפני

א: המטבח, לפני

ב': המטבח, כמעט מוכן

ב': המטבח, כמעט מוכן וכבר מבולגן

אתם קולטים שבהתחלה בכלל לא היה חיבור מים לחדר הזה? כמו כן, ודאי הבחנתם שהרצפה עדיין לא מוכנה. זה סיפור ארוך, אולי תיכף אספר לכם.

הצביעה

בתור קואופרטיב עם מודעות לסביבה, השתדלנו גם לצבוע בצורה אקולוגית יחסית. כמובן להשתמש בצבעים על בסיס מים, זה ברור. אבל אנחנו השתמשנו בצבעים ממוחזרים. הסיפור הוא כזה: בדרום לידס שוכן מיזם מדהים למיחזור צבע. זה מחסן עצום ממדים שאליו מגיעות פחיות צבע פתוחות ממזבלות או מעסקים או מאנשים שלא גמרו את מה שקנו. הפחיות נתרמות למקום וגודשות את המדפים, והצוות מערבב במקום את הגוון המדויק שהלקוחות רוצים, ומוכר ליטרים של צבע במחיר מגוחך ממש. קנינו מספיק צבע לכל הבית ושילמנו כמעט שום דבר.

המרכז למיחזור צבעים

הביקור במקום הזה מסחרר, כי אפשר לבחור איזה צבע שרוצים, מט או מבריק, ולא צריך להתקמצן. והאנשים נחמדים ומצחיקים, רק צריך להיזהר לא להישען על שום דבר כי הכל מלא בשפריצים של צבע…

עכשיו הבעיה היא לבחור את הצבע הנכון. אני רציתי לבחור צבעים עליזים וחזקים, אבל ג' השכנה חששה שזה ייראה מוגזם על הבית הענק הזה, ובסוף החלטנו על משהו יותר סולידי וחמים. לילה התעקשה שהחדר שלה ייצבע בכחול, הצבע האהוב עליה. בחרנו כחול יפה והחדר הוא ללא ספק החדר הכי יפה בבית. מכיוון שעדיין נשארו לנו חתיכות קיר שמחכות לצביעה, הבטחתי לעצמי להפסיק לפחד ולרכוש צבעים נועזים יותר לסבב הצביעה הבא…

רק להדגים את ההשפעה הדרמטית של הצביעה, תראו את החדר של לילה לפני ואחרי:

החדר של לילה, לפני. שימו לב לשטיח

החדר של לילה, לפני. שימו לב לשטיח

החדר של לילה, פרט

כמו שאולי כבר הבנתם, חלק משותפינו מנוסים בצביעה ובעלי נטייה לדקדקנות בפרטים הקטנים. אני די חפפנית, אבל כשעובדים עם אנשים כאלה אין ברירה אלא ליישר קו עם הסטנדרטים שלהם – מה גם שזה הבית שבו אני אמורה לגור. זה אומר שליקקנו את הקירות האלה וצבענו אותם בשיא הקפדנות, אחרי צביעה, שיוף, טיוח, צביעת שכבות נוספות ובאופן כללי רמת גימור שלא הכרתי. מצד שני, מעולם לא עבדתי על קירות בני מאה ומשהו. הם צדקו, כמובן. אבל זה היה מתיש. הוסיפו לכך את העובדה שהבית קפוא ולוקח לכל שכבה יומיים להתייבש, ותבינו באיזה קצב העבודה התקדמה.

הלאה.

חלק מהחדרים סבלו לא רק מעיצוב פנים שערורייתי אלא גם מרטיבות בקירות או תולעי עץ.

חדר האורחים, לפני. רטיבות בקירות, טפטים תמוהים ושטיח מהוה

חדר האורחים, לפני. רטיבות בקירות, טפטים תמוהים ושטיח מהוה

חדר האורחים, אחרי.

חדר האורחים, אחרי. קצת כמו חדר במלון

כדי לטפל בבעיית התולעים, ב' הרים את כל השטיחים ועבר עם זכוכית מגדלת על כל לוחות העץ. בארבע קומות הבית. במרתף התגלו תולעים, ולכן הוא שבר את התקרה של המרתף, בעצמו, עם פטיש. ואז אחרי המון זמן (כי זה היה לקראת חג המולד וכל אנשי המקצוע היו עסוקים בשיפוצים לקראת החג, קצת כמו להשיג שיפוצניק בישראל לפני פסח) הגיעו המדבירים וטיפלו בעץ כדי שהתולעים לא יחזרו. הן השאירו דוגמה מעניינת ברצפת הסלון.

או, הרצפה.

