קייטרינג טבעוני במקומות בלתי צפויים

היום (אל תאמינו לוורדפרס, זה בשבוע הראשון של מאי 2016) שוב הלכתי להפגין מול בית מעצר לפליטים (הפעם עם לילה, שהצליחה להעיף עפיפון מעבר לגדרות התיל הגבוהות!). והיה שם המון אוכל טעים של וג'י קייטרינג. ונזכרתי שפעם לפני כמה חודשים כתבתי איזו טיוטה לבלוג ורצתי לשלוף אותה מתהום הנשייה. אז הפעם אני מתחילה מהסוף ואז תיכנסו למנהרת הזמן ותנחתו בשבוע גשום וגועלי בנובמבר. כי ככה זה.

ההפגנה היום היתה חלק ממפעל מדהים של שיתוף פעולה בין פעילים ברחבי העולם. בממלכה המאוחדת הפגינו בכל רחבי האי וגם באירלנד, וחוץ מזה היו הפגנות בעשר ארצות אחרות, מארה"ב ועד איסלנד. מרגש ומלהיב להיות חלק מתנועה כזאת (אם אתם בטוויטר, חפשו ShutThemDown#). (הנה תראו כאן)

לילה באה ברצון להפגנה, אם כי קצת התאכזבה כשהתברר שאנחנו סתם בועטים בגדר כדי שהעצורים בפנים ישמעו אותנו ולא בניסיון להפיל אותה ולשחרר אותם. "מה הטעם?", היא אמרה בעצב. המחשבה שאנשים כלואים בפנים היתה לה קשה מאוד, אבל העפיפון שחדר מעבר לגדר הגבוהה הצהיל את רוחנו, וכשהקפנו את בית המעצר העצום וצעקנו, שמענו קריאות מבפנים. שמעו אותנו. הצלחנו. חזרנו עייפות אך מרוצות אבל אז לא הצלחתי להיכנס לאימייל הקבוצתי כדי לשלוח את ההודעה לעיתונות. אידיוטי ברמות.

===

וווש, מנהרת הזמן

===

נובמבר 2015. בימים האחרונים בקושי הייתי בבית. ביום שישי נסעתי עם כמה מחברי הקואופ לכנס הארצי של רשת הקוהאוזינג הבריטית, שבו נזכרנו עד כמה הפרויקט שלנו יוצא דופן בנוף הארצי; רוב המשתתפים היו בריטים לבנים ומבוגרים מהמעמד הבינוני עם כסף לקנות בית ועם השכלה אקדמית. אני בטח אכתוב על זה עוד הרבה בעתיד הקרוב, אבל לא עכשיו. היום אני רוצה לדבר על אוכל. לפני שנסענו (שלוש שעות נהיגה לכל כיוון!!) ארזתי משהו לאכול ליתר ביטחון, אבל לשמחתי האשה החביבה שעמדה בעמדת ההרשמה שאלה אותי "את הטבעונית?", ושלחה אותי לפטפט עם השף החמוד, שהכין לי מנה של אורז עם ירקות וגם סנדויץ' טבעוני עם חומוס. למה צריך להכין במיוחד סנדויץ' חומוס? ובכן למרבה הזוועה מתברר שאת שאר כריכי החומוס הוא מרח קודם בחמאה!! טוב לדעת, זה באמת משהו שלא העליתי בדעתי קודם. עכשיו אהיה יותר זהירה בפעמים הבאות. בכל מקרה, די שמחתי שהתחשבו בי, כי טבעונות היא לא דבר מאוד נפוץ באנגליה (חומוס עם חמאה, כן?!)

לאירוע שאליו נסעתי למחרת הכנתי ערמות של אוכל. גם הפעם נסענו שלוש שעות לכל כיוון, אבל לא לכנס של בורגנים עם שיק בוהמייני אלא להפגנה מול בית מעצר לנשים (וילדים!!) שמיועדות לגירוש. רובן מבקשות מקלט שלא הצליחו לשכנע את הרשויות שהן לא ייעלמו או שהטענות שלהן מוצדקות. חלקן בכל מיני סיטואציות בעייתיות אחרות עם רשויות ההגירה (נגיד, סטודנטיות שנגמרה להן הוויזה לפני שנגמרו להן הלימודים, או נשים מארץ אחרת שנישאו לבריטי ואז משהו השתבש להן – לפני חודש התקשר לטלפון התמיכה שלנו מישהו שאחיו בכלא ועכשיו גיסתו הפקיסטנית בסכנת גירוש, כי הם "לא חיים כבעל ואשה" כפי שדורשים תנאי הוויזה שלה. הזוי). אבל נחשו מה? גם כאן היה קייטרינג טבעוני. יותר שווה.

על הקייטרינג האקטיביסטי הזה מנוטינגהם שמעתי אגדות, אבל עד כה לא נתקלתי בו. זה מרגש להיות חלק מתמונה שדמיינת ולגלות שזה באמת מדהים כמו בסיפורים, ושאת בתוך התמונה! והם היו כאלה חמודים שהלב נמס. הם סיפרו לי שהם עסק חברתי שמגיש אוכל טבעוני בפסטיבלים ואירועים, אבל את הכסף שהם מרוויחים הם משקיעים בחלוקת אוכל בחינם (או בתרומה) בהפגנות. והם מפגינים בעד כל הדברים שאני אוהבת ומפיצים את בשורת הטבעונות באופן הכי סולידרי שאפשר לדמיין. והם גם אורגנים, וקונים מוצרי סחר הוגן איפה שרק אפשר, ומוצרים מקומיים איפה שרק אפשר, ובכלל האתיקה שלהם והגישה שלהם מעוררות הערצה. כי מי לא שמח לקבל מרק עדשים ובטטה באמצע הפגנה ביום חורף גשום? מישהו יכול להגיד לא למאפה תרד וטופו ענקי, ועוד בחינם? מישהו יכול לסרב לתה עם חלב סויה? ועוגת השוקולד שלהם היתה פרוסה לפרוסות ענקיות. כשחתכתי אחת לחצי הפעילים שעמדו בדוכן הסתכלו עלי כמו שתי אמהות פולניות (אע"פי שאחד היה ממוצא הודי והשני היה שחור) ואמרו שאני עוד אחזור לחצי השני (הם טעו. זאת היתה עוגה ענקית. טעימה בטירוף, אבל ענקית).

