לגור בקואופרטיב דיור #3

כתבתי על התיאוריה של קואופרטיבים וכתבתי על השיפוצים בבית הקואופרטיבי שלנו , אבל עדיין לא כתבתי על החיים עצמם. הפוסט הזה הוא ניסיון ראשון לכתוב על החיים בקואופרטיב.

יש משהו מיתולוגי בחיים בקואופרטיב. לכאורה אנחנו פשוט גרים ליד שכנים נחמדים בהסדר יוצא דופן של בעלות על הבית. למעשה אנחנו חלק מתנועה קואופרטיבית, מנסים לחיות לפי הערכים שלנו באופן מודע, יוצרים מסורות ומשתפים פעולה. ואולי להיפך? לכאורה מלים גדולות ובפועל חיי השגרה? לפעמים זה נראה מאולץ. למה צריך לעשות כזה עניין מזה שאנחנו שומרים את כל כלי העבודה שלנו באותו חדר? אבל לפעמים זה נחמד שיש עוד אנשים שאחראים על תחזוקת הבית, ואחרי שעובדים עם מישהו בעבודה פיזית מאומצת נוצרת תחושת שותפות.

למשל, כשנכנסנו לבית רוב החצר האחורית היתה תפוסה בצריף עץ ענק ומכוער, שהסתיר את אור השמש בחלון חדר העבודה שלנו והיה ממש מפגע אסתטי. חוץ מזה, רצינו לשים במקום הזה את הטרמפולינה של ילדי הקואופ כדי שהשכנים יוכלו לקבל את הדשא שלהם בחזרה. יום אחד הזמנו מכולה לפסולת בניין ויצאנו להשמיד את הצריף.

תמונה

שלב ראשון: לנקות מהחצר את פסולת הבניין שמילאה אותו כדי שיהיה מקום להריסות המחסן 

תמונה

שלב שני: לפנות את המחסן ולפרק את לוחות העץ. זה יותר קל מכפי שזה נראה (לשם שינוי עבודה שאינה מפרכת יותר ממה שדמיינו!).

בשלב הזה התגלו כמה מציאות די מדהימות. למשל, הקשישה הערירית עם הטעם האקסצנטרי שגרה פה לפנינו היתה מודל ציור. במחסן היה רישום עירום. מהגב, לא להיבהל. ובכל זאת. אולי זאת היא? שמרנו אותו. נראה אם יהיה לי אומץ לתלות אותו בבית.

תמונה

זהו, פירקנו את כל הקירות. נור הוריד את יריעות הזפת מהגג הרעוע. אפשר להפיל את הצריף. 

תמונה

נפילתו של הצריף. דחפנו אותו יחד מהגדר של השכנים.

עכשיו התוכנית היא להרוס את חומת הלבנים הנמוכה שמפרידה בין הבתים כדי שתהיה לנו חצר משותפת גדולה ולא נצטרך להקיף את הבית כדי להגיע זה אל זה. זה די נחוץ, כי כאמור עכשיו הטרמפולינה בצד שלנו והאופניים בחדר האופניים שבמרתף שבבית השני – כי הרי הרסנו את המחסן… להרוס גדר לבנים נראה יותר קשה מלפרק צריף עץ רעוע, ולכן זה עדיין מחכה. אבל זה יגיע, חייב להגיע. גם אני רוצה קצת דשא!

הלאה.

לאכול יחד

אחד הדברים שהחלטנו עליהם מיד כשעברנו הוא שנאכל יחד פעם בשבוע, כל פעם בבית אחר. זה כיף. בהתחלה כמובן השקענו מאוד ועם הזמן עברנו לארוחות קצת פחות פורמליות וחגיגיות ובעיקר השקענו פחות בסידור הבית לקראת האורחים, כי אנחנו כבר לא ממש אורחים. אז בכל יום שישי אנחנו אוכלים יחד ארוחת ערב ומנסים לתאם כדי שהארוחה לא תהיה אקלקטית מדי. היום פ' אמר שהוא מכין קארי, אז החלטתי להכין אורז ומרק גזר. המרק הוא הגרסה הפרטית שלי בעקבות השראה מהאינטרנט ויצא ממש טעים. מה שמיוחד בו הוא שבניגוד להרגלי לא השתמשתי בתבלינים בכלל. זה פשוט הטעם של המרכיבים.הוא הולך ככה:

מרק גזר עם חלב קוקוס
מה צריך?
2 בצלים קצוצים דק
5 גזרים (לפחות) בקוביות
1 אגודל שורש ג'ינג'ר
חצי דלורית קטנה
לימונית (אני השתמשתי במיובשת, כזאת שמכינים ממנה תה)
1 פחית חלב קוקוס
קצת פסאטה עגבניות (נגיד, רבע כוס)
חופן כוסברה טרייה

מה עושים?
מטגנים את הבצל עד שמתחיל להזהיב
מוסיפים את הירקות
מטגנים קלות
מוסיפים מיץ עגבניות וג'ינג'ר מגורר בפומפייה
שופכים את פחית חלב הקוקוס
בינתיים מרתיחים מים ומכינים חליטת לימונית ארומטית וטעימה. אלה נוזלי המרק. שופכים אותם לסיר.
מוסיפים חופן כוסברה לא קצוצה – מוציאים אותה לפני הסוף.
מבשלים עד שכל הירקות רכים מאוד.
טוחנים בבלנדר יד.
טדאם!
מרק גזר עם חלב קוקוס

 רכב משותף

לרוב חברי הקואופרטיב שלנו אין רכב פרטי. אחרי שעברנו לפה הצטרפנו גם אנחנו לקבוצת הרכב המשותף. בקבוצת המכוניות יש 14 חברים ושלוש מכוניות: שתיים קטנות ואחת גדולה. מי שרוצה להשתמש במכונית צריך להזמין אותה מראש בגוגל דוקס, ומי שנוסע צריך לרשום כמה מיילים נסע וכמה זמן. פחות או יותר אותה שיטה ששירתה אותנו בנאמנות בתל אביב, אבל עם יותר מכוניות ויותר משתתפים. דרך טובה להכניס בקטנה לתרבות הצריכה, לעודד אנשים לחסוך בשימוש ברכב פרטי, לחסוך בכסף על ביטוח ותיקונים ולתכנן את הנסיעות.

אז מה, זה מאוד מיוחד לגור בקואופרטיב? כן ולא. נחמד שיש לנו קהילה של אנשים שלילה מוכנה להתחבק איתם (זה לא דבר של מה בכך במקרה שלה!) ושכיף לנו לחלוק איתם דברים, פשוט כי אנחנו בקואופ. אבל אנחנו גם חברים, אז מה בעצם ההבדל? נראה לי שבכל זאת, לבעלות משותפת על דברים יקרים כמו בתים ומכוניות יש משמעות. זו רמה אחרת של אמון וערבות הדדית. עדיין לא החלטתי מה אני חושבת על זה. מה שכתבתי כאן הוא בהחלט רק הצצה. נראה מה יהיה בהמשך.

 

 

מודעות פרסומת

אז איך זה לגור בקואופרטיב דיור #2

עד לפני כמה חודשים גרנו בשיכון של דיור בר השגה בלבו של אזור אמיד במיוחד בלידס. אזור פרברי, ירוק, שקט, עם רחובות קטנים שכמעט אין בהם מכוניות או אנשים שהולכים ברחוב ואין בהם בכלל בתי קפה או חנויות. אגב, כאילו כדי להכעיס, איך שעברנו פתחו בית קפה שיקי וידידותי לטבעונים במרכז המסחרי – מרחק 15 דקות הליכה, אבל זה נחשב כלום במונחים של האזור הזה. כשעברנו הרגשתי שלגור שם זה כמו לגור בבית קברות – מקום יפה מאוד, ירוק מאוד, שקט מאוד ומשעמם מאוד.
אבל השכנים היו טובים בעיני וגם בעיני שאר המשפחה. קודם כל הכרנו את ליאת, שגרה במרחק חמש דקות הליכה מאתנו. אחר כך הכרנו את השכנים מהבניין (בניין קטן של ארבע קומות שכל דירה בו היא דו קומתית): בדלת מולנו גרה מ' המקסימה וטובת הלב – אם חד הורית מדרום אפריקה שלעולם אינה נבהלת מכלום או מאבדת את שמחת החיים האינסופית שלה. שני הילדים שלה היו חברים טובים של הילדים שלנו ונכנסו אלינו לבית כמעט כל יום. הסיפורים שלה היו יכולים למלא את המדורים האלה ב"לאשה", אני כל הזמן מתכננת לספר חלק מהם פה בבלוג ולא יוצא לי. השכנה המושלמת, כנראה.
אח"כ הכרנו את ט', עיתונאי גולה מניגריה, אינטלקטואל אקסצנטרי, אוטודידקט, בגובה 2 מטר בערך והומור משונה, איש מעניין שאם הסיפורים של מ' מוזרים, הסיפורים שלו מדהימים ומופלאים פי כמה. כשעזבנו הוא נתן לנו במתנה פסנתר. אמיתי.
והיו ק' וע' בבנין הסמוך, שהבנות שלהן התרוצצו אצלנו כל הזמן ולילה היתה אצלן בלי סוף וכולם נהפכו לחברים קרובים מאוד שלנו. חברים שאפשר לבקש מהם טובות (ע' העמיס בוואן שלו את הרהיטים לבית החדש ועזר לסחוב. ק' שמרה על לילה אינספור פעמים) וכיף לעזור להם בעת צרה.
סביב הבניינים היה משטח דשא ענקי שבימים יפים (הכל יחסי, כן?) אפשר לשחק בהם ויש מספיק מקום לכל חבורות הילדים של השכונה.
למה אני מספרת את כל זה?
כי כשהחלטנו לעבור לקואופרטיב הדיור כבר היינו חלק מקהילה משמעותית עם מרחבים משותפים, רכילות, עזרה הדדית ויחסי חברות. בשביל מה היינו צריכים לעבור לשכונה אחרת שאין בה מרחב עצום של דשא מחוץ לדלת, שיש בה רחוב די ראשי והמון המון חנויות ומסעדות פועלים? אני לא בטוחה. הפוסט הזה אולי יעזור לי לברר את השאלה הזאת.
השיפוצים

הנה הבית - מבחוץ.