ברוב החדרים פשוט הנחנו שטיחים מקיר לקיר כמו שנהוג באנגליה. זה חמים ונעים ורך ואם אסור לאכול גם לא מתלכלך יותר מדי. וזה כיף כי זאת עבודה מקצועית ולכן לא צריך להשקיע בזה זמן אלא רק כסף. תאמינו לי שכאשר סוף סוף הגענו לשלב השטיחים, כבר לא היה לי חשק לעבוד בבית הזה אפילו טיפה.

אבל בקומת הסלון-מטבח אי אפשר להניח שטיח. כלומר, אנחנו לא יכולים. יש באנגליה אנשים שיש להם שטיח מקיר לקיר לא רק במטבח אלא גם באמבטיה. פער תרבויות, כנראה. בקיצור, מה עושים עם הרצפה?! להניח פרקט זה יקר וגם נראה קצת זול והמוני. לינולאום זה דבר מאוד מכוער. לעומת זאת, לוחות הרצפה המקוריים של הבית במצב די טוב.

בחדר של נור היה ברור שלא יהיה שטיח, כי כיסא המחשב שלו יהרוס את השטיח בשניות. אחרי שהסרנו את לזניית השטיח והלינולאום והעיתונים הישנים שהונחה על הרצפה, גילינו שהיא אפורה כמו קרש בניין, אבל עם פוטנציאל. אז קרצפנו אותה בברזלית וגילינו שמתחת לשכבות הטינופת היא ממש יפה. אז שייפנו את כל החדר – ארבעה אנשים כורעים על הברכיים ומלטשים – ואז ניקינו בכוהל, ואז צבענו בלכה כהה. יצא מהמם.

תראו את רצפת העץ הזאת!

תראו את רצפת העץ הזאת!

אחרי שראיתי מה אפשר לעשות עם הרצפה, החלטתי שאני הולכת על כל הקופה עם הרצפה של הסלון. כל מי ששמע מה אני מתכננת לעשות נחרד מאוד. התכוונתי לשייף במכונה מיוחדת את הרצפה של הסלון ולהחליק אותה, כדי שאוכל לצבוע אותה בלכה שקופה ולהחזיר לעץ את הדרו המלכותי המקורי במקום לכסות בצבע לכה, מה שנקרא באנגלית stain. כל מי שהתנסה בזה הזהיר אותי ששיוף רצפה הוא מלאכה קשה, מתישה, שממלאת את הבית בנסורת ואבק, גורמת לכאבי גב ואוזניים ובאופן כללי היא סוג של סיוט. המכונה כבדה נורא ולא נוחה לתפעול, מרעישה בטירוף וצריך להיזהר איתה. מקצוענים גובים על העבודה הרבה כסף. אבל אני החלטתי לעשות את זה ויהי מה. קראתי כל מה שאפשר על התהליך, ומצאתי גם תיאור כל כך ריאליסטי שלו, שאחסוך מכם את רוב הפרטים ופשוט תקראו את זה. כל כך מצחיק, כל כך נכון, ועם תמונות יפות שנראות בדיוק כמו מה שאני עשיתי פה, רק בלי לתעד. לא יודעת איך היה להם ראש לתעד את כל זה.

העניין הוא, שבניגוד לכותבי הבלוג לנו לא היתה מכונה לליטוש השוליים. זאת מכונה אחרת, שיכולה להגיע לפינות, בניגוד למכונה הגדולה. בנוסף, שולי הרצפה היו צבועים בלכה שחורה שנדבקה לעץ ולא הסכימה לרדת בשום אופן. במקום להשתייף יפה מנייר הלטש, היא פשוט נדבקה לנייר הלטש ואז נשרפה מהחיכוך וקרעה את גליל נייר הלטש היקר שהולבש על המכונה. כמובן שלכה שרופה נדבקת לעץ אפילו יותר מלכה שנמשחה על העץ לפני עשרות שנים. הסרת הלכה השחורה היתה סיוט. א', המקסימה בנשים – היא תמיד חיובית, ששה לעזור, מלאת אנרגיה ועזוז, חרוצה ומקסימה וחכמה, אין מלים – נחלצה לעזרתי ויחד תקפנו את מסגרת הלכה בברזלית ומברשות עם זיפי מתכת ומה לא. בסוף זה קצת זז. על חלק ויתרתי. חלק גירדנו במין איזמל מתכת משונה, בגודל של מברשת שיניים.

אתם ודאי תוהים למה החדר הוקף במסגרת של לכה שחורה..? גם אני תהיתי. מתברר שלפני שהמציאו את השטיח מקיר לקיר, הוויקטוריאנים כיסו את מרכז החדר בשטיח גדול ואת השוליים, מסביב לשטיח, צבעו בלכה חזקה ועמידה ויפה בסטנדרטים ויקטוריאניים, כלומר בצבע כהה וקודר. סחתין עליהם, באמת היו להם חומרים שחבל על הזמן. מזל שהם לא כיסו בחומר הנורא הזה את כל הרצפה!