ולקינוח הנה תמונות מההפגנה ההיא.

 

 

ההיסטוריה ההירואית של הסרבנים

יצאנו לטיול לרגל חופשת האביב. האביב הבריטי. היעד הוא אחד המקומות היפים שיש, שמורת טבע עצומה במרחק שעה נסיעה מהבית, ששמו בעברית עמק יורקשיר אבל ודאי תסכימו אתי ש-Yorkshire dales נשמע יותר כמו מקום משכנם של הוביטים, וככה בדיוק המקום הזה נראה. כלומר, כשאין גשם.

(אחד הסימנים המובהקים לכך שהתענגנו על החופשה הוא שצילמנו מעט ונהננו מהרגע. אבל זה אומר שאני חוזרת למנהג הנפסד של פרסום תמונות מהאינטרנט במקום תמונות שצילמתי בעצמי. זה מזכיר לי איך פעם שמעתי הרצאה על זה שבעידן הגוגל אימג'ז ייעלם הרצון להצטלם ליד מונומנטים והצילום יתמקד בדברים שאין להם תחליף, כמו סלפי. וזה היה ממש בראשית עידן הסלפי ובהחלט לפני המצאת המלה).

ביום הראשון מזג האוויר דווקא האיר לנו פנים ויכולנו לטייל בחוץ באין מפריע ואפילו בלי מעיל (!!!). היום השני היה גשום מאוד ולכן טיילנו בעיקר בתוך מכונית, משקיפים מהחלון על הנוף עוצר הנשימה ועל הטיילים הבריטים הקשוחים שלא מתרגשים מדברים כאלה (חברתי ה' אמרה לי פעם בטון מפוכח שלו הבריטים היו מבטלים תוכניות כל פעם שיש גשם, הם לא היו יוצאים מהבית). אבל אנחנו לא בריטים ולכן בסופו של דבר החלטנו לבקר בטירת ריצ'מונד – טירה עתיקה שנבנתה במאה ה-11 (לילה ציינה בידענות שהיא נבנתה זמן קצר לפני קרב הייסטינגס) ושיש בה מוזיאון ידידותי ואינפורמטיבי וחלקים ממנה נשמרו לא רע, בהתחשב בזמן שעבר (בביקורים בחורבות אני תמיד מדמיינת את הדיירים המקוריים מתחלחלים לנוכח העזובה ומשתוממים לנוכח העניין של התיירים בתל האבנים שפעם היה מפואר ומרשים והיום הוא רק צל חיוור של משהו שירד מגדולתו).

רוב הטירות שביקרנו בהם, ורוב המוזיאונים שעוסקים בטירות, מתמקדים בצד המצ'ואיסטי של חיי הטירה: שריונות האבירים, המלחמות, כלי נשק וסמכות האצילים. המוזיאון של ריצ'מונד היה מרענן ומפתיע. הוא עסק גם בהיסטוריה הפוליטית והצבאית של בניית הטירה, כמובן, אבל באופן שנראה מאוד טבעי התצוגות התמקדו באנשים שגרו בטירה וסביבה, בעיר שהתפתחה סביב הטירה ובמאכלים שהיו פופולריים בקרב יושבי הטירה ותושבי העיירה שצמחה סביבה. היו שם מטבעות ואבזמי חגורה ואסימוני חוב, סוחרי בדים ואופים. האוצרים בחרו, באופן מקורי, לספר את הסיפור מהפרספקטיבה של תושבי העיר ולא מהזווית של האצילים שהסתכלו עליה מלמעלה (פשוטו כמשמעו – הטירה כמובן נמצאת על גבעה). אולי לא הייתי מבחינה בזה לולא היה שם גם אגף מודרני, שסיפר את סיפורם המסעיר של 16 סרבני מצפון ממלחמת העולם הראשונה שנכלאו בצינוק של טירת ריצ'מונד.

אבי ואני היינו נרגשים ונסערים. זאת לא סתם תערוכה שמנסה לשוות נופך של רלוונטיות לטירה שנזנחה במאה ה-16 בעזרת סיפור שלפחות התרחש במאה העשרים (באמת שהטירה לא זקוקה לזה). זאת היתה הוקרה לאומץ לבם של הסרבנים, באתר מורשת מוכר, בחלל שתפס חצי מהמוזיאון, ולא מחווה ריקה כמו הפינה הנידחת במוזיאון הנשק בלידס, שכולו שיר הלל למלחמה ולהרג. אף על פי שהטירה היתה בשימוש הצבא הבריטי מהמאה ה-19 עד אמצע המאה העשרים, העובדה הזאת לא מוזכרת כלל במוזיאון בריצ'מונד – הגיבורים האמיתיים שלו הם ללא ספק האזרחים והסרבנים. בין השאר המוזיאון מציג שחזור של תא הכלא של האסירים והגרפיטי שציירו על הקירות, עובדות על חייהם ותמונות ענק של הפגנות נגד המלחמה. בעוד חודש יוכלו תיירים להשתתף גם בסיור מיוחד של אגודת המורשת הבריטית לתא שבו נכלאו אסירי המצפון, שייפתח לרגל יובל המאה למלחמת העולם הראשונה.