הנה הבית – מבחוץ.

כשקנינו את הבית הוא היה במצב מפופקפק מאוד. לא מתמוטט ולא רקוב, אבל עם כמה חסרונות אקוטיים. למשל, לא היתה לו הסקה מרכזית. היו תולעי עץ בתקרה של המרתף, שהיא גם הרצפה של הסלון. המטבח היה למעשה כיור עם משטח עבודה פצפון ורעוע בחדרון קטן במרתף (במרתף יש 3 חדרים). ועיצוב הפנים היה מזעזע. אבל באמת, פשוט לא ייאמן.
יש דברים שאי אפשר לתאר במלים. למשל עיטורי הסנאים והחתולים האקסצנטריים לאורך גרם המדרגות.

שימו לב לטפט הפרחים בטוב טעם מסביב לחתולים והסנאים

שימו לב לטפט הפרחים בטוב טעם מסביב לחתולים והסנאים




 

 

 

 

 

 

 

 

או השילובים התמוהים בין סוגים שונים של טפטים. חלק מהתמונות נעלמו באורח מסתורי, אבל תאמינו לי שהשילוב בתמונה הזאת הוא בטוב טעם לעומת מה שהלך בחלק מהחדרים האחרים. נגיד, בחדר שהוא עכשיו חדר השינה שלנו היו מודבקים פסים של טפטים משלושה סוגים שונים: האחד עם פסים, האחד עם דוגמה פסיכדלית משונה ואחד עם נקודות.

בסוף זה יהיה מטבח

 

 

 

 

 

 

 

או התקרה בסלון.

התקרהההה

יש עוד דברים שקשה לתאר במלים. למשל, עד כמה קשה להסיר טפטים מהקיר, במיוחד כשמתחתיהם יש שכבת נייר. ואז, גם אחרי שמגרדים את הטפט ומרטיבים את הנייר ומורידים אותו עם מכשיר קיטור מיוחד, הקיר נשאר דביק וגבשושי וצריך לשטוף ולקרצף אותו עם סקוצ'ים וסבון מיוחד. ואז צריך לטייח, כי הקירות האלה בני מאה ומשהו וכל הקימורים המשונים שלהם הוסתרו איכשהו תחת הביזאריות הכללית של הטפטים שהיו שם קודם.

וכמובן את מה שכל מי שאי פעם שיפץ בית יודע: שמה שנראה בהתחלה כפרויקט קטן ולא מזיק הוא למעשה עבודת פרך מתישה עם המון שלבי ביניים שלא חשבנו שיהיה בהם צורך. הוסיפו לזה את העובדה שהתכוונו לעשות כמה שיותר מהעבודה בעצמו ולא להזמין פועלים ואת שותפינו לשיפוצים וקבלו סאגה היסטרית לגמרי. קחו למשל את ב', חבר קואופרטיב עם טונות של אנרגיה ומגוון אקלקטי של כישורים ברמה גבוהה, מתכנות ועיצוב גרפי ועד שרברבות ורכיבה אתגרית על אופניים. ב' פרש לגמלאות שבוע לפני שהתחילו השיפוצים. ואז הוא נכנס לעבוד במלוא הקיטור, לפחות עשר שעות ביום, על הבית שלנו. דרך טובה להחליק מעומס עבודה מטורף אחד לעומס עבודה מטורף אחר.

ב' הוא פרפקציוניסט חסר תקנה. מה שהאדם הממוצע עושה אחרי חצי שעה תכנון ומבצע ביום אחד, ב' יתכנן במשך יומיים ויבצע במשך שלושה ימים, אם לא שבוע. התוצאה בדרך כלל מאוד מאוד מרשימה ומלוטשת. אבל למי יש סבלנות לחכות כל כך הרבה זמן?! העניין עם השיפוצים הוא שהכל תלוי אחד בשני. חייבים לטפל בקירות לפני שמתקינים את ההסקה (ולכן עבדנו בבית קפוא כל הזמן). חייבים לגמור את ההסקה לפני שמניחים את השטיחים. חייבים לגמור את בידוד הקיר לפני שמתקינים את המטבח החדש שבנינו בעצמנו מכלום, ורק אז אפשר להתקין את מערכת החשמל והמים. ואם כבר קוראים לחשמלאי, כדאי שהוא יעשה את הכל ביום אחד, ולכן בכל הבית אין מערכת חשמל חדשה עד שלא נגמור עם המטבח. אבל במטבח ב' התעקש שחייבים לבודד את הקיר.

ב' הוא פריק של חיסכון באנרגיה. בידוד הבית חוסך המון אנרגיה על חימום (הוא לא מפסיק להגיד לנו שהבית שלנו חם מדי), וזה משמעותי מאוד בארץ קפואה כמו אנגליה. אז ב' הזמין את הגורו המקומי לענייני בידוד, שהרצה באריכות והתלהבות על יצירת מעטפות תרמיות ועל תנועת אוויר בבית, ויחד עם אבי הם בנו קיר בידוד חדש בעובי 15 ס"מ על הקיר החיצוני של המטבח. התהליך הזה ממושך ומייגע ולקח המון זמן ומאמץ וגם כסף וסבלנות. כי ב' יכול לעשות המון דברים שאחרים לא יכולים, אבל הוא היה עסוק במדידה של חומרי איטום וניסור אומנותי של לוחות העץ שיורכבו עליהם ובהשפרצה אמנותית של חומר הבידוד כך שכאשר יתייבש הוא ייראה כמו הפאנלים המקוריים על התקרה (בחיי!).

אבל העבודה השתלמה. בסופו של דבר החדר, שבמקור היה בכלל חדר הסבה ולא מטבח, עבר טרנספורמציה ממוצג א' למוצג ב'.

א: המטבח, לפני

א: המטבח, לפני

ב': המטבח, כמעט מוכן

ב': המטבח, כמעט מוכן וכבר מבולגן

אתם קולטים שבהתחלה בכלל לא היה חיבור מים לחדר הזה? כמו כן, ודאי הבחנתם שהרצפה עדיין לא מוכנה. זה סיפור ארוך, אולי תיכף אספר לכם.

הצביעה

בתור קואופרטיב עם מודעות לסביבה, השתדלנו גם לצבוע בצורה אקולוגית יחסית. כמובן להשתמש בצבעים על בסיס מים, זה ברור. אבל אנחנו השתמשנו בצבעים ממוחזרים. הסיפור הוא כזה: בדרום לידס שוכן מיזם מדהים למיחזור צבע. זה מחסן עצום ממדים שאליו מגיעות פחיות צבע פתוחות ממזבלות או מעסקים או מאנשים שלא גמרו את מה שקנו. הפחיות נתרמות למקום וגודשות את המדפים, והצוות מערבב במקום את הגוון המדויק שהלקוחות רוצים, ומוכר ליטרים של צבע במחיר מגוחך ממש. קנינו מספיק צבע לכל הבית ושילמנו כמעט שום דבר.

המרכז למיחזור צבעים

הביקור במקום הזה מסחרר, כי אפשר לבחור איזה צבע שרוצים, מט או מבריק, ולא צריך להתקמצן. והאנשים נחמדים ומצחיקים, רק צריך להיזהר לא להישען על שום דבר כי הכל מלא בשפריצים של צבע…

עכשיו הבעיה היא לבחור את הצבע הנכון. אני רציתי לבחור צבעים עליזים וחזקים, אבל ג' השכנה חששה שזה ייראה מוגזם על הבית הענק הזה, ובסוף החלטנו על משהו יותר סולידי וחמים. לילה התעקשה שהחדר שלה ייצבע בכחול, הצבע האהוב עליה. בחרנו כחול יפה והחדר הוא ללא ספק החדר הכי יפה בבית. מכיוון שעדיין נשארו לנו חתיכות קיר שמחכות לצביעה, הבטחתי לעצמי להפסיק לפחד ולרכוש צבעים נועזים יותר לסבב הצביעה הבא…

רק להדגים את ההשפעה הדרמטית של הצביעה, תראו את החדר של לילה לפני ואחרי:

החדר של לילה, לפני. שימו לב לשטיח

החדר של לילה, לפני. שימו לב לשטיח

החדר של לילה, פרט

כמו שאולי כבר הבנתם, חלק משותפינו מנוסים בצביעה ובעלי נטייה לדקדקנות בפרטים הקטנים. אני די חפפנית, אבל כשעובדים עם אנשים כאלה אין ברירה אלא ליישר קו עם הסטנדרטים שלהם – מה גם שזה הבית שבו אני אמורה לגור. זה אומר שליקקנו את הקירות האלה וצבענו אותם בשיא הקפדנות, אחרי צביעה, שיוף, טיוח, צביעת שכבות נוספות ובאופן כללי רמת גימור שלא הכרתי. מצד שני, מעולם לא עבדתי על קירות בני מאה ומשהו. הם צדקו, כמובן. אבל זה היה מתיש. הוסיפו לכך את העובדה שהבית קפוא ולוקח לכל שכבה יומיים להתייבש, ותבינו באיזה קצב העבודה התקדמה.

הלאה.

חלק מהחדרים סבלו לא רק מעיצוב פנים שערורייתי אלא גם מרטיבות בקירות או תולעי עץ.

חדר האורחים, לפני. רטיבות בקירות, טפטים תמוהים ושטיח מהוה

חדר האורחים, לפני. רטיבות בקירות, טפטים תמוהים ושטיח מהוה

חדר האורחים, אחרי.

חדר האורחים, אחרי. קצת כמו חדר במלון

כדי לטפל בבעיית התולעים, ב' הרים את כל השטיחים ועבר עם זכוכית מגדלת על כל לוחות העץ. בארבע קומות הבית. במרתף התגלו תולעים, ולכן הוא שבר את התקרה של המרתף, בעצמו, עם פטיש. ואז אחרי המון זמן (כי זה היה לקראת חג המולד וכל אנשי המקצוע היו עסוקים בשיפוצים לקראת החג, קצת כמו להשיג שיפוצניק בישראל לפני פסח) הגיעו המדבירים וטיפלו בעץ כדי שהתולעים לא יחזרו. הן השאירו דוגמה מעניינת ברצפת הסלון.