בסופו של דבר העבודה השתלמה. תראו.

הסלון, לפני. שטיח מחריד, טפט מזעזע, תנור גז.

הסלון, לפני. שטיח מחריד, טפט מזעזע, תנור גז.

הסלון, בתהליך. אולי זאת לא התמונה הכי טובה בעולם, ומהצבע המחריד על התקרה עוד לא נפטרנו, אבל תראו את רצפת העץ והקירות הבהירים.

הסלון, בתהליך. אולי זאת לא התמונה הכי טובה בעולם, ומהצבע המחריד על התקרה עוד לא נפטרנו, אבל תראו את רצפת העץ והקירות הבהירים.

הבעיה היא, שאחרי שראינו מה אפשר להשיג עם הרצפה, אין לנו לב לכסות את מסדרון הכניסה לבית ואת המטבח בפרקט קנוי. מצד שני, אלו לא בדיוק חלקים שאפשר להימנע מלדרוך עליהם עד שיתייבשו. והרצפה שם לא במצב מזהיר. וקצת איבדנו את הדרייב לקרצף בכריעה, שהיה לנו בהתקף האמוק של השיפוצים. אז הרצפה ברוב הקומה הראשונה נראית כמו רצפה של אסם. בינתיים.

על טוב לב ונדיבות

יש עוד המון חדרים שלא הראיתי לכם (הדלת לנרניה, למשל) וסיפורים שלא סיפרתי, אבל אני כבר מתעייפת. אחרי שהתקנו חימום והנחנו שטיחים, המקום נעשה הרבה יותר חמים וביתי. עברנו אל הבית לפני שהוא היה מוכן, פשוט כי הגיע הזמן לפנות את הדירה הקודמת. וכך קרה שעשינו שיפוצים חיוניים אחרונים בבית, ארזנו בבהילות את כל החפצים הרבים להדהים שהספקנו לאגור בשנתיים וחצי של מגורים באנגליה, קרצפנו את הדירה שעזבנו כדי שסוכנות התיווך וניהול הבית תחזיר לנו את הביטחונות שהשארנו להם, ועם הלשון בחוץ הגענו לבית החדש. למחרת יצאתי למבחן האנגלית שלי, שנמשך שלוש שעות ואיכשהו מצאתי זמן להתכונן אליו כדי להכיר את המבנה התמוה של הבחינה ולהתרגל שוב לכתוב בעיפרון ולהעריך במבט כמה זה שש מאות מלה בכתב ידי החרפושי. הייתי לחוצה מהבחינה הזאת בצורה לגמרי לא הגיונית, ולא עזר שבהמתנה שמעתי סיפורי זוועה על אנשים שעשו את המבחן שלוש או חמש פעמים. אבל הכל עבר בשלום. הגענו הביתה.

כמה פעמים בחודשיים של השיפוצים בכיתי מהתרגשות. חברי הקואופרטיב השקיעו שעות וימים ומאמץ פיזי עצום בשיפוץ הבית הזה. אבל גם חברים אחרים באו לעבוד. מ' בנה לנו חדר ארונות. ל' הגיעה עם ריבת פירות. ק' באה לשייף קירות. ש' שמרה על לילה יום שלם כדי שנוכל לעבור. בימים שלפני המעבר, כשעבדנו מסביב לשעון, ליאת הכינה לנו ארוחות ערב. אחרי שבנינו את המטבח סוף סוף, היא באה לקרצף אותו בחומר אנטיבקטריאלי. ה' וע' עזרו לנו לסחוב את כל הארגזים ולהוביל. בלילה הראשון שלנו, א' הכינה עוגה טבעונית עם נר 0, לציון יום ההולדת הראשון שלנו כדיירים בקואופ. ג' הכינה לכל חברי הקואופ אוכל. אני לא ידעתי את נפשי. הנדיבות, החברות, טוב הלב, המסירות ותשומת הלב של החברים שלנו פשוט מילאו אותי בהכרת תודה אדירה. לא ייאמן שיש אנשים כל כך מהממים. ושהם חברים שלנו. תודה כזאת ענקית אי אפשר בכלל להביע במלים.

אלו השיפוצים, לפחות חלק מהם. אני רואה שעל הווי החיים בקואופ כבר אכתוב בפעם אחרת. חכו, גם זה יגיע. רק אספר לכם שלפני כמה ימים הרסנו יחד את הצריף המכוער והענקי שהיה בחצר האחורית ופינינו אותו ואת שקי פסולת הבניין שיחד חסמו את כל החצר. עכשיו יש שם טרמפולינה ענקית. פרטים בהמשך.