זה די מפתיע, בהתחשב בהיסטוריה (וההווה) המאוד מיליטריסטיים של ריצ'מונד, שהיתה מפקדה צבאית ועד היום שוכן לידה הבסיס הצבאי הגדול ביותר באנגליה, שהוא למעשה עיר קטנה של 25 אלף אנשים. בכל שנותינו באנגליה לא ראיתי כל כך הרבה אנשים במדים כמו בשעות שבילינו בריצ'מונד. אולי המוזיאון הזה הוא תגובה חתרנית למיליטריזם הגואה מסביב. הנה, תראו איזו מודעה הזויה ראינו בעלון התיירות המקומי:

העובדה שאפילו במקום כמו מבצר צבאי אפשר לספר סיפור אחר ריגשה אותי ונטעה בי תקווה. אינשאללה בתוך פחות ממאה שנה יהיו סיורים גם בכלא שש ולוחות הנצחה לאלו שסירבו לתת את ידם להרג – כמו הסלע הזה, שנמצא בכלל בלונדון אבל לא יכולתי להתאפק.

 הפוסט הזה מוקדש בברכת סולידריות לכל הסרבניות והסרבנים בכלא הישראלי.

לא מתייאשים

יש אנשים שפשוט לא מתייאשים. אני לא יודעת איך הם עושים את זה; אולי מהצד אפשר לחשוב שגם אני לא מתייאשת כל כך בקלות (תמיד אני עסוקה באיזו פעילות). אני לא יודעת איך אנשים יכולים להיות פעילים פוליטית במשך שנים כשהמצב הולך מדחי אל דחי, בעיקר במקום מייאש כמו ישראל. אבל בעקבות הפוסט התבוסתני שלי מלפני כמה ימים, נזכרתי שבשנה שעברה ניצלתי את הלימודים שלי כדי להתמודד עם השאלה הזאת באופן קצת יותר מובנה והלכתי לראיין ארבעה אנשים מלידס שהצליחו להישאר אקטיביסטים לאורך עשרות שנים. מכיוון שכתבתי על זה עבודה לקורס בשיטות מחקר איכותניות, נשארו לי המון ציטוטים מעוררי השראה שאולי יביאו תועלת גם לאנשים אחרים. הנה כמה מהם.

אחד הדברים שהתבררו לי די מהר הוא שהאנשים האלה, שבחרו באקטיביזם כדרך חיים, אימצו יחס מאוד מעניין לעתיד. מצד אחד הם כמובן מאמינים שהטובים ינצחו בסופו של דבר ושבסך הכל העתיד לצדם, אבל מצד שני הם אפילו לא מנסים לחזות את תוצאות המעשים שלהם. מה שנראה מועיל עלול להתברר בדיעבד כמזיק, ופעולה שנראית ככישלון בטווח הקצר עשויה להתגלות כהצלחה בטווח הארוך. ופעולה שנראית קטנה יכולה להפוך לאפקט פרפר מטורף. אולי זה משהו שבא עם הגיל (המרואיין הכי צעיר שלי הוא בן 62). אחד מהם אמר לי: "למעשה אין לך דרך לדעת בוודאות… במובן הישן, הניוטוני של המילה, פעולה מובילה לתוצאה; אבל בעולם הממשי, מי יודע מה תהיה התוצאה של הפעולה הקטנה והמקומית שלך?" יש בזה משהו יפה, שמצד אחד את רק טיפה בים, ומצד שני – יש לך כוח בל יאומן.

 מישהו אחר אמר לי שעם הזמן הוא מבין שאי אפשר באמת לדעת מה נחשב הצלחה. "הכוונות הנכונות זה עניין אחד, אבל להצליח לעשות משהו מועיל זה כבר עניין אחר. אבל את יכולה להשליך אבן לאגם. את לא יודעת לאן האדוות יגיעו ואת אפילו לא יודעת לאן בדיוק האבן צוללת בקרקעית, אבל את מנסה להשליך את האבן הכי טובה שיש לך למקום הנכון. לפעמים דברים טובים וארוכי טווח צומחים ממה שבהתחלה נראה ככישלון".

הנחישות שלהם להמשיך הזכירה לי איך פעם נעצרתי בהפגנה ולכמה מאתנו היתה תחושה מעיקה שזה היה לחינם. התקשורת לא התעניינה, הפעולה הצבאית שקיווינו לעכב לא ממש ניזוקה ואנחנו העברנו לילה במעצר (ועוד שנה וחצי בביקורים בבית המשפט). אבל א' שנעצרה איתנו אמרה: "לא הלכנו להפגין בשביל התקשורת, אלא בגלל שזה היה הדבר הנכון לעשות עכשיו". היה בזה משהו טמיר בעיני, אבל לקח לי שנים להבין את עומק החכמה שבאמירה הזאת. ואני עדיין לומדת אותה, כשאני חסרת סבלנות ורוצה תוצאות ולא רק כוונות.

בשלב מסוים חשדתי ששלוות הנפש של האקטיביסטים הבריטים שדיברתי איתם נובעת מכך שלי ולהם יש רקע מאוד שונה. הם אמנם התמודדו עם דברים מעיקים ומייאשים כמו מרגרט תאצ'ר (או טוני בלייר) ואלימות משטרתית מחרידה, אבל בעיני זה לא דומה למישהו שהלך להפגין בשטחים וברח מגז מדמיע או ממתנחלים אלימים, שראה חברים מאבדים בית וחוטפים מכות נוראות. ואולי לא..? כמה מחברי הטובים נשארים פעילים פוליטית בישראל כבר עשרות שנים. כנראה לומדים להנמיך ציפיות, או לפחות להיפרד מהתחושה המתעתעת שהנה תיכף מגיע הניצחון: "את יכולה להשלות את עצמך, להיתפס לכל מאבק ולחשוב, את יודעת, 'זה הדבר האמיתי, זה באמת הולך לאחד את מעמד הפועלים ולדחוף את הכל קדימה'… אבל כנראה די מהר הבנו שזה לא הולך לקרות, בטח לא בתקופת תאצ'ר. אבל זה רק אמר שאת יכולה להמשיך ולהתנגד".