או, הרצפה.

ברוב החדרים פשוט הנחנו שטיחים מקיר לקיר כמו שנהוג באנגליה. זה חמים ונעים ורך ואם אסור לאכול גם לא מתלכלך יותר מדי. וזה כיף כי זאת עבודה מקצועית ולכן לא צריך להשקיע בזה זמן אלא רק כסף. תאמינו לי שכאשר סוף סוף הגענו לשלב השטיחים, כבר לא היה לי חשק לעבוד בבית הזה אפילו טיפה.

אבל בקומת הסלון-מטבח אי אפשר להניח שטיח. כלומר, אנחנו לא יכולים. יש באנגליה אנשים שיש להם שטיח מקיר לקיר לא רק במטבח אלא גם באמבטיה. פער תרבויות, כנראה. בקיצור, מה עושים עם הרצפה?! להניח פרקט זה יקר וגם נראה קצת זול והמוני. לינולאום זה דבר מאוד מכוער. לעומת זאת, לוחות הרצפה המקוריים של הבית במצב די טוב.

בחדר של נור היה ברור שלא יהיה שטיח, כי כיסא המחשב שלו יהרוס את השטיח בשניות. אחרי שהסרנו את לזניית השטיח והלינולאום והעיתונים הישנים שהונחה על הרצפה, גילינו שהיא אפורה כמו קרש בניין, אבל עם פוטנציאל. אז קרצפנו אותה בברזלית וגילינו שמתחת לשכבות הטינופת היא ממש יפה. אז שייפנו את כל החדר – ארבעה אנשים כורעים על הברכיים ומלטשים – ואז ניקינו בכוהל, ואז צבענו בלכה כהה. יצא מהמם.

תראו את רצפת העץ הזאת!

תראו את רצפת העץ הזאת!

אחרי שראיתי מה אפשר לעשות עם הרצפה, החלטתי שאני הולכת על כל הקופה עם הרצפה של הסלון. כל מי ששמע מה אני מתכננת לעשות נחרד מאוד. התכוונתי לשייף במכונה מיוחדת את הרצפה של הסלון ולהחליק אותה, כדי שאוכל לצבוע אותה בלכה שקופה ולהחזיר לעץ את הדרו המלכותי המקורי במקום לכסות בצבע לכה, מה שנקרא באנגלית stain. כל מי שהתנסה בזה הזהיר אותי ששיוף רצפה הוא מלאכה קשה, מתישה, שממלאת את הבית בנסורת ואבק, גורמת לכאבי גב ואוזניים ובאופן כללי היא סוג של סיוט. המכונה כבדה נורא ולא נוחה לתפעול, מרעישה בטירוף וצריך להיזהר איתה. מקצוענים גובים על העבודה הרבה כסף. אבל אני החלטתי לעשות את זה ויהי מה. קראתי כל מה שאפשר על התהליך, ומצאתי גם תיאור כל כך ריאליסטי שלו, שאחסוך מכם את רוב הפרטים ופשוט תקראו את זה. כל כך מצחיק, כל כך נכון, ועם תמונות יפות שנראות בדיוק כמו מה שאני עשיתי פה, רק בלי לתעד. לא יודעת איך היה להם ראש לתעד את כל זה.

העניין הוא, שבניגוד לכותבי הבלוג לנו לא היתה מכונה לליטוש השוליים. זאת מכונה אחרת, שיכולה להגיע לפינות, בניגוד למכונה הגדולה. בנוסף, שולי הרצפה היו צבועים בלכה שחורה שנדבקה לעץ ולא הסכימה לרדת בשום אופן. במקום להשתייף יפה מנייר הלטש, היא פשוט נדבקה לנייר הלטש ואז נשרפה מהחיכוך וקרעה את גליל נייר הלטש היקר שהולבש על המכונה. כמובן שלכה שרופה נדבקת לעץ אפילו יותר מלכה שנמשחה על העץ לפני עשרות שנים. הסרת הלכה השחורה היתה סיוט. א', המקסימה בנשים – היא תמיד חיובית, ששה לעזור, מלאת אנרגיה ועזוז, חרוצה ומקסימה וחכמה, אין מלים – נחלצה לעזרתי ויחד תקפנו את מסגרת הלכה בברזלית ומברשות עם זיפי מתכת ומה לא. בסוף זה קצת זז. על חלק ויתרתי. חלק גירדנו במין איזמל מתכת משונה, בגודל של מברשת שיניים.

אתם ודאי תוהים למה החדר הוקף במסגרת של לכה שחורה..? גם אני תהיתי. מתברר שלפני שהמציאו את השטיח מקיר לקיר, הוויקטוריאנים כיסו את מרכז החדר בשטיח גדול ואת השוליים, מסביב לשטיח, צבעו בלכה חזקה ועמידה ויפה בסטנדרטים ויקטוריאניים, כלומר בצבע כהה וקודר. סחתין עליהם, באמת היו להם חומרים שחבל על הזמן. מזל שהם לא כיסו בחומר הנורא הזה את כל הרצפה!

בסופו של דבר העבודה השתלמה. תראו.

הסלון, לפני. שטיח מחריד, טפט מזעזע, תנור גז.

הסלון, לפני. שטיח מחריד, טפט מזעזע, תנור גז.

הסלון, בתהליך. אולי זאת לא התמונה הכי טובה בעולם, ומהצבע המחריד על התקרה עוד לא נפטרנו, אבל תראו את רצפת העץ והקירות הבהירים.

הסלון, בתהליך. אולי זאת לא התמונה הכי טובה בעולם, ומהצבע המחריד על התקרה עוד לא נפטרנו, אבל תראו את רצפת העץ והקירות הבהירים.

הבעיה היא, שאחרי שראינו מה אפשר להשיג עם הרצפה, אין לנו לב לכסות את מסדרון הכניסה לבית ואת המטבח בפרקט קנוי. מצד שני, אלו לא בדיוק חלקים שאפשר להימנע מלדרוך עליהם עד שיתייבשו. והרצפה שם לא במצב מזהיר. וקצת איבדנו את הדרייב לקרצף בכריעה, שהיה לנו בהתקף האמוק של השיפוצים. אז הרצפה ברוב הקומה הראשונה נראית כמו רצפה של אסם. בינתיים.

על טוב לב ונדיבות

יש עוד המון חדרים שלא הראיתי לכם (הדלת לנרניה, למשל) וסיפורים שלא סיפרתי, אבל אני כבר מתעייפת. אחרי שהתקנו חימום והנחנו שטיחים, המקום נעשה הרבה יותר חמים וביתי. עברנו אל הבית לפני שהוא היה מוכן, פשוט כי הגיע הזמן לפנות את הדירה הקודמת. וכך קרה שעשינו שיפוצים חיוניים אחרונים בבית, ארזנו בבהילות את כל החפצים הרבים להדהים שהספקנו לאגור בשנתיים וחצי של מגורים באנגליה, קרצפנו את הדירה שעזבנו כדי שסוכנות התיווך וניהול הבית תחזיר לנו את הביטחונות שהשארנו להם, ועם הלשון בחוץ הגענו לבית החדש. למחרת יצאתי למבחן האנגלית שלי, שנמשך שלוש שעות ואיכשהו מצאתי זמן להתכונן אליו כדי להכיר את המבנה התמוה של הבחינה ולהתרגל שוב לכתוב בעיפרון ולהעריך במבט כמה זה שש מאות מלה בכתב ידי החרפושי. הייתי לחוצה מהבחינה הזאת בצורה לגמרי לא הגיונית, ולא עזר שבהמתנה שמעתי סיפורי זוועה על אנשים שעשו את המבחן שלוש או חמש פעמים. אבל הכל עבר בשלום. הגענו הביתה.

כמה פעמים בחודשיים של השיפוצים בכיתי מהתרגשות. חברי הקואופרטיב השקיעו שעות וימים ומאמץ פיזי עצום בשיפוץ הבית הזה. אבל גם חברים אחרים באו לעבוד. מ' בנה לנו חדר ארונות. ל' הגיעה עם ריבת פירות. ק' באה לשייף קירות. ש' שמרה על לילה יום שלם כדי שנוכל לעבור. בימים שלפני המעבר, כשעבדנו מסביב לשעון, ליאת הכינה לנו ארוחות ערב. אחרי שבנינו את המטבח סוף סוף, היא באה לקרצף אותו בחומר אנטיבקטריאלי. ה' וע' עזרו לנו לסחוב את כל הארגזים ולהוביל. בלילה הראשון שלנו, א' הכינה עוגה טבעונית עם נר 0, לציון יום ההולדת הראשון שלנו כדיירים בקואופ. ג' הכינה לכל חברי הקואופ אוכל. אני לא ידעתי את נפשי. הנדיבות, החברות, טוב הלב, המסירות ותשומת הלב של החברים שלנו פשוט מילאו אותי בהכרת תודה אדירה. לא ייאמן שיש אנשים כל כך מהממים. ושהם חברים שלנו. תודה כזאת ענקית אי אפשר בכלל להביע במלים.

אלו השיפוצים, לפחות חלק מהם. אני רואה שעל הווי החיים בקואופ כבר אכתוב בפעם אחרת. חכו, גם זה יגיע. רק אספר לכם שלפני כמה ימים הרסנו יחד את הצריף המכוער והענקי שהיה בחצר האחורית ופינינו אותו ואת שקי פסולת הבניין שיחד חסמו את כל החצר. עכשיו יש שם טרמפולינה ענקית. פרטים בהמשך.

 

אז מה הסיפור עם קואופרטיב הדיור

כבר שנים חשוב לנו להיות חלק מקהילה, לגור עם עוד אנשים, לחיות סוג של חיי שיתוף מעבר למגבלות המשפחה הגרעינית. פעם אפילו השתתפנו ביוזמה להקים פרויקט של דיור שיתופי בתל אביב, אבל מחירי הנדל"ן הכריעו אותנו. למי יש תקציב לקנות בניין ענקי בתל אביב שיספיק לכמה משפחות ועוד יישאר כסף לשפץ אותו?!