 

אני מכורה לבדיקת אימייל

כבר שנים שבאופן הפגנתי אני בוחרת להיות לא זמינה. מעולם לא היה לי טלפון נייד, אני לא בפייסבוק, לא מצייצת ולא מעלה תמונות באינסטגרם. אני אוהבת לחשוב על עצמי כטיפוס שחי בכאן ועכשיו – אם אני לא בבית, למה שאדבר בטלפון? אני מן הסתם עסוקה במשהו אחר. טלפונים ניידים נראים לי מגוחכים, ועל אחת כמה וכמה טלפונים ניידים שהם למעשה מחשבים ניידים קטנים ולא נוחים, מצלמות לא משהו ונגני מוזיקה עם רמקולים לא משהו. אפשר להגיד שיש בהחלטה הזאת שלי משהו מאוד מיושן. אבל היא נובעת ממשהו שעד כה לא חשפתי לציבור. אם יהיה לי טלפון גורלי נחרץ. למה? כי אני מכורה לבדיקת אימייל.

Image

זאת לא הפתעה גדולה למי שמכיר אותי. לרוב אני עונה לאימיילים בתוך כמה דקות מרגע שראיתי אותם. אני בודקת אימיילים בצורה כפייתית. מכיוון שאני ממילא עובדת ליד מחשב רוב היום ויש לנו מחשב בכל אחד מחדרי הבית (אבל לא טלוויזיה! השקרים הקטנים שאנחנו מספרים לעצמנו…), אין סיכוי שיצוץ אימייל בתיבת הדואר שלי ואני לא אפתח אותו מיד ואכתוב תגובה. הרבה יותר נוח לי לתקשר בכתב מאשר בעל פה. אני שונאת לדבר בטלפון. תמיד ידעתי שאני מכורה, אבל המצב רק מחמיר עם הזמן ומה שנראה לי סוג של גיק-שיק עם סוג של חן, נראה לי היום כמו סכנה של ממש.

לקח לי זמן להבין את גודל הצרה, כי בדרך כלל אני דווקא לא טיפוס מתמכר, לפחות לא לדברים הרגילים. בתור סטודנטית שתיתי המון המון המון קפה. ואז מישהי אמרה לי שזה לא טוב לעור הפנים, והפסקתי מיד ולא הבטתי לאחור. אני אפילו לא שותה תה עם קפאין. היתה תקופה שעישנתי, ואז נהיה לי חבר אסטמתי והפסקתי בלי עניינים. בתיכון עישנו גראס בכמויות מסחריות, אבל אז החלטתי שזה הרגל גרוע, והמנהג נעלם מחיי. פעם אכלתי ערימות של שוקולד, אבל אז החלטתי לעבור לאוכל בריא. וכמובן, אני טבעונית, מה שאומר שבאופן כללי אני לא יכולה סתם להתנפל על דברים לפני שקראתי את האותיות הקטנות. קל לי להימנע. עד שזה מגיע לבדיקת אימייל.

רגע ההתפכחות הגיע בחופשת חג המולד / השנה האזרחית החדשה. כמה מכורות לעבודה המשיכו לשלוח אימיילים עם התנצלויות והצטדקויות, ואחת מהן חתמה את המכתב שלה בשורה:  also not at work but is a card-carrying member of Emailers Anonymous. שנון, כאילו. אבל אני כבר הרגשתי שאני לגמרי באותה סירה, ושזה לא מצחיק אותי. השלב הראשון בגמילה הוא להבין שאת מכורה. השלב השני הוא כנראה להבין שזה גרוע.

ואז לפני יומיים ישבתי ליד לילה בזמן שהיא גמרה בעצלתיים את ארוחת הערב שלה. אני כבר מזמן גמרתי את שלי והתחלתי לחוש חוסר נחת גובר. מה עם האימייל??? לא בדקתי כבר איזה חצי שעה. ואולי משהו ממש חשוב או מעניין או דחוף או מלחיץ או משמח נחת שם בינתיים? לילה המשיכה לאכול ולפטפט ואני קלטתי שאני בכלל לא מקשיבה לה. הדבר היחיד שעניין אותי הוא להשיג את המנה הבאה. הסתכלתי על עצמי מהצד – אמא שמעדיפה ריצה אל המחשב על פני שיחה נינוחה עם הבת שלה. אמא שלא מחכה שכולם יגמרו לאכול לפני שהיא הולכת לבדוק אימייל. מזעזע.