ואם מפסידים בקרב לניאו-ליברליזם אפשר לפחות להיות ציניים ולשמור על חוש הומור. גם זה משהו.

לא במפתיע, היכולת להתמודד עם חוסר השלמות היא עוד משהו שהיה משותף לכל האקטיביסטים שדיברתי איתם. "אני אנטי-קפיטליסט, אבל אם תסתכלי בחשבון הבנק שלי, אני 90% קפיטליסט, וככה זה, וזה בסדר בחוסר השלמות והסתירות שבתוכי. אני סותר את הדברים שאני פועל למענם – אבל זה לא סותר את האקטיביזם שלי".

כי מה שכולם אמרו לי, בדרכים שונות, הוא שמי שמחפש שלמות מפסיק להיות אדם עגול ושלם ונהפך לפלקט נטול אנושיות. "נייר הלקמוס לפעילות פוליטית הוא 'האם הפעילות הזאת מפתחת את האנושיות שבאנשים או שוללת מהם את האנושיות?'. נורא חשוב לפעול בצורה שמפתחת את האנושיות שלך בצורה עגולה ומלאה".

אז מה עכשיו? יש אמרה קווייקרית שאהובה עלי במיוחד, שקצת קשה לתרגם לעברית: Let your life speak. מעשים ולא דיבורים. אבל יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להגיד, אני לא יודעת איך להכניס את כולם לחיים שלי. זה כנראה אומר שאני זקוקה לחיים גדולים מהחיים.

עליך את חייך לשנות

לפני כמה חודשים יצאתי מהמרתף שבו כתבתי עבודות לאוניברסיטה במשך רוב השנה והלכתי עם אבי לראות סרט (כמה חבל שזה היה הסרט הדוקומנטרי המעפן על הזמרת המדהימה איימי ויינהאוס). עד שחזרנו מצב הרוח הקליל שלי התחלף בהלך רוח אפוקליפטי ומדוכדך מאין כמוהו. משום מה היום שבו יצאנו לראות סרט היה שבת בערב, יום היציאות הפרוע שבו העיר מתמלאת בבליינים ודי מהר גם בשיכורים וניידות משטרה שאמורות לנהל אותם ולהרים אותם מהרצפה (בכל זאת, אנגליה). משום מה גם ראינו את הסרט בקולנוע רגיל כזה, עם די הרבה אולמות וכמה עמדות למכירת חטיפים (מי שמכיר אותי יודע שאין סיכוי שאוותר על פופקורן, גם במחיר מופקע). אבל השילוב של העיר והקולנוע היה דקדנטי באופן שלא יכולתי בכלל לסבול. כמויות הזבל שהקולנע הזה מייצר בלתי נתפסות בכלל; ובשביל מה?! חוסר אחריות בכאלה ממדים והתרכזות כזאת נרקיסיסטית בתענוגות על חשבון שאר העולם תפח לממדים מבהילים כשראיתי את הגודל והכמות של שקיות הזבל שהעובדים פינו. ואז התחילו הפרסומות. אנשים עם טלוויזיה לא מתרגשים מכאלה דברים, אבל אני לא ראיתי פרסומת שלמה כבר יובלות והחיסון שלי פג. הבוטות האידיוטית שלהן היתה בלתי נתפסת בעיני. מה, זה כאילו פוסטמודרני? מה נסגר אתכם? כשהגיעה הפרסומת הזאת למים עם ויטמינים, כבר הבנתי שהאנושות יצאה מדעתה באופן שלא שיערתי בכלל במעגלים הקטנים והחמימים שלי. באמת, אם אתה עובד בעבודה בלתי נסבלת שמוציאה אותך מדעתך, הדבר הנכון לעשות הוא… לקחת כדור סומה  לשתות מי ויטמינים שיאפשרו לך להמשיך לעבוד ביעילות. ברור.

כשיצאנו מהסרט העצוב על איימי המתוקה, האנשים השתויים בחוץ נראו בבירור כמו אנשים שמנסים להתנתק מהמציאות. הרגשתי שאני לכודה בסיוט שהחיים המוגנים שלי לא הראו לי עד כה; זוהי בבל השוקעת. שכחתי, או העדפתי לשכוח, עד כמה החברה שלנו חולה. וקיבלתי תזכורת בוטה ישר לפנים. משום מה, זה נראה לי הרבה יותר אקוטי מסוגיות מחרידות שאני עוסקת בהן ביומיום, כמו למשל היחס המחפיר לפליטים ומבקשי מקלט או אפילו הכיבוש בשטחים. כאן הרוע הוא לא מדיניות של אנשים בחליפות, אלא מחלה שמקננת בכל אדם תמים שבא לו לצאת לבלות. ניל פוסטמן הסביר את זה טוב ממני, אז אסתפק בשתי מלים: האקסלי צדק.

החיים קשים? קח קצת סומה ותרגיש יותר טוב!

לפעמים אני דווקא מאוד אופטימית, אבל מהחוויה הזאת לקח לי ימים ארוכים להתאושש. הרגשתי דחף אדיר לעזוב הכל ולעשות משהו גדול וחזק בעקבות ההארה שלי. ואז, כרגיל, המציאות סחפה אותי איתה. עד שהיום צפיתי בסרט החדש של נעמי קליין, "זה משנה הכל".