זמן לא רב אחרי שהגענו לפה חשבנו להצטרף לקואופרטיב דיור רדיקלי בשכונה שבה אנחנו גרים היום. אבל בתור משפחה לא כל כך התאמנו לסגנון החיים שלהם, שכלל שני בתים שבכל אחד מהם גרים שבעה אנשים בערך, ארוחות משותפות כל יום והתחייבות להשקיע לפחות 5 (או 15?!) שעות בשבוע בשינוי חברתי. אלה החוקים ברשת הקואופרטיבים הרדיקלית שהקואופ שייך אליה. אנחנו לא נבהלנו מהאווירה הסטודנטיאלית, אבל הם הרגישו שמשפחה לא מתאימה למרקם החברתי שלהם. אני די נעלבתי והרגשתי שעכשיו אני באופן מוחלט וסופי זקנה ובורגנית. אבל תכלס, הם צדקו.

וכך מצאנו את עצמנו, שנה וחצי אח"כ, מצטרפים לקואופרטיב דיור לכל המשפחה. זה קואופרטיב קטן, שכשהצטרפנו היה בבעלותו בית אחד בלבד. פעם גרו בבית ארבעה אנשים, אבל אחרי שבני הזוג מביניהם נעשו הורים לשתי ילדות, האחרים נעלמו להם והבית נהפך לבית די נורמטיבי, פרט לעובדה שהוא לא בבעלות פרטית אלא בבעלות קואופרטיבית. היום יש בבעלות הקואופרטיב שני בתים צמודים זה לזה, ובאחד מהם גרה המשפחה שלי. די מדהים.

קואופ הסקוואטרים של איסלינגטון
רגע, מה זה בכלל קואופרטיב דיור?

אולי זה המקום להסביר מהם קואופרטיבי דיור. הרעיון הוא, בגדול, להוציא את הבתים מידי השוק הפרטי ולהעביר אותם לבעלות משותפת של הדיירים. מי שגר בבית הוא בעל הבית, אחראי לבית ומקבל החלטות שקשורות לבית. גם אם גרת בבית כל החיים, הבית לא שייך לך או לילדיך. הוא שייך לקואופרטיב. קונים את הבית לא כנכס או כהשקעה כלכלית, אלא כדי לגור בו. הקואופרטיב מאפשר לאנשים שלא יכולים לגייס כסף לקניית בית לקנות בית ביחד ולגור בו.

אנגליה היא מולדת הקואופרטיבים. יש משהו מאוד אנגלי בפרגמטיות שבקואופרטיב. חלק מחברינו בעולם הקואופרטיבים חושבים שקואופ הוא ארגון רדיקלי, אבל ברוב המקרים זו דרך שבה אנשים לא עשירים ולא חזקים יכולים להשתלב בשוק הקפיטליסטי. דרך האמצע הלא מהפכנית שכל כך אופיינית לאי הזה. כך או כך, הקונצפט של קואופרטיב דיור לא כל כך נדיר באנגליה (תראו את זה למשל).

Cooperative principles

בלידס יש כמה קואופרטיבים שקיימים כבר זמן רב, שילמו מזמן את המשכנתא על קניית הבית (או הבתים) והיום אפשר לגור בהם מאוד בזול, כי התשלום החודשי משמש רק לתחזוקה השוטפת. יש פה קואופרטיב ענק של עשרות דיירים שכולל 40 יחידות דיור, מבתים ועד דירות שותפים. חברי קואופרטיב נדרשים להשתתף בתפעול השוטף של הבתים, אם כי בכל קואופרטיב יש צרכים שונים ודרישות שונות. לכאורה, זו דרך מעולה לשמור על קשר עם כולם. אבל האנשים שגרים בקואופ הענקי טנגרם אומרים שאין בו ממש תחושה של קהילה, אולי כי הרבה אנשים מגיעים לשם פשוט בגלל המחיר. מי שרוצה אווירה של קומונה ימצא אותה בשפע בקואופרטיב הרדיקלי שהזכרתי קודם, שהוא אבן שואבת לכל שוחרי הקואופרטיבים בעיר וגרה בו ק', מומחית עולמית לקואופרציה עם הבנה מעמיקה בקואופרטיבים ברמות שאין דברים כאלה (וגם בן אדם ממש נחמד).

מצטרפים לקואופרטיב
כמו שקורה לעתים קרובות, דברים שנשמעים זוהרים ממרחק השנים והנוסטלגיה או נראים מדהימים מרחוק הם למעשה פשוטים וקטנים בהרבה ממה שנדמה. בקואופרטיב שלנו חברים גם אנשים שלא גרים כרגע בבית בבעלות הקואופרטיב, כולם חברים אחד של השני (ורובם חברים פעילים באותה כנסייה. סיפור מוזר לפעם אחרת). הקואופרטיב הוא הגוף החוקי שמוביל את הקמת פרויקט הדיור השאפתני שלנו במורד הרחוב, שכבר סיפרתי עליו בעבר. תהליך ההצטרפות שלנו לקואופרטיב היה די קצר. אהבנו את האנשים ונעשינו חברים שלהם, ואז הציעו לנו להצטרף. שילמנו דמי חבר (פאונד לראש, ילדים בחינם), נרשמנו בספר הקואופרטיב ולא חשבנו על זה יותר מדי.

עברו כמה חודשים. הבית השכן הוצע למכירה. חברי הקואופרטיב חיככו ידיים וגייסו כמויות די גדולות של כסף מחברים ומחברת משכנתאות ידידותית לסביבה ולאנשים, שאוהבת להלוות לקואופרטיבים בתנאים נוחים מאוד (אם כי יש להם דרישות בתחום טביעת הרגל האקולוגית של הבתים שקונים בעזרתם).

פתאום החברות שלנו בקואופרטיב נהפכה ממין דרך מוזרה להצהיר על ידידות למשהו מאוד משמעותי. אחרי כמה חודשים מתוחים, הצלחנו לקנות את הבית ופצחנו במסע שיפוצים מטורף. הבית היה זול להדהים ומצבו היה גרוע בהתאם. חשבנו שנשלים את הכל בתוך שלושה שבועות, אבל בסוף נדרשנו לכל חברי הקואופ חודשיים ומשהו של עבודה מאומצת, והבית עדיין לא לגמרי לגמרי גמור.

אבל הפוסט הזה התארך נורא ולכן על הווי הקואופ המתהווה, על השיפוצים ועל עיצוב הפנים של הבית החדש אספר בפוסט הבא, עם תמונות לפני ואחרי. חיכיתם שלושה חודשים, תחכו עוד כמה ימים.

לאכול עם טבעונים ושאר יפי נפש

אתם יודעים איך זה שקורים המון דברים מעניינים אבל יותר קל להיטפל לזוטות? אז הנה, כבר בסוף ינואר עברנו דירה והצטרפנו לקואופרטיב דיור, ואני סוף סוף חוזרת לבלוג הנטוש שלי כדי לכתוב על אוכל.אבל לא סתם אוכל. בזמן האחרון יצא לי להשתתף בכמה אירועי מזון מהממים בזכות האידיאלים הקצת תמוהים שלי. אז חזרתי לדווח.

1. קאפקייקס טבעוניים משתלטים על העולם #1

לפני שבועיים ליאת ואני הלכנו לשפוט בתחרות אפייה טבעונית. מממ….

תמונה

איך ייתכן שהעוגה היפהפייה הזאת עם הקרם החלומי לא זכתה בשום פרס?!

שוב מתברר שמאחורי החזות המנומנמת של לידס קורים בה המון דברים מרתקים ומגניבים. למשל, פעם בחודש מתקיימת באחד הפאבים בעיר תחרות אפיית קאפקייקס. החודש התמה היתה אפייה טבעונית, והאופים והאופות (בעיקר אופות) פשוט התעלו על עצמם. קיבלנו טבלה עם שלושה פרמטרים לשיפוט: טעם, מראה וסגנון. הסתובבנו, טעמנו, סימנו והתלבטנו. בינתיים האופים הלחוצים ישבו בפינה ונשנשו עוגות טבעוניות בלי להקשיב לדברים המגעילים או המחמיאים שנאמרים לאורך שולחנות התצוגה.

אכלתי שבע (!!) קאפקייקס ורובן היו מעולות. אבל ממש מעולות. אחת מהן העלתה דמעות התרגשות בעיני – היא היתה למעשה בראוני חמאת בוטנים עם קרם חמאת בוטנים אוורירי וקל כפלומת אפרוח וגם צהוב כמוהו, ולמעלה היה ממתק תוצרת בית של שוקולד מריר ממולא בחמאת בוטנים, וכל הדבר היה פשוט מדהים לחלוטין. מקום ראשון בלי היסוסים בכלל, ולא בגלל שהשאר היו גרועים.
בסוף, כשליאת ואני רצנו להתחנף לאופה ולבקש את המתכון, התברר שהוא גם נטול גלוטן. מדהים.

גם מהממת, גם טבעונית וגם נטולת גלוטן

גם מהממת, גם טבעונית וגם נטולת גלוטן

הלאה. לאט לאט מתברר שרוב האופים אינם טבעונים בעצמם, מה שהפך את זה איכשהו לעוד יותר מגניב. ומכיוון שהם בריטים, ומכיוון שמדובר בקאפקייקס, לא היה זה כלל וכלל אירוע של מזון בריאות. למעשה, המחשבה על כמות השומנים המוקשים שאכלתי באותו יום מעבירה בי חלחלה. מצד שני, תראו איזה יופי של קאפקייק בצורת חמנייה, עם מרקם אוורירי שאין כדוגמתו ונקודות של זרעי פרג, פשוט תענוג לעין ולחך, ואפילו יש מתכון:

זאת העוגית שזכתה במקום הראשון בסגנון. ממש בצדק, לא?

זאת העוגית שזכתה במקום הראשון בסגנון. ממש בצדק, לא?