אז היום החלטתי בכלל לא לפתוח את ג'ימייל בזמן העבודה. נראה לכם שהצלחתי להתרכז בעריכה? תסמיני גמילה סטנדרטיים לגמרי, כנראה. אני לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר. המחשבה הטורדנית על כך שמישהו רוצה להגיד לי משהו ועכשיו נאלץ לחכות מונעת ממני להבין מה אני קוראת בכלל. אני מנסה להבין מה יש בתיבת הדואר שכל כך מושך אותי. הרצון להיות בסדר עם כולם, שלא יחכו לי. המסירות שלי לעבודה. המפלט הנוח מעבודה משעממת. כל אלה נראים לי חלקיים. אולי אנסה לכתוב עוד פוסט על זה בהמשך.

ואם בא לכם לדבר איתי על זה, אולי לשם שינוי תרימו טלפון?

הגזענות כפי שלימדה אותי בתי

לרגל מותו של נלסון מנדלה הוצבה תמונתו על שולחן קטן בבית הספר של לילה. במפגש הביתספרי המכונה כאן Assembly שלושה מורים סיפרו לילדים על מנדלה שלהם: המנהלת סיפרה כיצד הפגינה למען שחרורו כשהיתה סטודנטית באוניברסיטה, המורה של כיתה א' סיפרה על הביקור שלה בתא הכלא שלו (אחרי, כמובן) והמורה של כיתה ג' סיפר כיצד ראיין את מנדלה כאשר היה כתב של סוכנות הידיעות אי-פי. כשסיפרתי על כך (די בגאווה) לחברים מקומיים, אמא של א' לא התרשמה במיוחד ואמרה לי: "אני בטוחה שזה מה שעשו בכל בתי הספר בעולם". לי היו ספקות משלי בקשר לבתי הספר בישראל, והן רק התגברו כששמעתי שביבי החליט להיות פתאום חסכן ולוותר על השתתפות בהלוויה של מנדלה. האמת, אני מבינה אותו. לייצג את ישראל וההפרדות שלה בנסיבות האלה באמת עלול להיות די מביך, אולי אפילו יותר מביך מלהיעדר בצורה כה הפגנתית.

אבל לא על זה רציתי לכתוב.

Image

לילה חזרה מבית הספר וסיפרה לי שמנדלה היה איש טוב מאוד, כי הוא רצה שיתייחסו לכולם באותה צורה. ואז היא סיפרה לי בטון מלא פליאה והשתאות על משהו אקזוטי מאוד ששייך לעבר הרחוק והקדמוני: "אמא, את יודעת שבימים עברו* – אפילו פה באנגליה!! – לא התייחסו לאנשים באותה צורה רק בגלל שהם נראים אחרת או שיש להם צבע עור שונה!!". ולפני שהספקתי להאיר את עיניה בנוגע לעובדות המרות, היא אמרה: "How stupid is that! הרי אין בעולם אפילו שני אנשים שהם אותו דבר..".

* היא אמרה את זה באנגלית והשתמשה בביטוי הסנטימנטלי והמעורפל In the olden days.

בגיל שש, לכליל יש עדיין עיוורון צבעים בריא. מבחינתה צבע עור או דת הם מאפיינים ניטרליים. יש לה חברות ממבחר דתות, כולל הינדואיזם, נצרות, איסלאם, יהדות ועוד כמה. יש לה חברות וחברים ממבחר גדול יחסית של צבעים וארצות. הרבה יותר גדול מהמבחר שעמד לרשותי בתור ילדה וגם גדול יותר מהמבחר שעמד לרשות תלמידי במרכז תל אביב. במערכת החינוך של לידס (ובמידה מסוימת באנגליה בכלל), חינוך לסובלנות ונגד גזענות הוא הלחם והחמאה וגם כוס התה. הנה, רק אתמול קיבלתי מכתב ממשטרת לידס (!!!) שמבשר על פתיחתו של פרויקט חדש: המשטרה תכשיר בני נוער בדיווח ומאבק בפשעי שנאה וגזענות. המשטרה, כן? מדהים. או תראו למשל את הסרטון הזה:

 Image

לא היה לי לב לגלות לכליל יותר מדי על האמת בנוגע לגזענות והסתפקתי באמירה שגם היום וגם באנגליה מפלים אנשים לרעה בגלל צבע העור שלהם. הסכמתי איתה שזה ממש טיפשי ולא התאפקתי ואמרתי לה גם שלא כל האנשים מבינים את מה שהיא מבינה.

כמה ימים לאחר מכן הנושא עלה מחדש באופן אחר, כאשר חברתי ש' רטנה שבתה בת ה-6 חיה בבועה. שאלו אותה בשיעור מה היא היתה משנה בעולם כדי להפוך אותו למקום טוב יותר, והיא ענתה שהיתה הופכת את האוטו שלהם לקרוואן. אני לא התרגשתי והצבתי לכליל את אותה השאלה. היא חשבה כמה שניות לפני שענתה: לא הייתי משנה כלום.