הסיפור, אומרת קליין, הוא פשוט: המהפכה המדעית שכנעה את האנושות שהעולם הוא מכונה ואנחנו מפעילים אותה, ולכן הפסקנו לראות את עצמנו כחלק מהטבע ובזה גזרנו על עצמנו כיליון – אלא אם נשנה את הסיפור וניזכר שאנחנו חייבים לעבוד עם הטבע. אז אמנם הצילומים מרהיבים ולמדתי מהסרט על מאבקים שלא שמעתי עליהם ברחבי העולם, אבל השורה התחתונה היא שאין שום דבר חדש: המין האנושי צועד במהירות ובהתלהבות אל הכחדתו מתוך חמדנות. וזה כל כך מייאש, אף על פי שהסרט מסתיים בנימה אופטימית, על איך מאבקים כן מובילים לשינויים ואיך ביחד נדכאי העולם מתארגנים כדי להסיר מגרונם את לפיתת הקפיטליזם החזירי. אבל היום אני לא מוצאת בזה נחמה. אני רואה איך העשירים צוחקים והעניים נורים בהפגנות נואשות. היום אני חושבת איזה עולם אני משאירה לכליל, האם כדאי להשקיע חלק ניכר בזמני בשיעורי הישרדות לקראת האסון המתקרב, ואיך זה מתיישב עם החדווה שלי מלימודי הדוקטורט שרק התחלתי. העולם על סף תהום ואני מעבירה את זמני בקריאת מאמרים, שזה תכלס קצת כמו כדור סומה. משהו בהחלט לקוי בסדר העדיפויות שלי.

שנת 2015 היא, כנראה, השנה הכי חמה בהיסטוריה (לא הפתעה גדולה למי שגר בישראל, נכון?). מה עושה האדם הסביר? משאיר את המזגן פועל כל הקיץ. זה, כמובן, מעלה את הסיכוי ש-2016 תהיה אפילו עוד יותר חמה – אבל מי יכול לחשוב על העתיד בטמפרטורות כאלה?! זה כבר כאן, אבל סיפורים גדולים קשה לתפוס, ושינויים בסגנון החיים קשה לעשות. אז אנחנו למעשה בוחרים בעתיד של עולם גווע על פני הווה ללא מוצרים עטופים בניילון מהסופרמרקט הממוזג. אני כותבת את הפוסט הזה ואוכלת שוקולד טבעוני באריזת ניילון. אני לא יודעת איך להתמודד עם הסתירות האלה. בא לי לצעוק שכולנו אידיוטים. אני מנסה לדמיין איך נסביר את זה לדור הבא ואין לי תשובות. אני מתביישת ומפחדת כל כך שברור לי שמשהו דרמטי צריך להשתנות. אבל מה, ואיך?

ובינתיים, הרחק בדרום…

בזמן שאנחנו מתלבטים אם לנסוע לביקור בישראל או לא, הבנתי שבחרתי אתמול בשיר הלא מתאים.
לפני כמה חודשים שמעתי פה יהודי סופר ציוני אחד מסביר לקווייקרים שהם צריכים להבין שיחסי הכוחות בין הישראלים לפלסטינים לא שווים; הפלסטינים מוכנים לעשות הכל ולכן הם הרבה יותר מסוכנים…
אז חשבתי ששחמט הוא שיר קצת סימטרי מדי ונזכרתי בשיר שלילה למדה בבית הספר:

Way down south were the bananas grow,
A grass hopper jumped on a elephants toe.
'Oh', said the elephant with tears in his eyes,
'pick on someone your own size.'

הקוזק הנגזל

שחמט

בעוד כמה שבועות אנחנו מתכוונים לבקר בישראל. בשנה שעברה התקשיתי להסביר ללילה למה יש ברכבת חייל חמוש. מה אני אמורה להגיד לה עכשיו?

כבר כתבתי פוסט דומה לפני שנתיים. התחושה שלי לא השתנתה והצורך לחזור על זה רק מייאש אותי יותר.

לאהוב את מה שיש – ארוחת יומולדת לליאת

חברתי האהובה והטבעונית ליאת פתחה שנה חדשה (אתם לא חושבים שאגלה לכם בת כמה היא, נכון?) ופתאום תוך כדי עיסוקים אחרים עלה בדעתי רעיון לארוחת יומולדת – מאכלים שטובים פחות או יותר כפי שהם, בלי יותר מדי טיפול, עם מעט רכיבים. ההנאות הפשוטות והיפות של החיים, היכולת לאהוב את מה שיש כמו שהוא. משהו שהייתי רוצה לאחל לעצמי חייב להיות טוב גם לליאת.

אני תמיד מפחדת להזמין את ליאת לאכול. ואם המטבח שלי לא יהיה מספיק נקי בשבילה? ואם לא יהיה מספיק מלח? ואם המנות יהיו משעממות מדי לחיך התובעני והמפונק של ליאת? הקונצפט המינימליסטי שחרר אותי מהחרדות, כי כמה אפשר לפשל באוכל כזה פשוט?

מרגע שהקונצפט הפציע הכנתי רשימה ארוכה מאוד מאוד של מאכלים פשוטים, יפים וטעימים. למרבה הצער הייתי חייבת לבחור במספר הגיוני של מנות ולכן קיצצתי את הרשימה בשליש. החלטתי להסתפק בעשר ושהארוחה תכלול מנה אחת מכל צבע, כדי שיהיה איזה היגיון לארוחה. בסוף היו שלושה דברים ירוקים, אבל נו מילא.
למרות הצילומים המעפנים הארוחה עצמה היתה יפה וטעימה ואפילו ליאת השפית האנינה נהנתה – ותאמינו לי שזה לא עניין של מה בכך!

ליאת עושה פוזות למצלמה

מה היה לנו?
לבן: כרובית צלויה בתנור
הכי פשוט וטעים למדי, אם כי כנראה פספסתי משהו כי לא הייתי אומרת שזאת מנה אלהית כמו שטוענים לפעמים. מצד שני, הסרטון מצחיק לאללה.