הדבר היחיד שלא ברור לי הוא למה הבריטים הביזארים האלה הצביעו למקום הראשון בתחרות המראה לעוגה שללא ספק היתה הכי מכוערת בתחרות, וגם לא טעימה ברמות שהיא פשוט בלתי אכילה. מזעזע ממש, לא יודעת מה קרה להם. אולי זה ההומור המעוות שלהם. באמת, תראו בעצמכם:

potty cupcakeאבל מספיק עם ההשמצות. בואו נעבור לאירוע השני.

2. יין סחר הוגן

האירוע השני היה שונה לגמרי, אם כי גם הוא כלל שתיית אלכוהול (בכל זאת, אנגליה). היה מצחיק וביזארי. לרגל השבועיים של סחר הוגן בעיר (לידס הוכרזה כעיר סחר הוגן לפני כמה שנים), התקיימו פה מגוון אירועים ובהם אירוע טעימת יינות סחר הוגן. אנחנו הגענו לשם כי אבי מעורב בחנות סחר הוגן שהעמידה דוכן בחדר הסמוך.
גם שאר הלוגמים היו אנשים שהגיעו בעיקר כי הם תומכים בעקרונות הסחר ההוגן ולא ממש מעורים בתרבות היין, אם לומר זאת בעדינות. מה שהיה מצחיק הוא הפער בין הסגנון הקצת מהוה של הקהל לסגנון המלוטש והמהוקצע של מגישי היין ומעל הכל, לסגנון השנון, המתוחכם, הידעני והאנין של המנחה. היא דיברה איתנו על גוף ועל טאנינים, על שגיאות נפוצות בשילוב יינות עם מנות מסוגים שונים ("אנשים רבים חושבים שבתור יין קינוח כדאי לבחור ביין מתוק, אבל זו לאו דווקא הבחירה הנכונה. כדי להדגיש את טעמו של השוקולד, כדאי דווקא לבחור ביין עשיר ומעט יבש, כמו למשל…" ואז היא הפליגה בהבדלים הדקים-לכאורה אך המשמעותיים למעשה בין היין הצרפתי בכוס שהחזקנו ביד ימין ליין האוסטרלי שהחזקנו ביד שמאל.

האם מיותר לציין שאף אחד מהנוכחים לא התלבט מעולם בשאלה איזה יין מתאים לאיזו מנה? הטועמים החליפו ביניהם מבטים נבוכים וניסו להשתתף כמיטב יכולתם. היה הורס, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיינות שטעמנו היו יינות די רגילים, שאפשר למצוא בחנויות של הקואופ במחירים שווים לכל נפש, שלא לומר פשוט בזול. כמה כבר אפשר לדבר על יין בחמישה פאונד?!

זה הזכיר לי את הרגע שבו הבנתי למה עושים כזה עניין מיין. זה היה כשהלכנו לבקר את טל בפירנצה, שבה הוא למד בישול. התלמידים ירקו לכיורים יינות בשווי עשרות יורו, ואני טעמתי את השאריות מהכוסות שהם הותירו אחריהם. בחיי, רמזים של חבית אלון ואדמה. ניחוח פירות יער. ארומת דבש. הכל נכון, אם יש לכם כסף.

(אגב, אח"כ הלכתי לברר מה הסיפור של הייננית הזאת וגיליתי שיש לה סיפור חיים מדהים. למשל, שעד לפני עשר שנים היא היתה כומר. יש אנשים אמיצים בעולם).

3. בית קפה סחר הוגן, קאפקייקס טבעוניות משתלטות על העולם #2
והכי בלתי צפוי, אולי, הוא שהזמינו אותי לתרום עוגות טבעוניות לקפה הסחר הוגן השנתי בעיר. אתם מבינים, הם רצו להתחשב בכל הדיאטות האפשריות, כולל בלי אגוזים-בלי גלוטן-בלי חלב-לטבעונים בלבד ועוד ועוד. האתגר היה להכין את העוגות מרכיבי סחר הוגן בלבד. באנגליה זה די קל, כי יש מהכל, כולל וניל סחר הוגן. אגב, רק לפני שנה נודע לי שהסיפור מאחורי פולי הווניל מזעזע וכולל, כמו הרבה מתעשיית המותרות שלנו, עבודת ילדים. בעצם אולי זה מזל שרוב האנשים לא משתמשים בווניל אמיתי.

אז הכנתי קאפקייקס בננה וחמאת בוטנים עם זיגוג שהעתקתי מהקאפקייק המצטיינת שאכלתי בתחרות (לא התקרבתי אפילו למרקם והטעם המדהים שלה!). ואז הכנתי גם קאפקייק שוקולד עם קצפת וניל. וזה מדהים שהקמח אורגני, והסוכר הוגן, והשוקולד הוגן, והבננות הוגנות והווניל הוגן והתפוחים לרסק שנותן לעוגה לתפוח גדלים פה בחווה לא רחוק מהבית, והשמן מקואופרטיב מקומי (ובכבישה קרה!) ובאופן כללי אפשר להכין כאן עוגות כאלה חסודות ומוסריות שאפשר כמעט לשכוח שהעוגות האלה הן, בסופו של דבר, כמות אדירה של ג'אנק-פוד…

אם מישהו היה אומר לי לפני שנה שאני אגיש עוגות עם קצפת, לא הייתי מאמינה

אם מישהו היה אומר לי לפני שנה שאני אגיש עוגות עם קצפת, לא הייתי מאמינה

הזקנים של היום הם לא מה שהיה פעם

אבי ואני יצאנו אתמול יחד לתיאטרון, כנראה לראשונה מזה מיליארד שנה. באולם הכניסה התגודדו צופים בעלי מראה אלטרנטיבי שאת חלקם הכרנו, ובמלים אחרות – זאת הצגה לשמאלנים. אבל איזו הצגה!

תמונה

להצגה קוראים "הדור שלי" (My generation) וכתבה אותה אליס נאטר מצ'מבוואמבה (!!), שנהפכה בשנים האחרונות לתסריטאית. ההצגה עוסקת בקורותיה של משפחה רדיקלית לאורך ארבעה עשורים ומתרחשת כולה בלידס, מסיבות שברורות למעריצים ותיכף יובהרו גם לשאר הקוראים (שימו לב למבטא היורקשירי המובהק של המרואיינים בסרטון!).

לידס היא כידוע עיר מנומנמת מאוד עם אווירה פרברית מובהקת וסצינה קטנה למדי של אקטיביסטים באווירה די מתונה בסך הכל. אולי אנחנו גרים כאן מעט מדי זמן, אבל קשה להגיד שיש אווירה רדיקלית בלידס. אין פה כמעט גרפיטי, אין פה הרבה פוסטרים  מגניבים של הופעות ומועדונים, כמעט לא מחלקים פה פליירים פוליטיים והפגנות נורמליות יש פה פעמיים בשנה בערך. וזה לא בגלל שהמצב טוב. להיפך, הוא נעשה רע יותר. אבל לידס היא גם העיר של צ'מבוומבה, הלהקה שדי הערצתי בנעורי ואהובה עלי מאוד גם היום. וכאשר הלהקה קמה וגם בחלק מהשנים הרבות שבהן היא פעלה, חברי הלהקה גרו בסקוואט באחת השכונות בלידס! כן, כן, מתברר שעד תחילת שנות התשעים היתה פה סצינת פאנק וסקוואטים תוססת. היום אין פה סצינת פאנק אדירה וגם טבעונים יש פה בקושי, סקוואטים הם מחוץ לחוק ויש בעיר הענקית הזאת שני קואופרטיבי דיור ממש פוליטיים. זה לא בגלל שלידס משעממת במיוחד. זה בגלל שככה זה היום (חברתנו המקומית כ' עוד תספר לנו על זה בהמשך, ואם יהיה מעניין אשתף אתכם). מה שהיה פעם תנועה רחבה והמונית הוא היום כיסי התנגדות, תרבות נגד קטנה. עוד נגיע לזה בהמשך הפוסט.

צ'מבוואמבה היא להקה פשוט אדירה. הסיפור שלהם נפלא, המוזיקה שלהם מעולה, הם מצחיקים, כיפיים, חכמים, נועזים, בלתי שגרתיים, לא מפחדים להתנסות ולהשתנות ותומכים בעמדות שאני מסכימה איתן – מה עוד אפשר לבקש? כשהייתי בת 15 חברתי האהובה ע' הכירה לי אותם – בקסטות, כמובן. וכל קסטה היתה קצת שונה. לפעמים הם היו להקת פאנק, לפעמים להקת פולק עם שירי א-קאפלה, לפעמים להקת פופ עם סולן ולפעמים להקה ששרה בלדות גיטרה נוגעות ללב עם סולנית. אבל תמיד המסר היה אנרכיסטי, חוגג את הזכות להיות שונה ולזרוק לפח את כל  מה שרקוב ונצלני, כולל משפחת המלוכה, בעלי בתים ומרגרט תאצ'ר. עם צ'מבוואמבה אפשר להיות שמאלני בלי לוותר על חוש ההומור ופמיניסטית בלי להחמיץ פנים.

Ugh! Your ugly houses!

אני אהבתי אותם בכל צורה. השירים היותר פאנקיסטיים אף פעם לא היו הארדקור מדי בשבילי, כמו חלק מהשירים שחברים שלי הופיעו איתם בגדה השמאלית – והמלה "שירים" באמת קצת מחמיצה את הפואנטה כאן, כי הארדקור פאנק מהסוג שאני חושבת עליו עכשיו הוא כל כך מהיר שאי אפשר להבין מלה מהמלים הפוליטיות הנשכניות שננבחות אל המקרופון, וכל שיר נמשך בערך דקה וחצי. עם צ'מבוומבה יכולתי להרגיש שיש לי מקום בסצינה המוזיקלית האנרכיסטית.

