לפעמים אני קוראת משהו וחושבת בלבי, שזה בדיוק מה שאני חשבתי – רק מנוסח בחן ובחדות שהלוואי עלי. אז החלטתי לאסוף אותם, מתוך מחשבה שפרסום בפורום אינטימי כזה וללא כוונות מסחריות לא יכול ברצינות להיחשב הפרת זכויות יוצרים (וגם מתוך מחשבה שזכויות יוצרים זה שם מאוד מטעה לזכויות מו"לים). הנה זה בא:
5 במאי / אריך קסטנר
בארץ המצביאים
תרגום: מיכאל דק
הדוכס ולנשטיין הפגיז את פרשי חניבעל באמצעות תותח טעון באפונים ופרשי חניבעל נפלו כמו זבובים.
חניבעל רתח מזעם. מתוך קופסה שהיתה לצדו הוא הוציא עוד ועוד כוחות מלואים ותגבר את חיל החלוץ המדלדל שלו.
אבל ולנשטיין הטיח אפון אחרי אפון בכוחות האפריקניים של חניבל. חייליו של חניבעל מתו בסיטונות, ואפילו גדול רוכבי הפילים המפחיד כרע נפל בדשא, והקרב על שיח השושנים הוכרע.
"הי אתה!", שאג קונרד מעבר לגדר, "תסיג את חיל החלוץ שלך לאחור! תקוף אחר כך! תבקיע את הכוחות התוקפים מן המרכז, כי המרכז חלש במיוחד!"
חניבעל וולנשטיין הפסיקו לזמן מה את הקרב והביטו לעבר אורחי הגדר. שר הצבא המהולל מקרתגו טלטל את ראשו בשלילה ואמר בתוקף "אני לא נסוג. אני לא מותר. גם אם זה יעלה במחיר אחרון חיילי!"
"שמע, לא חבל לך על הצבא שלך?"
כאן התערב ולנשטיין. "אתה צעיר טיפש. זה לא חשוב כמה חילים מתים, חשוב כמה מילואים נשארו".
"אתם שתי נשמות טובות", אמר רינגלהוט לשני המצביאים. "לכם ולדומיכם היה צריך לתת לנהל רק קרבות עם חיילי בדיל".
"לך לעזאזל!", צעק חניבעל בכעס, "מי שהכבוד לא בוער בעצמותיו, אין לו כאן זכות דיבור! מה מקצועך?"
"רוקח", אמר הדוד.
"הנה לך", אמר חניבעל וצחק בביטול, "מה עוד אפשר לדרוש מחובש?"
מה עוד אפשר לדרוש מחובש
הוא פנה שוב לוולנשטיין ואמר "דוכס, הקרב נמשך!" והם המשיכו להילחם סביב שיח השושנים. "עד טיפת הדם האחרונה!", חרק חניבעל בשיניו.
"תיכנע!" קרא ולנשטיין. בינתיים הוא הקיף את כוחות האויב וכתש אותם עד אפר באפונים.
"רק כאשר אחרון חיילי יהיה מוטל מת על הדשא, לא שנייה אחת קודם", נשבע חניבעל. אבל בדיוק אז היה עליו להתעטש. הוא הביט בדאגה לשמים ואמר:" נו טוב, נפסיק. הדשא לח מדי ואני לא רוצה להצטנן. מתי תיתן לי הזדמנות לקרב גומלין?"
"מיד כאשר תעבור הנזלת שלך, ידידי היקר", אמר ולנשטיין. "הצטננות היא לא משחק".
***
תנינה אומרת שלום / נורית זרחי
בוקר אחד התעורר תנינה, הציצה מבעד לחלון החוצה וראתה שהשמים אפורים, העצים אופרים, הכבישים אפורים, אפילו השמש אפורה.
"הו, איזה מין יום", נאנחה תנינה והחליטה שעליה לעשות מיד משהו עליז, לפני שתיהפך היא עצמה לאפורה. תנינה היכתה על מצחה, "פנקייקס", אמרה. מיד התעופפו מכל העברים פנקייקס חמים וטריים. תנינה אכלה אותם מיד כשהתקרבו לפיה. "כמה טוב", אמרה, "שהם מול הפה, ואין צורך להטריח את הידים. אחרת מה כבר ההבדל בין אכילה לעבודה?", והיא החזיקה את ידיה בכיסים.
תנינה גמרה לאכול והעיפה בזהירות מבט החוצה. השמש עוד היתה אפורה. תנינה הרגישה שעליה לעשות משהו. אבל אתם יודעים איך זה כשממהרים. תנינה לא הצליחה להעלות בדעתה שום דבר אחר מאשר שוב פנקייקס. מזל שבזמן שהיכתה על מצחה הספיקה לומר "הפעם עם גלידה".
(הפסקתי להקליד. אמשיך בעתיד)
גולה מרצון 
אני לא מכירה את התרגום הזה של 35 במאי, אבל "טירת העבר המזהיר" היתה הכותרת של אחד מגלגולי המחקר של הדוקטורט, כשניסיתי להתייחס לעבר כאל אובייקט שבמקום לתת השראה יושב כאבן שאין לה הופכין במרחב ההסטוריה.
קצת אחרי זה ביקשתי שישלחו לי את הספר המתורגם והתחלתי לקרוא ביחד עם הבנזוג (כחלק מחילופי תרבות) את התרגום לאנגלית שאחיו סרק והדפיס בשבילי ואת התרגום לעברית. אולי היה יותר קל עם התרגום שהבאת, שלא מתעקש לקרוא לילד דני :) .
לו למצער היה זה כדור תותח!