סגול: סלט סלק וגזר

פלורסנטי

הגזר מקבל צבע סגול זרחני מהסלק ולכן לצורך הארוחה הסלט נחשב סגול. בשילוב של סלק וגזר עם תפוז נתקלתי כבר כמה פעמים בקייטרינג צמחוני-טבעוני-אתי-אקולוגי בלידס. עמותות אוהבות להזמין את הקייטרינג הזה לאירועים שלהן, אז יצא לי לדגום לא מעט מהמנות המהממות. פעם הסלט הזה הוגש גם עם תפוח מגורר, אבל זה גם חרג מהכללים של ארוחת הקונצפט קצת יותר מדי, וגם נראה לי מתוק מדי.
הדבר המצחיק עם הקייטרינג הזה הוא שהערצתי אותו מרחוק מאז ששמעתי על שמעו, אבל עכשיו אנחנו חולקים אתם מכונית – לא רק שהם אתיים, עונתיים ומהממים, הם גם חברים בקבוצת שיתוף הרכב שלנו. עולם קטן.

מה צריך?

סלק
גזר
תפוז
חומץ בלסמי
מלח
שמן זית
מה עושים?

1) קולפים ומגררים בפומפייה את הסלק והגזר.
2) קולפים את התפוז ופורסים פנימה קוביות תפוז בלי הקליפה הפנימית.
3) מתבלים קלות במעט מאוד מלח, כמה טיפות חומץ בלסמי ומעט שמן.

אם רוצים, אולי תאהבו לפזר מעט פלפל שחור טרי גרוס גס, אבל בשום אופן לא אבקת פלפל שחור!!
זהו!

שחור: חציל וממרח זיתים

מצד ימין למטה: חציל שרוף. כנראה המנה הכי פחות פוטוגנית בעולם

לממרח זיתים:
מגלענים זיתים שחורים ומעבדים במעבד מזון עם שום, חופן כוסברה, שמן זית וטיפת חומץ בלסמי.

לחציל קלוי:
פורסים חציל לאורך לסירה.
חורצים בו חריצים לכל האורך ותוחבים בחריצים פרוסות שום.
יוצקים מעט שמן זית מעל, שייכנסו לחריצים.
מפזרים מעט מלח גס.
קולים על אש גלויה עד שהחציל מתרכך.
אפשר להגיש עם טחינה. אוכלים עם כפית.

כתום: דלעת במייפל

טוב, לא כל אחד התברך בכישרון לצילום או סבלנות לסטיילינג…

מנה פשוטה ויפה באדיבות הבלוג העילאי דברים בעלמה. הבלוג של עלמה הוא גם מקום נפלא לראות תמונה טובה ומחמיאה של המנה המהממת הזאת. חוץ מזה, נגמר לי המיסו ועדיין לא מצאתי מיסו צמחוני, אז השתמשתי ברוטב סויה ויצא ממש טעים ויפה. מכיוון שהארוחה היתה מלאה בדברים מכל הצבעים ויתרתי על האספרגוס, כי דברים ירוקים כבר היו לי בשפע…(ואספרגוס דווקא בעונה, אבל כל כך קל ליפול איתו אם הוא לא ממש ממש טרי).

אדום וצהוב: סלט עגבניות

רואים את העגבניות הפיציות? נכון חמודות?

סלט פשוט פשוט שסוד קסמו במבחר המסחרר של עגבניות שרי טעימות, יפות ומתוקות. זאת היתה המנה האהובה על ליאת, אז כנראה שהיא באמת משהו מיוחד.

מה צריך?
כמה סוגים של עגבניות קטנות, יפות, מוצקות וטעימות.
בזיליקום
שמן זית
חרדל דיז'ון
מייפל
חומץ בלסמי
זרעי דלעת קלויים או צנוברים

מה עושים?
1) חוצים את העגבניות הגדולות יותר. אני מצאתי עגבניות פיציות ממש בקוטר של גלעין פיטנגו. הן טעימות כמו סוכריות ופשוט מושלמות לסלט הזה. אבל כל עגבנייה יפה תלך כאן.
3) קורעים עלי בזיליקום לחתיכות.
3) קולים במחבת צנוברים או זרעי דלעת (לי נגמרו הצנוברים, לצערי, אבל זרעי הדלעת השתלבו מצוין)
לרוטב:
משקשקים בצנצנת את חומרי הרוטב לפי העין:
כמה כפות שמן זית,
כפית חרדל,
בערך כפית מייפל
וכמה טיפות בלסמי.
את הרוטב יוצקים ברגע האחרון, ומעל מפזרים את הזרעים.

ירוק #1: פול ושמיר

קלאסיקה

מנה קלאסית ממטבחה של אמא של אבי, שאנחנו יכולים לאכול בלי הפסקה. לבנה מכינה אותה פי מיליון יותר טוב ממני, אבל חייבים להסתפק במה שיש. אפשר להגיד שזה חלק מהקונצפט, לא? סוג של תקווה שיחד עם הגיל גם נצבור כישורים וניסיון חיים.

מה צריך?
1 חבילת פול קפוא
4 שיני שום
צרור שמיר גדול
לימון גדול
מלח פלפל
שמן זית

מה עושים?
מחממים פרוסות שום בשמן זית בלי לטגן אותם.
מוסיפים את השמיר ישר מהשקית. לא חייבים להפשיר, הוא כבר יופשר בסיר.
מוסיפים שמיר קצוץ
מתבלים
סוחטים את הלימון היטב לתוך הסיר
מבשלים עד שהכל מתרכך.
מוסיפים שמן זית בנדיבות, מלח וטיפונת פלפל (רצוי גרוס גס, אבל פה מותר גם אבקה. זה פשוט פחות טעים)
זהו! אפשר להגיש חם או קר.

ירוק #2: אפונת שלג מוקפצת בג'ינג'ר

מנה קלה וטעימה שנראית מצוין וקשה מאוד לפספס איתה, ולכן אני מכינה אותה בכל הזדמנות (כבר כתבתי עליה בפוסט על האוכל בחתונה שלנו). הפעם הכנתי אותה בגרסה ללא סויה ועם מעט שמן שומשום, ששומרת יותר על הטעם הטבעי של האפונה – בכל זאת יש פה קונצפט!