חלק מהשירים שלהם שילבו שמחת חיים ועוקצנות פוליטית רדיקלית שיכולתי לרקוד איתם בחדר כשאף אחד לא הסתכל:

וחלק מהשירים היו בסגנון פולקי ועתיק, כמו השירים באלבום שירי המחאה האנגליים מהמאה ה-14 ואילך. הפוזה האינטלקטואלית הרדיקלית הזאת התאימה לי כמו כפפה. וגם שירי א-קפלה לא היסטוריים מאוד עשו לי את זה, כמו למשל:

The day the Nazi died

וכשהייתי הולכת ברחובות כפר סבא עם הווקמן הנצחי שלי, הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי חוץ מ, אולי, צ'מבוואמבה, שהוציאו את Swingin' with Raymond, שצד אחד שלו היה בלדות גיטרה יפהפיות והצד השני להיטי דיסטורשן פראיים (תופעות שקשורות לתקליטים, לך תסביר את זה לדור הצעיר). :

This Girl

הרסטורציה מנצחת (בינתיים)

כל זה נורא סנטימנטלי אבל לא לשם כך טרחתי לפתוח את הרשומה הזאת אחרי שתיקה כה ממושכת (טוב, זה גם הודות לסיומו המוצלח של פרויקט שתפס את כל זמני עד לפני שבוע. אספר לכם בהזדמנות אחרת). העניין הוא שישבתי בתיאטרון ולא יכולתי להפסיק לחשוב איך הולך ופוחת הדור. כשהייתי קטנה האמנתי שכל המבוגרים הם שמרנים והנוער הוא מרדני וזוהי דרכו של עולם. אמנם שוב ושוב נתקלתי בהוכחות להיפך עד שנאלצתי להתפכח, אבל אני חושבת שהרבה אנשים עדיין מאמינים בשטות הזאת על מרד הנעורים.

הרבה אקטיביסטים מאמינים בסתר לבם שההיסטוריה היא טלאולוגית ושהיא לצדם, אולי בהשפעת התפיסה ההיסטורית של הרנסנס (ימי הביניים החשוכים) והמהפכה הצרפתית (הנאורות תנצח את כוחות החשכה ואת האמונות התפלות) ואולי זה סתם בגלל מארקס. אבל כוחות הנאורות לא הולכים במסלול ישר. רגע אחד נראה שכולם הבינו שמדינת רווחה היא רעיון טוב, והנה שוב בוחרים בשמרנים. כבר במאה ה-14 איכרים באנגליה התמרדו נגד האצולה, אבל גם היום בית המלוכה הבריטי פופולרי להדהים. ההישגים של הסיקסטיז נראים היום הזויים. כשמסתכלים איך ההישגים של פעם נשחקים, איך אפשר להגיד שהדורות הקודמים היו שמרנים והנוער מרדני?

בישראל אולי היה בזה משהו. דור ההורים שלי גדל לתוך שכרון הניצחון של ששת הימים וקיבל ציונות ומיליטריזם ישר לווריד. אבל בינתיים באירופה המציאות היתה קצת שונה. הסטודנטים בצרפת התמרדו כשההורים שלי שרו בדמעות את "ירושלים של זהב", באנגליה ובארה"ב היפים פיתחו תפיסות עולם אלטרנטיביות בכל עניין כמעט וכשאני עוד לא נולדתי באנגליה הסתובבו פאנקיסטים חצופים ושרו בגיטרות צורמות נגד כל מה שמכובד וממסדי.

האנשים האלה הם היום בגיל של ההורים שלי, אם לא יותר. את חלקם אני מכירה מפעילות ההתנדבות שלי. חלק מהמבוגרים שיוצא לי לפגוש פה בלידס הם אנשים רדיקליים מאוד שהשתתפו בייסוד של תרבות מחאה אלטרנטיבית. לפעמים גם לי קשה להתנער מהנחת היסוד שלי שגיל מבוגר מעיד על שמרנות, אבל הם לא נותנים לי לשכוח ליותר מדי זמן. איזה אנשים!

והנוער? נו, מה יש לומר. זוכרים את "קשרי משפחה" מהאייטיז, עם מייקל ג'י פוקס בתור הבן הקפיטליסט של זוג הורים היפים? אז זהו, שזה מה שקרה. רוב הנוער של היום חומרני יותר, צרכני יותר, פוליטי פחות ומרדני פחות. נכון, גם המיינסטרים השתנה קצת. דברים שנאבקו עליהם לפני כמה עשורים כמו מיחזור, סחר הוגן וחקיקה אנטי גזענית שתשמור על שוויון הזדמנויות נכנסים לתודעה הציבורית. אפשר לסלוד מתרבות הפוליטיקלי קורקט, אבל היא בסך הכל מראה שמשהו כן זז. לאט מאוד. ולא לכיוון שרציתי. כי הקואופטציה של המסרים הרדיקליים הורגת אותם, מחלישה אותם כמו חיסון שהחברה בוחרת להזריק מרצונה הטוב כדי לשמור על הגוף כמו שהוא. ברשת הסופרמרקטים סיינסבורי מתגאים בכך שהם מוכרים רק בננות סחר הוגן. ומה עם העידוד הבלתי פוסק לצרכנות שמכלה את העולם ומנצלת עובדים? עזבו אתכם, אנחנו הרי מוכרים גם סוכר וקפה סחר הוגן למי שרוצה.

זה לא שחור לבן ולא פשוט. המיינסטרים משתנה קצת ותנועת המחאה משתנה מאוד. מסרים רדיקליים שהוטחו בפרצופה של המדינה לא מתקבלים היום ביותר אהבה. וגם פחות משמיעים אותם. כאילו תנועת המחאה עצמה מעדיפה לא להעליב את העשירים, את הפוליטיקאים, את האצילים (מדהים שהם עדיין קיימים), את הצבא ואת חברות הענק הבינלאומיות.

גם אני חלק מהשיח הפוליטי החדש הזה. אני לא אוהבת להתנצח ולהעליב גם כשהמצב הקיים יורק בפרצופי. אני לא אוהבת להתריס, זה נראה לי מטופש. אבל אולי עודף המודעות העצמית הזאת לוקח לנו את כל האנרגיה מהמאבק למען חברה צודקת? אולי החשש להשתמש במלים גדולות כמו חברה צודקת מוציא את הרוח מהמפרשים? לא יודעת. יש מי שיגידו שאחרי ההצלחה המסחרית הקצרה של צ'מבוומבה, אפילו עליהם כבר אי אפשר לסמוך יותר. אבל אני לא מקשיבה להם. להיט ענק אחד לא הופךך אף אחד לצבוע.

הלהיט הגדול הזה יצא כשהייתי בת 16, אבל מבחינתי הוא חדש מאתמול. סימן מובהק שהזדקנתי

תיירות קולינרית בלונדון

לפני שבוע רטנתי איך העדפתי את החברים שלי על פני תיירות קולינרית בתל אביב הטבעונית. כשחזרתי דיברתי עם ליאת על כמה קשה לאכול במסעדה ממוצעת כשרגילים לאכול בבית אוכל ממש טעים, ואיך מצפים לחוויה מהממת ובסוף פשוט אוכלים אוכל טעים (במקרה הטוב). אבל אז, כמה ימים אחרי ששבתי לאנגליה, הלכתי לפגוש את אחי ומשפחתו בלונדון. הו!!

ביומנו הראשון בבירה הלכנו לבקר את חברתנו האהובה מ' בביתה הנאה של קרובתה בנוטינג היל. הלכנו אליה דרך הייד פארק, שם התפעלנו מהמזרקה לזכרה של הנסיכה דיאנה, שקצת מוזר לקרוא לה מזרקה כי היא למעשה מיצב יפהפה וחווייתי שבו המבקרים מוזמנים לטבול את הרגליים במים. מדובר במעגל גדול שבו זורמים מים בעוצמה משתנה וקרקעיתו חצובה בדגמים משתנים. ההליכה במעגל הזה בטוח תרטיב לכם את המכנסיים אבל היא מין סוג של פרפורמנס זיכרון מדיטטיבי – או לפחות עשוי להיות כזה לולא המקום היה מלא בילדים צווחים ובאמהות שרודפות אחריהם בניסיון נואש למנוע מהם להרטיב את המכנסיים…

לאחר שחצינו את הייד פארק, חשבנו לתומנו שבתוך כמה דקות נגיע לבית, אז למה שלא נקפוץ למעדנייה המהוללת של יותם אוטולנגי, השף הפופולרי שאת ספר הבישול הצמחוני שלו, Plenty, אני קוראת כמו שקוראים ברומן פורנוגרפי – עם דופק מואץ וסומק בלחיים. אז קפצנו. זה לקח חצי שעה, הקפיצה הזאת, ואחרי שחצינו את כל הייד פארק עם לילה, היא היתה מתישה במיוחד. מזל שהצטיידנו בג'יפיאס שקיבלנו מד'!

בסופו של דבר ההחלטה להמשיך ללכת למעדנייה למרות השעה המאוחרת התגלתה כהשקעה משתלמת. אמנם היינו מותשים, אבל האוכל היה מהמם ואפילו יותר חשוב, זכינו ללכת בשכונת מגורים ולא רק באזורים לתיירים.

וכעת אני יכולה ללכת בדרכו של ההומו הטבעוני השמן שהזכרתי בערגה בפוסט הקודם, ולספר לכם באריכות מה אכלנו.

ארוחה מלכותית

מהמעדנייה הבאנו ארבעה סלטים, פוקצ'ה מהממת עם זיתים שחורים ושני קינוחים שלילה בחרה. כשהגענו גילינו שמ' לא טמנה את ידה בצלחת (או דווקא כן. זה לא ביטוי שמתאים לתחרות בין טבחים), והכינה כמה וכמה מאכלים מופלאים ביותר.

ממטבחה של מ' זכינו לאכול:

סלט גזר וסלק טרי עם שמן זית וחומץ, שהיה יפהפה ופלואורסנטי.

פירה אפונה צהובה, נימוח ומנחם, שאין סיכוי שאוותר עליו בחורף המתקרב אלינו. בחיים לא אכלתי שום דבר מאפונה צהובה, ומרחוק חשבתי שזה חומוס. אבל הטעם…

סלט לוביה עם עגבניות ועשבי תיבול

וקינואה עם תרד, שמ' טענה שהיא מבושלת מדי אבל היה טעים נורא.