באמת??

כן, העולם טוב כמו שהוא.

וואו. באמת, זה מקסים. כי היא עוד קטנה כל כך שהעוולות והסבל פשוט לא חודרים לתודעה שלה. אמרתי לה שאני שמחה שהיא אוהבת את העולם שלה כפי שהוא. אבל הבועה הזאת הציקה לי, ולמחרת אמרתי לה שמי שממש טוב לו בעולם כפי שהוא, יכול עכשיו לעזור לאחרים שבשבילם העולם לא כל כך מוצלח. הזכרתי לה את העבודה שלי עם פליטים, לילה נזכרה שיש אנשים חסרי בית. היא הציעה שכשנעבור לבית החדש (זה יקרה בקרוב ואני מתכוונת לכתוב על זה כל הזמן ודוחה בלי סוף) ניתן להם את הדירה הזאת. או שאולי נבנה להם משהו במקום יפה בקאנטרי-סייד…? אולי ליד נהר? (זה ללא ספק בהשראת הספר שאני קוראת לה עכשיו, The Faraway Tree, שבו הגיבורים כל כך שמחים לעבור מהעיר לכפר). חשבנו אולי לארח מישהו בבית החדש, שיהיה בו חדר אורחים.

מבחינת התודעה הפוליטית שלה, הרגשתי שהשגנו איזו התקדמות. ממש קטנה. יותר חינוך לצדקה מאשר מודעות לאי צדק חברתי. אבל מבחינת התודעה הצחה והתמימה שלה אני לא בטוחה מה עדיף. יש לה חיים שלמים להתמודד עם עוולות העולם. וכמה מקסים להאמין שגזענות היא משהו בלתי נתפס שעבר מן העולם. בחינוך צריך לפעמים להתנהג כאילו האוטופיה כבר כאן. אולי מספיק לצייד אותה בתובנות האלה, וכשתגדל היא כבר תדע מה לעשות?

שנתיים לבלוג

זהו, אנחנו פה כמעט שנתיים, אבל את הבלוג הרי פתחתי חודש לפני שנחתנו, ותיכף תיכף מגיע יום ההולדת השני שלו. הגיע הזמן לסיכומים.

השנה כתבתי משמעותית פחות מאשר בשנה שעברה. זה קשור בין השאר לעובדה שהשנה הייתי עסוקה יותר מאשר בשנה שעברה, גם בעבודה וגם בכל השאר. בשנה שעברה, כשרק הגענו הנה, חזרתי למשלח היד הקודם שלי כעורכת אחרי כמעט עשור בתור מורה. הקמתי עסק והתחלתי לעבוד וכדרכם של עסקים מתחילים, היה לי יחסית הרבה זמן פנוי. לשמחתי, השנה העניינים קיבלו תאוצה והגעתי למצב שאני נאלצת לסרב להצעות עבודה מעניינות כי אין לי פנאי.

חוץ מזה, בשנה שעברה הייתי חדשה באנגליה ולא התחלתי אפילו להשתלב בעיסוקים מקומיים חוץ מלאכול בלי הפסקה את המעדנים של ליאת, שגרה מעבר לכביש. מי שהציץ בבלוג הזה יודע שהשנה השנייה שלי פה התאפיינה במעורבות רבתי בעניינים מקומיים ועוד היד נטויה. אני מקווה לכתוב על זה בהרחבה בסיכום השנה השנייה שלנו, אבל לא מבטיחה (כי גם בסיכום השנה הקודמת התכוונתי לסכם את השנה הראשונה ובסופו של דבר לא עשיתי את זה).

וחוץ מזה ומזה, בשנה הראשונה הבטתי בהכל בפליאה ורצתי להשוות ולכתוב כדרך לעבד את כל מה שחדש. השנה הרגשתי כאן יותר בבית, והצורך הדוחק שלי להבין מה קורה קצת שכך וכך גם הצורך לרוץ לספר לחבר'ה.
אבל אני רוצה לסכם את הבלוג ולא את החיים באנגליה. אז נעבור למספרים.

חמשת הפוסטים הפופולריים ביותר השנה הם:

באמשלך תעזבי אותי מהפוסט הארוך הזה

באמשלך תעזבי אותי מהפוסט הארוך הזה

1. וידוי: אני קורבן אופנה (טיפים לקניית נעליים)
2. כשהגזענים באים להפגין מה יעשו התושבים
3. איך לבחור שירי ערש לילדים, חלק ב'
4. לדעת לוותר
5. למה שירי הילדים באנגליה כל כך מורבידיים?