ירוק #3: שומר עם גרד לימון
עוד מנה קלה ופשוטה שפעם הייתי אוכלת עם פסטה. לצערי הפעם השארתי את השומרים בתנור קצת יותר מדי, אבל הם עדיין היו נימוחים וטעימים, רק קצת פחות מרשימים. נו, כמו החיים.
(בגלל זה גם אין תמונה. חדי העין יוכלו לראות אותם בתמונה של ליאת למעלה)

מה צריך?
שומר
לימון
שמן זית

מה עושים?
1) פורסים את השומר לאורך לפרוסות עבות, לפחות 1 ס"מ.
2) יוצקים על השומר שמן זית
3) מגררים קליפת לימון בנדיבות
4) מסדרים בתבנית ועוטפים בנייר כסף
5) שולחים לתנור בחום גבוה עד שיתרכך
6) מורידים את נייר הכסף וצולים בחום גבוה עד שהשומרים משחימים מעט ונעשים פריכים בשוליים.
בשלב הזה לא מנסים להכין עוד כמה מנות ולבדוק אימייל.

זהו. טעים קר או חם, ואפשר כאמור להגיש כרוטב לפסטה. שמן הזית הלימוני שגלש לתחתית וקיבל ארומה שומרית הופך את הפסטה לתענוג, והשומרים כל כך נימוחים ומתוקים ונפלאים…אני מתה על שומר.

חוץ מזה הכנתי גם פוקצ'ה כדי לטבול בכל הרטבים הטעימים והחצילים ולאכול עם ממרח הזיתים. פיזרתי עליה זעתר שהבאתי מישראל ונשאר טרי וטעים בזכות האריזה הקפדנית שלי.

פוקצ'ה על בסיס בצק פיצה

שתינו תה צמחים, דיברנו על החיים, נהנינו מכל רגע ועשינו כל מיני דברים של בנות שאני לא מגלה לכם. בתיאבון!

בלדה לנאיבית

אחרי הפוסט מלא התקווה שלי משבוע שעבר, לפני חצי שעה התקשרה אלי ר' עם חדשות רעות. מתברר שבלי לספר לאף אחד, בלי לחשוף את מספר הטיסה והרחק מעין הציבור, החליטו בכל זאת לגרש את אפוסת – למרות החשש הממשי שבנותיה הקטנות יעברו מילה בניגריה.
כל כך מדכא.

בינתיים הגיע אלי הטקסט הזה:

The Home Office are planning to deport Afusat and her two daughters tonight. They won't tell us what flight she is on. They learnt last week just how quickly we can come together and delay the deportation.

I have one more hope. Last week Deputy Prime Minister Nick Clegg told me on LBC Radio that he would look into Afusat's case and confirmed his commitment to help stop FGM.

Theresa May has so far refused to even acknowledge our pleas, but Nick Clegg has. Please tweet and ask Clegg to step up and help Afusat now.

So far the Home Office have given Afusat a list of four organisations that she could try to contact for help in Nigeria. One of those doesn't even have a website, another only has places for 14 women.

It's not enough. We need to know Afusat and her daughters will be protected.

Tweet Clegg now.

When I started this campaign I never imagined so many people would support me. I promised Afusat I would do everything I possibly could to help her.

שיפוצים #2

זוכרים את רצפת המטבח שייללתי עליה בפוסט על השיפוצים הבלתי נגמרים בבית שלנו?

המטבח, לפני

עכשיו היא הושלמה.

לילה צילמה אותי על הרצפה הנקייה

זה לקח כמה שבועות שבהם ניסינו לדחוס עבודה אינטנסיבית ללוח הזמנים העמוס ממילא שלנו – כולל ליטוש כמה שכבות של הרצפה (הלבשנו דסקית לטש על מקדחה והחזקנו. כל הגוף רועד והידיים כואבות, אבל זה עושה את העבודה),

ואז לחכות שיהיה זמן, ובינתיים לוחות העץ החשופים שוב מתלכלכים (בכל זאת, מטבח),

ואז שוב לשייף, וכל הבית מתמלא בנסורת וחייבים לאטום את המטבח ולכסות את כל הארונות בסדינים ולשאוב תוך כדי עבודה כי כבר לא רואים את הרצפה… בשלב הזה אי אפשר להשתמש במטבח בכלל.

ולשייף עוד קצת שלא יינעצו שבבי עץ ברגלים,

ואז לנקות בכוהל, ואז לצבוע שכבה ראשונה של לכה כהה.
בשלב הזה אבי נפל למשכב. לקח לי יומיים לצבוע שלוש שכבות (הפסקות ייבוש ועבודה וכל מיני דברים שצריך לעשות), ובכל הזמן הזה לא היה לנו מטבח ותזונתנו התבססה על סנדויצ'ים ותה.

ואז שכבה שנייה, ושלישית,

ולשייף את שערות החתולה שאיכשהו בכל זאת נדבקו מתחת לשכבות, ולצבוע שוב תיקונים… זהו.

…עכשיו עוברים לטפל במסדרון.

המסדרון: הרצפה מזעזעת וגם הקירות. בצד אחד כבר הסרנו את הטפט וחשפנו את הקיר שמתחת לשתי שכבות הטפט המזעזע. פרטים בהמשך, אולי.

(ואם נדמה לכם שלא שאלנו את עצמנו עשר פעמים ביום איך זה שאנחנו עסוקים בצורה כל כך אובססיבית באיך נראית הרצפה שלנו, מתי נהפכנו לכאלה בורגנים ולמה, למה לעזאזל אנחנו מתעקשים לעשות הכל בעצמנו, אתם טועים).