ממטבחו של אוטולנגי אכלנו:

סלט של תפוחי אדמה קטנים צלויים עם ממרח זיתים, כרישה, משהו שנראה כמו אספרגוס אבל קטן יותר, עלי חמציצים, צנוניות, עולש ולימון משומר בקוביות קטנטנות, ואולי גם חתיכות זעירות של קליפת לימון..?

סלט כרובית סגולה וצהובה עם שקדים, גרעיני רימון ורוטב הדרים

סלט שעועית ירוקה וצהובה עם אפונה, גרידת לימון, שום, עשבי תיבול ונבטי אפונה

ברוקולי בגריל עם צ'ילי ושום, שהיה קצת חריף מדי לי ולכליל, אבל אבי ממש אהב.

וגם, כאמור, פוקצ'ה מהממת עם זיתים שחורים ותבלינים,

ולקינוח לילה בחרה שני קינוחים לא טבעוניים לטובת שאר הסועדים: עוגיית שוקולד צ'יפס שמנמנה ועוגת שוקולד, שאוהבי עוגות השוקולד אמרו שהיא מעולה.

אבל לא נשארתי נטולת קינוח, כי מ' המדהימה הכינה לנו במקום את הקינוח האולטימטיבי: סורבה אננס ותות מקושט בפטל טרי ועלה נענע, שהיא טחנה בבלנדר שנייה לפני ההגשה. איך עושים? טוחנים בבלנדר אננס קפוא ותות קפוא עם חלב קוקוס (רק החלק הלבן, בלי המים. אם יש לכם קרם, השתמשו בקרם). יאם!!!

lila and puddings

לילה, שמדגימה עדיין שיזוף ישראלי, עושה פרצופים למצלמה ליד סורבה מושלם וחלקה בעוגות

בשלב הקינוח כולם כבר היו מעולפים (לילה נרדמה שנייה אחרי שצילמנו אותה) ואני עדיין המשכתי לנבור בקרקעית הצלחות בחיפוש אחר שבריר אחרון של טעם. הארוחה הזאת היא כנראה פתרון חלקי לבעיית התיירות התל אביבית שלי: להיפגש בבית אבל לאכול אוכל מדהים מבחוץ. הא!

(ונכון שזה מצחיק שהאוכל שאכלתי בלונדון הוא דווקא אוכל די ישראלי של שף ישראלי, אבל איזה אוכל, בחיי!)

למחרת פגשנו את אחי ואשתו בבית של אמא של לורה לארוחת בוקר, שכללה לחם נהדר שהם הביאו מפאריז, שם ביקרו יום קודם. איזה לחם! שוטטנו בפארק עם הילדים ובילינו יום משפחתי נפלא שעורר געגועים עזים, וסיימנו את היום בארוחה. לא כולנו, לצערי הרב: לילה הטילה וטו על שינה בבית של סבתא של רועי ואבי הסכים, באצילות, ללכת איתה לאכסנייה בזמן שאני יוצאת לארוחה עם עודד ולורה ואחיה, א'. ואיזו ארוחה זו היתה!

קודם כל, המסעדה עצמה. היא מהסוג שכמעט אף פעם לא יוצא לי לפקוד, ולולא אחיה המעודכן של לורה גם לא היה יוצא לי. זאת מסעדה אופנתית ויקרה של שף נחשב, ושמה Grain Store. מקומות כאלה מעוררים בי אי נחת ומבוכה. אנשים אוכלים שם ארוחה אחת בתקציב שמספיק לאוכל ביתי טוב לשבוע. זאת חוויה מענגת, אבל גם הדוניסטית וחסרת אחריות, איכשהו. אבל יצאתי במטרה לתייר דרך החך, ואפילו שהציעו לי במקומה מסעדה יפנית סטנדרטית (בסטנדרטים לונדוניים), לא יכולתי לסרב כשהבטיחו לי שהמסעדה הזאת היא חוויה.

והם צדקו. היא מסודרת, במפתיע, עם שולחנות מרכזיים גדולים שבהם זרים מוחלטים יושבים זה לצד זה, כמו בחומוסייה. מול הסועדים – מטבח פתוח, שבו צוות נינוח ואלגנטי מלהטט עשרות מנות בקצב מסחרר בקור רוח בלתי נתפס ועם חיוך על הפנים. הם אפילו לא הולכים מהר, יש משהו כל כך נינוח בסגנון העבודה שלהם שאפשר לחשוב שהם רק סטטיסטים ומישהו אחר בעצם מנהל את המקום העצום הזה. יש משהו מקסים במיומנות. כשמישהו ממש טוב במה שהוא עושה, אני יכולה להסתכל עליו ולא לשבוע, לא משנה בכלל מה הדבר שהוא עושה (טוב, אולי להסתכל במתמטיקאי או מתכנת זה קצת משעמם, אבל לעומת זאת קדר, חשמלאי, גרפיקאי, צבע או טבח…). אחי ואני צפינו בהם והעלינו זכרונות מסביבות עבודה מלחיצות שעבדנו בהם: חדרי מיון, דסק חדשות.. נראה שאחרי כמה זמן העבודה מפסיקה להיות מלחיצה ופשוט זורמים עם מה שצריך לעשות במין תענוג של מקצוענים.

והאוכל… יפה, טעים, מפתיע. אבל הצוות ידידותי לצמחונים וטבעונים ובתפריט מסומנות בבירור מנות צמחוניות וטבעוניות, והם גם מוכנים לטבען מנות אם אפשר – כל עוד אתם לא מבקשים ארוחת טעימות טבעונית בלי להזמין מקום מראש.

פתחנו במנות ראשונות. לורה ואחיה אכלו סלקים צלויים עם בצלים מוחמצים ולבנה וגנחו מרוב אושר. אני הזמנתי סלט רוקפור בלי הרוקפור (כי מנת הפתיחה הטבעונית הרשמית היא פוקצ'ה עם שמן זית ומטבלים. נו באמת…).

brunos salad

סלט רוקפור אמנם בלי בלי הרוקפור, אבל עם: אנדיב, אגס, שעועית ירוקה, ריבת פלפל מעושן (וואו!!!), אגוזי לוז קלוייים (מהמם!). מה רע? ריבת הפלפלים הזאת והאגוזים הקלויים הפכו את הסלט הכביכול פשוט הזה ליצירת אמנות.

אחי החמוד בחר במנת פתיחה ממנות היום המיוחדות: ריזוטו עם פטריות כמהין וכמהין מגורר מעל. טבעוני, אם לא מגישים אותו עם פרמזן מלמעלה. וטעים כמו מעט דברים שאכלתי מימי. אני לא יודעת אם אוכל לשחזר משהו שאפילו מתקרב לזה, אבל מכיוון שבאנגליה שמן כמהין נמכר במחיר שווה לכל נפש, אני בהחלט מתכוונת לנסות.

brunos rissotto

בזמן שחברי לשולחן אכלו מנות מהממות אבל לא טבעוניות (אז לא טרחתי לצלם אותן…) אני הזמנתי למנה עיקרית את האפשרות הטבעונית היחידה בתפריט: צ'ילי ירקות עם אורז חום. אוי, נשמע משעמם. אבל מה יכולתי לעשות?
brunos chilli1

ואז הופיעה על השולחן קדרת אמייל כתומה קטנה ולצדה קדירת אורז. אני לא מאמינה שהם תיארו את המנה הזאת בצורה כל כך יבשושית בתפריט. ה"אורז חום" היה למעשה אורז בשלושה צבעים – לבן, מלא ופרא, כולל עשבי תיבול עדינים. והצ'ילי היא מתקתק ואוורירי, לא יציקת השעועית החריפה שאני רגילה לחשוב עליה בתור צ'ילי. השעועית היתה כנראה מיניאטורית, או מבושלת מאוד. אני לא יודעת מה הם עשו לצ'ילי הזה, אבל הוא היה ללא ספק הצ'ילי הכי טעים שאכלתי מימי.

brunos chilli2לקינוח אכלנו סורבה מוצלח בשלושה טעמים (מנגו, פסיפלורה ואננס).

איזה כיף!

אז נכון, היו בלונדון עוד דבר או שניים ראויים לציון, והיא עוררה בי מחשבות רבות, אבל עליהן אספר לכם אולי בפעם אחרת.

שנתיים לבלוג

זהו, אנחנו פה כמעט שנתיים, אבל את הבלוג הרי פתחתי חודש לפני שנחתנו, ותיכף תיכף מגיע יום ההולדת השני שלו. הגיע הזמן לסיכומים.

השנה כתבתי משמעותית פחות מאשר בשנה שעברה. זה קשור בין השאר לעובדה שהשנה הייתי עסוקה יותר מאשר בשנה שעברה, גם בעבודה וגם בכל השאר. בשנה שעברה, כשרק הגענו הנה, חזרתי למשלח היד הקודם שלי כעורכת אחרי כמעט עשור בתור מורה. הקמתי עסק והתחלתי לעבוד וכדרכם של עסקים מתחילים, היה לי יחסית הרבה זמן פנוי. לשמחתי, השנה העניינים קיבלו תאוצה והגעתי למצב שאני נאלצת לסרב להצעות עבודה מעניינות כי אין לי פנאי.

חוץ מזה, בשנה שעברה הייתי חדשה באנגליה ולא התחלתי אפילו להשתלב בעיסוקים מקומיים חוץ מלאכול בלי הפסקה את המעדנים של ליאת, שגרה מעבר לכביש. מי שהציץ בבלוג הזה יודע שהשנה השנייה שלי פה התאפיינה במעורבות רבתי בעניינים מקומיים ועוד היד נטויה. אני מקווה לכתוב על זה בהרחבה בסיכום השנה השנייה שלנו, אבל לא מבטיחה (כי גם בסיכום השנה הקודמת התכוונתי לסכם את השנה הראשונה ובסופו של דבר לא עשיתי את זה).