מניתוח התוצאות עולה שהפוסט הכי פופולרי של השנה הוא בכלל פוסט משנה שעברה. זה מעודד, כי זה אומר שיש הרבה אנשים בישראל שמנסים להשיג נעליים טבעוניות – מלת החיפוש שממשיכה להוביל אנשים לפוסט הזה. וזה משמח, כי זה אומר שהפוסטים שלי לא נעלמים לפח האשפה של ההיסטוריה שבוע לאחר שנכתבו.

שניים מהפוסטים הפופולריים ביותר שלי עוסקים בשירי ילדים. וזה משמח, כי אני מאוד אוהבת שירי ילדים וספרי ילדים וכיף לדעת שהקוראים שלי חולקים איתי תחומי עניין. מה היה כל כך מוצלח בחלק ב' לעומת חלק א' וחברו, חלק ג'? אני מניחה שסוד קסמו, כמו הפוסט הפופולרי ביותר בבלוג הזה, הוא בפרקטיות שלו. יש בו רשימה ארוכה למדי של שירים עם קליפים מיו-טיוב, והוא עוסק בשאלה שמעסיקה הרבה מאוד הורים שלא יכולים יותר לשיר את נומי נומי והילדים שלהם מסרבים להירדם. האם זה אומר שאני צריכה להתמקד בפוסטים פרקטיים? מצטערת, זה לא עומד לקרות.

הפוסט השני בפופולריות שלו עוסק בשינוי זווית – אני רגילה להיות בצד של השמאלנים מהסוג שתמיד רואה גזענות בכל מקום, תמיד מסתכל על התמונה הגדולה ולפעמים מחמיץ את הסיפור האישי. המצעד הגזעני בשכונה שלי לימד אותי שיעור חשוב באמפתיה.

ובדיוק באמצע החמישייה הפותחת נמצא הפוסט הראשון שכתבתי בשנה החדשה הזאת, רגע אחרי סיכום השנה שעברה. בשבילי הוא בעצם פוסט מהשנה הקודמת. מה שלא מופיע בבלוג הזה הוא הדיכאון המצמית שנכנסתי אליו כשהגיע המועד המשוער של לידת התינוק שלא נולד וכמה היה קשה למשוך את עצמי מתוכו. אני מקווה לכתוב על זה מתישהו.

ועכשיו, על אף שהחמישייה הזאת לא רעה בכלל, אני רוצה לבחור חמישה משלי, כי חביבי הקהל הם לאו דווקא חביבי ההנהלה.
חמשת הפוסטים האהובים עלי הם
ללכת לבית הספר או לברוח עם הקרקס?

הפוסט האנגלי הראשון שלי

מי חוגג את חנוכה?

עבדות מודרנית פה מעבר לפינה

מסע הנעליים ההזוי, חלק 2

הראשון הוא נושא לא פתור אצלי. לילה התחילה ללכת לבית הספר. לפעמים היא מתה על זה. לפעמים היא שונאת את זה. אני בדרך כלל שונאת את זה, ונראה לי שהיא קלטה אותי כבר. אבל מה לעשות עם זה? אני רוצה לחיות באופן שמבטא את האמונות שלי. אבל גם רוצה לחיות באופן שמאפשר לי להתפרנס ולכליל לפגוש כמה חברות שהיא רוצה. ואני נהנית מזה שהיא יודעת לקרוא ממש טוב, אבל לפעמים מרגישה שזה ממש מטופש בגילה הצעיר, והנה עובדה שבישראל יש המוני ילדים נבונים בני חמש שלא יודעים לקרוא ואף אחד לא מתרגש. ואני נהנית מזה שהיא מציצה אל התרבות הבריטית כמו שאני לעולם לא אוכל, ואפילו חושבת שזאת התנסות חשובה בשבילה. אבל אני גם מרגישה שבסופו של דבר הגיע הזמן להפסיק ללמוד על הבריטים ולהתחיל להיות אנחנו באנגליה.

וזה בדיוק הנושא של הפוסט השני, שאהוב עלי בגלל שהוא נקודת אור אופטימית בשנה שהיו בה הרבה ירידות. כי לפעמים אני מסתכלת על החיים שלי ומגלה שהמטרות שהצבתי לי בשנה שעברה הושגו. וזה נחמד. אלא שבינתיים יש כמה מטרות חדשות.

את מסע הנעליים ההזוי אני אוהבת כי הוא סוג של חשבון נפש. אני מרגישה שאני מתבגרת מההחרמה הגורפת שלי ומבינה את המשמעות הפוליטית והרוחנית של הצעד הזה באופנים חדשים. אני ממשיכה להחרים תוצרת עבדות כמיטב יכולתי וגם חושבת שזה נושא חשוב מאין כמוהו. בגלל זה גם בחרתי בפוסט על העבדות המודרנית כאחד החביבים עלי. אבל אני לא יכולה להעלים את התחושה שיש בכל זה משהו נרקיסיסטי מאוד.