לא לאבד תקווה

אתמול בבוקר קיבלתי אס-אם-אס לטלפון החירום. ואז א' התקשרה לשאול מה חדש עם אפי. ואז מ' התקשרה לעדכן שאפי התקשרה מבית המעצר ואמרה שיש לה מקום בטיסה לאתמול בלילה, מחזירים אותה לניגריה דרך לגוס. אפי עברה מילת נשים וברחה מניגריה כדי להציל את שתי בנותיה הקטנות מגורל דומה. אמה החורגת אמרה שאין מה לעשות, ותכלס היא די צודקת – אין מה לעשות חוץ מלברוח.

אבל הרשויות באנגליה לא מיהרו להתרגש. אמנם משרד הפנים הודיע שבכוונתו להילחם במנהג הנפשע של מילת נשים, אבל בעוד יד אחת מנופפת להמונים לשלום, היד השנייה מהדקת את האזיקים. בקשת המקלט של אפי נדחתה בטענה שהיא בטוח תוכל לשכנע את המשפחה לחזור בה. היא ערערה ונדחתה שוב. לפני שבוע בערך היא ובנותיה נלקחו למעצר, התחיל קמפיין לשחרורה ואפילו כתבו עליה בעיתון. אבל אתמול, כאמור, הטלפון. רק כמה שעות לפעול, ומה כבר אפשר לעשות?

היתה עצומה, והרבה מאוד אנשים חתמו עליה. אבל אני לא מאמינה בעצומות. כתבנו מכתבים לחברת התעופה שאמורה להטיס אותה. חשבתי – אם זה עזר לקופים של חוות מזור, אולי זה יציל גם את אפוסת ובנותיה. אבל האמת היא שלא חשבתי שמשהו יקרה. אנשים צייצו על זה בטוויטר וכתבו לחבר הפרלמנט שמייצג את האזור שלנו. אני לא – למרות כמה ניסיונות טובים שהיו לי עם חברי פרלמנט אוהדים, לא חשבתי שזה יכול להביא תועלת. זה היה עצוב ונורא. כל כך מתסכל ומייאש.

אבל הבוקר ר' סיפרה לי שזה עבד. אפילו כתבו על זה בגרדיאן! חבר הפרלמנט מודי הצליח לעכב את הגירוש. בינתיים.

אפי והבנות בכנס מתחילת השנה

פגשתי את אפי רק כמה פעמים. יש לה סגנון לבוש מגניב. היא שרה במקהלה של פליטות ומבקשות מקלט. היא פעילה נגד מילת נשים ובעד זכות למקלט למבקשי מקלט. היא מסייעת לנשים בהריון שמתאקלמות בלידס. זה די מדהים לעשות את כל הדברים האלה תחת עננה של חוסר ודאות וצורך בלתי פוסק לטפל בבירוקרטיה האכזרית של רשות הגבולות.

השראה

אני פוגשת די הרבה אנשים מדהימים – ובעיקר נשים מדהימות – בעבודה שלי עם פליטים. כוחות הנפש שלהן פשוט לא ייאמנו. הסיפורים האישיים שלהן מצמררים ומקוממים, אבל הן שומרות על רוח איתנה ובונות את החיים מחדש. לפני כמה ימים ס' (שהגיעה מסודן) סיפרה שהיא הולכת לקחת קורס להסבה מקצועית בקולג', אבל לפני שתוכל להתחיל היא חייבת לקחת קורס בסיסי במתמטיקה. ס' היא רואת חשבון, אבל כשבורחים מסודן בחיפזון, הדיפלומה מהתואר היא לא הדבר הראשון שחושבים לארוז. האירוניה פשוט מדהימה.

רגע, מה זה הטלפון הזה?

התחלתי להתנדב בקבוצת טלפון החירום של קבוצת No Borders רק לפני חודש בערך. באנגליה, אנשים שמעמדם לא הוסדר עדיין חייבים לחתום בקביעות אצל רשות הגבולות או במשטרה. מבקשי מקלט עלולים להיכנס לשם ולא לצאת – לפעמים במעמד החתימה פשוט חוטפים אותם למעצר או אפילו ישר למטוס. זה מלחיץ ומפחיד ולעתים קרובות אנשים הולכים לשם בלי כלום ובטח בלי המסמכים שנחוצים כל כך כדי ליצור קשר עם עורך הדין שלהם אם הם נעצרו.

בשביל זה קיים טלפון החירום. יש לנו קלסר עם הפרטים של האנשים שחותמים בקביעות ורוצים להיות איתנו בקשר, כולל אנשים שאפשר להתקשר אליהם ולבקש שיביאו את המסמכים לעו"ד, למשל. יש לנו פרטים שיאפשרו לנו לפתוח בקמפיין במקרה הצורך, כולל מה אנשים מוכנים שיפרסמו עליהם. וכמובן, לעתים קרובות אנשים מתקשרים לא רק כדי לדווח שהם נכנסו ויצאו בשלום, אלא כדי לשאול דברים אחרים, לבקש עצה או עזרה או בשביל אלף עניינים אחרים.

רוב הסיפורים שאני שומעת דרך הטלפון הזה מעציבים אותי ומתסכלים אותי. אני מרגישה שאני נחשפת לרבדים של המציאות שלא הייתי פוגשת במרחב הסטרילי יחסית של עבודת העלאת מודעות בבתי ספר. נכון, מורים מספרים לי סיפורים חשובים מהשטח – אבל זה משהו אחר לגמרי. זאת לא משימת התנדבות קלה בכלל, ואנשים לפעמים רוצים ממני מידע שרק עו"ד מוסמך לתת, וכל כך קשה להתאפק ולא לייעץ ממה שאני כן יודעת כדי לא לסבך מישהו בצרות. כל כך קשה להגיד למישהו בצד השני של הטלפון שבעצם אין לי ממש מה לעשות בשבילו. אבל לפחות אני מרגישה שזה משמעותי, שזה באמת משנה. כמו במקרה של אפוסת סאילו, למשל.
גם כשנראה שהכל אבוד ולגמרי מאוחר מדי, יש תקווה.