וחוץ מזה ומזה, בשנה הראשונה הבטתי בהכל בפליאה ורצתי להשוות ולכתוב כדרך לעבד את כל מה שחדש. השנה הרגשתי כאן יותר בבית, והצורך הדוחק שלי להבין מה קורה קצת שכך וכך גם הצורך לרוץ לספר לחבר'ה.
אבל אני רוצה לסכם את הבלוג ולא את החיים באנגליה. אז נעבור למספרים.

חמשת הפוסטים הפופולריים ביותר השנה הם:

באמשלך תעזבי אותי מהפוסט הארוך הזה

באמשלך תעזבי אותי מהפוסט הארוך הזה

1. וידוי: אני קורבן אופנה (טיפים לקניית נעליים)
2. כשהגזענים באים להפגין מה יעשו התושבים
3. איך לבחור שירי ערש לילדים, חלק ב'
4. לדעת לוותר
5. למה שירי הילדים באנגליה כל כך מורבידיים?

מניתוח התוצאות עולה שהפוסט הכי פופולרי של השנה הוא בכלל פוסט משנה שעברה. זה מעודד, כי זה אומר שיש הרבה אנשים בישראל שמנסים להשיג נעליים טבעוניות – מלת החיפוש שממשיכה להוביל אנשים לפוסט הזה. וזה משמח, כי זה אומר שהפוסטים שלי לא נעלמים לפח האשפה של ההיסטוריה שבוע לאחר שנכתבו.

שניים מהפוסטים הפופולריים ביותר שלי עוסקים בשירי ילדים. וזה משמח, כי אני מאוד אוהבת שירי ילדים וספרי ילדים וכיף לדעת שהקוראים שלי חולקים איתי תחומי עניין. מה היה כל כך מוצלח בחלק ב' לעומת חלק א' וחברו, חלק ג'? אני מניחה שסוד קסמו, כמו הפוסט הפופולרי ביותר בבלוג הזה, הוא בפרקטיות שלו. יש בו רשימה ארוכה למדי של שירים עם קליפים מיו-טיוב, והוא עוסק בשאלה שמעסיקה הרבה מאוד הורים שלא יכולים יותר לשיר את נומי נומי והילדים שלהם מסרבים להירדם. האם זה אומר שאני צריכה להתמקד בפוסטים פרקטיים? מצטערת, זה לא עומד לקרות.

הפוסט השני בפופולריות שלו עוסק בשינוי זווית – אני רגילה להיות בצד של השמאלנים מהסוג שתמיד רואה גזענות בכל מקום, תמיד מסתכל על התמונה הגדולה ולפעמים מחמיץ את הסיפור האישי. המצעד הגזעני בשכונה שלי לימד אותי שיעור חשוב באמפתיה.

ובדיוק באמצע החמישייה הפותחת נמצא הפוסט הראשון שכתבתי בשנה החדשה הזאת, רגע אחרי סיכום השנה שעברה. בשבילי הוא בעצם פוסט מהשנה הקודמת. מה שלא מופיע בבלוג הזה הוא הדיכאון המצמית שנכנסתי אליו כשהגיע המועד המשוער של לידת התינוק שלא נולד וכמה היה קשה למשוך את עצמי מתוכו. אני מקווה לכתוב על זה מתישהו.

ועכשיו, על אף שהחמישייה הזאת לא רעה בכלל, אני רוצה לבחור חמישה משלי, כי חביבי הקהל הם לאו דווקא חביבי ההנהלה.
חמשת הפוסטים האהובים עלי הם
ללכת לבית הספר או לברוח עם הקרקס?

הפוסט האנגלי הראשון שלי

מי חוגג את חנוכה?

עבדות מודרנית פה מעבר לפינה

מסע הנעליים ההזוי, חלק 2

הראשון הוא נושא לא פתור אצלי. לילה התחילה ללכת לבית הספר. לפעמים היא מתה על זה. לפעמים היא שונאת את זה. אני בדרך כלל שונאת את זה, ונראה לי שהיא קלטה אותי כבר. אבל מה לעשות עם זה? אני רוצה לחיות באופן שמבטא את האמונות שלי. אבל גם רוצה לחיות באופן שמאפשר לי להתפרנס ולכליל לפגוש כמה חברות שהיא רוצה. ואני נהנית מזה שהיא יודעת לקרוא ממש טוב, אבל לפעמים מרגישה שזה ממש מטופש בגילה הצעיר, והנה עובדה שבישראל יש המוני ילדים נבונים בני חמש שלא יודעים לקרוא ואף אחד לא מתרגש. ואני נהנית מזה שהיא מציצה אל התרבות הבריטית כמו שאני לעולם לא אוכל, ואפילו חושבת שזאת התנסות חשובה בשבילה. אבל אני גם מרגישה שבסופו של דבר הגיע הזמן להפסיק ללמוד על הבריטים ולהתחיל להיות אנחנו באנגליה.

וזה בדיוק הנושא של הפוסט השני, שאהוב עלי בגלל שהוא נקודת אור אופטימית בשנה שהיו בה הרבה ירידות. כי לפעמים אני מסתכלת על החיים שלי ומגלה שהמטרות שהצבתי לי בשנה שעברה הושגו. וזה נחמד. אלא שבינתיים יש כמה מטרות חדשות.

את מסע הנעליים ההזוי אני אוהבת כי הוא סוג של חשבון נפש. אני מרגישה שאני מתבגרת מההחרמה הגורפת שלי ומבינה את המשמעות הפוליטית והרוחנית של הצעד הזה באופנים חדשים. אני ממשיכה להחרים תוצרת עבדות כמיטב יכולתי וגם חושבת שזה נושא חשוב מאין כמוהו. בגלל זה גם בחרתי בפוסט על העבדות המודרנית כאחד החביבים עלי. אבל אני לא יכולה להעלים את התחושה שיש בכל זה משהו נרקיסיסטי מאוד.

ואת הפוסט על חנוכה אני פשוט אוהבת. לא כל דבר צריך לנתח.

והפעם במדור "רק באנגליה"

פעם הכרזתי על מדור ואז נמאס לי ממנו, אבל נשארו לי בטיוטות כל מיני דברים דוקוא חמודים. אז הנה מדור מורחב לרגל חיסולו (בלי נדר).

פקצות אימייל: X בסוף מכתב

אתם מכירים את זה שפקצות צעירות חותמות מכתבים ואסמסים בנשיקות x? ובכן, כשרק הגעתי לכאן התחלתי לקבל אימיילים ומסרונים עם האיקס הזה וחשבתי לעצמי "אלהים אדירים, הגעתי לשכונה הכי פרחית בעולם!". לקח זמן עד שהבנתי שפה לא רק פקצות צעירות אלא גם נשים בגיל 40 פלוס ואפילו סבתות קשישות ממש חותמות מכתבים בנשיקות. גם במכתבים לא ממש פורמליים לנשים שהן בקושי מכירות, כמוני למשל. המגדילות לעשות משתמשות ב-0 לחיבוק. עניין של בנות, כמובן. בחורים לא עושים את זה.

חלוקים

the cat in the robeאנשים פה לובשים חלוקים בחורף. אפשר להבין אותם, כי קר מאוד. אבל בישראל בחיים לא ראיתי מישהו לובש חלוק צמרירי אם הוא לא חולה או זקן עירקי. פה גם נשים נורמטיביות לגמרי לובשות חלוקי בית רכים. וגם חתולים. לפעמים. באינטרנט הבריטי.

שירות לקוחות

באנגליה תמיד אפשר להחזיר מוצר ולקבל כסף מיד, בלי ויכוחים ובלי עניינים ובלי עודף במסטיקים, כמו שבעל הקיוסק ליד בית הספר היסודי שלי נהג לעשות עד שהדבר התגלה להורים אחרי שנים.  וזה קורה לא רק ברשתות אלא אפילו בשוק. ולא צריך להסביר או לתרץ. פשוט מחזירים את המוצר ומקבלים כסף. נחמד.

חנויות יד שנייה

הן בכל מקום. אין רחוב חצי ראשי באיזשהי שכונה שאין בו לפחות שלוש חנויות יד שנייה. אלו חנויות צדקה, שכל מה שנמצא שם נתרם וכל הכסף הולך לאגודה שהקימה את החנות. ויש פה המון ארגוני צדקה. ואצל חלקם אפשר לקנות דברים מעולים בזיל הזול.

אייג'יזם

זה לא ממש "רק באנגליה", אבל תראו את מדור האופנה הקבוע של הטלגרף, עם דוגמניות (כן, רזות נורא) בכל הגילים. גם מעל גיל 30.
אופנת חורף:
http://fashion.telegraph.co.uk/galleries/TMG9760237/The-Browser-Apres-Ski.html

אופנת קיץ:
http://fashion.telegraph.co.uk/galleries/TMG10183663/The-Browser-Summer-dresses.html

ולקינוח: הטרדה מינית והאקלים הקריר
בשבוע שעבר היה כאן גל חום. אללי, הטמפרטורות הגיעו עד 28 מעלות! את ה"פחחחחחח" של קוראי הישראלים אפשר לשמוע עד לפה, אבל הבריטים השתגעו ונשאו חוורונם אל האור בצימאון שרק מי שחי בארץ גשומה ואפורה יכול להבין.
כל הגברים הורידו את החולצות. כל הנשים לבשו גופיות. לכולם פתאום היו סנדלים ומשקפי שמש. אנשים בשכונה שלי עשו על האש ושתו בירה ביחד, ואנחנו וגם השכנים אכלנו חצי מהארוחות על הדשא בפיקניקים משותפים. היה כיף.

אבל יום אחד הלכתי לי ברחוב ליד חבורה של ערסים ששתו בירה ועשו על האש בחצר הבית, ופתאום התחילו להגיד לי משהו בסגנון "הי בובה", שחשבתי שכבר שכחתי ממנו. כן כן, האקלים החם מוציא מהאנשים התנהגויות ים תיכוניות כאלה, חסרות נימוסים ופולשניות. זאת הפעם הראשונה בשנתיים שהוטרדתי מינית באנגליה, בטח ובטח שלא נתקלתי במשהו כל כך ישיר ואגרסיבי. שקלתי לרגע להעמיד אותם במקומם, אבל ויתרתי. האקלים כבר יטפל בזה.