ואת הפוסט על חנוכה אני פשוט אוהבת. לא כל דבר צריך לנתח.

והפעם במדור "רק באנגליה"

פעם הכרזתי על מדור ואז נמאס לי ממנו, אבל נשארו לי בטיוטות כל מיני דברים דוקוא חמודים. אז הנה מדור מורחב לרגל חיסולו (בלי נדר).

פקצות אימייל: X בסוף מכתב

אתם מכירים את זה שפקצות צעירות חותמות מכתבים ואסמסים בנשיקות x? ובכן, כשרק הגעתי לכאן התחלתי לקבל אימיילים ומסרונים עם האיקס הזה וחשבתי לעצמי "אלהים אדירים, הגעתי לשכונה הכי פרחית בעולם!". לקח זמן עד שהבנתי שפה לא רק פקצות צעירות אלא גם נשים בגיל 40 פלוס ואפילו סבתות קשישות ממש חותמות מכתבים בנשיקות. גם במכתבים לא ממש פורמליים לנשים שהן בקושי מכירות, כמוני למשל. המגדילות לעשות משתמשות ב-0 לחיבוק. עניין של בנות, כמובן. בחורים לא עושים את זה.

חלוקים

the cat in the robeאנשים פה לובשים חלוקים בחורף. אפשר להבין אותם, כי קר מאוד. אבל בישראל בחיים לא ראיתי מישהו לובש חלוק צמרירי אם הוא לא חולה או זקן עירקי. פה גם נשים נורמטיביות לגמרי לובשות חלוקי בית רכים. וגם חתולים. לפעמים. באינטרנט הבריטי.

שירות לקוחות

באנגליה תמיד אפשר להחזיר מוצר ולקבל כסף מיד, בלי ויכוחים ובלי עניינים ובלי עודף במסטיקים, כמו שבעל הקיוסק ליד בית הספר היסודי שלי נהג לעשות עד שהדבר התגלה להורים אחרי שנים.  וזה קורה לא רק ברשתות אלא אפילו בשוק. ולא צריך להסביר או לתרץ. פשוט מחזירים את המוצר ומקבלים כסף. נחמד.

חנויות יד שנייה

הן בכל מקום. אין רחוב חצי ראשי באיזשהי שכונה שאין בו לפחות שלוש חנויות יד שנייה. אלו חנויות צדקה, שכל מה שנמצא שם נתרם וכל הכסף הולך לאגודה שהקימה את החנות. ויש פה המון ארגוני צדקה. ואצל חלקם אפשר לקנות דברים מעולים בזיל הזול.

אייג'יזם

זה לא ממש "רק באנגליה", אבל תראו את מדור האופנה הקבוע של הטלגרף, עם דוגמניות (כן, רזות נורא) בכל הגילים. גם מעל גיל 30.
אופנת חורף:
http://fashion.telegraph.co.uk/galleries/TMG9760237/The-Browser-Apres-Ski.html

אופנת קיץ:
http://fashion.telegraph.co.uk/galleries/TMG10183663/The-Browser-Summer-dresses.html

ולקינוח: הטרדה מינית והאקלים הקריר
בשבוע שעבר היה כאן גל חום. אללי, הטמפרטורות הגיעו עד 28 מעלות! את ה"פחחחחחח" של קוראי הישראלים אפשר לשמוע עד לפה, אבל הבריטים השתגעו ונשאו חוורונם אל האור בצימאון שרק מי שחי בארץ גשומה ואפורה יכול להבין.
כל הגברים הורידו את החולצות. כל הנשים לבשו גופיות. לכולם פתאום היו סנדלים ומשקפי שמש. אנשים בשכונה שלי עשו על האש ושתו בירה ביחד, ואנחנו וגם השכנים אכלנו חצי מהארוחות על הדשא בפיקניקים משותפים. היה כיף.

אבל יום אחד הלכתי לי ברחוב ליד חבורה של ערסים ששתו בירה ועשו על האש בחצר הבית, ופתאום התחילו להגיד לי משהו בסגנון "הי בובה", שחשבתי שכבר שכחתי ממנו. כן כן, האקלים החם מוציא מהאנשים התנהגויות ים תיכוניות כאלה, חסרות נימוסים ופולשניות. זאת הפעם הראשונה בשנתיים שהוטרדתי מינית באנגליה, בטח ובטח שלא נתקלתי במשהו כל כך ישיר ואגרסיבי. שקלתי לרגע להעמיד אותם במקומם, אבל ויתרתי. האקלים כבר יטפל בזה.